אור ברסלב
מור ואהלות אוהל ברכות והודאות › כט

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל ברכות והודאות · כט

כח

(קושיות על חילוק הרא"ש והר"ן בנוסח הברכה בין שאפשר ע"י שליח ממזוזה ונ"ח ומילה וכיסוי הדם. ישובים שונים והערה לענין טלית שותפים. דין חדש אם שנים אחזו סכין ושחטו עוף י"ל דלא דמי לבהמה. חלוקים בענין שיעור סכין לשחיטה. כששנים שחטו במקום א' וספק בן ט' לראשון רק א' יקיים מצות כיסוי ומילה. חקירה באבילות ספק. חקירה אם בעת המן היו צריכים להמתין ימי הבחנה. ראיות דבמן היה ה' מעלות של שום. סתירה לראית עמודי אש דהמן ירד לקטנים. מצאתי ראיה. ו' קושיות על החת"ס בענין המן ואם נשים וקטנים מחויבים בלח"מ. דרוש וישוב לחמשה קושיות ביומא וב"מ.)

עתה נחקורה במ"ש הרא"ש והר"ן פ"ק דפסחים דעת המחלקים בין היכא דאפשר המצוה ע"י שליח אז הברכה בנוסח על והיכא דא"א ע"י שליח מברכין בלמ"ד וטעמם מסתבר ע"פ הסוגי' שם דף ז' למול לא סגי דלא עביד לה עי"ש ועי' מו"ק ט' דמשני כה"ג כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים עי"ש וא"כ צ"ע במזוזה שאפשר לעשותה ע"י אחרים עי' מנחות ל"ג ומברכין לקבוע כשקובע לעצמו עכ"פ. והנלפע"ד דבאמת שיטה זו סוברת כמ"ש בירושלמי ברכות לברך על מצות מזוזה ועי' פרדס הגדול סי' נ' דעת ריב"פ, אך קצת קשה דא"כ למה כתב הר"ן שם דהלכך מברך להדליק נ"ח אף דאפשר ע"י שליח משום דצריך להשתתף בפריטי הו"ל כאלו לא אפשר ע"י שליח ומדוע לא כתב ע"פ ירושלמי הנ"ל דס"ל באמת לברך על הדלקת נ"ח וכ"כ בתניא רבתי סי' ל"ה ועי' בפרדס שם סי' מ"ב וראיתי שהעיר בזה בחי' אנשי שם על הר"ן, עוד יש להעיר ע"פ דברי הש"ך ח"מ סי' שפ"ב סק"ד וכ"כ מפורש באור זרוע סי' ק"ז וריקאנטי סי' תקצ"ב דהיכא שהאב יודע למול אסור להניח לאחר שימול לפניו הרי דא"א בשליחות וה"ה בכיסוי הדם לדבריהם עי' ש"ך וסמ"ע ובאחרונים שם וא"כ היה צריך לברך בלמ"ד, וי"ל דשיטה זו סוברת דמותר לעשות שליח כמ"ש באות שלאחר זה עי"ש. או י"ל לפע"ד דלא חלקו במצות שעכ"פ יוכל להתקיים לפעמים ע"י שליח כשליכא הבע"ד או כשאינו יכול לעשות בעצמו שאז מברך על לכ"ע ולפיכך גם כשעושה בעצמו מברך כן משא"כ ציצית ותפילין שא"א ע"י שליח שיניח עבורו לפיכך מברך בלמ"ד. וכן י"ל דמצות שיכולים לפעמים להתקיים בשותפות ושליחות אף בדרך רחוק לפיכך תמיד אז הברכה בנוסח על כמו מזוזה נ"ח שחיטה וכיסוי ומילה משא"כ באינך בלמ"ד [אך דקשה ע"ז מציצית דאיפשר בשותפות עי' או"ח ססי' י"ד דטלית שותפים חייבת בציצית דכתיב בגדיהם ומדוע מברכין להתעטף וי"ל דמה שחייבת בציצית היינו כשכל א' מתכסה לבדו אז אמרינן דבאותה שעה הוי ככולו שלו משא"כ כשמתכסים שניהם ביחד ואפשר יש ברירה שכל א' מתכסה בחצי שלו וא"כ שניהם פטורים מציצית וי"ל ג"כ דדמי לכסות המיוחד ללילה עי"ש סי' י"ח. וראיתי בשו"ת רעק"א סי' ס"ו שהעלה זה בצ"ע דנימא בהיפוך דקרא דבגדיהם רק כשמתכסים שניהם ביחד משא"כ בזה אחר זה ועי' משבצות ססי' י"ד וצ"ע עפ"ז דא"כ מדוע מברכין להתעטף אך עי' תוס' פסחים ז' ע"ב ד"ה והלכתא דר"י לא מצא טעם לכל הברכות ובקובץ על הי"ד פט"ו מהל' ברכות כתב בשם ספר המכריע דאחר כל הישובים והחלוקים בעניני הברכות לא יתישבו עדיין כל הדברים ועי' שם הגדולים מערכת מ' אות מ"ו ואנן מה נעני אבתרייהו] והנה מזוזה יצויר בית השותפים נ"ח משתתף בפריטי (וזה היפוך מסברת הר"ן דהוי כא"א ע"י שליח דאדרבה דמי כמו שאפשר ע"י שליח] שחיטה וכיסוי עי' יו"ד סי' כ"ד ס"ד שנים אוחזין בסכין וא"כ מצות כיסוי אז או בשותפות או בשליחות לכתחילה לכ"ע ואף שלפי דברי השמ"ח סי' כ"א ס"ז לכתחילה לא יעשו כן מ"מ לאחוז בקתא מודה שגם לכתחילה מותרים ואף שבחידושי ת"ל העליתי דבר חדש דאפשר ההיתר הזה רק בבהמה דוקא אבל בעוף חיישינן לדרסה בכה"ג [עי' באר היטב סי' כ"ד סק"ג דאין לשחוט עוף בסכין בהמה משום דרסה והמעי' בתוס' חולין ב' ד"ה שמא יגע בבשר דהקשו דאיך יצויר שיהיה סכין ארוך קל"ה אמה הרי דמצד איסור אין חשש ומ"ש עוף בסכין של בהמה אלא ע"כ דבעוף שחיותו מועט חששו יותר עי' מ"ש באות י' מ"ח נ"א ועי' חולין ט"ז ר"פ אמר בעופא דקליל ועי' ג"כ רש"י פסחים דף ע' ד"ה קופיץ סכין גדול ובד"ה חל י"ד שוחט בקופיץ הרי דבבהמה אין חשש לדרסה בכה"ג, הן אמת שי"ל דגם בבהמה יש חשש דרסה והך דסכין ארוך וקופיץ מיירי שהיה ראש הבהמה קשור למעלה והעביר הסכין בידו מלמטה בצוואר ובכה"ג אין חשש דרסה אף בסכין ארוך וקופיץ עי' שמ"ח סי' ו' ס"ח וראיתי לא כביר בס' דעת קדושים סי' ח' שנדחק בזה. ולדינא נלפע"ד דבסכין המחזיק י"ד גודלין צריך לכתחילה לשחוט אף בהמות דקות דהרי המקרא של ושחטתם בזה קאי על דקות ג"כ ולא קאי על עופות וממילא כל שאינו י"ד גודלין ואף פחות מעט אין חשש גם לכתחילה לעת הצורך לשחוט עוף בו אבל במחזיק י"ד גודלין גם לעת הצורך לא נראה להקל בעוף אף שמהתב"ש לא משמע כן. ונראה דצריך להזכיר זאת להשוחטים ובסכין הגדול הרבה מי"ד גודלין נראה דג"כ לכתחילה לא ישחטו בו בהמות ובזה י"ל קושית הפמ"ג באשל אברהם סי' תצ"ח סק"ב דמדוע השמיט הרמ"א העצה עי"ש ובזה ניחא דממ"נ אם הסכין מחזיק י"ד גודלין אין לשחוט בו עוף אף לעת הצורך ואם אינו מחזיק י"ד גודלין אין לשחוט בו בהמה לכתחילה ואכמ"ל] וא"כ בבהמה אין כיסוי, אך י"ל עכ"פ לענין דיעבד כששחטו כן עוף וברי להם שלא דרסו ואחזו גם בסכין גופא אפשר להקל, או י"ל גם לכתחילה וכגון בחיה דהוי דינו כבהמה לענין זה, או יצויר באופן השכיח כששחטו שנים במקום א' ונתערבו הדמים ואז ע"כ צריך רק א' לכסות דאם יכסו שניהם דלמא כל חד יכסה שחיטת השני עי' טו"ז או"ח סי' תצ"ח ס"ק כ"א ובנתיב חיים שם ולפיכך אף במכסה שחיטתו לבדו מברך על, וכן במילה יצויר דיעבד עי' ירושלמי יבמות פ"ד עד שלא נסרח הזרע אשה מתעברת מב' בני אדם כאחד או כגון ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני עי' יו"ד סי' שע"ד ס"ח דשניהם מתאבלין עליו אבל במילה אף ששניהם יכולים לאחוז בסכין ולמול מ"מ יש לחוש לסכנה ועי' אות מ"ח וע"כ רק א' מל וכיון שיצויר אופן לפעמים אף שאביו יכול למול ואפ"ה נעשה בשליחות לפיכך תמיד מברך על לזאת השיטה אף במל בנו לבדו.

אגב יש להעיר במ"ש הט"ז סי' שע"ד שם, סק"ג דטעם דהחמירו בזה הספק משום דגנאי הי' לו משמע דהוא עליהם אין מתאבל כשמתו זה אחר זה לאחד ל' דיצויר שיהי' להם אבלים וודאים ומ"ש בפת"ש שם בשם ספר חיבת גמא שהבן הספק מחייב להתאבל על שניהם כשמתו צ"ע דאפשר רק כשמתו שניהם בב"א מצד ממ"נ וי"ל דדמי למי שאומרים לו שמת א' מקרוביו שחייב להתאבל עליו ואינו יודע מי הוא ויש לחלק. ועי"ש עוד החילוק במת א' מהם וצ"ע כשנשאר ממנו בנים ואח"כ מת בן הספק י"ל דספיקי אחיו ואביו מתאבלים עליו ועי' ביאור הגר"א שם וגליון רש"א סי' ת"ב ס"ב ונחלת צבי סי' שע"ג ס"ח ואכמ"ל. וראיתי עוד להציג דרך אגב מה שנשאלתי אם היו צריכים להמתין ימי הבחנה בעת שירד המן לישראל שהיה מברר אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני עי' יומא דף ע"ה, והנה לפי דברי הב"ש סי' י"ג סק"א דאף לשמואל שיליף מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני מ"מ ליכא איסור מה"ת וקרא אסמכתא י"ל דגם בלא המן לא הי' אז עדיין האיסור ועי' במהרש"א חדושי אגדות שם ד"ה שנאמר דלפיכך התרעמו על עריות בעת המן דביבם אשת אחיו ונמצא העומר בבית בעל' הראשון שמת הרי השני בא עליה באיסור ערוה ולפיכך התרעמו הרי דמקודם לא הי' איסור בזה [אולם דבריו צע"ק דהלא ע"כ לא נשאר בית עם אנשים לבעלה הראשון] אך י"ל דגם אז הי' איסור מדרבנן רק שלא חששו ובא המן והגיד להם שעברו אדאורייתא ועי' יבמות מ"א בשלמא לא תתייבם שמא פגע באיסור אשת אח דאורייתא ועי' ב"י סי' קפ"ג שמאחר שיכול לבוא לידי איסור כרת אם ישמש וודאי אסור מה"ת ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ב אבל ח"ו לומר דהמן התיר להם אף איסור דרבנן וכמ"ד ביבמות שם אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא איעברה מי משגח ביה הא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין [ועי' זוה"ק בראשית ח' דאמר הקב"ה דגלי קדמי דאוריה לא קריב בה לעלמין עי"ש ועי' מ"ש באות כ"ד ובדברי מרדכי על יאיר נתיב סי' ג' אות מ"ט] וה"נ המן לא עדיף מאליהו ובפרט כי עוד הי' נצרך גזירת חז"ל לבד מיבום שלא הועיל המן כגון שזה לקח גרושתו של זה וזה לקח גרושתו של זה או אפילו רק השני לקח גרושתו של ראשון והוא בן ז' לשני אך שהשני גנב ג"כ עבד מראשון ויאמרו שמכר לו העבד והילד בן ט' לראשון:

ובענין המן ראיתי להזכיר עוד איזה דברים דהיה קשה לי במ"ש רש"י יומא ע"ה בשם הספרי דלפיכך לא היה במן טעם אלו מפני שהם קשים למיניקות ותינח כלהו אבל שום דאמרינן במס' ב"ק פ"ב דחמשה דברים נאמרו בו משביע ומשחין מצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעים וא"כ מדוע לא הי' בו טעם שום ויתבטל הרע במיעוטו נגד הטוב המרובה וקשה עכ"פ למ"ד שם דגם טעם ה' המינים לא טעמו בו עי' אגדות מהרש"א ד"ה ולא ממשן ונלפע"ד דאף שלא היה בו טעם אלו מ"מ גם טבעו מצינו שהועיל להחמשה דברים נגד משביע נאמר בתהלים ע"ח צידה שלח להם לשובע ונגד משחין שהפי' מחמם הלא הי' כצפיחית בדבש ודבש מחמם עי' הלכות דיעות פ"ג ה"ב ופ"ד הי"ב ונגד מצהיל פנים הלא הי' כטעם לשד השמן וכתיב להצהיל פנים משמן ונגד מרבה הזרע עי' כלי יקר פ' בהעלותך שלכך היה תארו כזרע גד לומר שהוא מרבה הזרע [או נרמז במ"ש וטחנו ברחים עי' תרגום יונתן פ' תצא ע"פ לא יחבול ריחים ועי' סוטה י' דטחינה לשון עבירה ועי' יומא שם רשעים טחנו ברחיים [ונגד הרפואה לכנים שבבני מעים נאמר לחם אבירים שנבלע באיברים ולא הי' ממנו פרש וא"כ שוב לא היו הכנים דגדולתם רק מהפרש אך דעפ"ז צ"ע מחולין ס"ז דקוקאני אסורי ועי' ב"מ ק"ז, וי"ל עוד מדגילה הכתוב דכשהותירו וירם תולעים מזה נדע המדה טובה כנגדה דכשאכלו הרג התולעים:

עוד אזכיר מ"ש התשו' חת"ס חח"מ סי' י"ב ע"פ מ"ד בערובין פ"ג ע"ב האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מכן מקולקל במעיו ועתה קשה ממ"נ אם ירד המן לטפים והם אינם יכולים לאכול כשיעור הזה א"כ הוי נותר ובמן כתיב אל יותר ממנו והגדולים אינם יכולים לאכלו דהוי רעבתן ואם לא ירד מן להם א"כ ע"כ אכלו משל אבותם והוי האבות מקולקל במעיו וצ"ע, והיום ראיתי שידידי הרה"ג מבאהפאלי בעמודי אש קונ' דברים אחדים סי' ל"ט תמה עליו ועל חדושי הרז"ה שנסתפקו אם ירד המן לקטנים הלא ש"ס ערוך ביומא שם שהמן הי' מברר אם בן ט' לראשון וכו', ולפע"ד מהא לא אריא דאפשר משהגדילו דוקא חיה נראה ממי הוא אך לדעתי הוא ש"מ ערוך שם ממ"ד כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש לנערים לחם לזקינים שמן לתינוקות דבש. ובעיקר קושית החת"ס דהלא הקטנים אינם יכולים לאכול כשיעור הזה לא אדע מנ"ל זה אחרי שידוע דהמן היה דבר נפלא כנ"ל אפשר שגם הקטן בן יומו היה יכול לאכלו כמו הגדול ועי' אוה"ח שמות ט"ז דאין הפרש בין קטן לגדול באכילת המן, וכן מ"ש דהוי נותר י"ל דהלא כתיב איש אל יותר אבל קטן אפשר מותר להותיר וכה"ג דרשינן בנ"ד עי' סנהדרין פ"ד ומ"ש דאם אכלו משל אבותם היו האבות מקולקל במעיו י"ל ע"פ מ"ש בעמודי אש שם דברי השט"מ כתובות ס"ד דאשה אוכלת פחות מאיש י"ל דאכלו משל אמותיהם ואינה מקולקלת במעיה דטבעה לאכול פחות, ואין להקשות דא"כ במת בנה היה נותר מעומר שלה שאין מי לאכלו י"ל דמצינו איש פרט לאשה עי' תוס' סוכה כ"ח ע"ב ד"ה השוה הכתוב ועי' או"ח סי' תרצ"ה דהפר"ח ומהריק"ש פטרו אשה ממשלוח מנות מה"ט ועי' שאילת יעב"ץ סי' ק"ח בח"א שחולק עליהם ועי' ב"ח סי' ס"ט וסי' ע"ב דכי ליתא רק חד איש ממעט קטן והיכא דכתיב ב"פ איש כגון בפסח שני חד ממעט קטן וחד ממעט אשה, ועי' משנת אברהם סי' א', ובמן ג"כ כתיב כמה פעמים איש לפי אכלו איש לאשר באהלו איש אל יותר וודאי ממעט גם אשה שמותרת להותיר. כן י"ל לפע"ד. ומ"ש שהגדולים אינם יכולים לאכול יותר דהוי רעבתן הנה לפי מ"ד בכתובות ס"ד דהמניקה מוסיפים לה על מזונותיה א"כ המניקה היתה יכולה לאכול חלק הנותר מהילדים. ועפ"ז י"ל מ"ש הר"ת מובא בר"ן שבת פ' כל כתבי ובמשבצות סי' רע"ד דגם הנשים מחויבות בלחם משנה שהיו ג"כ בנס המן ועי' משכן בצלאל אות מ' סי' צ"ה והי' קשה לי דא"נ גם קטנים יתחייבו ומעודי לא ראיתי מנהג זה שנשים וקטנים יעשו לעצמם לח"מ ועי' אה"ע סי' ע' ס"ג דבשבת מחויב ליתן לה ג' סעודות ולא הזכיר ל"חמ, ובזה נכון דאשה וקטנים לא אכלו העומר בשיעור שוה א"כ לא נראה להם נס המן לח"מ בשוה לפיכך פטורים, אך לכ"ז י"ל דנשים חייבים דלכל מילי דשבת שוים לאנשים עי' מג"א ססי' רצ"א וקטנים פטורים ועי' מג"א סי' רנ"ד ס"ק כ"ג דלח"מ אין חובה כ"כ ולפיכך מקילין בזה הנשים ואכמ"ל. וכן קושית החת"ס שאם לא ירד להם המן ע"כ אכלו משל אבותם צ"ע דהלא יכלו לאכול דברים שתגרי עכו"ם מביאין להם עי' יומא שם לזאת דבריו הקדושים צ"ע והצ"ע שלו ת"ל באתי אל העיון

ועוד אזכיר מ"ש בדרך הדרוש דבמס' ב"מ פ"ו לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם ומ"הש ירדו למטה ואכלו לחם ואכלו ס"ד אלא אימא נראו כמו שאכלו ושתו. ויש לדקדק א' הני תיבות לחם למותר דדי באמרו ולא אכל ואכלו. ב' קושית מהרש"א הא המלאכים קדמו למשה. ג' דלמסקנא דרק נראו א"כ אין מהם ראיה דאל ישנה וא"ל כמהרש"א דהקדים למשה מה"ט שממנו עיקר הראיה שהם רק נראו דעי' רש"י פ' וירא דממלאכים הראיה דאל ישנה. ד' מ"ש התוס' שם ד"ה נראין דהתנא"ר [והוא בפ' י"ב] פליג וס"ל דאכלו ממש ובמה סברא פליגי, גם איך נעשה פלוגתא רחוקה. ה' הך ושתו לא נזכר בשום מקום אם שתו ועי' בתנד"א שם. וי"ל ע"פ מ"ר ביומא ע"ה לחם אבירים אכל איש לחם שמ"הש אוכלים וכי מ"הש אוכלים לחם והלא כתיב לחם לא אכלתי אלא שנבלע באיברים וגם שם קשה במ"ש וכי מ"הש אוכלים לחם משמע אבל מלתא אחרינא אוכלים, ב' מה ראיה מייתי מהך דמשה שלא אכל לחם דגם מ"הש אינם אוכלים לחם ונראה דשני הגמרות שייכים אהדדי ובאמת התנדא"ר שם סובר דאכלו לחם אצל אברהם ולכן בפי"ד שם סובר דלחם שמ"הש אוכלים ולפיכך לשיטתו סובר דאכלו ממש משא"כ הגמ' סובר בב"מ פ"ז שנטמאה לפיכך לא הביא לחם כלל לכך מוקי הך דלחם אבירים שנבלע באיברים, ויהיה הפי' ביומא כך לחם שמ"הש אוכלים פי' אצל אברהם ופריך וכי מ"הש אוכלים לחם פי' הא לא נתנו להם שנטמאה וכן הפי' בב"מ ואכלו ס"ד פי' דהא נטמאה ולא הביא להם לחם ומתרץ ביומא אלא שנבלע באיברים ושם בב"מ מתרץ אלא נראו כמו שאכלו, פי' דבאמת ענין אכילת המן שהוא דבר רוחני ופלאי כנ"ל היו יכולים גם מ"הש לאכול ממש ואכמ"ל ועי' בב"מ שם בשבר ויקח חמאה וחלב ניתן המן ועי' יומא שם מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים הרי דאכילת חלב אצל אברהם היה דוגמת המן מדה כנגד מדה שלכ"ע היו המלאכים יכולים לאכול ושתו אך אכילת הלחם לשיטת הגמ' רק נראו כמו שאכלו מפני כבודו שהבטיחם בלחם וראיה דנראו ממ"ד ביומא דהלא כתיב לא אכלתי דאל ישנה וא"כ הם הוצרכו להראות ההיפוך באכילה, ואין להקשות דסוף סוף כיון דרק נראו א"כ אין ראיה דאל ישנה י"ל דבאמת יש ראיה מהחלב שאכלו ממש וכן הלחם שלא אכלו ממש הוא מצד שאברהם אבינו אכל חולין בטהרה כמ"ד בב"מ ואף שמלאכים אינם כהנים הנהיגו בחומרא זו וא"כ שוב יש ראיה דאל ישנה ועי' תנדא"ר פט"ו ואם לא יהיו נראו ג"כ לא יהי' ניכר הך דאל ישנה והבן. ועפ"ז י"ל ג"כ הקושיא דאיך יאכלו מלאכי עליון בב"ח עי' מ"ש באוהל ים המלח אות ה' וי"ל דג"כ רק נראו כמו ש שאכלו הבשר ולא אכלו ממש כדי להורות דאל ישנה מהמנהג עי' יו"ד סי' פ"ט ס"ב אבל החלב שתו ממש כדוגמת המן והכל ניחא.

ושמעתי שהמוכיח מפולנאה ז"ל בא ללינת לילה בבית איש רע עין ורצה לאכול והשיבו לו שמנהגם שלא לאכול בלילה והניח עצמו לישן ובחשבם שישן ערכו שלחן וישבו לאכול ויקם ממשכבו וסיפר להם שהיה קשה לו עד אז מפני מה לא כתוב בתורה יותר מעלת משה רבינו שלא ישן במרום ארבעים לילה ועתה נתיישב לו דעל כרחך מוכרח לומר שגם לא ישן דמפני מה לא אכל משום דאל ישנה ממנהגם כנ"ל ואם תמצא לומר דישן שם מה דאיה דאין אוכלים שם שמא בעת שינתו אכלו כמו אתם וע"כ דגם לא ישן שם. והנה השיחת חולין של ת"ח הזה צריכים לתלמיד כמוני לישב קושיות הנ"ל דמדוע הקדים הגמ' משה להמלאכים דהוא עשה ב' דברים שגם לא ישן, ובזה י"ל ג"כ קושית מהרש"א דמדוע לא הביא מאליהו שלא אכל מ' יום דמשה רבע"ה לא ישן ג"כ משא"כ אליהו:

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה