מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ארץ נוד · סימן קפו
סעיף א
[ישובים בש"ס ופוסקים] עי' כו"פ [ש מה שתירץ על קושית הב"י על רבינו שמחה [דכשמחמיר על עצמו ומצוה לה לבדוק רשאי ומשובח) ועדיין קשה מהך [דנדה י"ב] דאמר רב כהנא שאלתינהו לאינשי ביתיה דר"פ ור"ה בדר"י כי אתו רבנן מבי רב מצרכו לכו בדיקה ואמרי לא יעו"ש הרי דאפילו לדידהו דמחמרי אנפשייהו מ"מ לא צוו לבדוק לנשותיהן [ואפשר דזהו היה שאלת רב כהנא דשמא בכה"ג דהבעל מצוה ל"ש לבו נוקפו או טעמא דמגניא באפיה. ולולא דמסתפינא אמינא בפי' הגמרא שם א"ל ר"פ לרבא מהו למיעבד כי הא מתניתא כו' עי' רש"י ותוס' שם וי"ל דה"פ ע"פ מ"ד שם י"ז דאיסור תשמיש ביום שמא תתגנה עליו ואפ"ה סבר רבא או ר"פ עי' שבת ס"ו דת"ת מאפיל בטליתו הרי דאצלו לא שייך כ"כ שמגניא באפיה דצנוע הוא שלא יסתכל וא"כ שאל ר"פ לרבא לדידן מהו למיעבד כי הא מתניתא בבדיקה עכ"פ לצוות להן א"ל סודני לא דמגניא באפיה פי' אף ת"ח אסור בזה דמגניא באפיה אם תבדוק אר"כ שאלתינהו לאינשי ביתיה דר"פ וכו' כי אתו רבנן מבי רב מצריכי לכו בדיקה וכו' ולישלינהו לדידהו פי' להנשים גופייהו איך מנהגם דלמא אינהו מחמירי אנפשייהו בבדיקה ולא יודעים שזה חומרא להם דמגניא באפי גברייהו ומדינא אסור ועי' היטב ברש"י כתובות ס"ב ד"ה בנפשייהו ואכמ"ל] ואי נימא דרבינו שמחה מפרש הך דר"ז מר"י אשה מהו שתבדוק א"ע לבעלה היינו לאחר תשמיש דלא כתוס' אין זה דוחק כ"כ כמ"ש הכו"פ דהלא הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם פי' כן עי' ב"י. וחלקי אמרה נפשי בביאור הר"ש כמובא בהג"מי דהך דלבו נוקפו שייך בין קודם תשמיש בין לאחר תשמיש ואין חילוק בין בעלה מצוה לה או בודקת מעצמה דלא כטעם התוס' דבודאי הרגישה דהרי מהך דר"כ מוכח כן ובאם תרצה להחמיר לבדוק עצמה שייך חומרא לפני תשמיש כדי לשמש בהיתר ברור משא"כ לאח"ת מה נפ"מ בבדיקתה ואי לענין תשמיש שלה לאח"כ הר"ז הוי קודם תשמיש דעיקר בדיקתה לתשמיש השני וגם דלר"ז דס"ל בע"נ לא יבעול וישנה הרי אין נפ"מ בלאחר תשמיש כלל ושאלת ר"ז היינו ממדת חסידות עי' ב"י דברי הרשב"א ואי נימא שתחמיר לבדוק אחר תשמיש הוא רק לענין לחייב בעלה קרבן וזה היה פשוט לו דלבו נוקפו ורק שאלתו על קודם תשמיש וע"ז קאמר ר"ש דלהחמיר על עצמה ר"ל שלא בפני בעלה ורק מעצמה תבדוק זה מצוה קודם תשמיש ולאח"ת היינו בעת חיוב קרבן דלאחר שיעורא דקרבן אין נפ"מ בבדיקתה ואיזה חומרא יחשב ובשיעורא שתמצא דם ויהיה לבו נוקפו אח"כ כפי' רש"י וחומרא כזה שמן הדין א"צ בדיקה לא מחמרינן בחששא דלבו נוקפו יע"ש. וגם נראה מדבריו שמפרש דר"כ ששאל אי מצרכו בדיקה היינו לפ"ת וקושית הש"ס ונשיילהו לדידהו פי' לאנשי ביתיה בעצמם אם בודקין ומתרץ שמא אינהו מחמרי ורק שאלתו אם מצרכו רבנן להו בדיקה [עי' מ"ש לעיל בזה וצ"ע דא"כ מה קשיא ליה על פי' הכו"פ מהך דר"כ שאף המחמירין על נפשייהו לא הצריכו לנשותיהן לבדוק דמנ"ל דהנהו רבנן מחמירין אנפשייהו אחרי שהפי' דהנשים מחמירין על עצמן ועוד נלפע"ד דלק"מ מר"נ על סברת הכו"פ די"ל דשם דהוו ישינות קצת עי' רש"י ותוס' שם דאיכא צערא להקיצם אז לא היו מצוים הנהו רבנן להם לבדוק משא"כ כשהם ערות משובח כשמצוה לה לבדוק וצע"ק מכתובות ס"ב ע"פ כן יתן לידידו שינה ואכמ"ל].
והנה הך דר"ז פירשה הראב"ד אלאחר תשמיש דלא כתוס' ד דלדידיה צריכים לומר דהך דר"ז דקאמר בע"נ לא יבעול וישנה לא אתיא כר"י בכאן ושאלת ר"ז לר"י היה אחר מימרא דידיה דבע"נ לא יבעול וישנה וכפי' הרשב"א עי' ב"י ולהראב"ד לא ניחא ליה זה וע"כ מפרש בעיא דר"ז אלאחר תשמיש דמקודם ודאי בעי בדיקה לדידיה ולזה לא יבעול וישנה ודוחק לתרץ דלא ישנה משום אחר תשמיש ושמא הרגישה בשעת תשמיש וטעתה בהרגשת שמש זה אינו דזהו ל"ש רק בשיעורא דקרבן ובזה לא תבדוק בודאי דיהיה לבו נוקפו ולאחר שיעור הזה תו אין נפ"מ בבדיקתה רק לענין תשמיש השני ולפע"ד אין זה דוחק דשמא הך דלא ישנה משום תרתי לאחר תשמיש ולפ"ח ומנ"ל בלפ"ח גרידא] ונראה דהיה קשה לרמב"ם דממ"נ באם נצריך לה בדיקה לא יהיה שייך שוב לבו נוקפו דידע דמש"ה בדקה וכנראה מתוס' דאם היה תקנת חז"ל ל"ת ללבו נוקפו וגם דא"כ גם בעסוקה בטהרות שייך הך חששא וע"כ דבצריכה מן הדין ל"ח לזה ואי שאלתו להחמיר שלא מן הדין קשה ג"כ הרי מתניתין [בדף י"ד] נקטה והצנועות מתקנות שלישי לתקן הבית א"כ לאו מן הדין הוא וקשה הרי לבו נוקפו וא"ל דצנועות עד שבודקת לפ"ת זה אינה בודקת לא"ת [צ"נ לפ"ח אחר] דא"ב מה קושיא [בדף י"ב] על ר"י תנא תני צריכות ואת תני צנועות הול"ל מתניתין הוא וגם בלא דברי ר' ינאי מדוע לא הקשה הש"ס מתניתין אהדדי או דיקשה [בדף י"ד] מדוע דוקא צנועות וגם דהיה מפרש הרמב"ם הך מימרא דר"כ ופירכת הש"ס ולישליניהו לדידהו כמ"ש בפי' הר"ש ולזה היה קשה לו לפרש שבאם תרצה להחמיר יהיה בזה חששא דלבו נוקפו וע"כ מפרש הרמב"ם דמתניתין [שבועות י"ד] מיירי באינה עסוקה בטהרות ומ"מ הצנועות בודקת א"ע קודם תשמיש לא מן הדין והך דר"ז על כל הנשים דעלמא דעל בע"נ בודאי צריך בדיקה לפ"ת דלשיטתו בע"נ לא יבעול וישנה וכ"ש בתחילה והך דר"ה עיקר איבעיא כדי לחייב בעלה בחטאת או בא"ת וכמ"ש בסי' הקודם דהיינו בפירש באבר חי היה תחילה סברת ר"א דלאו אנוס הוא וכשמתרץ הש"ס דלא יהיה לבו נוקפו וא"כ אנוס הוא אפילו פי' באבר חי דלא רצו לחלק דיהיה לבו נוקפו ולפי אוקומתא דשבועות ליכא לעולם חיוב חטאת דאנוס הוא ורק בסמוך לוסת וא"כ ל"ש כלל לבו נוקפו רק היכא דמתחייב קרבן לא בלא זה ולזה גם על עד שלו בודק דלא יהיה חייב קרבן כלל ולזה דקדק רב אבא בשאלתו כדי לחייב בעלה חטאת כנלפעד"ל דברי הרמב"ם [ועמ"ש בסי' קפ"ג סק"ד ואכמ"ל]:
סעיף ב
[ישוב לשיטת הרמב"ם] עי' אחרונים מה שהקשו הכניסה באין לה וסת ולא בדקה קודם. הנה מלבד מה שיש לומר דמ"מ אין חיוב קרבן ע"ז דהך דאסרו חז"ל זהו רק לכתחילה לא דתהיה בחזקת טומאה דהרי אדרבה בחזקת טהרה קאי ורק דצריכה בדיקה אבל בלא בדקה לא מיחשב עובר דיהיה חיוב קרבן ע"ז וגם דהרי היה ספק שמא ראתה בשעת תשמיש וא"כ אפילו היתה בודקת קודם לא היה ניצול מזה שאז היה מותר לשמש עמה ואין לחייבו קרבן ע"ז רק בסמוך לוסת דהחשש הוא על שעת השימוש שמא תראה עי' בנחל אשכול צד אות א'] עוד דשם בשבועות מיירי שהרגישה בשעת תשמיש כלשון הש"ס ואמרה לו נטמאתי וא"כ בזה בודאו לא היה מועיל בדיקתה מקודם להצילה לדעת הרמב"ם לוקמי הך דשבועות י"ח דחייב על מכניסה דקדים ול"ש לחייבו קרבן ע"ז זולת בסמוך לוסת אז שפיר צריכים לחשוש שמא תראה וחייב שתים ודו"ק:
סימן קפ"ו ראיתי לחקור [ג' חקירות בהך עניינא דרואה דם מחמת תשמיש] א' אם דוקא בלא הרגשה או אחילו בהרגשה מועיל ספיקא דמן הצדדים ולומר אימר הרגשת שמש הוא. ב' אם נחשב על ידי אונס כקפיצות או כאכילת פלפלין ורק ע"י מעשה ג' אם יש בזה גם איסור מה"ת או לא. והנה חקירה א' לכאורה תלוי בהשני פרושים בנדה נ"ז] גבי אימור הרגשת שמש הוא דלהמפרשים דאפילו בהרגשה ודאי תלינן בהרגשת שמש לקולא עי' סי' קפ"ג באחרונים [ומ"ש שם אות ד' ח'] א"כ גם בנ"ד תלינן ולא מגרע לנו ההרגשה כלל וכן נראה מבואר מדברי הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד וס"ל דראיה קמייתא ממנינא נא ולא חיישינן שראתה מקודם תשמיש דרואה שאמרו בש"ס היינו ראית הרגשה ולא ראית הדם עי"ש [ועי' מהרש"ז בש"ע כאן סק"ב] הרי דמיירי אף בהרגשה ודאית וכ"כ בספר האשכול סי' מ"ח עי"ש] וכן יש ראיה מדברי הפוסקים דבשיעורא דאשם תלוי נחשבת רמ"ת מחמת שמביאה בעלה לאשם תלוי ואש"ת לא מחייבינן בלא הרגשה בלל והגם דבלא"ה ליכא א"ת דבעינן חתיכה מב' חתיכות עי' כו"פ מ"מ בלא הך דבעינן מב' חתיכות יש כאן א"ת וזהו דוקא בהרגשה וכדברי הש"ס בפ' הרואה ועוד י"ל דע"כ מיירי בהרגשה דאל"כ ליכא כלל איסור משום ס"ס שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא לא הרגישה והוי ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן] וא"צ להתהפך כלל כנודע וגם מש"א לא הוי דנפ"מ לענין איסור דרבנן [וספק צדדים מתיר יותר] וגם לענין הדם בעצמו עי' נוב"י סי' מ"ז] וע"כ דמיירי בהרגשה וליכא ס"ס ואעפ"כ לא מגרע לנו את הספק צדדים דהיינו דנתלי ההרגשה בטעות השמש [ומהני בדיקת שפופרת וכן מותרת להנשא לשני בלא בדיקה] כן נראה לכאורה.
אמנם י"ל בהיפוך דמיירי רק בלא הרגשה דבהרגשה ליכא ספק צדדים דהרי מחייבים קרבן בהרגשה עם מציאת הדם תוך שיעור ואשם תלוי בשיעור דאח"ז וב"ש האחרונים בסי' ק"צ דבהרגשה עם מציאת הדם הוי ודאי איסור מה"ת כ"א לפי שיעורו ולא מספקינן כלל בצדדים [ואיך מותרת לשני בלא בדיקה הלא דמי לבדקה בשפופרת תחת בעל א' ומצאה על המוך שאסורה לשני עי' בפוסקים מחמת דלא מספקינן בצדדים וה"נ]. מכאן עד ד"ה והך מלוקט מכתבי מהרי"ל ז"ל סי' קפ"ג:
וע"כ דמיירי בלא הרגישה ולא יכול להקשות בנדה נ"ז] מהך ברייתא [שבדף ס"ו] דנתרץ כהך דאימור הרגשת שמש הוא ומזה ראיה לתה"ד [בפסקיו סי' מ"ז] דבבדיקה הוי ספק תורה ולא סתרו דבריו מתשו' [סי' רמ"ו] דמפרש בש"ס דודאי ארגישה [צ"ל דהרגשה הוי ודאי וצ"ע לפע"ד דכונתו שם דטמאה מספק עי' נוב"י מה"ת סי' קי"ח ומ"ש בסי' קפ"ג סק"ח וראיה דהא התה"ד מדמה לה כלמ"ד וסתות מה"ת ובוסתות כתב רש"י בנדה ט"ו א' ד"ה דאורייתא דמחזקינן לה בטומאת ספק ועי' תוס' ורא"ש שם ד"ה אפילו הגיע שחולקים ע"ז ועי' תשו' ד"ח ח"א יו"ד סי' ל"ד] ובהך דפסקיו הוכיח זה מרדמ"ת וכונתו למ"ש דשם מיירי בלא הרגשה ומוכיח דשם הוי ספק תורה דאי מדרבנן א"כ סד"ר לקולא והוי ספק טוב דאפשר מדוחק התשמיש נתקלקלו הצדדים וע"י הך ספיקא מוציאין אותה מבעלה ונפטר מהכתובה וע"כ דהוי ספק דאורייתא וזה דברי מהרא"י בבירור וא"כ בנמצא אות יום ואפילו בשיעורא דא"ת והרגישה בשעת תשמיש אסורה לשני בלא בדיקה וגם צ"ע אי בדיקה מהני [ועי' שו"ת בית שלמה ח"ב סי' י' ומובא בסי' קפ"ג סק"ח] ועי' בש"ע מהרש"ז [בסי' קפ"ג] במה"ב לשיטת הרמב"ם משום רפואה וזה מקור דברי מהרא"י דהך דכתב להוכיח ממה דבדקינן בדבר שאינו מק"ט מלבד דבמהרא"י ליתא שם הוכחה זאת עוד דלפמ"ש הוא עצמו במה"ב דכבר היה בגופה והגוף מק"ט נסתר זה יע"ש:
ודע דהך דלמהרי"א ספיקא הוי ומדוע לא אמרינן רוב דמים בהרגשה ורובא עדיף גם מחזקה ומדוע לרמב"ם נקטו רק חזקה ואמנם היינו דאדרבה הלא רוב דמים בהרגשה יודעת האשה שמרגשת וזו מדלא ארגישה איתרע רובא וכהך דרוב הנשאות בתולות יש להם קול וזו שאין לה קול איתרע רובא ודומיהן והוי ספק השקול ואמנם אע"ג דספק השקול הוי לא הוי ברדמ"ת ס"ס שמא מצדדים ושמא לא הרגישה כנ"ל עי' נוב"י מה"ק סי' נ"ה נראה לתרץ דהנה טעם פלוגתת התוס' ומהרי"א עם הרמב"ם [דלרמב"ם ע"י עד הוי מה"ת לשיטת האחרונים ובסי' קפ"ג סק"ד הראיתי שי"ל פי' אחר ברמב"ם] היינו דלתוס' י"ל דס"ל דנגד חזקת דם בהרגשה איכא חזקת טהרה של האשה והוי ספק וא"כ א"ש דלא הוי ס"ס דספק צדדים לאו שקול הוא ורק בצירוף חזקת טהרה שלה עי' בש"ע מהרש"ז בכ"ד. וא"כ לא אלימא בכאן הך חזקת טהרה דיש נגדה חזקה לשוי טוד לשקול את הספק צדדים משא"כ באם נימא דרמ"ת בלא הרגשה הוי ודאי דרבנן ובספק צדדים דאיכא חזקת טהרה לצרופי הוי ספק שקול ולקולא והרמב"ם ס"ל דהוי חזקה אלימתא טובא ומועיל נגד חזקת טהרה ג"כ וזהו שיטת מהרש"ז:
אבל שיטת הנוב"י וכו"פ וס"ט שם דדעת התוס' ורמב"ם ומהרי"א אחדים הם וס"ל דחזקת דם בהרגשה לזה מחמרינן בבדיקה וע"כ צ"ל לדידהו דברי המהרי"א בפסקיו סי' מ"ז דהך שכתב דהוי ספק תורה היינו או מצדדים או ממקור אבל בהך דממקור בודאי הוי בהרגשה מכח חזקה. ואמת דצ"ע דא"כ מדוע מהני ס"ס בהך דט"ז סי' ק"צ הלא ספק א' נגד ל"מ לכ"ע עי' כללי ס"ס ויותר מזה דחשבו לרוב א"כ רובא וחזקה רובא עדיף ומדוע נקט הרמב"ם חזקה וע"כ דלא הוי רוב גמור. עוד צ"ע לדידהו דגם מהרי"א סובר כרמב"ם א"כ ברמ"ת להוי ס"ס עכ"פ וא"ל דספק צדדים לא הוי שקול דא"כ מהו הוכחת מהרי"א דרמ"ת הוי ספק תורה לו יהיה ספק דרבנן לא ניקל דלאו שקול הוי ואפשר דרק לישנא דברייתא משמע ליה דהוי ספק דאורייתא לא מהך מדאסרינן או דאם הוי דרבנן הא רמ"ת מטעם וסת ואין בכתמים משום ושת וה"ה בלא הרגשה ועי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ב] וצ"ע:
ולשני השיטות צריך להבין מימרא דבר פדא דף ס' ע"ב עי"ש וכן פסקינן בסי' ק"צ [סעיף נ"א] בג"נ במטה א' אין חברתה טהורה רק במצאה מיד כשיעור וסת והיינו כבר פדא קשה במה מיירי אי דארגשה לאח"ז אמאי טהרותיה תלויות ואמאי בנ"ד דג"נ לא נתלי בה ואי דלא ארגישה אמאי טהרותיה טמאות ושורפין הא הוי רק מדרבנן ולפע"ד צ"ע דבריו דלפי מדקי"מל מקור מקומו טמא א"כ גם בלא הרגשה טמאה לטהרות טומאת ערב עי' ס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג ומ"ש בסי' קפ"ג סק"ז ועוד י"ל דאפשר בר פדא פליג אשמואל וס"ל דאף שלא בהרגשה טמאת מה"ת לבעלה ג"כ עי' מ"ש שם אות ח' וצ"ע] וכן אפשר דלא נתלי דדמי למצאה לאת"ז דאע"ג דטמאה מ"מ אין תולין וכן בבעלת כתם דלא תלינן ועכ"פ לבר פדא קשה בודאי ול"ש הך תרוצא [דבדף נ"ז שם] אימר הרגשת עד דא"כ מדוע מטמאינן קודם שנתנה העד לבדוק דאז ודאי לא הרגישה [כוונתו דהא הוי ספק דרבנן לקולא על כל א' וי"ל קצת דכיון דהיו ישינות שמא ארגישו ולאו אדעתייהו כמ"ש מהר"ם מלובלין בתשו' סי' ב' ואף דבסי' קפ"ג סק"ה הבאתי הקושיא עליו מנדה ג' ישינה נמי אגב צערא מתערא מ"מ י"ל זה ואולי דהוי ס"ס על כל אחת שמא לא הרגישה ושמא אינה זאת וצ"ע] ובלא"ה א"א לחלק כך דבלא הרגשה אין שורפין עליה דספק הוי למהרש"ז ולהס"ט וסייעתו, אפשר דבלא הרגשה שורפין וכמו לרמב"ם ואולם קודם בדיקתה ל"ש התלויה שטעתה בהרגשת עד. ונראה לתרץ דהנה נבין בש"ס בהך דנמצא על שלה אותיום חייב חטאת ובאחר וסת אשם תלוי והנה קודם מסקנת הש"ס דבעינן הרגשה ובלא הרגשה כלל ג"כ טמא א"כ הא דמטמאינן בשיעור וסת היינו דבודאי כבר יצא הדם אך ששהה בהילוך כשיעור וסת ודאי ובשיעור א"ת ספק ועי' תוס' שם [דף ס'] ד"ה אימא שמש) עכביה לדם וא"כ ה"ה לדידן דבעינן הרגשה מ"מ אותו דם כבר היה יצא לחוץ בשיעור וסת ושורפין עליה דהרי עכ"פ עתה ארגשה והדם הזה היה בתוכה בעת נגיעת טהרות ודם שרואה בהרגשה אפילו קודם שהרגישה טמאה דסוף סוף דם טמא הוא ולהנוב"י דהרגשה היינו בביה"ח ג"כ א"ש דמתחילה] קודם שהגיע לביה"ח בסופו טמא היה ועתה הרגישה והא קשיא מדוע לא העתיק הרמב"ם הך דבר פדא להלכה כמו הך דג"נ ונראה משום דלשיטתו בכותלי ביה"ר ליכא טומאת ודאי עי' בש"ע מהרש"ז [סי' קפ"ג] ואמנם לפמ"ש דמיירי בהרגשה א"כ הוי טומאת ודאי וצ"ע:
ועיין עוד שם דההרגשה היינו לברר אם מן המקור או מהעליה ונראה דגם לדידיה יש דמים ממקור בלא הרגשה ורק דבמקור יש חזקת דמים בהרגשה ורק בשודאי לא הרגישה ומהעליה לסולם אינה מרגשת ועי' מ"ש בסי' קפ"ג פק"ד] וא"כ הך דינא דמהרי"א המובא בסי' ק"צ [ס"א] בהרגשה לחוד [דטמא מספק כנ"ל] אין הספק מכח שמא דם טוהר [ט"ס וצ"ל טהור וכצ"ל בנוב"י מה"ת סי' קי"ח ועי"ש] דזהו לא בא בהרגשה ואע"ג דדם טוהר בא ג"כ ממקור דלא כרא"ה בחינוך מצוה ר"ז דדם טהור אינו בא ממקור ועי' צ"צ להה"ק מלובאוויץ מ"ש בזה] מ"מ הראיה דנקט הגאון על דם העליה מדנקט הרמב"ם לישנא דשתת ה"ה לענין דם טוהר עי' ברמב"ם הלכות א"ב פ"ה ובנוב"י שם ודו"ק:
והך ראיה מדברי הרז"ה י"ל דרק בפ"א הרגישה ולישנא דהרואה בש"ס נקיט רק על פ"א ובפ"א לא נחשבת לרמית אע"ג דהוי ודאי ממקור וכדמוכח מסוגיא דשבועות שוב ראיתי דכונת הרז"ה הוא על כל הג"פ דהרי בזה מסיר תלונת הראב"ד שמא מקודם ראתה ובכל הג"פ שייך חשש זה [וא"ל דבלא"ה ע"כ מוכרחים אנחנו לומר דמיירי בשלא הרגישה דבהרגשה הלא א"צ למציאת דם לשיטת התה"ד בשהרגישה שנפתח מקורה דאמרינן שודאי ראתה ואין לומר דהיכא דנוכל לתלות הרגשת פה"מ בשמש גם לתה"ד טהורה דהלא לפמ"ש בסי' קפ"ג סק"ת פה"מ אינו עניין לטעות בהרגשת שמש וי"ל דטעם התה"ד משום דהדם נימוק ונפל לארץ ובאמת כשהיה בשעת מעשה מוך דחוק מלבד מה שי"ל דנוכל לתלות פה"מ בהרגשת עד עי' מ"ש שם וטהורה עוד י"ל דאם ראתה היה נראה על המוך וטהורה ודאי וא"כ ה"נ בשמשה לא מחמרינן בסברא דשמא נאבד ונפל לארץ דאדרבה יש סברא דשמש עכבן שלא יאבד כמו העד ולהחמיר בזה לומר שמא חיפהו ש"ז כבסי' קצ"ג לא מחמרינן דא"כ איך כתב הרמ"א דעברה ושמשה עדיף מבדיקת שפופרת הלא נימא דשפופרת עדיף דאין חשש שמא חיפהו משא"כ בשמשה ודוחק לומר דעברה ושמשה פי' ולא הזריע עמ"ש בסי' קצ"ג ומ"ש בסי' קפ"ד ס"ט] והך ראיה דא"ת זה לא נאמר בהך דרמ"ת רק בהך סוגיא דנמצא על שלו והפוסקים דמדמי לה זהו רק לענין השיעור שיש לספק שראתה בשעת תשמיש ובאמת בהך סוגיא דרמ"ת בלא הך דבעינן חתיכה מב' חתיכות ליכא חטאת וא"ת מחמת זה לבד שלא הרגישה ואפשר דא"ת מחייבינן גם על ספק הרגשה דאימור הרגשת שמש ולחומרא וצ"ע. וראיה דמיירי בלא הרגשה מתה"ד בפסקיו סי' מ"ז וז"ל דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת דאי מרגשת פשיטא דטמא וכונתו דלא שייך ספק צדדים [עי' מ"ש לעיל] ודברי הרז"ה באם נכריח להשוותו לסברא זו נוכל לחלק בין הרגשת פה"מ להרגשת זיבת דבר לח הנחשב ג"כ הרגשה לדעת אחרונים ועי' נוב"י מה"ק סי' נ"ה דליכא שום הרגשה רק זו והדברים צע"ג מכל אחרונים ועי' בנוב"י מה"ת סי' קי"ח וחת"ס ואכמ"ל] וזיבת דבר לח יכול להיות גם מצדדים [ויכולה לטעות בהרגשת שמש כמ"ש בסי' קפ"ג סק"ח דתטעה בלחלות הזרע] וב"ה הוי א"ש דבריו בהסוגיא וגם הך דא"ת הוי א"ש כפשיטות והתה"ד מיירי בפה"מ יע"ש וגם בדם מועט דל"ש זיבת דבר לח וצ"ע. ואמנם זה ברור לדינא דאפילו לא הרגישה בשום הרגשה נחשבת רדמ"ת כדמוכח מכל הפוסקים ואפילו הרז"ה נ"ל דס"ל כך ולאו לדוקא בעי הש"ס הרגשה ורק לרבותא כנ"ל בודאי ובהרגשת שנפתח מקורה צ"ע להקל [ולפע"ד להחמיר וכמ"ש בסי' קפ"ג סק"ח דאז לא מהני בדיקת שפופרת] ובהרגשת שנזדעזעה גופה נ"ל [ג"כ] להחמיר דבזאת הרגשה א"א לטעות בהרגשת שמש [עי' מ"ש שם] וא"כ מן המקור הוא וגם הרגשה לבד לתה"ד הוי ספק תורה וליכא ספק צדדים וכ"ש עם מציאת הדם [רק בהרגשת דבר לח לענין זה י"ל דלא הוי כהרגשה ויש להקל] ועי' חת"ס המובא ק בפת"ש ססי' זה:
ובחקירה הב' עי' נוב"י מה"ק סי' מ"ו דדעת הג' ש מהר"ח דדמי לאכלה שום ופלפלין וכן דעת הרז"ה דכל וסת שעושה להנאתה ע"י מעשה לא מיחשב אונס וציין שכן דעת הא"ר והנו"ב ס"ל דדמי לקפיצות מכת דברי הש"ך בס"ק ל"ה. וסברת פלוגתתם נראה דהנה לדעת תוס' שהביאו הרמ"א בסי' קפ"ט [סכ"ג[ באחרונה מחלק בין אכילה לקפיצה דהראיה באה בלא טורח והנה ברדמ"ת יש ב' פנים שתראה דם א' שמחמת חימוד תשמיש והתעוררת השמש בסופו בגמר ביאה דהוי סמוך לפרוזדור עי"ז הזילה דם וזה מיחשב שלא ע"י טורח רק כאכילה ב' דע"י שבעל בכח בכניסה ויציאה וע"י דוחק תשמיש ראתה דם וזה מיחשב ע"י טורח כקפיצות. ועתה נבוא לנ"ד הנה ראיתו מש"ך אינה ראיה גדולה כ"כ דלענין הך דניחוש לכל פעם שתשמש לענין זה דמי לקפיצות וגם באכלה שום נראה דהדין כן דבאכלה ס"א ל"ח לאכילה לבד כמו בוסת הגוף והחילוק מסתבר כמ"ש הרשב"א דכאן הוראות המקרים הוא מהדמים חיישינן שזהו מחמת הרגשת דמים משא"כ בכאן מתחילה ל"ח כלל שתקבע שלא בהרככה ורק חולין שאותו היום לבד ראתה ואעפ"כ אם ראתה ג"פ קבעה וסת וכן בהך דססי' קפ"ד ג"כ דמי וסת אכילה לקפיצות וג"כ מחמת סברא זאת וגם אין סברא כלל לחשוש בפ"א דהרי אנו רואים שאכלה כ"פ ולא ראתה וכן בתשמיש כאן הרי שמשה מקודם ולא ראתה ואיך פתאום תקבע לראות ע"י אכילה או תשמיש ותלינן בגרמא דאותו היום בלבד ואותו היום לא היה מקודם ואולם כשתקבע בג"פ רואים אנו בהאשה הולדה שנתחדש לה וסת ואעפ"כ קבוע יחשב ודו"ק כנלפע"ד להשוות הש"ך לדברי מהר"ח וגם מצד הסברא נקטו הפוסקים דטבע התשמיש להזיל דם ע"י חימוד ודמי לאכילה לתוס' ג"כ ובלא"ה לא הרויח הנוב"י כלל בזה דעדיין יקשה כל הקושיות לדעת הטור והרז"ה דס"ל דגם וסת הקפיצות בעינן עקירה ג"פ וכן להרז"ה דזה לא נחשב אונס וגם דא"כ מדוע לא הביאו הפוסקים ראיה מהך דינא דכאן להשיג על הרז"ה דס"ל דזהו לא נחשב אונס ועל הטור ורז"ה בזה דס"ל דבעי עקירה ג"פ וגם הג"מ שחידש הך דינא דצריך לחוש לו מדוע לא הביא ראיה מהך דינא דכאן וע"כ דל"ד לשם:
ובדרך חידוד נ"ל לפרש דברי הש"ס בדרך זה דהיינו באם הך דרואה מן המקור נעשה ע"י טורח הצדדים אז לא בעינן עקירה כלל דהוי וסת הקפיצות ודמי לוסת שאינו קבוע והך חששא דוסת הוי רק מדרבנן וזה דוקא בוסת קבוע ובאינו קבוע הוי רק גזירה מדרבנן ולענין לאוסרה על בעלה ל"ח לוסת שאינו קבוע עי' ט"ז כאן ס"ק ט"ז והנני נבוך לע"ע דאפשר מ"ד דחייב לפקוד אשתו ביוצא לדרך אף סמוך לוסת היינו דוקא בוסת שאינו קבוע שלכ"ע הוי רק מדרבנן עי' נוב"י מה"ק סי' מ"ו ואפשר דבכה"ג א"צ קרבן וכפרה ועי' מ"ש בפי' קפ"ג סק"ב ובסי' קפ"ה וצ"ע] וזהו פי' הש"ס דבדיקת שפופרת מבררת שכאם תמצא [על ראשו] בודאי לא הוי וסת שלה ע"י טורח הצדדים דא"כ בשפופרת ליכא טורח הצדדים ורק ע"י נגיעתו במקור וזה דומה לאכילה וקובע וסת ואחר בדיקת שפופרת וראתה על המוך בעינן אח"כ ג"פ בדיקה לעקרו דתו הוי וסת קבוע [ולפעד"נ מסתימת הפוסקים דכשמצאה על ראשו לא מהני אף מאה פעמים בדיקה לעוקרו וגם בעברה ושמשה אחר שנמצא על ראשו ולא ראתה צ"ע אם מהני] משא"כ באם לא מצאה בידוע שהוא מן הצדדים פי' ממקור רק ע"י טורח הצדדים] והוי וסת הקפיצות ול"ח כלל לענין לאוסרה על בעלה ולפ"ז לעולם צריכה לספור ז"נ בלא מצאה כלל [בבדיקת השפופרת אחר התשמיש שראתה דדם זה ממקור בא רק ע"י טורח הצדדים]:
ואמנם באמת נראה לדונו כאן בספק מנין בא הדם ממקור אם ע"י טורח הצדדים או ע"י נגיעה למקור ולזה עד ג"פ ל"ח דהוי ספק וסתות ולקולא דהוי דרבנן ואחר ג"פ דגם בקפיצות חיישינן איכא כאן ס"ס לאיסורא שמא בא שלא מחמת טורח וקבעה וסת ובאם ע"י טורח הצדדים שמא תראה גם ע"י אונס ולזה אסרינן לבעלה אע"ג דהוי בקפיצות וסת שאינו, קבוע וכשבדקה בשפופרת ולא מצאה על המוך שוב הדרינן דלא הוי וסת ע"י נגיעה דא"כ הו"ל לראות [ולא אמרינן דהוי וסת קבוע שאינו נעקר בפ"א כצ"ל] ואמרינן דודאי נעשה ע"י טורח הצדדים והוי אינו קבוע ונעקר בפ"א ואי תקשה הא בשפופרת ליכא טורח זה אינו דגם בשפופרת איכא טורח כניסה ויציאה דהא צריך להיות בעובי ג"כ כמו האבר או דלענין זה כיון דאיכא עוד ספק צדדים הוי ספק דרבנן ויש עוד ספק שמא היה הטורח כמו בביאה ונעקר הוסת הוי ס"ס וס"ס בוסת שאינו קבוע ל"ב לברר [פי' בג"פ] או דזה נכלל בכלל אין הכוחות שוין וכשנתחזקה בכל מיני כוחות גם שפופרת אע"ג דהוא קל שבכוחות מ"מ כוחות יחשב ודו"ק ובאם מצאה על המוך טפי אמרינן דהוי וסת קבוע ולזה ראתה דהחזקה אלים טובא משנימא דהוי וסת ע"י קפיצות דלא נקבע כלל ולפ"ז באמת באם מצאה על המוך בעי אח"כ בדיקת ג"פ בשפופרת לעקרו וכן בהך דברי הש"ך בס"ק ל"ה כיון שאין דרך נשים לראות מחמת תשמיש מדוע ניחוש לכתחילה שהראיה היה מחמת תשמיש וכונת הש"ך היינו שכמו שבקפיצה לא אמרינן לכתחילה שהקפיצה גרמה כן בתשמיש ג"כ ודו"ק וכן דעת הג' מהרש"ז בס"ק כ"א ונ"ל שכן דעת הט"ז וכו"פ יעו"ש ונראה מדבריהם דבאם הוי וסת הקפיצות לא היינו צריכים לאסור אותה לכעלה גם אחר ג"פ ולזה נוכל לומר בפשיטות הך דמהני בדיקת שפופרת בלא מצאה דאז עכ"פ לא הוי רק מדוחק הצדדים ועכ"פ הך דינא במחלוקת שנויה הנו"ב עם הש"ך לדעתו ס"ל דהוי וסת הקפיצות ולהג' מהר"ח וכו"פ והטור והט"ז וא"ר ומהרש"ז הוי וסת אכילה ובאם נניח בספק הקודם דגם בהרגשה מיירי הך סוגיא מוכרחים לפרש כמ"ש דבאם הוסת נעשה ע"י טורח הצדדים הוי וסת הקפיצות ואין חוששין לאסור אשה לבעלה:
ונבוא לחקירה הג' הנה הנוב"י ומהר"ח וכן נראה דעת הט"ז בס"ק ט"ז והש"ך דמטעם וסת נגעו בה וא"כ הוי רק דרבנן לדידן דקימ"ל ווסתות דרבנן ואולם החו"ד לקח דרך לעצמו דאיסור מה"ת יש כאן מכח חשש חולי הממלאת ונופצת [עי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ד] והנה מלבד שיסודו אינו חזק כל כך דלדבריו הך פי' בש"ס בידוע שמן הצדדים הוא בא היינו רק על דרך ספק שבאם הוי מחמת חולי המ"ו בידוע שמה"צ בא וכשנימא דבלא חולי רק מכח וסח אפשר דבלא נמצא בא מן המקור וזה דוחק ועוד דלדבריו דגם בלא נמצא כלל איכא איסורא דחשש וסת ומתירין מכח ספק צדדים דהוי ספד"ר א"כ קשה מדוע לא נתיר בלא בדיקה כלל מכח ס"ס דלענין דאורייתא איכא ספק צדדים ואת"ל מן המקור שמא מחמת וסת ומה"ת ליכא איסור בוסתות ולענין דרבנן איכא ספק א' ספק צדדים ולהחמיר לענין איסור תורה ליכא רק חדא ספיקא ורק דלענין איסור דרבנן יהיה ס"ס לאיסורא לדידיה ומלבד שאינו מתהפך וא"צ להתחיל בלהחמיר כמ"ש החו"ד עכ"פ אכתי שני הצדדים שקולים ולקולא וגם לא ידעתי שורש הס"ס דהרי באומרך מטעם וסת היינו במקור ואת"ל מחמת חולי הרי ג"כ במקור במה דסליק מניה וליכא רק חדא ספיקא אם במקור או בצדדים משא"כ הס"ס שכתבתי הוי טובה ככללי ס"ס ועוד דא"כ כמו שאתה מתיר מחשש וסת מכח ספק צדדים א"כ כמו כן נתיר בבדיקת שפופרת אחר שנמצא על המוך דהרי יש ספק שמא היה מתחילה מחמת חולי והרי חזינן דנתרפא ובספק לחוד נתיר אותה מחשש וסת ובפרט מה שהפריז על המדה דאפילו במצאה על צדדי השפופרת הדם טמא וחיישינן לנתעכב בכותלי ביה"ר זהו לא מסתבר כלל וכללא בש"ס דדיין שעתן ועוד דתוכל לרחוץ כל אותו המקום קודם הבדיקה וא"כ נתברר מזה דמכה יש לה המוציאה דם ותלינן לעולם בזה וקושייתו דאטו מכה אינה עשויה להתרפאות י"ל' דזהו לאות שלא נתרפאה דרוב נשים אינם רדמ"ת ועי' בש"ע מהרש"ז להדיא מדברי הר"ן דמהני בדיקת שפופרת בהך דממלאת ונופצת וכל קושיותיו אינם חזקות קושיא א' עי' נוב"י מה"ת סי' צ"א ופת"ש כאן ס"ק א' ה'] ואפילו להכו"פ וסייעתו וכדעת החו"ד בזה לק"מ דהרי כל הנשים שיש להם וסת קבוע הם מסולקות דמים שלא בזמן הוסת ולא גריע מימי עיבור ואעפ"כ ראתה ע"י תשמיש ה"ה בימי עיבור אמרינן דתראה וראיה לזה מהך דסי' קצ"ב [ועי' מ"ש בסי' קצ"ג] דצריכה ז"נ אפילו בזקינה ומניקה ודומיהן ולא אמרינן דהוי מסולקות דמים וע"כ דלענין ראיה ע"י חימוד כל אנפין שוין וקושיא ב' כונת התוס' דע"י חימוד התשמיש חיישינן היינו שבעל בכח והגיע לפרוזדור לפנים וראתה דם וגם דאפשר קים להו דוסת של חימוד ל"ש ורק ע"י מקרה התשמיש בעצמה ובזה אין חילוק בין מסולקת דמים או לא [צ"ע דבריו דהלא בפירוש כתב הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ה ה"ד דבשטח גמר ביאה האבר נכנס לפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק מעט לפי האצבעות הרי דאף בבעל גבר כהך דבכורות פ"ז רחוק מעט מראשו שבפנים ואולי הפרוזדור מתוח בראשו הרבה ואפשר דהרמב"ם דיבר בסתם אנשים לא בכה"ג. וכבר חקרתי באם ג' אנשים ששמשה עמהם וראתה דמ"ח היו ערלים שמחו אחיהם מחמת מילה י"ל דאינה נחשבת לרדמ"ח דשמא אז עי"ז היה לה יותר חימוד ואכמ"ל וכן בנאנסה אח"כ ולא ראתה שוב מחמת התשמיש לא יועיל לעקור וסת החימוד ויתפרשו דברי הרמ"א דעברה ושמשה עדיף מבדיקה שפופרת דוקא עברה שהוא ברצון לא בכה"ג ובישוב קושית החו"ד הארכתי בסי' קפ"ג סק"ה דלק"מ] קושיא ג' אפילו למהר"ח וסייעתו הלא כאן מכח דנתרפא אתינן ע"ז ולאו עקירת וסת היא ורק עדות על הרפואה ולפמ"ש לעיל ג"כ דטפי תלינן בוסת שא"ק ונעקר בפ"א מלתלות בוסת קבוע. קושיא ד' הנה אטו כל אצבע מין אחר הוא הלא הך דבעינן ג' אצבעות היינו דאמרינן דתו ליכא עוד מיני אצבעות שלא תראה דאל"כ היינו מתירין אותה לבעל ד' וא"כ גם שפופרת מהני קושיא ה' א"צ לברר ע"י טורח כזה. ובפרט באיסור דרבנן בס"ס א"צ לברר לכ"ע. קושיא ו' הלא גם לדידיה קשה מדוע לא השמיענו לענין עברה ושמשה דמהני [ואולי דא"כ היה צריך לחלק מאונס לרצון עי' לעיל בחקירה א'] ועכ"פ ג"פ מועיל [ועי' נוב"י דבנמצא על המוך לא מהני רפואה אח"כ] ולק"מ [ועי' ס' פר"ד פתיחה שער ט'].
ועדיין נשאר לבאר אי מטעם וסת מדוע באמת לא מקילינן מטעם ס' צדדים וא"צ לברר דאיכא טורח עי' ש"ך סי' ק"י וצ"ל דהוי ספק דאורייתא עי"ג דרבנן ונודע דאסרינן בסי' ק"י ואולם תקשה מהך דמכה שחילק הש"ך בין נקיים לרמ"ח ונראה דשם לאו מטעם ספיקא ולקולא מתירין ורק מטעם תלויה דבדרבנן הדין דחולין עדיף ול"ד לב' שבילין דשם בודאי א' טמא משא"כ [היכא] דרק מספיקא אסרינן דלענין דאורייתא אין תולין משא"כ לענין דרבנן והיינו דהוי כאתחזק היתרא ולא נכנס בסוג ספק כלל דנימא דיחשב עי"ג ועי' מ"ש בחי' [במק"א[ דתלויה עדיף ועי' מהב"ת של מהרש"ז בסי' קפ"ג ודו"ק:
ש"ך סק"א
[מ"ש וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבוקר בל"ט כשקמה ממטתה מצאה על כהונת שלה ריבוי דם שהיא מותרת לפע"ד דשפתי כהן ישמרו דעת כמה רבותא לאשמעינן א' אף דקימ"ל דטבילה גורמת הראיה כמ"ש בסעי' י' וא"כ נאמר דמסתבר יותר דראתה בשעת תשמיש קרוב לטבילה קמ"ל דא"כ יש ממנ"פ ונתלי דלא הוי רדמ"ת ללילות אחרות שלא בטבילה ב' קמ"ל דאם כשלא היתה ישינה אח"כ ולא הרגישה בשעת הראיה ואפ"ה לא מחזקינן יותר בטעות השמש אף דיש חזקת דם בהרגשת כ"ש כשישנה אח"כ די"ל כמ"ש מהר"ם מלובלין סי' ב' דשמא הרגישה ולאו אדעתא בשינה ודאי דאח"כ מסתבר דראתה ועי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ד ולעיל בחקירה א'. ג' קמ"ל בהכ"ש דאף שלא היה מופלג כ"כ מהתשמיש אך שהיה בעונה אחרת כגון ששמשה סמוך לבוקר וראתה כשנראה הבוקר תיכף מ"מ כ"ש דלא הוי רדמ"ת דהרי גם בפרישת עונה ל"ח בכה"ג ועי' מ"ש בסי' קפ"ד ש"ך ס"ק ט"ז וצ"ע ד' קמ"ל דאף בריבוי דם שאין ס' צדדים עי' נוב"י מה"ת סי' צ"ג אפ"ה מותרת] ול"א איגלאי מלתא למפרע וראיה לזה דהרי בר פדא מטהר הטהרות בשהה לאחר אותיום עי' נדה ס' והרי דלא מספקינן כלל שמא ראתה בשעת תשמיש ולא נכנס בגדר הספק א"כ ל"ש לומר אמ"ל כיון דלא נסתפק לנו כלל ע"ז ורק היכא דהוי בגדר הספק ע"ז שייך לומר אמ"ל והטעם הוא דאמרינן דיין שעתן [ובאמת לר"ע דס"ל כל מעל"ע מטמאה אח בועלה טומאת ז' א"כ ה"נ כל מעל"ע תשובה רדמ"ת עי' ספר לחם ושמלה כאן סק"א רק דלא קימ"ל כן ועכ"פ נ"מ למ"ש החו"ד כאן דכשראתה אפילו מופלג מתשמיש מ"מ צריכה בדיקה לאחר תשמיש כיון דאתיליד בה ריעותא א"כ אף בתוך מעל"ע י"ל כן וצ"ע] ול"ח כלל מכח חזקת טהרה של האשה ולפ"ז יש לנו ספיקא דהנוב"י דאם ראתה מחמת תשמיש בימי טומאתה כגון שעברה ושמשה ואח"כ שמשה ב"פ בהיתר או כגון ששמשה ב"פ בלילה א' ובפ"א בדקה אותיום ובשני בדקה אחר אותיום דבחזקת טומאה קאי שוב שייך לחשוש לאישתהי [ועי' ספר פר"ד שפתי לוי סק"ג] ואפשר דבכה"ג אמרינן אמל"מ כיון דנכנס בגדר הספק וצ"ע ומדברי הא"ש המובא באחרונים] בסעיף י' משמע דאין לחלק ואפשר דדוקא בראתה שלא מחמת תשמיש הרי זה בחזקת טומאה דהוחזקה למעין פתוח משא"כ ברמ"ת דאין דרך נשים לראות כן ולזה אפילו ברואה פ"א מותרת פ"ב בלא בדיקה [צ"ע מחו"ד הנ"ל] א"כ לא נחשבת מעין פתוח שתראה עוד הפעם מחמת תשמיש בפשיטות י"ל דמעין פתות לא אמרינן כשראתה ע"י חימוד עי' ביאור הגר"א קצ"ב סק"ב וה"נ] וכשראתה אמרינן שאח"כ ראתה ודיין שעתן ודו"ק:
ש"ך סק"ב
עי' אחרונים ומדבריהם מבואר דרדמ"ת מיירי שלא בהרגשה דאל"כ הול"ל דהרגישה וכתי' הרז"ה [עי' מ"ש בחקירה א'] ולפעד"נ דהן אמת דפ"א מן המנין אע"פ שלא בדקה לפ"ת אך ב"פ האחרונים צריכים בדיקה לפ"ת ואז אמרינן אגמ"ל דגם פ"א היה בשעת תשמיש כיון דגם פ"א נכנס בכלל ספק וכמ"ש לעיל משא"כ באם כל הג"פ היה בלי בדיקה מקודם צ"ע דיש כאן ס"ס ספק ראתה קודם וספק מן הצדדים ואף ע"ג דחזקת טהרה מנגדת להספק ראתה קודם הלא איכא רוב נגד החזקה דרוב נשים אין רדמ"ת ועפ"ז נסתר כל ראיות הס"ט להקל [משיבת ציון סס"י ל"ח במ"ש שלא אסרה רק כשתראה עוד ב"פ מ"ת נראה דלא אמרינן בכה"ג אגמ"ל ועי' מ"ש בסק"ג וצ"ע]:
ש"ך סק"ג
[עי' אחרונים שהביאו דברי הזכרון יוסף סי' כ"ב ברופא שבדק באצבעו שהקשה דאי ס"ד דבדיקת אצבע מועיל א"כ בטלת לגמרי דין דרמ"ת דהא ע"כ אחר כל ראיה ספרה ז"נ והפסיקה בטהרה ע"י מוך שבאצבעה ולא ראתה וא"כ שוב הוי כבדקה בשפופרת ומזה שפט דגם במכחול בלא שפופרת לא מהני ועי' בס"ט וחת"ס סי' קנ"ח והנה לכאורה יצויר דין דרמ"ח בנאבדו העדים בכל הג"פ ששמשה ואח"כ מצאם במקום בדוק שלא ספרה כלל ז"נ ובזה יתישב לשון הש"ך כאן שא"צ ג"פ רצופים בהלילות שהקשו אחרונים דבלא"ה א"א זה בלא ז"נ ועפ"ז נכון דמיירי בנלקחו העדים אך זה דוחק דלשון הגמרא משמשת פעם א' וב' משמע דגם לכתחילה וצויר הדין ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז' ואכמ"ל] עי' חו"ד בלא בדקה כ"פ בנתים והנה הוא לשיטתו אזיל דרמ"ת הוי חששא דאורייתא [עי' מ"ש בחקירה הג'] אבל לדידן דקימ"ל דרק משום וסת נגעי בה א"כ איכא ס"ס ספק צדדים וספק שלא נתחזקה עדיין ובס"ס א"צ לברורי בדרבנן וגם דהספק הראשון לא אסרתה כלל אע"ג דנודע וא"כ הוי ס"ס עדיפא ול"ש לומר אגמ"ל כיון דלא נכנס לנו בכלל ספק דהרי התרנו אותה לגמרי וכן מבואר בשיבת ציון ססי' ל"ח דאע"ג שראתה ב"ס רצופים מח"ש מ"מ כיון דבאמצע עבר פ"א שלא בדקה תיכף מחשיבהו לעקירה ובעי עוד ב"פ [שיהיה ג"פ רצופים בבדיקה] וחימה על הרב פת"ש סק"ג שהסיב דעתו לדעת החו"ד וזה אינו וכמבואר שם [ולפעד"נ דבדין החו"ד שהיה מקודם ב"פ רצופים בבדיקה דחזינן דלרבי בב"פ הוי חזקה עי' רש"י נדה ס"ו ואף דקימ"ל דבעינן ג"פ מ"מ עכ"פ נכנס לנו בגדר הספק ויש ס"ס לאיסורא שמא כרבי ושמא גם בפ"ג ראתה מחמת תשמיש ואי היתה בודקת היתה רואה תיכף ולא התרנו אותה בודאי בפ"ג רק עצה"ד וכן מצאתו בכתבי אדוני אבי מו"ר שליט"א שתרגיש בכה"ג ופלפל שם ממה דקימ"ל מחזיקין איסור מזמן לזמן עי' או"ח סי' תפ"ז ועי' טהרות פ"ט משנה ט' ואכמ"ל משא"כ בנידון השיבת ציון דראתה מקודם רק פ"א מ"מ ובשליה לא בדקה דעל פ"ב לא היה מקודם שום ס"ס לאסור והתרנו אותה לגמרי שוב הוי עקירה ולא פליגי הגאונים אהדדי] ועי' עוד בשיבת ציון שם מ"ש מדוע האשה נאמנת שראתה ג"פ מחת"ש ולא אמרינן דעינה נתנה באחר וכן הקשה בכו"פ ותרצו משום דהוי מדעל"ג ולפעד"נ דמ"ד חז"ל דלא תהיה נאמנת באומרת טא"ל הוא מחמת דשם אין הנאמנות שלה רק מכח שוי אנפשה ח"ד משא"כ בנדה דהוי מטעם נאמנות כמו עדות וספרה לה בזה באמת לא תקנו כלל ולזה אם האשה אומרת דאינה יכולה לטהר לבעלה כלל נאמנת דשם ל"ש מדעל"ג דאטו תמיד יהיה ידיו ועיניו שלא תיקח עדים מלוכלכים או כשתאמר שמרגשת בפה"מ עי' סי' ק"צ וע"כ דנאמנות דידה לענין נדה הוי כעדים ובזה לא הפקיעו הקדושין משא"כ שם ועי' ק"ס השמטות למי נדה תשובה י"ט]:
ש"ך סק"ד
עי' מה שהקשיתי בחי' באם לא נמצא על שלו דמטמאינן בנמצא על שלה דשמא בעת יציאת השמש ראתה וכמ"ש בנוב"י מה"ת סי' צ"ג א"כ קשה האיך מהני בדיקת שפופרת הלא כל ראיתה בעת יציאת המכחול [והשפופרת ולפעד"נ דאפשר באמת צריכה בדיקה אותיום לאחר יציאת השפופרת וכשראתה דמי לנמצא על ראשו. שוב ראיתי שהרגיש בזה בס' פר"ד טורי כסף סק"ו דכל כה"ג לא הוי שתקו הפוסקים. ועי' בס' מלבושי טהרה דה"ה בלא מצאה בצידי השפופרת רק שנמצא דם באותו מקום אחר יציאת השפופרת בידוע שהוא מן הצדדים ומותרת ופשוט עי"ש ולפע"ד צ"ע טובא דנראה דל"ד למ"ש בנוב"י סי' מ"ג והביאו במלבושי טהרה שם סי"ב בבדקה א"ע מקודם ונמצא בצידי השפופרת אח"כ להתיר בלא ז"נ ול"ח שברגע זו ירד מפרוזדור משא"כ בנ"ד שיש הוכחה מדלא נמצא על השפופרת מנ"ל להקל] ואולם למה שהסביר הג' מהר"ח מובא בנוב"י מה"ק נכון דשם השמש [רק] בסוף ביאה נוגע סמיך למקור משא"כ המכחול [והשפופרת] יכול להתעכב שם משך מה ותמיד הוא סמוך למקור ובודאי [היה ראוי למצוא על המוך ואולם עכ"פ צריך נהתעכב שם המכחול והשפופרת] איזה משך כמו שיעור גמר ביאה עד שעה שהוציא האבר [עי' מ"ש בסק"ז ובאם לא נתעכב שם כשיעור עכ"פ צריך בדיקה אחר יציאת השפופרת בעד :
ש"ך סק"ז
[עי' במנחת יעקב דבראב"ד משמע דאין לחלק וזה כביר חפשתי בשפר בעה"נ ולא מצאתי משמעות ועיין שלחן ערוך הגאון מהרש"ז. ובעיקר הדין שכתב הרמ"א דא"א בקיאין בשיעור כדי שתושיט אעירה קצת הנה בס' האשכול סי' מ"ח אחר שהביא היש מי שאומר שאא"ב וכו' מסיים ואין טעם לדבר שא"צ בקיאות לשטר כדי שתרד מן המטה ולכמה תקנות חתרו להתיר אשה לבעלה ולמה נוסיף חומרא ועי' בנחל אשכול שם ואם אמנם קבלנו עלינו דברי הרמ"א ז"ל מ"מ נלפע"ד דאין לך אלא חדושו לאסרה על בעלה הראשון ושני בכה"ג כיון דיש לה עוד תקנה ולא בבעל ג' לזאת אף אם ימצא איזה משמעות בבעא"נ דאין לחלק אין להשגיח במקום שהאשכול דחה לגמרי דבריו ובפרט שי"ל דהוא לשיטתו שאוסר בדיקה של שפופרת בזה"ז כמ"ש בש"ך כאן סקי"ד בשם הראב"ד דא"א בקיאין בזה ה"ג ס"ל דא"א בקיאין בשיעור אבל לדידן דגם בזה"ז קי"ל דמהני בדיקה. ה"ל בקיאין אנו בשיעורו מיהו גם בבדיקה בזה"ז פקפק הש"ך שם דאין להורות רק בבעל ג' יע"ש. וה"נ לדידית בשיעור בקיאות הסמיכות ונכון. עיי"ל בהיפוך דאין ראיה מבעה"נ להחמיר דהוא ס"ל דפ"א אינו מהמנין וכפי הנראה דס"ל דגם בבעל ג' כן דמהך סברא דאין כל אצבעות שוות ע"כ אינה מחויבת לבדוק קודם ועי' באשכול שם וברז"ה שהשיגהו ואכמ"ל וכיון שראתה בכל בעל ד' פעמים אף שלא בדקה קודם ביאת א' מ"מ ריעותא גדולה הוי עד שא"א בקיאין בבדיקה ובהסמיכות דמסתבר, שראתה בשעת תשמיש משא"כ לדידן דס"ל דט"ה מהמנין ע"כ ניתן לה הקולא דבקיאין אנו בבדיקה ובשיעור הסמיכות וכ"ש בבעל ג' כדי שלא תאסר לכ"ע ויהי נפ"מ כשעברה ושמשה ד"ה אע"פ שלא בדקה קודם פ"א וראתה אז לא ניתן לה הקולא מבקיאות שיעור סמיכות עכ"פ ואכמ"ל. אמנם בבעל א' ב' קבלנו דברי הרמ"א דאף שע"א מהמנין מ"מ א"א בקיאין בשיעור סמיכות ולא בבעל ג' כנ"ל.
והנה ממ"ש הרמ"א ז"ל בסוף דבריו וכ"ז לא מיירי רק בראתה סומך וכו' נראה דיש גבול מתי נקרא סמוך ואנחנו לא נדע וראיתי בס' פר"ד שפתי לוי סק"ז שהשיג על ס' מק"ח דס"ל דהשיעור בחצי שטה דודאי אף ברבע שעה יש יותר משיעור שתושיט ידה וכיוון לסגנון א' עם הרב נחל אשכול סי' ל"ג סק"כ דברביעית שעה אחר תשמיש של סמוך לוסת כשראתה אפילו ספק לא הוי והבועל טהור. אמנם דעת המק"ח י"ל ע"פ הנ"ל בסי' קפ"ד דשיעור סמוך לוסת מה"ת חצי שעה א"כ אומרת הרמ"א ג"כ כן. אמנם לדינא חומרא גדולה באמת לומר כן וגם שימור הסמיכות שתפס הפר"ד שם בהילוך כ"ב אמה זוטר טובא וקולא גדולה ולפעד"נ דצריך לרמותו עכ"פ לשיעור טומאה עי' אה"ע סו' קע"ח ס"ד דהוא כשיעור לצלות ביצה ולגומעה וכמו בעברה ושמשה עדיף מבדיקת שפופרת ה"נ בשעה שיעור תשמיש וראתה לא הוי רדמ"ת או כמ"ד בגיטין ע' דהיוצא חבית הכסא לא ישמש עד שישהה שיעור מהלך חצי מיל ולפלא שלא מובא בש"ע מזה ועי' מג"א ר"מ ס"ק כ"ט וביד אפרים שם ועי' תוס' מולין ק"י לענין שיבתא ובקיצור ש"ע ר"ש גאנצפריד סי' ק"נ כתב שלא ישמש עד לאחר שעה ונעלם ממנו כ"ז] הרי דבשיעור ט' מנווין מששים בשעה הוי שיהוי מרובה וה"נ ל כן ויען כי מלתא דרבנן הוא מטעם וסתות יש להקל בספק השיעור כנלפע"ד לעורר לב המעיין]:
סעיף ב
נלפע"ד דהך דספק צדדים הוי ספק שקול משום דרוב מסייע דרוב נשים אינם רדמ"ת ואע"ג דרוב נשים אין רואות דם מן הצדדים מ"מ כיון דדם צדדים טהור ל"ש לדון ע"ז אם יצאה בזה מרוב נשים דבמה דאין נפ"מ לדינא לא נחשב יצאה מן הרוב משא"כ באם נימא שהוא במקור שפל זה אנו דנין לאוסרה בזה יצאה מרוב נשים והיה ראוי לאוקמה על חזקת טהרה ואילם הרי יכולין לברר וע"כ צריכים לברר ואע"ג דאיכא טורח בדבר מ"מ כאן הך דנעשה ספק שקיל ולא אמרינן רוב דמים מן המקור הוא ע"י רובא דרוב נשים אין רדמ"ת והך יכולין לברר ועיקר הספק נעשה ע"י דבר שיכולין לברר ואח"כ שאוקמוה אחזקה ג"כ יכולין לברר גרע ואפילו בטורח צריכין לברר ולזה בלא מצאה על המוך אפילו בבעל א' דשייך לומר אין כל אצבעות שוות מ"מ כיון דתו אין יכולין לברר תו סמכינן דבודאי מן הצדדין ואוקמוה אחזקה וזהו כוונת הב"י כיון דרוב נשים אין רדמ"ת שוב תלינן לקולא ודו"ק. והך דבעי רגלים לדבר זהו לקושיתו בבעל א' לבדוק עכ"פ בג' מיני שסופרת ובכל א' ג"פ וע"ז צריך לתרץ דתיכף שלא נמצא נחשב רגלים לדבר קצת ותלינן שבכל הג' שפופרת לא תמצא דם בראש המוך וא"כ א"א לברר ועי' בקו"א בש"ע מהרש"ז יע"ש ולדבריו קשה קצת כיון דלא נמצא בצדדים ג"כ מדוע נעשה ספק צדדים עדיף הלא הך דאין כל אצבעות שוות ס"ל דאמרינן גם לענין המקור ואדרבה מדחזינן לענין הצדדים דאינו שוה ה"נ נימא לענין המקור ונהי דטפי איכא למתלי בשאינו שוה לענין הצדדים מ"מ רגלים לדבר לא נחשב כ"כ לחשבו עי"ז ספק מקור אינו שקול. ועפמ"ש ניחא דרק לענין שא"צ לברר נחשב עי"ז רגלים לדבר קצת שלא נוכל לברר אח"כ ג"כ. וע"ש עוד מיש על הרמב"ם ומתרץ ולדבריו א"א לצייר הך דינא בדארגישה דאז אין כאן ספק צדדים ורק אפשר דספק נתרפאה יש כאן ואולם עכ"פ אסורה לבעל ב' בלא בדיקה לפ"ז יעו"ש. ולפעד"נ על קושית הרמב"ם דחדא דשם מיירי בסמוך לוסת ואז ליכא ספק צדדים דמסתמא רגיל. ע"י הוסת להקדים שנית דשם דאירע פ"א או ב"פ אפילו אך לא רצופים וא"כ לא יצאה מכלל רוב נשים שאינם רדמ"ת דמקרה הוא. ועפ"ז לא קשה עוד קושיא איך תביא חטאת תבדוק בשפופרת ועפ"ז ניחא דבאם תמצא. דם בצידי השפופרת לזה לא מספקינן דהרי צדדים. הוי מועט ורוב דמים ממקור נגד החזקה שלה דהרי דם לפניך ולספק שמא א"י שפופרת לא תמצא כלל לדעת הא"ש ג"כ לא תהיה מותרת אז, דרק בצירוף רובא ובפ"א ליכא רובא ועי' לעיל [בחקירה א'] דאפשר הך דרדמ"ת מיירי ג"כ בהרגשה בודאי ובגוף הך ענין דלא מצאה עי' מהרש"ז ונוב"י מה"ק ודברי ש"ע מהרש"ז ברורים [ועמ"ש קצת בסי' קפ"ג סק"ד ואכמ"ל]:
טז סק"ה דהמוך הוא בשביל שיהיה הדם ניכר בו פי' דאל"כ י"ל דהיה דם עליו אך שלא היה ניכר ונטהרה שלא כדין ועוד שלא יסרט ויוציא דם פי' דשמא לא היה דם רק ע"י הסירוט ונטמאה שלא נדין. וכד הוינא טליא חקרתי איזה טעם היותר מחוור לדינא דהנה צ"ע מדוע צריך להמוך דהלא מחשש שמא יסרט ונטמאה הא לעומת זה יש ספק שאינו ניכר דם בעץ ושוב לא נטמאה ואם תאמר דשאני דם הסירוט שניכר כי רב הוא א"כ קשה לאידך גיסא מה צריך למוך ואי מספק שלא יהיה ניכר ונטהרה בחנם הא לעומת זה יש ספק שיסרט ובסירוט ניכר הדם ואין לה קולא בזה וע"ק לפע"ד דאם הטעם משום סירוט מדוע צריך למכחול ומוך הא בנדה ס"ו מקשה שפופרת אפגורי מפגר ומשני בשל אבר הרי דאבר אינו מסרט א"כ יהיה המכחול ג"כ של אבר שלא יסרט ומדוע צריך למוך [וע"ק לפע"ד למ"ד דנאמנת לומר מכה יש לי במקור א"כ כאשר תסרט תהיה מרגשת בצערא ותהיה טהורה ולזה י"ל דשמא עי"ז שתסרט לא נוכל אח"כ לעמוד על המובחן בבדיקת שפופרת דאף שנמצא על ראשו מחמת הסירוט שמא מעורב בו גם דם נדה] ע"כ נלפע"ד דעיקר הטעם שאין הדם ניכר בעץ וכ"ש באבר ושמא נטהרנה שלא בדין לפי מה דקי"ל דגם בלא מצאה כלל מותרת ולרוחא דמלתא כתבו טעם ב'. ובזה נתישב ג"כ בטוב קושית הס"ט דמה מועיל כשלא נמצא כלל בצידי השפופרת די"ל דמה"ט גופה תקנו חז"ל דלא יהיה מוך סביב השפופרת כגון לכרכו בסמרטוט לבן דק טי' נוב"י מה"ק סי' מ"ה בכדי שנתלי דאה"נ שיש דם על הצדדים רק שאינו ניכר כיון דזה הטעם לעיקר ונפ"מ בבדקה דיעבד. במכחול בלא מוך לא מהני די"ל דוש דם ואינו ניכר עליו ואם המכחול לבן מאוד או של כסף צ"ע ועמ"ש באוהל ראשי בשמים אות ה' ובסי' קפ"ג סק"ה ולקמן בסעיף ג' בשם אאמו"ר שליט"א דע"י הסירוט יצא קולא לפעמים ע"ש.]
ש"ך ס"ק י"ד
עי' חו"ד מ"ש לבאר כוונתו ופליאה לדבריו הרי התוס' ע"כ מודו דהך דאין כל אצבעות שוות לא אמרינן להחמיר דאל"כ איך מהני בדיקה בבעל א' וכתי' הב"י וא"כ איך אפשר לפרש כל הסוגיא וקושית התוס' דיועיל לומר להחמיר דשפופרת אינו שוה לאצבע [פי' והוי ג' מינים] וגם דא"כ לדבריו הבדיקה תסתור עצמה דבלא מצאה תאמר דשוה לאצבע ותתיר לבעל ב' ג"כ ובמצאה תאמר דאינו שוה לאצבע ונתחזקה בג' מינים וגם דהרי קי"ל דבמצאה על המוך גם בבעל א' לא בעינן ג' מינים כלל עי' ש"ך ס"ק י"ד וא"כ א"צ להך דבדיקת שפופרת דמי למין אחר דאפילו לאותו המין תאסר בבדיקת שפופרת [לפעד"נ דדברי הש"ך לא נאמרו רק בשראתה ג"פ ובדקה ומצאה על המוך אסורה אבל בפ"א או ב"פ תלינן במקרה ול"ח כלל שתראה עוד אף שאין כאן ספק צדדים וצ"ע ואכמ"ל] ואי כונתו בדיקת שפופרת בלא מכחול ויהיה בספק כמו באצבע או מכחול בלא שפופרת א"כ אין זה בדיקה השנויה שם ועי' במחה"ש שביאר דבריו וג"כ דחוק [עי' פי' מרווח בס"ג בדברי אאמו"ר שליט"א ועי' נחל אשכול סי' מ"ח] ולפעד"נ דכונתו כך דלפי' התוס' דקושיא א' של הש"ס ותבדוק א"ע בביאה ג' של בעל א' הקושיא על היתר דידה לבעל ב' וע"ז מתרץ דאין כא"ש והיינו שמא לא תראה בבעל ב' וא"כ קשה כשראינו שראתה הרי שוב שוה ונשארה קושית התוס' משא"כ לפי' רש"י דקושית הש"ס על איסורא דידה לבעל א' ולא מקשי הש"ס כלל מדוע מתירין לבעל ב' וע"כ דזהו מבחוץ לא קשה והיינו דהוי מינים מחולקים ורק קושיתו על איסורא דבעל א' והך תי' דאין כל א"ש היינו לענין הבדיקה שמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה עי' ברש"י והיינו שלא תראה ג"פ ולא דהפי' אכא"ש דבבעל ב' לא תראה כלל כפי' התוס' ורק שלא תצטרך בדיקה כגון שלא תראה ג"פ והיינו דחשבו למינים מחולקים ועיקר קושית הש"ס בפירכא ב' היינו כיון דנתחזקה לשלשה אצבעות עי' ברש"י והיינו דנתחזקה לג' מינים הוי חזקה טובה ומתורץ קושיות התוס' דבבעל ב' דלא היה ג' מינים עדיין בעינן חזקה בכל מין בפ"ע ולפי' התוס' ל"ש לפרש הך דאין כא"ש היינו מינים מחולקים דהרי אין קושית הש"ס סובבת כלל על החזקה ורק על היתר לפ"א משא"כ לפי' רש"י דמהיתר דידה לבעל ב' לא קמיירי כלל בש"ס נוכל לתרץ זאת
[ועוד
נראה להסביר דבריו דאנו רואין דרש"י ס"ל דהבדיקה לאו בידור גמור היא להיתר ורק ספק ולא קשה דאיך מועיל ס' א' די"ל דרדמ"ח מטעם וסתות וספד"ר לקולא ולדידיה א"א לברר עוד ואם כזאת נוכל לומר לדידיה דגם באם בדקה בבעל א' ומצאה. על המוך סמכינן אחזיא ספיקא דאין כא"ש להתיר [לבעל ב'] דמ"ש הך ספיקא מהך ולזה לא מתרץ הש"ס לדידיה דעצה טובה קמ"ל דלאו טובה היא כלל וא"כ בודאי דכל מין בפ"ט צריך חזקה ובאמת דלסברת החו"ד דדמי למינים שונים קשה באמת מדוע בנמצא על המוך אסור לכ"ע הלא הוי מין אחר וצ"ל דמתמה ספיקא לבד מדמינן למין אחר משא"כ לרש"י נוכל לעשותו כודאי אי לזאת הש"ך מחמיר חומרי תרוייהו וצ"ע]
ובקיצור דלרש"י בתי' דאין כא"ש המכוין לזה צריך חזקה בג' אצבעות דוקא והיינו כג' מינים משא"כ לתוס' היינו דלזה לא סגי חזקת הקודם לזה השני וכפי' דאין כא"ש וא"כ כמו דאח"כ מקשה הש"ס דבפ"א שראתה בבעל ג' יועיל שוב כוחות הקודמות כן לענין בעל ב' ג"כ כיון דרואין שהוא שוה משא"כ לרש"י בתחילת התי' כוונת הש"ס דבעינן ג' אצבעות דוקא. אבל באמת צ"ע דג' מינים ל"ש לכאן כלל דשם בודאי נגיחה וכאן דאם בודאי מהמקור אסור לכל אם לא כמ"ש לשיטת רש"י דבאמת מחיר ואולם סתימת הש"ך לא משמע כן ואפשר דכאן הוי רק ספק וכמ"ש הפוסקים ובבדיקת שפופרת תו הוי ס"ס לקולא ומתורץ קושית החו"ד בסק"ג קושיא ד' יעו"ש. והיותר נ"ל בכונת הש"ך דנראה עוד חילוק מרש"י לתוס' בהך דאין כל הכחות שוות לפי' רש"י הכוונה דמביאה א' אין ראיה דמקרה הוא ולתוס' הכוונה דכתות הקודמות מבעל ב' לא מועיל לזה ולזה ע"כ דלתוס' ל"ד למינים אפילו בספק דבמינים במין ג' ל"ב ג"פ וסגי חזקות הקודמות וכמ"ש הרמב"ם והיינו מטעם דגם פי' אכא"ש כן לדבריהם ובחדא מחתא הם דשניהם הקושיא והתירוץ על היתר דידה והתירוץ לאסור משא"כ רש"י פי' בהך דאין כא"ש דמקרה הוא וא"כ אפשר סובר באמת דעכ"פ ספק מינים יחשב ושאני כאן דאפשר מקרה הוא ול"ד לשם דנגיחה היא והיינו לשיטתו דהקושיא א' ל"ד לקושיא ב' וזהו כונתו שנוכל לתרץ לשיטתו קושית התוס' דלדידיה ע"כ לא דמי הנהו תרי פירכות הש"ס דהראשונה לקולא והשניה לחומרא ודו"ק:
ש"ך ס"ק ט"ו
עי' נוב"י סי' מ"ג מ"ד מ"ו אם צריכת ז"נ על דם שנמצא בצידי השפופרת וכן במה שתראה בתשמיש אח"כ ועי' ש"ע. מהרש"ז וחו"ד ובאחרונים והנה מסתימת הש"ס וראשונים משמע דטהורה לגמרי דודאי הוא מן הצדדים אך לדינא לפענ"ד אם היו רואים מ"ש בספר האשכול סי' מ"ת דרק שלא נאמר דהיא רדמ"ת דנגד זה איכא רוב נשים שאינם רדמ"ת] אבל לענין טומאת נדה לא מספקא לן דחזקתו מן תעקור לא היו מקילין נגדו ואפילו בהך דינא דמרגשת כאב ג"כ אפ"ה צריכה ז"ל זולת. כשהיא שלא בשעת וסתת ויודעת בודאי שמכתה מוציאה דם ע"ש ועי' ש"ך ס"ק כ"ה. ועי' בנחל אשכול שם דהשוה דעת הרדב"ז ת"א סי' תמ"ד לדעת הב"ח להקל אף בלא ז"נ אף שאינה יודעת ק בודאי שמכתה מוציאת דם, ולפעד"נ דאין כוונת הרדב"ז לענין ז"ל כלל ועמ"ש הרדב"ז שם סי' ת"י באשת שהיה לה עתה צער בתשמיש שראתת מחמתו ורגל"ד שיש לה מכה דאם תמצא דם בצידי השפופרת בידוע שיש מכת ותחזור לרפאות עצמת ותחזור ותבדוק ואם תחזור ותראה מן הצדדים תחזור לרפאות עד ג"פ הרי דבפ"א שראתה על צידי השפופרת לא ברירא לן לומר דודאי דם מכה הוא לענין שלא תהיה צריכה ז"נ וגם בג"פ צ"ע בזה ע"ש. וגם פלא שם דבלא מצאה כלל קיל שא"צ לרפאות ג"פ וכשמצאה בצידי השפופרת צריכה לרפאות ג"פ והאחרונים הקילו יותר במצאה על צידי השפופרת מלא מצאת כלל וצ"ע ונלפע"ד דע"פ דינא דש"ס היינו מוכרחים לטהר במצאה בצידי השפופרת גם בלא ז"נ דאם לא כן נפיק חורבא ברואה תוך ז' דם נדתה והיא תספור מיום מציאתה על הצדדים וכנ"ל ס"ג סברא אאמו"ר שליט"א משא"כ עתה שהחמירו בנות ישראל דתמיד צריכים ז"נ א"כ אין חורבא כשמחמירין גם על דם מצידי השפופרת להצריכה ז"נ ועפ"ז יתפרשו דברי הראב"ד במ"ש דא"א בקיאין בשפופרת דבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות וכו' שהקשה הרא"ש עליו דמה עניין זה לזה ועי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ה ובזה ניחא ג"כ דלא בקיאין בבדיקה פי' להתיר גם בלא ז"נ בנמצא על צידי השפופרת ויש להחמיר דלא אתיא חורבא מיניה דהלא בנות ישראל החמירו למנות ז"נ ואף שהוא מן הצדדים וטהור מ"מ אין חורבא ונכון. ובתשובתי הארכתי בזה ואכמ"ל]:
ש"ך סק"ב
אין להקשות דהוי אכתי דסתרי אהדדי וכמ"ש המ"ב והכל"י [עי' פת"ש ס"ק כ"ז ומ"ש באהל ברכות והודאו"ת ל"ע] דבאמת ל"ד לשני שבילין דשם בודאי א' טמא משא"כ כאן אפשר שהדם ג"כ טהור רק דמחמרינן במה"ת משא"כ בווסתות דרדמ"ת וכן לא הוי ספק דאורייתא עי"נ דרבנן דדוקא כשתחילת המקרה לא היה הספק כלל על הדרבנן רק על האיסור תורה לבד כגון בספק טריפה אך שאח"כ בשלו בהכלים וכדומה שנתגלגל בדרבנן משא"כ כאן דהדרבנן נולד עם המה"ת ביחד ומה"ט מקילין שם בלא נודע דהוי כנולדו ביחד [עי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ד] ועי' בק"א מהג' מהרש"ז סי' קפ"ג דלא איכפת לן בתרתי דסתרי היכא דמחמת חומר הספיקות או החזקות מחמירין ומקילין יע"ש [ועי' משבצות יו"ד סי' פ"ט סק"א] וא"ל מכאן על הנו"ב מה"ק סי' ס"ה ועי' ב"י בשעה"ס סי' כ"ג דאפילו באיסור דרבנן היכא דהספק לא תלוי בהדרבנן ורק עיקרו בהדאורייתא מחמרינן בספיקו כמו בהדאורייתא מדוע באן לא דיינינן להך כמו לענין הז"נ י"ל דאדרבא מכאן ראיה לנ"ד דלזה בעינן לענין רדמ"ת ס"ס ולא סגי בספק א' אע"ג דהוי דרבנן וא"ל מחמת דהיה צריכים לברר דהרי הש"ך סובר בסי' ק"י דבירור דשפופרת הוי טירחא וא"צ לברר וע"כ דלזה בעינן ס"ס דהוי כמו איסור תורה [והנה י"ל ע"פ מ"ש בסי' קפ"ג ס"ק י"ג דנדה הוי דשב"ע ורק דהתורה האמינה וא"כ בדבר שבערוה הלא כתבו האחרונים להחמיר גם במדרבנן בספק עי' שו"ת דברי אמא סי' ו' ובארעא דרבנן מה"ב אות קס"ה ועי' בעמודי אש קונ' הספיקות אות ח' אך דהלא מצינו כ"פ שהקילו גם בנדה בספק דרבנן וצ"ע] והך דמחמרינן לענין ז"נ היינו דלא הוי איסור עולם לא סמכינן על ס"ס זו מחמת דאיכא לברר ובזה מתורץ קושית הס"ט על השבו"י דמיקל באיסור עולם בא"י לטהר כלל מכח דברי הש"ך הללו והשיג עליו דעיקר החילוק הוא בין מה"ת לדרבנן [וכ"כ בחי' רעק"א] וזה אינו במ"ש דהרי הש"ך מדמה רדמ"ת לאיסור תורה ולזה מביא ראיה מכאן לסי' ק"י בכללי ס"ס. ועפ"ז אין להביא ראיה מכאן לספיקו של הב"י בשעה"ס סי' ע"ב בספד"ר וספק תורה בדבר א' ונולדו ביחד אט מקילין בספק דרבנן ואין לפשוט מכאן דכאן אדרבה הנידון כשל תורה ואמנם מס"ט חו"ד ושאר אחרונים שמחלקים בזה בין מה"ח לדרבנן יש ראיה לנידון זה ומש"ך ג"כ איכא ראיה לנידון דידיה להקל והיינו דל"א תרתי דסתרו אהדדי בכה"ג דלק מחמת ספיקו וכנ"ל ועי', מ"ש בעלה בפ"ע מכח דברי התוספתא מקואות ותשו' רעק"א בכה"ג דליש תרתי דסתרי עי"ש:
סעיף ה
הנה בידוע שהדם מהמקור והמכה ג"כ במקור ואע"ג דליכא אלא ספק א' מקילין להתיר מבואר ברמ"א דרק באין לה וסת בעו שא"י מהיכן הדם יוצא וכן מבואר ברשב"א בלא אתי עלה משום ס"ס ורק מטעם חזקת טהרה לבד יעו"ש ובאחרונים ועי' נוב"י מה"ק סי' מ"א דחלוקה א' לאו מטעם ס"ס הוי ורק חלוקה ב' יעו"ש וא"כ תרוצו לקושית הח"צ על הרשב"א ללא יועיל דעיקר תי' עי"ש באות ז' שהן שהוכיח דרשב"א מיירי באינה מרגשת ואיכא ס"ס משא"כ בהך דר"ע יעו"ש וז"א דבהך חלוקה א' לאו מס"ס אתינן עלה וכמ"ש וגם אפילו מיירי כן הינו שאילה מרגשת ביציאתו אבל מ"מ מיירי באופן שידוע שבא ממקור וברי לה שלא בא מצדדים וכגון שבדקה במוך בצדדים ולא מצאה כלום וכדומה ולאו מס"ס אתינן עלה וז"ב ועי' בקו"א במהרש"ז דמסביר טעם הרשב"א דדמי לעד שאינו בדוק דהספק נולד בעת שהיא בחזקת טהרה עדיפא מכתמים יעו"ש וצ"ע חדא דא"כ יועיל מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם ואמנם ז"א דכאן ידוע שלא נתחככה ברגע זו ואמנם הלא הך דבעד שאינו בדוק מקילין היינו דהספק עליו באם עבר בשוק של טבחים משא"כ באם ספק לנו באם יש כאן שש"ט כלל הכי נימא דזה יחשב אינו בדוק ונחזיק עי"ז שיש כאן שש"ט ורק בספק עברה מקילין כיון דיש בבירור שש"ט וספק עברה הוי א"ב משא"כ בספק אם יש כאן שש"ט אפילו עברה אצל אותו מקום שספק לנו אם יש שם דם מעלמא ג"כ לא מקילין ואפשר דהרשב"א לשיטתו אזיל בסי' ק"צ סל"ו עי' ט"ז ס"ק כ"ה משא"כ לדידן להמחבר והרמ"א נקיט הך דינא על המחבר כאלו אין חולק. ולפעד"נ דל"ד לכתמים דשם כיון דאין המכה במקור א"כ נשאר הך רוב דמים מהמקור בחזקתו ובעינן ברואה ודאי מכה שידוע שמוציאה דם משא"כ כשהמכה במקור איקלש הרוב דמים ממקור דהרי המכה במקור אפשר דבא ממכה וכיון דאיקליש שוב יש לנו הך רובא דרוב נשים אין רדמ"ת כנגדה ואוקמה אחזקה ואיכא צד א' ברובא להיתרא ועי' ב"י בשעה"ס סי' ל"ד ודו"ק ואפילו בשעת וסתה מטהר דהך דתראה דם לא הוי רק דרבנן ואי תקשה א"כ לעולם לא תטמא ז"א דבמרגשת שנזדעזע גופה וכדומה הרגשה שא"א שיהיה ממכה או שתראה דם בשופי וכמו שראתה בכל פעם בשעת וסתה או ע"פ מ"ש המהרש"ז בק"א בסי' קפ"ג דיש שינוי בהילוך יש הרגשה טובה דבמכה ליכא זאת ורק שותת לבד או דמיירי דוקא באינה מרגשת פה"מ דע"י דמים טהורים לא נפתח המקור ושותת לבד ופה"מ דבר אחר הוא אבל עכ"פ ברור דהוא מיירי בידוע שדם זה בא ממקור ולאו מס"ס ורק מטעם חזקה עי"ש באחרונים:
ש"ך ס"ק כ"ח
עי' חו"ד מה שהניח בצ"ע. ולעד"נ דטעם הב"ח מכח ס"ס שמא סמכינן על רופא לבד בכה"ג באיתמחי גברא לבד דהרי בש"ע נקט רק יש מסתפקים וא"כ כאן יש ס"ס שמא איתמחי הרפואה ג"כ ואז לא היה מקרה כלל והא דלא מצטרפין ספק צדדין לס"ס דהוי בשני ענינים ונודע ספק א' ואסרנוהו וגם דאיכא לברורי וגם דאין עושין ספק ביד עי' ביו"ד סי' נ"ז בסופו וב"י בשעה"ס ודו"ק:
סעיף י
עי' אחרונים בכל מחלקותם בזה ועי' חו"ד דדעתו דבקבעה אחר לידה הוי וסת המורכב ובעינן עקירה ג"פ צ"ע דהרי לידה בודאי הוי כקפיצות דנעשה ע"י מעשה הטורח וא"כ נעקר בפ"א ולא נשאר רק הך וסח דרואה דמ"ת וזהו ס"ל דסגי בפ"א בעקירה יע"ש:
עיין חו"ד ס"ק כ' מ"ש על הש"ך ומה שתירץ שם והנה מ"ש אי דעיקר הטעם דאסרינן אותו בדאורייתא וכמו בעי"ג, דרבנן אינו חדא דהרי הש"ך לא מדמה להדדי עי' ש"ך סק"כ דאין דאיה מהך דבעינן ז"נ להך דרואה דמ"ת ותו דכאן לא נחשב עי"ג דנולדו ביחד וכנ"ל אבל מ"מ הסברא נכונה וע"פ מש"ש דמ"מ מזכירין אנו הספק במה דאיסור תורה הוי וכאן א"צ להזכירו כלל ורק דרבנן לבד ועי' כו"פ מה שחידש וכן פסק בש"ע מהרש"ז ועי' נו"ב מה שהקשה דהרי לא עקרה בימי טוהר את הוסת עי"ש וזהו לשיטתו דבלא מצאה ההיתר מכח עקירה אבל להש"ך דרק מטעם שנתרפא ולזה ל"ב ג"פ עי' בש"ע מהרש"ז דבמקור לעולם צריכה לראות יעו"ש מלתא בטעמו א"כ לק"מ ראיתי דבר תמוה בחו"ד כאן דנראה מדבריו דחולי המ"ו הוי ג"כ מטעם וסת וסותר לדבריו בסק"ג דלא נכנס בסוג דוסת כלל עי"ש:
סעיף יג
נלע"ד להסביר דהנה ע"כ צ"ל דהני שיעורים דנקטו בש"ס היינו על צד הבירור שבשיעורין אלו בודאי דם בתולים ובודאי מוציאה דם דאי רק על דרך הספק ותלויה שבימים אלו הוי דם בתולים הלא בש"ס היו בקיאין בבדיקה להכיר בין דם בתולים לדם נדה וה"ל לבדוק דאיכא לברורי בקל וע"כ דזהו על דרך הברור ויותר משיעורין אלו אפילו יראו שהם ד"ב מחמירין וע"כ דהיינו מטעם שמא טיפת נדה מעורבת בו עי' בש"ס דף ס"ה ע"ב וא"כ עכ"פ לא גרע ממכה שא"י שמוציאה דם דמותר אפילו באין לה וסת מטעם ס"ס כיון דא"י אם הדם בא ממקור ואפילו לש"ך כאן עדיף דהוי כמכה הידוע שמוציאה דם דל"ת שמא טפת נדה מעורבת ולכך בעינן צער וכאב וגם דשם ע"כ יהיה תרתי דסתרי באם נחמיר לענין נקיים לזה מחמירין לענין רדמ"ת אפילו הוי דרבנן ועי' מ"ש לעיל דהיינו מטעם דעיקר הספק בדאורייתא משא"כ כאן דמצריכין ז"נ לאו מטעם ספיקא ורק דכן היתה תקנת חז"ל וכמו לדידן בדם טוהר ולא מספקינן כלל וכדעת הראב"ד מובא ברא"ש ואפילו לדידן הוא מחמת גזירה וא"כ עיקר הנידון רק על וסתות דרבנן ומקילין במכה שא"י שמוציאה דם בס"ס כזה:
[עכ"ל הה"ג מהריי"ל ז"ל ובהם קצת קשות הנחתי כי אין משיבין את האר"י]
ואלה דברי אדוני אבי מו"ר הרב מוה"ר משה צבי שליט"א מימי תורפו הנמצא לי על סעיף ג'] לפע"ד יש בזה איזה תמיהות. א' לפי' התוס' נדה ס"ו בד"ה ותבדוק קמא דפירכת הש"ס קאי אבעל ב' אמאי מותרת בלי בדיקה עי"ש מה זה תפס ר"ל להקשות על הברייתא בלשון ותבדוק הא ברייתא דינא ותקנתא תני דינא דמותרת לראשון עד ביאה ג' וכן לשני ולשלישי אבל משלישי ואילך אסורה לעלמא ובחר הכי תני תקנתא דע"י בדיקת שפופרת תשתרי ואי קשיא לר"ל אדינא אמאי מותרת לב' אין מקום ללשון ותבדוק דהוא תקנתא כשאין היתר עוד להנשא לרביעי ואי קשיא לר"ל על עיקר הדין הלא בפשיטות הו"ל למפרך מ"ש שני דמותרת לו ומ"ש ראשון דאסורה עליו אי ליכא טעמא אמאי מותר השני יותר מן הראשון ע"פ דין. ב' הא תוס' בעצמם בדיבור זה כתבו לפרושם דבדיקה מועלת גם להתירה שתשאר תחת הראשון אלא שאינה רוצית לטרוח או שאינה יכולה לבדוק א"כ ה"נ י"ל בבעל שני ובפרט אם לא ידעה למבדק בעודה תחת בעל א' מאן אגמרה לבדיקה תחת בעל ב' ומה פריך ותבדוק בבעל שני דוקא ג' לפרושם נשאר קושיתם העצומה בד"ה ותבדוק בתרא למה דמשני דאין כל א"ש ומש"ה מותרת לשני בלא בדיקה תינת ביאה קמא אבל ביאה ב' אמאי מותרת הא חזינן דאצבעו שוה לראשון ומה פריך ותבדוק בביאה א' של שלישי הו"ל למפרך בביאה ב' של בעל ב' דהא לא ידע התירוץ דלא כל הכוחות שוות ד' לפרושם דמהני בדיקה בבעל אי נשאר קושית הב"י דמה מהני בדיקה ומדסתמו דבריהם משמע אף דלא נמצא בצידי השפופרת מהני דלא כנוב"י סי' מ"ג והלא י"ל דלפיכך לא מצאה כלל דאין כא"ש וכ"ש שפופרת ומדוע לא נימא גם להחמיר כך עי' נוב"י שם ועי' באחרונים מ"ש בזה ה' מה פריך הש"ס שפופרת אפגורי מפגר לה הא האי בדיקה לטובתה ותקנתא דידה שלא תאסור לעלמא וא"כ אינה מפסדת כלום דלמא תעלה יפה וכן הקשה הנוב"י [כעת אין ת"י ולפד"נ דקושית הש"ס דשפופרת מסגיר פי' ותמצא דם על הצדדים ונטהר אותה גם לבעל א' והוא שלא כדין להנוב"י ומתרץ בשל אבר ואז גם לבעל ג' תדע ממילא ליקח של אבר שלא לחלק אבל קושית הגמ' על בכל א'. שוב ראיתי בנוב"י סי' מ"ו שכ"כ ועי' הגהות רב"פ עליו שם ועי' מ"ש בט"ז סק"ה] ו' מלבד זה דברי התוס' מרפסי איגרא [דמביא ראיה מירושלמי דמהני בדיקה לבעל א' ובאור זרוע הל' נדה סי' שנ"ו הוכיח מהך ירושלמי דאף לבעל ב' אסורה בבדיקת אחר שראתה ג"פ ונראה דמפרש קושית הירושלמי ותבדוק בבעל ב' פי' למת תתגרש בבעל ב' שראתה ע"י ב' אצבעות וכשתבדוק בשפופרת דדמי לאצבע הו"ל ג' אצבעות וממ"נ אם תמצא עליו תתיה אסורה לכל ואם לאו תחיה מותרת גם לו. ומתרץ שאין כא"ש פי' כיון שלא הוחזקה עדיין בג' אצבעות י"ל דכ"ש שאין שפופרת דמי לאצבע ואין ראיה מהבדיקה וא"כ עפ"ז כ"ש דלא מהני בדיקת בבעל א' וכן הוא דעת רש"י ורמב"ם ורבינו סעדית ורשב"ם עי' א"ז שם ומ"ש בתה"ש כאן ס"ק י"ב דהא"ש השיג על הש"ך שפקפק להחמיר בזה אינו השגת כ"כ אם היה רואה תאור זרוע ועי' פת"ש כאן סק"ג ועי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ב] דמביא ראיה מתוספתא דמהני בדיקה בבעל א' מדלא מהדר אאסורא לפרש עד כמה היא אסורה אפילו בבדיקה משמע דבבדיקה שריא אף לבעל א' והמעיין בתוספתא דנדה פ"ח הנה מלבד שאין ראיה משם עוד יש סתירה לדין זה ושני תשובות בדבר חדא דהאי עד כמה דינא קאי ועדיין לא הוזכר תקנתא בבדיקה דנפרש כוונתו עד כמה דר"ל עד כמה מותרת בלא בדיקה שלא ידעינן מינה כלל השתא שנית תמוה הא מפורש בתוספתא דאפילו לבעל ג' אין מתירין אותה אחר ביאה ג' בבדיקה דהא לא תני כמו בברייתא לא תשמש עד שתבדוק אלא לא תנשא עד שתבדוק וכן הוא דעת הרי"ף ורמב"ם שצריכה להתגרש מבעל ג' ועי' בס' האשכול סי' מ"ח ואכמ"ל] ומבואר דאפילו בהוחזקה בג' אצבעות דאז י"ל דגם ע"י שפופרת היתה צריכה לראות והוי בדיקה מעליא ואין סברא דאין כל א"ש כנ"ל ואפ"ה לא מהני הבדיקה שתשאר תחת בעל ג' וכ"ש שאי אפשר לומר דתהני בדיקה גרועה תחת בעל א' דאיכא למתלי הא דלא נמצא על ראש המכחול דאינו שוה לאצבע:
ע"כ נלפע"ד דהא דמתירין אותה לשני ולשלישי לאו משום דאין כל א"ש [כפי' הפשוט] רק דל"ש דהתשמיש יהיה סיבה לזה שתראה נדה על ידו ע"כ אמרינן דמזלא דהאי גברא קאגרים שתהיה אסורה עליו [ע"כ צריכה להתגרש ממנו וכן מפורש במרדכי הלכות נדה. ונלפע"ד ראיה לזה מירושלמי קדושין פ"א ה"ב ברח ואח"כ חלה נשמעינה מן הדא המורדות וכו' מה אנן קיימין אם כשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו וכו' יכול לומר אלו הות גבאי לא אבאשת. ולכאורה קשה דלמה לו טעם זה הא למד מנדה וצ"ל דנתן טעם דלמה באמת כן לזה אמר דיכול לומר מזלי לא היה כן וכן בנדה מה"ט דבגורלו לא היתה פרסה נדה ועי' נדה ס"ו שמא דימת עיריך עלתה ביך ועי' חת"ס אה"ע סי' קל"ו ועפ"ז י"ל ג"כ פי' התוספתא נדה פ"ח היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל וכו' עי"ש ונראה דאבדיקת שפופרת קאי ואפילו הכי יש לומר דאולי כך גוזר המזל ועל כן סבירא ליה דצריכה להתגרש דשמא המזל גורם ורק היכא דאי אפשר בענין אחר סמכינן על שפופרת. ואף שיש לפקפק בזה ע"ס שיטת הרמב"ם בעצמו דיותר מחוור כהסוברים בשבת קנ"ו דאין מזל לישראל עי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז' וחת"ס יו"ד סי' קע"ה בחב דאם ריפא לעכו"ם אין ראיה לישראל דעכו"ם חביל גופייהו והלא בלא"ה י"ל דשאני עכו"ם דיש להם מול וסבור הייתי דאין מזל לישראל הוא רק כשנגזר לרעה ע"י המזל אפ"ה בקל יתהפך אבל כשנגזר לטובה במזלו לא גרע בזה מעכו"ם עי רש"י פסחים ח' ע"ב ד"ה כלפי ועי' ירושלמי במ"ד מאן דדמיך בריש שתא דמך מזלו ואכמ"ל ובזה יתישב מ"ש הרמב"ם בהל' שלוחים ושותפין פ"ד ה"ד דאין יכולים א' משותפים לומר טול אתה המעות ותשא ותתן והוא מימרא דרבא במס' ב"מ דמזלא דבי תרי עדיף ולשיטתו במוע"ק כ"ה ע"א דלטובה יש מזל וקצת ראיה דר' יוחנן ס"ל דאין מזל ובנדה ס"ו אמר שמא דימת עיריך בנ"ל אך א"כ צע"ק דנהי דהשמיט הרמב"ם בהל' תענית פ"ה הך דלשתמיט מניה באב דריע מזלו משום דלשיטתו אין מזל לישראל אבל מדוע השמיט דלמציא נפשו באדר דשפיר מזלו וי"ל ואכמ"ל. ובענין זה אמרתי דאפשר הך דרואה דמ"ח דאסורה לבעלה היינו דוקא בשמשה כדרכה אבל בשמשה של"כ וראתה דם בשעת מעשה ממקורה אינה נאסרת אחר שתטהר דמלבד שי"ל דמכה יש לה בחלחולת עי' רמב"ם הל' א"ב פ"ה הי"ז ומ"ש באוהל ים המלח אות י"א וכשתשמש כדרכה לא תראה וי"ל בזה מ"ש חז"ל ע"פ ויענה שלא כדרכה עי' מ"ש בסי' קפ"ג ס"ק י"ג ואכמ"ל. עוד י"ל עפ"ז דתלוי במזל וע"פ מ"ש באוהל ראשי בשמים שם דבמתו ג' אנשיה ששמשו עמה שלא כדרכה מותרת להנשא ול"ח גם לשמא מזל גורם עי"ש וה"נ י"ל לענין רדמ"ח גם י"ל דבשמשה ג"פ כדרכה וראתה דמ"ת ואח"כ עברה ושמשה שלא כדרכה ולא ראתה לא מהני להתירה בבדיקת שפופרת דלענין זה לא מקרי תשמיש ועי' לבוש הבוץ סי' כ"ג ס"ה ומשבצות או"ח רמ"א ואכמ"ל] וכמ"ד ביבמות ס"ה גבי אשה ששהתה י' שנה ולא ילדה [דלרבי לג' לא תנשא ולרשב"ג לד' לא תנשא] דאמרינן דלא זכה להבנות ממנה ונסתפחה שדהו אע"ג דבעשרה שנים איכא זמני טובי להריון ולידה מ"מ מותרת לב' או לג' משום דאמרינן דמזלו גרים [אאמו"ר הסגיר זה ובמפלת אפילו לרבי בעי ג"פ משום דשכיח קצת דנשים מפילים בתחילת עבורן וה"נ ברואה דמ"ת כיון דל"ש [ע"כ אמרינן סניף דהוא ע"י מכה ששכיח קצת] גם רבי מודה דמותרת לבעל ג' דבתרי זימני לא הוי חזקה דהרי בנדה ס"ו מסיים זו דברי רבי ורש"י שם נדחק לפרש דרבי לא קאי אלא אנאמנת וכבר כתבתי בתשובתי [ונאבדה] די"ל לא כמ"ש התוס' דהיינו טעמא דרש"י משום דרבי ס"ל דבתרי זימני הוי חזקה רק כמש"ש דברואה דמית גם רבי מודה משום דל"ש ולאו מטעם התוס' משום דדמי לאכלה שום דבזה ס"ל לרש"י דלא מודה רבי כמש"ש מלתא בטעמא רק מה"ט דל"ש והא דדחק רש"י דרבי לא קאי אלא אסיפא דנאמנת היינו משום דלשיטתו אזיל ביבמות פ"ב דגרושין הוי נמי ריעותא כמיתה ולהכי אסורה לינשא לג' כמו קטלנית [ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז'] ושם כתבתי מה דקשה לי לפ"ז אמאי בשהתה י' שנה לג' לא תנשא אא"כ יש לו בנים הא בלא"ה אסורה להנשא לו לרבי אלא ע"כ דעד כאן לא קאמר רש"י רק בשנתגרשה בלי סיבה אבל בשנתגרשה ע"י סיבה שלא היה לה בנים אין כאן ריעותא למתלי בדידה שתאסר לג' כמו במיתה וגרושין רק דאמרינן דלא זכה להבנות ממנה וה"נ ברדמ"ת דהוי ע"י סיבה לא תלינן בה רק ע"י מזל שלהם וא"כ א"א לומר דטעמא דרש"י משום דלרבי אסורה לבעל ג' ברדמ"ת משום דחשובה כקטלנית אך באמת י"ל דרך אחר דלק"מ דהא דקתני לא תנשא אלא למי שיש לו בנים אין הכוונה דמותרת לכתחילה להנשא לו אלא לאפוקי דלמי שאין לו בנים אסורה להנשא ואם נשאת תצא משא"כ במי שיש לו בנים לא תצא דאפילו בקטלנית מבואר ברמב"ם דלא תצא וכמ"ש בתשו' הריב"ש קטלנית אין בה איסור אבל הוא מדחיק על צד הניחוש ואכמ"ל.
וראיה לדברינו דהא הסמ"ג ס"ל דמשמשת ג"פ עם הראשון וכן ג"פ עם השני ולשלישי אסורה עי' ב"י [ועי' בשו"ת בית אפרים סי' מ"ד ובלחם ושמלה כאן סק"ה] ודבריו תמוהין דהרי בברייתא אמרינן דתנשא לשלישי וכבר תפס עליו בכ"מ ג"כ וניחא ליה די"ל דסמ"ג ס"ל כתוס' דוסת ע"י מעשה גרע טפי ומודה רבי דצריך ג"פ וישובו קשה להולמו דהרי התוס' שם דחו לדברי רש"י דמפרש דרבי קאי אברייתא כולה משום דמודה בוסת גרוע כזו ג"פ בעינן הא אכתי דברי רש"י כנים דרבי לא קאי אברייתא כולה דהא קתני דתנשא לבעל ג' ע"כ צ"ל כמו דרבי מודה דבעינן ג"ס בוסת גרוע למקבעה ה"נ מה"ט מודה דבעינן ג' גברי וא"כ אי הסמ"ג ס"ל כתוס' ה"נ מותרת לשלישי אבל ע"פ מ"ש ניחא דס"ל להסמ"ג כרש"י דרבי לא קאי אלא אנאמנת ולא מטעמא דרדמ"ת דבהא אפילו רבי מודה דבעינן ג"פ בין לכל בעל ובין לג' גברי דרדמ"ת ל"ש ועד שתתחזק בט' ביאות ג' לכל גברא לא נתחזקה לאסרה על כ"ע אלא דס"ל דברייתא דמתירה לג' לא אתיא כרבי מטעם אחר דלא מתיר לה להנשא לשלישי מטעם קטלנית וכיון דבנשואין קימ"ל כרבי ליכא תקנתא להתירה לג' אף ע"ג דמדינא מותרת גם לג' אסורה משום סכנה ואם כנסה לא תצא ומותרת לו עד שתראה ג"פ תחתיו ואין הסמ"ג לפני לעיין אם ס"ל כרש"י דגרושין כמיתה או כתוס' וסייעתו ביבמות כ"ו וכשאינו מבואר בסמ"ג דס"ל כתוס' ברור דדעתו כרש"י וסייעתו] ה"נ אמרינן ברדמ"ת דמזלא דבעל גרים שתאסור עליו אפילו ביש לו נשים שאינם רדמ"ת וכמ"ש הריטב"א דאפילו בהיה לו בנים אמרינן דמזלו גרים שלא יהיה לו בנים מאשה זו ואפילו לדעת התוס' שכתבו דבכה"ג י"ל קצת דאין לתלות בו היינו התם דרשאי לקיימה דמ"מ אמרינן דנסתפחה שדהו לפי שהאשה שדהו וקנינו והכל תלוי במזלו וא"כ כמו בשהתה י' שנה תחת בעל א' אף ע"פ שהיה לו שהות טובא ללדת מותרת לשני משום דתלינן דהוא לא זכה להבנות ממנה ומזלו גרם ה"נ מה"ט גופיה מותרת לשני ברדמ"ת וכן לשלישי להחולקים על הסמ"ג ולא ס"ל כרש"י כיון דרמ"ת ל"ש בתרי זימני נמי תלינן במזלא דידהו עד שתתחזק בג' גברי דתו ל"ש למתלי במזלא דבעלים דאטו כ"ע איתרע מזלייהו ועוד למי תנשא ולפיכך על דינא דמותרת לב' [ולג'] לק"מ ולפיכך האיך נוכל לפרש דר"ל פריך ותבדוק קמא אמאי מתירין אותה לבעל ב' בלא בדיקה הא מדינא מותרת לו עד ביאה ג' דביאה א' וב' דידיה תלינן במקרה ולא במזלא דגברא שני כמו בשהתה י"ש תחת א' ולא ילדה דלהשני נמי שהתה י"ש ולא סגי בזמן הראויה ללידה לחוד דעד שהיתה עם השני י"ש לא אמרינן דמזלו גרם שלא זכה להבנות ממנה דאמרינן דאכתי יזכה בזה [ורק עד עתה מקרה הוא] ה"נ ברדמ"ת דאע"פ שראתה ב"פ מת"ש בפ"ג לא תראה. לפיכך נלפע"ד פי' חדש בהך דפריך ר"ל ותבדוק קמא דנהי דמדינא מותרת לשני משום דתלינן במזלא דראשון מ"מ הא איכא לברורי ע"י בדיקה ושאני הך דשהתה י"ש דא"א למיקם עלה דמלתא אבל ברמ"ת דאיכא לברורי מנ"ל לחלות הקלקול במזלא דגברא ולא בדאיתתא ולהתירה לשני ומשני אין כא"ש וליכא לברורי דהא אם יצא המוך נקי אנו מתירין איתה לעולם להשני אפילו כשתראה אח"כ יותר מג"פ אחר תשמיש [ובאמת בס"ט לא כ"כ] ובדיקה זו אינה מבוררת אע"פ שהמוך נקי מדם די"ל משום דאין השפופרת שוה לאצבע דבעל וכיון דאתי לקלקול בשיצא נקי תו אין ענין הבדיקה כלל. אע"ג דהיה בידינו למבדקה לאסורא אם ימצא דם על המוך ובשיצא נקי שלא להתירה אלא לשמש ג"פ כשתראה מת"ש זה אינו כיון דרמת"ש ל"ש ומן הדין היה לנו לתלות במזלא דבעל וכיון דאין הבדיקה לגבי בעל ב' מועלת לגמרי רק לחצאין דהא בבדיקה דקתני בברייתא אחר בעל ג' מהני בשיצא המוך נקי להתירה לגמרי אפילו תראה אח"כ מאה פעמים כדקתני בידוע שהוא מן הצדדין דליכא ספיקא כלל א"כ לא חשיב איכא לברורי ומש"ה תלינן במזלא דראשון ולא אצרכינוה בדיקה לבעל ב' מתרי טעמא חדא דאינו בירור אלא לחצאין ועוד דלא רצו לשנות בין בדיקה זו לבדיקה אחר ביאה ג' לבעל ג' דמחזי כחוכא דקודם שנתחזקה לרדמ"ת בתלתא גברי נחמיר בשיצא המוך נקי שלא להתירה רק עד ביאה ג' ולאחר שנתחזקה לרדמ"ת בתלתא גברי מקילין בבדיקה זו להתירה לעולם אפילו כשתראה אח"כ מאה פעמים,.
ופריך תו ר"ל ותבדוק אחר ביאה א' בבעל ג' דהשתא הדרא קושיא לדוכתא דאמאי תלינן דמזלא דתרי גברי קמאי גרמו לראיתה הא איכא לברורי ע"י בדיקה בין לקולא בין לחומרא דהא נתחזקה לראות בג' אצבעות והמכחול כאחד מהם ואי משום החשש שימוש בכח משא"כ בשפופרת הא ודאי שמשו, בנחת כדי שלא תאסור עליהם וכיון דבדיקה מעליא הוא כשיצא המוך נקי היא מותרת אפילו כשתראה מאה פעמים אח"כ דהא אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים כנ"ל א"כ ה"נ נחמיר עליה ואביאה ב' דבעל ב' ל"ש קושיא זאת דהא ער ביאה א' של בעל ג' לא נתחזקה עדיין בג' אצבעות ובדיקת השפופרת בדיקה גרועה היא שא"א להתירה לעולם בבדיקה זו וסרה קושית התוס' בד"ה ותבדוק בתרא [וי"ל דזהו כוונת הש"ך בס"ק י"ד עי' חו"ד ומחה"ש ובאמרי ברוך ונמוקי רי"ב שם ובנחל אשכול סי' מ"ח ומ"ש באות י"ד בש"ך ואי ומדויק נמי הא דפריך ותבדוק ולא בפשיטות אמאי מותרת לשני וכן אינך קושיתינו למעלה לפי' התוס' ומשני אין כל הכוחות שוות דאכתי אין ריעותא במה שראתה בביאה א' של בעל ג' כדי שצריכה בדיקה דאמרינן בכח אחר לא תראה וכיון דאיכא כן מיעוטא דאין רואות בהרגשה [פי' דאף שהרגישה כנ"ל בחקירה א' לשיטת הרז"ה וסייעתו מ"מ שמא טעתה בהרגשת שמש ובאמת לא הרגישה] וספק מן הצדדים וספק דכוחות וספיקות טובא באיסור דל"ש כמו רדמ"ת א"צ לברורי אבל טעמא דלא כל א"ש דמשני ר"י אפירכא קמייתא דר"ל לא מהני להוסיף ספיקא על הני ספיקות דלימא דמה"ט א"צ לברורי משום דבביאה ב' דבעל ב' ר"י ידע לטעמא דאין כל הכוחות שוות וממילא מתורץ קושיא א' של ר"ל נמי מה"ט רק ר"ל לא ידע מטעם זה וסבר דר"י ת ירץ לו דאין כל א"ש פי' דלכן אא"ל דאיכא לברורי משום דבדיקה גרועה היא רק לחצאין כשלא ימצא דם על המוך כנ"ל ע"כ תירץ לו ר"י עוד דכוונתו גם מקודם דאין כל הכוחות שוות ודו"ק:
והנה שיטת הרי"ף ורמב"ם דגם לבעל ג' ל"מ בדיקת שפופרת ורק שצריכה להנשא לבעל ד' ומקור דבריהם מתוספתא הנ"ל ע"ש ופלא על מפרשי הרמב"ם שלא הראו מקורו ומוכרחים אנחנו לומר לשיטתם דמ"ד במכילתן בבעל ג' לא תשמש ולא תני לא תנשא כמו בתוספתא אפ"ה הפי' לא תשמש אפילו עם בעל ד' עד שתבדוק אבל בבעל הג' ל"מ בדיקה ואגב גררא דראשון ושני נקט לשנא דלא תשמש ואם כי זה דוחק מ"מ מוכרח לומר כן לשיטתם דאל"כ הו"ל לש"ס למרמא אהדדי דהכא קתני לא תשמש ובתוספתא תני לא תנשא ואל תשיבני אם התוספתא נמי ס"ל כהברייתא א"כ מה פריך ר"ל ותבדוק בביאה א' של בעל ג' ופרשתי דמטעם דאיכא לברורי פריך הא אמרת דל"מ בדיקה אלא להנשא לבעל ד' וא"כ ל"ש איכא לברורי כיון דאסרינן לה אגברא דמותרת לו מן הדין. זה אינו דעד כאן לא קאמר הרמב"ם ע"פ התוספתא דלבעל ג' אסורה אפילו בבדיקה היינו בנתחזקה לראות מת"ש ג"פ תחתיו משא"כ למה דפריך ר"ל אכתי לא ראתה מחמת תשמיש בעל ג' רק פ"א פשיטא דמהני בדיקה שתשאר תחתיו כשתעלה יפה מאחר שנתחזקה כבר בג' אצבעות והשפופרת כאחד מהם דזה שהמציא המ"מ הלכות א"ב פ"ד ה"כ בטעמא דרמב"ם גזירה חדשה דל"מ בדיקה רק אחר הגרושין להנשא לאחר דשמא יבוא עליה קודם בדיקה הוא טעם קלוש מאוד [ועי' רדב"ז ח"א סי' ת"י שהשיג ג"ב עליו בזה מטעם דהוי פת בסלו כמו בשאר נדה ולפע"ד י"ל דל"ד דשם בודאי תהיה מותרת כשתטהר משא"כ בזה שמא תמצא על ראש המוך ועי' מ"ש בסי' קצ"ה] דהא מה"ט סגי לה בהפרשה בעלמא עד שתבדוק כמו בכהן שנשא מעוברת או מניקת חבירו כיון דאם יגרשנה אסורה לחזור לו לדעת המ"מ וגם ע"ז גופיה דפשיטא ליה להמ"מ דאסורה לחזור לו אחר הגרושין כמבואר בהל' אישות אנו דנין בנ"ד שלא גירשה אלא משום גזירה זו ואם יודע עכשיו שתעלה בדיקתה יפה יחזירנה [וצ"ע בזה] ואכמ"ל גם פי' המ"מ בפירכת הש"ס ותבדוק קמא ובתרא מוקשה כמבואר להמעיין אלא ע"כ דטעם הרמב"ם ע"פ התוספתא דלמי שנתחזקה לרמ"ת ג"ס תחתיו ל"מ בדיקה מאחר שקודם הבדיקה נאסרה עליו שאין הבדיקה מוציאה מחזקת איסור [וכן מבואר סברא זו באשכול סי' מ"ח רק שדחה דין זה מהלכה וכמו דקימ"ל דגם בבעל א' מהני בדיקה שתשאר תחחיו ועי' רדב"ז שם] משא"כ בבעל ד' דהבדיקה היתה קודם שנשאת לו ונתברר שהדם מן הצדדים כמ"ד בידוע שהוא מן הצדדין שוב אף שתראה כ"פ מחמת תשמיש לא תצא מחזקת היתר שלה ולא פש גבן אלא לישב קושיא ה' ונלפע"ד דהכי פריך שפופרת אפגרא מפגר דפשיטא דכמו בלא נמצא על ראשו אמרינן בידוע שהיא מותרת ה"נ בנמצא על ראשו בידוע שהיא אסורה נדה דאין ספק כמו בכל בדיקת אשה בעד ומוצאת עליו דם שהיא טמאה נדה ומונת ז' ימים משעת בדיקה מש"ה פריך דאפגורא מפגר ומעתה מכשילה לענין טהרות שתמנה ז' מיום הבדיקה ככל אשה נדה שבודקת ומונת ז"י והלא הכא י"ל דלאו דם נדה הוא על ראשו רק דם חבורה משריטת השפופרת ונהי דלבעלה ממילא אסורה דאסורה להנשא עוד דהרי ידוע שהוא ממקור מ"מ אתה מכשילה לטהרות שתמנה משעת בדיקה ז"י אע"ג דראתה תוך ז' אח"כ דם נדות והיא סברה דטהורה היא [זה דוקא כשעמדה אז בימי נדה לא' בימי זיבה לדין הש"ס] ועוד יש נפקא מינה בין אם הדם דם נדה או מחבורה ומשני בשל אבר והכל ניחא. עוד י"ל זו הקושיא בפשיטות דהכי פריך כיון דטבע השפופרת של עץ לסרט סריטות ולהוציא דם ולא תמצא תועלת בבדיקה כזו דמסתמא תמצא דם על וראשו לא מזלזלינן בבת ישראל למעבד בדיקה כזו על סמך שמא יוציא המוך נקי שהוא נגד הטבע ועדיף ממ"ד בכתובות י' ע"ב דלא בעי ר"ג ב"ר למבדק האי איתתא דלא מצא לה בעלה בתולה להושיבה ע"פ חביות של יין מעיקרא משום דלא קים בגוה בבדיקה זו ולאו אורח ארעא לזלזולי בבת ישראל אע"ג דגם התם ניחא לה בזלזולא כדי שלא תאסור לבעל במקום דליכא ס"ס או שלא תפסיד כתובתה במקום דאיכא ס"ס. אך דיש לחלק קצת דהתם איכא תקנתא לעמוד על הבדיקה מקודם ע"י שפחות [ולפעד"נ להעיר ממ"ד ביבמות מ"ב אין בודקין את הנשואות שלא יתגנו על בעליהן וי"ל דזהו טעמו של הרמב"ם דס"ל דצריכה להתגרש מקודם שתבדוק בשפופרת ואכמ"ל] והכל ניחא: