מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ברכות והודאות · לז
(חקירה מנ"ל היתר בלא כיסה והדם אינו בעין ראיה משוחט לחולה בשבת עוד ראיה דרך פלפול דאפר אתרוג אינו שוה פרוטה. חקירה במקדש באתרוג ערלה בא"י. אתרוג כשר אף שאינו ש"פ. עוד ראיה ע"פ מ"ש ש"י דבכיסוי אין הכלל דכל הראוי לבילה. תירוץ השעה"מ לחלק בין איסור בגופו לאיסור בזמן י"ל ראיות ישובים דאמאי לא הוי נדה דבר שיל"מ והערות שונות. דרוש לקדושי ישראל.)
ובאמת צריך להבין דמנ"ל לפוסקים להתיר בלא כיסה וסתמא דמלתא אף שהדם אינו בעולם, והנה ממ"ד בחולין ל"ג השוחט ולא יצא דם כשירה אף שהדם אינו בעולם י"ל דשם כשלא יצא מהם דם הוי דינו כבהמה שלא חייבה בהן התורה כיסוי משא"כ כשיש דם שהתורה חייבה הכיסוי ונאבד שאינו ראוי לבילה אפשר דאסור כנ"ל באות הקודם. וחתרתי ומצאתי מקורי ההיתר בזה ממ"ד בחולין פ"ד דפרכינן על רב עינא דס"ל דהשוחט לחולה בשבת חייב לכסות ואמאי לא משני דמיירי רב עינא כגון שרואין אנחנו שהדם יהי' כלה ואבד קודם הלילה ויהיה אסור להחולה לאכול מהשחיטה הזאת לפיכך מותר לכסות כמו גוף השחיטה שמותר ועי' משמרת הבית הל' כיסוי אלא ע"כ דתמיד מותר השחיטה דלא כבה"ג הנ"ל באות הקודם. עוד י"ל בדרך הפלפול ע"פ מ"ש רש"י סוכה ל"ה ד"ה לפי שאין שאינו שוה פרוטה וקשה דמנ"ל לרש"י דאתרוג בעי שיהיה שוה פרוטה ועי' רש"י שם כ"ז שכל ישראל ראוין לישב בסוכה א' דלא מטי שוה פרוטה לכל חד ועי' מ"ש באות ז', וביותר קשה דעדיפא הול"ל דאינו שוה כלל משום דאסור בהנאה. אך י"ל דכוונת רש"י שלא תקשה דאמאי אין לה דין ממון דהלא ערלה מהנשרפים שאפרן מותר להנות ואפי' הוי אסור מ"מ לענין כיסוי הדם הוי שרי כמו משל עיר הנידחת עי' חולין פ"ט וא"כ שוה ממון ואין לומר דעכ"פ עתה כמו שהוא בעין אין בהאתרוג דין ממון דא"כ אמאי מקשינן בגמ' מתרומה טמאה שפסול דאף שיכול להסיקו תחת תבשילו דהלא בעין עכ"פ אין בה דין ממון אלא ע"כ דל"ש] לזה פי' רש"י דהאפר של אתרוג אין שוה פרוטה בוודאי וכמ"ש התוס' פסחים כ"ט ד"ה אין פודין ועי' ר"ן קדושין על דף נ"ו בהך דהמקדש בערלה דמיירי שאין האפר שוה פרוטה ועפ"ז היה נ"ל דהמקדש באתרוג ערלה בא"י עי' מג"א תרמ"ט סק"כ והיא ידעה שהאתרוג מאיסורי הנאה לא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי האפר עי' ח"מ וב"ש סי' כ"ח סעיף כ"א ואינה צריכה גט לכ"ע אך לדינא צ"ע ועי' גיטין כ' שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי והלא גם האפר של הנייר חזי לאיצטרופי לעוד אפר] אבל באמת אתרוג שאינו שוה פרוטה גם לרש"י י"ל דיוצאין בו ולא תקשה דא"כ מה מקשה בגמ' שם מאתרוג של תרומה טמאה שיכול להסיקה ולא משני דאין בו שוה פרוטה די"ל דהנאת ההיסק המביא לידי אכילה תמיד עדיף מהנאת אפר ודמי כשוה פרוטה, ועתה אם נאמר דאסור באכילה אי לא כיסה למעלה הלא משכחת דגם האפר מביא לידי אכילה ודמי כשוה פרוטה והדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דתמיד מותר ועי' יו"ד סי' כ"ח סכ"א ובתה"ה ועי' שו"ת בית אל ח"ב חדר נ"ז לענין גזל עפר וכיסה בה ואכמ"ל.
עוד נלפע"ד טעם להיתר דהנה כל החקירה לאסור מחמת דר"ז כל הראוי לבילה עי' אות הקודם והנה בשם ישראל ברכות פ"ב משנה ג' כתב דבכיסוי אין ענין כלל להא דר"ז דכל הראוי לבילה כבכל מקום דלכאורה קשה בהך דשחט חיה ע"ג בהמה שחייב לכסות משום דראוי לבילה כנ"ל הא נהי דמעיקרא היה ראוי לכסות מלמטה הא מ"מ בשעת כיסוי לאחר שנשחטה ע"ג בהמה א"א לכסות והו"ל אינו ראוי כמו בקדושין כ"ה דאם היה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה דאף דבית הסתרים לא בעינן ביאת מים מ"מ בעינן ראוי לביאת מים כדר"ז הרי דאף שקודם שהיה החציצה הוי ראוי מ"מ כיון דבשעת הטבילה לא היה ראוי הו"ל אינו ראוי לבילה, אבל באמת י"ל דהכא אף בדיעבד מעכב העפר שלמטה היכא דאפשר והא דשחט חיה ע"ג בהמה דחייב לכסות אף דלא יצא ידי מצות כיסוי בשלימות דאין שם עפר למטה מ"מ מה דאפשר למעבד פלגא דמצוה עבדינן ול"ד להא דר"ז בכ"מ כגון בחליצה ביבמות ק"ד דלכתחילה מצות חליצה להיות מותרת לשוק בואמר ואמרה ובדיעבד מותרת אף בלא אמירה כל שראויה אבל בלא"ה לא משתרי וכן בכ"מ לאפוקי גבי כיסוי הדם דאין כאן דבר הניתר כלל ודרך משל אם היה הבשר אסור באכילה בלא כיסה לא היה מהני נתינת העפר למעלה לבד בלא למטה אפילו בראוי וכן מדוקדק לשון הגמ' דפריך נהי דלמטה לא אפשר למעלה דאפשר ליעבד כיסוי ולמה לא קאמר הא עפר למטה אינו מעכב בדיעבד כדקאמר בכ"מ לענין התירוץ כדר' זירא אלא ע"כ דפריך אף דמעכב מ"מ מה דאפשר למעבד פלגא דמצוה ליעבד כמו בשחט חיה ע"ג בהמה ולא משני כדר"ז אלא לדוגמא בעלמא וראיה לזה ממ"ש הרשב"ם ב"ב פ"א ע"ב דהכלל דכל הראוי לבילה אינו רק בסניף המצוה ולא בגוף המצוה אלא ע"כ הכי פרושו] כמו שמצינו בדבר שאינו מעכב דיעבד מ"מ באינו ראוי מעכב ה"ה לענין מיעבד פלגא דמצוה אינו מחויב אלא בדבר הראוי לפעמים כגון שחט חיה ע"ג בהמה דמשכחת ראוי בעולם בשחיטת חיה אבל בקדשים דלא משכחת כלל ראוי נעקרה ממנה מצות כיסוי כלל, עכ"פ לדבריו יש ראיה גמורה דאף שהדם אינו בעולם מותר הבשר דאם תאמר דאסור א"כ גם בשחט חיה ע"ג בהמה לא יכסה למעלה ויאסר דאינו ראוי לבילה לכסות מלמטה כמו בהיה דבר חוצץ בבית הסתרים שמקרי אינו ראוי ועדיפא מניה דגם עתה אינו ראוי לגוררו כמ"ש הש"ך סי' כ"ח סק"כ לישב קושית התוס' הנ"ל דיתערב דם הבהמה בדם החיה ואפילו אם הוא ראוי לבילה הבילה מעכב בכיסוי דלא נאמר כאן הכלל דר"ז אלא ע"כ דהבשר מותר תמיד בלא כיסה ועי' עוד מ"ש באות מ"ג מ"ז] וראיה דר"ז רק לחלק בחיוב פלגא דמצוה בהיכא שעכ"פ לפעמים ראוי משא"כ בקדשים. אולם דברי רש"י בחולין שם צע"ג דפי' כל הראוי לבילה כבכל מקום, ולולא דמסתפינא אמינא דלפי מ"ש באות הקודם דרש"י בסוכה ל"ח ס"ל כשיטת הבה"ג דכל שיש עליו איסור מצד אחר מקרי ראוי א"כ אפשר דס"ל ג"כ דכשהדם אינו בעולם אסור הבשר ואין ראיה מהני מקומות שמבואר דמותר דשם יכול לכסות לערב מקרי ראוי לבילה גם עתה דרק איסור מצד אחר רביע עליה וצע"ג ואכמ"ל.
והנה לפי דבריהם דכל שיש איסור מצד הזמן מקרי ראוי ועי' ג"כ מ"ש באות כ' ל"ג י"ל מה שהשעה"מ בחופת חתנים ס"ד הקשה על הרמב"ם דחופת נדה אינו חופה מירושלמי פ"ק דיומא הביאו התוס' שמקדש אותה ביו"כ והשתא אם איתא דחופת נדה לא חשובה חופה ודינה כארוסה ה"נ חופה ביו"כ לא חשיבא חופה כיון דאינה ראויה לביאה ותו לא קרינן ביתו, ועי' מ"ש באות כ"ח ורצה לתרץ דשאני בנדה שאיסורה מצד עצמה משא"כ ביו"כ דרק יומא קא גרים ומסיים שאין בהתירוץ כדי שביעה, ולפעד"נ דשפיר חזי להשביע ע"פ דברי הפוסקים הנ"ל לבד הראב"ש והרמב"ן המובא באות הקודם ועי' תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים לחלק בין שהמאכל היתר רק השעה אסורה כמו בסים תבשילא דבבלאי ביומא צומא רבא דמערבא, ועי' ב"י או"ח סי' ר"ד הקשה על רי"ו שכתב דהאוכל דבר איסור במקום סכנה לא יברך עליו ממ"ש הרא"ש דתולה שאכל ביו"כ שמברך ומזכיר והנה באמת י"ל חילוק זה דביו"כ דק שעה אסורה, ועי' מג"א סי' רס"ט דהיתר בזמן איסור מותר להאכיל לקטן ועי' ט"ז ח"מ סי' ר"ח ובחדושים לתפארת ישראל סוכה פ"ג מ"ב ובאר אברהם סוכה כ"ב ובמחנה אפרים הל' שלוחין ושותפים סי' ט' ובשושנת העמקים כלל כ"ג ומ"ש באות י"ב. וביותר יתישב לנו התירוץ כשנחקור במ"ש הנחלת צבי יו"ד סי' קפ"ז דאמאי מועיל ס"ס באיסור נדה הא הוי דבר שיש לו מתירין לטבול עי"ש ועי' עב"ז ל"ז גבי ספק טומאה בר"ה א"ל הא מיא בנהרא זילו טבילו ורציתי לומר דשמא לבעלה החמירו יותר מצד א' היינו שאינה יכולה לטבול בנהר כשיש מקוה עי' ש"ך יו"ד סי' ר"א ס"ק ט"ו וכן שטיפת חמין שצריכה קודם וא"כ כיון דצריך הוצאות שוב יש קולא דלא הוי דבר שיש לו מתירין אך בלא"ה] י"ל דלק"מ להמעיין ביש"ש גופא המובא בש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ח דאפי' בלא פיזור מעותיו לא הוי יש לו מתירין כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן, ועי' ש"ך מה שהקשה מנדרים ולדעתי דברי היש"ש ברורים כי עיקר חלוקו בין שיהיה ניתר הדבר ממילא בלי שום מעשה בגופה רק בזמן וגם נדרים א"צ לתירוץ המ"י וכרו"פ משום דמצוה למשאל עליו עי' נדרים נ"ט רק מחמת שאין מעשה בגופו כשישאל דעקימת שפתים לא הוי מעשה עי' ב"מ דף צ' ועי' תשו' שבו"י ח"ג סי' ל"א משא"כ הגעלה אף שיש לו עצים ומים בחנם שא"צ הוצאות מ"מ צריך מעשה בגופו לא הוי דשיל"מ וכן ה"נ בנדה אף שיש לה מרחץ בחנם מ"מ צריכה לעשות מעשה בגופה ע"י הטבילה ע"כ לא הוי דשיל"מ ועי' מלוא הרועים אות ספק ס"ק כ"א דהיכא דצד המחיר תלוי במעשה כגון ספק טבלה אף לרמב"ם ספק זה מה"ת לחומרא הרי דטבילה הוי מעשה וצע"ק מתוס' פסחים ס"ט ע"ב ד"ה האי דמשמע דהזאה לא הוי מעשה בגופו וי"ל] ועי' שם ישראל ברכות משנה א' הקשה דכהן טמא איך מותר בתרומה שנתבטלה בק"א הא יש לו היתר בטבילה ובזה ניחא כיון דעכ"פ צריך מעשה בגופו לא הוי יש לו מתירין, אך בכהן שטבל וקודם הערב שמש דההיתר בא ממילא ע"י זמן שהקשה דיאסר בתרומה שנתבטלה בק"א אפשר דאסור באמת. ומ"ש שם כיון דלהישראל ישאר התרומה לעולם אסור לא הוי יל"מ אף לכהן וכמ"ש הרמ"א ססי' ק"ב דאם נשאר לאחד לעולם באיסור כגון המבשל בשבת לא הוי דשיל"מ, ושוב חקר דשאני התם דהתערובות נוגע אף לישראל וכיון דלישראל נעשה היתר ע"י התערובות ממילא ניתר גם לכהן ע"י התערובות הזה אבל הכא גבי בין השמשות דאין זה נוגע כלל לישראל אלא לכהן וכיון דלכהן יל"מ אין נ"מ במה דלישראל אין לו היתר עי"ש, א"כ נסתר בזה ג"כ מה שרציתי לישב בפשיטות דלפיכך בנדה אין נקרא יל"מ דלא תהיה מוחרת רק לבעלה [ואף בפילגש כה"ג שא"צ גט עי' במקנה קדושין בק"א סי' כ"ו ומ"ש באות כ"ג והיא מותרת גם לאחריני מ"מ עכ"פ ממילא צריכה ז"נ קודם ביאה א' מחמת חימוד דלא דמי למזנה. ואגב אזכיר מה דצ"ע לי להגורסים פילגשים בקדושין וא"כ צריכה גט וא"כ צריך לכתוב בהגט אנח פילגשי כמו בארוסה ארוסתי עי' אה"ע סי' קכ"ו סמ"ו ואם שינה מהו עי"ש ומחמת שבמקום דאיכא חדר"ג אין נפ"מ בכל זה ע"כ קצרתי] ולאחריני לעולם תהיה אסורה ולהנ"ל הרי אין זה נוגע לאחריני [דאף דקימ"ל דנדה חל על איסור א"א דהוי מוסיף עי' כריתות פ"ג מ"מ אינו נוגע בההיתר בשום צד] רק לבעלה וכיון דהוי יש לו מתירין אין נפ"מ במה דלאחריני אין לה היתר, ועפ"ז גם מ"ש בנוב"י מה"ת חאה"ע חי' ל"ח לענין המניקת אם הוי יל"מ להמתין כד"ח עי"ש [שכתב ע"פ מ"ש בצל"ח פסחים בדף י"א ע"ג דיל"מ לא שייך רק באכילה אבל בטילטול לא שייך זה דיכול לטלטל היום וגם למחר וכן לענין בעילת אשה לא שייך זה עי"ש ועי' בנ"צ שם ואף שסברתו נכונה ג"כ אך מ"ש בצל"ח שם לישב דברי רש"י שאף שיש ג"כ בצירוף הנאה של כילוי מותר כיון שהותר בהנאה שאינו של כילוי מה"ת עי"ש ולפע"ד צ"ע דאדרבה מדהנאה של כילוי יל"מ אסור ג"כ הנאה שאינה של כילוי ועי' מ"ש באות ו' בדעת רש"י וצ"ע] ועפ"ז י"ל דלא הוי יל"מ די"ל דאחר כד"ח חוזרות דמיה ושמא תראה ותהיה צריכה מעשה בגופה ע"י טבילה להתירה משא"כ השתא מסולקת דמים, אך ע"פ מ"ש באוהל ארץ נוד. דגם מניקת שמת בנה צריכה ז"נ וטבילה קודם החופה וא"כ אין נ"מ דסוף סוף צריכה מעשה בגופה וצ"ע ואכמ"ל. ואחזור לדברי דעכ"פ נתישב התירוץ של השעה"מ הנ"ל דשאני בנדה דכמו שלא מקרי יל"מ מחמת שצריך מעשה כן ה"נ אינו ראוי לביאה מחמת המעשה משא"כ שם לאחר יו"כ תהיה מותרת ממילא מכח זמן וכמו שמה"ט מקרי יל"מ כן ה"נ מקרי ראוי לביאה כיון דההיתר יבוא ממילא ואין כאן מקום להאריך:
ואציג קצת מ"ש בדרך הדרוש ע"פ מ"ש בהקדמת המקנה שם ועוד בספה"ק דמה שכפה ה' הר כגיגית הוא דוגמת חופה והלוחות היו הקדושין ולפי מ"ש במד"ר פ' תבוא דגם בעת שאמרו נעשה ונשמע בלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ובשבת פ"ב איתא דע"ז מטמאה כנדה ולרמב"ם הנ"ל אינו קונה ח"ו אך להנ"ל בסמוך דכשההיתר בא שלא ע"י מעשה מהני והנה תשובה בוידוי פה קימ"ל דעקימת שפתים לא הוי מעשה ועי' מ"ש באוהל דאשי בשמים אות ז' א"כ לענין זה לא דמי לנדה שצריכה מעשה בגופה משא"כ בזה ושפיר הוי בורא עולם בקנין השלם, ולפי מ"ש הב"ש סי' ס"ר סק"ה דכל שיודע החתן שהיא נדה אף לרמב"ם קונה א"כ לא קשה מידי מכה"ג ביו"כ דהרי יודע שהיום אסור וקונה במה שסופה להיות מותרת לו וה"נ י"ל כיון שהקב"ה יודע מחשבות וידע שסופם לקבל ברצון כמ"ש ע"פ קימו וקבלו א"כ שפיר הוי הקנין, אך לשי' הח"צ והפ"מ ח"ב סי' קכ"ר מוכרחים לתירוץ הקודם ועי' מ"ש הרב פת"ש סי' ס"א ס"ק י"ב. ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו: