אור ברסלב
מור ואהלות אוהל ברכות והודאות › כג

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל ברכות והודאות · כג

כב

(ישוב לקושית ריב"ש על רמב"ם מ"ש פדיון הבן ממילה. מה שאין מברכין לכסות על שחיטת אחר. חילוק בין קדושין לפדיון ושחיטה. אם פילגש אסורה בזה"ז פסולי קהל אסור לפילגש לכ"ע. לזנות עם פנויה או עכו"ם יש איסור עשה מה"ת. כשיש לו אשה בקדושין מותר בפילגש במקום דליכא חדר"ג. מלך מותר בפילגש אף כשאין לו אשה בקדושין. אין מברכין לבעול היבמה. דברי הטור נכונים ומ"ח ומהרל"ח שגו בו. פירוש בנוסח ברכת ארוסין. לכ"ע מברכין ביבמה קודם הביאה. קודם שקה"ח י"ל דאסור לשמש בבית אפל. כשלא הזריע פטור מטבילה בעילת יבמה בפעם הראשון יבעול בבגדו. ישובים שונים כזה.)

ועלה נעלה במסילה הזאת לישב עפ"ז מה שהקשה הריב"ש בתשו' סי' קל"א על הרמב"ם שפסק בהלכות בכורים פי"א הל' ה' שיברך על פדיון מ"ש ממילה לדידיה ועי' פרדס הגדול סי' נ"א ובזה ניחא דגם כאן י"ל דאינו חובה דמעיקרא היה יכול לפטור עצמו מזה כגון ע"י שישא בת כהן ולוי או אלמנה וגרושה שהיה להם בנים שבניו אשר יולדו לו יפטרו מפדיון והוי דומיא דשלמים וברהמ"ז המובא באות הקודם שאף דעתה חיובא רמיא עליה מ"מ בחר מעיקרא אזלינן וכמ"ש שם הספק בכיסוי אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא וכיון שיש הנאה גם לאחרים שהבן יפטור מלפדות עצמו בממונו כשיגדיל לפיכך מברך על פדיון משא"כ מילה דלא הי' יכול לפטור מלמולו לפיכך מברך למול וה"ה כשפודה עצמו שוב הוי חובה ולעצמו באמת בזה פוסק הרמב"ם שמברך לפדות. ולא קשה ממכסה דם ששפך אחר עי' חולין פ"ז דהחיוב על הרואה ובזה ליכא למימר דבתר מעיקרא אזלינן דהוי כפדיון עצמו ועי' סמ"ע שם וא"כ יברך לכסות, די"ל דלא דמי דפדיון עצמו המצוה רק עליו ואין לאביו אז חיוב לפודאו כשיש נכסים להבן כמ"ש לקמן אות כ"ה ע"כ מברך לפדות משא"כ כיסוי הלא לא לבד על הרואה מוטל החיוב ועכ"פ גם על השוחט, ונהי שפוסק הרמב"ם בהל' ברכות פי"א הי"ד דכשעושה מצוה שחובה לו ולאחרים כאחד מברך בלמ"ד מ"מ י"ל דה"מ רק כשהוא חובה:

לו ולאחרים כאחד משא"כ בזה דלהשוחט הוי כרשות שהי' יכול לפטור עצמו מזה ולהרואה הוי רק חיוב לפיכך מברך על:

והנה ראיתי ברא"ש פ"ק דכתובות דלפיכך אין מברכין לקדש אשה דיכול לקיים פרי' ורבי' בפילגש ולא דמי לשחיטה עי"ש והי' קשה לי דעכ"פ הי' צריך לברך אקב"ו על קדושי אשה כמו בפדיון הבן שיכול לפטור עצמו בבת כהן ולוי וכדומה כנ"ל ומברך על ומדברי הרא"ש נראה דל"ד לשחיטה וגם על אינו מברך, וכן מצאתי מפורש בא"ז הלכות ק"ש סי' כ"ה דאין מברכין לא לקדש ולא על קדושי אשה עי"ש טעמו. ונלפע"ד לישב דלא דמי לפדיון הבן ושחיטה דשם היה יכול לפטור בגוף אחר שאולי אין חפץ בה משא"כ הכא הי' יכול לפטור בזאת הגוף בלא קדושין לפיכך אינו מברך כלל ועי' מ"ש באות מ"א. אך עדיין צע"ג בזה ע"פ מה

שנשאלתי מחכם א' לברר הדין אם יש איסור בפילגש בזמן הזה וזאת תשובתי הנה ידוע פלוגתת הרמב"ם וראב"ד בזה עי' רמב"ם הל' אישות פ"א והל' מלכים פ"ד וטור וש"ע אה"ע סי' כ"ו סעיף א' ועי' ח"מ וב"ש וביאור הגר"א ובמקנה בק"א שם שהוכיחו דגם לרמב"ם אין בפילגש לאו של קדישה רק איסור עשה של כי יקח וכן הסכים בשו"ת שם אריה אה"ע סי' י"ז [ועי' מ"ש בסוף אוהל ארץ נוד על תשובת הרה"ג ר' יצחק אלחנן ני"ו לי ועי' רדב"ז ח"ד סי' רכ"ה שהאריך בזה דלכ"ע לא הוי רק איסור דרבנן עי"ש] והנה למה שתפס הרמב"ן עליו מגדולי ישראל שנשאו פילגש והרמב"ם דקדק בדבריו שההדיוט אינו מותר אלא באמה העבריה בלבד אחר יעוד ליישב דכה"ג נשאו כל הנהו גדולים וכן לפי מה שראיתי בשם אריה שם שהוכיח דהיכא דאין בה קדושין כגון שהיא חרשת או מפסולי קהל אין בה איסור עשה ומותרת לפילגש לכ"ע וזהו כוונת הרא"ש שיכול לפטור פו"ר בפילגש פי' כגון בכה"ג שמותרת לכ"ע עי"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דהא לרמב"ם בגוף זה אין יכול לפטור בלא קדושין וא"כ יברך עכ"פ על קדושי אשה [האומנם שע"פ דברי הרדב"ז הנ"ל אין לחלק ובזה"ז אין שום אשה מותרת בלא קדושין וגם לפע"ד להוכיח דלא כהשם אריה שם ואף בעכו"ם דלא תפסי בה קדושין פשוט שמלבד הנשג"ז שמדרבנן שלוקה עליה עוד אף בפנויה יש ביטול עשה מה"ת של כי יקח ואף בצנעה דאל"כ כרת מה עבידתיה עי' מ"ש באוהל הנ"ל סי' קפ"ג סק"א ולא הי' דינו ביהרג ואל יעבור עי' יו"ד סי' קנ"ז והי' עולה מהגהינם עי' ערובין י"ט ועי' בכורות נ"ו דנקראת זונה מה"ת ובפנויה מיירי מדתלי טעמא דלא תפסי בה קדושין וע"כ דהוי מה"ת, ובזה יתישב הפסקי תוס' קדושין אות ל"ח דהבא על עכו"ם פנויה יש איסור עשה ועי' רדב"ז ח"ה ב"א צ"ד מ"ש בזה ולפמ"ש ניחא, ועי' נחל אשכול הל' ע"ז סס"י מ"ז, ובזה יתישב ג"כ מ"ש בחי' הר"ן והשעה"מ על הרמב"ם דס"ל דעשה של ודבק רק לב"נ נאמר ממ"ד בסנהדרין נ"ט והרי יפ"ת דלישראל מותר וכו' והשתא הרי אשת איש עכו"ם דלב"נ אסור ולישראל שרי מה"ת, דבאמת ע"פ מ"ש גם לרמב"ם אסור הישראל בבת עכו"ם מה"ת בעשה של כי יקח ומ"ש בהלכות א"ב פי"ב ה"ב ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות כוונתו לענין מלקות מה"ת לא אסרה בלאו רק בחתנות כמ"ש בהלכה א' עי"ש ובכל האומות כה"ג לדידיה לוקה מה"ח וגם ביטל עשה. ובשם אריה שם העתיק לשון הרמב"ם דביאת שפחה ועכו"ם מד"ס דנראה דאין שום איסור מה"ת בביאתם אבל זה מכשול גדול שלא נמצא ברמב"ם כן רק כמ"ש ופלא שלא הרגישו הפוסקים באה"ע סי' ט"ז מכל מ"ש]:

והנה באמת צריך להבין דעת הראב"ד ורמב"ן דפילגש מותרת דהלא ודאי דהוי מצות עשה לקדש אשה וכמ"ד בפ' האיש מקדש דמצוה בו ובמנין המצות חשבה הרמב"ם ולא השיג עליו הרמב"ן שם וא"כ בפילגש עובר על מ"ע ועי' במקנה שם מ"ש בזה. ולולא דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי אמינא שלדינא נא יהי' פלוגתא כלל בראשונים על הרמב"ם ויתישב הכל גם מה דקשה עוד ע"פ מ"ש באות י"ז דבמצוה שטוב כוחה להשתדל לקיימה אף שמעיקר הדין יכול לפטור עצמו ממנה כמו ציצית ומזוזה מברך בלמ"ד וה"נ נהי דיכול לקיים פו"ר בפילגש מ"מ הלא טוב לקיים המ"ע של לקוחין וא"כ יהי' נחשב חובה לברך לקדש. והנלפע"ד ע"פ מ"ד בביצה ל"ז ואין מקדשין והא מצוה עביד ל"צ דאית לו אשה ובנים הרי דביש לו אשה ובנים אין מצוה ועי' מ"ש באות י"ח דה"ה בציצית ומזוזה אין עליו החיוב שישתדל שכל הבגדים והפתחים יתחייבו במצות וה"נ אין עליו החיוב שכל הנשים יהיו לו בקדושין וכל שיש לו אשה בקדושין יכול ליקח ג"כ פילגש [ודוקא אשה הכשרה ג"כ לקדושין כי אם היא פסולה או במזנה עם פנויה כשרה הוי מבטל מ"ע מה"ת ומ"ש הח"מ סי' כ"ו דברי הת"הד סי' ר"ט דמה"ת אין איסור לזנות עם הפנויה המעיין שם יראה דרק במיחדה לו לזנות דהוי כפילגש אז כשהוא נשוי אין איסור מה"ת ועי"ש בת"הד סוף הסי' ורק סתמא דמלתא יקח המיוחסת יותר למ"ע של לקוחין. ובזה פרשתי הפסוק ופלגשו ושמה ראומה ע"פ מ"ש בילקוט ריש שמואל דכל הכשרים שמם קודם להם כמו ושמו אלקנה ושמו בועז וכו' ועי' ס' שמחת הרגל בענין מחלון וכליון ויען שהפסוק מורה היחוס שראוין לדבק בזרעו של אברהם עי' רש"י ורמב"ן שם לזה הודיע דגם הפילגש ושמה ראומה פי' שהיתה כשרה ומיוחסת] במקום דליכא חדר"ג מליקח ב' נשים דבמקום דאיכא חדר"ג י"ל דגם פילגש אסור (דלא כמו שמשמע מתה"ד שם להתיר ע"פ מ"ש] דלא גרע מארוסה אחר אשה נשואה עי' באה"ט אה"ע סי' א' ס"ק כ"א ומ"ש שם דהמהרשד"ם התיר לא נמצא שם כן עי"ש, אך מלך שיכול ליקח נשים ופילגשים בע"כ כמ"ש הרמב"ם בה"ל מלכים א"כ אצלו לא שייך המ"ע של כי יקח מדעתה א"כ מותר גם מתחילה ליקח פילגש אף שאין לו עדיין אשה בלקוחין אבל ההדיוט אסור מתחילה בפילגש רק באמה העבריה אחר יעוד ועפ"ז אין שום השגה על הרמב"ם בזה ואתיא ככ"ע. ומ"ש המקנה ראיה דפילגש מותרת מיבמות ל"ז דמכריז מאן הוי ליומא ומקדושין כ"ב [עי' מ"ש באות כ"ד] ומכתובות מ"ו אין ראיה די"ל דהיתה להם כבר אשה אחת בקדושין ולא קשה ג"כ מיבמות ע"ח אי לאו דאמר ר"י דתלאן הכתוב בלידה מצרי ב' במה יטהר והקשו דישא פלגש עי"ש דהלא באמת פלגש אסורה קודם לקוחין ובמה יטהר קודם בהלקוחין שאסור הוא לבוא בקהל ואין לומר דדמי למלך שמותר קודם משום שאין לו לקוחין דשאני מלך שמותר ג"כ ליקח בע"כ מותר גם בזה משא"כ המצרי ואכמ"ל.

ועל פי זה יתפרשו דברי הרא"ש כתובות הנ"ל דאינו מברך לקדש משום שיכול לקיים פו"ר בפילגש פי' בגוף זה ג"כ אם כבר קיים המ"ע של לקוחין ואף שמקדש גם זאת האשה מ"מ הי' יכול לפטור עצמו מזה. ומה שהוכיח הנוב"י מה"ת סי' קל"ב דפילגש אסור להרא"ש מיירי בלא קיים עדיין המ"ע של לקוחין דאל"כ יקשה דברי הרא"ש אהדדי מהך דכתובות, ואין להקשות דא"כ בנשא אשה הראשונה ע"י לקוחין יברך לקדש די"ל שלא פלוג בהקדושין ועי' מ"ש כה"ג באות כ"ו כ"ז:

ואציג ג"כ מה שהשבתי לחכם אחר במה שישב קושיתו על הסוברים דפילגש מותרת ממ"ד בכ"ד שוי רבנן לבעילתו ב"ז ולא אמרו ביאת פלגש דהוי בהיתר ואפ"ה א"צ גט ותירץ דרק בנשאה לכתחילה לשם פלגש מותר ולא בכה"ג שלא כיון כלל לשם פילגש הוי מעצמה רק בעילת זנות ודקדק זה מרשב"ם ב"ב מ"ח ע"ב ד"ה ואית דמפרשי נמצאת מעצמה עי"ש הנה לפע"ד לא נראה כן דהיכן מצינו שצריך לכוין כן והלא גם במצוה יש דעת הסוברים דלמ"ד מצות א"צ כונה אף במתכוין שלא לצאת יצא ואכמ"ל כ"ש בזה שרק ביחוד הוי פלגשו ונהי דפקעו הקדושין מ"מ ממילא הוית פלגשו והדרא קושיא לדוכתא דנימא שוי כביאת פלגש. והנכון כמ"ש לחלק דכשאין לו אשה עדיין לכ"ע פלגש אסורה עכ"פ בעשה וכשנימא דשוי ביאת פלגש יקשה תינח ביש לו אשה אחרת אבל כשאין לו מאי איכא למימר והכל ניחא בס"ד:

ואמנם דאיתי לחקור ממ"ש הטור וב"י אה"ע סי' קס"ו דמברכין על בעילת יבמה ועי' רמ"א שם וקשה טובא הא גם כאן נהי דיכול לסלק מעליו המצוה ע"י חליצה מ"מ הלא מצות יבום מצוה רבה הוא וא"כ יברך לבעול יבמה כמו להתעטף בציצית לקבוע מזוזה כנ"ל, ועי' ב"ח שם המובא בחי' הגהות הטור ממהרל"ח שצריך לברך לבעול יבמה מטעם שהברכה לאחר הביאה והוא תמה עליו דאדרבה לבעול לכ"ע להבא משמע כמ"ד בפסחים ז' בלבער כ"ע ל"פ דלהבא משמע והרי לפי מה שכתבתי י"ל שיברך לבעול. אך יש לחלק שלא דמי למזוזה וציצית דשאני הכא שמלבד שיכול לסלק מעליו המצוה עוד המצוה תוכל להסתלק ממנו כאשר לא תרצה להתייבם עי' אה"ע סי' קס"ה ס"ב ע"כ מברכין על. וראיתי בס' מצות חליצה בתורה אור ס"ק צ"ה שברור בעיניו דמ"ש הטור שם ואני כתבתי דכל מצות התלוין באחר לא מברכין עובר לעשייתן הני תיבות עוב"ר לעשיית"ן ט"ס וצ"ל לא מברכין עליהן ולפיכך השמיטו המחבר בש"ע [ובאמת באור זרוע סי' ק"מ כתב שאין לברך על יבום כיון שהוי ממצות שאין להם פטור ולעולם חייב בה כמו בנתינת צדקה וקבורת מחים אך דבריו צע"ג] וסיים וזה אמת ויציב וכו', ולפע"ד דבריו לא ברירין ולא קיימין וכן מ"ש הגהות מהרל"ח הנ"ל דאתרמי בטור טעות מדפוסין עי"ש כבודם במקומם מונח ודברי הטור ברורין כקילורין. דהנה הא ודאי שהיבם מברך על המצוה של יבום כמ"ש הטור וב"י וכן איתא בגוף בעל העיטור דאין מברכין עובר לעשייתן אבל בדכה עכ"פ יש, וכן מרשב"א סי' י"ח בתשובתו ומאבודרהם משמע דרק היא לא תברך אבל הוא מברך ועי' בנחל אשכול במבוא [נומער ] והא"ז יחיד בזה ועי' ביאור הגר"א באה"ע שם שציין ע"ז מתוספתא פ' בתרא דברכות כל המצות צריך לברך ואפשר דמרוב הפשיטות השמיטו בש"ע, והרמ"א לא הביא זה רק מחמת שבא להורות כמ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קל"ו דהנוסח על ביאת יבמה כלשון המקרא יבמה יבא עליה ולא על בעילת] ועוד דאפילו העראה קונה ביבמה פי' כמ"ש הב"ש בסי' ל"ג סק"ו דביבמה אפילו אמר דדעתו על גמר ביאה קונה בהעראה משא"כ במקדש בביאה ן עי' א"ז סי' תר"נ ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ב] ולשון בעילה פי' דוקא גמר ביאה עי' תשו' חתם סופר או"ח סי' נ"ה ע"כ אינו מברך בלשון בעילה [ועוד י"ל דהנוסח על ביאת דוקא ע"פ מ"ש הפמ"ג באגרת השניה אות בעל דבעילה משמע כל בעילות דרך אישות וביאה לא יקרא כי אם פעם א' שבא עליה דרך אישות לא פ"ב וביבמה עיקר המצוה פעם א']. ועפ"ז נלפע"ד הפי' בנוסח ברכת ארוסין וציונו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ובנוסח הרמב"ם והבדילנו מן העריות דקשיא ליה דהרי אזהרת איסור הוא ולא ציוי ועי' במ"מ שכ' שגי' נכונה הוא וכ"כ בסדר רע"ג אך מנהגינו הוא כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ל"ד דלא כרמב"ם ורע"ג וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ועי' ר"נ ריש כתובות שהאריך בזה דהיכן מצינו ברכה על אפרושא מאיסורא ועי' ט"ז או"ח סי' מ"ו סק"ד ויו"ד סי' א' ס"ק י"ז אך י"ל כמ"ש בשבו"י שם דביבמה אין משנין הנוסח לומר והתיר לנו את היבמות כי היבמות אין היתר בזה"ז במדינות הללו [רק בנידון דידיה שהיה היבם חיגר ופנוי עי"ש] וכדי שלא יטעו השומעים דהתיר בכל ענין ע"כ לא ישנה עי"ש ולפעד"נ דאף במדינות שמיבמים גם עתה לא ישנה הנוסח כי לא מצינו בש"ס ופוסקים הנוסח והתיר לנו את היבמות וכיון שנוסח מברכת ארוסין כולל ג"כ ליבמה ע"כ בזה יתפרש לפע"ד הנוסח וצונו על העריות פי' שהוא לשון העראה עי' תשו' חת"ס שם וביבמה זה ג"כ קנין גמור, ויתפרש ג"כ הלשון והתיר לנו הנשואות והאחרונים הגיהו שיאמר הנשואות לנו [ובאמת שכ"כ ברוקח הגדול סי' שנ"א ועי' נ"ש] אך בש"ס וראשונים לא לנו השני ולכאורה היה קשה דא"כ ח"ו הפירוש אף הנשואות לאחר ובזה נכון דיצויר אופן ביבמה דמשתרי בנשואי אחיו מה"ת עי' רמב"ם ריש הל' יבום וחליצה ומ"ש לקמן אות נ' [וע"כ נלפע"ד דעכ"פ בעובדא דהשבו"י יאמרו והתיר לנו הנשואות כלשון הש"ס] ועכ"פ לכ"ע מברכין על מצות יבום רק שמחולקים על נוסח ברכתה כנ"ל.

ועתה נלפע"ד חדתא דלכ"ע מברכין ביבום קודם הביאה דלא כב"ח וט"ז בסי' קס"ו שם] וגם כונת בעל העיטור והטור כן דהנה הר"נ ריש פסחים והרה"מ הל' אישות פ"ג הביאו לשון הירושלמי דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקדושין בבעילה [ועי' א"ז הלכות ק"ש סי' כ"ה דבקדושי כסף ושטר מברך אקב"ו על קדושי אשה עובר לעשייתן ולא כשמקדש בביאה משום דטריד ומדברי הרא"ש מריש כתובות הנ"ל משמע דתמיד אין מברכין] ופי' הרמב"ן הטעם דאין ראוי לברך על המצוה רק כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך דכתיב ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכוהו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגרה ולהתכסות בשעת ברכה ע"כ אינו מברך קודם רק לאח"כ [וצ"ע ממ"ש החמ"ח סי' ס"ג סק"ז דלפיכך מברך אחר שמצא בתולים ולא קודם דשמא לא שמרה חוק בטהרה ולכאורה קשה דהלא יש לה חזקת כשרות ועי' תוס' חולין י"א ע"ב ד"ה כגון ולמ"ש באוהל בית הרואה אות ד' בכונת' דגם כשנאנסה וכדומה יש לה חזקת כשרות ניחא קצת אך יותר הול"ל כטעם הרמב"ן ואפשר דבברכת שבח והודאה כה"ג אין קפידא אף כשאינה מזומנת לפניו לגמרי תיכף וכמ"ש לקמן ועי' מ"ש באות ל"ד ובאוהל הנ"ל אות ג'] והיה קשה לי על הירושלמי הזה לפי מ"ש בשו"ת מן השמים סי' ה' דמ"ש בירושלמי יומא פי"ה דהשתא ברחיצה אסור בתשמיש מבעי' שהרי צריך לרחוץ קודם שיתפלל [אגב אזכיר קושיתי דשמא מיירי בשראה קרי לאונסו שממילא צריך רחיצה וקמ"ל דאף שאינו מוסיף לו רחיצה כשישמש אפ"ה אסור ואם נאמר כריב"ל בירושלמי ברכות פ"ג ה"ג דאין קרי אלא מתשמיש הוי ניחא אבל לר"ה קשיא. ונלפע"ד ע"פ מ"ש בס' הנהגת אדם פי"ד דמי שראה קרי אפילו באונס קודם שישמש יטבול במקוה א"כ מוסיף לו רחיצה האסורה לו בלא"ה ומילי דחסידותא נמתקים בראשונים] ומשני במקום שנהגו שלא לטבול אי נמי קודם תקנה והשיבו מה"ש דהאי א"נ חזרה הוא דבאמת התקנה נוהגת בכל המקומות והמשנה נשנה קודם תקנת עזרא [ובאמת בס' האשכול הלכות תפלה לא משמע כן ועי' מגן אברהם סי' פ"ח ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות י"ב] וא"כ איך תינח במקדש בבעילה לברך אחר המעשה דהרי אז גברא לא חזי עי' בר"נ שם ד"ה חוץ מן הטבילה ולאחר הטבילה הוי הפסק רב. ואין לתרץ דגם זה נשנית בבית המדרש קודם תקנת עזרא דא"כ הו"ל להראות ראיה מכאן, ודוחק לומר דיפרוש ולא יזריע שפטור מטבילה [עי' ס' קודש ישראל פ"ג ס"ב ובאמת שהרמב"ם פ"ה מהל' אה"ט כתב אע"פ שהערה משמע שבביאה גמורה טמא אע"פ שלא הזריע ועי' רש"י נדה ט"ו ד"ה בשלא גמר ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ד, אך לדינא נראה דפטור מטבילה כשלא הזריע ובזה יתישב קושית המג"א סי' ר"פ על הני שאכלו חולין בטהרה איך קיימו מצות עונה דהרי נטמאו ומלבד מה שי"ל שהיה ביום אחר סעודה ג' ובבית אפל וכדומה ומ"ש בכבוד חופה על הרמב"ם דחופת נדה אינה חופה דהרי כל חופה ביום לדידיה אינה ראויה לביאה נעלם ממנו מ"ש המ"מ הל' א"ב פכ"א ה"י דבבית אפל מודה הרמב"ם דמותר והשמיטו כדי שלא ירגילו כן, ועי' ט"ז יו"ד קצ"ז סק"ו ומשבצות או"ח של"ט סק"ה ועי' מ"ש הרב פת"ש יו"ד קצ"ב סק"ד בשם תשו' אבן שהם סי' ט"ז דלחתן אסור הב"מ ביום בבית אפל וא"כ יש מקום לדברי הכבוד חופה, והתבוננתי שהישוב שלי שהיה אחר סעודה ג' בבית אפל אינו נכון די"ל דסמוך לשקיעת החמה אסור בבית אפל דיש לו מתירין להמתין זמן קטן דאל"כ מה מקשה הירושלמי הנ"ל בתשמיש מבעי' דשמא קמ"ל המשנה אחר כל התפלות ולא שקעה החמה עדיין ואפ"ה אסור בתשמיש אלא ע"כ דאז בלא"ה אסור אך יש לישב דהנהו שאכלו חולין בטהרה לא הזריעו אז שרק בהעראה אינם מקיימין מצות עונה עי' רדב"ז ח"ד סי' קי"ח ושעה"מ הל' א"ב פ"ג סוף דין ט"ו ופו"ר קיימו בזמן אחר עי' נדה ל"ח וד"פ מ"ע א' חלק הדיבור אות ח' ועי' מ"ש באות כ"ח ואכמ"ל] וקדושין הוי דא"כ קשה מ"ש ירושלמי הנ"ל בתה"מ מבעי' הלא י"ל בכה"ג שלא יזריע אלא ע"כ דא"א לומר כן דאין כל הכוחות שוין או דאין שליט ברוחו ושמא יזריע וכמ"ש כה"ג בחת"ס יו"ד סי' קנ"ח קע"ד וי"ל ראיה מרש"י סוטה ט' ד"ה מאי ותאלצהו ואף שקצת צ"ע ממ"ש החת"ס בעצמו בסי' קנ"ה דלא שייך יצרה אלבשה רק מגברא אחרינא דאם לא עכשיו אימתי משא"כ בנדה שמותרת לאח"ז וא"כ ה"נ לענין יו"כ אך עכ"פ בקדושין ודאי שלא הצריכוהו לפרוש קודם שיזריע דבלא בעל אף שמותרת לאחר זמן תקיף יצריה עי' כתובות ד' (אף שי"ל קצת דהיכא שמותר בשאר קריבות לא תקיף יצריה עי' תוס' יומא י"ח ד"ה יחודי וקדושין כ"ב ד"ה שלא ילחצנה ויבמות כ"א ומ"ש באות כ"ח ונוב"י מה"ת אה"ע סי' ק"נ ושם אריה קי"ז ואכמ"ל):

ועל כרחך דהפשט בירושלמי הכי כיון דתקנת חז"ל שלא לקדש בביאה רק בכסף ושטר לזאת לא יברך קודם כשרוצה לקדש בבעילה ואף שמן התורה יכול לברך ויכסה עצמו מ"מ לא הצריכוהו חז"ל שיבעול בבגדו כיון שאין זה לרצון תקנתם ולזה לא יברך קודם כדי שימנע מזה המעשה משא"כ בשעבר וקידש בבעילה דהוי קדושין אז כשלא הזריע אפשר שיברך אח"כ ועי' מ"ש לעיל אות י"ב אם אכל איסור דרבנן אם מברך משא"כ בשהזריע אסור לו לברך והברכות אינם מעכבין (ובזה י"ל טעם על כמה ראשונים שהשמיטו ברכת בתולים ועי' חמ"ח סי' ס"ג סק"ז ואולי מה"ט דמסתמא אין יכול לברך אח"כ כשהזריע וצריך להמתין עד אחר הטבילה והוי הפסק רב, אך צ"ע דבברכת שבח והודאה בעלמא י"ל דא"צ תכיפות ומותר אף בהפסק דב עי' ש"ע הגאון מהרש"ז סי' מ"ו אות ג'.)

והנה כל הנ"ל קאי על קדושין בבעילה פי' כגון שמקדש אשה כי כן יורה לשון בעילה שדעתו על גמר ביאה ואז קונה כמ"ש בשבו"י שם כנ"ל משא"כ בקדושי ביאת יבמה לכ"ע מברך קודם הביאה דבה עיקר המצוה בביאה כי המאמר אינו קונה בה לגמרי עי' ב"ש אה"ע סי' קס"ו סק"ב ואז באמת הצריכוהו חז"ל לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה בפעם הראשון כדי שיוכל לברך ועי' ירושלמי יבמות פ"ק ה"א ריב"ח יבם את אשת אחיו ודרך סדין בעל. ובזה נבוא לפי' בעל העיטור והטור הנ"ל הכונס יבמתו מצוה רבה הוא ומברך על בעילת יבמה ככל המצות פי' דמברכין עליהם וה"נ דאע"ג דפליגי גבי מצות בעילה דלאו יבמה איכא מ"ד דלא צריך לברוכי פי' דלא צריך לברך קודם וזהו הירושלמי הנ"ל שפירשנו שלא הצריכוהו לבעול בבגדו ורק שאח"כ אפשר שיברך ובאמת מש"ס דילן דאמר חוץ מן הטבילה פליג על הירושלמי עי' מגיד משנה, ויתישב הקושיא של בעל חי' הגהות הנ"ל דלא ידע איה הפלוגתא. ובזה ידוקדק גם לשון העיטור וז"ל ואף דפליגו גבי בעילת מצוה בעל פי' במקדש בבעילה בעל בהוראת על שמורה לאחר עשייתן מ"מ כאן ביבמה מברך קודם ואפ"ה בעל כמסקנת הגמ' פסחים ז' דעל נמי להבא משמע והא דמברך קודם דל"ד לקדושין בבעילה מטעם שהאריך ומסיק דהכא ליתא למצוה אלא בביאה כנ"ל ולא תקשה כיון דמצוה דבה הוא אף שיכול לסלקה ע"י חליצה מ"מ מ"ש מציצית שמברך בלמ"ד כנ"ל לזה בא כמתדץ דאני כתבתי דכל מצות התלוין באחר לא מברכין עליהם עובר לעשייתן פי' בנוסח הלמ"ד שלכ"ע מורה על להבא כיון שגם המצוה תוכל להסתלק ממנו לפיכך מברך על וכמו שכתבתי לעיל. ולא קשה מידי ודברי הטור והעיטור אחודים וצמודים בס"ד:

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה