אור ברסלב
מור ואהלות אוהל ברכות והודאות › נב

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל ברכות והודאות · נב

נא

(אם מותר בר בר"הש לשחות יותר משיעור בהתפלה המלאכים מותרים בסמיכה. בר"הש אסור לסמוך בתפלה. אם מותר להקרות התקיעות בתפילת לחש טעמים למקריא, דברי הפמ"ג ומחה"ש צ"ע. ג' חלוקים בין ברכת כהנים להקרות תקיעות רמז בש"ס למקריא וגם בתפילת לחש. הערות בתפלת ר"הש בק"ר. אם קול א' חביב יותר משתמעי אף בתרי קלי. רמז ממשנה. הערה על הת"י ומהרשד"ם ממשבצות ומט"א אין ראיה. ממג"א לא קשה. ראיה מרדב"ז. היחיד מותר לתקוע בסדר הברכות ולפע"ד אין מחלוקת בזה. ראיות לזה ובמהרי"ל יש ט"ס. ממג"א לא קשה ג"כ. עוד ראיה דמותר להקרות ומנהג ותיקון הוא:)

נשאלתי ע"ד יחידי סגולה ששוחין בתפילת ראה"ש ויו"כפ יותר משיעור שיתפקקו החוליות שבשדרה אם יש איסור בזה. וזאת תשובתי הנה בא"ח סי' קי"ג ס"ה כתוב דשיעור כריעות המחויבים לא ישחה כ"כ עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים ועי' בלבוש וט"ז הטעם דמחזי כיוהרא ששוחה יותר לשיעור ועפ"ז בהכריעות שהם רק ממנהגא שפיר דמי ועי' ט"ז סי' קכ"ג סק"ז וסי' קכ"ז סק"א ובזה י"ל סתירת הש"ע דבסי' קי"ג משמע דרק בזכרינו ומי כמוך נוהגים לשחות ובסי' תקפ"ג משמע דבכל התפלה הדין כן ועי' בתוס' ברכות י"ב ע"ב ד"ה כרע ודף ל"א ד"ה ומוצאו ג"כ זה הסתירה, ובאמת אין כאן סתירה דמי שרוצה לנהוג לשחות בכל התפלה ג"כ אין בזה משום יוהרא כיון דהוי רק ממנהגא ועי' א"ר ומגן גבורים סי' קי"ג, עוד יהיה נ"מ בגדול מפורסם שכל מעשיו לשמים אין חשש יוהרא עי' משבצות סי' ק"א סק"א אמנם במשבצות קי"ג שם סק"ה כתב טעם שלא ישחה כל כך כנ"ל מחמת גנאי ג"כ וא"כ אף בכריעות דמנהגא וגדול מפורסם אסור ג"כ לכרוע כ"כ, אך י"ל דגנאי לא שייך רק כשהחגור מגולה וכן י"ל דמעט יותר משיעור שיתפקקו החוליות עדיין אין פיו כנגד החגור וליכא לא משום יוהרא ולא גנאי ובזה נציל קצת את ס' אלפי מנשה בברכות דף י"ב שפי' כרע כחיזרא כורע ביותר מהשגת רבבות אפרים דהלא אסור לשוח יותר מדאי עי"ש דהך יותר מדאי מיירי כשפיו נגד החגור והך כורע ביותר מיירי ביותר משיעור שיתפקקו החוליות. וא"כ בנ"ד הנך יחידי סגולה ע"כ אינם שוחין בכל תפילות ר"ה ויו"כ יותר מדאי כנ"ל דבלא"ה א"א לעמוד כך הרבה בלי סמיכה ובעת התפלה אין לסמוך עצמו לעמוד עי' סי' צ"ד ס"ח, ובפרט בר"ה י"ל ע"פ מ"ד דבר"ה הקב"ה משתתף עמו מלאכי מעלה לישב בדין כמ"ד וה' פקד את שרה שהיה בר"ה וכ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו והנה למלאכי מעלה אין ישיבה עי' מדרש שוח"ט תהלים א' ועי' יפ"מ ירושלמי ריש ברכות ובס' כבוד חכמים שם ויש להוכיח שם דסמיכה מותרים המלאכים דאיתא שם למעלה אין ישיבה ודוד יושב וכו' אלא מהו וישב שסמך עצמו הרי דמלאכים מותרים בזה דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא ומזה ראיה למ"ש המחבר בח"מ ססי' כ"ח דכשהדיינים בסמיכה מותר אף לכתחילה דהוי כישיבה וע"פ מ"ש הסמ"ע שם ובסי' י"ז דכשהדיינים והעדים או הבע"ד בפ"א נסמכים ממ"נ הוי שלא כדינא עי' מ"ש באות הקודם א"כ בד"ה אסור לסמוך בעת התפלה. עת הדין דממ"נ הוי שלא כדין אבל בשחיה ליכא ממ"נ וי"ל בזה קושית הש"ך שם סי' י"ז סק"ה משתיה ואכמ"ל עכ"פ כיון דאין שוחים יותר מדאי שפיר דמי..

עוד נשאלתי ע"ד הני רבנן שמקרין סדר תקיעות גם בתפילת לחש במקומות שתוקעין אז אם אינו כמפסיק ח"ו בדברים בטלים ואם הוא מנהג ותיקין שיש לו מקור. וזאת תשובתי הנה קבלה בידינו מקרושי עליון וגאוני ארץ שנהגו כן וכן שמעתי מפורש יוצא מפי קדוש מפורסם.. ומקור המנהג דהנה טעם הפשוט שצריכים מקריא מביא הרמ"א בא"ח תקפ"ה ס"ה כדי שלא יטעה וא"כ בתקיעה הראשונה שוודאי לא יטעה ואפ"ה הביא המג"א שם ס"ק י"א בשם של"ה דגם התקיעה ראשונה יקרא לפניו וע"כ דיש עוד טעם מחמת שצריך המקריא לכוין ג"כ כמ"ש המג"א שם וא"כ ה"ה בתקיעה א' עי' מחה"ש וכ"כ היעב"ץ, ומ"ש הפמ"ג והמחה"ש דכוונת המג"א שציין לסי' קכ"ח סמ"ג דלרמ"א משמע דגם בתיבה הראשונה יש לחוש לטעות וכן היכא שאין קוראין לו גם להמחבר שם יש לחוש לטעות כמ"ש שם סק"כ וה"ה הכא וא"כ אין ראיה שצריך המקריא לכוין, הנה לפע"ד צ"ע דבאמת לרמ"א שכתב דגם תיבת יברכך יקרא לפניו י"ל דג"כ מודה שאין שייך בה טעות רק מש"ה צריך להקרות ע"פ מ"ש הפמ"ג שם דהרמ"א י"ל דסובר דדרשא דאמור להם שיקרא הש"ץ מלה במלה דרשה גמורה הוא וא"כ אין נ"מ גם בתיבה א', או כמ"ש במק"א שע"כ מוכרח הש"ץ להקרות גם תיבת יברכך דאל"כ הלא כל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן וזה אף למ"ש הרמ"א בסי' קכ"ח סעיף מ"ה דיברכך סוף ברכה בפני עצמה ועי' מגן גבורים סי' נ"א וסי' ס"א לענין אם רשאי להפסיק בפיסוק טעמים ואכמ"ל וע"כ ס"ל לרמ"א דיקרא בקול רם [ועי' מ"ש בסידור יעב"ץ על מה שהש"ץ מתחיל בפסוקי דזמרה בק"ר הודו על ארץ] או דשם יש חשש שיתחיל פסוק השני משא"כ בתקיעה א' ליכא הני תלתא סברות וא"כ מדוע קוראין אותה אלא ע"כ משום דצריך ג"כ לכוין, וכן להמחבר דהיכא שאין קוראין לו כגון ליחיד שצריך להקרות לו תיבת יברכך י"ל דהמחבר ס"ל כהדיעה שמובא בכנה"ג שיחיד אינו מברך ג"כ רק נ"כ בלא ברכת אק"ב של אהרן דלא כרמ"מ המובא במג"א שם ס"ק ט"ז כ' ומ"ש המחבר סעיף כ' ויברך ב"כ קאי רק על נ"כ באמירת יברכך וכו' וא"כ עפ"ז דאינו מברך לא ידע מתי יתחיל יברכך לפיכך קוראין לו גם יברכך משא"כ בתקיעה א' יוכל להתחיל תיכף אחר הברכה אף שלא יקראו לפניו ומדוע קוראין אותה לפניו אלא ע"כ משום שהמקריא צריך ג"כ לכוין. ואם אין אתנו יודע עד מה י"ל דלא פלוג ועי' זוה"ק פ' פנחס דף רל"א ע"א וע"ד לא ידעו הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעו דתרווייהו צריכי וכו' אינון לא ידעו ועבדין תרווייהו ואנן ידעינן ועבדין תרווייהו או י"ל דעכ"פ יוכל לכוין כוונה הפשוטה המובא בספרים] ועפ"ז היה קשה לי דסוף סוף איך לא חששו להפסקה בין הברכה לתקיעה במה שקורא לפניו התקיעה הראשונה עי' הגמ"י פי"ד מהל' תפלה שר"ת קרא תגר על מה שהש"ץ קורא כהנים משום הפסקה וה"נ ומה יועיל התירוץ שצריך ג"כ לכוין אחרי שלכאורה אין לזה רמז בש"ס מדין המקריא ושהוא צריך לכוין. וע"כ נלפע"ד דראו חכמי המקובלים שיש לו רמז בש"ס ולפיכך י"ל דמעיקרא כך תקנו ולא הוי הפסק דהוי כגוף התקיעה לכתחילה וכמו בגוף תקיעות דמעומד עי' מג"א סי' תקפ"ה ס"ק י"ח דלא הוי הפסק דהוי צורך וה"נ, וא"כ עפ"ז כ"ש בנ"ד לענין להקרות בתפלת לחש למנהג התוקעין אז כמ"ש לקמן וודאי דמותר להקרות אז דשייכו ב' הטעמים שלא יטעה וגם שצריך לכוין וכ"ש דלא הוי הפסק מש"ה [וקצת צ"ע בתקיעה א' בתפילת לחש דלא הוי כ"ש אך לפי המקור שאכתוב לקמן נראה דתקיעה א' יותר כ"ש דצריכה להקרות מהאחרות]:

דהנה נראה דהיה תקנה קדומה להקרות כל מיני תקיעות עי' תוספתא סוכה פ"ד חזן הכנסת נטל חצוצרות וכו' נטל לקרות ועי' ט"ז סס"י תר"א ושבת דף ל"ה ורש"י תענית ט"ו ריש ע"ב, והמקור שיקראו סדר תקיעות בתפלת לחש מראה"ש ל"ד ע"ב ר"פ ב"ש קם לצלויי א"ל לשמעיה כי נהירנא לך תקע לי [ועי"ש בדף ל"ג א"ל ר"ז לשמעיה איכוין ותקע לי] א"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר פירש"י בצבור ועפ"ז בצבור כשהתפללו בלחש כמו ר"פ גם רבא מודה דשפיר הוי עביד אם היה אומר כי נהירנא לך וכו' [והטעם י"ל כמ"ש המג"א סי' קכ"ד סק"ז דלפיכך נהגו להמתין על האב"ד מפני המתפללים מלה במלה עי"ש וה"נ ועפ"ז י"ל טעם למנהג שלנו שהאב"ד מקריא עי' משבצות סס"י תקפ"ה ולא המתפלל שחרית כמ"ש בד"מ והוא מה"ט] ולגרסתינו נהירנא בה"א עי' ב"ב צ"א שפי' הרשב"ם זכורני ועי' ערוך ערך נהר שע"פ ויזכור אלקים את נח פי' המדרש אנא מנתיר ליה ועפ"ז הפי' בגמ' כאשר אזכיר לך תקע לי וענין זכור פרושו בדברים [עי' פסחים ק"ו ומג"א סי' רע"א סק"א והיה צ"ע לי דהרי במגילה י"ח אמרו זכור יכול בלב וראיתי בפמ"ג שם באשל אברהם או"ק ג' ומשבצות ב' שהרגיש בזה ואפשר דנלמד ג"ש זכור זכור משם אך דא"כ נבעי ג"כ ספר*) ועי' תפארת ישראל ושם ישראל ברכות פ"א מ"ה מזכירין יצ"מ ואכמ"ל] ואיזה דברים יש אם לא במה שיקרא לפניו תקיעה, ורש"י שם פי' לסימן שסיימתי הברכה ולכאורה למ"ש בסי' תקפ"ב ס"ט דברה"ש נוהגים לומר בקול רם א"כ ממילא ישמע הסיום [ועי' לעיל לענין כהן א' שקורין יברכך] ובפסקי תוס' סוף רה"ש נאמר רק משמיעים קולם ועי' או"ח סי' ק"א ס"ג ועי' באה"ט ושע"ת שם וי"ל כיון דעיקר הלימוד בברכות ל"א מפסוק וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קול בתפלה ואף שבמדרש שמואל פ"א איתא ויהי היום ריב"ל אמר זה יומו של עצרת מ"מ כמדומה שיש מדרש אחר דר"ה היה ועי' מג"א סי' תקפ"ד סק"ה וכן משמע בזה"ק פ' פנחס דף רל"א דכ"מ דכתיב ויהי היום ר"ה הוא ועי' תנדא"ר פ"ח, וי"ל דלפיכך חשבה עלי לשכורה דאז כ"ע הגביהו קולם אבל באמת השיבה שעשתה כדת שהיא קשת רוח ויראה יותר מלעורר דין ואצלה לא שייך הטעם שתכוין לבה ע"י הרמת קול דהרי בגמ' שם למדו מפסוק מדברת על לבה שצריך כוונת הלב הרי דכוונה לבה גם בלחש ועי' יד אפרים סי' ק"א ואכמ"ל] אבל לדברי הש"ע קשה, וי"ל כיון דמסתמא היו שם עוד יחידים דהרי היה שם רבא ועי' לח"מ פ"ג מהל' שופר דב' קולות שוות מב' אנשים לא משתמעי אף דחביבי וא"כ סוף סוף לא ישמע סיום ברכתו משא"כ אם יקרא לפניו תקיעה שאין הקולות שוין יכול לשמוע, ואף לפי מ"ש באות מ"א דתרי קלי שאינם שוין יותר לא משתמעי מ"מ י"ל כמ"ש במגן גבורים סי' קכ"ח בשלה"ג ס"ק י"ד דהיכא דא"צ לתת לב רק לא' החביב יותר כגון בשופר וחצוצרות שמצות היום בשופר שפיר יכול לשמוע וה"נ אין לו ציוי לשמוע לסיום הברכה רק לקול תקיעה ואכמ"ל, וכן י"ל דאפשר רש"י גרס נחירנא והוא לשון רמז ועי' רש"י סנהדרין צ"ג ד"ה רמז ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ב'. עכ"פ הרי דלא חששו בזה להפסק באמצע התפלה דהוי צורך וי"ל דזהו כוונת המשנה ר"ה ל"ב העובר לפני התיבה השני מתקיע וכתב רב האי דלא נאמר תוקע כיון דבאינו מובטח אין לו לתקוע ולכאורה קשה דהול"ל במוסף תוקעין, ועי' בפי' תפארת ישראל דקמ"ל דרק בחזרת הש"ץ תוקעין ולא בלחש ולפע"ד אין מזה שום משמעות כמובן למעיין ועי' תוס' יו"ט שם, וכן ראיתי במהרשד"ם סי' א' ראיה דלא היו תוקעין בלחש מדרב חסדא ורב זעירא לא היו מתפללים ט' ברכות כמ"ד בירושלמי עי"ש והיו יוצאים בתפילת הש"ץ, ולפעד"נ דאדרבה ראיה למנהגינו שמתפללים ט' ברכות שצריכים ג"כ לתקוע, גם מ"ש שקדמונינו לא היו נוהגים ק' קולות אדרבה למ"ש בפרדס הגדול סי' קע"א דבירושלמי גרסינן דק' קולות כנגד ק' פעיות דאימא דסיסרא ומשום בל תוסיף ליכא עי"ש ועי' בטור סי' תקצ"ב, ומ"ש המג"א שם בריש הסימן דאין לנהוג כן לכתחילה פי' בעיר חדשה ואולי גם מה"ט שאז צריכים ג"כ להקרות אבל היכא דמנהג לתקוע בלחש צריכים ג"כ להקרות. ולפעד"נ דהמשנה רמזה כן בתיבת מתקיע שרק לתקוע אין לו אלא א"כ מובטח בעצמו אבל להקרות מותר ומתקיע הפי' כמו מקרא את ההלל שע"י יהיו תוקעין וזה מותר דבזה לא יתבלבל כמו שמותר להקרות ברכת כהנים. ואף שבמשבצות סי' תקפ"ה סק"ז ובמט"א כתבו שהש"ץ בתפלה לא יפסיק להקרות וכן יראה מרש"י תענית ט"ו ע"ב ד"ה תקעו בני אהרן דהוא השמש ולא הש"ץ דש"ץ ע"כ אסור מטעם הפסק, מ"מ י"ל דעכ"פ זה קאי בחזרת הש"ץ התפלה דאפשר באחר משא"כ בתפילת לחש דהכל שוים, ולא קשה עמ"ש המג"א תקצ"א סק"ב דבמקום שהקהל מתפללים עם הש"ץ והוא חוקע וטעה אסור לשיח ולגעור בו עי"ש די"ל דקאי במקום שמתפללים יחד חדא תפלה עי' ריב"ש סי' ל"ז וע"כ במובטח הש"ץ וא"כ י"ל דאם ישיחו ויגערו בו יוטרד ולא יוכל לחזור לתפילתו משא"כ בנ"ד ובפרט דשם כתוב בפירוש לשיח ולגעור בו משא"כ בקריאת תקיעות אין זה שיח הפסק כנ"ל [וכמו דלא הוי הפסק מה שאומרים היום הרת עולם גם בלחש אם תוקעין עי' ד"מ ומ"ש בלבוש שלא לומר בלחש זה לשיטתו ובמקום שאין תוקעין]. ועוד ראיה ע"פ מ"ש בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שמ"ז לענין אם היחיד ששמע תקיעות מיושב ומתפלל מוסף ביחיד אם מוחר לו לתקוע בעצמו בסדר הברכות וז"ל ומסתברא דמותר דאין כאן לא ערבוב ולא הפסקה דערבוב ליכא כיון שהוא יחיד וגם אומר אותם מתוך הספר וכו' והפסקה ליכא חדא דתקיעת שופר מענין התפלה ועיקר שתקנוה על סדר הברכות הלכך לא הוי הפסק ולא הוי כמפסיק בדברים אחרים בטלים ותו כיון דהוי צורך מצוה קצת להשלים הק' קולות אף שאינו מחויב בדבר מ"מ לא הוי הפסקה ותו כיון דתפילת המוספים אינה אלא בחבר עיר והיחיד פטור ממנה הוי דבר של רשות ואפילו שיפסיק לית לן בה הלכך אין זה חיוב ליחיד לתקוע על סדר הברכות ואם תקע אין מוחין בו ואדרבה שפיר עביד עכ"ל והנה לפעד"נ אף שהביא השעת"ש סי' תקצ"ב שהברכ"י תמה עליו ובאמת תמוה מה שלא הזכיר דברי הטור ושאר פוסקים שאינו מפסיק אף או תקע ליה אחרינא ומנ"ש שהוא בעצמו אין לו לתקוע עכ"ל, מ"מ קט שכלי רואה שאין כאן שום תמיה ומנ"ל לבדות מחלוקת בין הפוסקים הראשונים דהרמב"ם בפ"ג כתב דהיחיד בין ששמען על הסדר ובין שלא על סדר ברכות יצא משמע בפירוש שרק יצא אבל אם רצה לתקוע על סדר הברכות מותר אף בעצמו וכן משמע מאלפסי והרא"ש והטור עי"ש וע"כ מוכרח לומר שכן דעת וכוונת המחבר ורמ"א אבל איסור מאן דכר שמיה ומה שכתבו אינו מפסיק פי' אינו מחויב להפסיק אבל יצא בתקיעות הראשונות, וגדולה מזה כתבו התוס' בקדושין דף ל"ג ד"ה אין בעלי אומנות וד"ה אין ת"ח דאף שנאמר אין רשאי פרושו אין חייב אבל אם רוצה מותר ועי' מ"ש באות ט' י"א ועי' שערי חכמה שער י"א סו' ה' ועי' ם **(שוב ראיתי בשאגת אריה סי' י"ג שהביא דברי הרמב"ן פ' תצא ע"פ זכור את אשר עשה למרים שמביא לשון הספרא זכור את יום השבת יכול בלב כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא עה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך עי"ש ובמודי אש קונטרס מעון הברכות אות י"ז שפלפלו בזה ועי' בני יששכר חודש אדר מאמר נ' אות ח' ט' עי"ש.)** בני יששכר חודש תשרי מאמר ב' אות ל"ה מ"ש על דברי שו"ת קול אליהו. ולפע"ד מוכרח לומר כן דאל"כ ורק איסור הפסקה יש בזה הנה הא תינח כשתוקע בעצמו אבל כששומע סדר תקיעות מאחר מה איכפת לן הא זה וודאי לאו הפסקה הוא כמ"ש הרדב"ז שם אלא ע"כ שרק אינו מחויב לשמוע אבל ברוצה מותר אף לתקוע בעצמו והכל מודים בזה [ואף אם נאמר דשמא רדב"ז חולק עם בעלי הש"ע ולמ"ש באות מ"ז דכללא הוא דדיעה שלא נאמרה בש"ע לא נחשב בגדר הספק וא"כ ליכא ס"ס לומר שמא כ"ע מודי בזה ושמא הלכה כרדב"ז מ"מ י"ל קצת דהרדב"ז יצא מן הכלל משום שהיה בזמן אחד עם בעלי הש"ע ולא ראו דבריהם זה לזה ברוב הפעמים כידוע ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ח ואכמ"ל] ואם אמנם מצאתי בספ' מהרי"ל שהביאו מעשה ממנו שאמרו לו יחידים שתקעו בתפילתם וא"ל מהרי"ל דשלא כדין עשו דאיתא בהדיא בראה"ש שאין ליחיד לתקוע וכן פסק באלפס שאסור ליחיד לשמוע הקולות דמעומד בהפסק, הנה לולא דמסתפינא אמינא שתיבת שאסו"ר איזה תלמיד טועה כתבו דהרי באלפסי לא נמצא זאת ורק שאין היחיד מחויב בזה כנ"ל. עכ"פ למה שהוכחנו דמותר היחיד לתקוע כשרוצה בתפילה דמעומד מטעמים שכתב הרדב"ז אף שבפירוש אינו מחויב בזה כ"ש בנ"ד שאין זה הפסק בציבור שמחויבים לתקוע שגם המקריא מותר להקרות סדר התקיעות מהני טעמים גופייהו דלא הוי כמפסיק בדברים בטלים, ותו כיון דהוי צורך מצוה קצת לא הוי הפסק ותו כיון דתפילת היחידים רשות הוא שמעיקר הדין הש"ץ בר"ה מוציא אף את הבקי דהלכה כר"ג א"כ כל הציבור בתפילת הלחש כיחידים דמי שרק רשות הוא הלכך כי מפסיק לית לן בה כמ"ש הרדב"ז ולא מצינו מי שחולק עליו בפירוש, והלכך גם התשו' הרשב"א שכתב המג"א סי' תקצ"א סק"ב דבמקום שהקהל מתפללים עם הש"ץ והש"ץ תוקע וטעה אין לגעור בו כנ"ל אין סתירה לזה דשם כשמתפללים עם הש"ץ אין כאן שום תפילת רשות דזהו עיקר תפלה א"כ אסור וודאי להפסיק כלל משא"כ לפי מנהגינו. עכ"פ בסדר תקיעות בודאי מותר להפסיק וכנ"ל. ועוד י"ל דמוכרח להקרות בלחש אם תוקעין דידוע הפלוגתא אם לתקוע שברים תרועה בנשימה א' או בשני נשימות עי' או"ח סי' תק"ץ ס"ד ולפי מנהגינו לצאת ידי שניהם בתקיעות דמיושב בנשימה א' ובמעומד בב' נשימות ועי' בתפארת ישראל ר"ה פ"ד בהלכתא גבורתא דהמקריא בתקיעות דמיושב יאמר בנשימה אחת כדי שיתקע כן ובתקיעות דמעומד יאמר בשני נשימות תכופות כדי שיתקע כן א"כ לפי מנהגינו לתקוע בלחש כמו בהתפלה שבקול רם צריך עכ"פ להקרות כן כדי שידע התוקע איך לתקוע. ומכל הני טעמי נראה דמנהג ותיקון הוא ובמקור חזק בש"ס ופוסקים נפסק. דח"ו לא הוי הפסק. ושלום דייני ישראל יהיה כנהר שאינו פוסק, הקטן מתלמידי תלמידיהון אליהו פוסק:

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה