אור ברסלב
מור ואהלות אוהל ברכות והודאות › לה

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל ברכות והודאות · לה

לד

(ישוב למה שמברכין על פדיון. קושיות בסוף פסחים. השגות על צל"ח. ישובים בשיטת הגמ'. שוב למה שמברכין על כיסוי. ישובים ברמב"ם. דרוש אימתי גמר חתימה טובה לישראל.)

ובמסילה הפונה באות הקודם נעלה ג"כ לישב קושית הריב"ש הנ"ל באות כ"ג על הרמב"ם דמדוע אין מברכין לפדות הבן. ונקדים מ"ד בשלהי פסחים ר' שמלאי איקלע לפדיון וכו' ועי' צל"ח מ"ש על יתור לשון דבעי מניה מה דפשיטא וגם דפשיט שמברך שתים הלא האיבעיא רק על שהחיינו ותירץ כיון דשהחיינו מסברא א"א בשליח א"כ כשהאב פודה ע"י שליח יבוטל שהחיינו לזאת הוי סד"א דתמיד יברך הכהן עי"ש, והנה מ"ש שזה מסברא נעלם ממנו דמפורש הוא ברמב"ם פי"א מהל' ברכות ה"י ועי' כ"מ שם ועי' מ"ש באות כ"ד, ולפי מ"ש הכנה"ג או"ח סי' קפ"ה והובא בחת"ס יו"ד סי' רצ"ח לחלק דבמצוה שהשליח צריך לברך ולא הבעלים כגון על המילה אף כשהאב עומד ע"ג א"כ חזינן דנתרוקן כח האב ושוב אין כוחו אלים לעשות שליח לברכת שהחיינו אך באותן מצות שהבע"ד בעצמו יכול כגון לשמוע קול שופר שיכול לברך ואחר יתקע שוב כוחו אלים שיכול לעשות שליח גם לברכת שהחיינו והנה פדיון י"ל דדמי למילה שהשליח מברך על פדיון א"כ סוף סוף לא יבוטל השהחיינו מהאב לשיטת הרמב"ם ואם נאמר דבעושה שליח ואין האב כאן עכ"פ יבוטל השהחיינו גם ע"ז יש להקשות כמ"ש הח"ס שם דנהי דאין האב אלים כוחו לעשות שליח לשהחיינו מ"מ השליח יברך על מצות עצמו כיון שמוטל הדבר על כל ישראל [ואולי יש לחלק בין כשפודה השליח בממון האב לפודה בממונו עי"ש סי' רנ"ז] אך לפי מ"ש הכנה"ג דמיירי שהשליח והבע"ד עומדים שניהם וכיון שהבע"ד מחויב לברך שהחיינו אין ראוי שיברכו ב' פעמים שהחיינו על מצוה א' עי"ש א"כ עפ"ז היכא שאין האב עכ"פ לא יבוטל ג"כ השהחיינו מהשליח וא"כ קשה על הצל"ח דאיך הוי ס"ד דמש"ה יברך תמיד הכהן ועי' או"ח סי' ח' באשל אברהם סק"ח

אגב אזכיר מ"ש פ"א לחדד התלמידים ע"פ מ"ש בפארי הלכות דמדוע דוקא מ"ר שמלאי בעי הך עי"ש והיה נלפע"ד ע"פ מ"ד בפסחים ס"ב ע"ב ברש"י ד"ה אין שונין לא ללודים לדחוי אתכוין או שאינם מיוחסים, ואף שנלפע"ר להוכיח דפי' לדחוי אתכוין עיקר דאל"כ מה בעי מניה והיכן מותבך כיון שאין שונים ללודים אף אם ישבו בעיר המיוחסת אח"כ אלא ע"כ לדחוי ועי' ספר הלכה אדם מישראל שם ועי' יבמות י"ז, אך י"ל ג"כ ראיה לפי' שאינם מיוחסים עי' עב"ז ל"ו לודאי דמזלזלי ועי' סדר הדורות ור' שמלאי היה משם ואף שהוא בעצמו מיוחס מ"מ ע"ד אשר היה משם ועי' קדושין ס"ט אושפיזיה דר"ש ממזר היה לפיכך בעי מניה דאם אחר פורה שאינו אביו ע"כ מברך על פדיון הבכור ולכל זה פשיטא גם בעיר שאינה מיוחסת ומזלזלי לא חיישינן דלמא לאו אביו הוא ומברך האב על פדיון הבן אך שהחיינו אם נימא דכהן מברך דהוא בודאי נהנה אבל אביו ספק הוא בכה"ג עיר פרוצה ופשיט דלכל זה האב מברך שתים דכמו דלא מפליגינן בברכת הפדיון ה"נ בהשהחיינו ובזה נתישב גם קושית צל"ח הנ"ל] וביותר קשה לי מדוע הוצרך להך עובדא דאקלע לפריון וכן קשה מ"ש שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה מי מברך הכי להורות נוסח של שהחיינו צריך לאשמועינן [וקצת י"ל ע"ר שלא נטעה כמ"ש בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג אשר היינו ועי' תשב"ץ ח"ב סי' ר"ד ועי' מ"ש באות הקודם אמנם] לא הוי ליה למימר רק שהחיינו מי מברך. והנלפע"ד שאיקלע לפריון הבן שבן א' פדה עצמו כשהגדיל ליג"ש שהדין שמברך לפדות וגם שהחיינו לזמן וניחא להם ששני הברכות בלמ"ד אך הקשו דזה פשיטא דעל פריון הבן פי' באב שפודה בנו שמברך האב על פריון הבן א"כ שהחיינו לזמן יברך הכהן דקא מטי הנאה לידיה ובשתי גברי אין קפידא בחילוק הברכות בנוסחותם כמו שהמוהל מברך על והסנדק להכניסו כנ"ל באות הקודם או נימא דהאב מברך דקעביר מצוה ונתקנה הברכה לו לבדו ואפשר כשאין אב לא נתקן כלל השהחיינו, והקשה להן עפ"ז איך יהיה בחד גברא חילוק ברכות דלא דמי לברכת אב המוהל על המילה ולהכניסו כשמברך האב שתיהן דשם להכניסו קימ"ל דלא נתקן לו לבד רק שהוא קודם ולשיטת הרמב"ם באמת ס"ל מש"ה דמברך למול דנתקנה לו לבד ופשיט דמברך שתיים דוקא פי' דהחיוב עליו לבדו לברך שתים ולא תקשה חילוק ברכות בחד גברא די"ל דאם יברך אחת א"כ החילוק יגדל יותר בחד גברא ביום א' כשפודה עצמו מברך ב' ברכות בלמ"ד וכשפודה בנו שהוא ג"כ כגופו [ע"כ דאל"כ אין שייך כלל לברך כמו שאין מברכין על פדיון שבוים דהמצוה נעשית על אחר עי' פרדס סי' נ"א וצ"ע עפ"ז כשנפדה ע"י ב"ד איך מברכין] ברכה א' בעל ע"כ מברך שתים אף דמחולקות בכדי שיהיה עכ"פ ב' ברכות כמו בפדיון עצמו ועכ"פ חדא יהיה בלמ"ד ועוד י"ל דלא הוי ג"כ תרתי דסתרי די"ל דברכת לזמן לא חשיבא בלמ"ד לענין זה כנ"ל באות הקודם ול"ר לברכת להכניסו ולפיכך גם לשיטת הרמב"ם מברך על דאין בזה עוד ברכה אחרת בלמ"ד ומצוה חיובית ג"כ לא הוי דיכול לסלק מעליו המצוה כמ"ש באות כ"ג כ"ה ע"כ מברך על פדיון הבן גם לרמב"ם:

וכן מקום אתי לישב קושיתי שבאות כ"ב דמדוע אין מברכין לכסות לשיטת הרמב"ם ע"פ מ"ש בהלכות ברכות שם הלכה ט"ו דאף במצוה שהוא חובה מ"מ היכא דהתחיל כבר בהמצוה כמו בלולב שמשעה שהגביהו נעשית המצוה וכן בחמץ משעה שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה לפיכך מברך על, א"כ גם בכיסוי ניחא דהרי גם כאן התחילה המצוה ע"פ מ"ד בריש פרק כיסוי הדם השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה א"כ כשמברך כשכבר נתן העפר למטה לזאת מברך על, ועי' מ"ש באות מ"ז ועי' תורת הבית הארוך סוף בית א'. ובזה יתישב דקדוק גדול בדברי הרמב"ם שם שהפסיק בין לולב וחמץ דשוים בהך דנט"י ושחיטה וכיסוי וגם התחיל בשחיטה ומסיים גם בכיסוי [ועי' מ"ש באות ט"ז י"ח כ"ב] וע"כ מחמת שגם כיסוי הוא מטעם השוה ללולב וחמץ, ובזה י"ל נמי מה שהקשה הראב"ד שם עליו מעל מקרא מגילה ובזה ניחא דגם שם כבר התחיל קצת בהמצוה בדברי הצומות וזעקתם ועי' פרדס סי' מ"ג ובדבר שהתחיל כבר שייך לומר בנוסח על:

ובדרך דרוש אמרתי ענין א' עפ"ז מה שנסתפקתי על החלוקה שראיתי בספרים הקדושים יש מהם אומרים שגמר החתימה טובה על ישראל בהושענא רבה ויש מהם אומרים שהוא בשמיני עצרת ועי' מ"ש בזה בסידור יעב"ץ וראיתי בספר בני יששכר חודש תשרי מאמר י"ג אות ג' שמרומז בפסוק שימני כחותם על לבך על פרושו קודם ליום הנועד שמחברים אות דלמ"ד סוף התורה עם הבי"ת תחילת התורה שהוא תיבת לב עי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' ר"ח, ולולא דמסתפינא אמינא חדתא דתרווייהו קשוט ואלו ואלו דברי אלקים חיים והחילוק כך בארץ ישראל שמחברים לב בשמיני עצרת אז החותם קודם בהושענא רבה ובחוץ לארץ שמחברים בשמחת תורה אז החותם קודם בשמיני עצרת כי ההוכחה מתיבת על שפרושו קודם וכן פרושו בסמוך עי' מנחות ס"ב ורש"י שמות ל"ה כ"ב ועי' ח"צ סי' קס"ח ועפ"ז בחוץ לארץ יש יום א' יותר קודם החתימה ופרשתי כן בפ' עקב עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה וחסר אל"ף פי' שחסר יום א' מן ח"ל ועי' מס' ראה"ש דף י"ז:

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה