מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ברכות והודאות · כב
(ג' קושיות על הרדב"ז דס"ל ברמב"ם דקודם שנוטל מברך ליטול הידים. קושיא ברמב"ם דמל בנו מברך למול ובכיסוי על כיסוי. הערות שונות בזה. אם נתנו לאחד לשחוט עוף וקדם אחר ושחט וכיסה. כיסוי מקרי חובה או רשות. תירוץ לחילוק הרמב"ם ממילה לכיסוי. ישוב לדקדוק ברמב"ם.)
וראיתי בשו"ת ררב"ז ח"ג סי' תקמ"ד ששואל אחד הקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבפ"ח מהל' חמץ ומצה כתב שמברך ענט"י ובהלכות ברכות פי"א כתב דקודם שנוטל הלולב מברך ליטול וכ"ח דרשות הוא הלא הכא מחויב לאכול מצה ומ"ש מלולב, ותירץ לו הרדב"ז דבאמת קודם שנוטל ידיו ס"ל לרמב"ם שמברך ליטול וכאן בהלכות חומ"צ לא נתכוין לסגנון הברכה תדע דלא כתב ומברך אקב"ו ענט"י כמו בשאר ברכות אלא המכוון שמברך על הנטילה. והנה לפע"ד דבריו שגבו ממני. א' מ"ש דהכא החיוב עליו לאכול מצה עי' מ"ש לעיל אות י"ז דנט"י אין ענינה לאכילת מצה וי"ל שהוי רק מכשיר למצוה מד"ס ולא דמי ללולב אף ביום ב'. ב' מ"ש מהלכה ג' דאם עושה לעצמו מברך בלמ"ד אף שהוא רשות אתפלא על שלא שם עינו הבדולח על מ"ש הרמב"ם בפירוש בהלכ' ט"ו שבשחיטה ונט"י אף שלעצמו לבדו כיון דרשות הוא מברך על ולמד לו מכללא דהלכ' ג' אשר שם י"ל דלפיכך האריך הרמב"ם שם בהך נמצא ענין הדברים והצען כך אשר קדשנו במצותיו שצוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נ"ח או לקרות את המגילה והשמיט בכונה ברכת נט"י ועירוב בסופו דבהם דהוי רשות ודאי מברך על אף קודם שיטול כמ"ש בהלכה ט"ו, וגם מ"ש בהל' ג' לעשות הוא הפירוש שאמר אח"כ לשמוע מאלו שצונו וע"כ מוכרח לומר כן דאל"כ תקשה דידיה אדידי' ממ"ש הרמב"ם כאן הל' י"ד ט"ו ומהל' מגילה פ"א ה"ג שמברך על עי"ש. ג' מ"ש הראיה מדלא אמר אקב"ו ענט"י כבשאר ברכות, הנה אף אם יאמר כן ג"כ אין ראיה לפמ"ש הכ"מ הל' לולב פ"ז ה"ו ועי"ש הלכ' ט"ו ומ"ש לעיל אות י"ז ואכמ"ל:
והדבר הקשה עלי הוא מ"ש הרמב"ם בהלכות ברכות פי"א הלכ' י' דבין לעצמו ובין לאחרים מברך קודם עשיתה אקב"ו לעשות ותיכף בהל' י"א י"ג כתב דלאחרים מברך על ועי' כ"מ מה שפירש ולדבריו הני תיבות קודם עשיתה אקב"ו לעשות מיותרים ולא הול"ל רק מברך ברכתה אבל שהחיינו אינו מברך רק בלעצמו ע"ש. ורציתי לישב ע"פ מ"ד בשבת קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר ומשני דליכא אחר א"כ ה"נ דכתב לעשות מיירי בדליכא אחר וא"כ אף המצות הדומין לרשות מ"מ כשצריך לה לא סגי דלא עביד לה איהו ע"כ מברך לעשות, אך לכל זה קשה עלי טובא דבכאן הט"ו ובהלכות שחיטה פי"ד כתב שמברך על כיסוי הדם הא החיוב מוטל על השוחט יותר כמ"ד בחולין פ"ז ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ועי' רמב"ם שם פט"ו וא"כ מ"ש ממילה שכאן ובפ"ג מהל' מילה פסק הרמב"ם שהמל בנו מברך למול כי נטל עליו המצוה, וכמ"ש דהראיה שלו מפסחים ז' אבי הבן מא"ל אה"נ ועי' רש"י שהפי' אה"נ שמברך למול ומ"ש הא מהא ואפילו יש אחר דמי כדליכא אחר, ונהי דמעיקרא רשות הוא דלא לשחוט מ"מ השתא לא סגי דלא עביד לה איהו וא"כ יברך לכסות כבמילת בנו. וראיתי בפרדס הגדול לרש"י סי' מ"ט שהרגיש בזה ותירץ דברייתא השניה שלמדה מושפך וכיסה במה ששפך יכסה פליגא על הברייתא שלמדה מי ששפך יכסה ועי' ריטב"א חולין שם אך לא נתישב לרמב"ם שהביא שניהם להלכה ומהנראה דלא משום ספיקא רק ששני הדינים נלמדים מושפך וכיסה עי' מ"ש באות כ"ז וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מ"ש כיסוי ממילה הלא שוים המה, ועי' סמ"ע וש"ך וקצוה"ח סי' שפ"ב לענין אי מצי משוי שליח השוו כיסוי למילה וצ"ע:
והנה ראיתי בסמ"ע שם סק"ה שכתב דדוקא בא אחר וכיסה חייב לשלם לו דמצות כיסוי רמיא על השוחט אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור דשאני בכיסוי שהוי מצוה דלאחר ששחט א"א להפטר ממנה משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט, ולכאורה ה"ה בעוף שנתנו לו לשחוט ובא אחר ושחטו פטור אף על הכיסוי דהכיסוי תלוי בשחיטה וכיון דהשחיטה רשות שפטור עליה א"כ אף שנתחייב לכסות פטור. על הכיסוי ג"כ דבתר מעיקרא אזלינן וכה"ג מצינו בכ"ד ועי' מ"ש באות כ'. ועי' שאגת ראי' סי' כ"א דק"ש תקדים לבה"מ אף דברה"מ יכול לאכול כ"פ ביום ומקרי תדיר לגבי ק"ש מ"מ מקרי ק"ש תדיר דברה"מ אי בעי לא אכיל פת כלל ולא יתחייב ברה"מ והביא ראיה מפ' כה"ת דדחי מצוי קאמרת כלומר שלמים לאו תדיר מקרי שאין תדירתן חובה אלא מצוי וה"נ אין תדירתו חובה דאי בעי לא אכיל פת כלל דאע"ג דאחר שאכל ע"כ מחויב לברך הרי שלמים נמי לאחר שנדב מחויב להביאן מ"מ בתר מעיקרא אזלינן ועי' או"ח סי' קפ"ח ס"י, עכ"פ בנ"ד נמי אם אזלינן בתר מעיקרא לאו חיובא מקרי ולפיכך מברך על כיסוי ועי' פרדס הגדול שם ועי' תורת הבית הארוך סוף בית א' שכתבו כן ולפיכך לא דמי למילה. אולם ע"פ מ"ש הבדק הבית שם דלא לכל דבר דיינינן כדמעיקרא דמכל מקום מצוה היא בפני עצמה ומטבע ברכה שלה ענין אחר ופעמים יש שחיטה בלא כיסוי כגון בהמה עי"ש וא"כ אפשר דהסמ"ע דוקא נקט בהמה אבל בעוף כשקדם אחר ושחט וכיסה חייב על הכיסוי דבתר השתא אזלינן וצ"ע. ועי' מגן אברהם סי' קפ"ח שם, וכיון שכן לא נתישב לי עדיין קושיתי הנ"ל דמנ"ל לחלק דלענין הברכה בעל ניזול בתר מעיקרא. ועי' בס' תניא רבתי סי' כ"ד אין מרשין אלא על הפת ואין מסבירין אלא על היין מה טעם לחם שהוא רשות שאם רוצה שלא לאכול לחם אף בשבת הרשות בידו [ובאמת שזה צע"ג ממג"א ססי' דע"ד וש"ע או"ח סי' רפ"ס ואכמ"ל]. לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם אבל ברהמ"ז וקידוש והבדלה שהם חובה א"צ ליטול רשות אלא סברי מרנן כלומר תנו דעתכם לצאת ידי חובה [ועי' ש"ע סי' קע"ד ס"ח ואור זרוע סי' קע"ח ואין חילוק בין יין ליי"ש ושאר משקים בזה] הרי דברהמ"ז בתר השתא אזלינן והוי חובה ועי' מג"א סברי קפ"ח ועי' חולין ק"ה מים אחרונים חובה ועי' תוס' שבת כ"ה ד"ה חובה ואכמ"ל:
ועל כן נלפע"ד לישב כמ"ש באות י"ז י"ח דמחמת הספק נצרך הרמב"ם לטעם אחר וה"נ נסתפק אם בתר השתא אזלינן והוי כיסוי חובה או בתר מעיקרא והוי רשות וא"כ כמו בעירוב שם הוי גם לאחרים ה"נ בכיסוי אף שלצרכו מ"מ יכול להנות גם לאחרים שיאכלו מזה השחיטה ע"פ מ"ש באות ל"ו שי"ל אופן לאסור השחיטה בלא כיסוי, ואף אם תמיד מותר בלא כיסה שייך הנאה גם לאחרים כגון ששחט עוד שם איש אחד ואזיל ליה ובהך כיסוי שלעצמו מכסה גם הדם ששחט הראשון ויש הנאה לראשון שא"צ לבוא לכסות וכיון שכן דמי לעירוב לשיטת הרמב"ם שמברך על משום דמצוה לו ולאחרים כנ"ל וה"נ בכיסוי ולפיכך מברך על כיסוי משא"כ מילה החובה רק לעצמו למול בנו ע"כ מברך למול [ועי' מ"ש באות כ"ט וצ"ע]. ובזה יתישב לנו דקדוק א' ברמב"ם הלכות ברכות פי"א הט"ו שהתחיל בדבר הרשות כנט"י ושחיטה ומסיים ומכרך על השחיטה ועל כיסוי הדם ועל נט"י ומתחילה לא זכר מכיסוי הדם כלל ובזה ניחא דנסתפק אם כיסוי נחשב רשות כשחיטה או לא אך דמסיק דאפ"ה מברך על כיסוי והטעם כמ"ש דדמי לעירוב ועי' מ"ש באות ט"ז י"ח ואכמ"ל: