מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ברכות והודאות · יב
(י"ל דכשיצא תוך ל' לא תהיה ברכת המזוזה לבטלה וראיה מנ"ח ושחיטה ותרומה. מקור מרמב"ם דתרומה חובה אף כשאינו רוצה להגות. הערות בזה. כשמברך לאכול ונודע איסור במאכל מדרבנן אפילו אסור לאכול כ"ש בין לרמב"ם ובין לרא"ש. אם בירך ונמאס הפרי אם מועיל חרטה אחר הברכה. ישוב לרש"י וראי' מק"נ ותמיהות על ס' יהושע. חקירה במג"א ופמ"ג. אם מת עכו"ם אם צריך לשפוך המים במצ"ש.. מת בע"ש ולא שפכו אם מותר לשתות בשבת. בשלו תבשיל ממים וערבו ג"כ לחלב ותינוק תוך ל' נמצא מת בזרוע אמו מה דינם. מתי מוקמינן על חזקת חי, מחלב יעשו גבינות. ואם יש ס' מותר. והערות שונות בזה.)
עוד מקום אתי לומר בשוכר בית בחו"ל וקובע מזוזה תוך ל' בברכה שחקרתי באות ט' י"א דניחוש שמא יחזור בו ויצא תוך ל' די"ל דאפ"ה לא תהיה הברכה לבטלה עי' תה"ד סי' ק"ב במדליק נ"ח בע"ש וכבתה קודם קבלת שבת דאין זקוק לה דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה עי"ש הרי דגם ברכה לבטלה אין כאן [ועי' ט"ז תרע"ג סק"ט] וכמו ברכת השחיטה וכן ברכת הפרשת תרומה לשיטת הג' רעק"א בחי' על ט"ז יו"ר סי' א' ס"ק י"ז שאינו מחויב רק ברוצה להנות אח"כ ועי' תוס' קדושין ל"ו ד"ה כל] ואפ"ה אין החיוב עליו שיאכל ויהנה אח"כ ממנו בכדי שלא תהיה הברכה לבטלה וה"נ. וראיתי בקנאת סופרים השמטות להלכות מזוזה תשובה מ"ב דס"ל כרעק"א וחכם א' כתב לו שמרמב"ם משמע כט"ז דאף בשאינו רוצה להנות מחויב להפריש והוא דחה זאת, ולפע"ד מבואר ברמב"ם הלכות ברכות פי"א הי"ב דבהפריש תרומה לעצמו מברך להפריש ובהל' ט"ו כתב דנט"י ושחיטה אף לצרכו מברך על וא"כ מאי שנא תרומה משחיטה אלא על כרחך דתרומה חובה אף באינו רוצה לאכול ולהנות ועי' מ"ש לקמן אות י"ז. ומצאתי ראיה לט"ז מרש"י פסחים ס"ט ד"ה הזאה דתרומה דאין לומר דקאי הזאה להפריש תרומה דהא הפרשת תרומה גופא לא דחיא שבת והפי' ידוע משום מתקן והלא בלא"ה אין חיוב עליו כשאינו רוצה להנות ממנה אלא ע"כ כט"ז, ועי' תוס' שם ד"ה דתרומה ועי' רש"י גיטין מ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא משמע בהיפוך וצ"ע ואין לדחות הראי' שכתבתי מברכת שחיטה למזוזה דשאני שחיטה דכשרוצה לשחוט הוי גוף המצוה מה"ת לזאת הברכה בתוקפה אף כשימנע אח"כ ממנה משא"כ מזוזה, הנה גם בשוחט בן פקועה דהוי דק משום מ"ע כנ"ל באות הקודם ואפ"ה אין חיוב עליו להנות אח"כ ממנה והברכה לא הוי לבטלה וה"נ במזוזה כיון שמתחילה הי' כוונתו לדור בה גם לאחר ל' אף אם יחזור בו אח"כ לא הוי ברכה לבטלה, ודוגמא לזה ראיתי בריטב"א חולין ק"ו דאם נטל ידיו ונמלך מלאכול אף שבירך ענט"י רשאי ולא נאמר לו שחייב לאכול בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה עי"ש. ובאמת שלפענ"ד צ"ע אם כללא הוא גם לברכת הנהנין וכדומה שיכול לימלך ולחזור בו אחר הברכה או אפשר דרק בנט"י מטעם דיכול להתנות עליהם כל היום עי' או"ח סי' קס"ד.
והנה הא פשיטא לי דעכ"פ היכא שהמניעה אח"כ מצד סרך איסור בגוף המאכל ועי' מה שכתבתי בסמוך ועי' מ"ש באות ל"ז] אפילו איסור דרבנן שנודע לו אח"כ אין לו לאכול אף פחות מכשיעור. לא מבעי' לשיטת הרמב"ם פ"א מברכות וכן נפסק בא"ח סי' קצ"ו דעל איסור דרבנן אין מברכין לא בתחילה ולא בסוף אף שברהמ"ז מה"ח וליכא למימר דמיירי כשלא אכל כדי שביעה דהוי רק מדרבנן דמדסתים משמע דבכל ענין הדין כן, עכ"פ חזינן דאלים איסור דרבנן להפקיע דבר מה"ת וה"נ אלים האיסור דרבנן להפקיע דבר מה"ת במה שיהי' נחשב ברכתו לבטלה אשר י"ל דרמב"ם ס"ל דברכה שא"צ עובר על לא תשא מה"ת עי' מג"א רט"ו סק"ו [ובפרט שי"ל רמה"ט לא הוי ברכה לבטלה כיון שמקיים דברי חז"ל שלא יחשוש לברכה לבטלה ועי' שו"ת פמ"א ח"ב סי' מ"א ונתה"ש ח"ב] ובפרט לפי מ"ש הט"ז בסי' קצ"ו בטעם הדבר שאינו מברך עליו כיון שאין אכילתו חשובה כלל והוי כלא אכל עי"ש א"כ עפ"ז ה"ה כאן לא יאכל כי מה יועיל לו כיון דהוי כלא אכל וסוף סוף הוי ברכתו לבטלה. ואין לומר דאם נתירו לאכול מחמת שבירך א"כ שפיר אכילתו חשובה דבהיתר קאכל ואינו מתחרט וקצה באכילתו ועי' ח"מ סי' רל"ד ס"ג ובסמ"ע שם ולמ"ש הש"ך ביו"ד קי"ט ס"ק כ"ז דלענין ממון לא גזרו י"ל דאה"נ דאם בירך בכה"ג לא גזרו] דזה ניחא לשיטת המחבר ס"ב דבסכנה מברכין עליו ועי' משבצות שם שכתב דל"ר לשוגג משא"כ לשיטת הרמב"ם גם בסכנה אין לברך דאין אכילתו חשובה א"כ עפ"ז אין להתיר לו לאכול בנ"ד ואפילו לדעת הרא"ש דס"ל כראב"ד שמברך כשאכל בשוגג עי' ט"ז שם ולכאורה לא אלים האיסור דרבנן וא"כ ה"נ, אך לדידיה ברכה לבטלה שעובר על זה אינו רק מדרבנן וקרא דלא תשא אסמכתא בעלמא הוא עי' מג"א שם וכיון דרק מדרבנן הוא מה אולמיה הך דרבנן מהך ע"כ נראה דלא יאכל ושב ואל תעשה עדיף. ועי' או"ח סי' ר"ו ס"ו דמי שנטל פרי ובירך עליו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך הרי דבנמאס א"צ לאכלו אף דהוי ברכתו לבטלה, אך בעטרת זקנים שם מביא י"א דיש לו לאכול קצת אף שנרקב כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה וצ"ע להנ"ל כיון דנמאס אין אכילתו חשובה וקצה באכילתו וא"כ הוי כלא אכל, וכן י"ל דיש איסור משום בל תשקצו ובאיסור אין רשאי לאכול כנ"ל ואכמ"ל:
אך מבעי' לי אם יוכל למנוע עצמו מלאכול אחר הברכה רק מצד שאינו רוצה ומתחרט עי' רש"י ערובין מ' ע"ב ד"ה ליתביה לינוקא וז"ל דה"ה כי שתי אחרינא דטעמא משום דגנאי לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו אדם לאלתר וכו', ועי' מג"א סי' רע"א ס"ק ל"ב וסי' תרכ"א סק"ג, ובשו"ת הר"ן דקדק על לשון גנאי דהלא אם לא טעמו ממנו הוי ממש ברכה לבטלה ועי' ט"ז או"ח סי' ג' סק"ד, ובאמת שלפעד"נ דרש"י קרא גם לאיסור גמור גנאי עי' רש"י ברכות י"ג ע"ב ד"ה לייט. ועי' בקרבן נתנאל על מ"ש הרא"ש פ"ק דתענית דאי' דאם קבל עליו התענית אסור לאכול ולשתות ממ"ד בערובין שם לענין זמן על הכוס ביו"כ היכי נעביד נבריך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבל עליו ותמה ע"ז דלמא שאני התם דא"כ תהיה למפרע ברכתו לבטלה עי"ש הרי דאין מועיל לו חרטה כדי שלא תהיה הברכה לבטלה. ועי' שו"ת ס' יהושע בפו"כ סי' תקי"ח דהא דמהני שאלה בתרומה וחלה היינו דוקא היכא דמפרישה עם עוד עיסה אבל היכא דמפרישה בפני עצמה דאם ישאל עליה נמצאת למפרע ברכתו לבטלה שוב הוי כנדרי אסורין שאין מתירין אותן, אמנם תמוה דמה מהני שמפרישה עם עוד עיסה דהברכה חל על עיסה אחרת דהלא נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ועוד קשה גם כשמפרישה בפ"ע כיון שבעת ברכתו בהיתר היה הדין שכשירצה יכול לשאול א"כ אח"כ כששואל אין כאן ברכה לבטלה, עי' הלק"ט ח"א סי' מ"ח וחת"ס חיו"ד סי' רנ"ג וסי' ש"כ ואה"ע ח"ב סי' צ"ב. ולפע"ד דמי ג"כ לתרומה שחיטה ומזוזה כשאינו רוצה אח"כ לאכול ולהנות ולדור בה שאין כאן ברכה לבטלה כנ"ל וה"נ וצ"ע:
והנה המג"א סי' ר"ו סק"ח כתב בשם ס"ח דאם בירך על מים ושמע שיש מת ישתה מעט וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ימתין עד שעברה התקופה ואח"כ ישתה ולא יברך ושומר מצוה לא ידע רע [ועי' פמ"ג שם שכתב דמזה מוכח כשבירך על מאכל ובאותה שעה אסור לו כגון תענית והמתין זמן מה עד הלילה ולא הסיח דעתו מהני ומשמע דגם לכתחילה מהני ויזהר שלא יסיח וצ"ל שם מחוסר רק זמן עי"ש ועפ"ז אמרתי דה"ה אם בירך על חלב ונזכר שהוא קודם שש שעות מאכילת בשר ה"ה מיהו בספק אם הגיע שש אף דאיתחזיק איסורא מ"מ כה"ג יאכל תיכף ואכמ"ל] ולפע"ד צ"ע דמדוע צריך לשפוך השאר וכן להמתין מעט כיון דשומר מצוה לא ידע רע. ונראה דס"ל דלא מגינא המצוה רק בעידנא ושאם לא כן היה מתבטל המצוה לגמרי משא"כ בכה"ג וזה דלא כט"ז סי' תנ"ה סק"ג ועי' משבצות שם ומ"ש באות כ"ח ויהיה נפ"מ במ"ש הרב פת"ש יו"ד סי' של"ט דבשבת אין לשפוך המים משכונת המת [ולפעד"נ מכיון דעיקר הלימוד מן ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה וי"ל דהיא מתה בחול עי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות י'] חדא דטעם א' שכתב הש"ך עיקר וא"כ בשבת לא ישפכו כדי שלא יתעצבו ואף לטעם ב' י"ל דבשבת אין משפשף סכינו [ועפ"ז השבתי פעם א' שבית השני היה ביהכ"נ ואמרתי דאף שנקרא שכן עי' או"ח סי' צ' ומג"א ס"ק כ"ג מ"מ אין לשפוך דאינו יכול לכנוס לשם בסכין עי' או"ח סי' קנ"א ס"ו ומ"ש לקמן אות נ"א ועי' סנהדרין פ"ב וב"ק ס' והבן ורק משום טעם א' וי"ל דג"כ אין לשפוך דאין מספידים בהם וע"כ אין להעצב בו ועוז וחדוה במקומו] ולמצ"ש יש לשפוך מטעם א' ועפ"ז במת כותי אף לפי מ"ש שם לשפוך מ"מ זהו רק מטעם ב' ולפ"ז במצ"ש לתנייהו לשני הטעמים וא"צ לשפוך, ולהמג"א הנ"ל יש לומר דגם ב שבת משפשף סכינו רק דאפ"ה שומר שבת יגין עליו שלא יזיק לו וה"ה כשבירך ושמע שיש מת אף דכבר שפשף הסכין מ"מ ישתה מעט דשומר מצוה שלא תהיה ברכתו לבטלה יגן עליו שלא יזיק לו, ועפ"ז גם במת כותי למצ"ש ישפוך. וכן יש נפ"מ במת בע"ש דאז משפשף וא"כ אסור לשתותם בשבת משא"כ למג"א דאף כשמשפשף שומר מצוה לא יזיק לו א"כ כשלא שפכו בע"ש מותר לשתותם בשבת כשאין לו מים אחרים. ולדינא בהני תרי נפ"מ יש להקל מס"ס שמא טעם א' עיקר ושמא אינו משפשף בשבת ואף כש משפשף מ"מ שומר מצוה לא יזיק לו ואף שיש לפקפק אם מהני ס"ס בסכנה עי' לעיל אות ט' מ"מ המנהג להקל בזה. ולענין דבר שניתר לכבוד שבת אם מותר גם לאח"ש עי' משבצות יו"ד צ"ד סק"ט ויד שאול סי' רי"ח סק"ב ובני יששכר חודש תמוז אב אות י' מ"ש בזה ולפעד"נ להעיר מחגיגה כ"ו ברגל מגען טהור ולאחר הרגל טמא למפרע ואולי תלי בפלוגתת ט"ז ופר"ח סי' ק"י סק"ה ועי' כתובות המכשיר בה פוסל בבתה:
אגב אציג מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שאלתו שבשלו תבשיל עם מים וכן הדיחו במים כלי החליבה וערבו לתוך החלב ואחר איזה שעות מצאו תינוק קטן תוך ל' ללידתו מת מושכב בזרוע בעלת הבית וחוששת שמא שכבה עליו והרגתו רח"ל מה משפט התבשיל והחלב והאשה. וזה תשובתי ראשון דאשון דאין לצדד ע"פ מ"ש בשו"ת חסד לאברהם להתיר דיעבד התבשיל וכ"כ בשם ארי' חיו"ד סי' י"ח כ"ח דעי' מ"ש הרב פת"ש שם דעת האוסרים וכן גם בילד תוך ל' [אף שאין מתאבלין עליו מ"מ חוששין לטעם ב' של הש"ך כנ"ל, ובזה י"ל פי' האשכול הל' ס"ת סי' י"ד פלוגתת ירושלמי ובבלי באנינות בספק נפל ואולי קאי בכה"ג ולשון מושאל הוא ותליא בשני הטעמים ועי' שו"ת שם ארי' ח"מ סי' א' ג' ועי' מ"ש לקמן] וכ"כ בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' רי"ח וכמדומה שכן המנהג, ואף שי"ל דכאן יש עוד ספק שמא מת אחר הבישול והתערובות והמה מותרים אך עי' ט"ז סי' שצ"ז סק"ב מביא תשו' מהר"ם מינץ דמי ששמע שמת קרובו וא"י אם הוא תוך ל' לענין שיתאבל עליו וכו' ומהריב"ל פסק דחייב להתאבל מכח הך דהמביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים והט"ז חולק דכל הטומאות כשעת מציאתן וכיון דעכשיו מת מסתמא מת קודם ול"ד לגיטין דשם לא שמענו שמת ע"כ נותנים לו חזקת חיים ואמרינן דעדיין הוא חי משא"כ כששמענו באחד שמת ולא ידענו אימת אמרינן דמת מקודם ול"ד למקוה וגבינות דשאני מיתה דכל חי עומד למות בלי ספק ע"כ כיון ששמענו שמת אמרינן דמת מקודם ועי' מהרשד"ם יו"ד סי' ר"א ובעמודי אש להה"ג מבאהפאלי קונ' הספיקות אות י"א] וא"כ ה"נ אסור התבשיל והחלב. והנה הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד כתב דלפיכך בספק מתי נהרג לא אמרינן דנהרג תוך ג"י משום חזקת חי עד עתה דמיירי שראובן הלך מכאן וא"י היכן הוא אז אוקמינן לראובן בחזקת חי ומת זה אע"פ שנראה להם שהוא ראובן אמרינן שמת קודם ג"י ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו ולא שייך לומר דאוקמי' אותו בחזקתו וראובן הוא חי, והנוב"י סי' ל"א הקשה דמה אולמיה חזקת חי של בעלה של זו האשה מחזקת האחר דאמרינן דלמא אחר הוא זה המת ומת קודם ג' ימים דגם לזה האחר היה לו חזקת חי נימא דהאחר חי עד הנה וזה הוא בעלה של זו כמו שמעידין העדים ובמעין גנים מתרץ דסברת הב"ש כן הוא דמחלק בזה דדוקא על איש שידוע לנו שהיה חי שייך לומר דאוקמיה בחזקת חי ועדיין חי אבל בנמצא מת א' לא שייך ליתן לו חזקת חי דהרבה ב"א שמתים בכל יום עי' זוה"ק פ' פנחס ד' רי"ו] ולפני ג"י ג"כ ידענו בברור שהרבה ב"א מתו ע"כ חיישינן שזה הנמצא הוא מאותן שמתו קודם ג"י ולבעלה של זו נותנים לו חזקת חיים ועדיין הוא חי, וא"כ בנ"ד י"ל להב"ש כשנמצא התינוק מת בודאי לא משכינן חזקתו לומר השתא מת וכסברת הט"ז כיון שמת בבירור והילודים למות לא הוי חזקה ואימור מת קודם וגם לב"ש התבשיל והחלב אסור עפ"ז. אך בשו"ת ב"א סי' ל"ו מחלק דדוקא במת שייך סברא הנ"ל אבל בנמצא נהרג י"ל כקושית הנוב"י מה חזקת חיים נותנים לבעלה של זו יותר מאיש אחר ולא שייך לומר כנ"ל דהרבה ב"א מתו ג"כ קודם ג"י בבירור וזה ג"כ מהם דנהי דהרבה מתו אבל לא נהרגו ולענין הריגה נותנים חזקת חיים גם לזה שלא ידענו אותו מי הוא דרוב העולם אינם עומדים להריגה ח"ו אלא למיתה טבעיות וכיון דבעלה של זו כשיצא מביתו הוא תוך ג"י ומכירין העדים שזה הוא ראובן בעלה לא חיישינן תו שמא אחר הוא שנהרג קודם ג"י ונשתנה כיון דאין בני אדם עומדים ח"ו להריגה והנוב"י בעצמו סוף תק"ע סי' נ"ב כתב כן מתחילה לחלק יע"ש במה שמפרש דברי הש"ע סעיף כ"ז, וא"כ עפ"ז בנ"ד שחשש קרובה יותר שהתינוק מת בהריגה ר"ל והילודים למות רק במיתה טבעית ע"כ ממשיכים חזקתו לומר שאח"כ מת והתבשיל והחלב מותרים. מיהו בבהמה כה"ג שנשחטה וספק אם היא תוך ג"י לענין שיועיל להבשר מליחה לבישול י"ל דבבהמה השחיטה כמיתת הטבעי לאדם משום שעומדת לכך עי' ברכות י"ז סוף בהמה לשחיטה, ושמעתי שהדגישו בזה אחרונים. ולדינא נראה שהתבשיל אסור והחלב יש לצדד שיעמידו ממנה גבינות וחמאה ויפרדו המים ממנה, אף שיש לפקפק דהגבינה יאסר מחמת שנכבש המים עם החלב מעל"ע וכמו בנפל חלב לתבשיל בדליכא ס' דלא מהני צוננים עי' ט"ז סי' צ"ח סק"ז [וקצת צ"ע ממ"ד בתדא"ר פ"ז שנחלקו המים בכלי מים לישראל ודם למצרי ואיך היו ישראל שותים הלא היו מקיימי מצות גם קודם מ"ח, ואפשר דזה הדם שאינו דם הנפש אינו אסור כלל. ואגב יש להעיר ג"כ במ"ש במגן גבורים סי' קנ"ח באה"מ ס"ק י"ג בשם מו"ק דקמ"ל דם אף כשלא נטבל רק בקצה אחד ואינו אוכל במקום הזה ובקרבן נתנאל כתב דזה טעות עי"ש מ"ש בזה ולפעד"נ דבאמת בזה אסור ממילא קודם הדחה לאכלו כך דשמא ישכח ויאכל הדם אף דבדיל מניה, מ"מ בכה"ג חמור מלאכול על שלחן אחד] וכן יש חשש שמא נשאר מעט בין נקביה עי' ט"ז ק"א סק"ד מ"מ יש להקל דיש עכ"פ ספק שמא אין כאן סכנה כלל, וכן בדאיכא ס' אף שלט"ז סי' קט"ז סק"ב לא מהני ס' בסכנה ובמק"א עשיתי סמוכים מברכות מ' הקצח א' מס' סמני המות ועי' מ"ש באות מ"ג ובאוהל ים המלח אות י"א מ"מ כאן יש להקל בספק סכנה. וע"ד תשובת האשה עי' שו"ח מהרי"ל סי' מ"ה ומ"ב סי' כ"ז ובאה"ט או"ח תר"ג ויורה חטאים אות י"א ואף שיש ספק שמא נפל הוא כנ"ל מ"מ דוקא באבילות הקילו אבל לנ"ד אזלינן בתר רובא דרוב יולדות בני קיימא הם ותשוב' הרבה צריכה אולי ירחם ה' עליה [אך שמעתי אומרים שהרב הצדיק המפורסם ר' יהושע העשיל מאפטא זצ"ל הקיל קצת בתעניתה שיהיה לה כח להוליד בנים] ונלפע"ד בנ"ד שג"כ תתאבל בכדי שלא יהיה כתרתי דסתרי ובזה יש לפרש דברי האשכול הנ"ל ואכמ"ל, כ"ד ידידו הדו"ש אליהו פוסק: