מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ים המלח
יתברך השם גבול לגלי ים וברית מלח כרת מעם מזבחו לא החסיר מלה ומסממנים בכלי שרת הכל טפל מבלי המלח פיגול הוא לא ירצה מבוא בדמים ברית מלח כי הנפש בדם ימצא לנוצריהם שמור מלך והבט לברית וקבצם מחבור וחלה חנון כהבטיחך משוך חסדך וטהר אוהלי ים המלח
א
(פלוגתת הראשונים עם הרמב"ם האוסר בשר חי בלי מליחה או חליטה. מתפל"מ נעלם התה"הא. אם מותר לחלוט בשר בחומץ בשבת, תמיה על הרב מחה"ש פי' חדש דהמחבר ס"ל דצריך חליטה לחי. חליטת חומץ אף בצונן. צ"ע בכו"פ ופי' ברמב"ן וצ"ע בפוסקים וקושיא בלשון הרמב"ם. תירוץ דלרמב"ם לכתחילה אסור חליטה בחי' למחבר מותר גם חליטת רותחין בחי. טעמים בזה. אם דם שבשלו עובד לרמב"ם ומחבר אפשר למחבר מותר רק חליטת חומץ. טעם לרמ"א האוסר חליטה. טעם להיתר בישול בלי מליחה בחמי טבריה ברתיחות מבשל אף שאין י"ס בחתיכה ובכף.)
הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות פ"ו הי"ב כתב והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואח"כ יאכל ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי ועי' כ"מ שם וידוע פלוגתת הראשונים על זה עי' תוס' חולין י"ד ובהשגת הראב"ד שם ועי' מגיד משנה שכן דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דכל שלא שבר המפרקת מותר לאכלו חי בלי מליחה וראיתי בספר תפארת למשה סי' ס"ז שכתב דמהך איבעיא בגמ' בשובר מפרקתה דוקא אם מותר לאכול באומצא אין ראיה להתיר בשר חי דאפשר דקאי במלחו אם מותר לאכלו חי עי"ש ונעלם ממנו מ"ש התורת הבית הארוך ב"ג ש"ג שכתב דא"א לומר כן עי"ש. והנה הב"י שם העיר דאין דאיה דהאיבעיא קאי אם מותר לאכלו חי כשחלטו בחומץ עי"ש ועפ"ז אתפלא דמנ"ל באמת לדינא דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה וחליטה דשמא הך דחולין ט"ו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ושבת קכ"ח דבר אוזא תפל מותר לטלטל דחזי לאומצא מיירו בשחלטו בחומץ דאז דוקא מותר לאכלו חי והרי גם לכתחילה מותר בשבת לחלוט בחומץ על הבשר עי' מג"א סי' שכ"א סק"ז וז"ל ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאכלו כמ"ש ביו"ד ססי' ס"ז, ועי' פמ"ג שם דאף שישהה כדי שירתיח נמי שרי עי"ש. וראיתי במחצית השקל שם שהרגיש בזה ותירץ דא"א לומר כן דהא גם מה שמותר לאכלו ע"י חליטה בחומץ לכל מר כדאית ליה ג"כ הטעם משום שלא פירש וא"כ גם בשר חי בלי חליטה שרי עי"ש ומאוד נפלאתי עליו דהלא לרמב"ם הנ"ל ודאי יש חילוק בין נחלט דשרי חי ולא נחלט אסור. ובזה הי' נלפע"ד לפרש מ"ש המחבר ביו"ד ס"ז ס"ה וגם הבשר מותר לאכלו חי ועי' ט"ז וש"ך שם ועדיין קשה דהך לאכלו חי מיותר אך י"ל דהמחבר באמת ס"ל דרק חי מותר בלי מליחה אבל חליטה אחר הדחה צריך לעשות דוקא ומה שלא הזכיר בסעיף ב' אפשר דסמך אסעיף ה' והרי מצינו דס"ל דגם אחר המליחה במקום שאפשר יחלוט קודם הבישול עי' ש"ך סי' ס"ט ס"ק ע"ח לזאת כשאינו מולחו אז החליטה חיובית גם בחי, אך מה אעשה שכל הפוסקים לא פירשו כן עי' ט"ז שם ועי' לח"מ שם הלכה ט' וי"ל דהך לאכלו חי לדידהו קמ"ל דלכ"ע מותר אף לשיטת הרמב"ם.
והנה מדברי מג"א הנ"ל נראה דחליטת בשר בחומץ מיירי בצונן כסתימת כל הפוסקים ועי' יו"ד סי' ק"ה ש"ך סק"ב שדעתו בכבוש בחומץ צריך מעל"ע ועי' פלתי שם שמביא דאיה להיפוך מדין חליטה דאי אסמיק אסור הרי דמפליט ומבליע אף בפחות ממעל"ע ואי בחומץ רותח מיירי דין חליטה א"כ מה זה ראיה לכבוש בצונן וע"כ דחליטה בצונן הוא [הן אמת שדברי הפלתי שם כ"ע דאין ראיה מאסמיק דחומץ בכדי שירתיח ג"כ מפליט דע"כ שם לענין דם לאו מדין כבישה קא אתינן דהרי גם בפחות מכדי שירתיח ג"כ אסור בדאסמיק דסתמא אמרינן אי אסמיק אסור וא"כ י"ל דבמידי אחרינא גם בכדי שירתיח בחומץ אינו אוסר וצ"ע] וזה דלא כרמב"ן המובא בר"ן סוף פרק כל הבשר וז"ל חלב רותח מחליק ונבלע חומץ דוחה צומח ואינו מפליט מים רותחין וכו' הרי דדוקא רותח ואין לומר דכונתו שהוא בכלי שני עכ"פ דהרי כתב הש"ך סי' ס"ט ס"ק ל"ח בשם אפי רברבי דה"ה חומץ מבשל בכ"ש וא"כ איך מותר להמג"א הנ"ל לחולטו בשבת [ואולי יש לחלק להמג"א בין חומץ חזק לאינו חזק עי' מג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ח וש"ך יו"ד ק"ה סק"ב] וכן קשה מה זה ראית הפלתי מחליטה לצונן גמור כנ"ל. והיה נלפע"ד לפרש דכונת הרמב"ן דחומץ בכדי שירתיח צומת הבשר וקמ"ל דבפחות משיעור זה אין פועל כלל הרתיחה ואפשר דגם בדאסמיק מותר. אמנם זה דק כדי לחזק דברי הפלתי הנ"ל אבל ע"פ האמת דוחק גדול לומר כן ואפשר דכונ הרמב"ן דאפילו חומץ רותח אינו מפליט אבל מודה דגם צונן צומת וכן י"ל דכתב רותח אגב חלב ומים שכתב שם. סוף דבד דעפ"ז הדרא קושיתי לדוכתא דמנ"ל להתיר חי בלי חליטה נגד הרמב"ם דשמא כל הנ"ל מיירו בשחלטו:
והתבוננתי דמדוע השיגו הפוסקים הנ"ל על הרמב"ם להתיר חי בלי מליחה ולא כתבו בלי חליטה וכן קשה לי דמדוע חלקן הרמב"ם לשני בבי כנ"ל הלא כך הול"ל והרוצה לאכול בשר חי חולטו בחומץ או מולחו יפה יפה ומדיחו וכו' [הפכתי סדרן דאם היה כותב מולחו יפה יפה ומדיחי וכו' או חולטו בחומץ אפשר הוי אמינא דאו הדחה או חליטה אחר המליחה וכמ"ש בתפארת למשה שם אבל זה דוחק] וע"כ נראה דגם הרמב"ם מודה דלכתחילה אין לחלוט בחומץ כדי לאכלו חי וכמו שמשמע גם מרמב"ם שם הלכה ט' דמליחה עדיף מחליטה ועי"ש הלכה ז' הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ ועי' בלח"מ שם ואכמ"ל וע"כ כתב גם כאן בהי"ב רק ואם חלטו לשון דיעבד אז מותר לאכלו חי וא"כ שפיר הקשו עליו מחולין ט"ו ושבת קכ"ח כנ"ל דא"א לאוקמיה בשחלטו דהלא לדידיה לכתחילה אסור החליטה דלא בקיאין בזה] ובפרט כי עוד י"ל דלרמב"ם בשבת אסור גם חליטת חומץ צונן עי' פמ"ג או"ח שכ"א שם] משא"כ לשיטתם שא"צ מליחה לבשר חי י"ל דבאמת חליטה צריך וכנ"ל וקצת צ"ע דהא להמחבר דסובר כרמב"ם עי' ט"ז או"ח שם סק"ג ופמ"ג א"א סק"ז דאסור חליטה בשבת א"כ איך יפרש הך דחולין ושבת, ואפשר דרק לחומרא בעלמא כתב האי טעמא או דמוקי בעבר וחלט וצ"ע] וזה מותר לכתחילה ג"כ דהנה הב"י ביו"ד סי' ע"ג תמה על הגאונים האוסרים חליטה דמה בקיאות יש בזה בשלמא ברותחין איכא למגזר שמא לא יהיו רותחין אבל בחומץ הלא אף שאינו חזק שפיר ושמא י"ל כיון דשני החליטות מתירות הכבד לא רצו לחלק בגזירתן ולפ"ז בשאר בשר אפשר לא גזרו על חליטתו רק שרי"ו כתב בשם ר"ע שא"א בקיאין אך כל זה קאי רק להתיר לבשל בלי מליחה אבל לאכול חי ודאי גם הרי"ו בשם ר"ע מודה דמותר ובפרט הב"י אף להנ"ל דהמחבר אפשר ס"ל לאסור חי בלי חליטה כי לענין זה בקיאין אנחנו בחליטה אף ברותחין לכתחילה כי רק לרמב"ם שמצריך לבשר חי מליחה אז דוקא חליטת חומץ ורק בדיעבד שרי משא"כ להמחבר דס"ל דא"צ כלל מליחה הרי דקיל א"כ ה"נ מותר חליטה ברותחין לכתחילה לאכול חי.
ועוד י"ל טעם לזה דברוצה לבשל אסור החליטה דחיישינן שמא יניחנו בקדירה גם קודם שתעלה הרתיחה בכדי שעכ"פ תתבשל מעט משא"כ ברוצה לאכול חי דוקא לא חיישינן לזה כי למה לו להניחו בקדירה גם מקודם, ובפרט כי עיקר מלתא רק מדרבנן דדם שבשלו אינו עובר עליו לפיכך מותר לאכול חי ע"י חליטה ברותחין לכתחילה להמחבר וסייעתו משא"כ לרמב"ם י"ל כיון דשניהם צריכים מליחה כשיתירו חליטת רותחין לחי יתירו ג"כ חליטת רותחין לבשר שרוצה לבשל ויניחו גם מקודם שתעלה הקדירה רתיחה ולדידיה גם דם שבשלו עובר עליו [מיהו זה צ"ע דהא גם להמחבר אפשר דעובר עליו עי' ש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ו ומשבצות סק"ו ועי' ב"י סי' ע"ג ד"ה כבר כתבתי וכו' וכיון שדם שבשלו אינו עובר עליו ואפשר דרק לשיטת הרשב"א כתב כן וליה לא ס"ל וכן גם לרמב"ם לא בריתא שעובר עליו עי' פתיחה להל' מליחה להרב פמ"ג ואכמ"ל] ואפילו אם נימא דלמחבר עכ"פ לכתחילה אסור החליטה ברותחין לבשר חי משום גזירה אטו בשר לבישול מ"מ בחליטה בחומץ לכתחילה ודאי ליכא למגזר אטו בשר לבישול דאי נמי יחלוט אותו הלא להב"י בשאר בשר לא גזרו על חליטתו כנ"ל אבל חליטה עכ"פ צריך, ורק למ"ש הרמ"א ססי' ס"ז דהמנהג שאין מצמיתין בשר קודם המליחה בחומץ ואין לשנות וע"כ הטעם משום דכיון שהאדימה הבשר בתוך החומץ אסור כמ"ש שם ס"ה א"כ לכתחילה חוששין שמא תתאדם ואין אנו בקיאין עי' שפ"ד שם ס"ק י"ג לפיכך מוכרחים אנחנו לומר דמותר לאכול בשר חי כך בלי חליטה כלל מה שאין כן להמחבר וכמ"ש
ועל פי טעם הנ"ל דחיישינן שמא יניחו גם קודם שתעלה רתיחה יש לחזק הדיעה המובא בפתחי תשובה יו"ד סי' ס"ט ס"ק י"ח דמותר לבשל בשר בלי מליחה בחמי טבריה פי' דוקא במקום שתמיד מעלים רתיחות ובתחלה ג"כ הוי חליטה וליכא למגזר מידי ועי' מ"ש לקמן אות ח' ט'. ועי"ש עוד בשם גדול א' דהך דכתב המחבר בסעיף י"א צריך ס' מיירי כשנתנוהו תחילה במים שלא היו רותחין דאל"כ הוי חליטה ומותר ועי' ש"ך סי' ע"ג סק"י ומ"ש לקמן אות ט"ז ועי' ש"ך סי' ס"ט ס"ק מ"ד שהביא לשון הפוסקים דאף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדירה שמקצתה חם והיס"ב, וי"ל הפי' שמקצתה חם שאינה מעלה רתיחה דאם מעלה רתיחה הוי חליטה. ועי' פמ"ג שם שהביא דהמנ"י פי' דהיס"ב אחתיכה קאי וכו' ולדבריו בתוחב כף חולבת ליורה רותחת וכו' ולפ"ז חתיכת בשר ואין יס"ב מותרת בהנאה עי"ש ולמה שכתבתי דשם דוקא שלא העלה רתיחה א"כ י"ל דהיכא שהעלה רתיחה ונפל חתיכה או אפי' כף מבשל ג"כ אף שאין היס"ב, ועי' פת"ש סי' ק"ה סק"ח ולקמן אות ח' ובכה"ג הבשר א"צ מליחה אח"כ דהוי חליטה. מיהו י"ל דא"א במציאות שלא תהיה היס"ב כשמעלה הקדירה רתיחה רק בשמלא הבשר קרח ובזה באמת צ"ע לדינא
ב
(קושיות על הרמב"ם האוסר חי מש"ס אם מותר למלוח הפסח. ישוב לרמב"ם ע"פ הב"ה דשרי למלוח קדשים בשבת. תוך שיעור מליחה אסור חי לכ"ע. טעם לאסור בשר חי משום שובר מפרקת וחותך מבית השחיטה. בשבר מפרקת שצריך חתיכה הוא גזירה משום אומצא דאסמיק ולב. בעוף ובקדשים א"צ חתיכה. בקדשים מותר לאכול חי דאסור לשבור מפרקת ולחתוך מבית השחיטה. נתישב קצת קושיות על הרמב"ם. אם מותר בחליטה בקדשים בלי מליחה לבשל. למה נתנו מלח בקטורת הערות נכונות במנחות כ"א ופסחים מ"א.)
והנה להנ"ל באות הקודם דלרמב"ם אסור לכתחילה חליטה בחומץ לבשר חי א"כ צריך לישב קושיתם עליו מחולין ושבת שם שמוכח דחי מותר כך, ועוד אעורר ממ"ד בפסחים מ"א יכול יהיה מותר לאכול הפסח חי ושם אין לומר כלל בשחלטו דהרי שם אסור אף במי פירות כגון חומץ ורק סכין בעת צלייתו עי"ש דף מ' וכן אין לומר שם אחרי המליחה ע"פ דברי הצל"ח שם דף ע"ד האוסר המליחה בפסח, ואף שי"ל דכל האיסור למלוח הוא אחר דמסיק תלמודא לאסור לכתחילה חי משום כי אם צלי אש והוי לאו שבכללות אבל לפי הס"ד מותר למלוח מ"מ סתם חי לא משמע ע"י מליחה עי' רוקח הגדול סי' ת"י ועי' ג"כ בביצה דף כ"ה רע"א אפילו כזית קי מבית טביחתה, וראיתי בשיטה מקובצת שם שכתב דמכאן שמעינן דבשר באומצא לא בעי מליחה דאם בעי הרי כתבו הפוסקים דשיעור מליחה כשיעור צליה ומה איכא בין שיעורא דת"ק לר"ע המיקל, והנני להוסיף קושיא דהלא עפ"ז ר"ע מחמיר דבצליה עכ"פ אין הדחות שקודם ולאח"כ מעכבות משא"כ במליחה ואפילו לאכול חי ודאי שמעכבות וא"כ צריך שיעור יותר לאכול חי ומזה ודאי קשה לשיטת הרמב"ם המצריך מליחה לבשר חי. ואין לומר דכאן מיירי בחליטת חומץ דהלא לרמב"ם חליטה עכ"פ לכתחילה אסור כנ"ל ועוד דאפשר גם שיעור חליטה בצונן כדי שירתיח שהוא שיעור צליה עי' פמ"ג או"ח שם. וי"ל קצת דעכ"פ בזה מיקל קצת דבצלי אינו יכול לבלוע כל הזית תיכף מפני הרתיחה משא"כ אחר המליחה אבל זה דוחק.
ועוד קשה מפסחים ע"א שעידי הרגלים חי נאכלים צלי אין נאכלים הרי דמותר לאכול חי. וראיתי בבדק הבית שם שכתב וז"ל במליחה הוא דנאכלים אע"ג דמליחה כה"ג כלומר להכשיר לא שריא במקדש שאמדו רבנן, ונראה דט"ס הוא וצ"ל שדיוהו רבנן, ומכוון ג"כ למ"ש התויו"ט מנחות פי"א משנה ז' במ"ד חל יו"כ בע"ש הבבלים אוכלים אותו לערב כשהוא חי וכתב אף דלרמב"ם אסור חי י"ל שהיו מולחים בשבת ואף שמדרבנן אסור למלוח בקדשים לא גזרו ועפ"ז לא קשה מידי על הרמב"ם מפסחים שם. אך לפי דברי התה"הא הנ"ל ועי' במשמרת הבית שם צ"ע, וכן לפי דברי הר"נ המובא במג"א שם וז"ל וכ"ש שאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלי מליחה דהוי תיקון שפי עכ"ל, ועפ"ז קשה דשבות חמור כזה איך יתירו אפילו במקדש עי' תוס' ערובין ק"ב ע"ב ד"ה והעליון ובהמקומות הנסמנים בצידו שם וריב"ש סי' קס"ג ואכמ"ל.
על כן נלפע"ד דודאי הך דינא דרמב"ם שמצריך לבשר חי מליחה הוא רק גזירה דרבנן ורציתי לומר ע"פ מ"ש הרב פמ"ג בפתיחה למליחה ובשפ"ד סי' ע"ו ס"ק י"ג דאף לדידן יש לאסור לאכול חי בבשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה מטעם פי' ממקום למקום עי"ש וע"כ אוסר הרמב"ם בכל בשר חי עד שימלחנו יפה יפה, ובזה ידוקדק לשון הרמב"ם הנ"ל גבי בשר חי מולחו יפה יפה שקשה דהלא ר השמיענו סדר המליחה שצריך יפה יפה [כל שאינו לצלי דודאי גם ההדחה שקודם המליחה צריך לבשר חי והשמיטו מפשיטותו ועי' מ"ש באות ו'] אלא שזה עיקר הגזירה לבשר חי מליחה כי שמא ימלחנו ולא יפה כגון שלא ישהה שיעור מליחה שאסור לכ"ע לאכול חי ע"כ אסור חי גם בלא מליחה כלל. אמנם התבוננתי שא"א לומר כן כי מלבד שהרבה ראשונים התירו פי' ממקום למקום וכמ"ש הרא"ש על הר"פ לענין נמלח בכשא"מ דמי הוא הנביא שהעיד דפי' ממל"מ אינו יוצא לגמרי וכו' עי' ב"י ומ"ש לקמן אות ו' ח' ואפילו לדידן דאסרינן מ"מ כיון דקימ"ל שמותר ע"י הדחה ומליחה ב' תוך שיעור מליחה אף לקדירה עי' סי' ע' ש"ך ס"ק ל"ה וכן ממ"ש הרמ"א בסי' ס"ט סי"א דאם נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי הוי כלא נמלח כלל משמע דאינו חמור יותר ודאל"כ הוי אסרינן גם בהפ"מ אותה חתיכה בנתבשלה תוך שיעור מליחה דהוי כנמלח בכשא"מ וע"כ דאין זה פי' ממקום למקום וכ"ש שלא אמרינן שמפני זה יצריך הרמב"ם לכל בשר חי מליחה. ועל כרחך רק ע"פ מ"ש הרמב"ם שם הלכה ט' דבשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור לאכול ממנה חי ואפילו חלטו אלא בחתיכה ומליחה ועי' מ"מ שם שהראיה מחותך בשר מבית שחיטתה קודם שתצא נפשה ועי' לח"מ שם וע"כ י"ל דהצריך הרמב"ם משום הכי לכל בשר חי מליחה גזירה דרבנן משום לא פלוג מבשר הזה של שבירת המפרקת ביון שכולם עומדים לבישול אחר המליחה, וכמ"ש לעיל לדידיה דלפיכך אוסר חליטת רותחין לבשר חי משום בשר העומד לבישול, וכיון דרק גזירה דרבנן הוא י"ל דבביצה שם שהתירו חי פי' אפילו בלא מליחה דמשום פסידא מקרי ראוי כיון שבאמת אינו אוכל וכמו שא"צ בדיקה תחילה עי' בגמ' שם ועי' מג"א סי' תצ"ח ס"ק וזג ועכ"פ יהבו קולא לכל בשר חי שמועיל חליטה דיעבד כנ"ל אף דבשר של שבירת מפרקת אסור חי אפילו חלטו. וטעם הדבר כיון דאחרי החליטה לבדה אסור הבישול אף לרמב"ם עי"ש הלכה ז' ובלח"מ הלכה י"א י"ב וכיון שלא השוו שניהם יחדיו לזאת נחתו מדריגה א' לענין דיעבד להתיר בכל חי חליטה, ולפיכך ניחא ג"כ מה דלא הצריך הרמב"ם לכל בשר חי חתיכה מטעם לא פלוג מבשר הזה כי אחר החתיכה לבדה אסור הבישול לזאת נחתו בזה גם מדריגה א' לענין לכתחילה שא"צ חתיכה. וכן י"ל דמה שהצריך חתיכה לבשר משבירת מפרקת הוא משום גזירה דדמי לאומצא דאסמיק עי' לח"מ הל"ט, וכן י"ל כמ"ד בכריתות כ"ב הלב קורעו ומוציא רם הכנוס בתוכו וגם זה דמי להלב שבלע מכל האיברים בשעת שחיטה וא"כ י"ל כיון דהוא גופיה גזירה לא גזרינן בכל בשר אטו בשר זה. ועפ"ז י"ל דאפשר בעוף כששבר מפרקתה א"צ חתיכה כי בכריתות שם אמרינן לא שנו אלא בלב עוף שאין בו כזית עי"ש וא"כ אפשר לא גזרו בו אטו לב כיון שלעולם לא יכול לבוא לידי כרת, ואפילו נצרר הדם ע"י מכה שזהו אומצא דאסמיק שהוא בל"ת ג"כ לא שכיח בו כי אין מנין העוף ועי' ט"ז ונה"ך סי' נ"א ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו ועי' טור ומחבר סי' ס"ז בדם בהמה וחיה והשמיטו עוף ועי' כנה"ג מובא בפמ"ג שגורס גם עוף ועי' מ"ש לקמן אות ג' ואכמ"ל. עכ"פ עפ"ז דרק משום שובר מפרקת וחותך מבית השחיטה גזרו בכל בשר חי מליחה א"כ בקדשים י"ל דלא גזרו ובפרט כי שם לא שייך הגזירה דבהם אסור לשבור המפרקת בי לדם הוא צריך עי' חולין כ"ט ובזה יבליע דם באיברים וכן אסור לחתוך מבית שחיטתה [אגב נ"ל דאפילו אם דיעבד שבר מפרקת בקדשים א"צ חתיכה דאין שם גזירה מאומצא דאסמיק] ובפרט בק"פ דצריך לצלותו כולו על כרעיו ועל קרבו א"כ שוב בהם לא שייך הגזירה לבשר חי ולפיכך בפשוט ניחא הך דפסחים דף מ"א וע"א ומנחות פי"א דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דמותר חי אך מחולין ט"ו ושבת קכ"ח עדיין צ"ע. ונסתפקתי אם גזרו בקדשים גם לקדירה מליחה רוקא ועי' בדק הבית שם דאף הנאכל לכהנים ולבעלים ואף צלי מחויב במליחה משום ברית מלח ועי' משמרת הבית שם שהוכיח מת"כ דא"צ מליחה רק חלק הקרב ע"ג המזבח עי"ש ועי' שו"ת ריב"ש סי' קס"ג וטורי אבן ר"ה כ"ט ועי' ב"י או"ח סי' קל"ב דמלח סדומית אינו בא בקטורת רק לתיקון ואם חיסר אינו חייב כלום, ובכל בו סי' ל"ח כתב דהוא משום על כל קרבנך תקריב מלח ובצידה לדרך ובתורת יוסף פ' תשא השיגו דבמנחות כ"א איתא אבל היין והדם והעצים והקטורת אין טעונים מלח ותירץ דקמ"ל ע"פ מ"ד שם ע"ב בראשו של מזבח ששם מולחים הקומץ והלבונה והקטורת, והנה הרמב"ם בהל' איסורי מזבח פ"ה הי"א חשב יין ורם והעצים והשמיט קטורת אמנם גם בהלכה י"ג חשב קומץ והלבונה והשמיט קטורת וצ"ע. ובכל בו סיים ואין בידי למה רובע ואם נאמר כהב"י דנצרך לתיקון ניחא דכן דוקא שיעור התיקון משא"כ מחמת ברית מלח אף גרגיר א' כשר עי' רמב"ם שם הי"א ועי"ש בהלכות כלי המקדש פ"ב ה"ב ומוסיפין עמהן בלא משקל מלח סדומית וכפת הירדן ובהלכה ג' כתב דמוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית ואפשר דזה רק לכתחילה ועי' במל"מ מה שהאריך שם ועי' סידור הגאון ריעב"ץ ואכמ"ל] והלא עכ"פ בחליטת חומץ ואפשר אפי' ברותחין מותר לחלוט כדי לבשל אח"כ בקדירה בלי מליחה ואף דאין אנו בקיאין בחליטה מכל מקום כהנים זריזין ובקיאין עי' פסחים ל"ו ודוכתי טובא. והנה מ"ד במנחות כ"א נותן עליו מלח והופכו ולהגי' אמר אביי וכן לקדירה [עי' מ"ש לקמן אות ו'] ע"כ קאי על חולין ג"כ דאי רוקא קדשים א"כ מנ"ל לפסוק כדשמואל שאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה הלא לאביי דוקא בקדשים כן משום ברית מלח או דחמירי ועי' ט"ז סי' נ"ג סק"א וכיון דקאי על חולין וכדשמואל א"כ י"ל בהיפוך דדוקא חולין משום דלא בקיאין בחליטה משא"כ קדשים די בחליטה וא"צ מליחה, ועי' תוס' פסחים ע"ד ד"ה כבולעו דמלחו הכבד של פסח ועי' צל"ח שם שערער ע"ז דמליח הרי הוא כרותח דצלי והוי צלי מחמת דבר אחר עי"ש ועי' שו"ת שם אריה בהוספות סי' ד' מ"ש להשיג עליו עי"ש. ולפעד"נ דלתוס' י"ל כיון דחליטה אסור בהקרבן פסח כנ"ל א"כ שוב צריך מליחה אבל בשאר קדשים ואפילו קדשים קלים אפשר די בחליטה, וכן אפשר דרק לכבד המרובה בדמים ער שאחר המליחה שוה לשאר בשר שלא נמלח בזה דוקא צריך ומותר המליחה ומנ"ל בשאר בשר הפסח. ואף דבפסחים מ"א איכא בינייהו צלי קדר דלרבנן שרי עי' רש"י שם ולכאורה ע"כ בשמלחו קודם דאל"כ לתסר משום דם, אלא די"ל דלכאורה קשה שם דמנ"ל לרבי בשלו ואח"כ צלאו צלאו ואח"כ בשלו כיון דיליף לה לצ"ק אך י"ל מה"ט גופא כיון דמפיק לצ"ק וע"כ בשצלאו מקודם בדינו דאל"כ יש איסור רם וכיון דאסור צ"ק אחר צלי כ"ש בישול אחר צלי זה י"ל בדרך פלפול. ובפשוט י"ל ע"פ דברי התוס' שם ד"ה איכא דרק אין לוקה עליו אבל פסול הוי ה"ה דיש איסור דם. אך לאמת עדיין לא ברירא אם יש איסור דם בצ"ק אם הברזל נתלבן קודם באש עי' צל"ח שם ע"ד ועי' בחי' יד אפרים להה"ג רא"ז מרגליות זצ"ל ביו"ד סי' ע"ו שצידד בזה להקל ואכמ"ל:
ג
(אם בשבר מפרקת וחותך מבית השחיטה דוקא בהמה קתני. אם בכ"נ יש איסור בדם מן, החי וביטול ברוב. ישוב לקושית ט"ז וש"ך והקושיא על רש"י במ"ש דכשהעוף שוהה למות מוטב שיכנו. רמ"א ס"ל דדוקא בסכין או בצוואר הוי כשבירת מפרקת. הערות בפמ"ג ולרמ"א נקיבת הכבד דוקא בסכין. פי' העיטור וישוב לקושית ב"י על הרמב"ם. חילוק בין בהמה לעוף. בענין ס' נגד הלב ובענין הוורידין. נתישב הקושיות שעל הרמב"ם דבעוף או קדשים מודה שמותר חי.) ואשובה לדברי באות ב' דבעוף ששבר מפרקתה א"צ חתיכה ואיסור בשר חי בלי מליחה מחמת גזירה מבשר שבירת מפרקת וחותך מבית השחיטה והנה בש"ס ופוסקים נאמר בהך דשובר מפרקתה וחותך מבית שחיטתה של בהמה וכמה פעמים מצינו מבהמה לעוף חלוקים וגוף שיעור השחיטה יוכיח דבעוף רוב א' ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י' כ"ט מ"ר מ"ח נ"א, ולולא שאמרו טריפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף הוי אמינא לחלק דאין טבען שוה וכמו שיתבאר לקמן ועפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם דהך דשובר מפרקתה וחותך מבית שחיטתה דוקא בבהמה ולא בעוף ובפרט ע"פ מ"ש בס' עמק הלכ' סוגיא דדחיה הלכה א' ס"ו מלתא בטעמא דרמב"ם מודה דעוף מפרכסת מותר לב"נ עי"ש וכיון דחותך מבית השחיטה אשמעינן דכשהמתין עד שתצא נפשה אפילו עכו"ם מותר בו ובעוף אף קודם שתצא נפשה אין איסור לב"נ וא"כ ע"כ בהמה דוקא. וכן בשובר מפרקתה י"ל ע"פ מ"ש הפלתי דסי' ס"ז דהספק בגמ' שע"י שבירת מפרקת נבלע הדם שבבית השחיטה בכל הבהמה בשוה ונתבטל חד בתרי ושרי או דיש בזה משום מבטל איסור וכן אפשר ראינו מתחלק בשוה ואסור, וזה כביר שהקשיתי דא"כ לב"נ דלא אזלינן בתר רוב עי' פמ"ג סי' ס"ב ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ט' א"כ לדידיה יש בזה איסור ודאי כשמצוה על דם מן החי וכשמפרכסת הרי היא כחיה עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח, ותרצתי דסוף סוף לב"נ לא הוי ודאי איסור דבסנהדרין נ"ט איכא פלוגתא אם מצוה על דם מן החי ולמ"ד דמצוה אפשר ס"ל דבב"נ אזלינן בתר רוב והספק בגמ' בשובר מפרקת בין לישראל ובין לב"נ ועפ"ז דוקא נקט הגמ' מפרקתה של בהמה דבעוף שלרמב"ם אין איסור מפרכסת גופא א"כ כ"ש שלא נחשב דם מן החי וליכא שום צד ספק. וכיון שכן דבעוף י"ל דאין בו איסור משבירת המפרקת וחותך מבית שחיטתה ע"כ גם בכל בשר חי א"צ מליחה בעוף דאין בו משום מה לגזור להנ"ל דכל עיקר גזירת בשר חי משום בשר של שבירת מפרקת וע"כ לא קשה קושיתם על הרמב"ם מחולין ט"ו ושבת קכ"ח דשם בעוף מיירי שגם לרמב"ם מותר חי כך משא"כ בבהמה ואף שמהט"ז או"ח סי' ש"ח ס"ק כ' משמע בדעת הרמב"ם דגם בבשר בהמה מותר לטלטל מ"מ המג"א שם ס"ל בדעת הרמב"ם דרק במין דרכיך מותר ואכמ"ל] ובזה יתישב ג"כ מ"ש הט"ז בסי' ק"ב ס"ק י"א ואין זה דומה לחתיכה שלא נמלחה שהיה האיסור ידוע וקשה דהא מבואר בסי' ס"ז דבשר חי מותר עי' שו"ת ברכת יוסף סי' ל"ג ובחילוק בין בהמה לעוף יתישב קצת עכ"פ לשיטת הרמב"ם.
ועל פי זה י"ל ג"כ קושית הט"ז וש"ך סי' ס"ז מן סי' כ"ג דאם העוף שוהה למות יכנו על ראשו להמיתו ועי"ש מה שנרחקו ולמ"ש בקל יש לחלק מבהמה לעוף דמקור הדבר שיכנו על ראשו נובע מרש"י חולין ל"ב ד"ה תיקו וז"ל ונראה דהשוחט רוב סימנים והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצוואר בסכין או ימתין עד שימות וכתב בפירוש עוף דוקא וכ"כ בב"י ובבהמה י"ל דבאמת אסור דהוי שובר מפרקתה. ויתישב ג"כ התמיה שכתבו הפוסקים בלשון רש"י דמוטב שיכה דמשמע דגם זה אינו טוב דק דזה מוטב מלשחוט ועי' משבצות סי' ס"ז סק"ב ושו"ת שבו"י ח"ב יו"ד סי' נ"ד ועי' ב"ח סם דכונתו שרק לשבור מפרקת אסור אבל לחתוך מותר ואף שיש חולקים ע"ז מ"מ זה טוב יותר שיכה בסכין שהוא כחותך מלשחוט דרך שחיטה עי"ש. ולפעד"נ בפשוט דהכי פרושו דאף שלכאורה י"ל דגם בעוף אסור שבירת מפרקת וכן הוא באמת דעת מהרי"ט ח"ב שאלה נ"ג וכ"כ הנה"ך וי"ל דלאו דוקא נקיט הגמ' בהמה עי' מ"ש באוהל הנ"ל אות מ"ד ועי' כרתי סי' י' סק"ג ועי' יו"ד סי' רכ"א סי"ב מ"מ מוטב לעשות זה מלשחוט דרך שחיטה. האומנם שבעיקר הדבר שכתב רש"י והעוף שוהה למות נ"ל דבא לאפוקי פי' הרשב"א שהאיבעיא קאי בשוחט בסכין רעה לענין אם נאמר דשהית חתיכת מיעוט בתרא של סימן אחד כמחתך בשר בעלמא ולזה הפי' קאי דוקא בבהמה עי"ש ולפיכך כתב רש"י והעוף אך י"ל דכיון ג"כ למ"ש מקודם. ואמנם על הרמ"א ודאי קשה קושית הט"ז וש"ך הנ"ל דהרי כתב בסי' כ"ג דאם הבהמה או העוף שוהה למות יכנו על ראשו הרי דגם בבהמה הוא הדין ואמאי הרי הוי כשובר מפרקתה. וי"ל או דמ"ש בהמה קאי רק על שלא יחזור וישחוט והך עצה דיכנו על ראשו קאי על עוף דסמיך ליה ועי' מ"ש באוהל הנ"ל שם וכן מורה הלשון על ראשו להמיתו, או י"ל דהנה ברש"י כתוב יכה על הצואר בסכין והרמ"א כתב יכנו על ראשו ואפשר שיטתו לישב הקושיא הנ"ל דרק בסכין או על הצואר אסור דהוי שבירת מפרקת ומבליע דם, ואפשר דהדקדוק שלו מחולין ל"ג דדוקא חותך כזית מבית השחיטה ומותר אבל טפי אסור מחמת שבירת מפרקת והוא משום שהוי מן הצואר או משום דהוי בסכין ועי' רש"י ותוס' סנהדרין ע"ו ד"ה שברזל ממית בכ"ש (וצ"ע מתוס' כתובות ל"ז ע"ב ד"ה ברור לו] ולפיכך כתב הרמ"א דגם לתחוב סכין בלבה אסור אבל בהכאה על ראשו לבד לא הוי מש"ה כשבירת המפרקת וידוע שהרמ"א ז"ל היה בקי בטבעים ולא קשה מידי. ואגב אזכיר מ"ש הרמ"א בסי' ע"ג ס"א בשם או"ה דאם מנקבה הרבה פעמים בסכין [ובאו"ה גופיה לא כתוב בסכין] הוי כקריעת ש"ו וכן אם נטל משם המרה וכו' ועי' ט"ז שם סק"ב, והנה מ"ש בפירוש הטור בשם בעל העיטור דבעוף קיל משום דנטלו המרה הלא שם כתוב בלא שום חיתוך ואם נאמר שרק דעתו להקל בעוף בנטילת המרה מצירוף דעת העיטור וכונתו אף לבשל אחר צליה דאם לאכלו צלי הלא גם בבהמה מותר בנקיבת סכין דגרע מנטילת מרה פי' ש"ך שם ס"ק ג' ד' ולפי' הט"ז הך לחומרא קאי בבהמה עי"ש וא"כ צ"ע על המשבצות שם שכתב ומ"מ המנהג כרמ"א דהלא גם לט"ז ה"ה, ועי' שפ"ד שם סק"ד אפי' לכתחילה פי' שכבר ניטל המרה דיעבד דאל"כ יסתור למ"ש שם בסק"ג ולפעד"נ דטעם רמ"א דדוקא בסכין הדם נגרר אחר החתך עי' ש"ך סי' ס"ט סק"ג ובחו"ד שם דלא כהגהת או"ה שם שכתב דמהני בנקיבת קוץ ותחיבת קיסם עי"ש וכן ניטל המרה פי' בסכין ולזה אף בבהמה שפיר דמי, ודברי העיטור הכי פרושו נוהגים בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אין לנו אלא בשפוד פי' אף בשפוד של עץ וכבד העוף אף בלי שום חיתוך עי' ב"י וי"ל דהכי פרושו אחרי דגם בשל עץ שרי לצלי אלמא דא"צ שיהיה הדם. נגרר אחר החתך בצלי רק שיהיה קצת איזה התחלקות בתוך שיהיה האור שולט בו א"כ כבד עוף שממילא נחלק לשנים שרי בלי שום חיתוך רק שסיים ויפה הוא לנוקבו לחומרא פי' גם בעוף כי ה"ר יונה כתב בפירוש דגם עוף צריך לחתוך עי"ש. ועפ"ז י"ל מ"ש הב"י דאמאי לא כתב הרמב"ם דין קריעת ש"ו וחתיכה לתחת המוזכר בגמ' כי הרמב"ם מפרש ג"כ הגמ' קרעו פי' בלא סכין צריך ש"ו משא"כ בחתך בסכין א"צ לכל זה כי הדם נגרר אחר החתך ודברי הרמ"א מיוסדים על אדני הרמב"ם ז"ל ועי' רש"י פסחים ס"ח ד"ה מנקבן בסכין ובזה יהיה הנ"מ בין הלישנא אחרינא עי"ש ובדף ע"ד ד"ה איידי דאית בו קיטרי ואכמ"ל:
עוד אגב הנ"ל לחלק בין בהמה לעוף אזכיר מ"ש השפ"ד סי' ע"ב ס"ק י"ט בשם המנ"י דבעוף ודאי יש בו ששים נגד הלב ובבהמה צריך לשער וכן משמע מאו"ה עי"ש. ועוד ראיה לפע"ד דבכריתות כ"ב פסיק ותני דבלב עוף אין כזית אף בעוף גס שחזינן גדלו ק"כ זתים ויותר עי' הגהת אשר"י פכ"ה אבל בלב בהמה שלא מצינו בש"ס שיעור א"כ צריך לשער [וצ"ע לי מחולין צ"ח דודאי יש ס' נגד הזרוע בהבהמה והא ודאי דהזרוע גדול מלבה] דוקא ואין טבעם שוה כנ"ל. עוד צ"ע לי במ"ש הרמ"א סי' ע"ב ס"ג עד ארכובה התחתונה ועי' משבצות סק"ט דאין להקל בניטל הקוליות ובאו"ח סי' רנ"ד ס"א דגם בלא כרעיו מקרי שלם כ"ז שחלל הגוף שלם] וגם לענין דקשה לשכחה בהוריות י"ג חשיב לב בהמה ועי' ש"ך ע"ב סק"ב שנהגו גם בעוף וצ"ע ממ"ד ביו"ד ססי' י"א דבטבת ושבט נוהגים השוחטים לאכול מן הלב ועי' ש"ך וכו"פ שם ועי' מג"א סי' ק"ע ס"ק י"ט, ועי' רש"י חולין קי"א ד"ה קניא בקופיה דגם הלב נתבשל ואפשר דלב גופיה לא אכלו וטעם שלו אפשר אינו קשה לשכחה וכמו שמצינו שזית קשה לשכחה והשמן היוצא ממנו אדרבה מועיל לזכרון עי' הוריות שם ואף אם נאמר דגם טעם הלב קשה לשכחה מ"מ י"ל דהיה ס' נגדו ולא נגד הכבד שגדול ממנו, ויהיה מוכח דבסכנה מהני ס' ועי' מ"ש באוהל ברבות והודאו"ת מ"ג ואכמ"ל:
ועוד מצאתי מקום לחלק בין בהמה לעוף כי בעוף מצוה לשחוט את הוורידין כדי שיצא הדם עי' חולין כ"ח ע"כ י"ל דאף ששובר המפרקת לכל זה יוצא הדם ע"י הוורידין משא"כ בבהמה מסתמא לא נשחטו הוורידין ע"כ חיישינן להבלעת דם. האומנם שבחידושי הרשב"א חולין קי"ג משמע דהאיבעי' של שובר מפרקתה קאי אף בחתך הוורידין דאל"כ בלא"ה אסור באומצא עי"ש ובתה"הא ומ"מ י"ל דאף שהרמב"ם בהלכות מ"א פ"ז לא חילק בין נשחטו הוורידין ללא נשחטו ועי' מ"מ שם משום דפסק כסתם משנה ועי' ב"י ססי' כ"ב מ"מ י"ל דהאיבעי' של שבירת מפרקת לדידיה אם מהני חליטה קאי בלא נשחטו הוודידין שבלא שבירת מפרקת היה מותר חי במליחה או חליטה דיעבד [והך דיו"ד פי' ע"ו ס"ג הוא דברי הרשב"א] משא"כ בשבר דמסיק דצריך חתיכה ומליחה אבל בשחט הוורידין שאז חי מותר בלי מליחה וחליטה בזה לא מבעי' לן דגם בשבר הוא הדין דמותר כך רק דאפשר היה גזירה לאסור שחט הוורידין כמו בלא שחט משום לא פלוג, וזה בבהמה שרוב פעמים אין הוורידין נשחטין משא"כ בעוף דמצוה לשוחטם א"כ בעוף נשאר הדין בשחט הוורידין אף דשבר מפרקתה מותר חי בלי מליחה וחליטה כלל לרמב"ם, ועפ"ז יתישבו כל הקושיות על הרמב"ם דבחולין ושבת שם מיירי בעוף כנ"ל ובפסחים מ"א וע"א ומנחות פי"א אף דבבהמה מיירו מ"מ בקדשים שלדם צריך מצוה לשחוט גם הוורידין א"כ הוי דומיא דעוף שמותר חי גם לרמב"ם ויתישב ג"כ הקושיא מביצה כ"ה דמיירי בשחט הוורידין ובפסידא לא גזרו וע"כ מותר חי כך גם לרמב"ם . והכל ניחא בס"ד:
ד
(פי הגמ"ר ישוב להקושיות על הרמב"ם. חקירה בנתערב יבש א"מ בשבת. עוד ישובים ברמב"ם שמלחו קדשים ע"י עכו"ם או שחלטו בחמי טבריה או דפסק כת"ק חולה שאב"ס מותר לרפואה לאכול חי אף ע"י לעיסה.)
ועתה מקום אתי לפרש דברי הגהת מרדכי בשבת, סי' תס"ז וז"ל אמנם קשיא לן אמאי אסור למלוג תרנגולת בכ"ר נהי דמבשל הרם בתוכה מ"מ הרי הוא דם האיברים שלא פירש וגם כבד אמרינן דחלט ליה ברותחין שלא לצאת הדם שבתוכו ואפילו פירש אמרינן שם דדם שבשלו אינו עובר עליו ומותר לכל הפחות בעוף. וראיתי שנדחקו גדולים חקרי לב להבין דמה חילוק יש בין בהמה לעוף. ולפעד"נ בפשוט דהכי קאמר שלא תקשה ע"ז שאינו עובר עליו דהלא לרמב"ם י"ל דגם עובר עליו כנ"ל באות א' ע"כ אמר ומותר לכל הפחות בעוף כי גם לרמב"ם חזינן שמתיר בשר עוף חי בלי מליחה כנ"ל ולא גזר אטו פירש כגון ע"י שבירת מפרקת דגם בשובר לא יפרוש ויבלע וכנ"ל באות הקודם משום דבו מצוה לשחוט הוורידין או כמ"ש באות ב' דבדידיה לא שייך הגזירה אטו לב דאין בו כרת ול"ת הרי דקיל וה"נ לא גזרינן שמא יפרוש בעוף דקיל יותר. וראיתי בס' ערוגות הבושם שכ' דלפיכך אוסר הרמב"ם בשר חי בלי מליחה משום גזירה אטו יבשל ולדידיה עובר עליו עי"ש, ועפ"ז עלה על דעתי לישב הקושיות הנ"ל על הרמב"ם משבת וחולין ומנחות ופסחים מ"א דמשמע משם שמותר לאכול חי כך דשם לא יבשלו מצד איסור שבת וכן מאיסור בישול הפסח לפיכך לא שייך למגזר בחי. ועפ"ז צ"ע לי במ"ד ביו"ד סי' ק"ט יבש אינו מינו צריך ס' אטו יבשלם א"כ כשנתערב בשבת כשאין חשש מוקצה עי' רבבות אפרים מס' בכורים] לא נגזור אטו יבשלם דהרי היום אסור לבשל ועי' מג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד ושפ"ד סי' צ"ט ס"ק י"א וצ"ע. עוד מקום אתי לישב הקושיות הנ"ל על הרמב"ם ע"פ מ"ש הפוסקים צד היתר ע"י אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר לעשות עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י"ד וא"כ י"ל דהך דחולין ושבת ומנחות שם היה ע"י עכו"ם כהאי גונא ועי' כלים פ"א מ"ח דבהר הבית היה מותר לעכו"ם לכנוס ואפשר דהיה מולחו להם משא"כ לבשל יאסר ממילא משום בישול עכו"ם לפיכך אכלוהו חי.
ועוד י"ל דלכאורה יש לדקדק במנחות שם נאכל לערב והבבלים אוכלים אותו כשהוא חי ואמרינן בגמ' מתוך ששונאים וכו' ועי' תוס' שם והנה ברישא באמר נאכל לערב הרי דחיוב לאכלו חי וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות יו"כ וא"כ מה זה רעבתנות אחרי שא"א בענין אחר ועי' בפי' תפארת ישראל במשנה שם, הן אמת די"ל דנאכל לשון רשות דאל"כ הול"ל אוכלים עי' ס' בני יששכר חודש ניסן מאמר ר' דרוש ו' אך הרי מצינו נאכל בחיוב עי' פרק איזהו מקומן ועי' רש"י פסחים ע' ד"ה נאכלת צלי. ע"כ נלפע"ד ע"פ מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז' במ"ד בפסחים מ"א פסח שבשלו בחמי טבריה חייב ופסח בטבריה מה עביד וכתבתי דע"כ היו חמי טבריה בהר הבית ע"י מכונות או דהיה מעין רותח כחמי טבריה ואח"כ נסתלק עי"ש ואמרינן שם דהמבשל בשבת בחמי טבריה פטור וא"כ הפשט נאכל לערב בחיוב וכגון לבשלו בחמי טבריה אף שלכתחילה אסור לבשל בשבת בחמי טבריה מ"מ כדי שלא יבוא לידי נותר התירו חכמים דא"א בענין אחר ושם אין איסור מצד שנתבשל בדמו כמ"ש לעיל אות א' עי"ש והבבלים היו רק חולטים אותו שם ואוכלים אותו כשהוא חי לפיכך מגנה אותם ברעבתנות במה שאינם שומעין להיתר החכמים לבשלו ג"כ שם. ובזה יתישב ג"כ הקושיא מחולין ושבת כנ"ל דמיירו ג"כ בשיחלטו בחמי טבריה כי אף שיתבשל שם פטור הוא ע"כ בחליטה י"ל דאין איסור כלל וכן בפסחים ע"א חי נאכלים צלי אין נאכלים פי' שלא ניתר לבשלו שם כיון דאפשר לאכלו לערב ואפילו אם יתירו חכמים משום שמחה ביום א' שליכא בחי מ"מ ישראל במה שמחים. וכן י"ל מ"ד בפסחים מ"א בחי וצ"ק שרק אם בשלו בחמי טבריה חייב לא בשחלטו ואכמ"ל. ועוד י"ל דמקור הרמב"ם שאוסר חי בלי מליחה לשיטתו דפסק מה"ט כת"ק בביצה כ"ה כזית צלי ועי' ט"ז או"ח סי' תצ"ח סק"ה דתמה דהא הלכה כר"ע אפילו מחביריו וי"ל דלשיטתו שאוסר חי בלי מליחה לפיכך לא פסק כר"ע שאמר כזית חי. ועפ"ז לא קשה מידי מכל הני מקומות שמשמע מהם דמותר חי דהם אליבא דר"ע וס"ל דלת"ק באמת אסור, ומזה י"ל דגם להמחבר אסור בשר חי בלי חליטה כנ"ל באות א' דהוא ג"כ פסק בסי' תצ"ח כת"ק ועי' ג"כ ברוקח הגדול סי' ת"י שכתב בשר חי בלי מליחה היה מותר לאכול ולשון היה משמע שאח"כ גזרו עליו לאסור. ולדינא להתיר לאכול חי בלי מליחה וחליטה כלל צ"ע מנ"ל עפ"ז שאין השגה על הרמב"ם ע"פ מ"ש. מיהו בחולה אף שאין בו סכנה שרופאים צוהו לאכול כך התרתי שיאכל אף ע"י לעיסה, וזה דלא כס' ערוגות הבושם שחילק בזה לשיטת הרמב"ם כי לפי מ"ש באות הקודם לרמב"ם דוקא בסכין הדם נגרר אחר החתך. ועוד יש צד משום דבשר בהמה חי הוי שלא כדרך אכילה עי' שבת קכ"ח ונהי דלרמב"ם בשלא כדרך אכילה יש איסור מה"ת אך להסכמת המשנה למלך הלכות יסה"ת פ"ה לא הוי רק מדרבנן ע"כ יש להקל בנ"ד:
ה
(מדוע אין רמז ממליחה באברהם יצחק ובני יעקב שש קושיות בפסוק יקח נא מעט מים. תרוצים דאכלו המלאכים בלא קנוח והדחה והיה צלי גם ביצחק ובני יעקב. דרוש שהאכילם ג' לשונות בחרדל הערות שונות וישובים לקושיות התוס' ולה"מ וטו"ט וערוגות הבושם.)
הנה הפוסקים האריכו למעניתם לחקור אם מליחה ד"ת או דרבנן ותרתי לבי לחקור דמדוע לא רמזה התורה ענין מליחה אצל אברהם שאכלו הבן בקר והוא קיים כל התורה עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י"ז ודוכתי טובא או ביצחק שצוה לעשו שלא יאכילהו נו"ט עי' מ"ש באוהל בית הרואה מסי' ו' ואילך וכן בבני יעקב שפרע להם בית השחיטה וניטל ג"הנ עי"ש ברכות והודאו"ת מ"ו וממליחה אין רמז ורמזא זא ובפרט אם הוא ד"ת לא גרע מגוף השחיטה. ונלפע"ד תחילה ניישב השש קושיות שהקשו המפרשים בפסוקי דאברהם. א' יקח נא מעט מים למה דוקא מעט. ב' והשענו תחת העץ הוי ליה למימר ושבו תחת העץ. ג' למה פת לחם שפרושו דוקא מעט לחם, עי' ס' תורת יוסף פ' וירא. ד' הך וימהר לעשות מיותר אחרי דכתיב וימהר אברהם בעצמו ויאמר מהרי לאחרים. ה' על ויתן לפניהם תרגם יונתן וסדר קדמיהון כאורח הילכת בדיית עלמא ואין לו פירוש. ו' מ"ש חז"ל שאמר הקב"ה כשרצו לקבל התורה הלא אכלתם אצל אברהם בב"ח שקשה דהרי קמא קמא דמטי אייתי קמייהו ושמא תחילה חמאה וחלב ואח"כ הבן בקר, ועי' בתוס' על תורה שם שפי' הך דקיים אאע"ה אפילו ערובי תבשילין פי' ענין בב"ח אשר רק דרך בישול אסרה תורה והוא ממה שנתן להם ע"כ חלב קודם ועי' מ"ש שם אות כ"ט. ונראה דהאיסור משום שאכלו בלי קנוח והדחה עי' יו"ד סי' פ"ט ס"ב ולזה נתכוין אאע"ה ברוח קדשו שנתן להם מעט לחם שיאכלוהו קודם ומעט מים שלא יהיה להם לקנוח והדחה ואפ"ה יאכלו בשר כדי שיזכו ישראל לקבלת התורה (כי טובים דודיך יותר מיינה של תורה עי' ע"ז ל"ה] ועוד י"ל דנתן להם צלי שהוא קל מבישול שא"צ מליחה עי' ביצה כ"ה ולזה הפי' וימהר לעשות שיהיה עשוי מהר, וי"ל דלפיכך נתן להם לאכול מהלשון שא"צ הפשט ונאכל מהר [ובדרוש יש לפרש הך דשלשה לשונות בחרדל שרמז בזה להם ג' לשונות בתיבת בחרדל שנתן להם, א' בחרדל ר"ת חרד לב בזה שהחריד לבם שיאכלו האורחים מהר ולפיכך נתן להם מהלשון, ב' בחרדל ר"ת בחר דל שיבחר להדל מנה יפה כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ח ס"ח האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו ולפיכך נתן להם מהלשון שהוא דבר חשוב דגם במתנות כהונה היה עם הלשון ועי' תורת יוסף פ' קרח שהקשה דמדוע רש"י בפ' שופטים כתב דהלחיים עם הלשון ועזב עיקר הדרשה בחולין קל"ד צמר ושיער וגם לא ציין דורשי רשומות על הזרוע המוקדם, ובפשוט י"ל מחמת שהלשון דבר חשוב ועי' מ"ש שם אות מ"ו, ג' נתן להם בחרדל לרמז הלשון שאמרו חז"ל דבנות ישראל החמירו דאפי' רואות דם כחרדל טמאות ולפיכך נטמא הלחם ולא יתרעמו עליו שהבטיחם בלחם כדרשת חז"ל שנטמאה] והנה בצלי יש דיעות דבשר בחלב אסור רק מדרבנן עי' מ"ש בבית הרואה שם ולפיכך אין חימה דאף דקמא דמטי אייתי לקמייהו מ"ע הם אכלו החמאה עם הצלי ולא חששו לד"ס, ולא קשה על אאע"ה דאיך העלם על השולחן ביחד דהרי גם חיה ועוף דרבנן אסור להעלותם עם הגבינה עי' יו"ד סי' פ"ח די"ל דהוא אמר שישענו תחתיו ולא שישבו לאכול שם דשם לא היה שולחנו לאכול [ובדרך הרמז ודאי י"ל כן דשלחנו של אאע"ה ודאי היה דוגמת מזבח עי' חגיגה כ"ז ועי' רמ"א או"ח סי' קס"ז ס"ה וסס"י תצ"ד שהשלחן דומה למזבח ומקורו מכאן ועפ"ז ודאי דשלחנו לאכול לא היה שם דכתיב לא תטע כל עץ אצל מזבח] ורק תחת העץ היה מקום לסדר עליו התבשיל שבשלחן כזה מותר לתנם זה בצד זה עי' יו"ד שם והם מעצמם אכלו שם, וזהו שפי' תרגום יונתן וסדר קדמיהון כהילכת בורא עולם פי' כדת וכהלכה סידר ולא פי' ויהב קדמיהון כפי' של ויתן כי לא נתן להם לאכול שם ורק הם אכלו שם. ואתה תבין שנתיישבו כל הששה קושיות בע"ה:
ועתה שבררנו דשלחן של אברהם הי' צלי א"כ לא קשה נמי מדוע לא נרמז שם ענין המליחה דצלי א"צ מליחה, וכן י"ל ביצחק ע"פ מ"ש דהשני גדיי עזים היו זכר לפסח שנאכל צלי ולא נצרך לו מליחה ובפרט לשיטת הצל"ח הנ"ל באות ב' אסור בו המליחה, וכן י"ל ביוסף ע"כ היה צלי ולרמז להם פלוגתתו עמם בהלכה כשאכלו המתנות בצלי וחרדל כמ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ו עי"ש וע"כ לא נזכר שם ממליחה. עוד י"ל דהנה באגדות מהרש"א חולין צ"א ד"ה פרע כתב דבג"הנ נאמר טול בפניהם ולא בשחיטה דשחיטה היו מוכרחים לשחוט בעצמם דאם ישחוט אחד מבית יוסף יחשבו לשחיטת עכו"ם נבילה אבל ג"הנ מותר אף אם עכו"ם יטלנו ולפעד"נ די"ל ע"פ מ"ש בתרגום יונתן פ' מקץ דאשר על ביתו היה מנשה ולפי חשבון השנים שנולד בטרם תבוא שנת הרעב הרי דהיה קטן אז וקטן אסור לשחוט אבל ליטול הג"הנ מותר גם קטן ליטלו. עוד י"ל שרצה לרמז להם כי מבית יעקב נקיט ואתא דבגמרא שם מסיים וכמ"ד ג"הנ נאסר לבני יעקב והקשו בתוס' שם דלמא קיימו ג"הנ כמו שאר המצות ואף שלא נצטוו ובזה ניחא דאם כן היה מניח להם שהם בעצמם יטלוהו כמו שחיטה דליכא היכרא אבל אי אמרינן דג"הנ נאסר להם מדינא יכירו וידעו דמאי שנא שחיטה שהניח להם וג"הנ מצוה לשלוחו ובנו לטלו ואינו מאמין לאחר, וע"כ דזה נאסר לו מדינא דמבית יעקב הוא משא"כ שאר איסורין הניח להם שיעשו בעצמם כשחיטה, ותפס שחיטה שהוא התחלת התיקון לאכילה וה"ה ניקור החלב והדם וגם מליחה הניח להם שיעשו בעצמם. ונתישב ג"כ קושית הטוט"ו מה"ת בהשמטות תשו' ל"ד מבדיקת הריאה להסוברים דמה"ת הוא עי"ש די"ל עפ"ז דהניח שיבדקו בעצמם מסתמא, ובזה י"ל קושית הלח"מ בהלכות מלכים פ"ט דמנ"ל לרמב"ם דיעקב הוסיף ג"הנ אחרי דקימ"ל כרבנן שם דף ק' עי"ש ובזה נכון דהנה המ"ד דג"הנ נאסר לבני יעקב פרושו בציוי באמת מה"ת כמו מילה ומ"ד שם צ"א וכמ"ד ג"הנ נאסר להם אין הפירוש דהוי שוה ממש לזה המ"ד רק דהכי פרושו כמו שלדידיה ציוי גמור מה"ת כן עכ"פ הך דטול ג"הנ בפניהם משום דקבלו עליהם מעצמם האיסור יותר משאר אסורין וכנ"ל ולפיכך כתב הרמב"ם דיעקב הוסיף, ועפ"ז י"ל ג"כ קושית הלח"מ שם דאמאי לא חשב דאברהם אבינו קיים הכל דחשב רק מה שהוא עליהם חמור יותר. וראיתי בס' ערוגות הבושם בפתיחה להל' שחיטה ס"ו שהקשה כיון דחשודים היו בעיניו על אמ"ה מדוע הוצרך לצוות להאיש אם שוחטין. ולפע"ד לא קשה מידי דאדרבה לפיכך צוה דגם הוא אכל מאותה שחיטה כמ"ש כי אתי יאכלו האנשים או דרצה לראות אם מה שחשדם אמת גם עתה ע"כ אמר פרע להם שיראה דוקא אם הם בעצמם שוחטין כדת אבל שאר איסורין שלא נחשדו בעיניו לא הוצרך הצוי ואין כאן מקום לקבל אדיך בדרך הדרוש:
ו
(תשובה ע"ד שמלחו חתיכה עבה במלח מעורב בגבינה לשליש ונתנוה לרותחין ונתבשל בלא הדחה ב' ברוטב כחצי החתיכה. ג' חקירות בזה. הבאתי פלוגתת מרדכי ור"ג בפירוש מולחו יפה יפה. כן פלוגתת הרשב"א והרא"ש. לט"ז וש"ך בלא פיזר א"צ מליחה ב'. ב' פרושים בהמתירין נמלח מצ"א. ראיות והשגות וישובים והערות שונות בזה אם שלא יהיה נאכל מחמת מלחו ושיעור שהיה ומב' צדדין והדחה היטב ומב' עדרים וג"פ מעכבים חקירה בנפלו לקדרה ג' חתיכות שלא נמלחו כראוי וכן הרביעית אם די פ"א ס'. ישובים שונים להקושיות בחולין ח' קכ"ג. בספק אם הדיחו הטבח אחר שחתך כל נתח א"צ לחזור ולהדיח. וכן בספק אם שרה או הדיח מעט א"צ לחזור ולהדיח. בשר שחושש שלא יעבור ג"י מותר להשרותו במים ואין חשש הונאה. השגות על חמודי דניאל שחושש להחמיר בכנידון דידן. ראיות להתיר בנ"ד. אם מלח מצ"א במלח מעורב כנ"ל יש לאסור. עוד סניף להתיר בנ"ד מחמת חליטה השגות על ג' חלוקים שרציתי לומר בענין חליטה.)
אציג מה שהשבתי לחכם אחד ע"ד שאלתו שמלחו חתיכת בשר עבה במלח המעורבת בפרורי גבינה לשליש [ולרביע לא השמיעני] ונתנוה ברותחין ונתבשל כך בלא הדחה אחרונם עם רוטב שיעור חצי החתיכה מה דינה. וזאת תשובתי הנה שלשה חקירות יש בזה, א' במה שלא נמלח יפה, ב' במה שלא הודח, ג' מענין בב"ח. וחקירה א' מקור הדבר בחולין קי"ג אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, והנה בפי' מולחו יפה יפה כתבו המרדכי והר"ן פרושים שונים דלהמרדכי בשם ר"ח ב' פעמים יפה קאי א' שיהיה משני צדדים וא' שלא יהיה ראוי לאכול מחמת מלחו אבל לפזר בכל מקום אין ראיה שצריך ולהר"ן בשם הר"מ י"ל דאחד מורה שיהיה נמלח משני צדדים ואחד שגם מתוכו ימלח בדבר שמבשלים כולו כאחד והנה מזה משמע דכ"ש דפיזור מעכב אבל שלא יהיה ראוי לאכול מחמת מלחו אין ראיה שצריך. ועפ"ז נבין מחלוקת הרשב"א והרא"ש שכתב בטור יו"ד סי' ס"ט ועי' ב"י שם דאין כאן מחלוקת וכונת הטור י"ל דס"ל דהרשב"א בשיטת ר"ת קאי וכיון דס"ל דפיזור בכל מקום א"צ א"כ ה"ה עוף א"צ למלוח מתוכו ומ"ש הטור בשמו דא"צ למלוח מב' צדדים בעוף קאי שא"צ מתוכו [ומ"ש החתיכה אפשר ט"ס וצ"ל לכתחילה] אבל שיטת הרא"ש כהר"ן אך שמחמיר ג"כ כר"ת לענין שצריך שלא יהיה נאכל מחמת מלחו עי' מ"ש ג"כ בפ' כל הבשר סי' ל"ג ואכמ"ל, עכ"פ עפ"ז מה מאוד נכונים דברי הט"ז שם ס"ק י"ד דבלא פיזר בכ"מ יש להתיר אף בלא הפ"מ והפי' דאף שלא נתבשל עדיין ואין הפסד כשימלחנו שנית מ"מ א"צ כלל שום מליחה משום דיש דעת ר"ת שא"צ לפזר גם לכתחילה ועי' ש"ך שם סק"כ דנוהגים העולם שאין מדקדקים בכך הרי דא"צ כלל מליחה שנית ועי' שפ"ד שם וצע"ק:
והנה יש לעיין על הפוסקים המתירין דיעבד נמלח מצד א' איך הם מפרשים הך דשמואל יפה יפה. ונראה די"ל ב' פרושים או דאחד מורה שלא יהיה ראוי לאכול מחמת מלחו ואחד להשהותו שיעור מליחה עי' בס' הארוך לש"ך ובמנחת אהרן שם ובזה יתישב מ"ש הב"י בסי' ס"ט ד"ה כתב בהגש"ד וכו' אבל אני אליעזר בר"י מצאתי להתיר מדאמר שמואל מדיחו ומולחו ולא הזכיר שהייה וכתב הב"י ואין דבריו נכונים בהיתר זה ולכאורה הא טעמא קאמר ובזה ניחא די"ל דיפה השני קאי על השהיה, דאין לומר דקאי על חיוב הפיזור בכ"מ בצד האחד דכמו שאין צריך למלוח משני הצדדים ה"ה דא"צ פיזור בכ"מ וע"פ פי' זה גם לכתחילה לא מצריך שמואל מליחה משני צדדים, ועוד יש לפרש דיפה אין הפירוש שיעור שהיה וכן משמע מרמב"ם שאחר שכתב מולחו יפה יפה כתב ומניחו במלחו שיעור מיל הרי דזה ענין אחד ועי' מ"ש לקמן ועפ"ז י"ל ג"כ מ"ש הרמב"ם שם הלכה י"ב דבשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ולא אמר בקיצור מולחו ומדיחו כמו לקדידה אך אפשר דקמ"ל דבשר חי אינו מעכב השהיה במלח וזה דלא כהפמ"ג הנ"ל באות ות ב' דלכ"ע אסור חי בלא שהה שיעור מליחה ואדרבה נהפוך הוא דגם לרמב"ם מותר ועי' מ"ש שם] ויפה השני פרושו משני צדדים. אך דכל זה קאי רק לכתחילה, וכן במנחות כ"א יכול יתן בו טעם כבינה עי' ברא"ש פכ"ה שם שפי' מעט ובתוס' מנחות שם פי' הרבה פד שאינו ראוי לאכילה בלא הדחה ומהקדמת נוב"י מה"ת בפי' אם היה בנו ממולח נעלם זאת ועי' בפי' רמב"ן בפ' תשא ע"פ ממולח טהור קדש] ת"ל תמלח כיצד עושה נותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו אמר אביי וכן לקדירה [לגירסת הספדים] הך ב' צדדין קאי על לכתחילה רוקא דהא גם בקדשים דיעבד די מצ"א כמ"ש המרדכי חולין שם דברי התוספתא מלח ולא ספג ספג ולא מלח כשר וא"כ ה"נ לקדירה דאמר אביי, ולפי' התוס' שם נראה דהך שאינו ראוי לאכול מחמת מלחו אף לכתחילה א"צ וכ"ש לפזר בכ"מ דלא קאמר רק מולחו מב' צדדים וע"ז קאמר וכן לקדירה משמע הפי' דא"צ יותר ואף אם נימא דמחולין שם משמע דצריך לפזר בכ"מ מ"מ לענין דיעבד זה קל יותר משאר מליחות הגרועות דזה לא נזכר כלל במנחות.
אך התבוננתי דכ"ז יש לדחות כמ"ש המרדכי ורש"ל דשאני בקדשים שאינו להוציא דם רק למצוה דלא תשבית מלח ואף גרגיר א' כשר עי' מ"ש באות ב' ומה"ט יש להשיג ג"כ על מ"ש בעיקרי הד"ט או"ח י"ד ל"ו דכמו שמותר למלוח הקדשים בצוקער ה"נ לקדירה נקרא מלח ובס' ערוגות הבושם צוח דגם בקדשים אסור ועי' בהגהות ר"ח צאנזר או"ח סי' רע"ב אמנם פשוט עפ"ז דאף אם בקדשים מותר בדבר הנקרא מלח באיזה לשון דאינו רק למצוה אבל כאן אסור דבר אחר ורק מלח המוציא דם] וכמו שא"צ שם שישהה במלח עי"ש ה"נ א"צ שיהיה נמלח מב' צדדים [מיהו זה יש לדחות דמצינו מקום דמליחה יפה צריך ושישהה א"צ עי' משבצות ע"ו סק"ה וכן י"ל כסברת הר' אליעזר בר"י הנ"ל דגם כאן לא נזכר שישהה ובפרט לפי' התוס' דתמלח למעוטי אתי ועי' סמ"ג לאוין קל"ז דזהו סברת ריצב"א שהביא ראיה מירושלמי פ"ב דנדרים איזה מליח לשעה כהדא דתנינן כיצד עושה נותן עליו מלח משמע דמליחת קדשים קרוי מליח לשעה ותמלח למעוטי דאי לרבות מנין הוא יודע דמליחת קדשים אינו כמו מלוח לעולם וכו' עכ"פ לתוס' אם אין צריך להיות אינו נאכל מחמת מלחו לקדירה ה"ה דא"צ שישהה במלחו ועי' בפי' תוס' העזרה על ת"כ דבורא דנדבה פי"ד, ועוד י"ל דגם בקדשים צריך שישהה וממילא ישהה אח"כ ע"ג המזבח ואכמ"ל] אבל הכא אינו יוצא מידי דמ אמר שמואל ומשמע אף דיעבד, ומ"ד במנחות שם וכן לקדירה לא קאי רק על מ"ש שצריך משני צדדין ע"ז קאמר וכן לקדירה אבל יש ביניהם חילוק דבקדשים דיעבד מותר מצ"א וכאן אף דיעבד אסור מצ"א ובפרט להגירסא במנחות שם וכן לצלי ודאי י"ל דלקדירה מעכב גם דיעבד ומנ"ל להפוסקים להתיר דיעבד בנמלח מצ"א.
וראיתי שי"ל דראית המתירין דיעבד מצ"א דע"כ שמואל רק לכתחילה קאמר דהרי גם מ"ש ומדיחו יפה יפה כתב הרא"ש דשני פעמים באחרונה במשמע והג"א כתב דג"פ במשמע ואפ"ה לכ"ע דיעבד מותר בפ"א וה"נ דיעבד די במליחה מצ"א דבחדא מחתא מאחינהו [וע"כ מוכרח לפרש כן דאין לפרש ומדיחו יפה יפה פ"א קודם המליחה ופעם ב' לאחר המליחה ובזה יתישב קושית המנחת אהרן שם על רש"י שפי' דר"ה דלא בעי הדחה בדחללי ביה טבחיה דמשמע דלשמואל לא קשה מברייתא ועוד מה חידש ר"ה על שמואל ובזה ניחא דשמואל בהך יפה יפה כונתו על הדחה שלפניו ג"כ ויתישב ג"כ מה דהשמיט הרמב"ם בבשר חי ההדחה שקודם המליחה דנכלל במ"ש ומדיחו יפה יפה ועי' מ"ש באות ב' אך א"א לומר כן דא"כ קשה מה מקשה תוס' חולין ל"ג ד"ה מולחו דאמאי לא הזכיר הדחה א' הלא י"ל דוכלל בהך יפה יפה, וע"כ דא"א לפרש כן וראיה מרמב"ם שם הלכה י' שהעתיק מימרא דשמואל וכיצד עושה מדיח הבשר תחילה ואח"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה הרי אף דמזכיר הדחה שקודם מליחה אפיה כתב ומדיחו יפה יפה לאח"כ. ובישוב קושית המנחת אהרן נלפע"ד דשמואל דאמר אין הבשר יוצא מידי דמו לשון איסור דיעבד אף בלא חללי בי טבחי לא פסיקא האיסור בלא הדחה א' ע"פ מ"ש הש"ך ס"ט סק"ג דדוקא חתך בסכין ועי' מ"ש באות ג' וא"כ משכחת לפעמים שקרע ביד חתיכת בשר שא"צ הדחה מקודם משא"כ ר"ה שהורה הדרך לכתחילה ורוב פעמים חותך בסכין ולא הזכיר הדחה א' ע"כ בדחללי בי טבחי ועי' מ"ש לקמן] שוב ראיתי די"ל הפי' בגמ' ומדיחו יפה יפה משני הצדדים וגם לא הדחה מועטת כמו שי"ל במולחו יפה יפה אבל הדחה ג"פ לא נזכר שם בגמ' ורק ילפינן מנט"י כמ"ש בהג"א או ממס' תמיד הקרבים מדיחים ג"פ וי"ל דגם ב"פ אין לו זכר שם בגמ' דלא כהרא"ש ע"כ דיעבד די בפעם א' אבל מליחה משני צדדים שמוזכר בגמ' י"ל דגם דיעבד מעכב ואסור בנמלח מצד א'.
אמנם י"ל דלכל זה יש ראיה דבדיעבד מותר דהנה להסוברים דיש בחתיכה ס' נגד דם ומלח שעליה עי' ט"ז ס"ט ס"ק כ"א לכאורה נראה דמפרשים דשמואל שאמר ומדיחו קאי רק על לכתחילה ומחמת אין מבטלין איסור לכתחילה אלא דא"כ תקשה הא אינו דומיא דמליחה דמעכבת גם דיעבד כי. גם לשיטתם בנתבשל בלי מליחה אסור כי אין ס' בחתיכה נגד דמה קודם המליחה, אשר ע"כ צ"ל דגם לשיטתם ומדיחו קאי אדיעבד ונסבול הדוחק בגונא דליכא ס' כגון שחתכו קצת מאמצעה קודם ההדחה וכה"ג דליכא ס' בה אחרי בשולה בלא הדחה, אמנם נהי דגוף ומדיחו קאי גם אדיעבד מ"מ הך יפה ע"כ רק על לכתחילה קאי דהא דיעבד די מצ"א לכ"ע כיון דנגד כולה יש בחתיכה ל' א"כ נגד צ"א יש ס' עי' פמ"ג בפתיחה להלכות מליחה ואין להקשות הא אינו דומיא דמליחה דשפיר י"ל דגם במליחה הך יפה רק לכתחילה דבדיעבד די מצ"א [ומיהו יפה אחד לענין שלא יועיל מליחה מועטת והדחה מועטת י"ל דגם אדיעבד קאי כמ"ש לקמן] וזהו ראית המתירין נמלח מצ"א. שוב ראיתי שעדיין אין ראיה די"ל דהך ומדיחו יפה יפה קאי גם אדיעבד ולא קשה דהא ודאי יש ס' נגד צ"א די"ל דהנה המקור דשלושים יש בחתיכה נגד דם ומלח שעליה הוא מדברי או"ה כלל י"א דין ד' וע"כ צ"ל דזה בסתם דהא בדין א' כתב דנמצא לפעמים חתיכה רחבה וקלושה שאין בה אפי' ל' ובזה יתישב מה שהניח המנ"י סק"ד בצ"ע, וכן יצטרף לנו הדוחק כגון שחתכו באמצעה קודם ההדחה עד שאין ל' לכ"ע ולפיכך הך ומדיחו יפה יפה קאי גם אדיעבד וה"ה מולחו יפה יפה גם בדיעבד י"ל דמעכב שיהיה נמלח משני צדדים ע"כ מה מאוד נכונים דברי הרמ"א שאין להקל בנמלח מצ"א רק לצורך.
ועל כל פנים יפה אחד לענין שלא יועיל מליחה מועטת ודאי גם אדיעבד קאי כמו בהדחה מועטת וכנ"ל. מיהו לפי' זה יש קצת לספק מה הוא אם שהוא נאכל מחמת מלחו או לא שהה משא"כ לפי' הראשון הנ"ל בד"ה והנה תרווייהו הן נאכל מחמת מלחו והן לא שהה ודאי איסור יש בהם להמתירין נמלח מצ"א. נמצא תוכן הדבר דבלא פיזר בכל מקום יש שני דרכים להתיר דאם הפי' כהמתירין דיעבד מצ"א כ"ש לא פיזר ואפילו להאוסרים ושמואל גם אדיעבד קאי מ"מ יותר י"ל דיפה א' קאי על שלא יהיה מליחה מועטת או לא שהה ע"כ בלא פיזר מותר גם בלא הפ"מ כנ"ל [וחקרתי פ"א בנפלו לקדירה ג' חתיכות א' לא שהה במלחו שיעור מליחה וא' היה נאכל מחמת מלחו וא' לא פיזר בכ"מ ואחר שנודע התערובות נפל לשם גם חתיכה שנמלחה מצ"א ואין הפ"מ מה דינם, דהנה בשלשה חתיכות הראשונות י"ל דא"צ רק פעם א' ס' דממ"נ רק חדא אסורא, ולא דמי למ"ש הפמ"ג בשער התערובות פ"א חקירה א' דכאן כל א' היה היתר קודם, ואי דלהמתיר מצ"א לפי' הא' הנ"ל תרווייהו הם ודאי איסור מ"מ על כל א' יש כס"ס שמא כפי' הב' המתיר יותר דמליחה מרובה ושישהה רק לכתחילה הוא, ולא קשה כל כך דהא אינו דומיא דהדחה שיפה א' לעיכוב גם דיעבד דהא כדאיתא והא כדאיתא ואפשר לפי' זה גם בהדחה מועטת מותר דיעבד ושמא כדעת האוסרים נמלח מצ"א ולדידהו רק באחר יש איסור, ונהי דאחר שנודע נתערב גם חדא שנמלחה מצ"א וא"כ יש שני חתיכות אסורות בודאי מ"מ י"ל דודאי איסור אינו דשמא כפי' הב' הנ"ל דהכל רק לכתחילה קאי ובפרט שי"ל ע"פ מ"ש השפ"ד ס"ט ס"ק נ"ז בשם המנ"י דכשנתערבה ברוב חתיכה שלא מלחה מותר גם בלא הפ"מ עי"ש ועי' שו"ת תולדת יצחק סי' נ"ב ומטה יונתן הנדפס מחדש על ש"ע שם וה"נ בנ"ד ואפשר דה"ה בכל דבר הניתר בהפ"מ כשנתערב ברוב מותר גם בלא הפ"מ ואולי י"ל דשאני התם דרק חומרא בעלמא הוא וכמ"ש הט"ז סי' ע"ג סק"ח וש"ך ס"ק כ"ג וכן בנמלח בכשא"מ מה שחוץ לציר עי' ט"ז ס"ט ס"ק מ"ד וש"ך ס"ק ע"ו ואף דשם אף בהפ"מ אסור אפ"ה קיל בזה מטעם דפי' ממל"מ יש הרבה דיעות להתיר עי' מ"ש באות ח' משא"כ במלתא אחריתי וצ"ע כעת:
ואגב אזכיר דאם נאמר דלכ"ע הדחה מועטת לאחר המליחה מעכב דיעבד י"ל מ"ד בגמ' שם ר"ה אמר מולח ומדיח במתניתא תני מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחללי בי טבחי וכו' ועי' ט"ז סי' ס"ט סק"ב שהקשה דמה קמ"ל הרמ"א בזה דאם הדיחו הטבח א"צ עוד ועוד למה באמת סמך ר"ה ע"ז ולא הזכיר הדחה א' עיי"ש, ועי' חו"ד שכתב דאשתמיטתיהו דברי הרשב"א בחולין ח' ד"ה רבבח"א מדיח דכשמדיח בשמה שהדם חם די בהדחה מועטת עי"ש. והנה עיינתי ברשב"א ויש שם עוד תרוצים שאינו מוכרח זה להלכה ועוד קשה דמסתמא אחר שחתך כל נתח לשנים נתקרר הדם ולא דמי להך דחולין שם בבית השחיטה דקמ"ל דאף שהדם חם עדיין לכ"ז צריך הדחה היטב משא"כ בבשר אחר. ולפעד"נ בשנדקדק עוד דמדוע השמיט הטור הדין דחתך כל נתח צריך לחזור ולהדיח וכן המחבר השמיט הדין דאם הדיחו הטבח ע"כ נראה דהרמ"א שכתב הדין שאם הדיחו הטבח הוא לגלות כונת הטור והמחבר דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי כי הטור השמיענו דהדיחו הטבח פי' אף שלא נודע אם נזהר להדיח אחר שחתך כל נתח לכ"ז א"צ להדיחו בבית כי יש ס"ס שמא הדיח ושמא כר"נ שא"צ להדיח כלל ובאמת לפעד"נ דגם מתוס' מוכח כן מחולין ל"ג ד"ה מולחו דהא שם מיירי בחותך עי"ש משא"כ בחתך בעצמו דהוי ספק א' צריך להדיח, והמחבר כתב דוקא חתך כל נתח צריך להדיח אבל בהדיחו הטבח וספק אם נזהר להדיח אחר שחתך א"צ להדיחו דהוי ס"ס. עוד י"ל לפע"ד דהכי פרושו דרב הונא אדשמואל קאי עי"ש בגמ' וכן משמע מרמב"ם עי"ש ולהנ"ל דהדחה אחרונה מועטת לא מהני גם דיעבד ע"כ לא יכול לכתוב מדיח ומולח ומריח דהוי אמינא דשוים המה (וכ"ש דשמואל לא יכול להזכיר הדחה שקודם המליחה דלא נאמר דשניהם שוין לאסור דיעבד אי לא היה יפה יפה ותוס' בחולין ל"ג שם שפיר מקשה כיון דשם לא כתוב לשון דיעבד א"כ ליכא למטעי אם היה כותב מהדחה א' ובזה יתישב קושית המנחת אהרן הנ"ל בד"ה וראיתי על רש"י עי"ש ור"ה חידש דלא נאמר דיפה יפה כפי' הנ"ל שם על קודם המליח' ולאחריה ושתיהן שוין) ובאמת בהדחה א' מועטת מהני דיעבד ויהיה הפי' הא דחללי בי טבחי דלר"ה וכ"ש לשמואל מהני דיעבד הדחה מועטת קודם המליחה (וזהו דחללי בי טבחי הפי' הדחה מועטת ועי' מ"ש באות ט"ו שי"ל בהיפוך) הא דלא חללי בי טבחי דמתניתא לא ס"ל דמהני לפיכך כתב מדיח ול"פ בגוף ההדחה לכתחילה תרווייהו ס"ל דצריך להדיח היטב, וכונת הרמ"א במ"ש ואם הדיחו הטבח (ולא כתב כלשון הש"ס ואם חללי בי טבחי) הכי פרושו כשהדיחו הטבח ולא נודע לנו אם היה מועטת או ע"י שריה א"צ להדיחו בבית כי דמי להדחה היטב שכתב הרמ"א דמהני לכ"ע ועי' ש"ך שם סק"ה, ובסק"ב כתב דנ"ל דאי ידעינן שהדיחו הטבח אמרינן דמסתמא הדיחו יפה ועי' נחלת צבי שם שכתב דדוקא היכא שהמנהג כן ולפמ"ש מרמ"א מוכח דגם בסתמא שלא נודע מנהגם אפ"ה דמי להדיחו היטב:
ועוד י"ל דלכאורה קשה מה צורך להטבח זו הטירחא להדיח וע"כ כמ"ד במס' ב"מ ס"פ הזהב דאין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן (ומ"ש בהשמטות הגהות מרדכי על ס' המדע אות קל"ג דבלא"ה שייך הונאה שמכביד הבשר כשנתפח במים עי"ש י"ל דע"כ מיירי קודם המליחה דמה לו לטבח טירחת המליחה וכיון שכן ע"כ אין שורין בו מעל"ע שלא יאסר ובפחות מעל"ע לא בלע ואפשר דבבשר דאית בו פילי בולע תיכף ועי' מ"ש באות י"ג) וא"כ אדרבה קשה דאטו בשופטני עסקינן שמאנה את הבריות, ואף אם ניישב כמ"ש בסמ"ע סי' רכ"ח ס"ק ט"ז לחלק בין היכא דהמנהג כן ליכא הונאה ואפשר י"ל דדמי ליין במים הנזכד שם ועי' חולין ח' ע"ב הטבח צריך ב' כלים של מים א' שמדיח בו בשר, הנה מלבד שי"ל כמ"ש הגאון מהרש"ז בש"ע שלו הלכות הונאה סעיף י"ט דשומר נפשו ירחק מזה דאעפ"כ יש לחוש שיסבור הקונה שהוא שמן באמת שהרי יש הרבה שמנים בעולם ובשביל כך עושין כן כל הקצבים (ועי"ש שהוא מוסגר) עכ"ל ועפ"ז י"ל דהך דחולין ח' א' שמדיח דבהדחה בלא שריה אינו נראה שמן ולפיכך מותר (וי"ל ג"כ דאם הדיחו עם חלב אף בלא שריה נראה לבן ושמן, ועפ"ז נלפע"ד לפרש מה שהוצרך רב בחולין שם לאשמעינן שני דברים מסכינים וכלים דאי אשמעינן בסכינים הוי אמינא כמ"ש האחרונים ביו"ד סי' צ"א דבדוחקא ושמן צריך שפשוף ובשר אין דרכו בשפשוף לפיכך אסור משא"כ בכלים שאין דוחקא וא"צ רק הדחה ובשדרכו להדיח הוי אמינא דמותר בכלי א' קמ"ל דאסור והאיסור הוא מה"ט דבזה מאנה את הבריות שנראה לבן ושמן ואפילו אם הוא בשר ישן שאינו נראה לבן ושמן מזה כי ניכר שהוא מהדחה כמו שיתבאר מ"מ יש חשש שהבעל הבית יסמוך ע"ז ההדחה של טבח דניכר ולא ידיחו מחלב ואי אשמעינן בכלים הוי אמינא דהאיסור מה"ט שנתבאר אבל בסכינים די באחד קמ"ל) עוד קשה דאיך סמך ר"ה ואמר סתם מולח ומדיח והשומע יאמר דבכל מקום מהני דק מולח ומדיח אף היכא דליכא מנהג ואפילו אם אמר מטעם שהדיחו הטבח השומע יאמר דבכל מקום מותר הטבח להדיחו אף במקום דליכא מנהג. ע"כ נלפע"ד דהכי קאמר דע"פ הרוב במקומו לא היו מוכרין כל הבשר ביום השחיטה ויכול להיות שיתקשה הדם בו בעבור ג"י (ועי' מ"ש באות י"ג דיש סמך מש"ס לחומרת הגאונים) ע"כ מוכרח הטבח להריחו שלא יפסיד הרבה ואף שהט"ז ס"ט ס"ק ט"ו כתב דהיכא דאפשר בצלי לא הוי הפ"מ ועי' פר"ח אות כ"ג ומנ"י אות י"ב הנה מלבד שהש"ך ס"ק כ"א חושבו לדוחק עוד י"ל באף הם לא קאמרו רק לבעל הבית כשאירע לו כן בביתו דלא הוי הפ"מ משא"כ לטבח הוי הפ"מ דלא ימצא קונים לבשר שמותר רק לצלי ועי' בל"י לענין אם חל יו"ט במצ"ש דכשישרנו קודם לא ימצא קונים לצלי ובזה בנ"ד מיירי בדחללי בי טבחי שלהטבק הי' הפ"מ בלא זה ולפיכך מותר להדיח, ובהפ"מ מצינו כ"פ היתר ועי' ש"ך קי"ז ס"ק י"א י"ב. ואף שקשה דא"כ הוי משני הגמ' בב"מ שם לא קשיא הא דאיכא פסידא אך לולא דמסתפינא אמינא דמ"ד שם הא בחדתי הא בעתיקי דבעתיקי שרי מטעם פסידא, עי' נדה י"ז הא בחדתי הא בשחקי ועי' תוס' ב"מ כ"ה ד"ה הא בכובא וכותנא ומה אעשה שהמפרשים לא פרשו כן. והנה לכל זה י"ל כן דרק בבשר שלא עברו עליו ג"י השריה מועיל שיהי' לבן ושמן ויש איסור משא"כ בבשר ישן עור יתקלקל פ"י השריה עי' טו"ט המובא באות ט' וגם י"ל דניכר לכל שנשרה ועי' כתובות ד' בנתן מים על הבשר ולפיכך ר"ה אמר מולח ומדיח בדחללי בי טבחי פי' בבשר שהוצרך הטבח להדיחו שלא יעבור ג"י והוא בהיתר ולזה קמ"ל דאם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בבית פי' בשניכר דוקא ושהיה בהיתר כמ"ש דאל"כ צריך להדיח דלא מחזקינן אינשי ברשיעי אף דדרך הקצבים כן והכשר שבטבחים וכו' מ"מ שמא עתה לא הדיח וע"כ ההדחה חיובית] וה"נ בנ"ד לא חמיר מלא פיזר בכ"מ דמותר.
שוב ראיתי בחמודי דניאל סי' ל"ו כתב מעשה שערבו מלח בגרופין לשליש או לרביע ומלחו בו בשר והשיב דאף להמתירין לא פיזר בכ"מ יש לאסור כאן מחמת שמשמע מש"ך סק"כ דאף לכתחילה אין העולם מדקדקים דאי בדיעבד אין שייך לעולם אלא להמורים גם לא שייך הלשון אין מדקדקים אלא אין אוסרין ועתה בהצטרף מקום הגרופין יהיה נאכל מחמת מלחו שמעכב גם דיעבד עכ"ל, וא"כ עפ"ז ה"נ בנ"ד כשמעורב בפרורי גבינה כך הוי נאכל מחמת מלחו אמנם דברי החמ"ד צ"ע דהלא הפי' בש"ך דנוהגין העולם לא בקטלי קניא מיירי רק בת"ח דבלא"ה לא שייך מנהג עי' ש"ך סי' רי"ד סק"ז ומה שלא אמר שאין אוסרין דקמ"ל שאין מדקדקין להצריך מליחה שנית קודם בישול [כנ"ל בד"ה אציג] אם אירע שלא פיזר בכ"מ אבל לכתחילה אה"נ שמדקדקים, ובפרט אחר שסיים הפמ"ג שם דיש ליזהר לכתחילה אף אם לא היו נזהרים תחילה עתה נזהרים וא"כ אין כאן צירוף שיהיה נאכל מחמת מלחו [ובפרט שי"ל דאינו נאכל מחמת מלחו שמעכב דיעבד לאו פשוט הוא לכ"ע כנ"ל] בזה וכן משמע בשפ"ד ס"ט סק"ג דבחתך קצת יש להתיר בלא הפ"מ ואי דלא נמלח בכ"מ אין העולם מדקדקים כפי דברי החמ"ד הנ"ל א"כ י"ל דבהצטרף מקרי אינו נאכל מחמת מלחו וע"כ כמ"ש. ואפילו אם נאמר דאינם מדקדקים בזה אף לכתחילה מ"מ הלא לא נשאר מקום פנוי כשתות כי בשתות י"ל דמדקדקי אנשי עי' ב"מ דף נ' ואפילו בשליש גרופין מ"מ הוי יותר מלח מנמלח מצ"א אשר קרוי אינו נאכל מחמת מלחו. מיהו אם מלח מצ"א עם מלח מעורב בגרופין וכדומה י"ל דאף בהפ"מ יש לאסור דהוי מליחה מועטת שנאכל מחמת מלחו ואף אי טעמו דיעבד וראו שאינו נאכל מחמת מלחו יש להחמיר משא"כ בנ"ד שנמלח משני צדדים רק שנשאר מקום פנוי כשליש מקרי רק לא פיזר בכ"מ שיש להתיר גם בלא הפ"מ כנ"ל:
ועוד יש סניף להתיר ע"פ המבואר בשאילתא דנן דנתנוה ברותחין ואף אי לא הוי מליחה יפה מ"מ הוי כחליטה שמעיקר הדין מותר גם בלי מליחה כנ"ל אות א'. ואין לומר דחליטה ברותחין דוקא שאין בהם מליחות וכאן אף שיש ס' נגד המלח כמ"ש באות שאחר זה מ"מ מלח הוא מדבר שעבידי לטעמא עי' ט"ז ס"ט ס"ק י"ט ועי' ת"כ שם אי תמלח יכול במי מלח וכו', ומזה יש להעיר בנתנו בשר שלא הודח בראשונה במי מלח או בשר שהודח רק שנתנו בכשא"מ ועי' ט"ז סי' ס"ט ס"ק מ"ד ופמ"ג שם ועי' פסחים ל"ט דעבדי במיא ומילחא וברש"י שבת ק"ח ע"ב ר"ה ואלו הן, ואולי יש לחלק בין מלח הנעשה ממים למלח הנעשה מקרקע עי' בית מנוחה הלכות חומ"צ פ"ה ה"ב ועי' שפ"ד סס"י ק"ה ובזה י"ל דברי הרמ"א המובא שם ואכמ"ל, מ"מ כ"ז דוחק לחלק בחליטה בזה כי אדרבה מצינו דבמלח וציר אף בכ"ש מבשל. וכן אין לומר ע"פ מ"ד בפסחים שם לא לחלט אינש תרי חיטי בהדדי דלמא אזלא חדא ויתבה בציריה דחברתה ולא סליק להו דקולא דמיא מארבע רוחתא הרי דבחליטה צריך שלא יהי' דבר חוצץ עי' מ"ש לקמן אות י"א דהרי גם כאן תיכף שבא לקדירה נמס המלח מן הבשר עי' ט"ז ס"ט ס"ק י"ט וש"ך ס"ק ל"ה ואף שהגבינה נדבקת מ"מ י"ל דמעט גבינה אינה מעכבת החליטה דשם מעכב כל צד א' וכן י"ל דחומרא דחמץ שאני וכן אין לומר דחליטה צריך שיהיה המים יותר משיעור הבשר לא בכה"ג שהמים כחצי הבשר דמנ"ל לחלק בכה"ג בדברים שאין להם שורש וענף בש"ס ופוסקים להחמיר מלבינו:
ז
(ישוב לקושית המנ"י על ת"ח. מ"ש הש"ך דברי הרש"ל ממ"נ קשה עליו. באיזה חתיכה יש ס' נגד דם ומלח שעליה. ביאור להגהת מהרל"ח ושפ"ד וצ"ע מר"נ. בנדון דידן. בב' דרכים י"ל דאיכא ס'. ישוב לקושית רש"ל. שומן אווז שנמלח במלח גסה ונפצה ולא הודחה ונתבשלה לה בשומן כשר כחציה מותר. בנ"ד לכ"ע מותר. ישובים שונים דמדוע צריך ס' נגד כל המלח ולא די בקליפה. שיעור מלח למליחה. הערות לענין מפטם סברת החו"ד דבמלח לא שייך קליפה. הערות שונות בזה. טבע המלח רק להבליע בעצמו. בנ"ד רמי לנמלח מצ"א ונמלח מצ"א דמי להודח צ"א, יש ס' נגד הדם ומלח וכ"ש נגד הגבינה. כאן לא נבטל ברוב קליפות ע"כ צריך קליפה ומותר בהנאה והשאר מותר באכילה.)
ועתה אבוא לחקירה הב' במה שלא הודח אחר המליחה הנה לשון הת"ח כלל א' דין ב' ודעת הפוסקים שאין חתיכה שהיא ס' נגד דם ומלח שעליה וכן פסק הב"י ובמנ"י סק"ג השיג עליו דלא מצא זה בשום פוסק [אך מאו"ה משמע כן] ומ"ש וכן פסק הב"י לא מצא זה בב"י ולא בש"ע דק שכתב לשון הר"מ שמתיר דיעבד אם הושם בקדירה בלא הדחה כי בכל חתיכה יש ס' נגד דם שעליו מיהו הר"ש מקוצי מחמיר משמעות הלשון דהר"ש לא מחמיר רק לענין זה שלא תאמר דמן הסתם יש ס' אבל הוא מודה ג"כ שלפעמים יש ס' עכ"ל. ולפעד"נ דמשה אמת כי המעיין בש"ך ס"ט ס"ק ל"ה יראה מה שדחה דברי הרש"ל בפ' ג"ה סי' ל' ולפע"ד ממנ"פ יקשה עליו דאי לשון הר"מ כפשוטו הלא כתב שם שיש ס' נגד הדם לחודיה עי' שפ"ד ס"ק ל"ו ואי תקשה הא הר"מ סובר דנ"נ בשאר איסורין כמ"ש המרדכי שם דלא כר"א ואמאי א"צ ס' נגד המלח י"ל דמיירי שמלח במלחא גללניתא וניפץ המלח כהך דר"ד בפ' כ"ה ועי' בד"נ שם שכתב בשם המפרשים דבכה"ג א"צ כלל הדחה ב' ונהי דלא קימ"ל כן מ"מ זהו רק לכתחילה צריך להדיח אבל דיעבד ודאי יש ס' אבל בלא ניפוץ אין ס' נגד הדם שנבלע בהמלח אף אי לא נ"נ, דלא דמי למה שכתב הרמ"א ס"ב אם היה ס' בחתיכה נגד דם שעליו דשם דם שע"פ הבשר מחתיכת הסכין מעט הוא משא"כ מבליעת המלח כי רב הוא דלא כמ"ש בחו"ד שם באורים סק"י ואכמ"ל וא"כ מה דוחק לש"ך לפרש דלאו דוקא קאמר וס"ל דיש ס' נגד דם ומלח ואם כדבריו י"ל דלאו דוקא ג"כ מ"ש דבכל חתיכה אלא כונתו עם הרוטב כמ"ש הג"א בשם א"ז ומסיים שם וכן נהג מהר"ם וכ"כ הב"י לקמן כשמשימין הבשר במים בטל בס' וכן נוהג מהר"ם, עכ"פ משמע מדברי הר"מ דרק עם רוטב או נגד דם לחודיה יש בודאי ס' אבל נגד דם והמלח ובחתיכה לבדה רק לפעמים י"ל דיש ס' דלא כמ"ש המשבצות כ"א וז"ל וכ"כ ב"י בשם מהר"ם ועי' בשפ"ד ס"ק ל"ה תראה כמ"ש ועתה מ"ש הב"י מיהו הר"ש מחמיר יראה דאף לפעמים אין ס' נגד דם ומלח שעליה בחתיכה גופיה וצדקו דברי הרמ"א בת"ח גם במ"ש בשם הב"י, וזה פשוט לפע"ד דמ"ש הד"מ ס"ק י"ד וכן הוא בהגש"ד ט"ס הציון בב"י וצ"ל קודם מיהו רבינו שמשון דלא כהגהות מהרל"ח שם סק"ה כי גם לדבריו אינו מדויק הלשון עי"ש, וכן גם מ"ש עוד שם על מ"ש הד"מ דבחתיכה עבה יש ס' והגיה הוא דבחתיכה שאינה עבה הנה אף שגם מת"ח משמע כן מ"מ הש"ך מביא גירסתו בת"ח להיפוך וכמ"ש בד"מ הוא העיקר וכן משמע מאו"ה כלל י"א דין א' הנ"ל באות ו' ודלא כהמנ"י שם, והנה טעמם שהגיהו דבחתיכה שאינה עבה משום שהדם מועט ומלח מרובה נשאר המלח בתקפו ונמס הדם ונשרק ולא נשאר במלח כי אם מעט דם משא"כ בעבה ריבוי הדם מתיש כח המלח ועי' שפ"ד ס"ק ט"ו שכתב ואף שחילוק ההוא שייך גם למ"ד חנ"נ פי' כיון דשריק א"כ המלח לא נ"נ דרך הלוכו ואפ"ה הרב לא היקל כי אם כשיש כמו החתיכה דלא תימא דמחמיר משום דס"ל נ"נ והנה לפי זה צע"ק מה דוחקו של הר"נ למאן בפי' המפרשים הנ"ל דהך דר"ד בלא הדחה מיירי אחרי דמלח במלחא גללניתא דגם בלא ניפוץ יש ס' כי המלח בתקפה אף בחתיכה עבה ובפרט אחר הניפוץ שיש בחתיכה איסור משהו דרבנן מן דם שמלחו ואין כונתו ג"כ לבטל ומדוע נכריחו הדחה ולא דמי להך דשפ"ד ס"ט ס"ק נ"א, ועי' בתשו' הרשב"א סי' רכ"ב ופר"ח יו"ד סי' קכ"ב ואחרונים בסי' צ"ט ומשכן בצלאל אות מ' סי' רי"ז ואכמ"ל וע"כ דגירסת הד"מ עיקר דבחתיכה עבה יש ס' דיש בה הרבה בשר לבטל הדם הטוח על פניה והנבלע במלח משא"כ בקלישתא ולפיכך מאן הר"נ ושאר פוסקים בפי' המפרשים הנ"ל דהלא ר"ד סתמא גם בקלישתא מיירי שאין בה ס' נגד הטוח שע"פ אף אחרי הניפוץ אמנם הרמ"א אפ"ה לא היקל גם בעבה.
ועל פי זה אשוב לדברינו בנ"ד שמבואר בהשאלה שהיה חתיכה עבה ורוטב י"ל בשני דרכים דאיכא ס' דהא לפי מ"ש מוכח דעם מים הר"מ סובר דיש ס' בודאי וסתמא אף במים כחצי הבשר ופחות דאל"כ הוי ליה לפרש והר"ש סובר דלפעמים יש ס' וכן משמעות הפוסקים והרמ"א לא הביא מאו"ה רק דשלושים בודאי יש, ובזה נתישב מ"ש הרש"ל בפ' ג"ה על השע"ד שכתב אם יש ס' בחתיכה ובמים וכו' וכתב הוא דמה איסור יש בדבר הלא א"א שלא יהיה ס' עם הרוטב נגד דם ומלח שעליה דהא מהר"ם סובר בחתיכה גופיה יש ס' א"כ עם הרוטב ליכא מאן דפליג ולפמ"ש ניחא די"ל דמהר"ם ס"ל דעם מים בודאי יש ס' והר"ש סובר דלפעמים יש ועתה דברי השע"ד כדברי הר"ש. הן אמת דבלא"ה לא קשה מידי דקמ"ל אם יש לאפוקי נחתך מאמצעה וכנ"ל אלא דזה עדיפא ועכ"פ בחתיכה עבה ג"כ י"ל דגם הר"ש מודה דזהו שכתב דלפעמים יש ומיירי בכה"ג:
וכן הוריתי ע"ד שנשאלתי בשומן אווז שלא הודחה באחרונה ונתבשלה עם שומן כשד כחצי החתיכה והנה הת"ח כלל א' ד"ו כתב דאין לחלק בין בשר לשומן ועי' שפ"ד סי' ס"ס נ"א וסי' ע"ה סק"ט בשם כנה"ג להקל כך וע"כ סמכתי להקל בכה"ג דודאי יש ס' וזה כעין פשרה בין הת"ח להכנה"ג, והיה עוד סניף שהמלח היה גסה ונפצה דלהמפרשים הנ"ל א"צ כלל הדחה ועכ"פ לא גרע מבשר יבש המבואר בסעיף ט' דודאי יש ס' נגד המלח שעליו עי"ש אבל בלא הסניף אין להקל וכן משמע מרדב"ז ח"ד סי' קצ"ד בכרס כה"ג שדמי לבשר וההיתר שהיה עם המים בצירוף ס' עי"ש ואכמ"ל:]
ויש לומר דאפילו להמנ"י ומהרל"ח הנ"ל דבחתיכה שאינה עבה יש ס' מורו בנ"ד ולכ"ע מותר ואבאר קצת דהנה הטור והמחבר כתבו דבלא הודח אח"כ צריך ס' כדי המלח שבו וע"כ מטעם שלא ידעינן כמה נפיק מניה כמ"ש הש"ך ס"ק ל"ד אמנם קשה הא במליחה כחוש לא בלע רק כ"ק כמ"ש המחבר בסי' ק"ה ס"ט ודם כחוש הוא כמ"ש הש"ך שם ס"ק ט"ז ואמאי צריך ס' נגד כל המלח וסתמא אף אי עב יותר מכ"ק כגון במלחא גללניתא [ובספר האשכול כתב דצריך ס' נגד כל המלח שעליו דלא ידעינן כמה בלע ובכלל זה איכא נמי ס' נגד לחלוחי דם שעל הבשר הרי דזה כלל אם משערינן נגד כל המלח בודאי יש ס' נגד הלחלוחית ג"כ ובפרט כשהמלח גסה כמו שיתבאר וכן ברדב"ז שם לא כתב נגד הלחלוחית דם ועפ"ז לא קשה קושיתי דאמאי צריך ס' נגד כל המלח ולא די בכ"ק כדי שאז א"צ ס' גם נגד הלחלוחית אך מכל הפוסקים לא משמע כן ועי' ש"ך ס"ק ל"ד דמ"ש כדי המלח לאו דוקא אלא ס' כנגד לחלוחית דם ומלח שמבחוץ עליו. ואגב אזכיר עוד מ"ש הט"ז בסי' ס"ט ס"ק י"ב בשם או"ה דכל מלח שאינו גס יותר ממלח שעושין ממי הים הוא כשר למליחה ומעודי לא ידעתי זה השיעור וברמב"ם כתב כחול הגס אך מצאתי באשכול שם השיעור כגון חיטי ופלא על העולם שאין נזהרים בזה. ועי' השמטות לס' קנאת סופרים תשובה כ"ב דמלח הנשרף באש אין למלוח בו כי חלש כח המלח וצ"ע על העולם שמלבנים המלח באש לפסח ואח"כ מולחין בה ועי' משבצות יו"ד ס"ט ס"ק כ"א ועי' בכורות ח' מלחא כי סריא ואכמ"ל] ורציתי לישב דמיירי שהחתיכה שמינה ולשיטתייהו אזלי דס"ל גם במליחה מפטם דלא בש"ך ס"ק כ"ח ובזה יתישב התמיה רבתי מסי' ע' דמשמע משם דאף בהפ"מ אסור לאחר יב"ש ולמ"ש הש"ך בסי' ק"ה ס"ק ל"ח דבאיסור דרבנן אף באין הפסד קצת מותר א"כ קשה הלא דם שמלחו דרבנן, ואין לומר כמ"ש המנ"י בכונת הת"ח סוף כלל ל"ח דמ"ש דבאיסור דרבנן יש להקל היינו בכחוש דלית בו סרך וגזירת דבר שמן אבל בכגון דם יש להחמיר דלכל זה יקשה דהא אף בשמן הגיד בהפסד קצת הקיל הש"ך שם ואף לפי מ"ש הט"ז ס"ק כ"ו ועי' שפ"ד ס"ק ט"ז מ"מ קשה לפי זה מלבד מה שמדברי אחרונים נראה דלא ס"ל כותייהו ועפ"י מ"ש ניחא. שוב ראיתי בדגמ"ר על הש"ך שם שהעיר בזה ועי' בינת אדם שאלה ל"א ומ"ש המנ"י שם אות י"ג דהרב לא ס"ל מפטם כבר דחאו השפ"ד ס"ק ל"ח. אמנם דלכל זה קשה בנ"ד לפי מ"ש הש"ך ס"ק י"ט דאינו מפטם רק להפליטה שיבלע בכולו אבל אינו מפטם גוף החתיכה שיאסר חתיכה אחרת כחושה אף בצליה ואף לשיטת הטור והמחבר ועי' חו"ד ביאורים ס"ק י"א ובפרט במליחה שהרבה אין סוברים מפטם ודעת הראבי"ה דאף בשמן אינו אוסר רק כ"ק וכן יש דעת מהר"ם עי' בינת אדם שאלה מ' ע"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן לומר שיפטם להדם שיבלע בהמלח ובפרט לדידן דלא ס"ל מפטם ואפ"ה צריך ס' נגד כל המלח וכן קשה על הש"ך בסי' ע' ס"ק מ"ו שכתב דלדידן דקימ"ל כל מליחה בס' אסור מיד הכל והלא הש"ך בעצמו לא ס"ל מפטם והדרא קושיא לדוכתא למה צריך ס' נגד כל המלח.
על כן צ"ל כמ"ש החו"ד ס"ט סק"א דהאוסרים מלח בלא הדחה סוברים דהמלח מבליע הדם בכולו כמו שמפליט מכולו ולא שייך כאן קליפה עי"ש [ובזה י"ל מ"ש בס' מטה יונתן הנדפס מחדש על מ"ש בש"ע ס"ט סי"ג דספק אי נמלח תוך ג"י מותר הלא לט"ז ס"ק כ"ד אף ספק אי נמלח כלל מותר מטעם ספק דרבנן וא"כ למה לן מטעם חומרת הגאונים ובביאור הגר"א ציין באמת דמותר מטעם סד"ר וכ"ש חומרת הגאונים ותירץ במטה יונתן דלפי מה דקימ"ל מליחה כ"ק א"כ פועל הדרבנן רק כ"ק לפיכך הוצרך לטעם חומרת הגאונים עי"ש והנה י"ל דספק נמלח תוך ג"י ממנ"פ מותר אי תוך ג"י שפיר ואי לאחר ג"י לשיטת הט"ז ס"ט ס"ק ל"ב דאינו פולט כלל א"כ שוב מבליע הרתיחה להדם בכל החתיכה לא דק כ"ק ויש כאן סד"ר עי"ש והנה בדר"מ ובהגהות או"ה כתוב הדין דספק אי תוך ג"י והמעשה היה קודם המליחה ואין כאן עדיין ספק דרבנן וצ"ע ואכמ"ל] ומצאתי ראיה לדבריו דהא קימ"ל אין מליחה לכלים להפליט אבל להבליע יש וא"כ כיון שמפליט כ"ש להבליע לפיכך אסור בסי' ע' כנ"ל ואף דבהפ"מ קימ"ל בסי' ס"ט ס"ב דאין המלח מבליע מ"מ הוי ליה ב' קולי במקום הפ"מ כי הך דבכחוש מותר ג"כ לאו היתר ברור הוא עי' חו"ד ססי' ק"ה לפיכך גם בנ"ד ה"נ צריך ס' נגד כל המלח. אמנם קשה הא המחבר סובר בכחוש מותר גם בלא הפסד ובן סובר בסעיף ב' דאין מבליע הדם אף בלא הפ"מ לפי הכלל בהביאו ב' הדיעות דלא כמ"ש בב"י שמותר רק בה"מ א"כ מדוע צריך ס' נגד כל המלח, ואין לתרץ דשם בס"ב הא אין ההיתר משום דסמכינן על הר"נ דא"כ הו"ל ב' קולא דסתרי אהדדי עי' בינת אדם שאלה כ"ז רק דלהרא"ש אף אי נבלע ע"י טבע המלח מחמת שפי' ממקום למקום מ"מ כבולעו כך פולטו ע"י מליחה עי' ב"י שם וא"כ ה"נ סובר דצריך ס' נגד כל המלח מחמת דמבליע ולא שייך כאן כבולעו כך פולטו דהא אין כאן מליחה אחרת על המלח הא' ואפילו אי יצויר מליחה ב' מ"מ אין המלח הב' מפליט מהמלח הא' כי נ"א מושך אצלו והרי זה חמר גמל דאי אפשר לומר כן דהרי הרא"ש פכ"ה גבי הציר בגומות כתב דהמלח מונע מלהבליע היכא דיכול להפליט. ע"כ נלפע"ד לתרץ דהמעיין ברא"ש שם יראה דמתרץ דמפני מה אין המלח מבליע הדם בהחתיכה כי מושכו אליו ע"כ נראה דס"ל דבעצמו המלח מבליע בכולו.