אור ברסלב
מור ואהלות אוהל ברכות והודאות › יג

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל ברכות והודאות · יג

יב

(צ"ע על המג"א בסי' י"ט שהקשה, מ"ש ציצית ממזוזה לענין הברכה דהלא יש לחלק. ביאור דברי המחבר. חקירה בדברי העט"ז אם לבדוק הציצית בעת קיפול הטלית. אף להלבוש יש לחלק. נוסח לדור בבית שיש מזוזה אין לו מקום. דין הב' של הג' רעק"א אינו נראה כלל כדעתו. טעם למזוזה שמברך קודם ממקרא מפורש. דין א' של רעק"א צ"ע דמדוע שוכר בית א"צ להסיר המזוזה ולקבעה מחדש. אם צריך לתלות הציצית ע"י עצמו או ע"י שלוחו עכ"פ. פי' בס' חסידים. לכאורה יש ראיה דבציצית א"צ שליחות. י"ל דל"ד למזוזה. אם אשה מותרת בעצמה לקבוע מזוזה וכן קטן. מד"ן, משמע דצריך שליחות, ממח"א משמע דיעבד א"צ שליחות. בקונה ובנה צ"ע.) הן דאיתי במגן אברהם סי' י"ט שהקשה מ"ש ציצית שאינו מברך על עשיתן ממזוזה שקימ"ל נמי דחובת הדר שכל זמן שאינו דר בה פטור ממזוזה כמ"ש התוס' מנחות מ"ד ולכן נראה לו דסתמא דמלתא במזוזה קובעה כשדר בה אבל טלית וכו', ואה"נ אם הי' לבוש טלית ונפסקו והטיל מברך לעשות וכו' ואפשר במזוזה אי קבע קודם שדר כשנכנס לדור מברך לדור בבית שיש בו מזוזה עכ"ל, ונוראות נפלאתי ע"ז דנלפע"ד דע"כ אינו מברך על עשיתן אף בלבש ונפסקו והטיל בכדי שלא נטעי דהלכה כמ"ד דחובת מנא הוא וכלי קופסא חייבים בציצית ולדידיה באמת מברך על עשיתן אף אי לא הי' לבוש עדיין עי' רש"י מנחות מ"ב ד"ה בהא פליגי, ועפ"ז י"ל כוונת המחבר בסי' י"ט בלשונו הטהור ציצית אינו חובת מנא שכ"ז שאינו לובש הטלית פטור מציצית ולפיכך אינו מברך על עשית הציצית פי' אף בלבש ונפסקו והטיל בכדי שלא נטעי כמ"ד דחובת מנא הוא [ועי' עטרת זקנים ססי' י"ז שיש מחמירין לבדוק הציצית אף כשקופלין הטלית לצאת דעת הסוברים דכלי קופסא חייבים בציצית ולפי מ"ש אדרבה לכאורה צריך ליזהר שלא יבדוק אז כדי שלא נטעי דהלכה כמ"ד הזה, אך לכ"ז י"ל דיבדוק אז ע"פ מ"ש המג"א סי' ח' ס"ק י"א בשם הב"ח דכשבדקו בשעת שגנזו א"צ לבדוק בשעת הברכה ולמ"ש הט"ז בסי' י"ג סק"ג דכשקראוהו לתורה מותר ללבוש הטלית בלא בדיקה ולברך עליו עי' פמ"ג שם א"כ עפ"ז יותר טוב כשבודקו גם כשגונזו כדי להנצל מחשש שיוכל להזדמן שיקראוהו לתורה ביום מחר ולא יוכל אז לבודקו מפני טורח הציבור] משא"כ במזוזה אין שום מ"ד דחובת הבית הוא אף אם בדעתו שלא ידור בה לעולם ולפיכך מברך אף קודם שנכנס לדור בו דאין כאן שום חשש, ועור יש להשיב על מ"ש המג"א בשם התוס' דגם מזוזה כל זמן שאינו דר בה פטור ממזוזה עי' מ"ש באות ד' פי' התוס' דהיינו דוקא אם כוונתו שלא ידור בה לעולם משא"כ ברוצה לדור בה אח"כ חובתה רמיא קמיה אף שעדיין אינו דר בה משא"כ טלית כל זמן שאינו לובשו פטור הטלית אף אם ברצון בעליו ללבשו אח"כ, ואף לפי מ"ש באות ה' בשם הלבוש דאסור להתכסות בבגד שחייב ציצית והוכחתי דחיובא רמיא עליו קודם העיטוף ג"כ עכ"פ מדרבנן, מ"מ סוף סוף ל"ד למזוזה דציצית חיובא רמיא עליו רק ברגעים אחדים קודם העיטוף אבל במזוזה חיובא רמיא עליו עתה אף אם בדעתו לדור בו בשנה הבאה. וכן מ"ש בסוף דבריו שאם קבעה קודם שדר כשנכנס לדור מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה הנה לפי מ"ש באות ט' י"א י"ב דאף אם יחזור בו ולא ידור בה אין כאן ברכה לבטלה מוכח דהמצוה נגמרה בעת קביעתו שאז מברך עליה ותו לא צריך לברוכי וכ"כ בס' האשכול וז"ל בשעת קביעת המזוזה מברך ותו לא צריך לברוכי. ובאמת לא מצאתי נוסח לדור בבית שכתב המג"א בשום מקום ועי' באה"ט בסי' י"ט שכתב דהיד אהרן חולק על המג"א ועי' מפלגי ראובן יומא ו' ובשו"ת ברכת יוסף סי' ס' שהרגישו קצת בדברי:

ובזה פשיטא לי ג"כ מ"ש בתשו' רעק"א ססי' ט' דהשוכר בית שיש בו מזוזה שיברך השוכר עליה וכן רצה לחדש עוד דין דבנוסע מעירו על כמה ימים וחוזר שיברך על המזוזה דהא בנתים שלא היה בביתו לא היה עליו חובת המזוזה ועי' מ"ש באות ג' ובנחלת צבי סוף הל' מזוזה] ולפי מ"ש דהברכה נתקנה רק בשעת קביעתה וגם אף שאינו דר בה עדיין מ"מ אם דעתו לדור אח"כ הנה חובתה רמיא קמיה לפיכך בדין השני וודאי א"צ לברך שנית [רק החקירה יהיה כשנסע מביתו ולא היה בדעתו לחזור ואח"כ נמלך וחזר ואכמ"ל. והנה מה שנדחק בפי' נחל אשכול שם לענין החילוק בין ציצית למזוזה שמברך קודם שנכנס לדור בו הנה לבד מכל מ"ש לעיל עוד י"ל דמקרא מפורש וכתבתם על מזוזות והדר ביתך כמ"ש חז"ל דרך ביאתך וכמ"ד במנחות ל"ד וכתבתם כתיבה תמה והדר על מזוזות] אמנם כן בדין הראשון שכתב רעק"א גם לפי מה שכתבתי צ"ע דאמאי לא יהיה צריך השוכר להסירה ולקבעה מחדש בברכה קודם דירתו בה דהא חובת הדר הוא והמצוה מוטלת עליו שיעשנה בעצמו או ע"י שלוחו עכ"פ וא"כ איך הוי המשכיר שלוחו למפרע שלא מדעתו ואף אם אמר שעושה בשליחותו עי' יו"ד סי' קס"ט ש"ך ס"ק ט"ז ובכ"ד. ולא כביר אשר פירשתי גם במ"ש באו"ח סי' כ' הלוקח טלית מצויצת מישראל כשר פי' רק שלא חיישינן שמא לא טוון ושזרן לשמן אבל לענין התלויה אין נ"מ כי ממילא צריך בעצמו או ע"י שלוחו לתלותם דלא כבאה"ט שם, ומסי' י"ד ס"ג שאלה כשהיא מצויצת מברך עליה מיד ג"כ אין דאיה כל כך ואפשר דשאני התם דסוף סוף טלית שאולה הוא שפטור מציצית רק דלברך מותר עי"ש אבל בקונה צ"ע לפע"ד דאפשר בעי שליחות עכ"פ, ועי' ס' חסידים סי' צ' זכין לאדם שלא בפניו מעשה באיש א' שהיה תמיד מעיין בטליתות של ביהכ"נ לראות אם נקרעו או נתקלקלו חוטי הציצית והיה מציצה כהלכתה והיה מודיע לבעל הטלית ופי' המפרש משום דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו ולפענ"ד י"ל דהכי פרושו דאף דזכות לו וזכין לאדם מ"מ שמא ניחא לו לעשות מצוה בגופו או עכ"פ שמא צריך לעשות שליח לזה היה מודיע קודם. ולכאורה י"ל ראי' דא"צ שליחות דאל"כ מדוע יליף במנחות מ"ב דציצית שהטילן עכו"ם פסולים דכתיב דבר אל בני ישראל תיפוק ליה דפסול דאין שליחות לעכו"ם עי' יו"ד שם סעיף ו' ז' ט' אלא ע"כ דא"צ שליחות, אך י"ל מ"מ דציצית שאני ממזוזה דבציצית כל המצוה יוכל לעשות בלבישתו בברכה לפיכך א"צ שליחות בהתלויה משא"כ מזוזה דעיקר המצוה נגמרה בעת קביעתה כנ"ל אפשר דצריך לעשותה בעצמו או ע"י שלוחו. ועי' קנאת סופרים דף י"ט שהסביר דעבודה החשוב' א"צ שליחות וא"כ גם במזוזה דהוי גמר המצוה ה"ה, ועי"ש דף ה' דבמצוה שבגופו ואחר עשהו כגון שאחד מניח תפילין על ידו של חבירו שפיר דמי ונלפע"ד דאף שאינו שליחו כגון שאין ברצונו אפ"ה שפיר דמי עי' הגמ"י הל' ציצית פ"א שהקשו לר"ת שפוסל אשה לעשות ציצית כיון שאינה במצות ציצית הא אמרינן בע"ז ל"ט שהיתה קושרת לו תפילין בזרועו ותירץ דלא נאסר לאשה רק תיקון גוף המצוה ככתיבה ותיקון ציצית וכו' אבל הקשירה אין בהמצוה שום תיקון הרי דאף שאינה חייבת מ"מ תוכל לקשור דהמצוה שבגוף האדם א"צ שליחות וא"כ ה"ה לענין מזוזה י"ל דדמי לקשירת תפילין כיון שאינה עושה שום תיקון בהמצוה תוכל לקבוע מזוזה לבית איש אף שאין בה דין שליחות זולת למשא ומתן עי' ח"מ סי' קפ"ח ס"ב הרי דא"צ שליחות, ובאמת שיש לסתור דשמא תירוץ הא' שבהגמ"י עיקר דבמס' ע"ז שם לאו קושרת רק מסייעת, וכן י"ל כיון דהיא חייבת במזוזה א"כ יש בה דין שליחות כמו לענין גיטין, וכן י"ל דמה שחייבת במזוזה היינו שרק צריכה להדר אחר איש שיתקן מזוזה לביתה וסברא כזאת כתבו התוס' ע"ז כ"ז דאף למ"ד אשה פסולה למול הוי אמינא דחייבת מ"מ להדר למול בנה ע"י איש, ועי' בנין ציון החדשות סי' ח' דאף אם אשה ועבד חייבים לשמוע פ' זכור מ"מ אינם מצטרפים לעשרה לענין זה ורק מחויבים לשמוע מעדה שנקראו בי' שיקראו פ' זכור עי"ש וה"נ אף שמחויבת במזוזה מ"מ צריכה דוקא שאיש יקבע לה מזוזה. וכן צ"ל במ"ד ביו"ד סס"י רצ"א דמחנכין את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם לאו שיעשו בעצמם רק לעשות להם אך מסתימת הפוסקים לא משמע כן וצ"ע. ומדברי הר"ן פ"ק דפסחים בסוגיא דבלבער משמע דאין מועיל אם קבע מזוזה לאחד שלא מדעתו ובעינן שליחות שכ' שם דבתרומה מברך להפריש דבעינן דעתו משא"כ ביעור ומילה שאחר יכול לפטרו שלא מדעתו מברך על ולפ"ז במזוזה דמברך בלמ"ד משמע דדמי לתרומה, אך י"ל כמ"ש באות כ"ט עי"ש. ועי' מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' ז' וסוף דבריו דאפילו אם נאמר דלא בעינן שליחות בפדיון הבן מ"מ היינו דוקא בדיעבד מה שעשה עשוי אבל לכתחילה צריך דעת האב דאל"כ הרי מפקיע המצוה המוטלת עליו וא"כ בנ"ד ה"נ דבדיעבד מה שעשה עשוי וא"צ השוכר להסירה ולקבעה מחדש, אך היינו דוקא בשוכר דלתוס' ורא"ש י"ל דאינו רק מדרבנן עי' אות ח' בזה נוכל לסמוך דא"צ שליחות וגם זה צ"ע אבל בקונה בית דמה"ת חייב בוודאי צע"ג דעל מה נסמוך דא"צ שליחות. ועי' מנחות ל"ג ר"ג בנא ביתא ואמר לר"נ קבע לי מזוזה הרי דהיה בשליחותי' ועי' מ"ש לקמן אות י"ד ט"ו:

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה