מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ארץ נוד · סימן קפה
סעיף ב
[חקירות אימתי מהני אמתלא:
עי' ט"ז דלא מהני אמתלא אח"כ כמו בס"ג:
וראיתי להקשות דמדוע כפל המחבר זה דבלבשה בגדים לא מהני אמתלא ועוד ראיתי בס"ט סי' קצ"ה סק"כ שהקשה דאם גם לכתם צריכה ללבוש בגדי נדותה אמאי בעלה לוקה עליה משום נדה כמ"ד בש"ס כן ולא אמרינן דשמא רק כתם [ולחשש שמא בלא הרגשה ניחא ליה ולפע"ד גם בזה קשה ואכמ"ל] דאין כאן רק מ"מ ולפעד"נ דמיירי בשהגיע וסתה שאין כאן ספק הרגשה עי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ב או שאמרה תחילה שהרגישה ג"כ אף דלא הוי בזמן וסתה אך דלכל זה הוי מהני אמתלא על גוף הדבר כשתאמר אח"כ שלא ראתה כלל ועל ידי לבישת הבגדים לא מהני שוב. עי' ב"י כאן ועפ"ז הך דבלבשה בגדי נדותה לא מהני אמתלא מיירי דוקא סמוך לוסת או שאמרה תחילה שהרגישה ועפ"ז יתישב מה שנפל המחבר הדין דבפ"ב קאי על הקודם דיש לה וסת והגיעה וסתה אז בלבשה בגדי נדותה חשובה כודאי טמאה [ועפ"ז י"ל דבהיה לה וסת המעשה כגון קפיצה וכדומה עי' ססי' קפ"ד הוי כמו שלא הגיע וסתה ומהני אמתלא אף בשלבשה וי"ל זה בכונת ירושלמי המובא בתוס' כתובות כ"ב ד"ה ואפילו הכי דשמואל בעי לאזדקוקי לאיתתיה א"ל טמאה אני למחר א"ל טהורה אני א"ל אתמול טמאת יומא דין טהורה א"ל אתמול לא הוי בי חילא וכו' ועי' מהרש"א שהקשה מ"ט פשוט ליה זה יותר מטמאה עי"ש אך י"ל דבעי לאזדקוקי לאיתתיה ע"כ שלא בזמן הוסת או סמוך דאז אסור ואמרה לו טמאה שמחמת חולי גופה חששה שתראה ותטמא תיכף עי' סי' קפ"ט סי"ט וי"ל דלבשה ג"כ בגדי נדותה כדי שלא תטנף בגדיה הטובים ולפיכך בעי שמואל אם גם בזה מהני אמתלא ומכוין למ"ש בש"ך סק"ג שאמרה סבורה הייתי להיות נדה וכו' ואף דבלבשה בגדי נדה כשהיא סמוך לוסת או שאמרה שהרגישה לא מהני אמתלא אז אך בכה"ג שהוי רק וסת הגוף מהניה אמתלא] ובסעיף ג' מיידי שאמרה שהרגישה בפירוש וגם בזה בלבשה לא מהני אמתלא ועפ"ז י"ל שלא תקשה מסי' א' סי"ג ואכמ"ל אך לדינא מסתפינא להקל אך תמיד בלבשה בגדי נדתה ל"מ אמתלא כסתימת הפוסקים זולת כשלא היה באפשר לה לולא הבגדים ואמתלא טובה יש על הלבישה עי' ש"ך סק"ה אז מהני ובאמת אף בשלא לבשה בגדי נידתה רק שאמרה טמאה אני והגיע וסתה דיש חזקה דאוב"ב אם מהני אמתלא. שוב ראיתי בס' מלבושי טהרה שחקר בזה [מיהו ודאי זה רק בוסת הימים לא בוסת הגוף וכנ"ל והירושלמי הנ"ל מיירי שלא לבשה בגדי נדותה ובזה לב"ע מהני אמחלא]:
כן צ"ע לי אפילו בשלא הגיע וסתה אפשר רק בשאמרה סתם טמאה אני מהני אמתלא דסמכה דעתה קודם שאח"כ כשתאמר טהורה אני תהיה נאמנת מחמת ספד"ר לקולא [עי' מ"ש בסי' קפ"ג ס"ק י"א] כשלא הרגישה משא"כ בשאמרה תחילה שטמאה היא מחמת שהרגישה בדם נדתה אז מחמת תוספת אמירתה ל"מ שוב אמתלא דהיה די לה באומרה סתם טמאה אני. ובזה י"ל ג"כ מ"ד בכתובות שם בעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וכו' וכבר עמדו ע"ז בקושיות א' מ"ש רש"י טמאה אני נדה שלמותר הוא דבשלמא הך טהורה אני שפי' לא הייתי נדה קמ"ל דלא נימא הפי' דטבלתי משא"כ בזה (וי"ל זה דלא נפרש טמאה שזינתה) ב' מדאמר לו אף בזו הרי דשמיע ליה הך דאמרה פנויה אני וכו' ומ"ט פשיט ליה זה יותר מטמאה (וגם בזה י"ל דהרבותא אף שעשתה לפי דבריה מקודם מעשה רשע להפקיע עצמה מבעלה ואין אדם מע"ר וע"כ קושטא קאמרה ואפ"ה מהני אמתלא ועוד י"ל ע"פ מ"ש הגירסא בבה"ג הלכות מיאון מעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי ואמרי לה גדולה בנינוה וי"ל דשם יש סברא דקושטא קאמרה דלא נתקדשה כיון שגדלה תמיד בנינוה דאם היתה נתקדשה שם היו יודעים עדים מזה ומרעל"ג לא משקרי משא"כ בטמאה קמ"ל דגם בזה מהני) ג' מ"ש רש"י ופירש ממנה עד שטבלה הכי לא ידענו שנדה צריכה טבילה (עי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"י וי"ל זה דסד"א דשוב לא היתה נאמנת לו לעולם ופירש ממנה) ונלפע"ד דבמאמר א' יתישב כ"ז דבעי מניה אמרה טמאה אני מנדה פי' שהגיע וסתה או שהרגישה דהוי חזקה לאיסור ול"ר לא"א אני או מקודשת אני רשם לא נתחזקה ל' יום בזה וליכא חזקה לאיסור וכן שם לא הוסיפה דברים כמו כאן דהיה די באמרה סתם טמאה אני משא"כ בכה"ג מהו ופשיט דאף בזה אם נתנה אמתלא לרבריה נאמנת כיון דרב ס"ל וסתות דרבנן א"כ לא גרע יום וסתה מיום אחר ושמואל לא עביד עובדא בנפשיה דהוא ס"ל וסתות דאורייתא וכן בשאמרה שהרגישה אפ"ה פשיט דנאמנת באמתלא כגון שאמרה דטעתה בהרגשת מי רגלים ואף דרב ס"ל דלא תלינן בזה עי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ח אך היינו דוקא בראתה אבל כאן שאומרת שאח"כ בדקה ולא מצאה כלל תלינן ועי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ט ואפ"ה שמואל לא עביר בנפשיה אף דהוא ס"ל דאף בראתה תלינן כנ"ל בסי' קפ"ג ג שם מ"מ כאן שהוסיפה דברים שהרגישה ס"ל דלא מהני והוי כודאי ראתה בהרגשה ואף שעברו ימים שתוכל לטבול לא הוי כס"ס עד שאמרה לו טבלתי אבל לדידן דלא קיי"ל כשמואל ודאי תמיד מהני אמתלא בלא לבשה וצע"ק דמנ"ל לרמ"א בס"ג דמותר להחמיר ממר"ח דהלא עפ"ז אין ראיה מדשמואל דהוא לשיטתו אזיל משא"כ אחר שנפסק ההלכה כרב אפשר דאינו רשאי להחמיר עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י"א. שוב ראיתי שמפורש כן באור זרוע סי' ש"מ עי"ש:
יש לחקור באם שכינותיה אינם יודעים אם בגדים אלו מיוחדים לימי נדתה ורק בעלה יודע מזה או דלבשה בגדי נדות רק בפני בעלה ולא בפני השכינות דלתירוץ הרשב"א [עי' ט"ז סק"ב] ל"מ אמתלא ולתי' מהר"ל מהני ונראה דגם לרשב"א מהני אמתלא בזה ורק דקאי על הך אמתלא דנקט הרמב"ן שלא תטרידני דבזה הוי סגי באמירה ומעשה לא עבדה והיינו דאמתלא אינה טובה [והיכא דהשכינים יודעים שהבגדים מיוחדים לנדתה] דאינו מועיל אף אמתלא טובה גם אלבישתה בגדי נדות כזה שפיר דברי מהר"ל [דעל מה סמכה ולא זכרה שהשכינים אח"כ לא ידעו מהאמתלא ומרומז באיכה א' פסוק ט' טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים ועי' תרגום ורש"י שם ואכמ"ל] והך דינא דתשו' רמ"א הוא לדברי מהר"ל דלרשב"א הרי שם לא היה רק אמירה ומ"ש הט"ז דהוי המוסר מודעא ל"ד דשם כיון דמסר מודעא קודם שוב א"א להיות הקנין אמת אח"כ משא"כ כאן נהי דבשעה שאמרה שתעשה כן לא היתה טמאה באמת ואח"כ נטמאה ואמירתה הוי ודאי והרי הוחזקה בכך [צ"ע לי דגם שם שמא אחר המודעה נתרצה] ולדינא מסכימים דמהני ועי' ש"ך בהך דסי' א' ולפעד"נ דהנה הך לבישתה בכאן ל"צ לאמירתה כלל דבגדיה מעידין עליה שהיא נדה והוי כהוחזקה מפי אחרים משא"כ בסי' א' אע"ג דעשה סימן היינו שיהיה נראה מחמת שבכל הכבשים הכשרים לא עשה סימן ובזה עשה נראה שהוא טריפה אבל אחר הרואה צריך לאמירה דידיה ועי' ב"ת שם וא"כ מהני אמתלא דהסימן לבר שם לא מורה שהוא טריפה בודאי משא"כ כאן דלוקין על הבגדים לבד בלא אמירה כלל ועי' תשו' רמ"א ודו"ק [ועי' מ"ש לעיל וחת"ס סי' ט']:
ועיין חו"ד מ"ש בזה ולפע"ד צ"ע דא"כ מדוע צריכה נתינת אמתלא דוקא ליהני חזרתה לומר מבודה הייתי וע"כ דהגדתה לתני בעלה מחשיב בכאן כלפני ב"ד דלענין טומאת נדה בעלה כב"ד דלא תבדה לפניו דתיכף שהגידה לו נעשה פרישה ע"י אמירתה. וגם לדבריו יצא קולא בהוחזקה נדה בשכנותיה ושהתה שיעור ספירה וטבילה יועיל אמתלא במגו דטבלתי דמגו מהני בעדים ומטעם תד"א מהני אמתלא עי' חו"ד סק"ג ואפשר דנחשב לדידיה מגו במקום חזקה והוי חזקה אלימתא עי' בכללי מגו ועי' בשב שמעתתא שמעתא ו' מ"ש בזה. גם מ"ש החו"ד דע"א אינו נגד החזקה עי' ש"ך סי' קכ"ז וש"ש שם [ועי' פ"י בקדושין ס"ג דע"א נאמן נגד הרוב והרי רובא עדיף מחזקה וצ"ע] ומה שהקשה טל תי' מהר"ל מהך דפנויה הנה לתירוץ הש"ך גם זה נכון דשם א"א בענין אחר ורק לומר לכולם דמקודשת וכן בהך דטבת ג"כ אמר לרבים כן וכונת מהר"ל על מה סמכה לעשות דבר שא"צ מה שלא תוכל לתקן אח"כ ועוד י"ל דשם סמכה א"ע שאח"כ יאמרו הכל שבודאי אמרה כן לאיזה טעם דהרי הוי מדעל"ג מי בעלה ומי העדים שנתקדשה בפניהם עי' מ"ש בסי' קפ"ג ס"ק י"א] משא"כ כאן ידינוה בעוברת על דת ואין להקשות דא"כ מעיקרא לא היתה לובשה כלל אלו הבגדים די"ל כדי שלא לטנף בגדים טובים שעליה ועוד י"ל דאחר כך נתקלקלה]:
סעיף ד
[חקירות אימתי צריך לפרוש באבר מת ועי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ב ביאור הרמ"א] עי' נוב"י מה"ת סי' צ"ו מ"ש על הרמ"א מבעיא דר"ז אשה מהו שתבדוק א"ע תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת עי"ש ולעד"נ דכונת האיבעי' באם נצריכה בדיקה לחייב בעלה חטאת והיינו בפירש באבר חי דאי באבר מת ליכא חטאת דאז בהיה חי לא ראתה עדיין והשיעור שהה יותר משיעור אשם תלוי ורק בפירש באבר חי קמבעי ואי תקשה אנוס הוא דזה אינו דיפרוש באבר מת וכונת האיבעי' באם יש קפידא לפרוש באבר מת [צ"ע דא"כ נפשוט ממשנה דשבועות דרק באמרה לו נטמאתי ימתין עד שימות] וקאמר דא"צ בדיקה דלבו נוקפו וא"כ אנוס הוא לעולם גם על הפרישה דמה הו"ל לעשות ובלא הך הוי אמרינן דעכ"פ לא נחשב אונס על הפרישה ודו"ק ולא דהוי תקנה על שא"צ כפרה דה לא מצינו כלל ורק דקודם פשיטות דברי ר"ז הוי אמרינן דע"ז לאו אונס הוא דיש לו לפרוש באבר מת ומתרץ דלא תבדוק וכיון דא"צ בדיקה א"כ א"א זה רק בדרך מקרה ואנוס הוא אפרישה ג"כ ועי' כו"פ סי' קפ"ו יע"ש [עי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ד דבפשיטות יתישב הקושיא דהך דר"ז קאי על סמוך לוסת וכגון ביוצא לדרך ובתך דשבועות י"ח ע"כ לא יכול לאוקמי בהכי דא"כ פטור לגמרי עי"ש וי"ל הקושיא שהקשה בנוב"י שם מדוע תלה זה בבעלה דהלא האשה ג"כ חייבת קרבן וכמו בהך דבדף י"ד די"ל דסמוך לוסת ה"ל לפרוש באבר מת אף ביוצא לדרך א"כ היא לא חטאה בפרישתו ופשוט דא"כ לבו נוקפו ופורש גם מכניסה ומיירי בשלא אמרה לו נטמאתי ועי' כו"פ שם ואכמ"ל:
עיין חו"ד סק"ז דאם שימש סמוך לוסת ונזכר באמצע תשמיש צריך ג"כ לפרוש באבר מת והנה במשנה נאמר רק באמרה לו נטמאתי כנ"ל ואם נאמר דוסתות דרבנן כפסק הלכה י"ל דאולי בכה"ג לא גזרו בשימש דקרבן גם על עצמה אינה רשאה (החמיר דשמא יארע פ"א שוגג אך להסוברים וסתות מה"ת ודאי דצריך לפרוש באבר מת ואפשר כיון דהוי תרתי חששי שמא ראתה ושמא תראה בסוף ביאה א"כ בזה אף לדידן דקי"ל וסתות דרבנן צריך לפרוש באבר מת ובחידושי לאה"ע חקרתי במ"ד באה"ע סי' ס"ב דהמקדש בביאה דעתו על גמר ביאה ואם קודם שגמר קבלה קדושין מאחר מקודשת לשני והא עכ"פ הראשון צריך לפרוש באבר מת דא"א תמורה מנדה ועכ"פ לא גרע וה"ה בבא מזיד על ערוה ובאמצע ביאה הרהר בתשובה נמי ה"ה שצריך לפרוש בא"מ אף שיש לחלק דדוקא בנדה שיש לה היתר אח"כ לא תקיף יצריה וע"כ ימתין עד שימות ולא חיישינן שמא יבוא לידי מירוק זרע דאף אם כן אין תקלה גדולה דהולד כשר ועי' ס' אור זרוע ת"א סי' ש"מ דברי התנתומא ע"ש משא"כ בכה"ג דתקיף ליה יצריה יותר טוב שיפרוש תיכף שלא יבוא לידי תקלה גדולה ומעות לא יוכל לתקן זה הבא על ערוה והוליד ממזר עי' חגיגה פ"א מ"ז ועי' או"ח סי' רנ"ד ס"ו דמותר לרדות קודם שתאפה. ונראה דאין לחלק וגם בכה"ג צריך לפרוש בא"מ רק מסתפקנא באם היו קדושי שני רק קדושין מדרבנן או שהיה הערוה משניות אם גם בכה"ג צריך לפרוש בא"מ ע"פ הנ"ל שוב ראיתי בחי' ר"י מגאש שבועות י"ח דדחה פי' רבוותא בהך דני אתמר דאביי בעלמא אתמר כגון שסבר שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו דצריך לפרוש באבר מת ע"ש וצ"ע ואכמ"ל].