מור ואהלות· רבי אליהו פוסק
אוהל ארץ נוד
סימן קפ"ד בש"ע יו"ד
אמר המחבר ראיתי הוצאות הדפוס כי רבה. לזאת אקצר בחידושי וברצות ה' דרכי לטובה. יודפס בקרוב המהדורא תנינא ואקוה להתהלך ברחבה. הן חביב לי דברי דו"ז הרכב הג' המפורסים ר' יוסף יהודא ליב מראחמוסטרובקא זצלל"ה הבא. ואדפיס חידושיו מכאן עד סימן קפ"ז סעיף י"ג ואחר זה אדפיס חידושי אדוני אבי מו"ר הרב ר' משה צבי שליט"א שנמצאו לי מימי חורפם ועל שניהם אסגיר הגהותי כזה [באותיות קטנים להכיר שלי] ואח"כ אדפיס תשובותי וחידושי הנחוצים וגם בהם ב"ה ישמחו החכמים ויגילו הנבונים:
סימן קפד
ש"ך סק"ב [חילוק מרואה אחר ל' לרואה תוך ל'] הביאור דבאין לה וסת קבוע אך דמרחקת ראיתה אחר ל' אמרינן דקודם ל' לעולם לא תראה דלא יצאה מחזקת שאר נשים דאין רואות קודם ל' ובתוך ל' מקרי שלא בשעת וסתה משא"כ במקרבת ראיתה תוך ל' דיצאה מחזקת שאר נשים שוב אפילו בתוך הימים הוי כלא קבעה וסת וחוששת וצריכה בדיקה ועי' סי' קפ"ו (ס"ג דלא משמע כן ובעיקר הדין דשם ע"ש בתו"ד ובסי' קפ"ז חידושים ס"ק י"ג מ"ש בזה ועיין ג"כ כאן באחרונים שלא פרשו כן כוונת הש"ך ועיין ט"ז כאן ס"ק י"ג ואכמ"ל] ועסי' קפ"ט מ"ש בפלוגתת ט"ז וש"ך ודו"ק:
סעיף ב
[חקירה בחילוק הנוב"י משמא ראתה לשמא תראה] עי' נוב"י מה"ק סי' נ"ה דלהתוס' עונה הסמוך לוסת מה"ת דלשמא תראה חיישינן ולפע"ד צע"ק דהנה קודם שהגיע עונה זו הרי לא חיישינן כלל לשמא תראה וא"צ בדיקה כלל וע"כ הך דחיישינן עכשיו לשמא תראה דביום הוסת לית לה חזקת טהרה דרגילה לראות וא"כ אף לשמא ראתה נחשוש כיון דחזקת טהרה איתרע ואפשר דכונתו דאף דאיתרע מ"מ כ"ז שלא ראתה עדיין יש לה חזקת טהרה קצת וא"כ לזה מהני הך חזקה דאוב"ב אע"ג דעיקרו רק דרבנן דמדאורייתא לא אמרינן כן ואיך מועיל חזקה דרבנן נגד חזקת טהרה שמה"ת וע"כ דמחמת דאיתרע קצת מהני חזקה דרבנן נגדה ואולם דוקא לשמא ראתה דהוא נגד החזקה וחזקת טהרה יש לה מה"ת הוי רק מדרבנן מחמת דאיתרע קצת משא"כ לשמא תראה דאינו נגד החזקה [דהכי לעולם לא תראה עי' לקמן] והוי כאין לה חזקת טהרה ביום וסתה לענין שמא תראה ושפיר הוי ספק תורה מכח חזקה דאוב"ב. אך דא"כ עכ"פ לא להוי רק ספק ומנוב"י משמע דהוי ודאי מכח חזקה דאוב"ב ונראה דסברתו דלשמא תראה הוי ספק תורה דאיתרע חזקה שלה נגד יום הוסת אבל בעברה זמן וסתה שלא הרגישה ולא ראתה נגד זה יש לה חזקת טהרה דהרי תמיד כשרואת ביום וסתה מרגשת וכאן לא הרגישה לזה לא הוי רק מדרבנן להצריך בדיקה ואף שמה"ת איתרע חזקת טהרה שלה בשעת הוסת אפ"ה אין חוששין מה"ת לספיקא דשמא ראתה דמחמת שלא הרגישה חזינן דלא איתרע חזקת טהרתה. ועוד נ"ל דקשה להוי מותרת בשעבר הוסת מטעם ס"ס שמא לא ראתה ושמא לא הרגישה וטהורה מה"ת וס"ס כזה מהני עי' סי' ק"י כללי ס"ס סי' ט"ו [ועי' מ"ש בסעיף ח' ט' ואין לומר משום דאיכא לברורי להחולקים על הב"ח ואפילו אחרה זמן מה מהני בדיקת דהלא רק ספק א' יתברר עמ"ש לקמן ס"ד ובאוהל ברכות והודאו"ת ל"ח ובבית הרואה אות ז'.
ואגב אציג מה שנשאלתי אם גם אחר מעל"ע מהני בדיקה דלכאורה הלא יותר ממעל"ע לא מוקי כתלי ביה"ר אח הדם עי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ב וראיתי בס' האשכול סי' ל"ג דאפילו אחרה ימים הדבה מלבדוק ושוב בדקה ומצאה טהורה מהני וכן משמע בב"י שכתב ואפילו אחרה כמה זמן והסברא בזה דעכ"פ היה נמצא קצת לחלוח ומחמת ווסחוח דרבנן מקילין וזה דלא כס' פרי דעה ט"כ ס"ק י"א שכתב בזה לאסור וגם הש"ך לא העתיק יפה לשון הב"י עי"ש מיהו בעברו כמה שנים שלא בדקה בימי הוסת י"ל דגם מה"ת אין לה חזקת טהרה אף למה דקי"ל וסתות דרבנן דהכי לעולם לא ראתה מה"ת עי' סי' קפ"ז סס"ה ובחו"ד שם ועי' בינת אדם סי' י"ח דכשלא היה בעלה בעיר חצי שנה ולא בדקה צריכה ז"ג לכ"ע וגם זה חומרא גדולה ועי' ירושלמי נדה פ"ב ה"ד ר"י שונה אחר ג' שנים מותר באשה שיש לה וסת וכו' כששהחה אחר הוסת ז"י דאסורה לשהות בטומאתה עי"ש ותמה הס"ט דלדידן דקימ"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה א"כ איך קי"ל כאן סי"א דבעברו ימים שתוכל לספור בא עליה בלא שאלת וי"ל דרק על מ"ש ר"י ג"ש דבזמן מרובה כזה ודאי ראתה מסתמא אז מוכדחים לטעם דאסורה לשהות בטומאתה משא"כ בפחות מזה מותר אף אי טבילה בזמנה לאו מצוה ודברי האשכול הנ"ל ימים הרבה יתפרשו ימים ממש ולא שנים ועמ"ש בזה בסי' קצ"ה דל"ד להך דלשמא מח ל"ח דשם אין לרוב אנשים זמן קבוע למות משא"כ כאן הלא רוב נשים נש להם וסת ומקרא מפורט תרל להיות לשדה אורח בנשים ורק מה"ת ל"ח שמא ראתה ביום זה דוקא אבל לא לעולם ועמ"ש באוהל ראשי בשמים אות ח' ועי' ס"ט סי' קפ"ז במ"ש דיותר משנה אין תולין בבתולים וטורי כסף שם וצ"ע ואכמ"ל] וע"כ צ"ל משום חזקה וס"ס במקום חזקה ל"מ
ולפעד"נ דגמן הוסת כשראתה אין לספק דודאי ראתה בהרגשה לכ"ע ולאו אדעתא וכן לא מהימנא שלא הרגישה עי' מ"ש בסי' קפ"ג סקד"ה דאז אין לספק בחימוד ובהעליה וא"כ שוב אין סיס דספק הרגשם אין כאן ועפ"ז י"ל קושית החת"ס סי' קנ"ט דאיך משבחת כרת ומלקות לבועל נדה כשאומרת שלא תרגישה תמיד. דנהי דאין בכתמים משום וסת מ"מ בראתה ודאי מגופה בלא הרגשה יש בזה משום וסת לכ"ע ואפשר דה"ה בראתה דם טהור בג"פ שוים קבעה וסת ג"ב לדם טמא ועי' ח"ס סי' קס"ח ומ"ש בסי' קפ"ג סק"ה ועכ"פ משכחת בראו ג"פ שוים דם שותת מבין רגליה ואף שאמרה שלא הרגישה מ"מ קבעה ושת לפעם ד' לכרת ומלקות אף שתאמר שג"כ לא הרגישה ועי' מש"ש דלפעד"ר דתמיד בראו דם שוחת ממנה יש חזקת דם בהרגשה] ואולם חזקה זו רק מדרבנן ומה"ת מהני ס"ס וזה רק לשמא ראתה הוי ס"ס משא"כ לשמא חראה ותרגיש לא הוי ס"ס והוי ספק תורה דחזקת טהרה איתרע מה"ת אך אא"ל כהנוב"י דעכ"פ ספיקא הוי דאוקי חזקה נגד חזקה ותו דחזקת אוביב נאמרה במקום חזקת טהרתה וע"כ דאלימא ול"ד למ"ש בסי' [ק"ז[ דחזקה ב' אינה דוחה הא' זהו כשבאה בפ"ע אבל כאן דלהדיא נאמרה על חזקת טהרה וע"כ דאלימא מחזקת טהרה ועמ"ש בנוב"י מה"ק סי' נ"ו וח"ס סי' ק"ע ובהשמטות לשו"ת מהר"ן פ"ה ומ"ש בסעיף ח' ובתפארת ישראל שם י קיא ס"ג] ם ולהלכה פסקינן דגם העונה הסמוכה לוסת מדרבנן ולזה דש ביוצא לדרך מקילין מן הדין אף בחשמיש דבמקום מצוה לא גזרו עי' ט"ז ס"ק י"ד [ועמ"ש באוהל ברבות ותודאו"ת כ"ח בזה] ולזה כיון בש"ע הג' מהרש"ז סק"ה דהוי דרבנן והקילו בהן הרבה וכדלקמן עי"ש [ועי' אחרונים מלב"ט ולחם ושמלה סק"ד ונחל אשכול סי' ל"ג סק"כ שהוכיחו דבשעת וסתה ממש ואף קודם לכן כחצי שעת לא הותר אף ביוצא לדרך וי"ל דהוי מה"ת וכמ"ש בשם הריטב"א ואולי כונח המהרש"ז במ"ש ואפילו שעח הוסת ממש שהוא שעה שרגילה לראות א"צ לפרוש מת"ת דדוקא כל השעה אבל חצי שעה י"ל דהוי מן התורה או חמור כמן התורה ועי' מ"ש בסי' קפ"ז ש"ד סק"ז] ומכ"ש לחשוש קודם שעת הוסת שמא תקדים האורח זה ודאי רק מדרבנן לכ"ע או דמטעם גזירה ופרישות עשו הרחקה כל העונה ככל הרחקות חז"ל משום סייג ועי' תה"ד סי' ר"נ וטעם זה נראה עיקר דקרא והזהרתם מסייע דלא ככו"פ ורא"ה מובא בפ"ת יע"ש:
סעיף ד
חקירה בספק דרבנן ע"י גלגול] הנה לכאורה הוי כאן ספק תורה ועי"ג דרבנן דהרי הספק הוא על הך ראיה שעברה אימתי היה אם קודם הנה"ח או לאח"כ והך חזקה דוסת דאוב"ב [שמדרבנן[ חלוי בזה אך מזה ראיה לדברינו דבאם אין אנו צריכים לדון על הספק בדאורייתא כלל אע"ג דהספק במה"ת נחשב ספד"ר כיון דבהמה"ת אין אנו צריכים לספק כלל ואמנם ז"א דס"ס כאן צריך להזכיר הספק באיסור תורה וכהך דספק תורה בנאכל ורק הספק על הנמלח עמו או על הכלים עי' מ"ש לקמן בש"ך סי' קפ"ז סק"כ ועי' פת"ש סי' ק"י ס"ק י"ט) וגם דכאן נודע הספק קודם אע"ג דל"ש לומר שאסרנו ועשינו כודאי מ"מ קשה להקל בזה. וי"ל דמדאורייתא ועי"ג היינו דוקא בספק טריפה על הכלים דהם כמקצת האיסור של תורה דממנו נתהוה משא"כ כאן דרק ע"י גררא דאיסור תורה נולד הספק דרבנן ולא נחשב ע"י גלגול דזהו רק גזירה [כנ"ל ס"ב] ומוכרחים לזה דאל"כ ווסתות עצמן מדוע הוי דרבנן ולקולא הלא הספק בשל חורה שמא ראתה דם וע"כ דזהו רק דבר אחר נגרר ע"י האיסור תורה [ועי' חת"ס סי' קנ"ג שהביא קושיא א' טל מ"ד דרמ"ת הוי מה"ת דהלא רק מטעם וסת נגעי בה ועי' מ"ש בסי' קפ"ז בחקירה ג' ועי' חו"ד שם ביאורים סק"א דהקשה מדוע באמת נאסרה לבעלה כיון דאינה חייבת רק אשם תלוי והוי הספק אם התשמיש הוי וסת נהוי ספק דרבנן כמו בהך ספק אי קודם הנה"ח דכאן ותירץ כיון דעיקר הספק נולד במה"ת והחמרנו עליו לחייבו א"ת לכן אף אם בא אח"כ לידי ספק דרבנן אסור משא"כ התם ועפ"ז יתישב כ"ז] ועי' מ"ש האחרונים בטעמא לאסור ביום ולע"ד קשה דבאם דוקא מחמת בירור דלא ראתה א"כ נבעי בדיקה עכ"פ לברר להסוברים בסעיף ט' דלא הוי בירור עד שתבדוק וגם דהרי משמשת ואפשר הרגישה וטעתה בהרגשת שמש ולפעד"ק לישב דגס"ט כשתבדוק הוי בירור מעליא ע"כ מחויבת לבדוק משא"כ בנ"ד אף כשתבדוק תצא רק מחשש שמא ראתה ולא מחשש שמא תראה ודמי למ"ש בס"ב דנשרק ספק א' יתברר א"צ לבדורי וא"ב מותרת לשמש בהלילה בלא בדיקה קודם מה"ט מיהו לדינא נואה דבאמת צרינה בדיקה] ומדמחירין בלא בדיקה היינו מה"ט דהנהו תרי עונות הוי כשני קדירות ותולין הקלקלה במקולקל כטעם הט"ז וש"ך וכמבואר בבעה"נ ובב"י ן [ועי' אחרונים בזה ומ"ש בסמון]:
שיך ס"ק ט"ז [חילוקים מראיה מרובה למועטת] נראה החילוק מתירוץ הב"ח להפרישה באם התחילה לראות באמצע הלילה ומ"מ המשיכה ראייתה עד תוך היום להב"ח אמרינן דמסוף הנץ [בש"ך ג"כ צ"ל מקודם הנץ] עד היום הוי ראיה מרובה [וה"נ בזה מיהו לא נראה כן מלשון הב"ח המובא בש"ך] ולהפרישה כיון דהמשך גדול לא אמרינן וא"צ להמתין ביום כשיעור שנמשך בו ובלשון הש"ך מובא דוקא ב' או ג"י וצ"ע] או נפ"מ בין חצי היום [פי' שנמשך עד חצי יום] להפרישה רק דבר מועט לא עד חצי היום או יותר משא"כ לב"ח וצ"ע מלשון ב' או ג"י ורציתי לחלק מבאם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה דאף דהוי זמן מועט מ"מ ה"ל ב' ימים אך עי' ש"ך שם ס"ק טיו שאין לחלק ועי' ס' פר"ד בזה. והנה בלבוש כתב דאחר שיעור משך זמן הוסת מותרת מיד ולכאודה למ"ד בפ"ק דפסחים דאדם טועה ב' שעות א"כ ה"ל הוי לן להחמיר אך י"ל דוסתות דרבנן לא מחמרינן עי' פת"ש יו"ד פי' ס"ט סק"ל ואכמ"ל. מיהו אם נאמר דבשעת ושתה ממש הוי מה"ת עי' מ"ש בסעיף ב' ובן ע"פ מ"ש הפת"ש כאן סק"ג דאחר רגע הוסת הוי מת"ת א"כ צ"ע בזה וי"ל דהיינו בוסתה ממש אבל בזה אפשר דהוי רק ספק וסת דשמא הוא מדמים יתירים וגם בספק תורה לא חיישינן לטעות השעות דהוי כעין ס"ס וצ"ע ועי' אמרי ברוך על חו"ד שם ואכמ"ל]:
סעיף ה
יי בענין חרדה מסלקת הדמים] עי' אחרונים ולפי עניות דעתי נראה דהן אמת דבחרדה מוחרת גם לשמש בשעת הוסת וכמו דפשטינן מעוברת מהך דהיתה במחבא אך זהו מדין הש"ס דמיירי בחררה גמורה [שאז היו בקיאין בזה] אבל [אנן[ למעשה לא נוכל לסמוך ע"ז כי שמא אינה מתחדמ כ"כ כ"כ ולבה אמיץ בגבורים או מחמת שאר סיבות לא היתה בחרדה גדולה ולזה חוששין ורק אחר הוסת בכח הך דלא הרגישה נתברר לנו שהיתה בחרדה גמורה ומותרת בלא בדיקה משא"כ במעוברת [ראיתי בקו"א לתפארת ישראל ס"ג שהקשה דאיך מותרת אחר הוסת אף דאיכא חזקה דחרדה מסלקת הדמים, מ"מ הא איכא כנגדה חזקת אוב"ב עי"ש והנה מלבד מה שי"ל דהך חזקה דחרדה מסלקת נאמרה במקום חזקה דאוב"ב וע"כ דאלימא טובא עי' מ"ש בסעיף ב'. עוד י"ל דכאן לא מטעם חזקה רק שנתברר בודאי שלא ראתה והחרדה סלקה הדמים מטעם שלא הרגישה ובזה יתישב ג"כ קושיתו שם דאף אם נאמר סמוך מיעוטא שאינן רואין בזמנן לחזקת חרדה שמסלקת והו"ל רובא מ"מ כמו דאין סומכין על ס"ס היכא דאיכא לברורי ה"נ לענין רובא וא"כ נצטרך בדיקה ותירץ דבדרבנן א"צ לברורי והמעיין בסוגית הש"ס נדה ט' נראה דאף למ"ד ווסתות דאורייתא א"צ בדיקה וכן מה שתירץ דלפיכך מצריך הטור בדיקה להיתה במחבא מחשש דאורייתא דלמא ראתה בהרגשה ומחמת בהלה ופחד לאו אדעתא הנה מלבד שצ"ע בזה ממ"ד בנדה ג' ישינה נמי אגב צערא מתערא עי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ד הרי דלא אמרינן הך סברא דשמא לאו אדעתא עוד קשה טובא דהרי גם הטור מודה דבעבר יום וסתה א"צ בדיקה כמ"ש הרמ"א ובט"ז אלא ע"כ מדלא הרגישה ודאי כשחלתה בחרדה סלקה הדמים ורמז לדבר משופטים ה' בימי יעל חדלו ארחות וי"לפ דמפחד אויב חדלו ארחות מלשון חדל להיות לשרה אורח כנשים ועי' מ"ש בסוף ס"ט ואכמ"ל]:
סעיף ט
[אם טמאה מה"ת משעת הוסת כשראתה אח"כ] עי' נוב"י מה"ק סי' נ"ה דבראתה אח"כ טמאה מה"ת משעת הוסת והוכיח מש"ס דבהך דבדקה ומצאה טמאה אין חילוק בין מ"ד וסתות מה"ת להסוברים מדרבנן ופלא בעיני ממ"ש הרמב"ם הל' א"ב פ"ח הי"ג להדיא דגם בבדקה ומצאה טמאה אינה אסורה למפרע רק מדרבנן עי"ש וצ"ע [ועי' מגיד משנה שם וראיתי שהרגישו בזה באחרונים והנה ממ"ש הרמב"ם שם שאינה מטמאה את בועלה למפרע נראה דאף בשמשה בזמן וסתה לא אמרינן דודאי הרגישה בזמן וסתה וטעתה בהרגשת שמש ואפשר לדחוק דמיירי בשמשה אחר עבור וסתה ועי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ח וצ"ע. ומ"ש שם בסק"ה לחזק דברי הח"ס סי' קנ"ג דאף למ"ד וסתות מה"ת ושאף מצאה טהורה טמאה מ"מ אין ע"ז קרבן ומלקות צ"ע לי אם שמשה בזמן הוסת די"ל הרגשת שמש אם גם בזה ה"ה. והנוב"י כעת אין ת"י וע"כ לא אבין איך נאמר דלמ"ד וסתות דרבנן כשמצאה אח"כ טמאה יהיה הטומאה מה"ת משעת הוסת ואף בשמשה בשעת הוסת צ"ע כנ"ל וכן לא אבין לשון הרמב"ם ז"ל שם הלכה י"ב שכחה ולא בדקה בין באונס בין ברצון דהלא בשוכח לא יצויר רצון ועי' מג"א סי' ק"ח ס"ק י"א וסי' תקכ"ז סק"ו ושבו"י ח"ב סי' קמ"ח ולעיל בסי' קפ"ג סק"ו ואכמ"ל]:
בפתחי תשובה ס"ק י"ח כתב על דברי החו"ד [דה"ה אם בשעת וסתה, הטילה מים ל"מ בדיקה] עיי"ש ולא נלפע"ד דבשלמא בבדיקה אמרינן שמא היה דם על העד והרגישה בשעת מעשה ונאבד ויותר מזה אפילו בדקה אחר הוסת ונאבד העד ג"כ אסורה לדיעה ב' דליכא שום בדיקה דשמא היה דם על העד ואע"ג דוסתות דרבנן מ"מ בירור צריך להוציא מאיסור דרבנן ובנאבד ליכא בירור [וזה רק לפמ"ש בס"ב דאין הטעם משום דאיכא לברורי דאל"כ הלא בשנאבד בשוגג דליכא לברורי יש להקל שוב מחמת הס"ס] משא"כ בהך דהשתינה מדוע לא יועיל בדיקה אח"כ דסוף סוף לא ראתה ואטו מספק הרגשה נאסור אותה ונאמר שנימוק הדם ח"ו לומר בן [דא"כ גם בעברו ימים רבים מדוע מהני בדיקה כנ"ל בס"ב דהלא בימים רבים ודאי הטילה מים ועפ"ז גם בעברה ושמשה בשעת הוסת ג"כ לא מחמרינן לומר דשמא הרגישה וטעתה בהרגשת שמש כנ"ל דהרי עכ"פ לא ראתה ולא מחמרינן לומר דשמא חיפהו ש"ז כמו בסי' קצ"ג דיש לחלק וכמו שלא חיישינן לשמא נימוק הדם בהשתנה. מיהו יש קצת לישב דברי הפת"ש דכונתו בלא ראתה במקום שהשתינה אם יש דם ממש ואז י"ל דדמי ללא בדקה העד ואף שהשתינת עג"ק שאינה מקבלת טומאה וא"כ הוי ס"ס מעליא שמא לא ראתה ושמא לא הרגישה ואז גם מדרבנן טהורה ג"כ די"ל כמ"ש בס"ב דבסמוך לוסת אין ספק הרגישה ואכמ"ל ועי' מ"ש בסמוך משא"כ כשהשתינה אחר שעבר הוסת דיש ס"ס מהני בדיקה] ורק זאת נאמר דבהשתינה בעינן גם לדיעה א' בדיקה דוקא וזה ברור [ועי' פרישה אות י"ח וס' לח ושמלה]:
ודע דהך דכאן לא סמכינן אס"ס עי' מ"ש [בס"ב] דהוי ס"ס במקום חזקה דאוב"ב וחזקת טהרה איתרעי מטעמים שכתבתי שם ולהסוברים דמותרת בלי בדיקה היינו דאיתרע חזקת אוב"ב על ידי [שלא] הרגישה ושוב ליבא חזקה ולא נשאר רק ספק דרבנן שמא לא ראתה דאפילו ראתה לא הרגישה בודאי והוי דרבנן ומוקמינן אחזקת טהרה ובמקום חזקה א"צ לברר ודיעה ב' ס"ל נהי דהך חזקה דאוב"ב איתרע מ"מ גם חזקת טהרה לית לה על יום זה כיון דחמיר רואה ביום זה ובספק דרבנן בלא חזקה מסייע צריכים לברר היכא דאיכא לברורי כנ"ל. ועי' בס' תפארת ישראל דהקשה בהך דהיתה במחבא לוקמי חזקה דאוב"ב נגד חזקה דחרדה מסלקת יע"ש שתירץ דמחמת זה אוקמינן אחזקת טהרה. ולפמ"ש דעכ"פ איתרע חזקת טהרה גבה נ"ל בפשיטות דכיון דליכא שום חזקה לאיסור ג"כ הוי כמו שאין הוסת עכשיו כלל ועכ"פ לא גרע מאשה שאין לה וסת ומותרת בלא בדיקה וכ"ז באם וסתות מה"ת אבל לדידן דוסתות דרבנן בלא"ה לק"מ דהך חזקה דחרדה מסלקת דמים אלים טובא דהך חזקה מה"ת] [עי' מ"ש בסעיף ח'] משא"כ הך דאוב"ב לא הוי רק דרבנן:
סעיף י
נ"ל דבר חדש דהך דביוצא לדרך ל"ח לסמוך לוסת זהו רק לשמא תראה אבל לשמא ראתה חיישינן דאפשר בבדיקה וממנ"פ ואפשר ששייך שמא לבו נוקפו ופורש וצ"ע כעת ומסברא נראה להחמיר [ועי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ד]:
ש"ך ס"ק כ"ח
[אם מותר לשמש בל"ט סמוך לוסת] מדברי נ"י הללו מבואר כהחולקים על בנ"י דמתיר בליל טבילה בסמוך לוסת והוא דהרי הנ"י מפרש הך דחייב אדם לפקוד היינו שתטבול בערב ומ"מ מוקי לה בסמוך לוסת כמבואר בש"ס הרי דל"ט לבד לא מהני ורק ביוצא לדרך ג"כ [אנה פנה דודי דהרי להנ"י הפי' בגמ' סמוך לוסתה שם היינו וסת טבילתה ולא מיירי כלל בסמוך לוסת נדתה ועי' חו"ד ביאורים ס"ק י"ג כה"ג ועי' במבוא לנחל אשכול סוף אות י' שצ"ל ברז"ה בשער תקון ווסתות לא לעונת הוסת אלא לעונת יציאתו לדרך ועי' כו"פ ס"ק י"ב דכשחל ל"ט סמוך לוסת נדתה ממ"נ א"צ להמתין מה"ט. ולדינא כשכבר המתין והוא ל"ט וגם יוצא לדרך אף שבחת"ס סי' ק"ע אסר בפשיטות ע"פ הנ"ל ס"ב דסמוך לוסת הוי מה"ת מ"מ משיטת אחרונים נראה להקל בזה ועכ"פ קודם החצי שעה שרגילה לראות ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ח ועי' ס' מלבושי טהרה מ"ש בזה והנלפעד"כ] ונראה ברור דכאן סגי ביב"ש להמתין דל"ש כאן לומר דכל היום בעינן דתלוי במהלך החמה כמובן:
סעיף יא
עד שישאלנה [הערות לענין ס"ס] דל"ש ספק [ספיקא שיתבאר לקמן] במקום חזקה דאוב"ב עי' מ"ש בסעיף ב' ח' ט'] ואפילו בבא מן הדרך ג"כ הדין כן עי' בש"ס [ועי' בתוה"ש ס"ק כ"ב כ"ג ומ"ש שם אבל מ"מ כו' ונראה מדבריו דגם בבא מהד"ר אחר שיעור שתספור א"צ לשאול לא קימ"ל כן דאם הוא בדרך אינה רגילה לטבול ועי' לחם ושמלה] ובשוהה הוי ס"ס והך ספק לא הוי במקום חזקה דאינו סותר לחזקה דאוב"ב [ועי' בתוה"ש רסי' קפ"ה] ואי תקשה דהא עכ"פ מדרבנן הוי רואה ודאית ול"מ ספק א' לודאי ראתה לענין דרבנן ג"כ י"ל דהך חזקה דאוב"ב אינה כודאי רואה אף מדרבנן ורק חזקה לענין בדיקה עי' בפי' רש"י בש"ס ופשוט והך דא"צ לשואלה אף דאפשר לברר [עי' בתוה"ש שם] היינו דמה"ת אין חוששין כלל שתראה ורק מדרבנן ולחשש זה הוי ס"ס וס"ס בדרבנן א"צ לברר ועי' שיבת ציון סי' ל'.
[לפי ענ"ד צ"ע דמדוע לא הביא הש"ך בסי' ק"ב סק"ז ראיה דלא הוי דשיל"מ כשאין המתיר עתיד לבוא מהך דמתירין בשהה שיעור שתוכל לשפוד ולטבול וא"צ לשואלה ודשיל"מ י"ל דאף בדרבנן ל"מ ס"ס עי' מג"א ס"ק י"ג סק"ד ויו"ד שם וכאן לא שייכי התרוצים המובאים באהל ברכות ותודאו"ת ל"ו וע"כ מוכרחים לתירוץ תוה"ש דכאן איכא ג"כ חזקה וכמו דרובא וחזקה מהני בדשיל"מ עי' יו"ד סי' א' דמשמע דבנטל קבלת אף כלי מתנות א"צ הכשר אף דהוי דשיל"מ למהרי"ל המובא בש"ך ק"ב סק"ח [ובאמת י"ל בכלי סברת הצל"ח הנ"ל שם באהלי כיון שיכול להשתמש בה תיכף וגם לאח"כ לא הוי דשיל"מ] עי' בנה"ך שם דרוב מצוין מסייע וכן י"ל דס"ס וחזקה מהני דש"ש עדיף מרוב עי' ס"ז ק"י ס"ק ט"ו ושיבת ציון שם ואכמ"ל] אך צ"ע דבהיה בעלה בעיר ואסרינן אותה קודם השיעור שתספור מחמת שהוי ספק אי ואם כן שוב איך מצטרף לס"ס דהרי נודע ספק א' תחילה עי' כללי ספק ספיקא [וראיתי בפרי תבואה בכלי חזקה אות י"ב שהרגיש בזה ואאמו"ר שליט"א הראה לי דרש"י בנדה ט"ו ע"ב ד"ה מחשב דקדק דמיירי בשהה בדרך ז' ימיה ואך י"ל דכאן לא אסרנו מקודם דלא היה נפ"מ לו דאם היה נפ"מ לו בבר היה שואבה] ועוד קשה להסוברים דבספק אם נעשה מעשה להתיר לא אמרינן ספק דרבנן לקולא א"כ גם בכאן הך ספק טבלה הוי ספק נפשה מעשה להתיר מיהו זה י"ל ע"פ סברת התוה"ש רס"י קפ"ה דכאן דרכה לטבול והוי גם בספק אם נעשה מעשה ספק הרגיל [ודמי למ"ש תוס' יבמות קי"ט דתשמיש דאדם לא חשוב מעשה משום דמצוי וממילא ע"ש] אבל קושיא א' קשה וי"ל דהנה באמת יש ס"ס גם תיכף אחר וסת שמא לא ראתה ושמא לא הרגישה ורק דחזקה של אוב"ב עומד לנגד ונגד הך חזקה יש עוד ספק טבלה לאוקמה אחזקת טהרה ושוב נשאר לנו הס"ס הראשונה שנולדו ביחד וסמכינן עליה דליכא שוב חזקה הסותר דאוקי חזקה להדי חזקת יטהרה בצירוף הספק דטבלה:
[ראיתי בחו"ד ד"ה עד שישאלנה דאפילו ערה ושוכבת אצלו מ"מ צריך דוקא שישאלנה עי"ש ברש"י ותוס' שכ"כ להדיא ולא הודיענו איה מקומם וכן בסי' קפ"ה כשהיא בחזקת טומאה כ"כ וגם שם פקפק הלחם ושמלה דאין להחמיר וחזקה זו מוציאה מידי ודאי וכ"ש בכה"ג שקימ"ל וסתות דרבנן ודאי דמהני ובפרט כשבאה ושוכבת אצלו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואין כאן הסברא דיצרה אלבשה ואכמ"ל והנלפעד"כ.]
סימן קפה
סעיף ב
[חקירות אימתי מהני אמתלא:
עי' ט"ז דלא מהני אמתלא אח"כ כמו בס"ג:
וראיתי להקשות דמדוע כפל המחבר זה דבלבשה בגדים לא מהני אמתלא ועוד ראיתי בס"ט סי' קצ"ה סק"כ שהקשה דאם גם לכתם צריכה ללבוש בגדי נדותה אמאי בעלה לוקה עליה משום נדה כמ"ד בש"ס כן ולא אמרינן דשמא רק כתם [ולחשש שמא בלא הרגשה ניחא ליה ולפע"ד גם בזה קשה ואכמ"ל] דאין כאן רק מ"מ ולפעד"נ דמיירי בשהגיע וסתה שאין כאן ספק הרגשה עי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ב או שאמרה תחילה שהרגישה ג"כ אף דלא הוי בזמן וסתה אך דלכל זה הוי מהני אמתלא על גוף הדבר כשתאמר אח"כ שלא ראתה כלל ועל ידי לבישת הבגדים לא מהני שוב. עי' ב"י כאן ועפ"ז הך דבלבשה בגדי נדותה לא מהני אמתלא מיירי דוקא סמוך לוסת או שאמרה תחילה שהרגישה ועפ"ז יתישב מה שנפל המחבר הדין דבפ"ב קאי על הקודם דיש לה וסת והגיעה וסתה אז בלבשה בגדי נדותה חשובה כודאי טמאה [ועפ"ז י"ל דבהיה לה וסת המעשה כגון קפיצה וכדומה עי' ססי' קפ"ד הוי כמו שלא הגיע וסתה ומהני אמתלא אף בשלבשה וי"ל זה בכונת ירושלמי המובא בתוס' כתובות כ"ב ד"ה ואפילו הכי דשמואל בעי לאזדקוקי לאיתתיה א"ל טמאה אני למחר א"ל טהורה אני א"ל אתמול טמאת יומא דין טהורה א"ל אתמול לא הוי בי חילא וכו' ועי' מהרש"א שהקשה מ"ט פשוט ליה זה יותר מטמאה עי"ש אך י"ל דבעי לאזדקוקי לאיתתיה ע"כ שלא בזמן הוסת או סמוך דאז אסור ואמרה לו טמאה שמחמת חולי גופה חששה שתראה ותטמא תיכף עי' סי' קפ"ט סי"ט וי"ל דלבשה ג"כ בגדי נדותה כדי שלא תטנף בגדיה הטובים ולפיכך בעי שמואל אם גם בזה מהני אמתלא ומכוין למ"ש בש"ך סק"ג שאמרה סבורה הייתי להיות נדה וכו' ואף דבלבשה בגדי נדה כשהיא סמוך לוסת או שאמרה שהרגישה לא מהני אמתלא אז אך בכה"ג שהוי רק וסת הגוף מהניה אמתלא] ובסעיף ג' מיידי שאמרה שהרגישה בפירוש וגם בזה בלבשה לא מהני אמתלא ועפ"ז י"ל שלא תקשה מסי' א' סי"ג ואכמ"ל אך לדינא מסתפינא להקל אך תמיד בלבשה בגדי נדתה ל"מ אמתלא כסתימת הפוסקים זולת כשלא היה באפשר לה לולא הבגדים ואמתלא טובה יש על הלבישה עי' ש"ך סק"ה אז מהני ובאמת אף בשלא לבשה בגדי נידתה רק שאמרה טמאה אני והגיע וסתה דיש חזקה דאוב"ב אם מהני אמתלא. שוב ראיתי בס' מלבושי טהרה שחקר בזה [מיהו ודאי זה רק בוסת הימים לא בוסת הגוף וכנ"ל והירושלמי הנ"ל מיירי שלא לבשה בגדי נדותה ובזה לב"ע מהני אמחלא]:
כן צ"ע לי אפילו בשלא הגיע וסתה אפשר רק בשאמרה סתם טמאה אני מהני אמתלא דסמכה דעתה קודם שאח"כ כשתאמר טהורה אני תהיה נאמנת מחמת ספד"ר לקולא [עי' מ"ש בסי' קפ"ג ס"ק י"א] כשלא הרגישה משא"כ בשאמרה תחילה שטמאה היא מחמת שהרגישה בדם נדתה אז מחמת תוספת אמירתה ל"מ שוב אמתלא דהיה די לה באומרה סתם טמאה אני. ובזה י"ל ג"כ מ"ד בכתובות שם בעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וכו' וכבר עמדו ע"ז בקושיות א' מ"ש רש"י טמאה אני נדה שלמותר הוא דבשלמא הך טהורה אני שפי' לא הייתי נדה קמ"ל דלא נימא הפי' דטבלתי משא"כ בזה (וי"ל זה דלא נפרש טמאה שזינתה) ב' מדאמר לו אף בזו הרי דשמיע ליה הך דאמרה פנויה אני וכו' ומ"ט פשיט ליה זה יותר מטמאה (וגם בזה י"ל דהרבותא אף שעשתה לפי דבריה מקודם מעשה רשע להפקיע עצמה מבעלה ואין אדם מע"ר וע"כ קושטא קאמרה ואפ"ה מהני אמתלא ועוד י"ל ע"פ מ"ש הגירסא בבה"ג הלכות מיאון מעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי ואמרי לה גדולה בנינוה וי"ל דשם יש סברא דקושטא קאמרה דלא נתקדשה כיון שגדלה תמיד בנינוה דאם היתה נתקדשה שם היו יודעים עדים מזה ומרעל"ג לא משקרי משא"כ בטמאה קמ"ל דגם בזה מהני) ג' מ"ש רש"י ופירש ממנה עד שטבלה הכי לא ידענו שנדה צריכה טבילה (עי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"י וי"ל זה דסד"א דשוב לא היתה נאמנת לו לעולם ופירש ממנה) ונלפע"ד דבמאמר א' יתישב כ"ז דבעי מניה אמרה טמאה אני מנדה פי' שהגיע וסתה או שהרגישה דהוי חזקה לאיסור ול"ר לא"א אני או מקודשת אני רשם לא נתחזקה ל' יום בזה וליכא חזקה לאיסור וכן שם לא הוסיפה דברים כמו כאן דהיה די באמרה סתם טמאה אני משא"כ בכה"ג מהו ופשיט דאף בזה אם נתנה אמתלא לרבריה נאמנת כיון דרב ס"ל וסתות דרבנן א"כ לא גרע יום וסתה מיום אחר ושמואל לא עביד עובדא בנפשיה דהוא ס"ל וסתות דאורייתא וכן בשאמרה שהרגישה אפ"ה פשיט דנאמנת באמתלא כגון שאמרה דטעתה בהרגשת מי רגלים ואף דרב ס"ל דלא תלינן בזה עי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ח אך היינו דוקא בראתה אבל כאן שאומרת שאח"כ בדקה ולא מצאה כלל תלינן ועי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ט ואפ"ה שמואל לא עביר בנפשיה אף דהוא ס"ל דאף בראתה תלינן כנ"ל בסי' קפ"ג ג שם מ"מ כאן שהוסיפה דברים שהרגישה ס"ל דלא מהני והוי כודאי ראתה בהרגשה ואף שעברו ימים שתוכל לטבול לא הוי כס"ס עד שאמרה לו טבלתי אבל לדידן דלא קיי"ל כשמואל ודאי תמיד מהני אמתלא בלא לבשה וצע"ק דמנ"ל לרמ"א בס"ג דמותר להחמיר ממר"ח דהלא עפ"ז אין ראיה מדשמואל דהוא לשיטתו אזיל משא"כ אחר שנפסק ההלכה כרב אפשר דאינו רשאי להחמיר עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י"א. שוב ראיתי שמפורש כן באור זרוע סי' ש"מ עי"ש:
יש לחקור באם שכינותיה אינם יודעים אם בגדים אלו מיוחדים לימי נדתה ורק בעלה יודע מזה או דלבשה בגדי נדות רק בפני בעלה ולא בפני השכינות דלתירוץ הרשב"א [עי' ט"ז סק"ב] ל"מ אמתלא ולתי' מהר"ל מהני ונראה דגם לרשב"א מהני אמתלא בזה ורק דקאי על הך אמתלא דנקט הרמב"ן שלא תטרידני דבזה הוי סגי באמירה ומעשה לא עבדה והיינו דאמתלא אינה טובה [והיכא דהשכינים יודעים שהבגדים מיוחדים לנדתה] דאינו מועיל אף אמתלא טובה גם אלבישתה בגדי נדות כזה שפיר דברי מהר"ל [דעל מה סמכה ולא זכרה שהשכינים אח"כ לא ידעו מהאמתלא ומרומז באיכה א' פסוק ט' טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים ועי' תרגום ורש"י שם ואכמ"ל] והך דינא דתשו' רמ"א הוא לדברי מהר"ל דלרשב"א הרי שם לא היה רק אמירה ומ"ש הט"ז דהוי המוסר מודעא ל"ד דשם כיון דמסר מודעא קודם שוב א"א להיות הקנין אמת אח"כ משא"כ כאן נהי דבשעה שאמרה שתעשה כן לא היתה טמאה באמת ואח"כ נטמאה ואמירתה הוי ודאי והרי הוחזקה בכך [צ"ע לי דגם שם שמא אחר המודעה נתרצה] ולדינא מסכימים דמהני ועי' ש"ך בהך דסי' א' ולפעד"נ דהנה הך לבישתה בכאן ל"צ לאמירתה כלל דבגדיה מעידין עליה שהיא נדה והוי כהוחזקה מפי אחרים משא"כ בסי' א' אע"ג דעשה סימן היינו שיהיה נראה מחמת שבכל הכבשים הכשרים לא עשה סימן ובזה עשה נראה שהוא טריפה אבל אחר הרואה צריך לאמירה דידיה ועי' ב"ת שם וא"כ מהני אמתלא דהסימן לבר שם לא מורה שהוא טריפה בודאי משא"כ כאן דלוקין על הבגדים לבד בלא אמירה כלל ועי' תשו' רמ"א ודו"ק [ועי' מ"ש לעיל וחת"ס סי' ט']:
ועיין חו"ד מ"ש בזה ולפע"ד צ"ע דא"כ מדוע צריכה נתינת אמתלא דוקא ליהני חזרתה לומר מבודה הייתי וע"כ דהגדתה לתני בעלה מחשיב בכאן כלפני ב"ד דלענין טומאת נדה בעלה כב"ד דלא תבדה לפניו דתיכף שהגידה לו נעשה פרישה ע"י אמירתה. וגם לדבריו יצא קולא בהוחזקה נדה בשכנותיה ושהתה שיעור ספירה וטבילה יועיל אמתלא במגו דטבלתי דמגו מהני בעדים ומטעם תד"א מהני אמתלא עי' חו"ד סק"ג ואפשר דנחשב לדידיה מגו במקום חזקה והוי חזקה אלימתא עי' בכללי מגו ועי' בשב שמעתתא שמעתא ו' מ"ש בזה. גם מ"ש החו"ד דע"א אינו נגד החזקה עי' ש"ך סי' קכ"ז וש"ש שם [ועי' פ"י בקדושין ס"ג דע"א נאמן נגד הרוב והרי רובא עדיף מחזקה וצ"ע] ומה שהקשה טל תי' מהר"ל מהך דפנויה הנה לתירוץ הש"ך גם זה נכון דשם א"א בענין אחר ורק לומר לכולם דמקודשת וכן בהך דטבת ג"כ אמר לרבים כן וכונת מהר"ל על מה סמכה לעשות דבר שא"צ מה שלא תוכל לתקן אח"כ ועוד י"ל דשם סמכה א"ע שאח"כ יאמרו הכל שבודאי אמרה כן לאיזה טעם דהרי הוי מדעל"ג מי בעלה ומי העדים שנתקדשה בפניהם עי' מ"ש בסי' קפ"ג ס"ק י"א] משא"כ כאן ידינוה בעוברת על דת ואין להקשות דא"כ מעיקרא לא היתה לובשה כלל אלו הבגדים די"ל כדי שלא לטנף בגדים טובים שעליה ועוד י"ל דאחר כך נתקלקלה]:
סעיף ד
[חקירות אימתי צריך לפרוש באבר מת ועי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ב ביאור הרמ"א] עי' נוב"י מה"ת סי' צ"ו מ"ש על הרמ"א מבעיא דר"ז אשה מהו שתבדוק א"ע תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת עי"ש ולעד"נ דכונת האיבעי' באם נצריכה בדיקה לחייב בעלה חטאת והיינו בפירש באבר חי דאי באבר מת ליכא חטאת דאז בהיה חי לא ראתה עדיין והשיעור שהה יותר משיעור אשם תלוי ורק בפירש באבר חי קמבעי ואי תקשה אנוס הוא דזה אינו דיפרוש באבר מת וכונת האיבעי' באם יש קפידא לפרוש באבר מת [צ"ע דא"כ נפשוט ממשנה דשבועות דרק באמרה לו נטמאתי ימתין עד שימות] וקאמר דא"צ בדיקה דלבו נוקפו וא"כ אנוס הוא לעולם גם על הפרישה דמה הו"ל לעשות ובלא הך הוי אמרינן דעכ"פ לא נחשב אונס על הפרישה ודו"ק ולא דהוי תקנה על שא"צ כפרה דה לא מצינו כלל ורק דקודם פשיטות דברי ר"ז הוי אמרינן דע"ז לאו אונס הוא דיש לו לפרוש באבר מת ומתרץ דלא תבדוק וכיון דא"צ בדיקה א"כ א"א זה רק בדרך מקרה ואנוס הוא אפרישה ג"כ ועי' כו"פ סי' קפ"ו יע"ש [עי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ד דבפשיטות יתישב הקושיא דהך דר"ז קאי על סמוך לוסת וכגון ביוצא לדרך ובתך דשבועות י"ח ע"כ לא יכול לאוקמי בהכי דא"כ פטור לגמרי עי"ש וי"ל הקושיא שהקשה בנוב"י שם מדוע תלה זה בבעלה דהלא האשה ג"כ חייבת קרבן וכמו בהך דבדף י"ד די"ל דסמוך לוסת ה"ל לפרוש באבר מת אף ביוצא לדרך א"כ היא לא חטאה בפרישתו ופשוט דא"כ לבו נוקפו ופורש גם מכניסה ומיירי בשלא אמרה לו נטמאתי ועי' כו"פ שם ואכמ"ל:
עיין חו"ד סק"ז דאם שימש סמוך לוסת ונזכר באמצע תשמיש צריך ג"כ לפרוש באבר מת והנה במשנה נאמר רק באמרה לו נטמאתי כנ"ל ואם נאמר דוסתות דרבנן כפסק הלכה י"ל דאולי בכה"ג לא גזרו בשימש דקרבן גם על עצמה אינה רשאה (החמיר דשמא יארע פ"א שוגג אך להסוברים וסתות מה"ת ודאי דצריך לפרוש באבר מת ואפשר כיון דהוי תרתי חששי שמא ראתה ושמא תראה בסוף ביאה א"כ בזה אף לדידן דקי"ל וסתות דרבנן צריך לפרוש באבר מת ובחידושי לאה"ע חקרתי במ"ד באה"ע סי' ס"ב דהמקדש בביאה דעתו על גמר ביאה ואם קודם שגמר קבלה קדושין מאחר מקודשת לשני והא עכ"פ הראשון צריך לפרוש באבר מת דא"א תמורה מנדה ועכ"פ לא גרע וה"ה בבא מזיד על ערוה ובאמצע ביאה הרהר בתשובה נמי ה"ה שצריך לפרוש בא"מ אף שיש לחלק דדוקא בנדה שיש לה היתר אח"כ לא תקיף יצריה וע"כ ימתין עד שימות ולא חיישינן שמא יבוא לידי מירוק זרע דאף אם כן אין תקלה גדולה דהולד כשר ועי' ס' אור זרוע ת"א סי' ש"מ דברי התנתומא ע"ש משא"כ בכה"ג דתקיף ליה יצריה יותר טוב שיפרוש תיכף שלא יבוא לידי תקלה גדולה ומעות לא יוכל לתקן זה הבא על ערוה והוליד ממזר עי' חגיגה פ"א מ"ז ועי' או"ח סי' רנ"ד ס"ו דמותר לרדות קודם שתאפה. ונראה דאין לחלק וגם בכה"ג צריך לפרוש בא"מ רק מסתפקנא באם היו קדושי שני רק קדושין מדרבנן או שהיה הערוה משניות אם גם בכה"ג צריך לפרוש בא"מ ע"פ הנ"ל שוב ראיתי בחי' ר"י מגאש שבועות י"ח דדחה פי' רבוותא בהך דני אתמר דאביי בעלמא אתמר כגון שסבר שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו דצריך לפרוש באבר מת ע"ש וצ"ע ואכמ"ל].
סימן קפו
סעיף א
[ישובים בש"ס ופוסקים] עי' כו"פ [ש מה שתירץ על קושית הב"י על רבינו שמחה [דכשמחמיר על עצמו ומצוה לה לבדוק רשאי ומשובח) ועדיין קשה מהך [דנדה י"ב] דאמר רב כהנא שאלתינהו לאינשי ביתיה דר"פ ור"ה בדר"י כי אתו רבנן מבי רב מצרכו לכו בדיקה ואמרי לא יעו"ש הרי דאפילו לדידהו דמחמרי אנפשייהו מ"מ לא צוו לבדוק לנשותיהן [ואפשר דזהו היה שאלת רב כהנא דשמא בכה"ג דהבעל מצוה ל"ש לבו נוקפו או טעמא דמגניא באפיה. ולולא דמסתפינא אמינא בפי' הגמרא שם א"ל ר"פ לרבא מהו למיעבד כי הא מתניתא כו' עי' רש"י ותוס' שם וי"ל דה"פ ע"פ מ"ד שם י"ז דאיסור תשמיש ביום שמא תתגנה עליו ואפ"ה סבר רבא או ר"פ עי' שבת ס"ו דת"ת מאפיל בטליתו הרי דאצלו לא שייך כ"כ שמגניא באפיה דצנוע הוא שלא יסתכל וא"כ שאל ר"פ לרבא לדידן מהו למיעבד כי הא מתניתא בבדיקה עכ"פ לצוות להן א"ל סודני לא דמגניא באפיה פי' אף ת"ח אסור בזה דמגניא באפיה אם תבדוק אר"כ שאלתינהו לאינשי ביתיה דר"פ וכו' כי אתו רבנן מבי רב מצריכי לכו בדיקה וכו' ולישלינהו לדידהו פי' להנשים גופייהו איך מנהגם דלמא אינהו מחמירי אנפשייהו בבדיקה ולא יודעים שזה חומרא להם דמגניא באפי גברייהו ומדינא אסור ועי' היטב ברש"י כתובות ס"ב ד"ה בנפשייהו ואכמ"ל] ואי נימא דרבינו שמחה מפרש הך דר"ז מר"י אשה מהו שתבדוק א"ע לבעלה היינו לאחר תשמיש דלא כתוס' אין זה דוחק כ"כ כמ"ש הכו"פ דהלא הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם פי' כן עי' ב"י. וחלקי אמרה נפשי בביאור הר"ש כמובא בהג"מי דהך דלבו נוקפו שייך בין קודם תשמיש בין לאחר תשמיש ואין חילוק בין בעלה מצוה לה או בודקת מעצמה דלא כטעם התוס' דבודאי הרגישה דהרי מהך דר"כ מוכח כן ובאם תרצה להחמיר לבדוק עצמה שייך חומרא לפני תשמיש כדי לשמש בהיתר ברור משא"כ לאח"ת מה נפ"מ בבדיקתה ואי לענין תשמיש שלה לאח"כ הר"ז הוי קודם תשמיש דעיקר בדיקתה לתשמיש השני וגם דלר"ז דס"ל בע"נ לא יבעול וישנה הרי אין נפ"מ בלאחר תשמיש כלל ושאלת ר"ז היינו ממדת חסידות עי' ב"י דברי הרשב"א ואי נימא שתחמיר לבדוק אחר תשמיש הוא רק לענין לחייב בעלה קרבן וזה היה פשוט לו דלבו נוקפו ורק שאלתו על קודם תשמיש וע"ז קאמר ר"ש דלהחמיר על עצמה ר"ל שלא בפני בעלה ורק מעצמה תבדוק זה מצוה קודם תשמיש ולאח"ת היינו בעת חיוב קרבן דלאחר שיעורא דקרבן אין נפ"מ בבדיקתה ואיזה חומרא יחשב ובשיעורא שתמצא דם ויהיה לבו נוקפו אח"כ כפי' רש"י וחומרא כזה שמן הדין א"צ בדיקה לא מחמרינן בחששא דלבו נוקפו יע"ש. וגם נראה מדבריו שמפרש דר"כ ששאל אי מצרכו בדיקה היינו לפ"ת וקושית הש"ס ונשיילהו לדידהו פי' לאנשי ביתיה בעצמם אם בודקין ומתרץ שמא אינהו מחמרי ורק שאלתו אם מצרכו רבנן להו בדיקה [עי' מ"ש לעיל בזה וצ"ע דא"כ מה קשיא ליה על פי' הכו"פ מהך דר"כ שאף המחמירין על נפשייהו לא הצריכו לנשותיהן לבדוק דמנ"ל דהנהו רבנן מחמירין אנפשייהו אחרי שהפי' דהנשים מחמירין על עצמן ועוד נלפע"ד דלק"מ מר"נ על סברת הכו"פ די"ל דשם דהוו ישינות קצת עי' רש"י ותוס' שם דאיכא צערא להקיצם אז לא היו מצוים הנהו רבנן להם לבדוק משא"כ כשהם ערות משובח כשמצוה לה לבדוק וצע"ק מכתובות ס"ב ע"פ כן יתן לידידו שינה ואכמ"ל].
והנה הך דר"ז פירשה הראב"ד אלאחר תשמיש דלא כתוס' ד דלדידיה צריכים לומר דהך דר"ז דקאמר בע"נ לא יבעול וישנה לא אתיא כר"י בכאן ושאלת ר"ז לר"י היה אחר מימרא דידיה דבע"נ לא יבעול וישנה וכפי' הרשב"א עי' ב"י ולהראב"ד לא ניחא ליה זה וע"כ מפרש בעיא דר"ז אלאחר תשמיש דמקודם ודאי בעי בדיקה לדידיה ולזה לא יבעול וישנה ודוחק לתרץ דלא ישנה משום אחר תשמיש ושמא הרגישה בשעת תשמיש וטעתה בהרגשת שמש זה אינו דזהו ל"ש רק בשיעורא דקרבן ובזה לא תבדוק בודאי דיהיה לבו נוקפו ולאחר שיעור הזה תו אין נפ"מ בבדיקתה רק לענין תשמיש השני ולפע"ד אין זה דוחק דשמא הך דלא ישנה משום תרתי לאחר תשמיש ולפ"ח ומנ"ל בלפ"ח גרידא] ונראה דהיה קשה לרמב"ם דממ"נ באם נצריך לה בדיקה לא יהיה שייך שוב לבו נוקפו דידע דמש"ה בדקה וכנראה מתוס' דאם היה תקנת חז"ל ל"ת ללבו נוקפו וגם דא"כ גם בעסוקה בטהרות שייך הך חששא וע"כ דבצריכה מן הדין ל"ח לזה ואי שאלתו להחמיר שלא מן הדין קשה ג"כ הרי מתניתין [בדף י"ד] נקטה והצנועות מתקנות שלישי לתקן הבית א"כ לאו מן הדין הוא וקשה הרי לבו נוקפו וא"ל דצנועות עד שבודקת לפ"ת זה אינה בודקת לא"ת [צ"נ לפ"ח אחר] דא"ב מה קושיא [בדף י"ב] על ר"י תנא תני צריכות ואת תני צנועות הול"ל מתניתין הוא וגם בלא דברי ר' ינאי מדוע לא הקשה הש"ס מתניתין אהדדי או דיקשה [בדף י"ד] מדוע דוקא צנועות וגם דהיה מפרש הרמב"ם הך מימרא דר"כ ופירכת הש"ס ולישליניהו לדידהו כמ"ש בפי' הר"ש ולזה היה קשה לו לפרש שבאם תרצה להחמיר יהיה בזה חששא דלבו נוקפו וע"כ מפרש הרמב"ם דמתניתין [שבועות י"ד] מיירי באינה עסוקה בטהרות ומ"מ הצנועות בודקת א"ע קודם תשמיש לא מן הדין והך דר"ז על כל הנשים דעלמא דעל בע"נ בודאי צריך בדיקה לפ"ת דלשיטתו בע"נ לא יבעול וישנה וכ"ש בתחילה והך דר"ה עיקר איבעיא כדי לחייב בעלה בחטאת או בא"ת וכמ"ש בסי' הקודם דהיינו בפירש באבר חי היה תחילה סברת ר"א דלאו אנוס הוא וכשמתרץ הש"ס דלא יהיה לבו נוקפו וא"כ אנוס הוא אפילו פי' באבר חי דלא רצו לחלק דיהיה לבו נוקפו ולפי אוקומתא דשבועות ליכא לעולם חיוב חטאת דאנוס הוא ורק בסמוך לוסת וא"כ ל"ש כלל לבו נוקפו רק היכא דמתחייב קרבן לא בלא זה ולזה גם על עד שלו בודק דלא יהיה חייב קרבן כלל ולזה דקדק רב אבא בשאלתו כדי לחייב בעלה חטאת כנלפעד"ל דברי הרמב"ם [ועמ"ש בסי' קפ"ג סק"ד ואכמ"ל]:
סעיף ב
[ישוב לשיטת הרמב"ם] עי' אחרונים מה שהקשו הכניסה באין לה וסת ולא בדקה קודם. הנה מלבד מה שיש לומר דמ"מ אין חיוב קרבן ע"ז דהך דאסרו חז"ל זהו רק לכתחילה לא דתהיה בחזקת טומאה דהרי אדרבה בחזקת טהרה קאי ורק דצריכה בדיקה אבל בלא בדקה לא מיחשב עובר דיהיה חיוב קרבן ע"ז וגם דהרי היה ספק שמא ראתה בשעת תשמיש וא"כ אפילו היתה בודקת קודם לא היה ניצול מזה שאז היה מותר לשמש עמה ואין לחייבו קרבן ע"ז רק בסמוך לוסת דהחשש הוא על שעת השימוש שמא תראה עי' בנחל אשכול צד אות א'] עוד דשם בשבועות מיירי שהרגישה בשעת תשמיש כלשון הש"ס ואמרה לו נטמאתי וא"כ בזה בודאו לא היה מועיל בדיקתה מקודם להצילה לדעת הרמב"ם לוקמי הך דשבועות י"ח דחייב על מכניסה דקדים ול"ש לחייבו קרבן ע"ז זולת בסמוך לוסת אז שפיר צריכים לחשוש שמא תראה וחייב שתים ודו"ק:
סימן קפ"ו ראיתי לחקור [ג' חקירות בהך עניינא דרואה דם מחמת תשמיש] א' אם דוקא בלא הרגשה או אחילו בהרגשה מועיל ספיקא דמן הצדדים ולומר אימר הרגשת שמש הוא. ב' אם נחשב על ידי אונס כקפיצות או כאכילת פלפלין ורק ע"י מעשה ג' אם יש בזה גם איסור מה"ת או לא. והנה חקירה א' לכאורה תלוי בהשני פרושים בנדה נ"ז] גבי אימור הרגשת שמש הוא דלהמפרשים דאפילו בהרגשה ודאי תלינן בהרגשת שמש לקולא עי' סי' קפ"ג באחרונים [ומ"ש שם אות ד' ח'] א"כ גם בנ"ד תלינן ולא מגרע לנו ההרגשה כלל וכן נראה מבואר מדברי הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד וס"ל דראיה קמייתא ממנינא נא ולא חיישינן שראתה מקודם תשמיש דרואה שאמרו בש"ס היינו ראית הרגשה ולא ראית הדם עי"ש [ועי' מהרש"ז בש"ע כאן סק"ב] הרי דמיירי אף בהרגשה ודאית וכ"כ בספר האשכול סי' מ"ח עי"ש] וכן יש ראיה מדברי הפוסקים דבשיעורא דאשם תלוי נחשבת רמ"ת מחמת שמביאה בעלה לאשם תלוי ואש"ת לא מחייבינן בלא הרגשה בלל והגם דבלא"ה ליכא א"ת דבעינן חתיכה מב' חתיכות עי' כו"פ מ"מ בלא הך דבעינן מב' חתיכות יש כאן א"ת וזהו דוקא בהרגשה וכדברי הש"ס בפ' הרואה ועוד י"ל דע"כ מיירי בהרגשה דאל"כ ליכא כלל איסור משום ס"ס שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא לא הרגישה והוי ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן] וא"צ להתהפך כלל כנודע וגם מש"א לא הוי דנפ"מ לענין איסור דרבנן [וספק צדדים מתיר יותר] וגם לענין הדם בעצמו עי' נוב"י סי' מ"ז] וע"כ דמיירי בהרגשה וליכא ס"ס ואעפ"כ לא מגרע לנו את הספק צדדים דהיינו דנתלי ההרגשה בטעות השמש [ומהני בדיקת שפופרת וכן מותרת להנשא לשני בלא בדיקה] כן נראה לכאורה.
אמנם י"ל בהיפוך דמיירי רק בלא הרגשה דבהרגשה ליכא ספק צדדים דהרי מחייבים קרבן בהרגשה עם מציאת הדם תוך שיעור ואשם תלוי בשיעור דאח"ז וב"ש האחרונים בסי' ק"צ דבהרגשה עם מציאת הדם הוי ודאי איסור מה"ת כ"א לפי שיעורו ולא מספקינן כלל בצדדים [ואיך מותרת לשני בלא בדיקה הלא דמי לבדקה בשפופרת תחת בעל א' ומצאה על המוך שאסורה לשני עי' בפוסקים מחמת דלא מספקינן בצדדים וה"נ]. מכאן עד ד"ה והך מלוקט מכתבי מהרי"ל ז"ל סי' קפ"ג:
וע"כ דמיירי בלא הרגישה ולא יכול להקשות בנדה נ"ז] מהך ברייתא [שבדף ס"ו] דנתרץ כהך דאימור הרגשת שמש הוא ומזה ראיה לתה"ד [בפסקיו סי' מ"ז] דבבדיקה הוי ספק תורה ולא סתרו דבריו מתשו' [סי' רמ"ו] דמפרש בש"ס דודאי ארגישה [צ"ל דהרגשה הוי ודאי וצ"ע לפע"ד דכונתו שם דטמאה מספק עי' נוב"י מה"ת סי' קי"ח ומ"ש בסי' קפ"ג סק"ח וראיה דהא התה"ד מדמה לה כלמ"ד וסתות מה"ת ובוסתות כתב רש"י בנדה ט"ו א' ד"ה דאורייתא דמחזקינן לה בטומאת ספק ועי' תוס' ורא"ש שם ד"ה אפילו הגיע שחולקים ע"ז ועי' תשו' ד"ח ח"א יו"ד סי' ל"ד] ובהך דפסקיו הוכיח זה מרדמ"ת וכונתו למ"ש דשם מיירי בלא הרגשה ומוכיח דשם הוי ספק תורה דאי מדרבנן א"כ סד"ר לקולא והוי ספק טוב דאפשר מדוחק התשמיש נתקלקלו הצדדים וע"י הך ספיקא מוציאין אותה מבעלה ונפטר מהכתובה וע"כ דהוי ספק דאורייתא וזה דברי מהרא"י בבירור וא"כ בנמצא אות יום ואפילו בשיעורא דא"ת והרגישה בשעת תשמיש אסורה לשני בלא בדיקה וגם צ"ע אי בדיקה מהני [ועי' שו"ת בית שלמה ח"ב סי' י' ומובא בסי' קפ"ג סק"ח] ועי' בש"ע מהרש"ז [בסי' קפ"ג] במה"ב לשיטת הרמב"ם משום רפואה וזה מקור דברי מהרא"י דהך דכתב להוכיח ממה דבדקינן בדבר שאינו מק"ט מלבד דבמהרא"י ליתא שם הוכחה זאת עוד דלפמ"ש הוא עצמו במה"ב דכבר היה בגופה והגוף מק"ט נסתר זה יע"ש:
ודע דהך דלמהרי"א ספיקא הוי ומדוע לא אמרינן רוב דמים בהרגשה ורובא עדיף גם מחזקה ומדוע לרמב"ם נקטו רק חזקה ואמנם היינו דאדרבה הלא רוב דמים בהרגשה יודעת האשה שמרגשת וזו מדלא ארגישה איתרע רובא וכהך דרוב הנשאות בתולות יש להם קול וזו שאין לה קול איתרע רובא ודומיהן והוי ספק השקול ואמנם אע"ג דספק השקול הוי לא הוי ברדמ"ת ס"ס שמא מצדדים ושמא לא הרגישה כנ"ל עי' נוב"י מה"ק סי' נ"ה נראה לתרץ דהנה טעם פלוגתת התוס' ומהרי"א עם הרמב"ם [דלרמב"ם ע"י עד הוי מה"ת לשיטת האחרונים ובסי' קפ"ג סק"ד הראיתי שי"ל פי' אחר ברמב"ם] היינו דלתוס' י"ל דס"ל דנגד חזקת דם בהרגשה איכא חזקת טהרה של האשה והוי ספק וא"כ א"ש דלא הוי ס"ס דספק צדדים לאו שקול הוא ורק בצירוף חזקת טהרה שלה עי' בש"ע מהרש"ז בכ"ד. וא"כ לא אלימא בכאן הך חזקת טהרה דיש נגדה חזקה לשוי טוד לשקול את הספק צדדים משא"כ באם נימא דרמ"ת בלא הרגשה הוי ודאי דרבנן ובספק צדדים דאיכא חזקת טהרה לצרופי הוי ספק שקול ולקולא והרמב"ם ס"ל דהוי חזקה אלימתא טובא ומועיל נגד חזקת טהרה ג"כ וזהו שיטת מהרש"ז:
אבל שיטת הנוב"י וכו"פ וס"ט שם דדעת התוס' ורמב"ם ומהרי"א אחדים הם וס"ל דחזקת דם בהרגשה לזה מחמרינן בבדיקה וע"כ צ"ל לדידהו דברי המהרי"א בפסקיו סי' מ"ז דהך שכתב דהוי ספק תורה היינו או מצדדים או ממקור אבל בהך דממקור בודאי הוי בהרגשה מכח חזקה. ואמת דצ"ע דא"כ מדוע מהני ס"ס בהך דט"ז סי' ק"צ הלא ספק א' נגד ל"מ לכ"ע עי' כללי ס"ס ויותר מזה דחשבו לרוב א"כ רובא וחזקה רובא עדיף ומדוע נקט הרמב"ם חזקה וע"כ דלא הוי רוב גמור. עוד צ"ע לדידהו דגם מהרי"א סובר כרמב"ם א"כ ברמ"ת להוי ס"ס עכ"פ וא"ל דספק צדדים לא הוי שקול דא"כ מהו הוכחת מהרי"א דרמ"ת הוי ספק תורה לו יהיה ספק דרבנן לא ניקל דלאו שקול הוי ואפשר דרק לישנא דברייתא משמע ליה דהוי ספק דאורייתא לא מהך מדאסרינן או דאם הוי דרבנן הא רמ"ת מטעם וסת ואין בכתמים משום ושת וה"ה בלא הרגשה ועי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ב] וצ"ע:
ולשני השיטות צריך להבין מימרא דבר פדא דף ס' ע"ב עי"ש וכן פסקינן בסי' ק"צ [סעיף נ"א] בג"נ במטה א' אין חברתה טהורה רק במצאה מיד כשיעור וסת והיינו כבר פדא קשה במה מיירי אי דארגשה לאח"ז אמאי טהרותיה תלויות ואמאי בנ"ד דג"נ לא נתלי בה ואי דלא ארגישה אמאי טהרותיה טמאות ושורפין הא הוי רק מדרבנן ולפע"ד צ"ע דבריו דלפי מדקי"מל מקור מקומו טמא א"כ גם בלא הרגשה טמאה לטהרות טומאת ערב עי' ס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג ומ"ש בסי' קפ"ג סק"ז ועוד י"ל דאפשר בר פדא פליג אשמואל וס"ל דאף שלא בהרגשה טמאת מה"ת לבעלה ג"כ עי' מ"ש שם אות ח' וצ"ע] וכן אפשר דלא נתלי דדמי למצאה לאת"ז דאע"ג דטמאה מ"מ אין תולין וכן בבעלת כתם דלא תלינן ועכ"פ לבר פדא קשה בודאי ול"ש הך תרוצא [דבדף נ"ז שם] אימר הרגשת עד דא"כ מדוע מטמאינן קודם שנתנה העד לבדוק דאז ודאי לא הרגישה [כוונתו דהא הוי ספק דרבנן לקולא על כל א' וי"ל קצת דכיון דהיו ישינות שמא ארגישו ולאו אדעתייהו כמ"ש מהר"ם מלובלין בתשו' סי' ב' ואף דבסי' קפ"ג סק"ה הבאתי הקושיא עליו מנדה ג' ישינה נמי אגב צערא מתערא מ"מ י"ל זה ואולי דהוי ס"ס על כל אחת שמא לא הרגישה ושמא אינה זאת וצ"ע] ובלא"ה א"א לחלק כך דבלא הרגשה אין שורפין עליה דספק הוי למהרש"ז ולהס"ט וסייעתו, אפשר דבלא הרגשה שורפין וכמו לרמב"ם ואולם קודם בדיקתה ל"ש התלויה שטעתה בהרגשת עד. ונראה לתרץ דהנה נבין בש"ס בהך דנמצא על שלה אותיום חייב חטאת ובאחר וסת אשם תלוי והנה קודם מסקנת הש"ס דבעינן הרגשה ובלא הרגשה כלל ג"כ טמא א"כ הא דמטמאינן בשיעור וסת היינו דבודאי כבר יצא הדם אך ששהה בהילוך כשיעור וסת ודאי ובשיעור א"ת ספק ועי' תוס' שם [דף ס'] ד"ה אימא שמש) עכביה לדם וא"כ ה"ה לדידן דבעינן הרגשה מ"מ אותו דם כבר היה יצא לחוץ בשיעור וסת ושורפין עליה דהרי עכ"פ עתה ארגשה והדם הזה היה בתוכה בעת נגיעת טהרות ודם שרואה בהרגשה אפילו קודם שהרגישה טמאה דסוף סוף דם טמא הוא ולהנוב"י דהרגשה היינו בביה"ח ג"כ א"ש דמתחילה] קודם שהגיע לביה"ח בסופו טמא היה ועתה הרגישה והא קשיא מדוע לא העתיק הרמב"ם הך דבר פדא להלכה כמו הך דג"נ ונראה משום דלשיטתו בכותלי ביה"ר ליכא טומאת ודאי עי' בש"ע מהרש"ז [סי' קפ"ג] ואמנם לפמ"ש דמיירי בהרגשה א"כ הוי טומאת ודאי וצ"ע:
ועיין עוד שם דההרגשה היינו לברר אם מן המקור או מהעליה ונראה דגם לדידיה יש דמים ממקור בלא הרגשה ורק דבמקור יש חזקת דמים בהרגשה ורק בשודאי לא הרגישה ומהעליה לסולם אינה מרגשת ועי' מ"ש בסי' קפ"ג פק"ד] וא"כ הך דינא דמהרי"א המובא בסי' ק"צ [ס"א] בהרגשה לחוד [דטמא מספק כנ"ל] אין הספק מכח שמא דם טוהר [ט"ס וצ"ל טהור וכצ"ל בנוב"י מה"ת סי' קי"ח ועי"ש] דזהו לא בא בהרגשה ואע"ג דדם טוהר בא ג"כ ממקור דלא כרא"ה בחינוך מצוה ר"ז דדם טהור אינו בא ממקור ועי' צ"צ להה"ק מלובאוויץ מ"ש בזה] מ"מ הראיה דנקט הגאון על דם העליה מדנקט הרמב"ם לישנא דשתת ה"ה לענין דם טוהר עי' ברמב"ם הלכות א"ב פ"ה ובנוב"י שם ודו"ק:
והך ראיה מדברי הרז"ה י"ל דרק בפ"א הרגישה ולישנא דהרואה בש"ס נקיט רק על פ"א ובפ"א לא נחשבת לרמית אע"ג דהוי ודאי ממקור וכדמוכח מסוגיא דשבועות שוב ראיתי דכונת הרז"ה הוא על כל הג"פ דהרי בזה מסיר תלונת הראב"ד שמא מקודם ראתה ובכל הג"פ שייך חשש זה [וא"ל דבלא"ה ע"כ מוכרחים אנחנו לומר דמיירי בשלא הרגישה דבהרגשה הלא א"צ למציאת דם לשיטת התה"ד בשהרגישה שנפתח מקורה דאמרינן שודאי ראתה ואין לומר דהיכא דנוכל לתלות הרגשת פה"מ בשמש גם לתה"ד טהורה דהלא לפמ"ש בסי' קפ"ג סק"ת פה"מ אינו עניין לטעות בהרגשת שמש וי"ל דטעם התה"ד משום דהדם נימוק ונפל לארץ ובאמת כשהיה בשעת מעשה מוך דחוק מלבד מה שי"ל דנוכל לתלות פה"מ בהרגשת עד עי' מ"ש שם וטהורה עוד י"ל דאם ראתה היה נראה על המוך וטהורה ודאי וא"כ ה"נ בשמשה לא מחמרינן בסברא דשמא נאבד ונפל לארץ דאדרבה יש סברא דשמש עכבן שלא יאבד כמו העד ולהחמיר בזה לומר שמא חיפהו ש"ז כבסי' קצ"ג לא מחמרינן דא"כ איך כתב הרמ"א דעברה ושמשה עדיף מבדיקת שפופרת הלא נימא דשפופרת עדיף דאין חשש שמא חיפהו משא"כ בשמשה ודוחק לומר דעברה ושמשה פי' ולא הזריע עמ"ש בסי' קצ"ג ומ"ש בסי' קפ"ד ס"ט] והך ראיה דא"ת זה לא נאמר בהך דרמ"ת רק בהך סוגיא דנמצא על שלו והפוסקים דמדמי לה זהו רק לענין השיעור שיש לספק שראתה בשעת תשמיש ובאמת בהך סוגיא דרמ"ת בלא הך דבעינן חתיכה מב' חתיכות ליכא חטאת וא"ת מחמת זה לבד שלא הרגישה ואפשר דא"ת מחייבינן גם על ספק הרגשה דאימור הרגשת שמש ולחומרא וצ"ע. וראיה דמיירי בלא הרגשה מתה"ד בפסקיו סי' מ"ז וז"ל דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת דאי מרגשת פשיטא דטמא וכונתו דלא שייך ספק צדדים [עי' מ"ש לעיל] ודברי הרז"ה באם נכריח להשוותו לסברא זו נוכל לחלק בין הרגשת פה"מ להרגשת זיבת דבר לח הנחשב ג"כ הרגשה לדעת אחרונים ועי' נוב"י מה"ק סי' נ"ה דליכא שום הרגשה רק זו והדברים צע"ג מכל אחרונים ועי' בנוב"י מה"ת סי' קי"ח וחת"ס ואכמ"ל] וזיבת דבר לח יכול להיות גם מצדדים [ויכולה לטעות בהרגשת שמש כמ"ש בסי' קפ"ג סק"ח דתטעה בלחלות הזרע] וב"ה הוי א"ש דבריו בהסוגיא וגם הך דא"ת הוי א"ש כפשיטות והתה"ד מיירי בפה"מ יע"ש וגם בדם מועט דל"ש זיבת דבר לח וצ"ע. ואמנם זה ברור לדינא דאפילו לא הרגישה בשום הרגשה נחשבת רדמ"ת כדמוכח מכל הפוסקים ואפילו הרז"ה נ"ל דס"ל כך ולאו לדוקא בעי הש"ס הרגשה ורק לרבותא כנ"ל בודאי ובהרגשת שנפתח מקורה צ"ע להקל [ולפע"ד להחמיר וכמ"ש בסי' קפ"ג סק"ח דאז לא מהני בדיקת שפופרת] ובהרגשת שנזדעזעה גופה נ"ל [ג"כ] להחמיר דבזאת הרגשה א"א לטעות בהרגשת שמש [עי' מ"ש שם] וא"כ מן המקור הוא וגם הרגשה לבד לתה"ד הוי ספק תורה וליכא ספק צדדים וכ"ש עם מציאת הדם [רק בהרגשת דבר לח לענין זה י"ל דלא הוי כהרגשה ויש להקל] ועי' חת"ס המובא ק בפת"ש ססי' זה:
ובחקירה הב' עי' נוב"י מה"ק סי' מ"ו דדעת הג' ש מהר"ח דדמי לאכלה שום ופלפלין וכן דעת הרז"ה דכל וסת שעושה להנאתה ע"י מעשה לא מיחשב אונס וציין שכן דעת הא"ר והנו"ב ס"ל דדמי לקפיצות מכת דברי הש"ך בס"ק ל"ה. וסברת פלוגתתם נראה דהנה לדעת תוס' שהביאו הרמ"א בסי' קפ"ט [סכ"ג[ באחרונה מחלק בין אכילה לקפיצה דהראיה באה בלא טורח והנה ברדמ"ת יש ב' פנים שתראה דם א' שמחמת חימוד תשמיש והתעוררת השמש בסופו בגמר ביאה דהוי סמוך לפרוזדור עי"ז הזילה דם וזה מיחשב שלא ע"י טורח רק כאכילה ב' דע"י שבעל בכח בכניסה ויציאה וע"י דוחק תשמיש ראתה דם וזה מיחשב ע"י טורח כקפיצות. ועתה נבוא לנ"ד הנה ראיתו מש"ך אינה ראיה גדולה כ"כ דלענין הך דניחוש לכל פעם שתשמש לענין זה דמי לקפיצות וגם באכלה שום נראה דהדין כן דבאכלה ס"א ל"ח לאכילה לבד כמו בוסת הגוף והחילוק מסתבר כמ"ש הרשב"א דכאן הוראות המקרים הוא מהדמים חיישינן שזהו מחמת הרגשת דמים משא"כ בכאן מתחילה ל"ח כלל שתקבע שלא בהרככה ורק חולין שאותו היום לבד ראתה ואעפ"כ אם ראתה ג"פ קבעה וסת וכן בהך דססי' קפ"ד ג"כ דמי וסת אכילה לקפיצות וג"כ מחמת סברא זאת וגם אין סברא כלל לחשוש בפ"א דהרי אנו רואים שאכלה כ"פ ולא ראתה וכן בתשמיש כאן הרי שמשה מקודם ולא ראתה ואיך פתאום תקבע לראות ע"י אכילה או תשמיש ותלינן בגרמא דאותו היום בלבד ואותו היום לא היה מקודם ואולם כשתקבע בג"פ רואים אנו בהאשה הולדה שנתחדש לה וסת ואעפ"כ קבוע יחשב ודו"ק כנלפע"ד להשוות הש"ך לדברי מהר"ח וגם מצד הסברא נקטו הפוסקים דטבע התשמיש להזיל דם ע"י חימוד ודמי לאכילה לתוס' ג"כ ובלא"ה לא הרויח הנוב"י כלל בזה דעדיין יקשה כל הקושיות לדעת הטור והרז"ה דס"ל דגם וסת הקפיצות בעינן עקירה ג"פ וכן להרז"ה דזה לא נחשב אונס וגם דא"כ מדוע לא הביאו הפוסקים ראיה מהך דינא דכאן להשיג על הרז"ה דס"ל דזהו לא נחשב אונס ועל הטור ורז"ה בזה דס"ל דבעי עקירה ג"פ וגם הג"מ שחידש הך דינא דצריך לחוש לו מדוע לא הביא ראיה מהך דינא דכאן וע"כ דל"ד לשם:
ובדרך חידוד נ"ל לפרש דברי הש"ס בדרך זה דהיינו באם הך דרואה מן המקור נעשה ע"י טורח הצדדים אז לא בעינן עקירה כלל דהוי וסת הקפיצות ודמי לוסת שאינו קבוע והך חששא דוסת הוי רק מדרבנן וזה דוקא בוסת קבוע ובאינו קבוע הוי רק גזירה מדרבנן ולענין לאוסרה על בעלה ל"ח לוסת שאינו קבוע עי' ט"ז כאן ס"ק ט"ז והנני נבוך לע"ע דאפשר מ"ד דחייב לפקוד אשתו ביוצא לדרך אף סמוך לוסת היינו דוקא בוסת שאינו קבוע שלכ"ע הוי רק מדרבנן עי' נוב"י מה"ק סי' מ"ו ואפשר דבכה"ג א"צ קרבן וכפרה ועי' מ"ש בפי' קפ"ג סק"ב ובסי' קפ"ה וצ"ע] וזהו פי' הש"ס דבדיקת שפופרת מבררת שכאם תמצא [על ראשו] בודאי לא הוי וסת שלה ע"י טורח הצדדים דא"כ בשפופרת ליכא טורח הצדדים ורק ע"י נגיעתו במקור וזה דומה לאכילה וקובע וסת ואחר בדיקת שפופרת וראתה על המוך בעינן אח"כ ג"פ בדיקה לעקרו דתו הוי וסת קבוע [ולפעד"נ מסתימת הפוסקים דכשמצאה על ראשו לא מהני אף מאה פעמים בדיקה לעוקרו וגם בעברה ושמשה אחר שנמצא על ראשו ולא ראתה צ"ע אם מהני] משא"כ באם לא מצאה בידוע שהוא מן הצדדים פי' ממקור רק ע"י טורח הצדדים] והוי וסת הקפיצות ול"ח כלל לענין לאוסרה על בעלה ולפ"ז לעולם צריכה לספור ז"נ בלא מצאה כלל [בבדיקת השפופרת אחר התשמיש שראתה דדם זה ממקור בא רק ע"י טורח הצדדים]:
ואמנם באמת נראה לדונו כאן בספק מנין בא הדם ממקור אם ע"י טורח הצדדים או ע"י נגיעה למקור ולזה עד ג"פ ל"ח דהוי ספק וסתות ולקולא דהוי דרבנן ואחר ג"פ דגם בקפיצות חיישינן איכא כאן ס"ס לאיסורא שמא בא שלא מחמת טורח וקבעה וסת ובאם ע"י טורח הצדדים שמא תראה גם ע"י אונס ולזה אסרינן לבעלה אע"ג דהוי בקפיצות וסת שאינו, קבוע וכשבדקה בשפופרת ולא מצאה על המוך שוב הדרינן דלא הוי וסת ע"י נגיעה דא"כ הו"ל לראות [ולא אמרינן דהוי וסת קבוע שאינו נעקר בפ"א כצ"ל] ואמרינן דודאי נעשה ע"י טורח הצדדים והוי אינו קבוע ונעקר בפ"א ואי תקשה הא בשפופרת ליכא טורח זה אינו דגם בשפופרת איכא טורח כניסה ויציאה דהא צריך להיות בעובי ג"כ כמו האבר או דלענין זה כיון דאיכא עוד ספק צדדים הוי ספק דרבנן ויש עוד ספק שמא היה הטורח כמו בביאה ונעקר הוסת הוי ס"ס וס"ס בוסת שאינו קבוע ל"ב לברר [פי' בג"פ] או דזה נכלל בכלל אין הכוחות שוין וכשנתחזקה בכל מיני כוחות גם שפופרת אע"ג דהוא קל שבכוחות מ"מ כוחות יחשב ודו"ק ובאם מצאה על המוך טפי אמרינן דהוי וסת קבוע ולזה ראתה דהחזקה אלים טובא משנימא דהוי וסת ע"י קפיצות דלא נקבע כלל ולפ"ז באמת באם מצאה על המוך בעי אח"כ בדיקת ג"פ בשפופרת לעקרו וכן בהך דברי הש"ך בס"ק ל"ה כיון שאין דרך נשים לראות מחמת תשמיש מדוע ניחוש לכתחילה שהראיה היה מחמת תשמיש וכונת הש"ך היינו שכמו שבקפיצה לא אמרינן לכתחילה שהקפיצה גרמה כן בתשמיש ג"כ ודו"ק וכן דעת הג' מהרש"ז בס"ק כ"א ונ"ל שכן דעת הט"ז וכו"פ יעו"ש ונראה מדבריהם דבאם הוי וסת הקפיצות לא היינו צריכים לאסור אותה לכעלה גם אחר ג"פ ולזה נוכל לומר בפשיטות הך דמהני בדיקת שפופרת בלא מצאה דאז עכ"פ לא הוי רק מדוחק הצדדים ועכ"פ הך דינא במחלוקת שנויה הנו"ב עם הש"ך לדעתו ס"ל דהוי וסת הקפיצות ולהג' מהר"ח וכו"פ והטור והט"ז וא"ר ומהרש"ז הוי וסת אכילה ובאם נניח בספק הקודם דגם בהרגשה מיירי הך סוגיא מוכרחים לפרש כמ"ש דבאם הוסת נעשה ע"י טורח הצדדים הוי וסת הקפיצות ואין חוששין לאסור אשה לבעלה:
ונבוא לחקירה הג' הנה הנוב"י ומהר"ח וכן נראה דעת הט"ז בס"ק ט"ז והש"ך דמטעם וסת נגעו בה וא"כ הוי רק דרבנן לדידן דקימ"ל ווסתות דרבנן ואולם החו"ד לקח דרך לעצמו דאיסור מה"ת יש כאן מכח חשש חולי הממלאת ונופצת [עי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ד] והנה מלבד שיסודו אינו חזק כל כך דלדבריו הך פי' בש"ס בידוע שמן הצדדים הוא בא היינו רק על דרך ספק שבאם הוי מחמת חולי המ"ו בידוע שמה"צ בא וכשנימא דבלא חולי רק מכח וסח אפשר דבלא נמצא בא מן המקור וזה דוחק ועוד דלדבריו דגם בלא נמצא כלל איכא איסורא דחשש וסת ומתירין מכח ספק צדדים דהוי ספד"ר א"כ קשה מדוע לא נתיר בלא בדיקה כלל מכח ס"ס דלענין דאורייתא איכא ספק צדדים ואת"ל מן המקור שמא מחמת וסת ומה"ת ליכא איסור בוסתות ולענין דרבנן איכא ספק א' ספק צדדים ולהחמיר לענין איסור תורה ליכא רק חדא ספיקא ורק דלענין איסור דרבנן יהיה ס"ס לאיסורא לדידיה ומלבד שאינו מתהפך וא"צ להתחיל בלהחמיר כמ"ש החו"ד עכ"פ אכתי שני הצדדים שקולים ולקולא וגם לא ידעתי שורש הס"ס דהרי באומרך מטעם וסת היינו במקור ואת"ל מחמת חולי הרי ג"כ במקור במה דסליק מניה וליכא רק חדא ספיקא אם במקור או בצדדים משא"כ הס"ס שכתבתי הוי טובה ככללי ס"ס ועוד דא"כ כמו שאתה מתיר מחשש וסת מכח ספק צדדים א"כ כמו כן נתיר בבדיקת שפופרת אחר שנמצא על המוך דהרי יש ספק שמא היה מתחילה מחמת חולי והרי חזינן דנתרפא ובספק לחוד נתיר אותה מחשש וסת ובפרט מה שהפריז על המדה דאפילו במצאה על צדדי השפופרת הדם טמא וחיישינן לנתעכב בכותלי ביה"ר זהו לא מסתבר כלל וכללא בש"ס דדיין שעתן ועוד דתוכל לרחוץ כל אותו המקום קודם הבדיקה וא"כ נתברר מזה דמכה יש לה המוציאה דם ותלינן לעולם בזה וקושייתו דאטו מכה אינה עשויה להתרפאות י"ל' דזהו לאות שלא נתרפאה דרוב נשים אינם רדמ"ת ועי' בש"ע מהרש"ז להדיא מדברי הר"ן דמהני בדיקת שפופרת בהך דממלאת ונופצת וכל קושיותיו אינם חזקות קושיא א' עי' נוב"י מה"ת סי' צ"א ופת"ש כאן ס"ק א' ה'] ואפילו להכו"פ וסייעתו וכדעת החו"ד בזה לק"מ דהרי כל הנשים שיש להם וסת קבוע הם מסולקות דמים שלא בזמן הוסת ולא גריע מימי עיבור ואעפ"כ ראתה ע"י תשמיש ה"ה בימי עיבור אמרינן דתראה וראיה לזה מהך דסי' קצ"ב [ועי' מ"ש בסי' קצ"ג] דצריכה ז"נ אפילו בזקינה ומניקה ודומיהן ולא אמרינן דהוי מסולקות דמים וע"כ דלענין ראיה ע"י חימוד כל אנפין שוין וקושיא ב' כונת התוס' דע"י חימוד התשמיש חיישינן היינו שבעל בכח והגיע לפרוזדור לפנים וראתה דם וגם דאפשר קים להו דוסת של חימוד ל"ש ורק ע"י מקרה התשמיש בעצמה ובזה אין חילוק בין מסולקת דמים או לא [צ"ע דבריו דהלא בפירוש כתב הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ה ה"ד דבשטח גמר ביאה האבר נכנס לפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק מעט לפי האצבעות הרי דאף בבעל גבר כהך דבכורות פ"ז רחוק מעט מראשו שבפנים ואולי הפרוזדור מתוח בראשו הרבה ואפשר דהרמב"ם דיבר בסתם אנשים לא בכה"ג. וכבר חקרתי באם ג' אנשים ששמשה עמהם וראתה דמ"ח היו ערלים שמחו אחיהם מחמת מילה י"ל דאינה נחשבת לרדמ"ח דשמא אז עי"ז היה לה יותר חימוד ואכמ"ל וכן בנאנסה אח"כ ולא ראתה שוב מחמת התשמיש לא יועיל לעקור וסת החימוד ויתפרשו דברי הרמ"א דעברה ושמשה עדיף מבדיקה שפופרת דוקא עברה שהוא ברצון לא בכה"ג ובישוב קושית החו"ד הארכתי בסי' קפ"ג סק"ה דלק"מ] קושיא ג' אפילו למהר"ח וסייעתו הלא כאן מכח דנתרפא אתינן ע"ז ולאו עקירת וסת היא ורק עדות על הרפואה ולפמ"ש לעיל ג"כ דטפי תלינן בוסת שא"ק ונעקר בפ"א מלתלות בוסת קבוע. קושיא ד' הנה אטו כל אצבע מין אחר הוא הלא הך דבעינן ג' אצבעות היינו דאמרינן דתו ליכא עוד מיני אצבעות שלא תראה דאל"כ היינו מתירין אותה לבעל ד' וא"כ גם שפופרת מהני קושיא ה' א"צ לברר ע"י טורח כזה. ובפרט באיסור דרבנן בס"ס א"צ לברר לכ"ע. קושיא ו' הלא גם לדידיה קשה מדוע לא השמיענו לענין עברה ושמשה דמהני [ואולי דא"כ היה צריך לחלק מאונס לרצון עי' לעיל בחקירה א'] ועכ"פ ג"פ מועיל [ועי' נוב"י דבנמצא על המוך לא מהני רפואה אח"כ] ולק"מ [ועי' ס' פר"ד פתיחה שער ט'].
ועדיין נשאר לבאר אי מטעם וסת מדוע באמת לא מקילינן מטעם ס' צדדים וא"צ לברר דאיכא טורח עי' ש"ך סי' ק"י וצ"ל דהוי ספק דאורייתא עי"ג דרבנן ונודע דאסרינן בסי' ק"י ואולם תקשה מהך דמכה שחילק הש"ך בין נקיים לרמ"ח ונראה דשם לאו מטעם ספיקא ולקולא מתירין ורק מטעם תלויה דבדרבנן הדין דחולין עדיף ול"ד לב' שבילין דשם בודאי א' טמא משא"כ [היכא] דרק מספיקא אסרינן דלענין דאורייתא אין תולין משא"כ לענין דרבנן והיינו דהוי כאתחזק היתרא ולא נכנס בסוג ספק כלל דנימא דיחשב עי"ג ועי' מ"ש בחי' [במק"א[ דתלויה עדיף ועי' מהב"ת של מהרש"ז בסי' קפ"ג ודו"ק:
ש"ך סק"א
[מ"ש וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבוקר בל"ט כשקמה ממטתה מצאה על כהונת שלה ריבוי דם שהיא מותרת לפע"ד דשפתי כהן ישמרו דעת כמה רבותא לאשמעינן א' אף דקימ"ל דטבילה גורמת הראיה כמ"ש בסעי' י' וא"כ נאמר דמסתבר יותר דראתה בשעת תשמיש קרוב לטבילה קמ"ל דא"כ יש ממנ"פ ונתלי דלא הוי רדמ"ת ללילות אחרות שלא בטבילה ב' קמ"ל דאם כשלא היתה ישינה אח"כ ולא הרגישה בשעת הראיה ואפ"ה לא מחזקינן יותר בטעות השמש אף דיש חזקת דם בהרגשת כ"ש כשישנה אח"כ די"ל כמ"ש מהר"ם מלובלין סי' ב' דשמא הרגישה ולאו אדעתא בשינה ודאי דאח"כ מסתבר דראתה ועי' מ"ש בסי' קפ"ג סק"ד ולעיל בחקירה א'. ג' קמ"ל בהכ"ש דאף שלא היה מופלג כ"כ מהתשמיש אך שהיה בעונה אחרת כגון ששמשה סמוך לבוקר וראתה כשנראה הבוקר תיכף מ"מ כ"ש דלא הוי רדמ"ת דהרי גם בפרישת עונה ל"ח בכה"ג ועי' מ"ש בסי' קפ"ד ש"ך ס"ק ט"ז וצ"ע ד' קמ"ל דאף בריבוי דם שאין ס' צדדים עי' נוב"י מה"ת סי' צ"ג אפ"ה מותרת] ול"א איגלאי מלתא למפרע וראיה לזה דהרי בר פדא מטהר הטהרות בשהה לאחר אותיום עי' נדה ס' והרי דלא מספקינן כלל שמא ראתה בשעת תשמיש ולא נכנס בגדר הספק א"כ ל"ש לומר אמ"ל כיון דלא נסתפק לנו כלל ע"ז ורק היכא דהוי בגדר הספק ע"ז שייך לומר אמ"ל והטעם הוא דאמרינן דיין שעתן [ובאמת לר"ע דס"ל כל מעל"ע מטמאה אח בועלה טומאת ז' א"כ ה"נ כל מעל"ע תשובה רדמ"ת עי' ספר לחם ושמלה כאן סק"א רק דלא קימ"ל כן ועכ"פ נ"מ למ"ש החו"ד כאן דכשראתה אפילו מופלג מתשמיש מ"מ צריכה בדיקה לאחר תשמיש כיון דאתיליד בה ריעותא א"כ אף בתוך מעל"ע י"ל כן וצ"ע] ול"ח כלל מכח חזקת טהרה של האשה ולפ"ז יש לנו ספיקא דהנוב"י דאם ראתה מחמת תשמיש בימי טומאתה כגון שעברה ושמשה ואח"כ שמשה ב"פ בהיתר או כגון ששמשה ב"פ בלילה א' ובפ"א בדקה אותיום ובשני בדקה אחר אותיום דבחזקת טומאה קאי שוב שייך לחשוש לאישתהי [ועי' ספר פר"ד שפתי לוי סק"ג] ואפשר דבכה"ג אמרינן אמל"מ כיון דנכנס בגדר הספק וצ"ע ומדברי הא"ש המובא באחרונים] בסעיף י' משמע דאין לחלק ואפשר דדוקא בראתה שלא מחמת תשמיש הרי זה בחזקת טומאה דהוחזקה למעין פתוח משא"כ ברמ"ת דאין דרך נשים לראות כן ולזה אפילו ברואה פ"א מותרת פ"ב בלא בדיקה [צ"ע מחו"ד הנ"ל] א"כ לא נחשבת מעין פתוח שתראה עוד הפעם מחמת תשמיש בפשיטות י"ל דמעין פתות לא אמרינן כשראתה ע"י חימוד עי' ביאור הגר"א קצ"ב סק"ב וה"נ] וכשראתה אמרינן שאח"כ ראתה ודיין שעתן ודו"ק:
ש"ך סק"ב
עי' אחרונים ומדבריהם מבואר דרדמ"ת מיירי שלא בהרגשה דאל"כ הול"ל דהרגישה וכתי' הרז"ה [עי' מ"ש בחקירה א'] ולפעד"נ דהן אמת דפ"א מן המנין אע"פ שלא בדקה לפ"ת אך ב"פ האחרונים צריכים בדיקה לפ"ת ואז אמרינן אגמ"ל דגם פ"א היה בשעת תשמיש כיון דגם פ"א נכנס בכלל ספק וכמ"ש לעיל משא"כ באם כל הג"פ היה בלי בדיקה מקודם צ"ע דיש כאן ס"ס ספק ראתה קודם וספק מן הצדדים ואף ע"ג דחזקת טהרה מנגדת להספק ראתה קודם הלא איכא רוב נגד החזקה דרוב נשים אין רדמ"ת ועפ"ז נסתר כל ראיות הס"ט להקל [משיבת ציון סס"י ל"ח במ"ש שלא אסרה רק כשתראה עוד ב"פ מ"ת נראה דלא אמרינן בכה"ג אגמ"ל ועי' מ"ש בסק"ג וצ"ע]:
ש"ך סק"ג
[עי' אחרונים שהביאו דברי הזכרון יוסף סי' כ"ב ברופא שבדק באצבעו שהקשה דאי ס"ד דבדיקת אצבע מועיל א"כ בטלת לגמרי דין דרמ"ת דהא ע"כ אחר כל ראיה ספרה ז"נ והפסיקה בטהרה ע"י מוך שבאצבעה ולא ראתה וא"כ שוב הוי כבדקה בשפופרת ומזה שפט דגם במכחול בלא שפופרת לא מהני ועי' בס"ט וחת"ס סי' קנ"ח והנה לכאורה יצויר דין דרמ"ח בנאבדו העדים בכל הג"פ ששמשה ואח"כ מצאם במקום בדוק שלא ספרה כלל ז"נ ובזה יתישב לשון הש"ך כאן שא"צ ג"פ רצופים בהלילות שהקשו אחרונים דבלא"ה א"א זה בלא ז"נ ועפ"ז נכון דמיירי בנלקחו העדים אך זה דוחק דלשון הגמרא משמשת פעם א' וב' משמע דגם לכתחילה וצויר הדין ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז' ואכמ"ל] עי' חו"ד בלא בדקה כ"פ בנתים והנה הוא לשיטתו אזיל דרמ"ת הוי חששא דאורייתא [עי' מ"ש בחקירה הג'] אבל לדידן דקימ"ל דרק משום וסת נגעי בה א"כ איכא ס"ס ספק צדדים וספק שלא נתחזקה עדיין ובס"ס א"צ לברורי בדרבנן וגם דהספק הראשון לא אסרתה כלל אע"ג דנודע וא"כ הוי ס"ס עדיפא ול"ש לומר אגמ"ל כיון דלא נכנס לנו בכלל ספק דהרי התרנו אותה לגמרי וכן מבואר בשיבת ציון ססי' ל"ח דאע"ג שראתה ב"ס רצופים מח"ש מ"מ כיון דבאמצע עבר פ"א שלא בדקה תיכף מחשיבהו לעקירה ובעי עוד ב"פ [שיהיה ג"פ רצופים בבדיקה] וחימה על הרב פת"ש סק"ג שהסיב דעתו לדעת החו"ד וזה אינו וכמבואר שם [ולפעד"נ דבדין החו"ד שהיה מקודם ב"פ רצופים בבדיקה דחזינן דלרבי בב"פ הוי חזקה עי' רש"י נדה ס"ו ואף דקימ"ל דבעינן ג"פ מ"מ עכ"פ נכנס לנו בגדר הספק ויש ס"ס לאיסורא שמא כרבי ושמא גם בפ"ג ראתה מחמת תשמיש ואי היתה בודקת היתה רואה תיכף ולא התרנו אותה בודאי בפ"ג רק עצה"ד וכן מצאתו בכתבי אדוני אבי מו"ר שליט"א שתרגיש בכה"ג ופלפל שם ממה דקימ"ל מחזיקין איסור מזמן לזמן עי' או"ח סי' תפ"ז ועי' טהרות פ"ט משנה ט' ואכמ"ל משא"כ בנידון השיבת ציון דראתה מקודם רק פ"א מ"מ ובשליה לא בדקה דעל פ"ב לא היה מקודם שום ס"ס לאסור והתרנו אותה לגמרי שוב הוי עקירה ולא פליגי הגאונים אהדדי] ועי' עוד בשיבת ציון שם מ"ש מדוע האשה נאמנת שראתה ג"פ מחת"ש ולא אמרינן דעינה נתנה באחר וכן הקשה בכו"פ ותרצו משום דהוי מדעל"ג ולפעד"נ דמ"ד חז"ל דלא תהיה נאמנת באומרת טא"ל הוא מחמת דשם אין הנאמנות שלה רק מכח שוי אנפשה ח"ד משא"כ בנדה דהוי מטעם נאמנות כמו עדות וספרה לה בזה באמת לא תקנו כלל ולזה אם האשה אומרת דאינה יכולה לטהר לבעלה כלל נאמנת דשם ל"ש מדעל"ג דאטו תמיד יהיה ידיו ועיניו שלא תיקח עדים מלוכלכים או כשתאמר שמרגשת בפה"מ עי' סי' ק"צ וע"כ דנאמנות דידה לענין נדה הוי כעדים ובזה לא הפקיעו הקדושין משא"כ שם ועי' ק"ס השמטות למי נדה תשובה י"ט]:
ש"ך סק"ד
עי' מה שהקשיתי בחי' באם לא נמצא על שלו דמטמאינן בנמצא על שלה דשמא בעת יציאת השמש ראתה וכמ"ש בנוב"י מה"ת סי' צ"ג א"כ קשה האיך מהני בדיקת שפופרת הלא כל ראיתה בעת יציאת המכחול [והשפופרת ולפעד"נ דאפשר באמת צריכה בדיקה אותיום לאחר יציאת השפופרת וכשראתה דמי לנמצא על ראשו. שוב ראיתי שהרגיש בזה בס' פר"ד טורי כסף סק"ו דכל כה"ג לא הוי שתקו הפוסקים. ועי' בס' מלבושי טהרה דה"ה בלא מצאה בצידי השפופרת רק שנמצא דם באותו מקום אחר יציאת השפופרת בידוע שהוא מן הצדדים ומותרת ופשוט עי"ש ולפע"ד צ"ע טובא דנראה דל"ד למ"ש בנוב"י סי' מ"ג והביאו במלבושי טהרה שם סי"ב בבדקה א"ע מקודם ונמצא בצידי השפופרת אח"כ להתיר בלא ז"נ ול"ח שברגע זו ירד מפרוזדור משא"כ בנ"ד שיש הוכחה מדלא נמצא על השפופרת מנ"ל להקל] ואולם למה שהסביר הג' מהר"ח מובא בנוב"י מה"ק נכון דשם השמש [רק] בסוף ביאה נוגע סמיך למקור משא"כ המכחול [והשפופרת] יכול להתעכב שם משך מה ותמיד הוא סמוך למקור ובודאי [היה ראוי למצוא על המוך ואולם עכ"פ צריך נהתעכב שם המכחול והשפופרת] איזה משך כמו שיעור גמר ביאה עד שעה שהוציא האבר [עי' מ"ש בסק"ז ובאם לא נתעכב שם כשיעור עכ"פ צריך בדיקה אחר יציאת השפופרת בעד :
ש"ך סק"ז
[עי' במנחת יעקב דבראב"ד משמע דאין לחלק וזה כביר חפשתי בשפר בעה"נ ולא מצאתי משמעות ועיין שלחן ערוך הגאון מהרש"ז. ובעיקר הדין שכתב הרמ"א דא"א בקיאין בשיעור כדי שתושיט אעירה קצת הנה בס' האשכול סי' מ"ח אחר שהביא היש מי שאומר שאא"ב וכו' מסיים ואין טעם לדבר שא"צ בקיאות לשטר כדי שתרד מן המטה ולכמה תקנות חתרו להתיר אשה לבעלה ולמה נוסיף חומרא ועי' בנחל אשכול שם ואם אמנם קבלנו עלינו דברי הרמ"א ז"ל מ"מ נלפע"ד דאין לך אלא חדושו לאסרה על בעלה הראשון ושני בכה"ג כיון דיש לה עוד תקנה ולא בבעל ג' לזאת אף אם ימצא איזה משמעות בבעא"נ דאין לחלק אין להשגיח במקום שהאשכול דחה לגמרי דבריו ובפרט שי"ל דהוא לשיטתו שאוסר בדיקה של שפופרת בזה"ז כמ"ש בש"ך כאן סקי"ד בשם הראב"ד דא"א בקיאין בזה ה"ג ס"ל דא"א בקיאין בשיעור אבל לדידן דגם בזה"ז קי"ל דמהני בדיקה. ה"ל בקיאין אנו בשיעורו מיהו גם בבדיקה בזה"ז פקפק הש"ך שם דאין להורות רק בבעל ג' יע"ש. וה"נ לדידית בשיעור בקיאות הסמיכות ונכון. עיי"ל בהיפוך דאין ראיה מבעה"נ להחמיר דהוא ס"ל דפ"א אינו מהמנין וכפי הנראה דס"ל דגם בבעל ג' כן דמהך סברא דאין כל אצבעות שוות ע"כ אינה מחויבת לבדוק קודם ועי' באשכול שם וברז"ה שהשיגהו ואכמ"ל וכיון שראתה בכל בעל ד' פעמים אף שלא בדקה קודם ביאת א' מ"מ ריעותא גדולה הוי עד שא"א בקיאין בבדיקה ובהסמיכות דמסתבר, שראתה בשעת תשמיש משא"כ לדידן דס"ל דט"ה מהמנין ע"כ ניתן לה הקולא דבקיאין אנו בבדיקה ובשיעור הסמיכות וכ"ש בבעל ג' כדי שלא תאסר לכ"ע ויהי נפ"מ כשעברה ושמשה ד"ה אע"פ שלא בדקה קודם פ"א וראתה אז לא ניתן לה הקולא מבקיאות שיעור סמיכות עכ"פ ואכמ"ל. אמנם בבעל א' ב' קבלנו דברי הרמ"א דאף שע"א מהמנין מ"מ א"א בקיאין בשיעור סמיכות ולא בבעל ג' כנ"ל.
והנה ממ"ש הרמ"א ז"ל בסוף דבריו וכ"ז לא מיירי רק בראתה סומך וכו' נראה דיש גבול מתי נקרא סמוך ואנחנו לא נדע וראיתי בס' פר"ד שפתי לוי סק"ז שהשיג על ס' מק"ח דס"ל דהשיעור בחצי שטה דודאי אף ברבע שעה יש יותר משיעור שתושיט ידה וכיוון לסגנון א' עם הרב נחל אשכול סי' ל"ג סק"כ דברביעית שעה אחר תשמיש של סמוך לוסת כשראתה אפילו ספק לא הוי והבועל טהור. אמנם דעת המק"ח י"ל ע"פ הנ"ל בסי' קפ"ד דשיעור סמוך לוסת מה"ת חצי שעה א"כ אומרת הרמ"א ג"כ כן. אמנם לדינא חומרא גדולה באמת לומר כן וגם שימור הסמיכות שתפס הפר"ד שם בהילוך כ"ב אמה זוטר טובא וקולא גדולה ולפעד"נ דצריך לרמותו עכ"פ לשיעור טומאה עי' אה"ע סו' קע"ח ס"ד דהוא כשיעור לצלות ביצה ולגומעה וכמו בעברה ושמשה עדיף מבדיקת שפופרת ה"נ בשעה שיעור תשמיש וראתה לא הוי רדמ"ת או כמ"ד בגיטין ע' דהיוצא חבית הכסא לא ישמש עד שישהה שיעור מהלך חצי מיל ולפלא שלא מובא בש"ע מזה ועי' מג"א ר"מ ס"ק כ"ט וביד אפרים שם ועי' תוס' מולין ק"י לענין שיבתא ובקיצור ש"ע ר"ש גאנצפריד סי' ק"נ כתב שלא ישמש עד לאחר שעה ונעלם ממנו כ"ז] הרי דבשיעור ט' מנווין מששים בשעה הוי שיהוי מרובה וה"נ ל כן ויען כי מלתא דרבנן הוא מטעם וסתות יש להקל בספק השיעור כנלפע"ד לעורר לב המעיין]:
סעיף ב
נלפע"ד דהך דספק צדדים הוי ספק שקול משום דרוב מסייע דרוב נשים אינם רדמ"ת ואע"ג דרוב נשים אין רואות דם מן הצדדים מ"מ כיון דדם צדדים טהור ל"ש לדון ע"ז אם יצאה בזה מרוב נשים דבמה דאין נפ"מ לדינא לא נחשב יצאה מן הרוב משא"כ באם נימא שהוא במקור שפל זה אנו דנין לאוסרה בזה יצאה מרוב נשים והיה ראוי לאוקמה על חזקת טהרה ואילם הרי יכולין לברר וע"כ צריכים לברר ואע"ג דאיכא טורח בדבר מ"מ כאן הך דנעשה ספק שקיל ולא אמרינן רוב דמים מן המקור הוא ע"י רובא דרוב נשים אין רדמ"ת והך יכולין לברר ועיקר הספק נעשה ע"י דבר שיכולין לברר ואח"כ שאוקמוה אחזקה ג"כ יכולין לברר גרע ואפילו בטורח צריכין לברר ולזה בלא מצאה על המוך אפילו בבעל א' דשייך לומר אין כל אצבעות שוות מ"מ כיון דתו אין יכולין לברר תו סמכינן דבודאי מן הצדדין ואוקמוה אחזקה וזהו כוונת הב"י כיון דרוב נשים אין רדמ"ת שוב תלינן לקולא ודו"ק. והך דבעי רגלים לדבר זהו לקושיתו בבעל א' לבדוק עכ"פ בג' מיני שסופרת ובכל א' ג"פ וע"ז צריך לתרץ דתיכף שלא נמצא נחשב רגלים לדבר קצת ותלינן שבכל הג' שפופרת לא תמצא דם בראש המוך וא"כ א"א לברר ועי' בקו"א בש"ע מהרש"ז יע"ש ולדבריו קשה קצת כיון דלא נמצא בצדדים ג"כ מדוע נעשה ספק צדדים עדיף הלא הך דאין כל אצבעות שוות ס"ל דאמרינן גם לענין המקור ואדרבה מדחזינן לענין הצדדים דאינו שוה ה"נ נימא לענין המקור ונהי דטפי איכא למתלי בשאינו שוה לענין הצדדים מ"מ רגלים לדבר לא נחשב כ"כ לחשבו עי"ז ספק מקור אינו שקול. ועפמ"ש ניחא דרק לענין שא"צ לברר נחשב עי"ז רגלים לדבר קצת שלא נוכל לברר אח"כ ג"כ. וע"ש עוד מיש על הרמב"ם ומתרץ ולדבריו א"א לצייר הך דינא בדארגישה דאז אין כאן ספק צדדים ורק אפשר דספק נתרפאה יש כאן ואולם עכ"פ אסורה לבעל ב' בלא בדיקה לפ"ז יעו"ש. ולפעד"נ על קושית הרמב"ם דחדא דשם מיירי בסמוך לוסת ואז ליכא ספק צדדים דמסתמא רגיל. ע"י הוסת להקדים שנית דשם דאירע פ"א או ב"פ אפילו אך לא רצופים וא"כ לא יצאה מכלל רוב נשים שאינם רדמ"ת דמקרה הוא. ועפ"ז לא קשה עוד קושיא איך תביא חטאת תבדוק בשפופרת ועפ"ז ניחא דבאם תמצא. דם בצידי השפופרת לזה לא מספקינן דהרי צדדים. הוי מועט ורוב דמים ממקור נגד החזקה שלה דהרי דם לפניך ולספק שמא א"י שפופרת לא תמצא כלל לדעת הא"ש ג"כ לא תהיה מותרת אז, דרק בצירוף רובא ובפ"א ליכא רובא ועי' לעיל [בחקירה א'] דאפשר הך דרדמ"ת מיירי ג"כ בהרגשה בודאי ובגוף הך ענין דלא מצאה עי' מהרש"ז ונוב"י מה"ק ודברי ש"ע מהרש"ז ברורים [ועמ"ש קצת בסי' קפ"ג סק"ד ואכמ"ל]: