מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ברכות והודאות · מט
(אם ישחוט ויכסה רק למעלה כשאין לו עפר גם למטה. אם כיסוי צריך שיעור. כשאין לו עפר רק למטה י"ל דישחוט חילוק בין מדבר לספינה כיסוי ל"ד לציצית בהתחלת החיוב חילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא והערות לענין כמד"ר לא תעביד. מה שאינו אסור בלא כיסה אם חיוב הכיסוי קודם. טעמים על נתינת העפר למטה קודם השחיטה. פלפול בעפר עיר הנדחת לכיסוי. אם מותר לעשותה גגות ופרדסים. ביאור בתוספתא ורמב"ם דהולכים לשיטתם.)
אציג מה שהשבתי ע"ד שנשאלתי אם אין לו עפר כדי לכסות למעלה ולמטה אם רשאי לשחוט ורק לכסות למעלה. הנה כבר הרגישו האחרונים בזה, ונראה דתליא בפלוגתא הנ"ל אות מ"ז דלהסוברים דעפר שלמטה לעכובא עד שאם לא נתן צריך גרידה בוודאי אינו רשאי לשחוט ועי' מג"א סי' קפ"א סק"א דאם אין לו מים כדי לראשונים ולאחרונים לא יאכל ולא אמרינן דיאכל לעת עתה בהיתרא וה"נ בנ"ד ועי' א"ר ומגן גבורים שם, ולפי שיטת הל"מ דרמב"ם ס"ל דבעי גרידה. כנ"ל י"ל דזהו שכתב בצחות לשונו השוחט צריך ליתן עפר למטה ואח"כ ישחוט בו ולכאורה הך ואח"כ ישחוט בו למותר אך זה הדבר השמיענו שבאם אין לו עפר למטה לא ישחוט אף שיהיה לו לכסות למעלה משא"כ להסוברים דלא בעי גרידה י"ל:
דמותר לשחוט ועי' שיטה מקובצת ביצה ו'. ומפשטות הש"ע סי' כ"ח סעיף כ"א משמע שלא ישחוט כשאין לו עפר למטה ובזה יתישב מ"ש הבאר היטב שם בשם הע"י שהקשה למה לו לשרוף טליתו הלא בע"כ יש לו אש א"כ יכסה באפר של אותו אש או איך יבשל העוף וע"כ יש לו אש ועי' לב אריה חולין שם מ"ש בזה, ומלבד מה שי"ל דבעי לאכול באומצא עי' שבת קכ"ח ועי' חולין ק"ט במאי טותינהו ועי' ש"ך מ"ב ס"ק ד' ומ"ש באוהל ים המלח אות ג' ד' ושבו"י ח"ב סי' ס"ט, וכן ידוע דיכולים להוציא אש מאבנים וכדומה וכן לבשל ע"י משקה [שפירטיס גאזע וכדומה] ולא יהיה בזה שום אפר עוד י"ל כמ"ש חוקר א' [בס' הברית ח"א מאמר ו'] איך לבשל בלא עצים עד שמזה יהיה רק מעט אפר לאחר הבישול אבל מקודם לא יספיק גם על כיסוי שלמטה עד שצריך לשרוף כסותו דנלפע"ד דעפר בעי שיעור לכסות לא משהו עי' חולין פ"ט שמתרץ לענין שמותר לכסות בעפר עיר הנידחת דהכא כל כמה דכתותא מעלי לשיעורא ועי' ירושלמי שבת פ"ח ה"ד עפר כדי לכסות, וכן י"ל דאל"כ היו חושבים זאת במשנה דאלו דברים שאין להם שיעור אמנם י"ל כמ"ש בירושלמי ריש פאה אמאי לא תני אפר פרה ומשני דלא תני אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשיתן מצוה ואלו אע"פ שמוסיף אינם מצוה וה"נ י"ל כן ועי' מ"ש באוהל מנורה הטהורה אות ו' ועי' בסוף ספר צ"ק שהאריך להוכיח דלא שפיר עבדו השוחטים שאינם מכסים רק מקצת ועי' תב"ש סי' כ"ח סעיף י"ט ובדעת קדושים שם. ובשיעור הכיסוי י"ל דעד שלא יהיה נראה הדם ועי' פרה פ"ג משנה ג' וסוטה ט"ז ושם א"צ שיכסה כל המים משא"כ הכא, ואין להקשות מפסחים ל"א וב"מ דף מ"ב דמשום אכסויי מעינא צריך טפח די"ל דשאני התם שמא יתגלה בפחות ע"י רוח וכדומה ויראה הכספים משא"כ כאן הלא כסהו ונתגלה פטור מלכסות ועי' נדה כ'. ועכ"פ יותר מעובי דינר זהב א"צ דהרי קימ"ל שוחק ד"ז ומכסה ואכמ"ל. שוב התבוננתי די"ל דמ"ד שורף טליתו ע"כ לא קאי רק כשצריך ליתן עפר למטה אבל כשיש לו עפר למטה מותר לשחוט אף שאין לו עפר למעלה עדיין דלעת עתה בהיתרא קשחיט ומותר לאכול וכשימצא עפר יכסה למעלה, ולא דמי למ"ש בסי' קפ"א הנ"ל דהתם חיובא על הך גברא בעצמו וכן החיוב תיכף אחד האכילה לפיכך אסור לו לאכול כשאין לו המים אחרונים מזומנים משא"כ בכיסוי הלא יכול לעשות שליח שיכסה הדם וגם ליום מחר כל זמן שלא יתנגב עי' מ"ש באות כ"ז ל' ושמא ימצא עפר אח"כ כל שאינו הולך מהדם. ובזה יתישב דקדוק בגמ' שם שבמהלך בדרך אמרינן שוחק דינר זהב ובספינה שורף טליתו ומדוע חלקן, אך דבמדבר הולך מהדם ע"כ שוחק דינר לכסות גם מלמעלה ואין כאן משום בל תשחית ובספינה שהולך עם הדם שורף טליתו רק כדי ליתן עפר למטה אבל יותר אפשר אסור משום בל תשחית דשמא ימצא אח"כ עפר, ואף אם לא ימצא י"ל דאינו מחויב אח"כ לשרוף עוד מטליתו כיון דבעת ששחט שחט בהיתר וכמו בכל מ"ע דאינו מחויב למכור כסותו ועי' מ"ש באות ג' וה"נ לשרוף טליתו, וסברא כזו מצינו כמה פעמים עי' או"ח סי' רמ"ח ט"ז ס"ק ב' ג' ועי' גיטין פ"ג אלא מעתה בת אחותו לא ישא ובגליון רעק"א ובשע"ת ססי' ק"ג ומ"ש באות כ', ועי' נדה ל"ח לא היו משמשים אלא מרביעי וראיתי שמהר"ץ חיות הקשה שם דהלא כשמתחיל בהיתר אין איסור לגרום, והנה מלבד שי"ל דהם החמירו על עצמם עוד י"ל ע"פ מ"ש באגדות מהרש"א שבח קנ"ו ד"ה על דאחילו ומ"ש שם פ' יוצא דופן צ"ל בנות כותים] שכוונתם היה שלא יגרמו ג"כ צער כשימות בשבת ועי' אגדות מהרש"א נדה שם ב' שבתות יתחללו א' מלידה ב' ממילה לבד ממיתה ומכל הני חלולים חלולים יש לחוש טפי ואכמ"ל. ועכ"פ בעפר שלמטה נראה דעת המחבר והרמ"א שלא ישחוט כשאין לו ועי' מ"ש בגליון רש"א ממ"ש הט"ז ומג"א סי' י"ג דלפיכך כשא"א להטיל בו ציצית מותר ללבשו כך דלא אמרה תורה לא תלבש בלא ציצית עי' מ"ש באות ה' והרי ה"נ לא אמרה תורה לא תשחט בלא כיסוי ולפע"ד י"ל דל"ד לנ"ד דהתם פטור מציצית כל שאינו לובשו וכאן חיוב הכיסוי אף שאינו רוצה לאכלו א"כ העיקר תלוי בשחיטה וכיון שאין לו עפר לא ישחוט, ואפשר דלמ"ד כלי קופסא חייבים בציצית ה"נ דאסור ללבשן אף כשא"א לו להטיל ציצית דהרי גם להשהותו בבית בלא ציצית עובר עליו בעשה אף בשבת עי' שבת קל"א הואיל ובידו להפקירן לזה המ"ד, ובזה יתישב קושית המג"א סי' י"ג סק"ח מזה למ"ד חובת גברא עי"ש דאפשר יש לחלק ביניהם כמ"ש. עוד י"ל דבציצית יגרום לבטל מצוה אחת משא"כ בכיסוי הכיסוי שלמטה ושלמעלה אינם מעכבים זה את זה וכ"א מצוה הוא עי' מ"ש באות ל"ז ולפיכך חששו טפי כנ"ל לענין חילול ב' שבתות משא"כ ציצית שכולם מעכבים זה את זה והכל מצוה א', עוד י"ל דחיוב ציצית לאחר הלבישה משא"כ כיסוי י"ל דחיוב העפר שלמטה להניחו קודם השחיטה והוי כמו שאמרה תורה שלא תשחט כשלא יהיה לך עפר למטה כמ"ש לקמן וכיון שהאיסור על הך גברא מצד מניעת החפץ כגון העפר גם באנוס אסרינן ליה לאכול בלעדו, ולא דמי למ"ד בברכות כ' דבעל קרי אינו מברך על המזון לפניו והרי רשאי לאכול ולבטל הברכה דשם האיסור רק על גברא בלא חפץ א"כ כשאנוס לא אסרינן עליו ועי' מג"א סי' קפ"ב סק"א וצ"ע] משא"כ בכיסוי [ואין לומר דשאני בע"ק דברכות אינם מעכבות דהרי במשנה דתרומות איתא אלם וערום לא יתרומו מפני הברכה וה"ה בשחיטה עי' יו"ד סי' א' ס"ז ועי' באות הקודם, אך דבאמת שם עיקר האיסור משום דאפשר שישחוט אחר ועפ"ז בדליכא אחר היה נראה להחיר, ועי' בחי' רעק"א על מ"ש הט"ז יו"ד שם ס"ק י"ז ובזה בוודאי כל ישראל שייכי באותה ברכה שהקשה דא"כ גם במדבר ואינו שומע ישחוט לכתחילה כמו בארוסין כשהחתן אינו שומע ואולי דהתם כיון דא"א בענין אחר אבל הכא מחמרינן ליתן לאחר לשחוט, ולהאוסרים השחיטה בלא בירך עי' ט"ז סי' י"ט סק"א א"כ האיסור גם על החפץ קאי וא"כ גם באנוס היה צריך לאסור עליו, אך למה שהסביר בגליון רש"א שם טעמו גם לדידיה האיסור על גברא וכשאנוס ואין אחר לברך לא אסרינן עליו האכילה וה"ה בשוחט דבר שספק אי צריך ברכה דא"א לברך גם לדידיה שפיר דמי לשחוט כן בלא ברכה וי"ל, ועי' בגדולי הקדש הלכות שחיטה כלל ז' וצע"ג בזה] ואין להקשות עפ"ז דא"כ גם דיעבד יהיה אסור השחיטה בלא כיסוי למטה אם נאמר דהלכתא כרבא בתמורה פ"ק דכל מדרל"ת אי עביד לא מהני וכמ"ש הפר"ח במים חיים הלכות בכורות פ"ו ה"ה וז"ל וא"ת גבי או"ב כתיב לא תשחטו וקימ"ל דכשרים ואמאי לא נימא דאי עביד לא מהני וי"ל דמדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי עי"ש והנה כאן לאו בזמן תליא מלתא וא"כ נאמר דלא מהני ומדוע פסקינן בשחט חיה ע"ג בהמה דמיחייב בכיסוי למעלה לבד ושרי הבשר, ועי' סמ"ע וש"ך סי' ר"ח דמחלקים דכי אמרינן אי עביד לא מהני היכא דא"א כי אם באיסור להעשות כגון בנשבע שלא למכור אבל מקח הנעשה בשבת וכן גנב וטבח בשבת דאפשר היה לעשות הדבר בהיתר לא אמרינן אי עביד לא מהני ועי' קצוה"ח מ"ש בזה ועי' מ"ש באות כ"א ובאוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ב וה"נ כיון דהיה אפשר לשחוט בהיתר מהני דיעבד, ועי' מלוא הרועים אות כל מלתא ס"ק י"ג דה"ה אם האיסור תלוי במקום מהני דיעבד וה"נ אין האיסור רק במקום שאין עפר למטה אי עביד מהני דיעבד אבל לכתחילה וודאי אסור לשחוט כשלא נתן העפר למטה קודם דהמצוה כן ליתן העפר קודם כמו שאבאר.
דהנה היה קשה לי לשיטת הבה"ג דס"ל דברכת הכיסוי לאח"כ מטעם שאין להפסיק בין הכסוים עי' מ"ש באות מ"ז לכל זאת יש עצה לברך קודם תיכף אחר השחיטה ויתן עפר למטה אחר ברכת הכיסוי ועליו הדם ויכסה למעלה ותהיה הברכה עובר לעשיתן, אך י"ל דכיון שהתורה למדה אותנו מהך דבעפר שיהיה מוכן והזמין העפר שלמטה עי' משבצות סי' כ"ח סק"ג וכתבתי שגם הבה"ג י"ל דס"ל כן א"כ צריך לשחוט בעפר שכבר הזמינו במקום זה קודם השחיטה וכבר התחילה המצוה ואף לדידן דלא קימ"ל כבה"ג מ"מ נראה דעת הראשונים שצריך להזמינו קודם כנ"ל, וכן נראה להלכה ע"פ הכלל בדיעה א' בש"ע שם סעיף ה'. ועוד יש חשש בלא"ה כשיעשה כעצה שכתבתי דמה נעשה בשחיטת הרבה עופות דקימ"ל כיסוי א' לכולן ואם ישחוט אחרי ברכת הכיסוי ועדיין לא כיסה למעלה הוי הפסק, אף דשחיטה וכיסוי אינם מפסיקין זה את זה ה"מ היכא דכיסה א"צ לברך שוב על השחיטה וכדומה עי' סי' י"ט סעיף ה' ו' ח' אבל לברך הברכה ולא יכסה למעלה כלל אחר הברכה רק שישחוט זה וודאי הוי הפסק עי' פרדס סי' ל"ט, ואפי' בעוף א' יש חשש כיון שצריך לבדוק הסכין והסימנים ואח"כ לברך ברכת הכיסוי ע"כ חיישינן שמא ער אז שיברך ברכת הכיסוי ויחן עפר למטה יצא דם הנפש ולא יהיה לו כלל מה לכסות. וזה הנלפע"ד בכוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל ליתן עפר למטה ואח"כ ישחוט בו וכן הוא במחבר ס"ד להורות לנו הדרך שלא ישחוט באופן שאח"כ יתן עפר למטה מטעמים שכתבתי, ובזה י"ל כוונת הגמ' חולין ל"א והא בעי כיסוי וכ"ת דמכסי הא צריך ליתן עפר למטה ולכאורה צ"ע דמה קשה לו דשמא באמת אח"כ כשנפל העוף לארץ היה ממצה ממנו הדם ונתן על עפר ומכסה עליו אך דהכי מקשה דהא ע"כ צריך ליתן העפר שלמטה קודם השחיטה כמ"ש ומשני דבאמת היה מזמין לעפר דכולא פקתא:
ואגב שהזכרתי לעיל דברי הגמ' בחולין פ"ט לענין כיסוי בעפר עיר הנידחת אציג מה שאמרתי בלימוד התלמידים [דברש"י שם ד"ה ורבא אמר אפילו בעפר עפרה בש"ס ד' סלאוויטא שלפני ט"ס וצ"ל באפר שריפתה וביש"ש שלפני ד' ווין שכתב אפילו באפר עפרה ג"כ ט"ס וצ"ל באפר שריפתה וברמב"ם פי"ד מה"ש פי' הלח"מ דהיינו בעפר קרקעה וגרם לו מדכתב הרמב"ם שם בעפר ולא באפר אבל באמת הנכון כמ"ש הכ"מ שם דההיתר מטעמא דרבא דמצות לאו להנות נתנו (וצ"ע לענין כוי דשמא לאו מצוה הוא אך י"ל דמותר מצד ממ"נפ) וא"כ גם באפר שריפתה מותר וכן יראה ערמב"ם שלא חילק וכ"כ בפירוש ברי"ו ולק"מ מ"ש הרמב"ם עפר דבסמוך בזה הלכ' הוכיח דאפר מקרי עפר ע"כ לא דקדק בזה ובאמת לדינא נבוך אני מה קודם לכסות אם עפר או אפר עי' תענית ט"ו וסוטה ט"ז ופמ"ג אשל אברהם תקע"ט ואכע"ל] דהיה קשה לי דמדוע השמיט הט"ו הך דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת, ועי' משבצות סי' כ"ח ס"ק י"ט שכתב משום דלא שכיח וקשה דבא"ח תרמ"ט ובאבן העזר סי' קס"ט הביאו הך דינא. ונלפע"ד בדרך חידוד דאפשר ס"ל דאסור לכסות בעפר עיר הנידחת ע"פ מ"ש דבעי שזורעין בו ומצמיח והנה בסנהדרין קי"ב איכא פלוגתא אי מותר לעשותה גנות ופרדסים דריה"ג אוסר ור"ע מתיר ואף דקימ"ל הלכה כר"ע מחבירו אך בספרי פ' ראה מביא דר"ע האוסר ובתוספתא סנהדרין לא מובא כלל דעת המתיר ועפ"ז י"ל דבשל תורה הלך אחר המחמיר אשר לא תזרע ולא תצמיח [עי' דברים כ"ט כ"ב] ומש"ה אסור גם לכסות בה כיון דאסורה לזרוע בה שתצמח ומה נפקא מינה אם אינה ראויה מצד עצמה לזריעה או מצד איסור שאינו תלוי בזמן רק לעולם, ועפ"ז גם בנחל איתן יהיה אסור לכסות בעפרה [ואף דגם ירושלים אין נוטעים בה גנות ופרדסים ואינה נזרעת עי' רמב"ם פ"ג מהל' בית הבחירה י"ל כיון דאינה רק בזמן הבית עי' רדב"ז ח"ב סי' תרל"ג משא"כ באיסור עולמית] אבל הרמב"ם ז"ל מלבד מ"ש בפ"ד מהל' עכו"ם הל' ח' דמותר לעשות עיר הנידחת גנות ופרדסים דס"ל דעיקר כגירסת הגמ' דר"ע המיקל ומש"ה פוסק דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת דמגדלת צמחים הנזרעים בה, והא דלא כתב דבעפר נחל איתן אסור לכסות י"ל דממ"נ אם במקומה הלא לרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח הל' ב' דוקא נחל ועי' בפי' תפארת ישראל סוטה פ"ט מ"ה וא"כ שם ממילא אסור לשחוט ואם לקחו העפר משם י"ל דמותר לזרוע בזה העפר ושוב מגדל צמחים ומותר לכסות בה, עוד י"ל דבלא"ה לק"מ על הרמב"ם דהוא ס"ל דלא בעי כלל הך דזורעים ומצמיח מדהשמיט הך דינא עי' בחדושי הרשב"א והר"ן דיש גירסא אחרת [וצ"ע דהא כ"מ ששנה רשב"ג הלכ' כמותו] וא"כ לדידיה וודאי כ"ש דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת ונחל איתן וירושלים]. ובזה נבוא לשורש הדברים דרבא דפליג בחולין פ"ח על ר"נ בר"ח וס"ל דא"צ זורעים ומצמיח הוא גופיה ס"ל בדף פ"ט דמותר לכסות בעפר הנידחת ואזיל לשיטתו והתוספתא דס"ל דבעי זורעים ומצמיח מי' פי' מנחת בכורים מה שט"ס בתוספחא סוף פרק כ"ה ולשיטת התוספתא דאין עושין עיר הנידחת גנות ופרדסים כנ"ל א"כ מה"ט השמיטה הך דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת די"ל דאסור באמת. וזה רק לחידוד ולא להלכה: