מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל בית הרואה · ח
(אם בטריפה אסור הב"מ לב"נ. ישוב לקושיתי על חת"ס מתוס' לימוד זכות מה שהעולם אינם מדקדקים בזה. צ"ע על הר"י מגא"ש שאוסר בהמה וחיה שצדו אותם בקשת. י"ל דשחיטת עשו היה ע"י גירא מלובנת ויתישב המדרש. צ"ע על הר"י מגא"ש דבשוק של חיה יש ט"ז גידין. קושיא על החת"ס דסכין עשו היה אסור משום שמנינות דעכו"ם. י"ל דהיה אסור משום במ"ה ואמ"ה ועפ"ז יתישב המדרש הנ"ל דשלא תאכילני נבילות וטריפות.)
ומדברי המד"ר הנ"ל באות ו' ז' יש ללמוד דגם בטריפה אסורים הב"מ לעכו"ם משום אמ"ה ועי' תוס' חולין ל"ג ד"ה אחד ומשמע דכל דאיכא איסורא לישראל שוב דמי לטמאה דל"ש לומר מא"מ, ועי' ש"ך יו"ד סי' כ"ז סק"ב ולאו דוקא טמאה כמו שלתוס' לאו דוקא נבילה, ועי' תשו' חת"ס יו"ד סי' י"ט תפס ג"כ בלשונו נבילות וטריפות ועי' תב"ש ופמ"ג שעמדו בזה ועיין בס' האשכול הל' טריפות ססי' ט"ו ובה"ג סוף הל' שחיטת חולין. ומה שרצה בס' ערוגות הבושם לחלק דבטמאה מעולם אסורה ועומדת משא"כ טריפה קשה טריפה מתחילת ברייתה מאי איכא למימר, ואין ראיה משבת ק"ח דטריפה ל"ד לטמאה לענין כתיבת תפילין ומזוזות דשם גם נבילה ל"ד להו ואדרבה הרי חזינן דגם כשנטרפה אח"כ ע"י אדם דמי לנבילה לענין ההיתר לכתוב עליו עי' תוס' שם ד"ה איזה כ"ש לחומרא, וקצת י"ל דל"ד לטמאה שמעולם אסורה משא"כ טריפה פי' שעכ"פ במעי אמה היתה לה שעת הכושר ועי' חולין ע"ב. וראיתי באחרונים שחתרו למצוא זכות למנהג העולם שאינם נזהרים בזה ותמיד מוכרים הב"מ לעכו"ם עי' תורת זבח סי' ח', ובתשו' חת"ס שם כתב דיש לתלות בהיתר שקונה אותם לאכילת שונרא ועי' רש"י שבת קמ"ב ד"ה ושדי] דאוכליהון לאו בר אינש, ועפ"ז היה קשה לי מה צריך התוס' מעילה כ' ד"ה קרביים להמציא נ"מ דאין בזה מקח טעות הלא בלא"ה יכול לומר נ"מ דמותר למכור לב"נ מנבילות וטריפות, ויש לדחוק דזהו כונת התוס' במה שסיים פי' האוכלים אינם בני אדם ולכאורה מה בעי בזה אך כוונתם למ"ש בעצמם במס' ע"ז ג' ד"ה כהנים ואומר ר"ת דיש לחלק בין אדם וכו' דעכו"ם נמי מקרי בני אדם ועי' בפי' תפארת ישראל אבות פ"ג משנה י"ד ולזה אמר דאף עכו"ם אינם אוכלים אותן ובודאי מותר למכרו לו דק דיש נ"מ ג"כ לענין דלא הוי מקח טעות ועי' קצוה"ח סי' רל"ב.
והנראה לפע"ד דתקנת אחרונים שלא לדקדק בזה מיראת השוחט כשיאמר לטבח שנמצא הסכין פגום ולפיכך אסור למכור הב"מ לב"נ יצוח עליו בדינא ודיינא וע"כ חששו שמא אם לא יכול לומר סתם טריפה יכשירה מחמת יראה ע"כ בכל כה"ג יאמר סתם טריפה דבאמת יש כמה ספיקא שמא בעצם מפרקת נפגמה ושמא לא שחט נגד הפגימה ועי' יו"ד סי' י"ח סעיף י"א וח"מ סי' ש"ו ס"ה ואכמ"ל. והנה בחולין י"ח היכא דלא נמצא סכינו יפה ממסמס ליה בפורתא דאפילו לעכו"ם נמי לא מזדבן והיה נלפע"ד הטעם דבאין סכינו יפה הוי נבילה וכיון שהוא היה מוכר הב"מ לעכו"ם א"כ קנסינן ליה ג"כ בהני, והנה לפי המסקנא שם פי' רש"י שם ד"ה ואכשריה דהא דאמר רבא מכריזין אבשריה דטריפה בלא נמצאת יפה וא"כ הרי הוא נבילה וחזינן דלא נ"מ גם לענין הב"מ הרי דיש מקור היתר מגמר' והנה ביו"ד סי' י"ח סי"ז לא נמצא מהך דמכריזין אבשריה וצ"ע. ואכמ"ל:
ולפי הנראה לע"ד פי' דברי המדרש הנ"ל ה"פ דצוהו שלא יורה בקשתו במקום שעושה טריפה כי אז אח"כ לא יועיל השחיטה להב"מ לשיטת המסתפקים גם טריפה לאסור הב"מ לב"נ וה"ה לסומא. ועפ"ז צ"ע לי על מ"ש בתשו' ר"י מגא"ש סי' ר"ו לאסור מלאכול מבהמה וחיה שצד אותם ציד בקשת וחצים ואע"פ שנפל החץ בשוקא דשמא נגע במקום שעושה טריפה והרי כאן יצחק לא חשש שמא נגע במק"א כי לא מחזקינן איסורא ממקום למקום, וכן בחולין ל' דשחט לעופא בהדי דפרח ולא חשש שמא מקודם נגע במקום הטורפה ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח ועי' שו"ת חת"ס חיו"ד סי' נ"ב נ"ג. ונלפע"ד דגם שחיטת עשו היה כן ע"י דבדק גירא מלובנת ושחט בה בהדי דפרח ולהדיעה הא' ביו"ד סי' ט' ס"א דשחיטתו פסולה ולזה הזהירו שישחוז מחשש נבילה וכן לא ילבנו מחשש צדדי הסכין ששורפין הסימנים קודם שנשחט הרוב והוי כניקב שם שהוא טריפה עי"ש סי' כ"ו ס"א ולדיעה ב' להכשיר כשידע שמלובנת ונזהר מהצדדים אפשר דבזה מודי שאין בכוחו להיות נזהר ואם נאמר דגם בזה יכול להיות מהר י"ל דהזהירו שישחיז סכינו מצדדים, עמ"ש בש"ך סי' ט' סק"ב דל"ד לפגימה שאפילו ידע אינו מועיל והוי נבילה ולהליבון עכ"פ יהיה נזהר שלא יגע בצדדים שלא יעשה טריפה ומעתה לק"מ הך דשלא תאכילני נו"ט:
ואגב צ"ע לי במ"ש בתשו' ר"י מגא"ש שם דגם בשוק של חיה יש חשש דהרי שנינן וכן שנוטל צומת הגידין וקימ"ל די"ו חוטים הם ואי אפסיק חד מנייהו טריפה וזה צע"ג דהרי קימ"ל דבבהמה ג' הם ורק בעופות הוי י"ו. ורציתי לומר מחמת דהתחיל בנפל בשוק של חיה ואפשר דמי לעוף אך הלא קימ"ל דחיה בכלל בהמה לכל מילי דטריפות עי' יו"ד סי' ל' ובביאור הגר"א ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת נ"א וגם הלא סיים שהרי שנינן בבהמה וכן שניטל לזאת צ"ע דבריו].
והנה לפי שיטת התב"ש ופמ"ג דרק בנתנבלה בשחיטה אסורים הב"מ לב"נ לא בנטרפה ועי' בקצוה"ח סי' רל"ב מ"ש בכוונת הריב"ש סי' ת"ג י"ל דברי המדרש הנ"ל באופן אחר דבתשו' חת"ס שם סי' י"ט רצה להוכיח דלאו משום פגימה צוהו לשחוז הסכין רק כיון דנשי עשו קטרו לעכו"ם ע"כ היה סכינו אסור משום שמנונית דעכו"ם ע"כ צוהו שא תליך מלשון משיאה ע"ג חברתה להסיר השמנוניות, והנה מלבד שאין משמע זאת מהמדרש הנ"ל עוד קשה דא"כ גם השחזה אינו מועיל כי סכין של משמשי עכו"ם אסור לשחוט בו מסוכנת משום שהוא מתקן עי' יו"ד סי' י' וכאן מסתמא לא ימלט ממסוכנת כיון דירה בהם בקשתו. ע"כ נלפע"ד דה"פ דמצינו דעשו היה הורג נפשות ונבלע בסכינו בשר מן החי ואמ"ה [ע"י שנשתמש בו אח"כ רותח] שאסור לב"נ ג"כ עי' רמב"ם הל' מלכים פ"ט ועי' מל"מ הלכות מ"אס פ"ב ה"ג ואגב י"ל דרשב"א והרמב"ן לשיטתייהו דבשר אדם מותר ועל כרחך מחיים דמת אסור בהנאה על כן לא שייך אמ"ה גביה אבל לדעת האומרים שהוא בלאו עי' מגיד משנה שם גם אמ"ה שייך גביה וכן הוא שיטת הריטב"א ועי' מל"מ פי"ד מהלכות אבל ועי' שפ"ד סי' ס"ב סק"ב ומשבצות ע"ט סק"ג ועי' באחרונים] אלא דלזה היה מהני עכ"פ נעיצה בקרקע קשה י' פעמים עי' יו"ד סי' י' ס"א אך דזה רק בדליכא בו פגימות אבל בדאיכא בו פגימות צריך השחזה ע"כ אמר לו שישחיז הסכין וימלט מ"ב איסורים מנבילה שבסכין פגום הוי נבילה גם מבשר מן החי דלרמב"ם לא מחייב ע"ז רק מטעם טריפה עי' לח"מ בהלכות מלכים שם הלכה י"א, ויתישב ג"כ מה שלדברי הש"ך שם סק"ח דלאחר השחזה מותר אפי' לכתחילה עי"ש והכל ניחא ואכמ"ל: