מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ברכות והודאות · מג
(טעם שאין מברכין על השחיטה לאח"כ. י"ל דלבה"ג אסור לאכול כשלא הרמו המתנות. אם מברכין על הפרשתם. פלפול בחולין ל"ז גבי יחזקאל, שאמר הנה נפשי וכו' דמוכח ע"כ כדרשת חז"ל דאל"כ קשה טובא. קושיא בחולין מ"ד. אימתי ראוי שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם רק בחזקת איסור אם בטעם ופליטת כלים יש סכנה. חקירה בגעולי עכו"ם מחמת עבידי לטעמא. פי' במדרשים בהך כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו. ראיות דמותר הבשר כשלא הרמו ולא כיסה הדם. ישוב לקושיות תוס' וישוב בחולין מ"ד והערות שונות בזה)
עוד ראיתי ליתן טעם למ"ש באות ל"ח דמברכין ברכת השחיטה קודם עי"ש ע"פ מ"ד במדרש תנחומא פ' שלח דבכל דבר יש מצוה לישראל חרש לא תחרוש בשור וחמור וכו' שחט ונתן לכהן הזרוע ולחיים וקיבה ובחיה ועוף ושפך וכיסהו בעפר משמע מזה דמתנות בבהמה חדא מצוה עם השחיטה ככיסוי בחיה ועוף ועי' יבמות ס"ג גזרו על הבשר מפני המתנות, ועי' ס' זוהר הרקיע סי' פ"ב, וא"כ י"ל דלשיטת הבה"ג המובא באות ל"ו לאסור בלא כיסה ה"ה בלא הרמו המתנות ומ"ד בחולין קל"ב דלית הלכתא כר"י פי' רק במ"ד דדמי כאוכל טבלים אבל איסורא איכא [ועי' פר"ת סי' ס"א סק"ב ועכ"פ כשהמתנות אינם בעין כגון שגזלם ואכלם ויתפרש מ"ד בסי' ס"א ס"ה מצוה להפרישם מיד עי' בחידושי הגהות מהרל"ח על הטור ומ"ש באות כ"ז וי"ל ג"כ דשמא יאבדו] ולא קשה דא"כ מה רבותא דיחזקאל עי' חולין ל"ז די"ל כמ"ש רש"י שם דאף שהיה כהן משא"כ אם דמי כאוכל טבלים קשה כמ"ש התוס' שם דאף כהן אסור עי"ש ועי' בטור האבן מגילה כ"ח ואכמ"ל. והנה לא מבעי' לשיטת הסוברים דמברכין על הפרשת המתנות עי' יד אפרים שם דחושב דמ"א ותשו' ראב"י ותמים דעים ורוקח ועי' פאת השלחן סי' ג' ושואל ומשיב מהדורא ה' סי' נ"ב [וצ"ע לי לשיטתם לדיעה א' ביו"ד שם סעיף כ"א דנוהגים בח"ל אם מברכין עליהם עי' ביאור הגר"א שם וב"ש סי' ג' סק"ב ובבאה"ט שם הקשה למה נאמן הא איכא חשש פדה"ב ובאבני מלואים שם הקשה כה"ג לענין מתנות ועי' מ"ש באות ה'] וקצת יש להוכיח דגם המחבר ס"ל דמברכין ע"ז מדכתב בסי' ס"א לשון חייב ליתן ולא כתב לשון צריך ליתן עי' תשו' מהר"ם אלשקר סי' ק"ו, ועי' פ"ת כ"ח ס"ק כ"ו דפי' חייבים בברכה וכאלו אמר מברכין ועי"ש סעיף ב' כתב המחבר חייב לברך ובסי' י"ט ס"א כתב צריך שיברך כי חייב פרושו דרגא הגדולה יותר בחיוב, ועפ"ז צ"ע על מ"ש הפ"ח בעצמו בסי' ס"א דממ"ש המחבר לשון חיוב משמע דאין מברכין והלא י"ל בהיפוך ואגב אזכיר שיש שם ט"ס מ"ש ודלא כדמ"א שכתב שיברך על הפרשת תרומות וצ"ל על הפרשת מתנות דבתרומות לא פליגי] ופליאה על מ"ש המח"ב דיחידאי הוא מאן דס"ל דמברכין, עכ"פ לשיטה זו בוודאי מברכין ברכת השחיטה קודם דאל"כ הו"ל ב' ברכות לאח"כ שאין מברכין עי' מ"ש באות ל"ח. ואף לשיטת הרשב"א דאין מברכין על הפרשת מתנות פי' באבודרהם ופ"ת שם ומשבצות שם סק"ז מ"מ כיון דמצוה א' הוא א"כ באמצע מצוה אינו יכול לברך עד אחר הכיסוי או בדיקת הריאה עי"ש באות ל"ח או אחר נתינת המתנות וא"כ חששו יותר שמא יפסיק בין ברכה לעשיות המצות בדבר אחר מחשש שמא יפסיק באמצע המצות בד"א ולפיכך מברך קודם על השחיטה תמיד.
ואגב י"ל בחולין ל"ז גבי יחזקאל שאמר הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה ונבילה וטריפה לא אכלתי מנעורי שלא אכלתי בשר כוס כוס ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר"נ אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הרמו מתנותיה ועי' אגדות מהרש"א שם, ומלבד הדקדוקים הידועים בזה עוד ראיתי להקשות דבמנחות מ"ה איתא ע"פ וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי אר"י פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטריך ליה סד"א הואיל ואשתרי להו מליקה תשתרי נמי נ"וט קמ"ל ובחי' הרשב"א על מנחות הנדפס מחדש מקשה דלמא קמ"ל הכתוב כמו בפרשה אמור נו"ט לא יאכל לטמאה ועי' רש"י שם שקאי על נבילת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה והפי' של וטריפה מי שיש במינו טריפה וא"כ ה"נ ותירץ הרשב"א דשם בפסוק נאמר לטמאה אבל כאן לא נזכר לשון המורה על טומאה עוד י"ל כיון דכתיב כאן ומן הבהמה ובהמה מטמא במגע עכ"ל, והנה בפסוק הזה הנה נפשי וכו' קשה עפ"ז דלמא קמ"ל שנזהר מן הטומאה של נבילת עוף טהור דהא כאן לא נזכר בהמה ולשון המורה על טומאה נזכר ורבותא של יחזקאל דאף שלא ידע עדיין מהנבואה שנאמר לו אח"כ וכל נו"ט לא יאכלו הכהנים שממנה למידים אנחנו שלא נלמד ממליקה ואף שהוא היה יכול ללמוד ממליקה לכל זה לא אכל נו"ט. ועכ"פ דלמא כוונת יחזקאל שהיה נזהר משניהם הן כדרשת חז"ל שלא הרהר והן מנבילת עוף טהור, דהנה הך דסד"א דתשתרי להו נו"ט ע"כ רק בימי הטומאה דאל"כ יקשה מקרא מפורש נו"ט לא יאכל לטמאה וכיון שהוא לא הרהר ולא בא לידי טומאה שוב ממילא לא אכל נו"ט וידוקדק הלשון מנעורי ע"פ ב' דרכים א' דאורחא דמלתא שהטומאה בימי הנעורים עי' סוכה כ"ו ע"ב ב' מנעורי ואף קודם שנודע לי הנבואה של אח"כ מן וכל נו"ט לא יאכלו וכו'. אמנם א"א לומר כן ודרשת חז"ל כדרבונות שע"כ רק על הרהור ומסוכנת דאל"כ מה קאמר אח"כ שלא אכל פיגול הא צריך לאשמעינן שאף מן הקל היה נזהר והוא מוסיף בכל פעם חומר ובפרט פיגול שאין בו שום צד כ"ש אף בס"ד להקל ע"כ צ"ל דחשיב הקל הקל לאח"כ וכל הפסוק יתפרש כדרשת חז"ל הנ"ל [ומ"ש פיגול מבהמה שהורה בה חכם וכו' ועי' רש"י שפי' שנולד בה ספק והוצרך בה חכם להתירו ראיתי להקשות על זה דבחולין מ"ד מקשה מזה על רבב"ח ואיך אכל מבהמה שהורה בה חכם וגם שם מביא עובדא מרבה אחרינא או מרבא לפי גי' הרי"ף והרא"ש דשרי טריפה וזבין מינה ומדוע לא הקשה הגמ' עליו ואיך אכל מספק טריפה עד שנצרכו להוראתו, גם מעיקרא דדינא צ"ע דהא קימ"ל כוחא דהיתרא עדיף ועי' אגדות מהרש"א שם מ"ד דמי שמיגע עצמו ומוציא טעם להכשיר נוחל ב' עולמות וגדול מחבירו ועי' תשו' רמ"א סי' נ"ג נ"ד, ועי' פת"ש יו"ד קט"ז ס"קי בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר בדבר שלא החמירו בו אמוראי כגון בנתבטל בס' וכדומה הוי כאפיקורסת ועי' ש"ך סי' פ"ט ס"ק י"ז ובאו"ה כלל נ"ז בסופו ולכאורה הא גם זה תלוי בסברא שלמעלה מששים אין בו טעם ועי' צ"צ סי' צ"א, ועי' בהגהות ומכונות שלמה על שע"ד בדיני ביטול בב"ח וז"ל מעשה היה לפני מהר"א ספרדי שבשלו דגים בקדירה והגיסו בכף של גוים ב"י והיה מן הדין בטל בס' ומ"מ המחמיר תע"ב הרי דמותר להחמיר אף בפליטת כלים וסבור הייתי לומר דשם אפשר החשש שבכלי עכו"ם נתבשל בשר דהוי סכנה עם דגים ובסכנה י"ל כדעת הט"ז דלא מהני ס' עי' מ"ש באות י"ב ובאוהל ים המלח אות י"א, אך התבוננתי דהרי בפליטת כלים אין סכנה עי' ט"ז יו"ד צ"ה סק"ג וסי' קט"ז סק"ב, וי"ל דשאני התם בפליטת כלים שאין סכנה מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט משא"כ בבשר איסור שלא שייך בו נ"ט בר נ"ט א"כ שוב גם לענין הסכנה לא הוי נ"ט בר נ"ט והוי סכנה וכמ"ש סברא זו באות ל"ט דלא יהיה כתרתי דסתרי, וצ"ע עפ"ז בבשלו הדגים בחריף דלא שייך ג"כ נ"ט בר נ"ט יהיה סכנה גם בפליטת כלים. אך באמת לולי דמסתפינא אמינא דכל החומרא בנתבשל דג עם בשר עי' סי' קט"ז רמ"א ס"ג ובט"ז סק"ב היינו ביש ספק עכ"פ אם יש ממש גוף הדג בבשר אבל בנפל חתיכת דג לקדירת בשר והסירו תיכף וראינו שלא נחסר ממנו כ"ש ואין חשש רק על פליטתו אפשר דגם בפחות מס' אין סכנה עי' ברכות מ' דטעם הקצת אין סכנה ועי' חולין קי"א קניא בקופיה אף דלב קשה לשכחה מ"מ טעמו אינו קשה לשכחה עי' אוהל ים המלח אות ג', עוד י"ל דאף שיש חשש סכנה מ"מ אין איסור דכל איסור סכנה הוא יוצא מעשה ושמרתם את נפשותיכם עי' מ"ש באות כ"ח ומצינו בבשר אדם דהוי רק עשה ופליטתו אינה אוסרת עי' סי' ע"ט בבה"י וביד אברהם ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ו' וא"כ כ"ש בפליטת כלים שאין שם ממש וודאי אף בחריף שבשלו אין איסור, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאמאי החמיר המהר"א. והנה לולי דמסתפינא עוד אמינא לתרץ דמה שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם רק היכא דיש חזקת איסור וחכם אחד מסברא הורה היתר ובזאת יכולים להחמיר גם אנחנו משא"כ בדבר שנתבטל בס' וכדומה ואפילו בספק י"ל דאדרבה יש חזקת היתר עי' מ"ש באוהל בית הרואה אות ו' רק דבספק אין להקל כמ"ש שם משא"כ כשוודאי יש ס' ואינו עבידי לטעמא וכדומה אין להחמיר ועי' בני יששכר חודש אדר מאמר ב' דרוש ז', והנה המעשה של המהר"א ספרדי הנ"ל י"ל כיון דבכלי של גוים משתמשים לפעמים דבר שעבידי לטעמא אף יותר מס' הלכך הו"ל כחזקת איסור ומותר להחמיר וכמו שסיים שם גם לענין הקדירה שינקרוה וישהנה מעל"ע אף ביש ס' דיש להחמיר בטריפות של גוי וע"כ כמ"ש דשמא היה דבר שעבידא לטעמא, האומנם דמה"ת לא חיישינן לזה דאל"כ איך יליף בפסחים מ"ד דטעם כעיקר אסור מה"ת מגיעולי עכו"ם דדלמא צוותה התורה להגעיל משום עבידי לטעמא ומנ"ל בטעם פשוט בפחות מס'. וי"ל דטעם כעיקר למעלה מס' אין לו שורש מה"ת ועי' ערוגות הבושם סי' פ"ז ס"ק י"ג (או י"ל כמ"ש בשם אריה בהוספות סי' ט' דבאיסור הנעשה בידי עכו"ם לא מהני ששים עי"ש ואכמ"ל) ועכ"פ היכא דהספק נולד במעשה השחיטה שזה חמור מחשש אינו זבוח וספק נבילה וחזקת איסור יש להחמיר אף שהתירו חכם] בזה האופן, לא זאת לבד שלא הרהר ביום דיש איסור חמור תיכף עי' תוס' חולין ל"ז ד"ה שלא הרהרתי ואף מסוכנת דעתה אין כאן איסור עדיין רק סופה להיות וודאי נבילה כשלא שחטה לא אכל *) ואף מבהמה שהורה בה חכם פי' שנולד בה ספק במעשה השחיטה כנ"ל ואף שהורה בה חכם ופי' ר"נ כגון שלא הרמו מתנותיה שהספק הוא שלא נשלמה מעשה השחיטה להאוסרים לאכול ממנה כנ"ל [ובפרט מבית שחיטתה או בני מעים שיש איסור נוסף גם לב"נ היכא דלא נשלמה מעשה השחיטה עי' מ"ש באות מ"ד ובזה ידוקדק לשון הגמ' שלא אכלתי מבהמה פי' מקצת בהמה כגון בכה"ג ובזה נבין דברי הפרי תואר סי' ס"א סק"ג דאין לאסור כלל לאכול מבית השחיטה או מדקין של בהמה כל עוד שלא הרמו המתנות ולכאורה במה הוי סד"א לאסור בהני יותר מבשר אחר ובזה ניחא] לכל זה לא אכל אף דקימ"ל להלכה שמותר לאכול [וכמו שנלפע"ד ראיה לזה ממ"ד בחולין ל"ג דהרוצה שיבריא חותך מבית השחיטה וממתין רק עד שתצא נפשה ואף שלא הרמו המתנות עדיין מותר לאכול, ואין לומר דרק בכהן קאי דנראה דמש"ה אמר הגמ' אחד ישראל וכו' מותר בו להורות דאף שאינו כהן ועי' מ"ש באות מ"ד. וכן יש ראיה משוחט מסוכנת ביו"ט כשיש שעות ביום לאכול כזית חי מבית טביחתה עי' אות כ"ז [ואפשר דבזה אין חיוב כל כך להפריש ע"פ מה דקימ"ל דלכתחילה יתנם לכהן חבר עי' סי' ס"א וע"פ מה דקימ"ל בססי' קט"ז דהמדקדקים אינם אוכלים ממסוכנת א"כ אינו ראוי לו רק לכלבו ודמי לטריפה מדדבנן לשיטת הפר"ח שפוטר מה"ט ועי' מ"ש באות כ' וזהו הרבותא של יחזקאל שלא אכל בשר כוס כוס פי' אף אם א' נתן לו המתנות ממסוכנת ויש לחלק ועי' מ"ש באות מ"ו ואכמ"ל] אך חקירתי בריש האות במקומה עומדת דשמא יש חילוק כשהמתנות בעין מוקר לאכול ואח"כ יפריש כמו חלת ח"ל וכמו כיסוי הדם אבל כשאבדו אפשר דאסור לאכול, אך י"ל כיון דקימ"ל בסי' ס"א פ"י דממון כהן הוא לבד א"כ נראה דגם בנאבדו מותר לאכול ומזה יש ראיה ג"כ דגם בכיסוי הדם הדין כן אף שנאבד הדם עי' אות ל"ו דהא לפי המדרש הנ"ל שוים מתנות לכיסוי ועי' ט"ז סי' ס"א ס"ק י"א דאין בהם קדושה ועי' שבת דף כ"ב וכי דם קדושה יש בו] מכל מקום הוא לא אכל מבהמה שהודה בה חכם ובזה הודה ר"י דהוי כאוכל טבלים ואפילו **(ויש לומר עפ"ז בדרוש מ"ש במדרש רבה פ' ויקרא כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו וצריך להבין דמדוע תפסו לומר נבילה דוקא אך י"ל ע"פ מ"ד בשבת ל"א ודעת זה סדר טהרות וזה שאין לו טהרה מטעם שהרהר לבוא לידי טומאה נבילה כזאת כגון מסוכנת טובה ממנו כי זה קיל יותר ע"פ מ"ש. ועפ"ז י"ל מדר לשון המדרש שם דיא ויקרא אל משה מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו תדע ממשה שלא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו והוא פלאי וי"ל כיון דמשה היה עניו מאוד ע"כ לא נכנס עד שקראו לו וע"כ היה לו טהרת המחשבה ג"ב כי טהרה ופרישות קודם ענוה עי' סוף מס' סוטה ובתויו"ט שם אבל ת"ח שאין בו דעת שהוא טהרה לא יבוא לעולם לידי ענוה ויהיה לו ההיפוך שהוא גאוה ועי' מ"ש באוהל מנורה הטהורה אות ב' ואיתא באבות דר"ג פי"א אמר ר"ע כל ת"ח שמגביה עצמו בד"ת דומה לנבילה שע שמושלכת בדרך שכל העובר מתרחק ממנו שנאמר אם נבלת בהתנשא ונאמר נבלת קודם להורות שטובה ממנו ומכוון למדרש הנ"ל. ובזה י"ל מ"ד בסוטה שם משמת ר"ג הזקן מתה טהרה ופרישות ובתויו"ט שם הקשה דהול"ל ובטלה אך י"ל ע"פ מ"ש הט"ז יו"ד סי' כ"ט שנבילה פרושו מתה ע"כ כשלא היה טהרה שייך לשון מתה קודם להורות שנבילה טובה ממי שאין לו טהרה. ובזה י"ל ע"ד בשוח"ט תשלי י"ג ע"פ כל ערום יעשה בדעת זהו מי שאינו מתגאה בחכמתו וכסיל יפרוש אוולת זהו שמתגאה פי' דמי שעושה בדעת שהוא טהרה שוב יבוא לדרגא שאינו מתגאה כי יהיה לו מידת ענוה, וראיתי בס' בית פרץ ע"פ לב חכם לימינו דאותיות שלפני לב הם א"ך וידוע דאך מיעוט פי' שאין לו גאוה כמ"ש רש"י ע"פ כי אתם המעט מכל העמים שממעטים עצמיכם אבל אותיות שאחר לב ג"ם שהוא ריבוי היינו שמתגאה וזהו לב כסיל לשמאלו. ובזה נבין גם פי' הפסוק במשלי כ"ו ככלב שב על קיאו כן כסיל שונה, באולתו פי' כיון דכסיל, זהו שמתגאה וע"כ לא היה לו טהרה מקודם ולהנ"ל נבילה טובה ממנו ובנבילה כתיב לכלב תשליכון אותו ע"כ, מדמיהו הפסוק ככלב ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ו'. ויה"ר שאל תביאיני רגל גאוה.)** לדידן צ"ע דשמא על כל פנים איסור יש כנזכר למעלה. ולפיכך אמר הכתוב פיגול שפרושו נתפגל בשחיטה דה"נ יש ספק שמא לא נשלמה מעשה השחיטה ונתישב קושית המפרשים דמה ענינה לפיגול. וי"ל בזה קצת ג"כ קושית תוס' חולין ל"ז ד"ה שלא הרמו לר"י דסובר דהוי כאוכל טבלים מה רבותא של יחזקאל די"ל דזהו הרבותא דלא נעלם מר"י דעת החולקים עליו וס"ל דמותר כשלא הרמו ורבותא של יחזקאל שחשש לדעת האוסרים מטעם כיון שהורה בה חכם, או דסובר ר"י דמספק טריפה אחריני שיש חזקת איסור לא אכל יחזקאל והכל מטעם א' מחמת שהורה בה חכם, ויש להמתיק דגם תירוץ התוס' שם יודה לזה דא"ת דר"נ חולק והוא ס"ל כמ"ד הראשון א"כ יקשה מה מקשה הגמ' שם ד' מ"ד על רבב"ח ואיך אכל מבהמה שהורה בה חכם דלמא ס"ל כר"נ [האומנם שי"ל דר"נ רק מוסיף דגם זה פיגול הוא כמו בהך דלקמן שם דרבי"ח אפילו אכלה קורות אבל מבהמה שהורה בה חכם גם ר"נ מודה דנכלל בשם פיגול ועי' רש"י ביחזקאל שם דפי' רק מבהמה שהורה בה חכם וע"כ משום דזה לכ"ע ועי' אוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ח וא"כ אין לומר דלמא רבב"ח ס"ל כר"נ כי גם ר"נ מודה בזה] וע"פ מה שכתבתי ניחא ג"כ מה שמביא שם בדף מ"ד הסיום של ר"נ דלכאורה למותר הוא [ועי' רי"ף ורא"ש דלא גרסי זה מה"ט] ובזה ניחא דהכל מטעם א' וקושיא גדולה הקשה הגמ' שם דשם היה השאלה בספק פסוקת הגרגרת ולאחר השחיטה זבין בשרא דוקא ולא נקיט סתם ואכל מניה דהוי משמע לענין החלב שמחיים אבל אחר השחיטה הוי הספק פסול בשחיטה עי' ש"ך ל"ג סק"ד ן ועי' שפתי דעת סי' ל"א ססק"א וחת"ס חיו"ד סי' כ"ה ואכמ"ל] ואיך אכל מספק בשחיטה אף שהתירו חכם אבל על רבא י"ל דהיה ספק טריפה אחריני שלא בשחיטה ולא היה חזקת איסור ולפיכך לא מקשי הגמרא עליו דאיך אכל מזה: