מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ברכות והודאות · לו
(אימתי מברכין ברכת הכיסוי. אם שחיטה וכיסוי מצוה אחת. י"ל דבלא כיסה אסור לבה"ג. מקור ההיתר מחולין ומביצה צ"ע. אם אין הדם בעין אם מותר הכשר. חקירה בדין כל הראוי לבילה אבמ"ב. ישוב לתמיהת תוס'. כשיש איסור שבת ע"ז אם מקרי ראוי ישוב לקושית אחרונים כשנמצא נגיעה בס"ת בשבת. פלוגתת ראשונים בזה והבה"ג לשיטתו. ישוב לבד"הב ומש"הב:)
הנה בעל הלכות גדולות כתב דברכת הכיסוי מברכין לאחר הכיסוי וכתב הרא"ש אע"ג דכל המצות מברך עליהם עובר לעשיתן ה"מ בתחילת המצוה אבל זו סיום היא ובאמצע מצוה אין ראוי לברך הלכך מברך על השחיטה קודם המצוה ועל הכיסוי לאחריו והעולם לא נהגו כן דחשבו כיסוי מצוה בפני עצמה. והנה האחרונים הבינו עפ"ז דס"ל לבה"ג דשחיטה וכיסוי חדא מצוה הוא [ועי' מ"ש באות מ"ז] ועי' ת"ה הארוך שם, ועי' שיטה מקובצת ביצה ז' מ"ש על הגמ' לא ישחוט ויכסה קאמר פי' לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכיסוי ועי' חידושי הרשב"א ברכות י"א ע"א דכל שמעשה מפסיק בין הברכה שקודם המעשה לברכה שלאחר המעשה דין הוא שתהיה פותחת בברוך כמו ברכת התורה שלאחרי' פותחת בברוך אע"פ שכבר בירך לפניה וכן ברכת המזון וכן ברכת כיסוי וברכת מגילה הרי דכיסוי ענין א' ברכתה עם השחיטה, ולפ"ז אם לא כיסה אפשר דאסור להבה"ג וסייעתו אלא דלא קימ"ל כוותיה הלכך השחיטה כשירה כמ"ש הרמ"א סי' כ"ח ס"א. ובאמת המקור לזה שכתבו הפוסקים מחולין פ"ח ע"ב רש"י ד"ה הנאה ליכא הרגישו בו אחרונים דאין ראיה כי י"ל דבאפר פרה איכא הנאה דאם לאו ישאר הטמא בטומאתו משא"כ הכא אם לא היתה מצות כיסוי היה דינו כבהמה שא"צ כיסוי ומותרת כך אבל השתא דניתנה מצות כיסוי אסור בלא כיסה וי"ל דזהו באמת שיטת הבה"ג לאסור בלא כיסה. אמנם כן גם הראיה מביצה ח' ע"ב שחט צפור רש"י ד"ה אין מכסין אותו ביו"ט דלא מתסר צפור באכילה ג"כ צ"ע דאפשר יש חילוק בין כשהדם בעין וראוי לכיסוי מותר לאכול הבשר דהוי כראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וה"נ ראוי הוא לכסותו לאחר יו"ט דמצות כיסוי אינה חיובית תיכף אחר השחיטה כמ"ש לעיל אות כ"ז, וכן בשוחט לחולה בשבת שאין מכסין דמו אף כשיש דקר נעוץ הוא ג"כ מה"ט כיון דיכול לכסותו בערב מקרי ראוי לבילה עתה וכמ"ש הבה"ג בפירוש דהשוחט לחולה בשבת אסור לכסות דמו מאי טעמא דהא אפשר לכסויי לאורתא ומזה נראה דאם וודאי שלא יוכל לכסות לערב מותר לכסות תיכף דאם לא כן אסור לו לאכול מהשחיטה ועי' מ"ש באות כ"ז ומ"ש באות שאחר זה. וכן בהך תקנת הגאונים ומובא ברמ"א סי' כ"ח סכ"א למצות הדם בבגדו ומותר לאכול קודם הכיסוי ג"כ י"ל מה"ט משום דיכול לכבסו ולהוציא הדם לכסות אח"כ והוי ראוי לבילה גם עתה. ואין לומר כמ"ש המל"מ פ"ב מהל' בכורים שלא אמרינן כל הראוי לבילה רק במה שאמרו חז"ל וכן הוא בכנה"ג בשם תשו' רד"ך ועי' שו"ת בנין ציון החדשות סי' ק"ח דהרי גם בכיסוי נאמר זה הכלל דכל הראוי לבילה דפריך הגמ' שם ר"פ במוקדשים אף דלא אפשר ליתן עפר למטה משום חציצה ליעבד למעלה מי לא תניא שחט בהמה ואח"כ חיה מחויב לכסות ומשני התם ראוי לבילה פי' שהיה ראוי קודם לשחוט החיה כדינו וגם עתה ראוי לגרור. ובזה יתישב תמיהת התוס' שם ד"ה שחט חיה דלמה לא יגרור ויכסה למטה כמו בדם הניתז ושעל הסכין דשם מקודם מקרי אינו ראוי לבילה דממילא ניתז ועי' תוס' שם דף פ"ד ד"ה יצא ובדק הבית ומ"הב ריש שער החמישי] משא"כ הכא, וה"נ בנ"ד ראוי לבילה מקודם וגם אח"כ משא"כ כשהדם אינו בעין ואינו ראוי לבילה י"ל דאסור לאכול (ואגב נ"ל שלא יצדק מ"ש בתשו' בית אל ח"ב תנ"ז בציון גמרא פ"ג דלמסקנא דיליף מקרא דחיה שוב א"צ להא דר"ז וא"כ גם דם הניתז ושעל הסכין א"צ גרירה וזה נגד ההלכה) ובזה נוכל לפרש הך דחולין פ"ח דבאפר פרה איכא הנאה ע"י שמזה ולא קודם משא"כ בכיסוי רק הכשר מצוה איכא והנאה ליכא דבלא כיסה עדיין לכל זאת מותר לאכול, אבל זה דוקא כשהדם בעין ועי' אבני מלואים אהע"ז סי' כ"ח סק"ס. ואין לומר דראוי לבילה מקרי רק כשעתה בעת המעשה ראוי לא כן בהך דשבת ויו"ט דרק לאחר זמן ראוי די"ל כמ"ש באות כ' ל"ג דגם עתה ראוי מקרי רק דאיסור שבת רביע עליה ובעבור הזמן ראוי יהיה וכמ"ש ב"ח וט"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ח דאם נמצא בס"ת נגיעה בשבת א"צ להוציא אחרת דראוי לבילה מקרי לגרור רק דאיסור שבת רביע עליה ועי' משבצות שם סס"י קמ"ג ועי' תשו' שבו"י ח"ב סי' ד'. וראיתי בשו"ת אחרונים שהקשו ע"ז מרשב"ם מס' ב"ב דף קנ"ו ד"ה בשבת אמרו שדבריו קיימין אף ע"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב ק"ו בחול דכל הראוי לבילה הרי דבשבת אין ראוי לבילה מקרי, ולפע"ד אין כ"כ קושיא מזה די"ל דבשכ"מ לא מקרי ראוי לכתוב אחר השבת דשמא ימות ועי' מ"ש באות כ"א ועי' תשו' שבות יעקב ח"א סי' י"ד וא"כ גם עתה לא מקרי ראוי משא"כ בס"ת המתיר בוודאי יוכל לבוא ואף לפי מ"ש באות כ"ח ל"ב דהיכא דיש ספק מקרי ראוי מ"מ י"ל דבשכ"מ החשש שמא ימות אלים טפי, והנה יש להביא ראיה להיפוך דבשבת ג"כ מקרי ראוי מכריתות פ"א משנה ו' המפלת יום פ"א שחל בשבת שאע"פ שאינו ראוי לקרבן יחיד וחייבת בקרבן מטעם דמקרי ראוי. ועי' בפי' תפארת ישראל שם שמדמי להיכא דרק דבר אחר מעכבו כמו שהוחלה עי"ש.
ובעיקר הדבר אם יש מניעה מצד איסור אם מקרי ראוי כגון בשבת ויו"ט לכסות שהוכחתי דלהבה"ג מקרי ראוי הנה כ"כ רש"י סוכה ל"ח ע"ב בשם בה"ג דאם שמע קדיש או קדושה ישתוק וישמע והוי כעונה ועי' תוס' שם ד"ה שמע ועי' שבולי הלקט כלל א' סי' ט' הביא ג"כ דאיכא מרבוותא דס"ל דישתוק וישמע וראב"ש כתב היכא אמרינן שמע ולא ענה יצא במקום שיכול לענות אבל העומד בתפילה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה דאינו ראוי נבילה הרי דמחמת איסור מקרי אינו ראוי, ועי' תשו' שאגת אריה סי' ו' לענין אלם דע"כ לא פליגי הפוסקים על ראב"ש אלא בעומד בתפלה דאדם ראוי לענות אלא דאריה רביע עליה וחשיב ראוי לבילה כיון דאח"כ ראוי לענות אבל באלם אפשר דמודים עי"ש. והנה הראב"ש לאו יחידאי בזה שכן הוא דעת הרמב"ן עי' רא"ש סוף תענית אחר שהביא דעת הבה"ג נענין הבדלה במוצאי ט' באב שחל ביום א' דלא אדחי במה שבמצ"ש היה אסור למשתי ואזיל לשיטתו דמקרי ראוי כה"ג ע"פ מה שכתבתי וכת' עוד שם דהרמב"ן כתב דהיכא דלא חזי במצ"ש לא מבדיל בלא זמניה משום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו הרי דמקרי אינו ראוי כשיש עליו איסור אף שהוא דרבנן עי"ש, עכ"פ לשיטת החולקים על בה"ג יש ראיה דמותר הבשר כשלא כיסה והדם אינו בעין דאין לומר הני סברות דלפיכך מותר מחמת שיכול לכסות בערב דעכ"פ עתה אינו ראוי מחמת איסור שבת ויו"ט ודמי לכמו שאין הדם בעין ואפ"ה מותר הבשר. ובזה נבין מ"ש הבדק הבית שם דהרמב"ן לא ס"ל לברך ברכת הכיסוי אח"כ דאם כן משמע דענין א' הוא כבה"ג ואי לא כיסה אסור הבשר ויוקשה דהרי משמע ממקומות הנ"ל דמותר ולא תוכל לתרץ מחמת דמקרי ראוי אף שיש עליו איסור דהרי הרמב"ן ס"ל דכל שיש איסור מקרי אינו ראוי ובחנם השיג עליו המשמרת הבית דבלא טעם ובלא ראיה גזר כן והרי טעם נכון לפניך, אך יש לישב ג"כ דברי המשמרת הבית די"ל דס"ל דלא תלוי זה בזה וראיה דהרא"ש סיים שם ונהגו העם כדברי ה"ג הרי דאף שיש איסור מקרי ראוי ומדוע כתב הרא"ש בפ' כיסוי הדם דהעולם לא נהגו כבה"ג כנ"ל והלא י"ל דבאמת חדא מצוה הוא ובלא כיסה אסור והראיות שמשמע דמותר משום שראוי לכסות לאחר שבת ויו"ט ואף שיש איסור עתה מ"מ מקרי ראוי כמו בתענית כנ"ל אלא ע"כ לא תלי זה בזה ונוכל לחלק ביניהם ועי' מ"ש באות כ"ז וצ"ע: