אור ברסלב
מור ואהלות אוהל ברכות והודאות › נא

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל ברכות והודאות · נא

נ

(איזהו מצות וברכות בעמידה. מצאתי מקום הירושלמי. מג"א ס"ל דלא תלי ברכה בהמצוה. ראיות והערות בזה. הפנ"י ס"ל בהיפוך. ברכת בעילת יבמה ואולי גם ברכת שחיטה לכ"ע א"צ עמידה שחיטה מותר בישיבה. אשה ששחטה מיושב אפשר דפסול. ישובים שונים לקושית תוס' על הלכות א"י דנשים לא ישחטו. י"ל דרק קדשים מותר בישיבה. חלוק בין עוף לבהמה. ישובים לקושיתי על הלכות א"י דבן פ' לא ישחוט. חיה דמי לעוף בזה. חילוק בין סכין עוף לבהמה להכניסו בביהכ"נ. וטעמים שאסור לשחוט בביהכ"נ. מותר לשחוט עופות בסמיכה. טעם לשחיטת עופות בעמידה, הערה בסמיכה לקביעת מזוזה י"ל דרק חלוש אסור לשחוט בישיבה. ישוב לכל הלכות א"י המובא במרדכי ריש חולין. אנו תופסין חומר ב' הטעמים לענין עמידה. חילוק בין ברכה ומצוה שצריך להאריך בה. אם דנין ג"ש מעצמו לחומרא בעלמא. ישוב לקושיות פרדס וברכ"י. ואם ג"ש דלכם אף לדיעבד, ישובים להקושיות בסנהדרין מ"ב חקירות בקידוש לבנה אחר זמנו. הערות שונות ומקור ופי' בש"ס וישובים לקושית ברכ"י ופרדס. תדר"י ור"י לשיטתם. טעם להשמטת המחבר דקידוש לבנה בעמידה. אם מותר קידוש לבנה וציצית בסמיכה. טעם השמטה למול מעומד. הסנדק מותר למול. ברכת על המילה בעמידה תמיד. פריעה מותר בישיבה. הערות שונות. דרוש בפסוק קום נא שבה ואכלה ובמכירת הבכורה ליעקב. הערות שונות בזה ראיתי לחקור איזהו מצות וברכות טעונים עמידה, הנה באשכול הלכות ברכות הודאה סי' כ"ג וב"י או"ח סי' ח' פירשו דברי הירושלמי דכל הברכות מעומד דוקא על ברכות המצות לא על ברכות הנהנין [והנה דברי הירושלמי כתב בשיורי ברכה שם בשם הר"מ דילזאנו ובנחל אשכול שם דלא נודע איה מקומו ולפעד"נ דזהו הירושלמי ר"פ כיצד מברכין המובא באות מ"א ר"ח ור"י סלקי לבי חנותא [ופי' מהר"א פולדא מקום מושב הדיינים] קפץ ר"ח ובירך א"ל ר"י יאות עבדית שכל המצות טעונים ברכה ומהלשון משמע שיאות עביד ממה שקפץ ממקום ישיבתו ועי' מ"ש ידידי הרה"ג עמודי אש קונ' מעון הברכות אות ל"ו] ועי' מג"א שם סק"ב דחלה ושחיטה כיון שהם לתקן ברכותם בישיבה כנהנין, ומדבריו משמע דלא תלוי הברכה בהמצוה כלל עי' דגול מרבבה שם ועי' שו"ת משמרת הקודש סי' מ"א וכן יראה מס' האשכול שם כי אחר שהביא אסמכתא דכל הברכות מעומד מפסוק ויעמוד ויברך כל קהל ישראל כתב דספירת העומר ג"כ בעמידה דכתיב בקמה הרי דבלא"ה אין תלוי המצוה בהברכה. ועי' ברכות ט"ו וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מלתא ועי' רש"י שם ראיה לזה ממ"ד כל הברכות מברך עליהם עובר לעשיתן ולכאורה צ"ע מה בעי בזה ומה זה ראיה, ואפשר שלא נימא דתקנו כעין דאורייתא עי' תוס' שם ד"ה אי אפ"ה כיון דלא תלוי זה בזה דהרי אי לאו דאמרו רבנן עובר לעשיתן היו מברכין אח"כ והמצוה דעביד עביד הרי דלאו בברכה תליא וכיון שלא תלי זה בזה ע"כ אף אם המצוה לתקן לכתחילה בעמידה כמו שחיטה שכתב הכנה"ג הובא בשפ"ד סי' כ"ד סק"ה שלא לשחוט מיושב מחשש דרסה אפ"ה הברכה בישיבה מותר וכן ברכת המגילה בעמידה אף שהקריאה בישיבה עי' מג"א סי' תר"צ. אמנם האחרונים הביאו דברי הפני יהושע דסובר בכוונת הירושלמי דהך דכל הברכות מעומד רק בהנך דמצותן בעמידה אבל במצוה שעשיתה מיושב גם הברכה בישיבה ולפ"ז הדין להיפוך דברכת שחיטה בעמידה ומגילה בישיבה, ולעיל באות כ"ג הוכחתי דברכת על בעילת יבמה הצריכו חכמים לבעול הוא בבגדו מטעם שלא יראה בך ערות דבר ומברך אף כשהוא שוכב אף דהוא מצוה חיובית מ"מ י"ל לשיטת המג"א כיון דסוף סוף נהנה הו"ל כברכת הנהנין, ועפ"ז י"ל דגם ברכת אכילת מצה וסוכה בישיבה וכ"כ באשכול שם בפירוש ועי' פמ"ג ועטרת זקנים שם ובסי' תרמ"ג. ולשיטת הפני יהושע י"ל כיון דהמצוה אינה בעמידה לכתחילה ע"כ הברכה ג"כ מותר בשכיבה כמו המצוה. ובשחיטה י"ל דאף להפנ"י הברכה בישיבה דהנה לפי מ"ש המג"א דשחיטה מחמת דהוי לתקן ברכתה בישיבה יקשה דבשלמא בקדשים קלים י"ל דהוי דומיא דיבמה מצה סוכה דכיון שנהנה בישיבה אבל קדשי קדשים עכ"פ היה צריך ברכת שחיטתם בעמידה וא"כ לפי מ"ש הרא"ש וא"ז דכל ברכת השחיטה נתקן משום לא פלוג מקדשי קדשים עי' מ"ש באות ל"ח מ"ח וא"כ בכל שחיטה יהיה צריך לברך בעמידה אטו קדשים אלא ע"כ דגם בקדשים גוף השחיטה מותר בישיבה, עי' זבחים כ"ג דיושב פסול לעבודה כמו זד וכיון דשחיטה לאו עבודה וזר כשר מכ"ש יושב, ועוד דמתניתין דכל הפסולים ששחטו קאי אריש פ' הקודם דמני יושב בין הפסולים ומדלא משני הש"ס דמתניתין נקיט דיעבד משום יושב ש"מ דגם לכתחילה שפיר כדהוכיח התוס' שם ובריש חולין כה"ג לענין נשים [ובאמת שי"ל דאשה ששחטה יושבת גם דיעבד פסול ובזה יתישב קושית התוס' ריש חולין על הלכות א"י דנשים לא ישחטו דהרי בקדשים אפילו מותרים לשחוט עי' מ"ש באות ל' ואפשר דכוונתם דלא ישחטו כשהם יושבים חולין דבקדשים רק כשעומדים כשרים לכתחילה לשחוט והא דלא משני הגמ' דקתני דיעבד מש"ה דבאמת כה"ג אפשר דגם דיעבד פסול [ועי' אות ל'] דבאשה הכבידה בטבעה עי' ב"מ דף ע"ט ובסמ"ע ח"מ סי' ש"ח *) וכשהיא יושבת ג"כ יש חשש דרסה, וצ"ע עפ"ז דאפשר גם בשאר הפסולים אם יזדמנו ב' דברים כגון אונן וטבו"י ביחד וכדומה עכ"פ לכתחילה לא ישחטו והא דלא משני הגמ' דקתני דיעבד מש"ה דעדיפא משני בפסול א'] וא"כ גם להפני יהושע יכול לברך ברכת השחיטה בישיבה כמו גוף השחיטה:

אך דצ"ע על הכנה"ג שחייש משום דרסה ולכאורה יש תמיה רבתי מש"ס דזבחים דגם בקדשים מותר בישיבה. ונלפע"ד דבקדשים שהוא מקום זריזין לא חיישינן לדבר שהוי רק חשש ספק עי' פמ"ג תרכ"א אשל אברהם סק"ד ובזה י"ל ג"כ קושית התוס' ריש חולין על הלכות א"י דנשים לא ישחטו דרק בקדשים שהוא מקום זריזין לא חיישינן שמא יתעלפו. עוד י"ל ע"פ מ"ש לעיל אות כ"ט מ"ח דבעוף חיישינן יותר לדרסה דחיותו מועט עי"ש א"כ י"ל דהכנה"ג בעוף מיירי דאסור לשחוט מיושב מחשש **(ואגב צ"ע במ"ש הרמ"א דה"ה עכו"ם אסור לרכוב ועי' סמ"ע שם דהטעם שאינו מקפיד על ממונו של ישראל והלא בלא"ה פ"פ ע"ד בשבת פ"ו ונדרים ל"ד וע"ז ל"א אינהו דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ועי' חת"ס חיו"ד סי' קע"ה ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ב א"כ בפשיטות הו"לל דכחו יותר כמו אשה ובמרדכי פ' האומנין כתב וכ"ש עכו"ם שאינו מקפיד וי"ל דהכ"ש הוא משום דשייכי ביה ב' טעמי אך ברמ"א צ"ע. ולא קשה מונה דקימ"ל דעבד כנעני שמל וטבל מרצונו שוחט לכתחילה אף שמקודם אכל שקצים ורמשים די"ל דמשקבל עליו עול מצות נהפך כוחו כישראל עי' אות מ"ב מיהו קשי' מווומר אוכל נבילות ומסתמא היה באוכל שקצים ורמשים לתיאבון שוחט לכתחילה כשיש ראל בודק לו סכין ומדוע לא חיישינן לדרסה בשחיטת עוף כאשה כמ"ש לקמן ידוחק לומר דמיירי בבהמה ועי' שבת שם די"ל דישראל דדיינו במצות חביל גופייהו יותר ואכמ"ל. דרסה אבל הך דזבחים ע"כ בבהמה מיירי דבעוף הרי צריך מליקה ואם תאמר דהרי יש עוף שצריך שחיטה כגון צפורי מצורע י"ל מדצריך כהן עי' מלוא הרועים ערך עוף אי טעון שחיטה או"ק י"ד ואוה"ח פ' מצורע פסוק ד'] הרי דהך שחיטה. מקרי עבודה א"כ ה"נ יושב פסול בזה ועי' זבחים כ"ג ומ"ש לעיל, אבל בבהמה נראה רלא חיישינן לדרסה כשהוא יושב אף בחולין דאם נאמר דחיישינן א"כ יהיה אסור לסמוך בגופו עליה בעת שחיטתה ועי', ח"מ סס"י כ"ח דאם הדיינים בסמיכה הוי כישיבה ועי' מדרש תהלים סי' צ' ונתן רגלו עליו כדרך שאדם עושה בשעה ששוחט את הבהמה הרי דמותר בסמיכה וה"נ בישיבה. וגם עפ"ז מצאתי מקום לישב קושית התוס' ריש חולין על הלכות א"י דנשים לא ישחטו דהרי גם בקדשים מותרים לשחוט דשאני קדשים שהם בהמות לא חיישינן לדרסה במה שאשה כבידה בטבעה כנ"ל משא"כ בעוף אסורה לשחוט מחשש עילוף עד שידרסו מש"ה והלכות א"י בעוף קאי, ועפ"ז נלפע"ד לישב מה שהיה קשה לי על הלכות א"י ג"כ המובא במרדכי ריש חולין דאסור השחיטה מיד זקן בן פ' דהרי יוחנן כ"ג שימש בכהונה גדולה פ' שנה ולר"ש דשחיטת פרו אינה כשירה, אלא בו עי' אות ל"ב א"כ איך שחט, ולהנ"ל ניחא דשאני קדשים במקום זריזין ובפרט כהן זריז הוא ע"כ לא חיישינן שידרוס מחמת שידיו כבדים אבל חולין אסור לשחוט וכן עפ"ז י"ל דשאני פר דמותר לשחוט שאין בו חשש דרסה כמו בעוף והלכות א"י בעוף קאי וצפורי מצורע באמת אסור אשה וזקן בן פ' לשוחטם מחשש דרסה דחמיר טובא עי' פמ"ג בפתיחה לה"ש דאפשר זה הוי מה"ת וכן שיהוי משהו בעוף פוסל יותר מבהמה ע"כ אסורים לשחוט עוף [ובזה י"ל דלפיכך לא כתבו הפוסקים טעם דאשה לא תמול אף בדליכא גברא משום עילוף כמו בשחיטה דבמילה אין פוסל שיהוי ודרסה ועי' ט"ז יו"ד סי' דס"ו סק"ו ואכמ"ל ועי' מ"ש באות ל'] ומ"ש טעם שאשה אסורה לשחוט דדעתן קלות י"ל דהכי קאמרו שנבין ג"כ דכוחן כבר עי' מכות כ"ג חסירי מדע ויתידי כח [וצ"ע בטומטום עפ"ז אם מותר לשחוט עופות עי' אות א' ואכמ"ל] דבזה י"ל ג"כ קושית ס' ברוך טעם דלריב"א בתוס' פסחים מ"ז הלא אפשר לכסות ע"י נשים די"ל דשם בדקדוק כתב הגמ' שחט צפור שאשה אסורה לשחוט וא"כ ליכא מי ששפך יכסה ועי' רש"י שם דה"ה חיה ועי' מ"ש באות כ"ז די"ל משום דעוף שכיח יותר ע"כ מוכרחים לדחוק דגם חיה חיותה מועט לענין זה שאשה אסורה לשחוש ולא קשה מקדשים דמותרת לשחוט דשם אסור חיה להקריב וע"כ רק בהמות ובהמות מותרת לשחוט [ואגב צ"ע מ"ד ביו"ד סי' א' ס"ה דקטן בעומד ע"ג שוחט לכתחילה והלא אינו מחויב לכסות דפטור ממצות ודוחק לומר דרק בבהמה מיירי] אבל חיה י"ל דדמי לעוף עי' מ"ש באוהל בית הרואה אות ט' ואסורה לשחוט. ובחילוק מבהמה לעוף י"ל מ"ד באו"ח קנ"א ס"ו יש אוסרים לכנוס לבהכ"נ בסכין ארוך ועי' ט' ופמ"ג שם והיה קשה לי, א' מדוע אוסר בסכין טפי מכים עי' ב"י דשניהם דברי הר"ם, ב' לא ידענו שיעור סבין ארוך ומה הוא קצר, נ' ממ"ש המג"א שם סק"א בשם המבי"ט שאסור לשחוט בביהכ"נ משמע בהיפוך דאם אסור לכנוס בסכין א"נ לאשמעינן דאסור לשחוט ודוחק לומר דמיירי בצור או קרומית של קנה עי' יו"ד שי' ו' דהרי המנהג אינו כן. ונלפע"ד דהיינו טעמא ע"פ מ"ש באות ח' דביהמ"ד דוגמת בית המקדש ע"כ אין להכניס בסכין ארוך שיעור לשחיטת בהמות עי' אות כ"ט דשמא יאמרו דשוחט קרשים בחוץ עי' ט"ז או"ח תר"ה סק"ג לענין הכפרות ודבריו צ"פ דבקדשים אין לעוף שחיטה כנ"ל, עכ"פ המבי"ט האוסר לשחוט קאי בעופות מב' טעמי א' גנאי ב' שלא יראה כשוחט קדשים אף בעופות כל שהוא ביהכ"נ ומצד הסכין של עופות מותר להכניס וסכין בהמות אסור. שוב ראיתי שמפורש בסנהררין פ"ב שאין נכנסים בכלי זין לביהמ"ד ואפשר דסכין ארוך מחזי ככלי זין ועי' מ"ש באות י"ב:

אמנם כן אף שת"ל חילוקי נכון בדרך הפלפול אבל לדינא לא מצאתי מקור לאסור גם שחיטת עוף בישיבה מחשש דרסה ואדרכה במכות כ"ב אמרינן דאבן נתונה מאחריו וחזן הכנסת עומד עליה להכות ועי' רמב"ם הלכות סנהדרין פט"ז הלכ' ח' הרי דדוקא עומד ועי' בפי' תפארת ישראל שם כדי שתבוא ההכאה מלמעלה בכח הרי דבעומד יש יותר חשש דרסה וכמ"ש באות מ"ח דברי השבו"י לענין דיש יותר חשש דרסה בשוחט בידו א' מבשני ידיו מהך דמכות. ואם כי לא מלאני לבי לחלוק על כנה"ג ובפרט כי מנהג ישראל שעומדים בעת שחיטת עופות מ"מ נלפע"ד דמותר לשחוט גם עופות כשסומך עצמו לאיזה דבר עי' ח"מ סי' י"ז דהעדים הנסמכים מקרי עמידה [וקצת י"ל טעם לעמידה בעת שחיטת עופות דהנה כיסוי הוי מצוה ולא לתקן דהשחיטה כשירה גם בלא כיסה עי' אות ל"ז ע"כ ברכתה ועשיתה מעומר ככל המצות ע"כ גם השחיטה כן עי' מ"ש באות ל"ו וזה דוקא בעוף אבל בהמה שאין בה כיסוי מותר הברכה והשחיטה גם בישיבה] עי' בסמ"ע שם ומ"ש באות נ"ב ועי' מג"א ססי' תכ"ב [ושבו"י ח"ב או"ח סי' א' לענין נשיאות כפים בישיבה או בסמיכה ועי' מגן גבורים סי' קמ"א, וצ"ע לי באם הדיין עושה עפת קבלת עדות מצוה שצריכה עמידה והוא נסמך אפשר דג"כ הוי כתרתי דסתרי ועי' מ"ש באות ל"ט, ועי' יו"ד סי' רפ"ט לקבוע המזוזה באלכסון לצאת דעת רש"י שצריך להיות באורך הפתח ור"ת שצריך רוחב והיה קשה לי דממ"נ לחד הוי שלא כדינא דאו שמקרי אורך או רוחב וי"ל דלשניהם לא הוי בשם נגר ועי' בטור שכתב שצריך להיות כמין נון כפופה והפי' כזה חצי בעמידה וחצי בשכיבה וצ"ע דא"כ ממ"נ חצי נעשית כנגד ועי' נחל אשכול הלכות תפילין [מן נומר 92 עד 94] לענין תפילין שמקצת הבית על המצח ובאמת שהרמ"א כתב להעמידה באלכסון והפי' כזה, / שבזה לכ"ע לא הוי כנגר ואכמ"ל], והיותר נ"ל דהכנה"ג לא אמר דאסור לשחוט בישיבה דק בחולה או זקן שאינו יכול לעמוד בזה אסור לשחוט גם בישיבה מחשש דרסה ובאמת כה"ג גם בסמיכה אסור כיון שהוא חלש ומה שנקיט חלש במי שאינו יכול לעמוד ע"פ מ"ד אם יקום והתהלך בחוץ עי' שמות כ"א י"ט ועי' חולין ל"ז היכא דמי מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת וכו' וסיוע למ"ש באות מ"ח דשו"ב שכבדה לו יד א' חיישינן ליד השני' וכמו שחיישינן מרגליו לידיו ועי' חולין כ"ד דכל שעומד על דגלו א' וחולץ מנעלו אף שהוא בן שמונים שנה הוי כמו ילד ובריא וכיון שדיינינן ליה כבריא א"כ לכל מילי דיינינן ליה כבריא שמותר ג"כ לשחוט. ועפ"ז נלפע"ד לישב כל הלכות אלדד הדני המובא במרדכי דיש חולין דאסור השחיטה מיד אשה וסריס וזקן לאחר פ' ונער קודם י"ח שנה ומי שלא הורחץ מש"ז ואבל עי"ש, דכל הני מיירו כשהם חלושים אשה כגון שהיא נדה עי' תוס' כתובות ס"ג ועי' שבו"י ח"א ומובא בשע"ת סי' תקנ"א לענין שמותרת לאכול בשר מר"ח עד התענית ועי' רש"י פ' תזריע ע"פ נדת דותה שאבריה כבדים עליה] ולפיכך לא קשה קושית התוס' ריש חולין דהרי גם קדשים מותרת לשחוט דהתם ע"כ בשאינה נדה דנדה אסורה לכנוס אף להר הבית עי' כלים פ"א והלכות אלדד הדני שהוא הלכות א"י מיירו כשהיא נדה וחלושה וסריס וזקן ונער כשהם חלושים ובהם י"ל כיון שלא דנינו אותם כבריא לענין הטבילה דבסריס לא שייך וזקן אפשר דבכוונה אמרה הגמ' בחולין כ"ד אפילו בן שמונים אבל יותר לא ועי' מ"ש באות מ' ונער קודם י"ח י"ל דלא לחנם נקטה המשנה באבות פ"ה מכ"א בן שמונה עשרה לחופה דמקודם אין כח זרעו ככל איש וא"כ אין ראיה כשעומד על רגלו א' וחולץ שיהיה נחשב כבריא וכיון שאין דינו כבריא אסור ג"כ לשחוט, ובזה י"ל ג"כ מ"ש דמי שלא הורחץ מש"ז וכוונתו טבילה כיון שלא טבל לא נפסק אצלו ההלכה שכשעמד על רגלו א' אף שהוא חלש מקרי בריא וכן אבל שאסור בתשמיש ולא נפסק אצלו הדין דהוי כבריא אף שיכול לעמוד על רגלו א' וחולץ מ"מ כשהוא חלש אסור לשחוט ולא קשה מש"ס דזבחים דלא קתני דיעבד משום אונן משמע דגם לכתחילה מותר לשחוט דשם מיירי כשהוא בריא ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות י"ב:

ואשובה למ"ש לעיל דהנה מנהגינו בין השחיטה ובין ברכתה בעמידה וכן ברכת המגילה בעמידה ונראה דאנו תופסין ב' הטעמים דאף דקריאתה בישיבה מ"מ להמג"א כל ברכות שאינם לתקן בעמידה ולא תלוי בהמצוה וברכת השחיטה בעמידה כגוף השחיטה למנהגינו וכשיטת הפני יהושע הנ"ל דתלי זה בזה ורק חלה הברכה בישיבה. ואף מצות דרבנן מ"מ ברכתם בעמידה וראיה מע"ש המג"א שם מחלה שמברך מיושב והלא חלה אף בא"י בזה"ז דרבנן עי' יו"ד סי' שכ"ב ס"ב אלא מסתמא לא שנא בין דאורייתא לדרבנן בזה ועי' פרמ"ג או"ח שם שחקר בזה, ולפעד"נ עוד ראיה דהא כל הברכות הם מדרבנן וצריכים בעמידה וא"כ כ"ש גוף המצוה אף שהוא דרבנן מ"מ צריכה בעמידה ומגילה שמותר בישיבה לאו משום דרבנן רק משום שצריך להאריך בה ואפי' אם היה מה"ת דינה בישיבה וכמ"ש בפרדס הגדול סי' קע"א מ"ד בפסיקתא מה הלאיתיך ענה בי פרשה של ק"ש נתתי לכם ואמרתי ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך וכו' מכאן שאסור להטריח על הציבור בכדי, ובאמת שמ"ש בפרדס מזה ראיה על כל המצות שמותרים בישיבה לא זכיתי להבין דשמא יש לחלק בין היכא שצריך להאריך לא הטריחה התורה משא"כ במצות שנעשים חיש קל, ובזה י"ל ג"כ מ"ש בס' שם ישראל ברכות פ"א סוף משנה ג' דלהסוברים דכל ברכות המצוה בעמידה אף היכא דגוף המצוה בישיבה א"כ ברכת אהבה רבה לכאורה צ"ל בעמידה לשיטת רב עמרם דהצריך לברך על ק"ש שעל מטתו אקב"ו לקרות ק"ש וא"כ של יום ע"כ הוא אה"ר והוי ברכות המצות עי"ש ובזה ניחא כיון שצריך להאריך בה לא הטריחו אותו כמו גוף המצוה כשצריך להאריך בה והא דקאמרי דברכות המצות בעמידה אף דהמצוה בישיבה קאי על אותן שאין להאריך בהן, ושיעור ברכה שנקראת ארוכה לענין שמותר בישיבה כל שאינה פחותה מפרשה ואהבת ועי' שאגת אריה סי' ב', ולהסוברים דרק פסוק שמע מה"ת אין נ"מ בין ברכה ארוכה לקצרה וכולם אין חיובם בעמידה, וצ"ע משמונה עשרה והלל שהן ארוכות וטעונים עמידה ועי' או"ח ססי' תנ"ב וי"ל דשם כתיב בהדיא עמידה ויעמוד פנחס ויפלל ובהלל כתיב הללו עבדי ה' שעומדים ולפיכך גם סמיכה אסור בהו ועי' מ"ש לקמן.

הן ראיתי בפרדס שם ואיכא אנשי דגמרי לכם לכם בג"ש ממ"ד בסנהדרין מ"ב אמר אביי הלכך נמרינהו מעומד משום שמקבל פני השכינה הא משום דכתיב החודש הזה לכם לא מברכין מעומד עכ"ל, והנה אם הג"ש מקובלת לא דחינן אותה משום פירכא עתה ואם אינה מקובלת צ"ע דהלא קימ"ל אין אדם דן ג"ש אלא א"כ קיבלה מרבו וכו' וא"כ גם בלא הך פירכא אין חיוב עמידה. ונלפע"ד דהא דאין אדם דן ג"ש מעצמו היינו שיהיה לו כל דין ג"ש בין לקולא בין לחומרא פי' תוס' קדושין כ' ד"ה גאולתו ועי' מלוא הרועים ח"ב ערך ג"ש אות כ"ח אבל הרוצה להחמיר על עצמו חומרא בעלמא מצד ג"ש יכול להחמיר ומזה יהיה טעם למנהגינו דשחיטה בעמידה ע"פ מעומר לכן כל מצוה שנאמר בה לכם בעמידה וליתא דברי הי"א מנחות כ"ט דג"כ שחיטה כתיב בו וזה אשר תעשה עי"ש וילפינן מלבנה דכתיב בו הזה וצריך עמידה] וזהו טעם הנהו אנשי דגמרי לכם לכם וע"ז מקשה הפרדס דא"כ מה צריך טעם מפני שמקבל פני השכינה הרי דאין זה שום ג"ש אף לחומרא בעלמא. אמנם י"ל ע"פ מ"ש הברכ"י סי' ח' על ירושלמי דכל הברכות מעומד דהרי בגמ' קאמרינן דרק ברכת לבנה דהוי כמקבל פני השכינה בעמידה ועי' אשל אברהם שם סק"ב דהסמ"ק סובר בהנך דכתיב לכם גם דיעבד פסול מיושב ושאר מצות דק לכתחילה עי"ש וכן ה"נ עפ"ז לישב דברכות כולם בעמידה לכתחילה אבל בעשית המצות אותן שאין כתיב לכם אף לכתחילה א"צ עמידה ובדכתיבא לכם צריך לכתחילה עמידה ובלבנה הן אם יקרא ברכה או עשית מצוה מ"מ מדהוי כקבלת פני השכינה אף דיעבד צריך עמידה, וזה מוכח ממ"ד בסוטה ל"ח כה תברכו בעמידה והלא בלא"ה כל הברכות מעומר אלא דקמ"ל גם לענין דיעבד עי' תשו' שבו"י שם, וי"ל ע"פ מ"ד במנחות מ"ג רשב"י אומר כל הזהיר במצות ציצית כאלו מקבל פני השכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלקיך תירא ועי"ש ואכמ"ל דהוי דומיא דלבנה גם לענין דיעבד ועי' תשו' שבו"י ח"ג סי' ל"א. ועכ"פ נתישב קושית הברכי יוסף וקושית הפרדס הנ"ל ועי' מ"ש לקמן.

וראיתי בתורת יוסף פ' בא סי' ט"ו דבסנהדרין מ"ב איתא אר"א אמר ר' יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כאלו מקבל פני השכינה כתיב הכא החודש הזה וכתיב התם זה אלי ואנוהו תדר"י אלמלא [לא] זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם כל חודש וחודש דיין אמר אביי הלכך נמרינהו מעומד [ובסדורים לא נדפס כן] ועי' רש"י שם הלכך משום כבוד השכינה שהוא מקבל והקשה הת"י דאיך תלוי אך הלכך בדברי ר"י טפי הול"ל על דברי ר' יוחנן עי"ש וראיתי בכתבי הרב הג' ר' משה זאב ז"ל מזלטאפאליא ע"ד מ"ד באו"ח תכ"ו דעד ט"ז מברכין עליה ולא ט"ז בכלל (ועי' באה"ט שם סק"ה בשם כנה"ג דעד בכלל ולאחר ט"ז בלא שם ומלכות עי"ש) רק שבדב"ש סיים שבשכנה"ג הביא מרב המאירי דער בכלל ושמעתי שהה"ג המנוח מהרא"ד זצ"ל מחמעלניק פתח הגמ' ולמד כל המימרא ואמר הברכה בשם ומלכות וגם זה צ"ע ועי' בעיקרי הד"ט או"ח סי' ה' בשם הח"צ והמהרש"א מזה עכ"ל ועי' מג"א סי' רט"ו סק"ה דגדול בשעה שלומד הברכות בגמ' אומר בלא הזכרת השם ועי' באחרונים שם ואף כי היה ספק לו אם כהמג"א ובצירוף ספק שמא עד בכלל א"מ צ"ע בברכה אם מהני ס"ס ועי' שבו"י שם שהעלה לקדשה בלא שם ומלכות ועי' שו"ת השיב משה וס' יהושע או"ח סי' י"ד ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות א' ועי' בס' בני יששכר מאמרי ר"ח א' אות י"ג כתב דלולא דמסתפא מרבותיו היה אומר דגם ברכת הלבנה תלוי בקביעות ר"ח שלנו לא בהמולד עי"ש [וקצת ראיה מצאתי לדבריו ע"פ מ"ש בת"י שם ע"פ יפה כלבנה דאשה דוגמת הלבנה ובימים שהיא טהורה דוגמת מילוי הלבנה, וכשאינה טהורה כחסידה ועי' זוה"ק פ' אחרי דף ע"ט ע"ב ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ח' וי"ל דלפיכך אין נושאים נשים אלא בחידוש הלבנה עי' שבו"י ח"ב סי' ל"ה. ובזה נלפע"ד ליתן עוד טעם למה שהנשים אינם מקדשין הלבנה עי' מג"א תכ"ו] דלפעמים היא טמאה והוי כתרתי דסריי והנה בקביעות וסת חשבינן לימי החודש לא להמולד עי' ש"ך יו"ד סי' קפ"ט סק"ל וה"נ, ועפ"ז יש ליתן קצת טעם למ"ש ביו"ד סי' קצ"ו סעיף י"א דיש נשים שנהגו להמתין עד ז' ימים עי"ש ועם ז"נ ופרישות עונה קודם הוי חצי כ"ט י"ב עי' ברמ"א תכ"ו ס"ג ואכמ"ל] ואני שמעתי ממגידי אמת שראו מצדיקים מפורסמים שהקילו וקדשו הלבנה אחר ט"ז ג"כ אך ספק לי אם ע"פ עצה הנ"ל בתוך הגמ' דרך לימוד או ע"פ מ"ש בראשי בשמים אות א' עצה לזה וכדומה או בלא שם ומלכות. ועל כל אלה נפלאתי מנ"ל לעשות דברים כאלה אם ע"פ דין פטור מן הדבר ואין שום רמז ורמיזא בש"ס לזה, אך ע"פ מ"ד בכתובות דף ה' גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ התבוננתי שיש מקור נפתח לזה מש"ס ולא להלכה באתי ח"ו רק לישב הענינים שלא יקשו כל כך, ע"פ מ"ד בסנהדרין שם ותרווייהו כר' יוחנן ס"ל משמע דהנך דווקא ס"ל כר"י וכו' ואמר ר"א וכו' א"ר יוחנן כל המברך על החודש בזמנו דקדק לומר בזמנו כשיטתו דוקא עד שתמלא פגימתה ובא תנא דבי ר' ישמעאל ואמר אילמלא פי' אם לא [עי' תוס' מגילה כ"א ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ח'] זכו ישראל והפי' אפילו כשאין להם זכות בזמנו עי' מג"א תכ"ו סק"ב ושבו"י ח"ב סי' יו"ד אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש פי' אפי' שלא בזמנו דיין ולזה אמר אביי הלכך כיון שגדול הדבר כל כך נימרינהו מעומד פי' אפילו לאחר זמנו. ונתישב קושית התורת יוסף הנ"ל דמה תלוי הך הלכך טפי בדברי ר"י מבדברי ר' יוחנן, ובזה יתישב ג"כ קושית הברכ"י הנ"ל על הירושלמי דכל הברכות מעומד דהרי רק בלבנה משום קבלת פני השכינה דהירושלמי קאי על ברכות בזמנם שטעונים עמידה והגמ' קמ"ל דגם ברכת הלבנה שלא בזמנה טעונה עמידה משום קבלת פני השכינה, ויתישב ג"כ קושית הפרדס הנ"ל על הני דגמרו לכם לכם בעמידה דהרי בלבנה אף דכתיב החודש הזה לכם מ"מ רק משום קבלת פני השכינה מעומד דבאמת כל היכא דכתיב לכם עיכובא גם לדיעבד דלא כהנ"ל [דבאמת נראה שהיא ג"ש מקובלת עי' כ"מ פ"ז דחו"מ כתב ריצב"ג קבלה מאבותינו שסופרים מעומד וכו' ועי' באשכול שם וברא"ש סוף פסחים ובפסיקתא זוטרתי פ' אמור לכם בעמידה שנאמר מהחל חרמש בקמה וכו' וממילא בכל המצות שנאמר לכם וכו' וזה מדרש וזה הלכה עכ"ל ועי' נחל אשכול שם דמשמע שמצא כן בברייתא עי"ש ואפשר הוא בירושלמי קדשים כמו הך דהויות באמצע ואכמ"ל] וה"נ בלבנה דכתיב החודש הזה לכם והפי' שהראהו הקב"ה קידוש החודש בזמנו לכתחילה והגמ' אשמעינן דגם בלאחר זמנו נמרינהו מעומד. ובזה יתפרש ג"כ מ"ד בסנהדרין שם א"ל ר"א במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים פי' בלא שם ומלכות כיון דהוי שלא בזמנו ג"כ ובלאחר זמנו נראה יותר דיאמר בלא שם ומלכות כנ"ל וא"כ מחמת לא פלוג הוי מברכי תמיד כן א"ל האי נשי דידן נמי מברכי ועי' מג"א תנ"ו סק"א דאפשר לאו דוקא נשים אלא לישנא בעלמא נקיט ולכאורה תמוה דחז"ל יתפסו רק לישנא בעלמא ומה בעי בזה, אך לפע"ד נכון הדבר דהכי א"ל כיון דאמרת דשוים תוך זמנו כלאחר זמנו וא"כ הוי מצוה שאין הזמן גרמא וא"כ נשים נמי מברכו אלא כדרב יהודה שאמר בשם ובאמת לאחר זמנו לא אמר בשם ולא חייש לחילוק נוסח הברכה די"ל כמ"ש באות נ' כיון דהוי מלתא דלא שכיח שלא תראה הלבנה תוך זמנו ונהיה מוכרח לקדשה לאחר זמנה לא חיישינן לחילוק בנוסח הברכה, עוד י"ל דה"פ כדרב יהודה פי' שיאמר בדרך. לימוד הגמ' כדרב יהודה וכו' ברוך אתה ה' ואף בשם מותר כה"ג גם לאחר זמנו וכיון דנשים פטורים מתלמוד תורה א"כ לאחר זמנו לא יוכלו לברך כבתוך זמנו וגם לפי' א' שכתבתי כיון שיש חילוק בין תוך זמנו לאחר זמנו א"כ שוב לא יוכלו נשים לברך גם תוך זמנו דהוי כמצוה שהזמן גרמא. כן נלפע"ד:

והנה התורת יוסף שם תירץ קושיתו דתלה הך הלכך בדר"י לא בדברי ר' יוחנן דמדברי ר' יוחנן דיליף ג"ש זה הזה הוי אמינא מיושב מדכתיב זה אלי ושירה זה עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק אמרו ומה התם בישיבה אף כאן בישיבה קמ"ל משום קיבול פני השכינה נמרינהו בעמידה עכ"ל ומקום אתי לומר דתנרר"י דלא יליף מג"ש לשיטתו דהחודש הזה אתיא שנתקשה משה במעשה החודש לקדשו עד שהראה לובאצבע עי' מנחות כ"ט משא"כ ר' יוחנן ס"ל שם דרק מעשה המנורה הראה לו ע"כ יליף להך החודש הזה לג"ש בברכת החודש דהוי כמקבל פני השכינה. עכ"פ ע"פ התורת יוסף י"ל ג"כ קושיות הפרדס הנ"ל למאן דיליף ג"ש לכם בעמידה והרי לבנה דכתיב לכם, ואי לאו משום קבלת פני השכינה מברכין מיושב וכן קושית הברכי יוסף הנ"ל על ירושלמי דכל הברכות מעומד והרי חזינן בלבנה שרק משום קבלת פני השכינה מעומד די"ל דבאמת כל הברכות וכל היכא דכתיב לכם הוי גוף המצוה בעמידה מה"ת אך בלבנה הוי אמינא דיש ג"ש להיפוך זה הזה ודינה בישיבה קמ"ל משום קבלת פני השכינה דמעומד וזה רק מצד הסברא, ועי' בדרכי משה סי' ס"ג בשם הגמ"י דמיושב עדיף טפי לענין ק"ש דיכול לכוין יותר אך לענין כבוד נראה הסברא דמעומד עדיף ועי' מגילה כ"א, וי"ל דלזה אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד ולא אמר לשון צריך או חייב עי' מ"ש לעיל דמיירי בלאחר זמנו ובזה נמי ניחא דמיירי בזמנו ורק כיון שהוא רק מצד הסברא ולא מג"ש לא הוי רק זהירות לכתחילה. ועפ"ז י"ל מה דהיה קשה לי מדוע השמיט המחבר בא"ח הדין דברכת לבנה בעמידה והוא מה"ט דאינו רק זהירות, ובזה י"ל ג"כ מ"ד שם בסנהדרין דמרימר ומר זוטרא מכתפי אהדדי ומברכי ולשון מכתפי פי' שהיו נסמכים זה על זה עי' סוכה נ"ג ע"א וע"פ מ"ש לעיל דשחיטה שאין מקור שצריך עמידה רק מצד הסברא שלא יבוא לידי דרסה מותר גם בסמיכה דהוי כעמידה א"כ ה"נ מכתפי אהדדי מש"ה ועי' מדרש שוח"ט תהלים א' ומהו וישב שסמך עצמו ואכמ"ל [ויש לסחור דברי ע"פ מ"ש באור זרוע סי' תנ"ו שהביא הגי' מכתפי להו ומברכי פי' שהיו עבדיהם נושאים אותם על כתפיהם מרוב שמחה כשהיו מברכין על חודש הלבנה ועי' יומא פ"ז וכתובות י"ז] ועפ"ז י"ל מה שהיה קשה לי דמדוע צריך ג"ש לכם בציצית דצריך עמידה דהלא לא גרע מלבנה כנ"ל דהוי כמקבל פני השכינה ובזה ניחא דמצד קבלת פני השכינה דנותנת הסברא דהוי בעמידה הוי אמינא דג"כ בסמיכה הוא הדין ע"כ כתבו הפוסקים משום לכם והוי ג"ש מה"ת ושם אין ג"ש להיפוך זה הזה כמו בלבנה:

עוד ראיתי במשבצות או"ח בסי' ח' שהקשה דבסי' רס"ה כתבו הטור והרמ"א דיברך מעומד ומדוע השמיטו עיקר הדין דימול מעומד. ולפעד"נ ע"פ מה שנשאלתי ע"ד שראו מגדולי הדור שקיימו מצות מילה עם סנדקאות ביחד דהלא כתיב לכם וצריכה עמידה ומנ"ל לעשות כן, והשבתי דבתרגום יונתן על פסוק יולדו על ברכי יוסף פי' גזירינון יוסף ונראה מהלשון כמ"ש באות ל"ד דיוסף היה מוהל וסנדק הרי דמותר כן, ואם אמנם קצת יש לפקפק ע"פ מ"ש שם דע"כ לא היה האב אז ונסתפק יוסף בברכת להכניסו ולפיכך היה מוכרח לעשות כן משא"כ כשיש אב מנ"ל וכן י"ל ראבי אביו עדיף עי' תשו' רעק"א סי' מ"ב ומהר"ם מינץ סי' י"ד ומנחת עני או"ח ס"ג אך נראה שאין לחלק, ומוכרחים אנחנו לומר דכלל דלכם בעמידה רק כשאין מצוה בהישיבה [ועי' סידור ריעב"ץ דנהגו למול מעומד וכשצריך לישב ישב והיה קשה לי למה תלה במנהג דהלא הוא ג"ש דלכם וכן למה היקל כשצריך לישב אך הכי פרושו כשצריך לישב כגון שהוא סנדק ישב רק שנהגו למול מעומד פי' לכתחילה יהיה סנדק אחר כדי שימול מעומד] אבל כשיש מצוה בהישיבה לא משגיחינן בהך דלכם כיון דהג"ש מעומר ושם אין מצוה בישיבה ועפ"ז י"ל ג"כ דבכתיבת ס"ת נאמר כתבו לכם וכותבים מיושב דהכתב יותר מיושר ונאה ואיכא מצות זה אלי ואנוהו. ובזה יתישב ג"כ קושית הפמ"ג הנ"ל דמדוע השמיטו הך דימול מעומד דממ"נ אם המוהל אינו סנדק פשיטא דמעומד דלא גרע ממ"ש דכל העם יעמדו וכשהסנדק מוהל באמת מותר לישב ולמול דא"א בענין אחר ויש מצוה בהישיבה, ולפיכך י"ל דבכוונה כפל הרמ"א המנהג שתופס התינוק יושב פי' גם כשמל ולא כתב שלכתחילה המנהג שהמוהל לא יהיה סנדק כאשר פרשתי בכוונת היעב"ץ דבאמת אין בזה מנהג לדידיה וגם לכתחילה ס"ל דיכול המוהל להיות סנדק, משא"כ ברכת על המילה י"ל כשיטת המג"א סי' ח' שאין תלוי בהמצוה ויכול לברך על המילה בעמידה וישב וימול לפיכך כתבו ויברך מעומד פי' אף שהוא סנדק מ"מ ברכת על המילה בעמידה ואף דלשיטת הב"ח הוי עמידה הפסק עי' ט"ז או"ח סי' נ"ג סק"א מ"מ ישיבה י"ל דלא מקרי הפסק ובפרט דגם בעמידה צ"ע אם מטעם הפסק הוא עי' יד אפרים שם. ובהיותי בזה י"ל דפריעה מותר בישיבה אף שאינו סנדק אף דמל ולא פרע כלא מל אך למ"ד ביבמות ע"א דלא נתנה פריעה לאאע"ה א"כ הך לכם קאי רק על המילה שצריך עמידה אבל הפריעה מותר בישיבה [אך ע"פ מ"ש במדרש והובא ברש"י פ' לך דרק באברהם לא היתה לו מה לפרוע אבל לישמעאל פרע ועי' תוס' יבמות שם דגם אברהם פרע ערלתו אף שלא נצטוה ועי' חדושי הרשב"א שם י"ל קצת דגם פריעה צריך עמידה ויש לחלק וצ"ע. עוד העירה במ"ש הפת"ש רס"י רס"ד בשם יד אליהו דלדעת הש"ך שאינו יכול האב לעשות שליח במילה ה"ה בפריעה דהלא כל עיקר חיוב על האב יותר ילפינן מקרא דאברהם עי' מ"ש באות ל"ג וכיון שלא נתנה פריעה לאאע"ה א"כ אין החיוב על האב יותר רק במצות מילה ולא בפריעה וצ"ע] ועפ"ז י"ל טעם למנהג שכתבו הטור ורמ"א שתופס התינוק יברך להכניסו והקשיתי באות ל"ד שמדוע לא יברך המוהל עי"ש דזהו באמת הטעם להורות לנו דמעתה לאחר המילה מותר לעשות הפריעה בישיבה [אף דבאמת ברכת להכניסו לא קאי על הפריעה אי לא נתנה לאברהם אע"ה מ"מ היא קודם הפריעה ויש דעות דקאי עלה עי' בפוסקים ואי לא קאי עלה בוודאי מותר הברכה בישיבה דאינה ברכת המצות כשאין אחריה מעשה וכמ"ש בשם ישראל ברכות פ"א מ"ג דלשיטת הרשב"א דברכות ק"ש הם ברכות בפ"ע ואין להם ענין עם ק"ש לפיכך הם בישיבה ועי' מג"א סי' רצ"ו שחילק כן ובזה ג"כ י"ל קושית הפרדס הנ"ל דמדוע צריך טעם בלבנה שצריך עמידה מחמת קבלת פני השכינה דהלא כתיב לכם די"ל דהיינו דוקא במצוה שיש אחריה מעשה משא"כ לבנה הוי אמינא שדמי לברכת אהבה רבה ואף דכתיב לכם מ"מ בישיבה קמ"ל דמשום קבלת פני השכינה הוי כמעשה. ועי' באחרונים שהעירו שמדוע אין מברכין על התפלה או על ברכת המזון דהוי מצוה ובפשוט י"ל כיון שאינה מעשה עי' לעיל אות ל"ז ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז' דעקימת שפתים לא הוי מעשה ע"כ לא דמי לברכת לבנה] ובזה יתחזקו דברי שם דגם כשאבי אביו מוהל בכל זה הסנדק מברך כדי להורות החידוש דמעתה מותר הישיבה. אך צ"ע משבת קל"ז גבי העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית שדייקו התוס' מזה שצריכים לעמוד הרי דאף שהוא לאחר המילה למנהגינו אפ"ה עומדים וכ"ש הפורע, וי"ל דהתוס' לשיטתם פסחים ז' דברכת להכניסו קודם המילה א"כ קאי העומדים שם בעת המילה לא בעת הפריעה, ועפ"ז ידוקדק הלשון כשם שהכנסתו פי' ועדיין לא נימול משא"כ למנהגינו אומרים כשם שנכנס ואפשר למנהגינו הך העומדים לאו דוקא וצ"ע:

אציג קצת מ"ש בדרך הדרוש ע"פ הנ"ל דהיכא דכתיב לכם בעמידה וי"ל דאף שהמצוה. ג"כ דבר הנהנין מ"מ צריך עמידה כיון דהוי ג"ש וא"כ בקרבן פסח דכתיב בו משכו וקחו לכם א"כ מצות אכילתו בעמידה אך החגיגה שעמו דלא כתיב בו לכם מותר בישיבה, ועפ"ז י"ל פי' הפסוק שאמר יעקב אל יצחק קום נא שבה ואכלה מצידי ועשו אמר יקם אבי ויאכל מציר בנו וקשה דיעקב אמר לשון בשני הפכים קום שבה, דידוע דהשני גדיי עזים שהביא יעקב היו חד גדיא לקרבן פסח וחד לחגיגה ע"כ אמר קום נא דלקרבן פסח דכתיב לכם צריך קימה בעמידה שבה דלחגיגה מותר לישב משא"כ עשו הביא רק ציד א' עי' במדרש והוא רק לפסח דהוי כחובה לזה אמר יקום אבי פי' שרק בעמידה יאכל, אך י"ל עוד דאף היכא דכתיב לכם מ"מ כיון דנהנין הוא יאכל רק בישיבה דבגיטין ע' קימ"ל דלא יאכל אדם מעומר ואגב אציג מה דהיה קשה לי שבש"ע או"ח סי' ק"ע השמיט זה ורציתי לומר דאולי נשתנה הטבעים עי' מג"א סי' קע"ג סק"א ומ"ש באות י' אך לא מצאתי מזה מפורש. ומה"ט לא נכון בעיני מה שראיתי מת"ח שאוכלים מעומד לפני רבם דנלפע"ד דאין בזה משום שומר מצוה לא ירע רע שלא יזיק לו דאין מצוה כלל בעת אכילה לעמוד בפני רבו ועי' פסחים ק"ח דרק א"צ הסיבה אבל לישב מותר וכ"כ ביו"ד סי' רמ"ב סט"ז, ומ"ש שם ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב לא קאי בעת האוכל דמקור הדבר ברמב"ם ממדרש רות ויאמר שבו פה וישבו וזה היה שלא בזמן אכילה. עוד יש ראיה מקדושין ל"ג אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהיה כבוד רבו יותר מכבוד שמים, וה"נ אם נאמר דאכילת פסחים אף דכתיב לכם מ"מ נדחית מצות עמידה אז ועי' ש"ע הגאון מהרש"ז סי' רצ"ו סעיף ט"ו א"כ כ"ש בעמידה לפני רבו בעת אכילה] ובפרט באכילת פסח דצריך הסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד כמו בההלל עי' ט"ז או"ח סי' תכ"ב סק"ד ועי' תוס' זבחים דף כ"ה ד"ה אין ישיבה עי"ש, רק מה דהוי מטבע קצרה כברכת הפסח י"ל דהוי בעמידה כמו על המילה שצריכה עמידה אף שמל בישיבה כגון שהוא סנדק כנ"ל מ"מ הברכה לא נגרדה אחר המצוה וזה שאמר יעקב קום נא פי' לברך הברכה שבה ואכלה דהאכילה מותר בישיבה אף דכתיב לכם משא"כ עשו אמר יקום אבי ויאכל גוף האכילה בעמידה דלא חש לברכה, וכן לא חש מהסכנה שיש בזה כשיאכל מעומד דמנהג עשו היה כן וראיה מדאמר עשו הלעטיני דרך רעבתנות למלא כריסו, ועי' גיטין שם דהממלא כריסו מכ"ד אחזתו אחילו ועי"ש עוד ג' דברים מתיזין גופו של אדם אכל מעומד ושתה מעומד ושימש מטתו מעומד הרי דהנך ג' בחדא מחתא נינהו ועי' מס' כלה דהמשמש מטתו מעומד אחזתו אחילו וא"כ עפ"ז ה"ה באוכל מעומד וכמו שמצינו שלא חש מלמלאות כריסו שגורם לחולי אחילו ה"נ באכילה מעומד שגורם לחולי זה. ועפ"ז י"ל ג"כ דזה החולי קרוב למיתה וראיה דבגיטין שם אמרינן אכל בשר שור בלפת וישן בלבנה אחזתו אחילו ובמס' כלה אמרינן עלה דדמו בראשו, ובזה י"ל שאמר עשו דהולך למות פי' ע"פ מנהגו הזה דדמו בראשו ולמה לו בכורה, ואף שיש לפקפק על המכירה הזאת מצד שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו כגון מה שאירש מאבא עי' ח"מ סי' רי"א ס"א אך י"ל ע"פ מ"ד שם ס"ב דאם צייד עני אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לו ממכרו קיים משום כדי חייו ועי' בסמ"ע שם וא"כ י"ל דעשו הצייד שהיה עיף עד שהולך למות מחולי אחילו הנ"ל דאמרינן בגיטין ובמס' כלה שם דרפואתו תבשיל מקמח של עדשים ויין ויאכלם בתר דאכל ושתה עי"ש לזה נתן לו לחם ונזיד עדשים ועי' במדדש שם שגם יין נתן לו ובזה נתרפא כנ"ל ומשום כדי חייו ממכרו קיים, ויתישב ג"כ לשון המד"ד שם מה עדשים יש בהם שמחה ולכאורה מה שמחה בהם ואפשר ע"י הרפואה הזאת וסמך ג"כ למנהג שאוכלים עדשים בסעודת בן זכר דיש בהם משום שמחה ועי' מג"א סי' קנ"א סק"ה דבעיבור השנה היה בסעודה קטניות ומקורו מסנהדרין. ומ"ש בספר חסידים סי' ש"ץ דעדשים מבושלים מרבים זרע מקורו מירושלמי יומא פ"א ה"ד:

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה