מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ברכות והודאות · מא
(ישוב בפסחים ז' דע"כ על המילה מברכין קודם. צ"ע על הסוברים דברכת להכניסו קודם המילה:
ישוב לקושית יד שאול טעם להמג"א דשנים אין קורין בחורה מירושלמי ולא מבבלי אסור לשנים לברך על התורה בין בב"א בין בזא"ז אף שהש"ץ קורא. לא נכון המנהג שאחר אומר הקדושא דסדרא עם הקדיש. לא נכון לחלק ברכת הכום ותפלה קיים את הילד לשני אנשים משום הפסקה. סמך לסנדק ומוהל שישתו מכוס ברכת המילה. הערה כשיש מילה ביו"כ, טעם מה שמברכין על פדיון ול"ח שלא ירצה הכהן לקבל ביאור בסוף פסחים וטעמים לאב שמברך שהחיינו תירוץ למה שאין מברכין אחר הפדיון טעמים שאין מברכין על קדושין ועונה ומשפט. ביאור בירושלמי. טעם שאין מברכין על משלוח מנות ודינים שונים בזה.)
וכן י"ל מה שיש להקשות בפסחים ז' דמה מקשה הגמ' מן על המילה דילמא אה"נ מברכין לאח"כ דשמא מקלקלי וכמ"ש שם הגמ' אח"כ אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי עי' אות ל"ח ועי' פרדס הגדול סי' רפ"ב, ויש מקום לומר דמוכרח לומד דמברכין קודם דהנה לשיטת הרשב"א וכסברת התוס' שם ד"ה בלבער דברכת להכניסו הוא קודם המילה ע"כ גם ברכת המילה קודם לו דאל"כ איך יברך האב להכניסו שמא לא ימול המוהל והוי ברכה לבטלה עי' ש"ך סי' רס"ב סק"א ובאמת צ"ע בזה דלכאורה הוי הפסק להמוהל בין ברכתו להמילה ואף דהוי לצורך המילה מ"מ הלא אינו לצורך המוהל רק לצורך האב [וי"ל משום דא"א בענין אחר דגם אם יברך האב קודם יהיה הפסק בין ברכתו להמילה במה שהמוהל מברך ולברך שתיהם כאחד תרי קלי לא משתמעי ובפרט היכא דמשונים עי' תוס' סוטה ל"ט ד"ה עד ומ"ש באות נ"ב לזאת עדיף שהמוהל יברך קודם מחשש שמא ימלך משא"כ כשהמוהל כבר בידך מותר האב לברך דאין חשש שוב שמא ימלך, ובזה י"ל מה שלשיטת ר"ת ברכת להכניסו לאחר המילה דוקא ועי' יד שאול שהקשה דמה איסור יש לד"ת לברך קודם ובזה ניחא דמקודם ברכת המילה א"א דשמא ימלך המוהל ואחר ברכת המילה קודם המילה הוי הפסק בתרי גברי ע"כ מוכרח לברך אח"כ אבל כשמל בנו בעצמו שלא שייך הטעם דשמא ימלך גם לר"ת מברך ב' הברכות קודם המילה עי' ט"ז שם ומ"ש באות ל"ד, ועכ"פ גם לר"ת שברכת להכניסו לאחר המילה מ"מ מוכרח שברכת על המילה קודם המילה דב' ברכות שלא יהיה אף א' מהם קודם לא עבדינן כנ"ל באות ל"ח מ' ע"כ גם לדידיה שפיר מקשה הגמ' מעל המילה שפשוט דע"כ מברך קודם] ודמי למ"ש המג"א ססי' תרס"ט דאיתא בירושלמי פ"ה דברכות לא יהיו ב' קורין בתורה א"ר זעירא מפני הברכה וצ"ע שעושין כן בשמחת תורה עכ"ל ויש להבין דמדוע לא הביא מבבלי מגילה כ"א משא"כ בתורה עיי"ש אך דהוי אמינא דהפי' משא"כ בתורה שאסור כששניהם קורין אבל כששניהם מברכין והש"ץ קורא מותר ויתפרש הך דמנחות ל"ו ומובא בתוס' שם דשמונה פסוקים יחיד קורא אותם עי' תשו' ח"צ סי' י"ג] פי' דבזה אסור לשנים שיברכו והש"ץ יקרא עבורם רק עבור יחיד ויתישב קושית התוס' שם ד"ה תנא עי"ש ועפ"ז יתישב מה שנהגו בש"ת לקרות שנים כדי להראות ההבדל משאר התורה להשמונה פסוקים לזה מביא המג"א בשם ירושלמי דטעמא משום הברכה והרי גם בכל השנה יש איסור זה ששנים יברכו והש"ץ יקרא וא"כ צ"ע מה שעושין כן בש"ת. והנה עוד יש להבין דמה איסור יש לשנים לברך ברכת התורה כאחד ונראה ע"פ החילוק במגילה שם בין מגילה דחביבה יהבי דעתייהו וא"כ ה"נ ברכת המגילה יכולים שנים לברך משא"כ בתורה לא יהבי דעתייהו לשמוע הברכות כמו הקריאה ועי' תוס' סוטה ל"ט ד"ה עד והנה לכאורה הא אפשר שתחילה יברך א' ואח"כ השני אלא ע"כ דהוי הפסק בין הברכה להמצוה במה שאין צורך להראשון וה"נ במילה כנ"ל:
ואגב אזכיר מה שאינו נכון בעיני המנהגים שראיתי בקצת קהילות שאחר שהש"ץ אומר התפלה בק"ר בא אחר ומשלים קדושה דסדרא וקדיש של אחריו ופוסע הפסיעות ובאמת הש"ץ צריך להפסיע ואסור לו להפסיק ביניהם עי' ט' או"ח סי' קכ"ג ס"ק ח"ט ומג"א ס"ק י"א ופמ"ג שם והמנהג לפעד"נ דיצא להם מר"ח שאחר הלל קודם הקדושה דסדרא אומרים הקדיש ופוסע ואז מותר גם לאחר לומר הקדושה דסדרא עי' אשל אברהם שם ומזה הנהיגו דתמיד אומר אחר הקדושה דסדרא ועי' רדב"ז ח"א סי' של"ט ונוב"י מה"ת או"ח סי' ז'. שוב דאיתי בעיקרי הד"ט או"ח סי' ג' אות ל"א דאין לגמגם ע"ז ע"ש. ומצאתי מקור לזה מדברי הרמ"א ביו"ד סי' שע"ו ס"ד דמי שאינו יודע להתפלל כל התפילה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' אף שאחר התפלל י"ח ומ"מ י"ל דהמתפלל י"ח פוסע ג' פסיעות ויאמר גם קודם למנצח עושה שלום במרומיו וכו':
וכן לא נכון בעיני מה שהנהיגו קצת אנשים שכשיסיים המברך כורת הברית לוקח השני הכוס ואומר עליו התפלה קיים את הילד וכו' ולא נלפע"ד, דהנה בטור כתב דברכת כורת הברית על הכוס מברכין אותו שמברך תחילה בפה"ג. ונראה דאותו אדלקמיה קאי דאותו שמברך תחילה בפה"ג מברך ג"כ כורת הברית דאם אחר יאמר ברכת כורת הברית הוי הפסק בין ברכת בפה"ג להשתיה לדיעה הראשונה שבטור שם דמה שנותן יין בפי התינוק אינו מצילו מן ההפסק ועתה גם מ"ש הטור דיאמר קיים את הילד ובקשת רחמים לא הוי הפסקה בין ברכה לשתיה כ"ש דלא מיירי דק לראשון שבירך בפה"ג וכורת הברית לא הוי הפסק דהרי יש סדורים שכתוב בהן לשתות אחר כורת הברית עי"ש בטור א"כ לשיטתם הוי הפסק אף לדידיה וכ"ש דהוי הפסק מה שאינו לצורכו לברך התינוק רק צורך השני והוי לראשון הפסק גמור בין הברכה לשתיה ובפרט לדידן שאין אנו נוהגים כלל ליתן לתינוק יין רק כשמגיע לפסוק בדמיך חיי כמ"ש בב"י בוודאי אין לנו במה לסמוך בהפסקה רק עכ"פ כשהוא צורך המברך הראשון לברך ג"כ את הילד ואז דוקא לא הוי הפסק וכן יורה לשון הט"ז שם סק"ו וש"ך סק"ד ועי' שו"ת ח"צ סי' קס"ח שלא נכון כה"ג שא' יברך בהמ"ז והשני יאמר בפה"ג על הכוס. וי"ל דהמנהג יצא להם ממה שראו שהיה מילה ביו"כ שאז י"ל דאין ברכת בפה"ג ובכה"ג שפיר דמי לחלק שאחד יאמר עד כורת הברית והשני מן קיים את הילד ולפיכך הנהיגו גם ביש ברכת בפה"ג. או י"ל דיצא להם ממ"ש הרמ"א בא"ח סי' דע"ג ס"ה למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה ובב"י שם כתב שהמוהל בעצמו ישתה וברמ"א יו"ד סי' רס"ה ס"ד כתב דהמנהג שהסנדק שותה ועי' חידושי רעק"א שם מביא בשם ת"ח דדוקא הסנדק הוא יחזיקנו ג"כ בשעת הברכה [הן אמת דבזה המנהג שראיתי שיש שני מחזיקים א' עד כורת הברית והשני בעת תפילת קיים את הילד בזה אין חשש] וישתה מהכוס, עכ"פ נראה שהיה מנהג קדמון שהיה המוהל והסנדק שותים שניהם מכוס של מילה ועי' בכלבו ובאו"ז מ"ש בזה [וצע"ק במדרש רבה פ' נשא משה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה הרי דיהושע לבד שהחזיקם בעת המילה היה משקה מכוס של מילה] ולפיכך הנהיגו לחלק גם הברכה לב', וא"כ עפ"ז ביו"כ וודאי שאין לחלק ולהנ"ל ביו"כ שפיר דמי לחלק [ואני הייתי על ברית מילה ביו"כ וחקרתי בענין הכוס אז עי' או"ח תרכ"א ס"ג ובאחרונים ולפע"ד דמי לברהמ"ז ביחיד שהכוס יהיה על השלחן עי"ש סי' קפ"ב בט"ז סק"ב ועי' מ"ש באות מ"ח וצ"ע במג"א תרכ"א סק"ג ממ"ש בעצמו בסס"י תרי"ב ועי' מתא דירושלים פסחים פ"ד ה"ד וח"צ סי' קנ"ז ואכמ"ל].
הנה הרשב"א בתשובה סי' י"ח ובאבודרהם תשובת דיב"פ כתבו דאין מברכין על מצוה שהוא תלויה ביד אחרים שאפשר שלא יתרצו בה כגון בנתינת צדקה דאי אמר המקבל לא בעינא לקבולי ליכא מצוה ומייתי דאיה מפ' נערה דאין עשה ולו תהיה לאשה דוחה ל"ח משום דאי אמרה לא בעינא ליכא מצוה ועי' בריש שו"ת שם אריה מ"ש בזה, וראיתי להעיר עפ"ז דאיך מברך האב על פדיון הבן דשמא לא ירצה הכהן לקבל ועכ"פ היה צריך לברך לאחר הפדיון כמו ברכת להכניסו ועי' חולין ז' דר' פנחס אזיל לפדיון שבוים א"ל הנסר אתה ספק עושה. וקושיא הראשונה דמדוע מברכין על פדיון הבן כלל י"ל כמ"ש בפרדס הגדול סי' נ"א מובא באות ל"ה דפדיון הבן הוי כגופו ולא דמי לצדקה ופדיון שבוים וי"ל ג"כ דהכהן המקבל יש לו מצוה בקבלתו עי' חולין קל"ג ויו"ד סי' ש"ו ס"ד וחת"ס סי' רצ"ב משא"כ בצדקה ופ"ש וא"כ עפ"ז מברכין על פדיון [ואגב זה י"ל פרפרת א' בשלהי פסחים דבעי מניה פשיטא על פדיון הבן אבי הבן מברך והקושיות בזה עי' מ"ש באות ל"ה, וי"ל דהכי פרושו כיון דפשיטא דאבי הבן מברך וע"כ משום דהכהן עושה מצוה ג"כ בקבלתו דאל"כ אין שייך כלל לברך דשמא יאמר לא בעינא לקבולי וכיון שכן שהחיינו מי מברך דאפשר שהכהן מברך דשתים בידו דקעביד מצוה וגם הנאה ופשיט דאבי הבן מברך שתים אף שרק אחת עביד מצוה עוד י"ל דהכהן אינו יכול לברך שהחיינו קודם קבלתו דשמא ימלך האב מליתן לו הפדיון רק לכהן אחר לפיכך האב מברך שתים קודם עי' ב"י סי' ש"ה (וצ"ע מתוס' ספ"ק דגיטין דמ"ב אף שאמר שלא בפניו שרוצה ליתן לזה אינו יכול לחזור בו ועי' חת"ס סי' רצ"ז) עוד י"ל דאף אם הכהן יכול ג"כ לעשות שליח לקבל הפדיון עי' חת"ס סי' רצ"ב מ"מ השליח לא יהיה יכול לברך שהחיינו דאין לו לא הנאה ולא מצוה לפיכך תקנו תמיד שהאב מברך שתים] אבל הקושיא דמדוע אין מברכין אחר הפדיון דמ"ש מברכת להכניסו במקומה עומדת. ונלפע"ד ע"פ שיטת הסוברים דנתינה בע"כ שמה נתינה עי' פת"ש יו"ד סי' ס"א סק"א וי"ל דיצא ידי נתינה אף כשלא ירצה הכהן לקבל א"כ ל"ד למילה ועי' מחנ"א הלכות זכיה ומתנה סי' כ"ד, עוד י"ל דבפדיון עכ"פ האב עושה מעשה הנתינה ע"כ יכול לברך קודם משא"כ במילה שהאב אינו עושה כלל מעשה ע"כ מברך אח"כ, ויהיה סיוע למ"ש באות כ"ג דלכ"ע מברכין על ביאת יבמה קודם דאף שתלוי באחר ושמא לא תאבה אך כיון דגם היא העברה מצוה כמ"ש לקמן והוא רוצה לעשות מעשה יכול לברך קודם כמו בפדיון הבן:
ובזה יתישב מ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות דלפיכך אין מברכין לקדש אשה דיכול לפטור פ"ור בפילגש ולכאורה בלא"ה לק"מ משום דתלוי באחר שמא לא תאבה ובזה ניחא כיון דקעבדה מצוה א"כ שוב לא דמי לאונס הבתולה דאין עליה שום מצוה שתרצה שישאנה דוקא (ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"א] משא"כ בקדושין יש לה מצוה. עי' ד"נ פ"ב דקדושין במ"ד מצוה בה יותר מבשלוחה וז"ל דאף דאין אשה מצווה על פ"ור מ"מ נקראת עושה מצוה שעי"ז יוכל האיש לקיים המצוה ועי' שו"ת הר"ן סי' ל"ב ואבני מלואים סי' כ"ח סק"ס, ועפ"ז י"ל קושית הערוגות הבושם סי' ל"ט על תה"ד שהתיר לטבול בשבת משום מצות עונה דהלא המצוה רק על הבעל וע"פ דברי הר"ן ניחא. והנה חקרו הפוסקים דמדוע אין מברכין על מצות עונה ועי' בעמודי אש להה"ג מבאהפאהלי דף י"א שכתב דאין מברכין על ל"ת וזה ל"ת ועונתה לא יגרע אמנם תמוה דהא גם מ"ע של פו"ר איכא ואף בשכבר קיים מ"מ יש מ"ע של לשבת עי' משבצות סי' ר"מ סק"א (וכשאינו מזריע מקיים רק ל"ת עי' אות כ"ג וי"ל מש"ה דאינו מברך כי שמא לא יזריע ולא הוי מ"ע עוד י"ל דעל המ"ע של פו"ר ולשבת בלא"ה אין מברכין דאין הבעילה גמר המצוה רק הלידה ובכה"ג אין מברכין עי' מנחות מ"ב] וכשתאמר לא פלוג ממעוברת דליכא עשה עי' פסחים ע"ב ה"נ י"ל כמ"ד שם ושלא בשעת עונה דליכא גם ל"ת ולא פלוג בשום פעם עי' מ"ש באות כ"א. וראיתי בדרך פקודיך מ"ע א' אות ו' שתירץ דאין מברכין על מצוה התלויה בדעת אחרים כמו צדקה שמא לא ירצה לקבל וה"נ שמא לא תאבה, אך להנ"ל דיש לה מצוה קשה מ"ש מיבמה ופדיון הבן שמברכין כנ"ל ולפי דברי הרא"ש הנ"ל ניחא כמו שאין מברכין לקדש דיכול לפטור פו"ר בפילגש וא"כ בפילגש ליכא מצות עונה כלל משא"כ יבמה ופדיון הבן לא הי' יכול לפטור עצמו בזה הגוף ועי' מ"ש באות מ"ג. עוד י"ל ע"פ הנ"ל דשאני בפדיון דנתינה בע"כ שמה נתינה וה"נ ביבמה דקימ"ל ויבמה אף בע"כ א"כ הוי כמו כשאינו תלוי בידי אחרים משא"כ עונה אף דמשועבדת לו עי' ר"נ סוף נדרים ותוס' שם וביבמות קי"ח ע"ב ד"ה א"ל מ"מ יש איסור בכפיה עי' ערובין ק' ע"ב אסור לאדם שיכוף אשתו וכו'. אך צ"ע ממה שכתב הרשב"א שם דאין לברך על עשית משפט דשמא לא יקבלו עליהם את הדין והרי שם בית דין היו יודדין לנכסיו ומוציאין בע"כ וא"כ מ"ש מיבמה ופדה"ב, וי"ל כמ"ש הכנה"ג רסי' א' דע"י כפיה אין לברך דהוי קלקול וי"ל בין יבמה לזה כמובן ועי' ט"ז יו"ד סי' רנ"ט סק"ב ושם אריה, בהוספות סי' ג'. וראיתי בתשו' חת"ס או"ח סי' נ"ד שרב א' הקשה על הרשב"א הזה מירושלמי ד"פ כיצד מברכין וז"ל ר"ח ור"י סלקי לבי חנותא קפץ ר' חגי וברך א"ל ר' ירמיה יאות עבדית שכל המצות טעונין ברכה ופי' מהר"א פולדא דבי חנותא היינו מושב הדיינים וברך על מ"ע של בצדק תשפוט הרי דמברכין על משפט, ואף שאין הירושלמי כעת לפני] נלפע"ד דה"פ דר"ח ור"י היה ביניהם משפט והלכו למושב הדיינים ור"ח היה הנתבע וידע בנפשו שיקבל עליו הדין אף בלא כפיה על כן קפץ וברך על המצוה לשמוע אל המשפט אך דלפ"ז קשה דמקודם אינו יכול לברך כיון דתלוי בדעת השופטים שמא לא ישפוטו, ודמי לברכת להכניסו שמברך אחד ברכת המילה והכא דליכא ברכת השופטים איך מברך קודם. ואפשר דבאמת בידך אחר ששפטו לו המשפט או י"ל כמ"ש באות מ"ב ע"ש:
אך ראיתי לחקור דמדוע אין מברכין על מצות משלות מנות בפורים דהרי גם אם אינו רוצה לקבל יצא כמ"ש הרמ"א סי' תרצ"ה ס"ד וא"כ דמי לפדיון הבן דכל עיקרו משום דנתינה בע"כ שמיה נתינה וכמדומה שהמקבל עביד מצוה כמו הכהן ודברי קבלה הוי במה"ת, ובאמת הפר"ח שם חולק וס"ל דלא יצא ועי' קרבן נתנאל פ"ק דמגילה שחולק על הפר"ח ועי' חת"ס או"ח סי' קצ"ו. ונלפע"ד דעיקר מצות משלוח מנות כמ"ש במקרא איש לרעהו שפרושו אוהבו [וזה כוונת רש"י שמות ב' י"ג תכה רעך רשע כמותך דק"ל אם מכה אותו למה קוראו רעך ועי' אוה"ח שם] להרבות השלום ] ועי' ירושלמי ערובין פ' כיצד מעברין ומ"ש באות י"ד] ולפיכך לא נתקן ע"ז ברכה דמי בוחן לבבות לידע אם חבירו אוהבו האמת [ובעוה"ר איש את רעהו חיים בלעו ויפתוהו בפיהם וכו'] ואם לא כן הוי ברכה לבטלה. ויצא לנו הדין דבשלח מנות בפורים לשונא ידוע לא קיים המצוה וצ"ע, ואגב ראיתי להעיר במ"ש החת"ס שם דיש ב' טעמים על משלוח מנות או לטובת המקבל או להראות החיבה והשלום והנה י"ל נ"מ במה שנסתפק הבאה"ט שם סק"ז בשולח מנות לחבירו שבמדינת הים או כה"ג מתנות לאביונים ובפורים עצמו בוודאי מגיעים לידו אם יצא במה ששלח קודם פורים דלטובת המקבל איכא שקיבל בפורים ולהראות החיבה עתה הנותן לא הראה מידי ועי"ש ובתה"ד סי' רס"ט וכן מסתפקנא בשולח מנות בפורים ולא יגיע לרעהו רק עד אחר פורים אם יצא ועי' משבצות תרצ"ד סק"א ובזה י"ל בהיפוך דטובת המקבל ליכא דבפורים לא קבל מידי והנותן הראה החיבה ביום הזה וכאשר יגיע המש"מ לרעהו הוי גילוי דעתא למפרע וי"ל גם כשלא יבוא המש"מ לרעהו עי' שערי תשובה שם לענין אם המש"מ נאנס מ"מ סוף סוף הוא הראה החיבה ועי' באה"ט שם בשולח לחבירו בשר טריפה ולא ידע ואכל ואח"כ בפורים נודע לו אם יצא המ"מ ועי' מ"ש באות י"ב, ולפע"ד צ"ע גם בנודע לו קודם האכילה י"ל דתלוי בשני הטעמים דלטעם להראות החיבה הלא הראה שפיר כשלא ידע הנותן שטריפה הוא וטובת המקבל ליכא. ולדינא צ"ע אם דרשינן טעמא דקרא בדברי קבלה ויש להחמיר בכל כה"ג. ובשלח קודם פורים לחבירו הרחוק ממנו ובדרך נאנס המ"מ או נודע שנטרף ממ"נ לשני הטעמים לא קיים המצוה ואכמ"ל. ואשובה לדברי במקור דברי הרמ"א דבמחל או שלא רצה לקבל יצא עי' ד"מ שם ועי' בלחם משנה שתירץ קושית הב"י בהך דהוי מחלפי סעודתייהו לרש"י דאח"כ בא הוא וסועד עמו ונתן לו בחזרה משלו ועי' משבצות שם סק"ה א"כ יש ראיה מזה דיצא גם במחל דהרי אח"כ אוכל שלו ויש לחלק וצ"ע. עוד אעודר די"ל דשילוח מנות קודם למתנות לאביונים משום דמוקדם בפסוק ועי' פר"ח שאפי' עני המתפרנס מצדקה חייב במשלוח מנות אף דבמתנות פטור הרי דזה עדיפא עי"ש [ובאמת הב"ח וט"ז ס"ל דמחויב גם במתנות ועי' משבצות סס"י תרפ"ז ושערי תשובה תרצ"ד ומשבצות שם לענין מתנה ע"מ להחזיר] ואף שכתב הרמב"ם הל' מגילה פ"ב הי"ז דמוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו עי"ש מ"מ י"ל דהיינו כשקיים עכ"פ עיקר המצוה משלוח מנות לאיש א' ודק מלהיות משובח במרבה המשלוח מנות וסעודה קמ"ל דמתנות טוב יותר להרבות אבל בעיקר המצוה כשאין לו רק על אחד מש"מ עדיף ממתנות והנלפעד"כ: