אור ברסלב
מור ואהלות אוהל ארץ נוד

מור ואהלות· רבי אליהו פוסק

אוהל ארץ נוד

אוהל ים המלח

סימן קפ"ג בש"ע יו"ד

אל יחיד הקדוש והטהור הן באגודתך ארץ יסדה. לאדם צוית מבלי אכול מפרי עץ הדעת החמודה. ידיה שלחה ותאכל וגם אישה עמדה. המצאת חיי עולם בקרבתנו לתורה ולתעודה. ורזהרחנו לא תקרב אל אשה נדה וגלמודה. האר כן עיני ביורה דעה הלכות נדה את השמים בימין טפחת לכסות הוד. ראתה האשה כי תאוה לעינים מאוד. צל-מות עליהם ועל זרעם הבאת והרחקתם נדוד. נטיעי מצותך ישר-אל קימו וקבלו לשמוד ולעבוד. וכאשר עזרתני והראתני פלאות עדותך אשר אחמוד. דעת חניני והראיני אורה בביאורי ארץ נוד:

סימן קפג

אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב ז' נקיים ובו סעיף אחד:

א אשה ב שיצא ג דם ד ממקורה ה בין באונס ו בין ברצון טמאה ח והוא שתרגיש ביציאתו ומיהו כשתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ ואפילו לא ראתה אלא טיפת דם ט כחרדל יושבת עליו ז' י נקיים:

הג"ה כאשר יתבאר משפטן לקמן סי' קצ"ו ואין חילוק יא בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה (ריב"ש סי' תכ"ה מביאו ב"י) כי כל יב הבא על הנדה יג חייב כרת:

א

(בו מבואר דבת יום א' מטמאה בנדה. פלא על כלבו שכתב דוקא ג"ש ויום א'. חלוקי דינים במשמש מת בעריות אסור לשמש עם קטנה הפחותה מנ"ש. חקירה בביאת מעוברת וערוה פחותה מג"ש אם יש איסור מדרבנן. גם חיבוק ונשוק בטהורה וכשרה קודם ג"ש דרך תאות ביאה אסור. כשנתקדש העובר אפ"ה מותר באשתו טומטום ואנדרוגינוס שנתקדשו מהו. בחולה פחותה מג"ש שנבעלה אם צריכה טבילה. אם יש איסור נדה בשפחה וגיורת ועכו"ם. ישוב לד' קושיות בכריתות ז'. גזרו נדה בשפחה שלא ראתה לישראל. כשיהיה טומאה וטהרה צריך גר טבילת מ"ח. בממזר וע"ע לא גזרו שפחה ונדה. בעבד כנעני לא גזרו נשג"ז בעכו"ם. אם יש זבה בעכו"ם. אם גיורת צריכה ז"ג וחוששת לחימוד. אם בועל כותיות פסול לעדות. הבא על בת ג"ת ועכו"ם שבזמנינו אם קנאין פוגעין בו. בת נ"ת אסור מה"ת. חלוקי דינים בדין קנאין פוגעין בו:)

(א) אשה זה לשון הכלבו ריש הלכות נדה האשה אפילו קטנה בת שלש שנים ויום א' מתטמאת בבית חיצון אע"פ שלא יצא הדם לחוץ וכו' ואסור לבוא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואפילו להיות מערה בה והבא עליה כל ימי נדתה עד שתטבול בכרת. ובראשית מאמר ירד פלאים דהרי ש"ס מפורש בנדה ל"ב מ"ג מ"ד ובכמה דוכתי דאף בת יום א' מטמאה בנדה דכתיב ואשה בוא"ו ועי' כ"מ הלכות אבות הטומאה פ"ה ה"ט ומשנה למלך ריש הלכות מטמאי מו"מ ע"ש ועי' טור ולבוש כאן שהתחילו בלשון הכתוב ואשה ואולי כוונו לזה דאף בת יום א' הוא הדין והמחבר שהתחיל אשה הוא מגודל הפשיטות עד שלא יפול שוב הספק בזה וגם י"ל דהך דינא נכלל במ"ש בין באונס ואין לך אונס שאינו בדרך הטבע יותר מזה [עי' נדה ל"ו ע"ב] ועי' מ"ש לקמן אות ה' ח' י"א. ובאמת אין כ"כ נפ"מ בזה דטהרות אין עתה ולענין איסור ביאה אסור בה גם כשהיא טהורה כמ"ש לקמן ולענין לבוא עליה כשתגדל הלא גם בלא ראתה קודם ג"ש צריכה ז"נ כשתבעוה לינשא ע' סי' קצ"ב ס"א אבל עכ"פ על לשון הכלבו קשה

ועלה בלבי לישבו דאולי כונתו לענין כרת שדוקא ג"ש ויום א' אבל בפחות אינה נדה לכרת עי' רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ד הלכה א' (וי"ל דדמי לאנדרוגינוס עי' יבמות פ"ג דחייבים עליו סקילה בזכרותו ולא בנקבותו (מדכתיב את זכר וזכר גרידא ילפינן מואת ובאשה ערוה שלא כדרכה ילפינן מאשה כצ"ל ועי' תוי"ט שם) ואף דקי"ל דמטמא באודם כנשים עי' רמב"ם פ"א מה' מטמאי מו"מ ה"ז מ"מ נראה דאין חיוב כרת על הבא עליו כשהוא טמא כנדה וה"נ בפחות מג"ש ויום א' ובאמת נלפע"ד ע"פ מ"ש הרה"מ הל' אישות פ"ד הי"ד בכוונת הרמב"ם דאנדרוגינוס שנתקדש צריך גט מספק לענין הבא עליו דרך נקובתו שלא יהיה כבא על ספק א"א ועי' לח"מ שם וב"ש סי' מ"ד סק"ח ומ"ש לקמן א"כ ה"ה דהוי ספק נדה להבא עליו ועי' ירושלמי פ"ק דנדה טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן אר"י טומטום ואנדרוגינוס ספק ומעל"ע ספק ואין ספק לספק ע"ש ואף דליכא טעמא דשמאי לרבא בבבלי נדה ג' משום ביטול פו"ר בכה"ג דאינו נישא ואכמ"ל] שוב ראיתי דהלא כאן התחילה הטומאה מיום א' שראתה לענין הבא עליה ג"כ כגון לאחר ג"ש עי' רב המגיד ריש פ"ד מהלכות א"ב דהתחלת טומאתה לכל דבר טומאה וטהרה הוא אפילו בת יום א' וכן אם ראתה בת יום א' ולא טבלה במים הרי היא בטומאתה והבא עליה אחר ג"ש ויום א' חייב הרי דהתחלת טומאתה מיום א' ומדוע כתב הכלבו דבג"ש ויום א' מתטמאת.

וכן רציתי לישבו מטעם דרצה לאשמעינן עיקר הדין דאע"פ שלא יצא לחוץ כנ"ל ולפי מה דקי"ל בריש נדה דיותר ממעל"ע לא יעמדו כותלי בית הרחם את הדם ואי בהתחילה הטומאה אז מיום א' א"כ לא יצויר הדין בשלא יצא הדם לחוץ לפיכך צייר בבת ג"ש ויום א'. שוב ראיתי דאין זה כלום דהרי בשעה ראשונה מיום א' שלאחר ג"ש הבא עליה בכרת [דלא כמ"ש הה"מ שם דהבא עליה אחר ג"ש ויום א' וע' נוב"י מה"ת חא"ח סי' ו' ודברי מרדכי על יאיר נתיב דף ד' ואכמ"ל] ע' נדה מ"ד ורמב"ם פ"ה מהלכות א"ב הל' כ"ה א"כ יצויר גם תוך ג"ש שהרגישה בעקירת הדם ולא יצא לחוץ ותיכף בהכנס השעה שתוך יום א' שלאחר ג"ש הבא עליה בכרת וע' מ"ש לקמן באות ח' די"ל דקטנה כזאת גרע מגדולה לענין טומאתה. וכן קשה בלשון הכלבו שכתב ואסור לבוא עליה כו' דהלא אפילו תוך ג"ש נהי דכרת ליכא על ביאתה אז אבל איסור ודאי איכא ולוקין מכות מרדות עליה (דלא גרע ממ"ש הרמב"ם שם פ"א הי"ד ט"ו דאף שהזכר פחות מבן ט' או אנדרוגינוס דרך נקובתו מכין מכות מרדות] ואל תשיבני דא"כ מדוע לא כתב הרמב"ם שם הי"ג בהך דכתב ואם היתה פחותה מבת ג"ש ויום א' הרי שניהם פטורים ולא סיים דלוקין אותו ממ"ר די"ל דלא צריך לאשמעינן זה דגם בשאינה ערוה ונדה אפ"ה איסורא איכא כיון דאין שם ביאה עליה הוי כמשחית זרעו כמ"ש לקמן ולוקין ע"ז וכ"ש כשהיא ערוה או נדה (דלא גרע מחצי שיעור שאסור מה"ת ויש לחלק ואכמ"ל] ועי' מ"ש באות י"ב:

וכן קשה במ"ש הכלבו ואפילו להיות מערה בה דהלא אפילו רק המחבק ומנשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר לוקה מה"ת לדעת הרמב"ם שם פכ"א הלכה א' ועי' רה"מ שם דעיקר לכלל עריות נלמד בספרא מפסוק ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. וראיתי בס' שושנת העמקים סוף כלל י"א שהקשה דאמאי כתב הרמב"ם שם פ"א הי"א דהמשמש מת בעריות פטור ממלקות דלא יהיה אלא קרוב בשר ולכאורה היא קושיא עצומה ורציתי לישב דבכוונה כתב הרמב"ם ונהנה ובכה"ג י"ל דאולי לא נהנה אך עי' ב"ש סי' כ' סק"ב דהפי' או נהנה וכן יראה ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה סנהדרין פ"ז וע' ס' לב דוד הט"ז. ע"כ נלפע"ד ע"פ מ"ש הרה"מ בפ' כ"א שם דמה דלוקה בשאר קריבות לרמב"ם הוא רק בחייבי כריתות או מיתת ב"ד ולא בחייבי לאוין ע"ש ולזה הפי' ברמב"ם שם פ"א הי"א שכתב במשמש מת אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואצ"ל מיתה פי' אחרי שחשב תחלה מיני העונשים קאמר דבכה"ג אין ברת כששימש מת בחייבי כריתותות אבל מלקות מחויב שפיר מה"ת דלא יהיה אלא קרוב בשר ומ"ש ולא מלקות פי' במשמש מת בחייבי לאוין פטור ממלקות כמו בשאר קריבות נהי דאיסורא איבא מ"מ אין מלקות מה"ת [ונתישב ג"כ קושיא שו"ת מהר"ן יפה החדש בסי' י"ג על המל"מ ע"ש] וא"כ לא קשה מידי קושית השושנת העמקים כמובן. ומ"ש הרמב"ם שם ואצ"ל מיתה פי' במשמש מת באותן שיש מיתת ב"ד אין מיחה בבה"ג אבל מלקות ודאי מחייב מה"ת דלא גרע מקרוב בשר אבל ברת אין בכה"ג. ובזה נבין מה שלא כתב הרמב"ם בזה הלשון אינו חייב לא מיתה ולא ברת ולא מלקות כמו שחושב סדרן שם בהלכה יי דאז הוי אמינא דאינו חייב מיתה אבל ברת חייב במו באידך שאינו חייב כרת אבל מלקות חייב ע"ב כתב הרמב"ם בלשון ואצ"ל. ואשובה לדברי דעכ"פ בנדה שהיא מחייבי בריתות לרמב"ם לוקה מה"ת אף בשאר קריבות ולרמב"ן עכ"פ מדרבנן וא"כ מה קמ"ל הכלבו לאחר ג"ש דאפילו בהעראה יש איסור. ע"ב נלפע"ד דט"ס יש בכלבו ובצ"ל האשה מתטמאת בבית חיצון וכו' ואפילו קטנה בת ג"ש ויום א' הבא עליה בין כדרבה וכו' ואפילו המערה בה עד שתטבול בכרת והכל ניחא. ומזה עכ"פ נשמע נמי דהכלבו ס"ל ברמב"ן דבשאר קריבות לוקה רק מדרבנן ובמ"ש הכלבו אח"כ לענין בתם וה"נ דאל"כ קשה ביון דנחית לזה הו"ל לאשמעינן דבשאר קריבות לוקה מה"ת וע' מ"ש באות י"ב ואכמ"ל:

וראיתי לחקור במ"ש לעיל דבקטנה פחותה מבת ג"ש גם כשהיא טהורה ובשרה אסור לשמש עמה שאל תשיבני ממ"ש הרמ"א באע"ז סי' ב"ג ס"ה דמותר לשמש עם קטנה וע' ב"ש שם סק"ב הנה לפעד"נ דלא פליג הרמ"א על המחבר ס"א שם דהמחבר מיירי בפחותה מבת ג"ש ויום א' והרמ"א שמתיר מיירי בבת ג"ש ויום א' וע' משנה למלך הלכות א"ב פכ"א הלכה ב"ו שכתב וזהו שרבינו בפרקין הכא לא נקט בי אם זקנה ואיילונית וצ"ע דהלא בפרק הזה הי"ח הזכיר דלא ישא קטנה וע' בהלכות אישות פט"ו הלכה ו' כלל קטנה עם זקנה ואיילונית וטעמא בעי דאמאי חלקן באן ולפי מ"ש ניחא דבהלכות אישות מיירי בקטנה בת ג"ש ויום א' ולפיכך בשכבר קיים פו"ר מותר לישא אותה ובכאן מיירי בפחותה מבת ג"ש דאין היתר בשום אופן:

והנה בשו"ת הג' רעק"א סי' קע"ב הקשה למ"ד בתמורה דאם עובר ירך אמו היא וולדה נרבעו א"כ איך מותר לשמש עם מעוברת נימא דהוי כבא על בתו ואף דבפחותה מבת ג"ש לאו ביאה הוא מ"מ לכאורה עכ"פ איסור דרבנן איבא ומדוע במעוברת אין איסור אף מדרבנן ותירץ כיון דאף במותרת לו אסור לבוא עליה בשפחותה מבת ג"ש ביון דלאו שם ביאה עליה הוי משחית זרעו א"כ לא הוצרכו חז"ל לאסור מדין ערוה ומש"ה במעוברת דליכא משום השחתת זרע לא הוי אפילו איסור דרבנן משום ערוה. ולפע"ד תרוצו צע"ק ע"פ מ"ש לקמן דגזרו איסור נרה בישראל הבא על בת עכו"ם הגם דבלא"ה אף פנויה ובצנעה שאינו מקבל דינו י"ל דעונשו מפורש בכרת בב"ש סי' ט"ז סק"ד דלא בח"מ שם ויש נפ"מ בגזירתם כמו שיתבאר לקמן וה"נ יש נפ"מ בגזירתם בערוה פחותה מבת ג"ש באופן שלא השחית זרע ואף במחבק ומנשק שאם יש בה איסור דרבנן יהיה לוקה מכות מרדות. ועי' רמב"ם הל' א"ב פ"א הי"ג כל אשה אסורה מאלו אם היתה בת ג"ש ויום א' גדול הבא עליה ח"מ או כרת או מלקות והיא פטורה מכלום ואם היתה פחותה מזה שניהן פטורים וכאן לא כתב פטורים מכלום דברישא שהיא קטנה אין עליה אף מכות מרדות משא"כ בזה שבולל שגם הוא פטור לא יכול לומר מכלום דבאמת הוא לוקה ממ"ר עפ"ז אך י"ל דסוף סוף לא הוצרכו חז"ל לגזור כיון דאף במותרת לו עכ"פ מדרבנן אסור אף החיבוק ונשוק דרך תאות ביאה קודם שתהיה ג"ש ויום א' כיון דהביאה אסור בה מה"ת כשמשחית זרעו א"כ ה"ל כערוה שאסור החיבוק ונשוק ולוקה ממ"ר ע"ז גם בטהורה וכשרה ולא דמי למ"ד בסי' קפ"ד להתיר חיבוק ונשוק סמוך לוסת אף להסובר ווסתות מה"ת מ"מ י"ל דהאיסור רק שמא תראה עי"ז משא"כ ע"י חיבוק ונשוק לא תראה עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ת משא"כ בנ"ד שהביאה אסור מגופו לא משום גזירה ודאי אסור החו"נ מדרבנן וב"ש הוא מהטמאה משום בתם דהוא דרבנן ואפ"ה במחבק ומנשק לוקין ממ"ר במ"ש באות י"ב כ"ש בזה שהביאה אסורה מה"ת ודאי לוקין ממ"ר במחבק ומנשק גם בכשרה וטהורה וא"כ לא הוצרכו חז"ל לגזור משום ערוה. ועי' נדה ל"ב דלא נצרכה אלא לסיכה של תרומה ולא אמר לענין הבא עליה כיון דבלא"ה אסור הביאה בה והלא עכ"פ היו יכולים לטובלה שיהיה מותר לו החיבוק ונשוק עי' פת"ש קפ"ד ס"ק כ"ב ומ"ש באוהל הנ"ל שם וע"ב דבזאת אסור התו"נ ג"כ. וי"ל דאפשר ר"י שם רצה לאשמעינן הרבותא דכוונת חברתה מהני אף לתרומה עי' חולין ל"א ע"ב ומ"ש באות י' או י"ל דלפיכך לא מוקי בבה"ג משום מלתא דלא שכיחא. ועי' נדה מ"ה מדתני בנותן אצבע בעין ולא מתני ולא בלום ולכאורה דהלא אז הו"א דאין בה שום איסור כלל אך י"ל דכיון שקאי אכולה מתני' ונהי שאינה מטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון מ"מ עכ"פ טומאת מגע יש לטומאת ערב עי' רש"י שם ד"ה ומטמאה וה"ה לאינך בעריות פטור ממיתה אבל איסור ודאי איכא ואף בטהורה וע' רש"י פרשת תולדות דיצחק אע"ה המתין לה ג' שנים ואכמ"ל:

ועל קושית הג' רעק"א הנ"ל י"ל יותר רבותא שלא קשה אף היכא דהוי כבתו ממש לדינא אף במעי אמה כמו לאחר שנולדה אפ"ה מותר לשמש באמה וכגון בהוכר העובר למ"ד דמקודשת ע' אה"ע ססי' מ' ובשו"ת רעק"א ססי' ק"ע ובנדה כ"ג בעי בהמה במעי אשה מהו ונפ"מ לאיתסורי באחות ע' ח"מ וב"ש סי' ל"ז ולא בעי אם ולד מעליא הוא ונפ"מ שיאסור באשתו משום אשת איש דבאמת מותר משום ס"ס שמא העובר זכר ובשביל שהוא בירך אמו לא נחשב לנקיבה וע' שו"ת בנין ציון החדשות סי' צ"ו צ"ז ואכמ"ל ולא הוי בבא על זכר דהא אף באנדרוגינוס פטור בנקבותו ואף דאסור שם מ"מ רק מחמת השחתת זרע וכנ"ל או גזירה משום זכרות [ובזה נכון כוונת הרמב"ם דכשקידשו איש צריך גט מספק כנ"ל ודברי הרה"מ שם שכתב כדי שלא יתחייב הבא עליו משום א"א תמוה דלא עבדינן תקנתא לקלקולא וכמו שלא תקנו טבילה לפנויה ע' אות י"א אך י"ל דס"ד דאינו נישא רק לכתחילה אבל אם עבר לא גזרו קמ"ל דמחויב לגרשו ולפעד"נ דזהו פי' המשנה פ"ד דבכורים להגי' ואינו נבעל בעבירה כנשים דקשה דהלא כבר אמר ואינו נישא אך דקמ"ל דכמו אשה שנתקדשה בעבירה אינה נבעלת בן הוא אך בטומטום דהוי ממש ספק דאורייתא שמא זכר הוא א"כ קשה מה קמ"ל דבשקידשו צריך גט ודברי הרה"מ שכתב לענין הבא עליהם דרך נקובתן מאד קשה דבטומטום לא שייך זה ומה לי ספק זכר או ספק א"א והב"ש סי' מ"ד סק"ח נשמר מזה וכתב הטעם רק לאנדרוגינוס וע' חו"י סי' רכ"א שהעלה זה בצ"ע אך י"ל קצת דעל הספק כגון טומטום אין מלקין מה"ת ע' רמב"ם הל' א"ב פ"א הט"ו ובזה יהיה ממ"נ מלקות מה"ת דבין אם זכר הוא או נקיבה הבא עליו מתחייב מלקות מה"ת לפיכך צריך גט שאם יבואו על הטומטום דרך זכרותו לא יתחייבו רק ממ"ר לשיטת הרה"מ שצריך תיקון לקלקולא וע' בנין ציון שם סי' צ"ד] משא"כ הכא ליכא השחתת זרע ואין גזירה [ולא דמי למ"ד בחגיגה ב' בחצי עבד וחצי ב"ח דאסור בחציה שפחה וחב"ח דאתי צד עבד ומשמש בצד חירות במ"ש התוס' חולין ע"ט ד"ה מהו דתימא ע"ש] ובזה נתישב קושית התפארת ישראל תמורה פ"ו מ"ה על הג' רעק"א דאמאי לא הקשה במעוברת דהוי בבא על הזכר ע"ש ואת"ל העובר נקיבה שמא עובר לאו ירך אמו דרק מספק י"ל דהוי ירך אמו או י"ל כמ"ש בתפארת ישראל שם דהעובר טפל לאם ולא האם להעובר ע' שבו"י ח"א סי' ע"ג ומה דמקודשת בהוכר העובר הוא רק להתפיס האיסור בה לאח"כ ולא לקנין ולפיכך לא קשה מידי ממזכה לעובר ויתר הקושיות עי' מה שכתב בספר טיב קדושין שם וה"נ משמש בהיתר רק באשתו עתה קודם שנולד הוולד:

ואגב אזכיר מ"ש הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ה הל' כ"ה הבועל פחותה מבת ג"ש ויצא דם הרי זה דם בתולים והרה"מ ומגדול עוז הביאו השגת הראב"ד ע"ז דאינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש ובהשגת הראב"ד שלפני [ברמב"ם ד' בארדיטשוב] קאי על מ"ש בהלכה כ"ד עי"ש ורציתי לומר דאפשר בקטנה כזאת שבלא"ה אסור הביאה בה כנ"ל לא גזרו חז"ל כלל בה הך דפורש וממילא מותרת לכתחילה בלא טבילה לאחר ג"ש שוב ראיתי בתוס' נדה מ"ה סד"ה אחר דגם בתוך ג"ש גזרו הך דפורש ועי' תוס' שם ד"ה האי וא"כ צריכה טבילה לאחר ג"ש ועי' נדה ס"ה ע"ב וסבור הייתי לומר דבלא"ה לאחר ג"ש דשם ביאה עליה צריכה ז' נקיים וטבילה, כמו בתבעוה להנשא דאז מתחיל החימוד אך בדף מ"ה שם משמע דגם קודם מחמדת ויש לחלק וצ"ע:

וראיתי לחקור אם יש איסור נדה בגיורת ושפחה ועכו"ם הנה ביבמות ע"ד וכריתות ז' איתא גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה וי"ל דלכוונה זו התחיל המחבר כאן אשה עי' בריש האות והנה התוס' בכריתות שם ד"ה אימא כתבו וז"ל תימא אה"נ ואיצטריך קרא לגיורת דאמרינן בספרי כל מקום שמדבר בישראל צריך להביא הגרים ובס' קנאת סופרים השמטות לש"ט תשובה ד' כתב ג' תמיהות גדולות א' דתחילה פריך בכריתות שם שפחה מנ"ל משמע דלולא קרא היתה פטורה מסברא ואח"כ פריך מהו וכן שפחה משמע דפשיטא מסברא דחייבת כאשה. ב' כיון דפשיטא ליה מסברא דחייבת למה פריך רק על המשנה מהו וכן הו"ל להקשות גם על הברייתא דלמה לי קרא בשפחה כיון דשותה לאשה ג' נהי דמשני דהוי ס"ד דשפחה פטורה כיון דלא שייך גם באנשים הנה תירוץ זה שייך רק לשפחה דאין עבד חייב בכל המצות רק כאשה הוי ס"ד דגם בזה תשתנה אבל גיורת כיון דגר וגיורת חייבים בכל המצות כישראל ממש אף בזכרים א"כ נשאר הקושיא למה לי קרא ולמה אמרה הברייתא גיורת ושפחה מנין עכ"ל ולישב כל זה נלפע"ד בדרך הפשוט ע"פ מ"ש התוס' יבמות שם ד"ה ושפחה מנין דצ"ל ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה נמצא דגיורת ומשוחררת נלמד מאשה ואינה משוחררת נלמד מן לה לה והשתא כוונת הברייתא שפחה מנ"ל פי' במשוחררת ת"ל אשה ומקשה הגמ' דמה קמ"ל המשנה וכן שפחה דע"כ הכונה באינה משוחררת דאא"ל במשוחררת דא"כ מדוע שביק גיורת וכמו דפשוט לן עתה במשוחררת מפסוק אשה כן ה"נ אינה משוחררת מפסוק לה ומתרץ דסד"א דלא נילוף כאן מן לה כיון דלא שייכא באנשים קמ"ל ועתה כל הד' קושיות מיושבים כמובן אלא דלכאורה קשה באמת מנ"ל באינה משוחררת מפסוק לה דהלא באנשים ליתא ואולי הפסוק לה לא קאי בכה"ג ונלפע"ד כיון דסוף סוף מצות נדה ויולדת נוגע גם לבעלה דגם הוא מוזהר עי' בלשון הרמב"ם שם פ"ד ה"ב דבין שפחה בין משוחררת הכל בכרת א"כ הוי מסברא כדבר השוה בין איש ובין אשה ובזה נבין כוונת הבה"ג שכתב ושפחה מחייבה למנקט ימי נדה דבעלה וכו' והך דבעלה למותר לכאורה ובזה נכון דקמ"ל דעיקר משום דגם בעלה מוזהר בזה ועי' מ"ש באות י"ג ועי' תוס' נדה ט"ו ע"ב ד"ה בשפחתו וס"ט ריש נדה ואכמ"ל:

והנה הרמב"ם שם ה"ד כתב דהעכו"ם אין חייבים עליהם משום נדה וזבה ויולדת וחכמים גזרו שיהיו כזבים תמיד בין ראו בין לא ראו לענין טומאה וטהרה וצ"ע לפע"ד דהרי גם לענין הבא עליה גזרו איסור נדה וזבה עי' עבו"ז ל"ו משום נשג"ז וראיתי ברדב"ז ח"ה ב"א צ"ד שהרגיש בזה ותירץ דמיירי במקרה ולא יחדה ע"ש והנלפע"ד שי"ל בכוונת הרמב"ם במ"ש לענין טומאה וטהרה רק לענין טומאת זב הכולל גם זכרים [ומהנראה שכשיתגיירו יהיו צריכים טבילה מדרבנן במים חיים כזב אף שלא מצאתי מזה בפוסקים עי' ש"ך יו"ד רס"ח סק"ו מ"מ כשיהיה נהוג טומאה וטהרה יהיה הדין כן אף לדידן דלא ס"ל כתשו' רב נטוראי ורבינו הלוי להצריך לזבה מים חיים ונשי דידן ספק זבות ואף מדרבנן א"צ מ"ח עי' רש"י סנהדרין פ"ז ובכורות נ"ד ושבת ס"ה ואשכול ונחל אשכול הל' מקואות סי' נ' מ"מ לענין טומאה וטהרה ודאי על כל פנים מדרבנן יצטרכו הגרים טבילה במ"ח כזב] אבל לענין טומאת נדה מאיסור ביאה באמת גזרו עליהם בין ראו בין לא ראו ועי' מה שכתבתי לקמן [וצע"ק מיבמות מ"ה] אמנם זה דוקא בעכו"ם אבל בשפחה אף שאינה משוחררת לא גזרו כשלא ראתה דבפירוש כתב הרמב"ם שם פי"ב הי"ד שמעת שטבלה וקבלה מצות יצאתה מכלל עכו"ם דאל"כ איך מותרת לממזר עי' רמב"ם שם פט"ו ה"ד ועי' רדב"ז ת"ד סי' קס"ח וב"ש סי' ד' ס"ק ל"א ובסי' ט"ז וכן איך מותרת לע"ע עי' רמב"ם שם פי"ב הי"א ובהל' עבדים פ"ג ה"ג ויו"ד סי' רס"ז. שוב ראיתי די"ל דבהני דוקא שאין עליהם איסור שפחה ממילא ע"כ לא גזרו איסור נדה בשלא ראתה דאל"כ לא יותרו לעולם אבל בישראל שיש עליו איסור שפחה ה"נ נוסף עליו איסור נדה גם בלא ראתה וכן משמע מרדב"ז ח"ג תשובה תנ"ג ועי"ש ח"ה סי' ש"א קל"ד ושי"ל ממנ"פ דאם שיטת הרמב"ם דשפחה אין בה איסור תורה כלל ורק גזירה דרבנן א"כ בעבד הניחו אותו כדינו כדי שיעבוד רבו יום ולילה [ועי' רשד"ם חיו"ד סי' קצ"ג דיכול האדון למסור לו שפחתו הכנענית או שפחה מישראל אחר והמהרש"א ומהרי"ט בגיטין כתבו דאינו מותר רק בשפחה של רבו ועי' ס' שושנת העמקים כלל ד' מ"ש בזה ועי' בק"ס השמטות לש"ח סי' ק' ואכמ"ל] וכן בממזר לא גזרו עי' ב"ש שם ואם נאמר דס"ל דיש איסור מה"ת ובפרט לדעת אונקלוס דזה בכלל לא יהיה קדש אפ"ה כמו שהתורה אסרה והתורה התירה להם ה"נ הם התירו גזרתם להם שלא יהיו באיסור נדה כשלא ראתה וכמו שלא גזרו על עבד כנעני איסור נשג"ז בעכו"ם עי' תוס' נדה מ"ז ד"ה מסר להו וה"נ הני בשפחה. ואגב נפלאתי מדוע לא הביא הרמב"ם הך דינא דבעבד כנעני לא גזרו נשג"ז בעכו"ם ואולי נלמד מזה שלא גזרו נדה בשפחה כשלא ראתה לעבד עברי וה"נ הוא בעכו"ם או י"ל דנכלל במ"ש בהל' א"ב פי"ד הי"ט ואינם צריכים שום דבר אלא הרי הם כבהמות וכו' אלא דעפ"ז צ"ע לי דהרי ודאי דאיסור נדה שמה"ת כגון בשפחה שראתה שייך שפיר גם בעבד כנ"ל וכמ"ש התוס' שם ועי' השגת הראב"ד שם הי"ח וא"כ איך כתב דאינם צריכים שום דבר וצ"ע:

והנה במ"ש הרמב"ם שם פי"ב ה"ב דבלא יחדה רק שנקרה מקרה אינו חייב רק משום עכו"ם כתב המ"מ שם דהוה לרמב"ם גי' אחרת דלגירסתינו אין חילוק ועי"ש שנכתב הג"ה בצידו שבדפוס ויניציאה היה כתוב ומשום זונה וכן הובא בש"ע אה"ע סי' ט"ז ס"א וברדב"ז ח"ה ב"א צ"ד עי"ש וצ"ע לפע"ד לפי גירסתו מדוע זונה יותר משפחה ונדה ועי"ש ה"ג. ועלה על לבי דשמא היה כתוב בהלכה ב' שם ומשום ז' והר"ת זבה דכבר גזרו עליהם שיהיו כזבים וה"ה לענין הבא עליה כשהיא בת ג"ש ויום א' עי' ע"ז ג"ץ והמעתיק טעה וסבר דהר"ת זונה אבל צ"ל זבה והנס"מ בגזירתם אף דבלא"ה אף פנויה ובצנעה שאינו מקבל דינו של קנאין עונשו מפורש בכרת כנ"ל וראיה ממ"ש רדב"ז ח"ה ב"א קל"ב דאף בת גר חושב שאין קנאין פוגעין בו מ"מ עונשו בכרת הרי דלא תלו כרת בדין אם קנאין פוגעין בו [ועי' רמב"ם שם פי"ב הלכה ה' ומ"ש לקמן וזה דלא כמ"ש בח"מח סי' ט"ז ועי' ב"ש ואבני מלואים שם] מ"מ נפ"מ למלקות וי"ל דגם המחבק ומנשק לוקה משום הנך וכנל לענין קטנה הפחותה מבת ג"ש או נפ"מ לענין גיורת שצריכה ז"נ אחר שנתגיירה דהרי היתה בכלל נדה וזבה מדרבנן אף בשלא ראתה וכ"ש בשראתה שזהו גזירה קדומה עי' מ"ש מהרש"א שבת כ"א ומ"ש באוהל מנורה הטהורה אות א' עי"ש ועי' נדה מ"ג שוב ראיתי שי"ל דאף שגזרו על הבא עליה משום נשג"ז דוקא משום נדה ולא משום זבה והך גזירה שיהיו כזבים הוא רק לענין טומאה וטהרה הכולל גם זכרים וכנ"ל והך איסור זב פקע תיכף אחר הגירות דלא גזרו בכה"ג ואף טומאת נדה שהיא גם לענין הבא עליה י"ל דהנה במ"ד שבנות ישראל החמירו על עצמן שבטיפה א' כחרדל יושבת עליו ז"נ הקשה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' קס"ה דהול"ל חכמי ישראל [וי"ל כמ"ש בעצמו בחלק או"ח סי' קנ"ה ע"ש] וכן קשה יתור הלשון על עצמן עי' מ"ש באות ה' ובזה נכון דאם היה גזירת חז"ל היה ג"כ כן הדין גם בגיורת וקמ"ל דרק בנות ישראל החמירו על עצמן אבל בגיורת הניחו לה על דינה ולא מצינו בגזירת חז"ל שתהיה כתחילת נדה והלא דין הנדה מה"ת אף ברואה כל ז' ופסקה טובלת לערב וה"נ י"ל דדינה כסוף נדה [ועוד י"ל דאפילו ראתה תיכף אחר הגירות א"צ ז"ל דטעם לחומרא שאפילו ראתה טיפת דם כתבו הראשונים משום שמא הוא מג' ראיות מג' ימים היא זבה אבל בגיורת לא חיישינן להכי דאז היתה עכו"ם ומה"ת דמה טהור] ובלא"ה י"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד ופקע טומאת נדה ממנה אף אם היה הגזירה עליה ועי' כתובות ל"ז דגיורת שראתה דיה שעתה וכו' ועי' רש"י ותוס' שם ובשיטה מקובצת שם פי' דאף אם ראתה אחר מעל"ע מגירותה לא גזרו בגיורת רק משעה שתראה הרי דאף בגזירת חז"ל הקילו בגיורת ועי' ירושלמי יבמות פ"ד ה"א ותוספתא נדה פ"א. והנה בכתובות שם ר"י מתיר ליארס ולינשא מיד הרי דא"צ ז"נ אך י"ל דהלא אף לבעלה הראשון בלא"ה צריכה ז"נ דלא גרע ממחזיר גרושתו ורק הנשואין מותרים מיד אף לרמב"ם עי' ב"ש סי' ס"א סק"ב ואף להאוסרים עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ת מ"מ בגיורת י"ל דלא גזרו הך דתבעוה לינשא ובזה יתישב קושית הט"ז סי' קצ"ב סק"א מתמר ורות שלא שהו ז"נ דהא הם היו גיורות עי' סוטה י' ובכה"ג לא גזרו וכ"פ מצינו חילוק מגיורת לישראלית כנ"ל ועי' אות י"ג וירושלמי פ"ק דנדה ילדה ואח"כ נתגיירה אין לה דם טוהר ועי' מל"מ פ"ד מהל' א"ב ועי' בכורות מ"ו ב' ובתוס' שם ובאור זרוע ת"א סי' ש"מ וחת"ס יו"ד סי' קנ"ב וק"ס שם אך לדינא מסתפינא לומר כן וצ"ע:

ובדרך אגב אזכיר מה שנפלאתי על מ"ש באורים ותומים סי' ל"ד בשם סמ"ע דבועל עכו"ם פסול מדרבנן לעדות והלא הסמ"ע סק"ד ציין בשם ב"י דעה ב' דפסול מה"ת ועי' פת"ש שם ועי' שושנת העמקים בפתיחת הספר והתבוננתי על העתק לשון המרדכי סנהדרין פ"ג שחושב בועל ארוסתו ובועלי נדות או כותיות וכיון דסמיך כותיות לנדות נראה דפסול מה"ת כמו בועל נדות ועי' או"ח סי' נ"ג סכ"ה דדמי למסור ועי' ב"י רס"י ל"ט אולם הב"י העתיק לשון המרדכי בועל ארוסתו ובועלי כותיות או נדות פסולין להעיד עכ"ל וסיים ונראה דבועל ארוסתו מדרבנן הוא דמפסל אא"כ היא נדה ונראה מלשון הב"י דדוקא בועל נדה פסול מה"ת אבל כותיות דמי לבועל ארוסה ורק מדרבנן מפסל ועי' ד"מ שם וא"כ הסמ"ע היפך הדיעות בזה וצ"ע וכן מ"ש בששה"ע שם דבלא כתובה או כלה בלא ברכה לא מפסל אף מדרבנן צ"ע ממ"ש הב"ש סי' נ"ה סק"א ובאהלי שם אות כ"ח די"ל דאסורה לבעלה כנדה ממש מה"ת וצ"ע כן צ"ע מדוע לא חלקו בין שהכותיות יש לה בעל דאז לתוס' קדושין כ"א וסנהדרין נ"ב איכא עשה מה"ת משא"כ בפנויה ועי' מ"ש שם באות כ"ג. ומ"ש באבני מלואים שם בשם הפ"י צ"ע דהלא כן הוא ג"כ שיטת התוס' כמ"ש וכן מ"ש בשם הרשב"א דאין אישות לעכו"ם כלל הלא הוא שיטת רש"י בסנהדרין שם ע"ש וכן משמע בע"ז ל"ו ע"ש ברש"י וכן להנ"ל דעכו"ם שראתה נדה היא גזירה קדומה שמא הפי' במרדכי דבועלי נדות ישראלית או נדות כותיות הם דוקא פסולים מה"ת ולדינא צע"ג בזה:

הרמב"ם בהלכות א"ב פי"ב ה"ה כתב והבא על בת גר תושב ש אין הקנאין פוגעין בו אבל מכין אותו מכות מרדות ועי' ממ"ש שם שלא מצא זה מבואר אבל דבר נראה הוא וכו' ועי' רדב"ז ח"ה ב"א קל"ב שכ"כ והרמ"א בח"מ סי' תכ"ה ס"ד השמיטו וכן באה"ע סי' ט"ז ס"ב שדוקא בפרהסיא יהרג ואל יעבור עי' ש"ך יו"ד סי' קנ"ז ס"ק י"ב ועפ"ז בבת גר תושב יעבור ואל יהרג לדידיה ומדוע השמיטו ומוכרח לומר או דס"ל לרמ"א דמאחר שלא נמצא זה מבואר בש"ס מסתמא דינה כבת עכו"ם לכל דבר או משום דאין עתה נפ"מ מזה וכמ"ש הרמב"ם שם פי"ד ה"ח דאין מקבלין ג"ח אלא בזמן שהיובל נוהג דלא כראב"ד שם ועי' במגדל עוז שם ולפיכך השמיט דינו משא"כ הרמב"ם שכותב גם הדינים הנהוגים בזמן הבית ע"כ כתב גם זאת [ובזה י"ל ג"כ קושית הח"מ סי' ט"ז דמדוע השמיט המחבר דין דקנאין פוגעין די"ל דא"כ היה מוכרח לכתוב ג"כ הדין של בת ג"ת ובזה יש מהספיקות שכתבתי לפיכך השמיט לגמרי דין זה והזכירו רק ברמז בסעיף ב' עי"ש] אך דצ"ע ממ"ש ביו"ד סי' ב' ס"א וסי' קכ"ד ס"ב הדין של גר תושב הרי דנוהג גם בזה"ז ואציג כאן מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שרצה לומר דלפיכך השמיט המחבר דין דקנאין פוגעין ע"פ מ"ד בכמה דוכתי דעכו"ם שבזמנינו כוונתם לעושה שמים וארץ רק שמשתתפים שם שמים ודבר אחר ואינם מצוים על השתוף וכיון שלא מקרי עכו"ם א"כ דמי לבת ג"ת שאין קנאין פוגעין בו ואפשר דאין בבתו איסור מה"ת. וזה תשובתי הנה הס מלהזכיר דבר זר כזה ומלבד שגם בבת ג"ת לא נמצא מבואר שלא יהיה קנאין פוגעין בו חוץ מרמב"ם כנ"ל עוד י"ל כמ"ש באוהל ראשי בשמים אות ט' דנהי דהיא אינה מצווה על השיתוף מ"מ כיון דלישראל הוי עכו"ם ממש א"כ כשבא עליה הוי ממש בעל בת אל נכר וג"ת מיירי כשיעבוד רק לה' לבדו ומקיים ז' מצות רק שאוכל נו"ט וכדומה משא"כ בעכו"ם שבזמנינו ומה גם שגם בת ג"ת אסורה מה"ת כשאר בת עכו"ם כמ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ג דגם היא בכלל לא יסיר כיון שאינה בת מצות ואין קדושין תופסין בה וולדה כמותה דכל זה ילפינן בקדושין ס"ח מיפ"ת ואח"כ תבוא והיתה וכו' דקודם שעברו כל המעשים אין קדושין תופסין וולדה כמותה ופשיטא דיפ"ת צריכה לקבל תיכף ז' מצות עי' רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ואפ"ה לא תפסי קדושין עד אחר ירח ימים ואחר כל המעשים ועי' נחל אשכול הל' ע"ז סס"י מ"ז רק שלרמב"ם אין קנאין פוגעין בו וכ"ז לא שייך בעכו"ם שבזמנינו שהבא על בתו ודאי קנאין פוגעין בו [במקום שניתן רשות מהמלכות דוקא ואם לא ניתן רשות אסור כמו שיתבאר וכמובן] והמחבר שהשמיטו הוא מחמת טעם הנ"ל. או י"ל ע"פ מ"ד בירושלמי סנהדרין פ"ט דתני דפנחס עשה שלא ברצון חכמים ובקשו לנדותו רק שקפצה רוה"ק ואמרה והיתה לו ולזרעו ועי' יפ"מ דלאו דמצוה למעבד הכי רק אם רצו מותר אבל אין רוח חכמים נוחה ורק התם קפצה רוה"ק מפני שהשעה צריכה לכך ובס' כבוד חכמים שם הוכיח דאף בלא צורך שעה מצוה ורק על קנאין רבים שאין להם מורא ממנו כלל וכן אפשר שדוקא כולם ימיתיהו שלא נעשה הרציחה ע"י אחד כמ"ד שם הכוהו י' אנשים בי' מקלות אבל פינחס שמסר נפשו במקום מורא וכן הרגו בעצמו לבד עשה שלא ברצון חכמים רק שקפצה רוה"ק וכו' והנה אף שמלשון הרמב"ם שם אם פגעו בו קנאין והרגוהו משובחין וזריזין יראה כן אך בלשון הטור הממהר וזריז להורגו הר"ז משובח משמע דאף ביחיד מותר ההריגה ומפני החלוקים האלו שי"ל בזה לפיכך השמיט המחבר דינו. ושמעתי מפה קדוש הה"ג המפורסם ר' מרדכי דוב שליט"א מיושטאפאלי שאמר לי דאפשר כוונת הירושלמי דעשה שלא כדין משום דתלוי בפלוגתא דסנהדרין מ"ג דר"נ סובר דלא ענש אף על עונשין שבגלוי עד שעברו הירדן והלמ"מ שכאשר יעברו הירדן ויכנסו לכלל ערבות אז בכה"ג יהיו קנאין פוגעין בו ובמעשה פנחס שלא עברו עדיין הירדן עשה שלא כדין רק שקפצה רוה"ק וכו' ודפת"ת וצ"ע מירושלמי סוטה פ"ז הלכה ה' ובמראה הפנים שם ה"ג גם לפע"ד הקלושה י"ל דאולי פנחס בשעת מעשה היה קטן שלא היה בכלל ערבות [וצע"ק ממ"ש בתרגום יונתן שמות ו' ט"ז י"ח ובפי' יונתן שם] ואין עליו הללמ"מ רק שקפצה רוה"ק וכו' וכן י"ל ע"פ מ"ש הראב"ד בהשגות דדוקא שהתרו בו ולא פירש וי"ל דפינחס לא התרה בו וע"כ עשה שלא ברצון חכמים רק שקפצה רוה"ק וכו' ואכמ"ל:

ב

(כוונת המחבר שכתב ד"פ לשון יציאה. כוונת רמב"ן דחזקת דם בהרגשה רק בעד ואף שלא הוציאתו. עוד כוונתו דעד ל"ד לשפופרת. אא"ב בבין השינים בזה"ז. אם אף בהרגשה היה טהור כשלא יצא מביה"ש. לכאורה היתה אסורה לשמש רק בשמשה אצ"כ. בשמשו סמוך לוסת ולא ראתה אם הוא אפילו צריך כפרה השנה על פת"ש וצ"ע בנוב"י. כשלא יצא מביה"ש היתה מותרת לשמש ול"ד לסמוך לוסת. כשהכניסה שסופרת לביה"ש ולא במקור והוציאה דם אם טהורה. ראיה דכשהכניסה טבעת לביה"ש וראתה טמאת דלא כחת"ס. כשהרגישה או סמוך לוסת שהוציאה בשפופרת אם טהורה.)

שיצא יש לחקור בארבע יציאות שכתב המחבר בכאן שיצ"א ביציא"תו ויצ"א יצ"א דלכאורה למותר הם והל"ל דרך קצרה כה"ג אשה שהרגישה שנעקר דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה ונלפע"ד ע"ס מ"ש הש"ך כאן סק"ד בשם הלבוש דהסימן הזה יסוד שעליו נבנו כל דיני נדה הנהוגים עיי"ש לזה י"ל דבכל תיבה יש כוונה מיוחדת מבוארת. שי"צא פירושו מעצמו ולא כשהוציאה בשפופרת דאז אף שהרגישה בעקירתו י"ל דטהורה עי' סי' קפ"ח ס"ג ומ"ש לקמן בסוף האות והוא שתרגיש ביציאת"ו פירושו לבדו ולא בתוך החתיכה דאז אף שהרגישה בעקירתו טהורה עיי"ש. שנעקר ממקומו ויצ"א פירושו הוא ממקומו ולא שנעקר המקור גופיה דאז אף שמרגשת בעקירת ויציאת הדם ממנו לכל זה טהורה עיי"ש ובט"ז סק"ה ובאחרונים. שלא יצ"א לחוץ פירושו מגופה לגמרי אבל עכ"פ צריך שיצא מבין השינים דבין השינים עצמן כלפנים. ועי' ס"ט כאן סק"ג שהביא לשון הרמב"ן [וט"ס הרמב"ם] בפ"ג מהל' א"ב האשה מטמאה בין באונס וכו' ובין השינים עצמן כלפנים בזה"ז שאין בקיאות לדבר כל שהאשה מוצאת דם בעד שלה טמאה עכ"ל ותמה הס"ט דכל עיקר דין זה רק כשנשאר הדם בפנים הוא דאיכא לפלוגי מבין השינים ולפנים לבין השינים ולחוץ אבל אם אח"כ יצא לחוץ ע"י בדיקת עד הרי טמאה ודאי וא"כ מה זה שכתב בזה"ז שאין בקיאות עי"ש ומ"ש לקמן אות ד' ונלפע"ד דכוונת הרמב"ן שלא כמ"ש באות ד' שיטת הרמב"ם דחזקת דם שבא בהרגשה אף בלא עד כל שמהשינים ולפנים עיי"ש והוא ס"ל דלא אמרינן כן רק בעד דאז אמרינן ג"כ דאימר טעתה בהרגשת עד עי' כו"פ וס"ט כאן אבל אין הפירוש שהוציאה העד לחוץ רק שראו בגופה ממש ע"י כלי המחזה [ננקרא מוטער שפיגעל עי' שם אריה אה"ע קי"ב] אשר רואין על ידה כל אשר מבפנים וראו על העד דם ומספק שאין אנו בקיאין אם הוא למעלה מבין השינים או למטה לכל זה טמאה בזה"ז אף שלכאורה הוי ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן דשמא לא הרגישה ושמא למעלה מביה"ש אפ"ה טמאה דספק חסרון חכמה לא נחשב לספק כידוע ואכמ"ל. עוד י"ל כמו בהכניסה שפופרת עד בין השינים והוציאה דם טהורה כנ"ל ה"ה לכאורה בעד שהכניסה לשם כה"ג נימא דטהורה דאין דרך נשים לראות כן אפ"ה טמאה ע"פ מ"ד בססי' קפ"ח דדוקא דק שבדקין דאל"כ י"ל דא"א לפה"ק בלא דם וה"ה בעד בזה"ז שאין בקיאות לדבר בשיעורו כל שהאשה מוצאת דם בעד טמאה ואף לפי מה שמצאו האחרונים שיעור לזה עי' בס' פרי דעה שפתי לוי סי' קפ"ח ס"ק י"ב מ"מ י"ל דדוקא בשפופרת כן שאין לחוש שמא כבר היה דם זה בביה"ח ונכנס להשפופרת דדופניו מפסיקין עי' ש"ע הג' מהרש"ז שס סק"ט אבל בעד אף שאומרת ברי לי שלא נגעתי בכותלי בה"ח אמרינן בזה"ז שאין בקיאות לדבר וטמאה ועי"ש בסי' קפ"ג בקונטרס אחרון סק"ג ואכמ"ל:

והנה כפי הנראה דכל שלא יצא מבין השינים טהור אף שהרגישה וא"כ צ"ע לפע"ד דאפילו אם נהיה בקיאין בזה בזה"ז מ"מ אין נפ"מ רק [בנגעה בטהרות בזמן הבית אמרינן דהם טהורים וכן] שמותר בעלה עדיין בשאר קריבות עמה אבל איך יעלה על הדעת להתירה גם בתשמיש דשמא באמצע תשמיש יצא מבין השינים דיותר ממעל"ע לא מוקמי כותלי בית הרחם את הדם כנ"ל באות הקודם ועפ"ז לא גרע מפרישות עונה סמוך לוסת שהאיסור מה"ט עי' סי' קפ"ד. ורציתי לומר דיש נפ"מ ג"כ בעברה ושמשה ולא ראתה מבין השינים בזה"ז אף שאין קרבן מ"מ עכ"ס א"צ תשובה ולא נחשב כעובר עבירה לענין פסולי עדות. שוב ראיתי בתוה"ש סי' קפ"ד סק"ג שהביא בשם השע"ד והעתיקו הפת"ש שם וט"ס הש"ך] סי' ז' דאם שמשו סמוך לוסת ולא ראתה צריכין תשובה כעוברי עבירה מה"ת והוא ס"ל כיון דקי"ל ופחות דרבנן הוי כעוברי עבירה מדרבנן והנה המעיין שם היטב יראה דכל זה קאי רק כשראתה עי"ז ע"כ אז דמי ממש כהתחילו לשמש אחרי ראיתה וצריכים שניהם תשובה כמו שיתבאר אבל בשלא ראתה י"ל דרק האיש עשה איסור לכתחילה כמ"ש והזהרתם את בני ישראל וכו' ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ח אבל עליה אין איסור רק משום לפני עור וע"כ א"צ כפרה דלאו דלפ"ע קיל איסורא עי' ריטב"א קידושין ל"א ב' שכתב דאף בשעשה איסור ולא ידע צריך כפרה עכ"ז בלאו דלפ"ע אין כן ועי' יו"ד סי' קנ"ה ס"א [וי"ל דגם בשראתה לפעמים היא א"צ כפרה ומ"ד דשניהם צריכין קרבן עי' חו"ד ססי' קפ"ה דמיירי כששניהם נשמטו זה מזה מרצונם כשהיה האבר חי וכשהוא לבדו פירש כך הוא חייב והיא א"צ כפרה עפ"ז וכשהיא פרשה היא חייבת והוא פטור מקרבן רק צריך כפרה על שעבר על עשה דוהזהרתם ולפעד"נ דזהו פי' בסוטה ט' דלדלה מעשי' וכו' בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו פי' כגון שנטמאה שלא בשעת וסתה ואפ"ה נשמטה מתחתיו כשהיה חי ואף שפטור הוא מ"מ הלעיטתו איסור בע"כ] ואף אם האיסור על שניהם בשוה ואף אם הוא מה"ת לכתחילה עי' נוב"י מה"ק סי' נ"ה נ"ו ומ"ש באהלי שם ולקמן סי' קפ"ד ס"ב מ"מ אם עברו ושמשו ולא ראתה א"צ בפרה [ומצינו גם במה"ת חילוק מלכתחילה לדיעבד עי' לקמן אות י"ג ומ"ש באוהל מנורה הטהורה אות ה'] עי' משנה אחרונה דנדה ועי' קדושין פ"א אשה שנדרה ושמע בעלה והפר והיא לא ידעה והיתה שותה צריכה כפרה עי' צ"צ סי' ס"ט דאע"ג דנמצא אח"כ התרנגולת כשרה מ"מ לא פקע איסור זה מיניה עי"ש [ובס' דרך פקודיך הקדמה ו' אות ו' נסתפק בזה ועי"ש אות י"ב ופת"ש אה"ע סי' ו' סק"א וסי' י"א סק"ג ועי' אוה"ח ס"פ ויחי דא"צ שום כפרה] מ"מ בנ"ד שלא כוונו כלל לאישור דסברו שיבעול ולא תראה דם כאשר היה באמת איגלאי מלתא דלמפרע לא היה איסור כלל וא"צ כפרה ועי' ש"ע הג' מהרש"ז סי' קפ"ד סק"ו ובקו"א שם עי"ש ועי' רש"י שבועות י"ח [וכ"ז אף למ"ד דסמוך לוסת אסור לשמש מה"ת דאם רק מדרבנן בלא"ה צע"ג בעבר איסור דרבנן אם צריך כפרה עי' מנחת עני או"ח סי' ח' וק"ס השמטות למי נדה תשו' ל"א ואכמ"ל] אבל בראתה ודאי שצריכים תשובה על עבירה מה"ת וזה פשוט שא"ל להזכיר ועתה תראה שלא כיון יפה הרב פת"ש סי' קפ"ה ס"ק י"ד בביאור דברי הנוב"י דלפיכך לא הזכירו המחבר והרב דין שמשו סמוך לוסת וראתה דאין נפ"מ דגם בלא ראתה ה"ה דצריכים תשובה [וכ"כ בשו"ת בית שלמה או"ח ח"א סי' ס"ב בהג"ה מבהמ"ח אך מפשטות הנוב"י מה"ת סי' פ"ה בד"ה דע בדין א' משמע דבלא מצאה א"צ כפרה ותשובה כלל ול"ד למ"ש תוס' סוטה כ"ח ע"א ד"ה מה ת"ל דהוי עשה וכאן קימ"ל דווסתות דרבנן] ולפע"ד הדמיון דחוק כרחוק מזרח ממערב ולא קשה דמדוע לא הזכירו כנ"ל דפשוט דזה שוה לשאר נדה [ובעיקר הנוב"י שם צ"ע לפע"ד דהלא י"ל דברי המחבר והרב בשמשו סמוך לוסת ובאמת גם האשה צריכה כפרה ואשובה ומ"ש הרמ"א וימלא פחד וכו' זה רק עצה בכדי שיפרוש באבר מת ששייך רק לו ומ"ש אח"כ ואם פירש ממנה בקישוי וכו' ע"ז קאמר דהאשה א"צ כפרה משום דהיא לא רצתה בפרישתו באיסור ומה. הוי לה למעבד אבל על הכניסה שהיה מרצונה ודאי שניהם חייבים וצריכים תשובה ועי' מ"ש באות י"ג והנ"ל וצ"ע] אך גם לפת"ש ג"כ קשה דהו"ל להזכיר הדין של לא ראתה ויהיה כ"ש בראתה ואדרבא משמע מרמ"א סי' קפ"ז ס"י שכתב דבעברה ושמשה עדיף מבדיקת שפופרת ולמ"ש האחרונים ובראשם הנוב"י דרמ"ת מטעם וסתות נגעי בה א"כ מלבד שהול"ל הרמ"א עכ"פ שצריכים תשובה ע"ז ששימשו סמוך לוסת עוד קשה דמדוע עדיף הלא בזה י"ל כל מלתא דארל"ת אעל"מ ואפילו באיסור דרבנן עי' סמ"ע סי' ר"ח סק"ג [ועי' שו"ת רעק"א סי' קכ"ט קע"ד וצ"ע לי מקדושין כ"ב ע"ב אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה ועי' במקנה שם ובקו"א סי' כ"ו] וע"כ דל"ד דהכא איגלאי מלתא למפרע דלא היה איסור כלל אף מדרבנן. הן אמת שי"ל ג"כ כמ"ש בח"מ שם דמקח הנעשה בשבת כיון שהיה אפשר לעשות הדבר בהיתר לא אמרינן דלא מהני עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"א מ"ט וה"נ היה אפשר התשמיש אחרי הבדיקת שפופרת אך דיקשה לדעת רש"י ורמב"ם דאסור בדיקת שפופרת לבעל א' עי' מ"ש בסי' קפ"ז סעיף ג' א"כ שוב לא היה לה אפשר לעשות בהיתר ומה שהיתה יכולה לשמש עם בעל שני ודאי לא מקרי אפשר בהיתר דהתם בזה המקח גופיה היה ההיתר משא"כ הכא וי"ל דממ"נ שפיר דמי דהלא הרמ"א כתב דעת עצמו דעברה ושמשה עדיף והוא כבר פסק בסי' קפ"ז ס"ג דיש סברא לסמוך על סברא ראשונה להקל ובזה אם נבין כוונתו במ"ש דעדיף מבדיקת שפופרת פי' אפי' לדעת רש"י ורמב"ם האוסרים מ"מ בכה"ג מודי דמהני א"כ שוב הקצ"ד לדעתם דאיך מהני הא כל מלתא דארל"ת אעל"מ ואפילו לדעת הרמ"א צ"ע דאפשר רק בעברה ובדקה בשפופרת מהני אבל לכתחילה אין מורין כן וא"כ סוף סוף לא הוי אפשר בהיתר לכתחילה וא"כ איך מהני ועכ"פ לא עדיף אלא ע"כ כמ"ש דאין כאן שום איסור בדיעבד. ועפ"ז יש נפ"מ אם היינו בקיאין כשהרגישה שנעקר דם ולא יצא מבין השינים ועברו ושמשו דא"צ כפרה ואינו נפסל לעדות כשלא יצא הדם בשעת מעשה מבין השינים ולחוץ משא"כ לדברי הרמב"ן הנ"ל היא ודאי טמאה בכה"ג כשאר נדה.

שוב ראיתי די"ל בפשוט דאם היינו בקיאין בבין השינים אז כשלא יצא מבין הדינים היתה מותרת לשמש לכתחילה ואין זה דומה לעונה הסמוך לוסת דהתם ודאי זהו העונה הסמוכה אבל כאן שמא יצא מבין השינים אחר כמה ימים כי מ"ד דיותר ממעל"ע לא מוקי כותלי ביה"ר את הדם ה"מ כשיצא מבין השינים אבל בלא יצא משם י"ל דהוי כלא נעקר כלל מהמקור ועפ"ז בהכניסה שפופרת בין השינים והוציאה דם טהורה דדמי להכניסה במקור גופיה ועפ"ז לא זכיתי להבין דברי הג' מוהרש"ז בש"ע סי' קפ"ח סק"ח דפי' דברי הרא"ש עד המקור ועד בכלל שהכניסתו לתוך מקור דמיה והלא י"ל יותר רבותא דאף שנגעה רק בהשינים ודאי טהורה וי"ל דא"כ אף בשפופרת עבה אין חשש דלא שייך לומר א"א לפה"ק בלא דם רק במקור גופא לא בהשינים. ועפ"ז צ"ע לי במ"ש בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ק"ע דה"ה בהכניסה טבעת קצר לפה"מ באופן שתחוץ בין פה"מ לדם ושוב אחר שעבר הדם את פה הטבעת תיגע בכותלי הרחם לא תטמא שמקום גרם הטומאה הוא בשפתי פה"מ וכיון שעבר הדם אותו מקום בטהרה שוב לא תטמא ועי"ש סי' קס"ז והנה בשפתי פה"מ כשתשים טבעת ממילא תטמא דא"א לפה"ק בלא דם אך לפי מ"ש בנגעה בהשינים י"ל דלכאורה תהיה טהורה בכה"ג שחשים טבעת אמנם במחילת כת"ר כי רב הוא דבריו צע"ג דהרי יש לחוש על הדם הנמצא שמא עבר מן הצד של הטבעת ונגע שם בבשר [וי"ל קצת דמפני שהוא דחוק שם תולין במצוי שיוצא יותר במקום מרחב עי' נדה ג' סוף ע"א ומודה רבא במוך דחוק וכ"ש בכה"ג] דאין עיניה שם לראות וכמדומה שגם ע"י כלי המחזה הנ"ל א"א להבחין בזה משא"כ בשפופרת ארוך שרואין קלוח הדם רק מתוך השפופרת אז דוקא טהורה ונלפע"ד ראיה לאסור כשהכניסה טבעת קצר לביה"ש ממ"ד בחולין ק"ט אסר לן נדה התיר לן דם טוהר עי' רש"י ותוס' שם ולא צייר דם נדה ממש ע"י שפופרת משום דרצה לאשמעינן רבותא שיכול לבעול בעוד שהדם שותת משא"כ בשפופרת ואם נימא דכשהכניסה טבעת קצר לביה"ש טהורה א"כ הו"ל למשכח כשהכניסה טבעת קצר והדם נדה שותת דרך הטבעת שמותר לבעול אלא ע"כ דאסור מה"ת. ונלפע"ד דאפילו בשפופרת אפשר דאם הרגישה כנ"ל בראש האות או סמוך לוסת אף שלא הרגישה שוב אין רגלים לדבר שלא היה יצא מעצמו באותה שעה בלא השפופרת וטמאה עי' בש"ע הג' מהרש"ז קפ"ח סק"ט ובסי' קפ"ג בקו"א סק"ב אלא דלזה קשה דא"כ איך ילפינן מבשרה למעט שלא בהרגשה ולמעט שפופרת אחרי דשפופרת ע"כ בלא הרגשה וא"כ ה"ה אף בלא שפופרת אלא ע"כ דשפופרת ממעט אף שהרגישה ועי' ס"ט סס"י ק"צ מ"ש בזה וצ"ע ואכמ"ל:

ג

(אם ראו בכלי מחזה דם שחור בגוף אם טמאה ודאי אף באדום צ"ע אם טמאה ודאי לרז"ה. אם ראו ע"י מחזה המנגדת מהו. תשובה לחכם א' אם יכול לראות ע"י כלי צהר עינים. ספק אדום אין מכריע הקטן וצ"ע באשה. מ"ד שחור אדום הוא גם ביבש ה"ה. פי' ברש"י כ"א נ"ד. הערה בדברי בעה"ט.)

דם אדום הוא דאמר קרא ויראו מואב את המים אדומים כדם [נדה י"ט] וגם שחור אדום הוא אלא שלקה [שם] ואנו מטמאין בין אם הוא כהה או עמוק [כבסי' קפ"ח ס"א] ועי' מ"ש באוהל בית הרואה אות י"א ועי' רש"י שם ד"ה לכשנעקר מן הגוף לוקה ומשחיר ועפ"ז צ"ע לי בראו תוך גופה ע"י כלי המחזה הנ"ל באות הקודם דם שחור ע"ג עד נימא דטהור דדם שנעקר מן המכה הוא דאל"כ לא היה משחיר תוך הגוף וא"כ אף שאח"כ יצא מן הגוף ג"כ טהור ועכ"פ אין הטומאה רק מספק שמא היה אדום תוך הגוף רק שלא ראו יפה ע"י כלי המחזה ונפ"מ בלא הרגישה דלא הוי רק דרבנן כמו שיתבאר ואף ע"ג עד י"ל דלא הוי רק ספק שמא טעתה בהרגשת עד כמ"ש באות ד' ח' והוי ס"ס. וצ"ע גם להיפוך בראו אודם ממש ע"י כלי המחזה הנ"ל שלא תהיה טמאה בודאי דשמא לא ראו יפה והיא מראה טהורה לשיטת הרז"ה בשער הווסתות שחולק על הראב"ד וס"ל דלא אמרינן רוב דמים שבמקור מראות טמאות עי' נוב"י מה"ת סי' קי"ח וס"ט סי' קפ"ח ועי' רמב"ם הל' א"ב פ"ה הי"א שכתב ואינו מביט בזכוכית של כוס מבחוץ. וה"ה בראו אודם ע"ג מטלית לבנה כמ"ש בהי"ב שם נגד מחזה [הנקרא שפיגיל] שרואין בהמחזה צורת דבר העומד כנגדו אם היא ודאי טמאה לשיטת הרז"ה [עי' רה"ש כ"ד ע"א ראינוהו בעששית ועי' באה"ט ושע"ת או"ח תכ"ו סק"א ופת"ש חו"מ סי' ל"ה סק"ח וס' תורה אור מצות חליצה אות ס"ז ויש להעיר ג"כ במ"ד באו"ח ע"ה ס"ה ערוה בעששית ולענין נ"ח והבדלה ואכמ"ל] ואפשר דגם דלרז"ה בכה"ג ודאי טמאה ולכתחילה אין לראות באופן זה ודאי:

ונשאלתי מחכם א' אם יכול לראות כתמים המובאים לפניו דרך צהר עינים [הנקרא ברילין] והשבתיו עי' נדה כ' ע"ב דאמרה ילתא דהאידנא חש בעיניה לפיכך טימא הרי דעדיף ליה לראות כך ולטמא מעל ידי כלי צהר עינים שיכול לטהר ואפשר לומר דלא היה בנמצא לו הכלי הזאת וכן י"ל שלא היה בנמצא לו איש חד הראות להראות לו. ועי' שו"ת שם אריה חיו"ד סי' נ"ד שכשהיה מסתפק אם הוא נוטה לאדמימות או כמראה השעוה היה מראה לצעירי ימים והמה חדי הראות ומכריעין הדבר והנה צעירי הימים לא מיירי מקטנים דעליהם אין לסמוך כלל ושאני אשה דהתורה האמינה בזה וגם בזה צ"ע במ"ש האחרונים בסי' קפ"ח ס"ב עי"ש אמנם לאמת א"צ להראות לצעירים רק לאנשים בינונים בני בינה כארבעים שנה ואם א"א יראה בעצמו כאשר יראה בעיניו ולא ע"י צהר עינים כי בזה"ז שאנו מטמאין כל מראה אדום ודאי אין לחוש וכמ"ש האחרונים לענין לראות דם בלילה ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ד ע"ש ואכמ"ל:

וראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ר סי' קע"ו דעלה בדעת השואל דמשמע מרש"י נדה נ"ד ד"ה כמין שערה אדומה דהך דשחור אדום הוא דוקא בדם צלול אבל ביבש לא [ואני מצאתי מפורש בשו"ת ב"ח החדשות סי' ל"ו דלא אמרינן זאת כי אם בדם שופכו ולא ביבש] והחת"ס השיב עליו דאדרבה י"ל דנהפוך הוא עי"ש ולפע"ד הלא מפורש ברש"י כ"א ע"א ד"ה ירוקה ולבנה וכו' ושחור לא קחשיב דהיינו אדום והרי שם בחתיכה יבשה מיירי הרי דאין חילוק וכוונת רש"י ז"ל נלפע"ד דהנה בדף כ"א פירש"י כמין שערה שער דלא נאמר פירושו שעורה ואף שלבן הוא כל שיבש טמא דאולי סופו להיות אדום עי' ב"ח סי' קפ"ח דבמראה לבן וירוק לא יורה עד שיתיבש ועי' אחרונים בזה ומ"ש באות ד' ט' ולזה כתב רש"י דהפי' שער והוכחתו מדסמיך למין קליפה עי"ש דף כ"ב ע"ב שהם דברים הנולדים על הגוף ובדף נ"ד פירש אדומה והוכחתו מדסמיך ליבחושין אדומין אבל באמת ה"ה כל מיני אודם ועי' ספר האשכול סי' מ' שכתב כמין שערה כמין יבחושין אדומין ואדומין אכולי [עי' פי' נחל אשכול שם דהפי' דקאי גם על שערה] וי"ל לפע"ד דהפי' ג"כ דאכולי מיני אודם קאי וה"ה שחור ועי' משבצות זהב יו"ד סי' מ' סק"ד בשם התב"ש דבאדום או שחור נראה שדם הוא הרי דגם ביבש ה"ה ועי' בעל הטורים פ' תולדות ע"פ אדמוני כולו כאדרת שער שאם הוא מלשון אודם אדרת שער אינה אדומה ולפעד"נ ע"פ מ"ד בנדה ל"א אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר [בשאלתות פ' יתרו איתא ודם] ושערות ושחור שבעין הרי דגם שחור בכלל אדום אף ביבש ועי' רש"י פ' חוקת שאם היה ב' שערות שחורות ומ"ש באוהל בית הרואה אות י"א ואכמ"ל:

ד

(דם מכה והעליה אינם בהרגשה ולפיכך כשהרגישה אין לספק בהם כשלא ראתה תיכף מספקינן בעליה וההרגשה בשמש. ובשמצאה מהלול ולפנים לא תלינן בזה. גם כשהרגישה י"ל דלכתחלה לא תבדוק אחר תשמיש ורק תקנח. בלא הרגישה אינה טמאה מה"ת רק מהלול ולפנים ומהלול ולחוץ מספק. י"ל דבקטנה ושוטה ולפעמים בישנה טמאה ודאי גם מהלול ולחוץ. בשאר נשים אין לומר לא פלוג מקטנה ושוטה. טעם דאיש המשתין במטה לא הוי מום. ישובים שונים שי"ל דאחר תשמיש או סמוך לוסת או אשה שאין לה וסת או בשני דמים בפ"א או יבש אין לספק בעליה. ישוב לקושית הס"ט וישוב מאדוני אבי ני"ו. איבעיא ראשה מהו שתבדוק י"ל דקאי גם בסמוך לוסת. בזה"ז י"ל דאין מצרפים הספק מעליה לס"ס . תשובה לא' שנשתטית אשתו ונשבית אם מחויב לפדותה. ואיך יקח היתר. בשוטה י"ל דמותר לסמוך על שימר. אם מותר לשמש עם שוטה. מותר להתיר בתנאי.)

ממקורה עש"ך והנה לשון הת"כ פ' מצורע ואשה כי תהיה זבה יכול זבה מ"מ תהיה טמאה ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור והש"ך השמיט הרישא דבמחבר לא מוזכר לשון זב ועי' תוס' נדה י"ז ד"ה ודם העליה דיליף דטהור דכתיב ממקור א"נ דמיה כתיב מקום שמצוים שם הרבה דמים ובעליה ליכא אלא מין א' וע"ש עוד דדם עליה טהור אפילו הוא מד' מיני דמים טמאים. וז"ל הרמב"ם בהל' א"ב פ"ה ה"ה דם החדר כולו טמא חוץ מדם טוהר וכו' ודם קושי וכו' ודם העליה כולו טהור שהוא כמו דם מכה שבמעים או בכבד או בכוליא ודם הנמצא בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים הר"ז טמא שחזקתו מן החדר וכו' נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק וכו' ועי' ש"ע הגאון מהרש"ז שביאר שיטתו דאפילו נמצא לפנים מפתח הפרוזדור כלפי אחוריה בקרקע הפרוזדור וה"ה בכותלי ביה"ר למטה הכל בספק ולרש"י ותוס' הוי ודאי בזה ע"ש והנה היה קשה לי ברמב"ם כקושית התוס' שם י"ח ד"ה כאן דאמאי בנמצא על שלה אותיום או על שלו טמאים וחייבים בקרבן ניחוש שמא הוא דם העליה ורציתי לתרץ דדמי עליה אינם באים בהרגשה וכאן מיירי דארגישה ע"ש דף נ"ז לעולם דארגישה והפי' שאומרת שהרגישה והלכך אין לספק בעליה ועמ"ש בסי' קפ"ז בחקירה א' ד"ה ועיין. וי"ל ראיה דאינה מרגשת בדם עליה ממ"ד שם דאימר הרגשת מי רגלים היא ויושבת טהורה דמכה יש לה בא"מ ולכאורה קשה דנימא בפשיטות אימור הרגשת דם מכה הוא אלא ע"כ דבזה א"א כלל לטעות וה"נ דמי עליה שבא ממכה כנ"ל וכמ"ש הרמב"ם שם הי"ז בין שהשתינה והיא יושבת ה"ז טהורה ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת דהרגשת מ"ר הוא זו וכו' ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא [וזה דלא כמו שמשמע קצת בהיפוך מדברי הרמב"ם בפי' המשנה משל משלו חכמים דדם עליה בא על ידי שיסוע הגיד דמשמע שיש בזה הרגשה וידוע דפיה"מ נשתבש מאוד בהעתקה עי' חת"ס יו"ד סי' קס"ז] ועפ"ז יתפרש דבריו שם פ"ט ה"א אין האשה מתטמאה מה"ת וכו' עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שבארנו [בפ"ה ה"ב] שתרגיש שנעקר מרחם אף בלא נזדעזעה ועמ"ש באות ח' די"ל דהפי' ע"י שנזדעזעה] ותראה דם [לבד ולא עם מי רגלים דאז אף נזדעזעה טהורה] ויצא בבשרה [מבין השינים ולחוץ עמ"ש באות ב'] ואז אף שאין מהלול ולפנים טמאה וכמ"ש בפ"ד שם הי"א דאם אמרה לו נטמאתי ופירש בקושי חייב כרת הרי דתמיד בודאי טומאה דא"א לומר דמן העליה בא דהרי ארגישה. ומ"ד בגמ' שם ובדף י"ד נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק וכו' ועי' חו"ד סי' ק"צ סק"כ שהקשה דהרי האשה ודאי ראתה ותירץ כיון דלא הרגישה הוי רק ככתם ולפעד"נ עפ"ז דבלאחר זמן יש ספק עליה ואף שהרגישה מקודם מ"מ כיון שלא ראתה תיכף יש לתלות ההרגשה בשמש ודם זה מן העליה. וכל זה בבדיקה ע"י קנוח מלמטה אבל אם מצאה מן הלול ולפנים שאז גם כשלא הרגישה אמרינן חזקת דם שבא בהרגשה כמו שיתבאר א"כ כ"ש כשהרגישה לא תלינן ג"כ בהרגשת שמש למפטרם מאשם תלוי מצד ס"ס דשמא לאחר בעילה בא הדם ואת"ל קודם שמא מן העליה רק שלכתחילה מסקינן בדף י"ב דלא תבדוק עצמה כדי לחייבו אשם תלוי ומיירי אף שהרגישה עפ"ז כדי שלא יהיה לבו נוקפו ופורש להבא עי' ש"ע מהרש"ז קפ"ז סק"ו [ועי' מ"ש לקמן] ומ"ש הרמב"ם שם פ"ד הט"ז דאחר תשמיש הכל צריכים ב' עדים אין הכוונה לבדוק מן הלול ולפנים רק לקנוח ובזה י"ל דאין לבו נוקפו ויתישב קושית הראב"ד שם עי"ש ובהגמ"י ובמ"ע ועי' נוב"י מה"ק סי' מ"ו שהעיר מהך דסנהדרין כ"ב שקינחה בי"ג מפות ועי' בהגהות רב"פ שם הנדפס מחדש ועי' לחם ושמלה סי' קצ"ו ס"ק י"א ואכמ"ל ושוב כתב הרמב"ם בפ"ט שם ואם לא הרגישה רק שבדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה עי' ש"ע מהרש"ז שם ס"ב בקו"א] כמו שבארנו פי' דבלא הרגשה אין טמא מה"ת רק מהלול ולפנים [עי' משאת בנימין סי' מ"ט וצ"ע ממ"ש הס"ט קצ"ד ס"ק כ"ו ד"ה וראיתי] וכמ"ש בפ"ה ה"ה שחזקתו מן החדר ועי' במ"מ שם דהך דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבים עליו על ביאת מקדש וכו' מיירי מהלול ולפנים ונמצא מיירי בלא הרגשה ונתישב קושית המהרש"ז בסי' קפ"ג ריש המה"ב. ומה שהוכיחו הכו"פ וס"ט כאן מלשון הרמב"ם לפנים בפרוזדור דכוונתו דע"י עד שבדקה בפנים י"ל דהרגשת עד הוי י"ל דאין ראיה דעיקר כוונתו דדוקא לפנים מהלול ואפילו בלא עד וכמ"ש לקמן ועי' מ"ש באות ח' ועי' ס"ט ק"צ ס"ק צ"ג שהרגיש קצת בזה והך דנדה ל"ב שהטבילוה קודם לאמה שהוכחתי שם דהטומאה משום החזקה מיירי מן הלול ולפנים אבל מן הלול ולחוץ טמא רק מספק עי"ש:

שוב ראיתי שי"ל חדתא דבקטנה כהך דנדה ל"ב שבדקוה ומצאה דם אפילו מן הלול ולחוץ טמאה מה"ת דבגדולה יש סברא כשלא הרגישה דמן העליה הוא במן הלול ולחוץ מדלא הרגישה אבל בקטנה י"ל דאה"נ הרגישה ואין יודעה. ועפ"ז גם בשוטה שנבדקה ע"י פקחות ונמצא דם מן הלול ולחוץ טמאה מה"ת דג"כ ליכא הסברא מדלא הרגישה די"ל דאה"נ דהרגישה ואין יודעה עי' נדה ג' ע"א רש"י ד"ה והאיכא שוטה [וזה דלא כמ"ש לחדודי בשו"ת שם אריה חאה"ע סי' ק"ו דשוטה קיל דלאו בת הרגשה היא דאדרבה בשוטה חמור יותר עפ"ז ונעלם ממנו הך דנדה ג' שוב ראיתי בהשמטות שהרגיש בזה ועי' מ"ש לקמן בד"ה אציג] וסבור הייתי לומר דנכלל במ"ש הרמב"ן מובא לעיל אות ב' דבזה"ז אא"ב וכל שהאשה מוצאת דם בעד טמאה פי' אף שמן הלול ולחוץ טמא מה"ת דלא פלוג מקטנה ושוטה אך מתוס' שם ד"ה מרגשת שכתבו דבשוטה ומוך שחלוקות משאר נשים לא שייך לומר לא פלוג א"כ ה"נ ועי' תשו' מהר"ם מלובלין סי' ב' דבראתה בשינה י"ל דהוי ספק דאורייתא שמא הרגישה ולאו אדעתא ומאוד קשה עליו ממ"ד שם ישינה נמי אגב צערא מתערא [ועי' מ"ש בסי' קפ"ד ס"ח ובסי' קפ"ז בחקירה א' ועי' ס"ט סי' קפ"ו סק"ד דלרמב"ם כשאין לה ווסת אין לה הרגשה וגם ע"ז קשה מהך] ושוב ראיתי בצ"צ החדש להה"ג הקדוש מלובאויץ זצ"ל סי' צ"ח אות א' שהרגיש בזה. ולחומר הנושא שיעלם ממאיר עיני סופרים ש"ס מפורש בנדה ג' אמינא דלכאורה קשה מה מה בעי בגמרא שם בהך מידי דהוי אהרגשת מר"ג אך י"ל דבאשה שיש לה מום המשתנת במיטה בשינה ולאו אדעתה ה"נ י"ל דארגישה בדם ולאו אדעתה אחר כך דברתי עם רופא יהודי מפורסם מזה ואמר שכן הוא וכן משמע מהגהות רב"פ על הנוב"י מה"ק סי' נ"ה עי"ש [וצ"ע אם גם באיש כן לענין טומאת ש"ז עי' נדה מ"ג אמר שמואל כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש וכו' ועי' אור זרוע ח"א סימן קי"ט ומ"ש באות ח'] ולא קשה לשמאי שם הא איכא הך אופן די"ל שנכלל במ"ד אח"כ והא איכא שוטה ע"ש ולא חש להאריך. ובזה י"ל מ"ש הב"ש סי' ל"ט סק"ט לחלק דבאיש המשתין במטה כשישן לא הוי מום וכ"כ הרדב"ז ח"ד סי' ר"ס ולכאורה לפי מ"ש בד"מ שם דמום גדול הוא מנ"ל לחלק באיש דלכאורה ל"ד לסעיף ו' שם ע"ש ואולי י"ל דבאשה מום גדול הוא מטעם אחר שיש לחוש שמא הרגישה בדם ג"כ ולאו אדעת' משא"כ באיש ועכ"פ י"ל קצת דהמהר"ם מלובלין מיירי באשה כזאת אף שאינו מפורש שם. ובכל האמור דקטנה ושוטה וישנה גרע דחיישי' דודאי הרגישה לא קשה דא"כ מה מקשה בנדה נ"ז מהנך מתניתין קמייתא דמשמע אף שלא בהרגשה טמאה ולא מוקי בכה"ג די"ל קץ דמתני' סתמא קתני וכמ"ש באות ט' דמוכרח לומר כן ע"ש:

עוד התבוננתי במ"ש לעיל בפי' דברי הרמב"ם דמה נעשה להסוברים דהפי' בנדה נ"ז לעולם דארגשה שאנן אומרים דהרגישה ואף שאומרת שלא הרגישה אמרינן דטעתה עי' כו"פ ובק"א וס"ט כאן ומ"ש באות ח' ולדבריהם העמיסו ברמב"ם שיסבור בע"כ דבבדיקת עד אף שאומרת שלא הרגישה טמאה מה"ת דחזקת דם שבא בהרגשה והיא טעתה. ולולא דמסתפינא מדברות קדשם אמינא דאין שום רמז ברמב"ם לזה דמ"ש ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם ולפנים אין הכוונה ע"י בדיקת עד רק כנ"ל דמיירי מן הלול ולפנים ומ"ש בפ"ד שם הי"ט דקנחה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה טמאה [נדה עי' מ"מ שם] י"ל דשם אף דקנחה ע"כ שלא בפנים ולא גרע מן הלול ולחוץ מ"מ י"ל דשם אחר תשמיש מיירי שרגילה לראות מחימום התשמיש עי' מגדול עוז שם הט"ז דלפיכך מצריך הרמב"ם בדיקה לכל הנשים אחר תשמיש ועפ"ז י"ל בפשיטות קושיות הנ"ל מהך דנמצא על שלה דחייבים בקרבן וכן הך דבדף י"ב אשה מהו שתבדוק דניחוש שמא מן העליה די"ל דאחר תשמיש מסתבר יותר דמן המקור הוא על ידי חימום ואין כאן ספק עליה [עוד י"ל דלאו דוקא נקיט הרמב"ם לשון קנחה וצ"ל בדקה כלשון הגמ' דף י"ד ועי' חת"ס סי' קס"ז]. והנה לפי מה דמוקי מתניתין בשבועות י"א דמיירי סמוך לווסת א"כ י"ל דבסמוך לוסת ליכא ספק עליה ואף בלא הרגשה טמאה ודאי ועי' נדה נ"ז אם רוב ימיה בהרגשה ועי' מ"ש באות ה' ובסי' קפ"ד סעיף ב' והרי אף שיש לה מכה שמוציאה דם אפילו הכי טמאה בשעת וסתה אף בלא הרגשה עי' חו"ד קפ"ז ט' וכ"ש שלא נאמר קולא מחמת העלית [אך גם שם עי' בחי' רעק"א שהשיג שם ועי' פת"ש שם ס"ק ל"ג ואכמ"ל] ועי' ס"ט רס"י ק"צ בשם המ"מ דה"ה שאר מקרים שבגופה בעת הוסת הוי הרגשה והנה אף שבמ"מ לא נמצא דבר מזה לכ"ז י"ל דכמו שכתב בוסת המקרים כ"ש בוסת הקבוע שאף בלא הרגשה דמי להרגשה [ועי' רמב"ם שם פ"ח ה"ב ומ"מ שם] ונדחוק דהך דנמצא לאח"ז טמאים מספק ואף דהיא טמאה ודאי כנ"ל בשם החו"ד מ"מ הכוונה י"ל על טהרות שנגעה בשעת תשמיש עי' רש"י נדה י"ד ד"ה לאחר זמן. ולא קשה ג"כ מ"ש בס"ט שם סק"ג ד"ה בתה"ד דהך דבדף ט"ז דשמואל ס"ל בבדקה ומצאה טהורה טמאה דממ"נ אי לא הרגישה מ"ט דשמואל דמטמא משעת הווסת דהלא אפילו ראתה כל שלא בהרגשה טהורה מה"ת לדידיה וכ"ש כשלא ראתה ואי דהרגישה מ"ט דרב דהלא אפילו תיכף בדקה ולא מצאה כלל טמאה לסברת התה"ד ועפ"ז ניחא דמיירי בשלא הרגישה ובזמן הווסת דמי להרגשה בשראתה לכ"ע וחידש שמואל דגם בלא בדקה אז הוי כהרגישה וראתה ובעיקר הדבר י"ל ג"כ דשמואל לא קאמר רק דהוחזקה בשעת הווסת לראות מה"ת וטמאה אע"פ שבא שלא בהרגשה טומאת ערב דאוב"ב וממילא אסורה לבעלה מדרבנן ועוד י"ל דשמואל חייש שמא הרגישה בכל יום הווסת ולאו אדעת' משא"כ בדקה קרקע עולם וישבה דהוי זמן מועט לא חיישינן לשמא הרגישה. ועפ"ז תירץ אדוני אבי מו"ר שליט"א מ"ד בסי' קפ"ד ס"ב אם הווסת בסופו ומותר מיד בלילה שלאחריו ולא זכר עכ"פ בדיקה המבוארת בסעיף ט' די"ל דכאן סמך עצמו על דעת הרמב"ם שם דא"צ בדיקה דלא חיישינן שמא הרגישה דהרי זמן מועט הוא].

ועוד ראיתי לומר דגם באשה שאין לה ווסת לא מספקינן כלל בעליה ודמי לסמוך לוסת לענין זה ועי' ס"ט סי' קפ"ו סק"ד והך מתניתין דנמצא על שלו ושלה הנ"ל יכולים לאוקמי בהכי וכן הך דבדף י"ב אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייבו אשם תלוי מיירי בכה"ג שאין לה ווסת ולא הרגישה אבל בהרגישה י"ל דמחויבת לבדוק ויביא אשם תלוי וכן הוא דעת האחרונים דלא כהנ"ל דבלא"ה דעת הרמב"ם דכל אשה צריכה בדיקה לאחר תשמיש. ועלה בלבי דהך איבעיא אשה מהו שתבדוק ע"כ א"א לומר דמיירי בעברה ושמשה סמוך לוסת דבזה ודאי מחויבת לבדוק אף בלא הרגישה דמה אמרת א"כ לבו נוקפו ופורש יפרוש ויפרוש וכ"כ בנוב"י מה"ת סי' צ"ו עי"ש וע"כ דהך איבעיא מיירי באופנים הנ"ל. שוב ראיתי די"ל דמיירי בשמשה סמוך לוסת וכגון ביוצא לדרך להפוסקים המתירין גם בתשמיש ושייך א"כ לבו נוקפו ועי' מ"ש בסי' קפ"ד סעיף י' ושייך ג"כ אשם תלוי דבסמוך לוסת ליכא ספק עליה כנ"ל ובזה יתישב קושית הרז"ה המובא בנוב"י שם על הרמ"א בסי' קפ"ה שכתב דשלא בשעת ווסתה הוי אונס מהך דאשה מהו שתבדוק ועי' כו"פ סי' קפ"ו ש שהרגיש בזה ועי' מ"ש בסי' קפ"ה ס"ד וצ"ע. עוד ראיתי ע"פ מ"ש תוס' הנ"ל דבעליה ליכא רק מין דם א' ונהי דלא ידעינן איזהו מהד' מינים מ"מ בשני מינים הנמצאים בבת אחת ודאי דאז לאו מן העליה הוא וא"כ בפשיטות יתישב הקושיא הנ"ל דאמאי בנמצא על שלו ושלה חייבים בקרבן ניחוש שמא הוא מהעליה די"ל דמיירי בנמצא שני מיני דמים וכן הך דאשה מהו שתבדוק שכתבתי לעיל דיש ס"ס שמא לאח"כ ושמא מן העליה כשלא הרגישה עכ"פ ובזה ניחא דיצויר בכה"ג דאין ס"ס, וכמדומה שה ס"ט בחידוד הרגיש בזה קצת ועוד נלפע"ד דבדם יבש י"ל דודאי לאו מן העליה רק מן המקור [דלא כמ"ש בשו"ת אחרונים קולא לענין הקרטין דבדם משונה כזה לא אמרינן רוב מן המקור ואדרבה י"ל בפלפול דנהפוך הוא] ועי' נוב"י מה"ת סי' ק"א ומ"ש באות ג' ט' ויתישב ג"כ הך דנמצא על שלו ושלה וכן הך דאשה מהו שתבדוק דאולי מיירו בכה"ג שבזה אין ספק עליה. ועפ"ז יתפרש דברי הת"כ הנ"ל בריש האות יכול זבה מ"מ תהיה טמאה פי' כל שזב דהיינו לח עי' נדה כ"ב בין שהוא מהמקור בין שהוא מהעליה ת"ל מקור דמיה שהכל תלוי במקור בין לח ובין יבש. וע"פ כל הנ"ל י"ל מ"ש הכ"מ שם פ"ט דהא בכל כתם יש ס"ס שמא לאו מגופה ואת"ל מגופה שמא מהעליה עי"ש ובט"ז סי' ק"צ סק"ב כ"ג כ"ט ובכו"פ ועי' מ"מ פ"ה ה"ה בשם הרמב"ן דבזה"ז שאין בקיאות לדבר כל שהאשה מוצאת דם בעד שלה טמאה ועי' מ"ש באות ב' ונפלאתי דהלא מסתימות הרמב"ם ושאר פוסקים משמע דגם בזה"ז דם העליה טהור אך דנראה דהכי קאמר דבזה"ז קבלו להחמיר שלא לצרפו לס"ס כי לטעם ותירוץ א' שכתבתי לעיל י"ל דגזרו משום לא פלוג אטו הרגשה ואטו אחר תשמיש דאז ליכא ספק עליה ולתירוץ ב' אטו סמוך לוסת ולתירוץ ג' אטו אשה שאין לה ווסת ולטעם ד' ה' אטו ב' מיני דמים או יבש ואפשר דנכלל ג"כ בהך שבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות ט"ד כחרדל יושבות עליו ז"נ ותמהו הראשונים דהא מדינא כן עי' מ"ש באות א' ה' ח' ט' וי"ל בזה ג"כ דקמ"ל דאף כחרדל שהוא מראה מין א' יושבת עליו ז"נ ואין מצטרפים לס"ס הך דספק עליה מחשש אטו ב' מיני דמים ואכמ"ל:

אציג מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שאלתו שאשתו נשתטית מכמה שנים ונשבית על ידי גרם מעשיה לבית הנוסד מהקיר"ה לשמירת המשוגעים ע"י שומרי עכו"ם והאשה לא קבעה ווסת לימי שטותה בשוה ממש אם חיוב פדיונה עליו ואיך יקח ההיתר ממאה רבנן וזה תשובתי. הא ודאי אף להסוברים דבנשבית ע"י גרמא דידה כגון שגנבה דאין חיוב פדיונה עליו עי' פת"ש אה"ע סי' ע"ח י"ל דמודי בכה"ג ולכאורה דמחויב לפדותה דכאן אין גרמא דידה מדעתה והיה מוטל עליו לשומרה אך י"ל מטעם אחר דאפשר פטור מפדיונה ע"פ מ"ש שם סעיף ה' המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה ונשבית אין חייב לפדותה ועי' רש"י כתובות נ"ב ד"ה פודה ואע"פ שסופו לגו לגרשה ולא כתב ואע"פ שחייב לגרשה דבאמת אין עליו חיוב רק דסופו לגרשה [עי' תוס' זבחים ב' ורדב"ז ח"ב סי' תשמ"ו ותשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ט' ועבוה"ג סי' צ"ו ונוב"י מה"ת חאה"ע סי' י"ב ושם אריה סי' ס"ו ודברי מרדכי על יאיר נתיב ס"ג אות מ"א ותשו' הנדפסת בסוף לח"פ וחי' טיב גיטין ל"ח ע"ב אם יש איזה חיוב לגרש אשתו באיזה פעם] וה"נ בנ"ד כיון דסופו לגרשה ע"י היתר שמשליש לה כתובתה וגיטה עי' ב"ש סי' א' ס"ק כ"ג ופת"ש שם [ואז גם אני מסכים] ואף שיש לפקפק דמי יודע אם תשתפה שתוכל לקבל הגט והלא קודם שתשתפה אסור לגרשה כדי שלא ינהגו בה הפקר עי' יבמות קי"ג ועי' כ"ש שם דצריך ליחד לה בית בפ"ע וישמור אותה ממנהג הפקר ועי' ט"ז שם שכתב שישמרוה ממנהג הפקר וע"כ דלאו דוקא שהבעל בעצמו יטפל בה ורק החיוב למוסרה לשומר ואף למ"ד בסי' כ"ב סט"ו דאין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר וכו' דאין אפוטרופוס לעריות ועי"ש סט"ז [ולא ביארו כאן דהשומר יהיה דוקא אשה או סריס] מ"מ י"ל דהיינו דוקא במי שאינה שוטה אבל בנ"ד שהיא שוטה אין החשש רק שהיא נגררת אחר הרבה אנשים ובכה"ג שכמעט א"א בענין אחר מותר לסמוך על שומר ומצורף לזה מ"ש בשם אריה אה"ע סי' א' להוכיח דשוטה אין בעלה מחויב לשומרה] ועפ"ז ה"ה עכו"ם שהעמידו אותו לשומר מהני דעכ"פ לא ינהגו בה מנהג הפקר ומצורף לזה דערכאות לא מרעי אומנותיה עי' חשן משפט סי' ס"ח ועי' מנחות מ"ג א' ומג"א סי' כ' סק"א ונוב"י מה"ת או"ח ע"ב וברכת יוסף אה"ע פ"ו] ורק משום לא פלוג בתקנת חז"ל מעוכב לגרשה כך [וראיה דא"כ הוי ליה להירושלמי לומר עוד נפ"מ בשומר עי' תוס' יבמות קי"ג ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז'. וטעם לזה י"ל דאם יגרשנה יזנה השומר גופיה עמה בנדותה עי' נדה ל' ע"ב ותוס' ד"ה שומר והוי ג"ע גם בעכו"ם כמ"ש באות י"ג ואין בזה הרעת נפשייהו בזה דלא משמע לאנשי איסורא בפנויה כמ"ש באות י"א משא"כ כשלא יגרשנה והוית א"א וג"ע ממש לא מרעו נפשייהו ומיושב בזה קושית השם אריה סי' ק"ו עי"ש] א"כ שוב אין חיוב פדיונה עליו ובפרט שי"ל בנ"ד שמחויב לגרשה מעיקר הדין אי לאו חשש גרירה משני טעמים א' דלא יכול לשמש עמה דלא גרע מבני תשע מדות המבוארים בא"ח סי' ר"מ וא' מהם בני שכורה שאין בה דעת [אשר נלפע"ד דגם בב"נ אם מצוה על פו"ר [עי' שו"ת בנין ציון החדשות סי' קמ"ח ובפי' נחל אשכול סוף הל' צניעות] אסור לו מאלו המדות השייכים לו עי' שבת פ"ו ישראל קדושים ותוס' שם ד"ה מנין ומג"א שם סק"ט כתב דהלא יעקב נתכוין לרחל ועי' פר"ד ומ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ו אם האבות היו בכלל ב"נ וי"ל בזה קושית הרמב"ן בפי' התורה פ' וירא דמה זה הגנות של לוט דהרי ב"נ מותר בבתו וי"ל דהגנות מחמת שהיה שיכור עי' תרגום יונתן שם ואכמ"ל וצ"ע לכאורה דהך בני ערבוביא לכאורה דמי להך בני תמורה עי' מג"א שם סק"ט י"ג ותרתי למה אך דהכונה בכה"ג שיש לה ערבוב הדעת כגון שוטה ויש לחלק ממנה לשכורה עי' גיטין ע' וב"ש קכ"א סק"ב] ועוד חשש גדול דאינה יכולה לשמור פתחי נדותה. ואמת דצ"ע בזה ממ"ד בנדה י"ג החרשת והשוטה פקחות מתקנות אותם ועי' יו"ד סי' קצ"ו ס"ח כדי שיהיו מותרות לבעליהן ואם היה איסור לשמש עמה אפילו מחמת ערבוב דעת לא הוי שתקו הפוסקים בכאן אף שאין זה מקומו עי' ט"ז קפ"ד סק"א. ומיהו י"ל דשיהיו מותרות פי' בשאר קריבות דבזה לא שייך האיסור דבני תשע מדות ובזה י"ל קצת קושית הב"ש סי' קי"ט סק"א עי"ש [אך דלפ"ז קשה מ"ש תוס' בנדה י"ב ד"ה בין ישינות דליכא איסור נדות עי"ש והלא בלא"ה י"ל דשוהין פרושו בשאר קריבות וע"כ דל"ש וכל שהביאה אסור ה"ה שאר קריבות עי' מ"ש באות א' וצ"ע] וכן החשש דאינה יכולה לשמור פתחי נדותה י"ל דג"כ ליכא דמדיוק לשון היו"ד שם לקבוע להם ווסת וא"כ שלא בשעת הווסת א"צ לשמירתה [ואין כ"כ נפ"מ במה שאין דיה שעתה לטהרות לשמאי וכן בהך דתהיה טמאה ודאי גם בנמצא מהלול ולחוץ כנ"ל בד"ה שוב] וכן י"ל דהפירוש שיהיו מותרות לבעליהן מיירי בעתים שוטה ועתים חלומה וקבעה ווסת לזאת ע"כ צריכים הפקחות לבודקה בעת שטותה ושתספור אז הז"נ כדי שתהיינה מותרות לבעליהן בעת חלימותה [שוב ראיתי בשבו"י ח"א יו"ד סי' ס"ז דמשוגעת בת ביאה היא] ול"ד למ"ש הב"ש שם ס"ק י"ג לענין הז"נ של חימוד בעת שטותה עי"ש סוף דבר בנ"ד למ"ד ביבמות קי"ב שוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן דאין אדם דר וכו' לא תקנו לו רבנן נשואין ה"ה בכה"ג י"ל דאף שאין יכול לגרשה מחמת גרירה מ"מ פטור מפדיונה ובפרט למ"ש הט"ז באה"ע קי"ט ס"ק י"ב דכל שלא קבעה וסת לשטותה כוסת הנדה יכול לגרשה בודאי פטור מפדיונה ועי' אבני מלואים סי' ע"ח ואכמ"ל. וע"ד ההיתר ממאה רבנן כתבתי לו בלשון תנאי שבאם ישליש הכתובה והג"פ ליקח רשיון מפקודי הקירה אז גם אני מסכים כמובא בשו"ת אחרונים אך נסתפקתי דשמא אין לכתוב ולחתום על ההיתר רק כשמשליש מקודם הכתובה וג"פ כמובא בלשון הפוסקים אבל לא בלשון תנאי אך ממ"ש בשו"ת שם אריה אה"ע סי' ס"ד נראה דלפיכך צריך לגרשה מיד שתתרפא כי לא התירו לו רק על תנאי זה וא"כ ה"נ נראה דשפיר דמי. כ"ד ידידו אליהו פוסק:

ה

אם דם חימוד טהור ישוב להקושיא דמדוע גזרו בתבעוה להנשא דהא יש ס"ס ראיה למקנה דלא מהימנא בזה שלא ראתה כשראו דם שותת ממנה לא מהימנא שלא הרגישה. גזירה דתבעות נכללת בחומרא דר"ז. ישובים למ"ד שבנות ישראל החמירו על עצמן. אם בשפופרת איכא חימוד אם מהני בדיקת שפופרת. אם דם חימוד בא ממקור או מעליה. י"ל דסמוך לוסת או בהרגשה אין ספק לחימוד ישוב להקושיא מתמר ורות. טעם הפלוגתא בבדיקת שפופרת בזה"ז פי' בנדה ס"ו שמא דימת עיריד. דם חימוד בשעת תשמיש אם טמאה. אימתי מקרי הראיה ע"י אונם. לרמב"ם אם דם חימוד טמא מה"ת. לדינא אין קולא בזה:

בין באונס. הרמב"ם שם פ"ה הלכה א' כתב דהאשה מתטמאה באונס בין לנדה ובין לזיבה כיצד כגון שקפצה וכו' או ראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקין וכו' וחמדה וראתה דם וכן כל כיוצא בזה וכו' הרי עכ"פ דדם חימוד ודאי טמא מה"ת וראיתי בס"ט ריש סי' קצ"ב בשם הר"ן [וכבר קדמו בס' אור זרוע ח"א סי' שמ"א עי"ש] דמ"ד בנדה כ' האי דם חימוד הוא אינו לטהר רק להראות חכמתו א"נ אפשר דאי קימ"ל דודאי דם חימוד הוא טהור והאי דצריכה ז"ל בתבעוה להנשא משום דאגב חימוד מתעוררים דמים ואפשר דנמשך אף דם נדות עמו עכ"ל [וי"ל ראיה ממ"ש בס' הפליאה דאמרה חוה לאדם אני אכלתי מהפרי ובא אלי חימוד כ"ש אתה אם תאכל מהעץ והאמין בה כי הראתה לו דם נדות ולכאורה פלא דמה ענין זה לזה אך ע"פ מ"ש חז"ל דאדה"ר חכם גדול היה והכיר בהדם שבא ע"י חימוד ועי' תיקוני זוהר תקונא חמשין ותלת] ולכאורה יש להקשות עפ"ז דמדוע גזרו בתבעוה להנשא דהא יש ס"ס שמא לא ראתה ואת"ל ראתה שמא לא נמשך אחריו דם נדות וי"ל לפע"ד משום דהוי ספיקי הרגילות דרגילה לראות מחמת חימוד ע"ש דף ס"ו דאפילו קטנה שאינה חוששת לוסתה ועי' מ"ש במדרש תהלים סי' צ' ומ"ש בסי' קצ"ב [ובזה מצאתי מקום לדברי המקנה בק"א אה"ע סי' ס"א לישב קושית הט"ז סי' קצ"ב כיון שאפילו ראתה שלא בהרגשה רק מדרבנן טמאה א"כ היכן מצינו גזירה זו ותירץ כיון שיש חזקה דראתה לא מהימנא דלא הרגישה וראיתי בס' פרי דעה סי' קצ"ב שהקשה עליו מהך דאפילו ווסתות דאורייתא מ"מ מהימנא ולפע"ד לק"מ דהרי חזינן דאף בקטנה חיישינן לדם חימוד אף דלא חיישינן לוסתה הרי דעדיפא מיום הוסת וכיון דאמרינן דודאי ראתה א"כ שוב יש חזקת דם שבא בהרגשה ולא מהימנא שלא הרגישה. הגע בעצמך שאם ראו שהדם שותת מבין רגליה והיא אומרת שאינה מרגשת ודאי נראה דלא מפיה אנו חיים ואינה נאמנת והך דשמואל בדף נ"ז בדקה קרקע עולם וכו' מיירי דלא ראינו שהדם שותת דאז י"ל דהוי כמו הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל בראו יש חזקת דם שבא בהרגשה דאל"כ עדיפא הו"ל לשמואל לאשמעינן דאף בראו שותת טהורה מה"ת כל שאומרת שלא הרגישה וזה דלא כמ"ש בחת"ס סי' קנ"ט דאין מלקות לבא על הנדה אף שדם שותת מבין רגליה רק כשאמרה מקודם מרגשת אני ועמ"ש בסי' קפ"ד ס"ב דה"ה בסמוך לוסת אף שאומרת בפירוש שלא הרגישה וכ"ש בשותקת וכאן נלפע"ד דתמיד בראינו הדם שותת ואף שאומרת בפירוש שלא הרגישה לא מהימנא והך דספרה לה דילפינן מזה ע"א נאמן באיסורין עי' תוס' גיטין ב' לא קאי ע"ז עי' ס"ט קפ"ד ס"ק י"ב וקצ"ה סק"כ ועי' מ"ש באות ח' לענין קטנה והא ודאי דאף למ"ד ווסתות מה"ת ובלא בדקה בזמן הווסת אף דטמאה נדה מ"מ נכונים בזה דברי החת"ס סי' קמ"ז דעל זה אין קרבן ומלקות ועי' מ"ש בסי' קפ"ד סעיף ט'] וכן ספק השני שמא לא נמשך עמו דם נדה י"ל דרגיל הוא למשוך עמו כנ"ל ועי' ירושלמי ריש נדה מתוך שמתרגלת בדמים טהורים היא מתרגלת בטמאים ועי' נושאי כליו ועי' משנה למלך הל' א"ב פ"ד]:

ובעיקר קושית הט"ז הנ"ל נלפע"ד דנכלל בחומרא דאר"ז שם בסמוך דבנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו רואות ט"ד כחרדל יושבת עליו ז"נ ותמהו הראשונים דהא מדינא כן ועי' מ"ש באות א' ד' ח' ט' ונלפע"ד דהחומרא שאפי' ראו ע"י חימוד טיפה א' והראו לחכם והכיר שדם חימוד הוא דבזה ודאי מהימנא דלא נמשך ג"כ דם נדה דמנא ידעה להביא הטיפה מחימוד אפ"ה יושבת עליו ז"ל לאלו לא מהימנא כלל ועפ"ז יתישב לי הלשון שתלה זה בבנות ישראל שהחמירו והקשה החת"ס סי' קס"ה דהול"ל חכמי ישראל עי' מ"ש באות א' [והיה נלפע"ד ע"פ מ"ד שם דאמר לו רבא אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא היכא דהחמיר החמיר היכא דלא החמיר לא החמיר אבל אם חכמי ישראל החמירו כוחם חזק בכל מקום. ומ"ד במס' ברכות ל"א דהוי הלכה פסוקה י"ל בשני פנים או דאח"כ נתקבל לחכמי ישראל להלכה פסוקה בכל מקום עי' רא"ש פ' תינוקת סי' ד' ובהל' מקואות סי' ל"ו ובמעדני יו"ט שם ועי' נחל אשכול הלכות נדה סי' ל"ז או דתלוי בפלוגתת אביי ורבא שם ורבא דס"ל שם דאין זה הלכה פסוקה לשיטתו כאן אמר דהיכא דהחמיר החמיר ועי' מל"מ שם פ"ט הכ"ט] וכן קשה לי הלשון על עצמן ובזה ניחא דחכמי ישראל לא היה כוחם בזה שלא להאמינם כנ"ל רק שהם החמירו על עצמן ועפ"ז י"ל ג"כ הקושיא דמה מהני שם ברמ"ת בדיקת שפופרת בלא מצאה כלל להפוסקים דס"ל דמותרת דהלא בשפופרת ליכא חימוד כמו בתשמיש [הן אמת שלפעד"ל להוכיח דגם בשפופרת איכא חימוד ממ"ד בע"ז מ"ד כמין זכרות עשתה לה והיתה נבעלת לו בכל יום ועי' מדרש תלפיות ענף היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואיתתיה בבוציני ועפ"ז י"ל דמ"ד בש"ס ופוסקים שפופרת של אבר דוקא הוא ולא שאר מתכות דלא כמ"ב סי' מ"ט דהם היו בקיאין בטבעים ואולי רק בשפופרת של אבר איכא חימוד ועמ"ש באוהל ראשי בשמים אות ה' ואכמ"ל] וא"כ ניחוש דשמא היא רואה ע"י חימוד עי' חו"ד קפ"ז סק"ג ובשו"ת חת"ס ומצאתי עתה בס' האשכול סי' מ"ח שכתב בפירוש דבשפופרת ליכא חימוד ע"ש] ובזה ניחא דאיכא ס"ס שמא מן הצדדין. וזה אינו ספק הרגיל לומר דרוב דמים ממקור דאדרבה י"ל כמ"ש בב"י דרוב נשים אינם רואות דם מ"ת ואז גם הדם טהור עי' נוב"י סי' מ"ז ואת"ל דמן המקור הוא שמא לא נמשכו אחריו דם נדות והכל דם חימוד הוא. ואין לומר דהוי ס"ס משם אחד דאפשר גם דם חימוד דטהור הוא משום דבא מצדדים או מהעליה והוי רק ספק א' שמא הדם אינו ממקור דא"כ קשה אמאי דם עליה טהור גם לדידן ניחוש שמא נמשכו אחריו דם נדות וע"כ דכל שאינו ממקור לא ימשכו אחריו נדות [ואמת שי"ל דהסוברים דדם חימוד טמא משום שמא נמשך אחריו נדות ה"ה בדם עליה עי' מ"ש באות ד' בשם הרמב"ן וכתבתי כמה טעמים להחומרא וי"ל ג"כ מטעם זה וא"ל דספק שמא לא נמשך אחריו נדות הוא חסרון חכמה דהלא הוא ספק לכל העולם וכן אין לומר דהוי קצת ספק הרגיל כנ"ל דמתוך שמתרגלת בדמים טהורים וכו' דמ"מ יש לחלק וכיון דספק א' דמן הצדדים הוא שקול אף אם הספק השני לא שכיח הוי ס"ס עי' פני"ו כתובות ט' ע"א ותוס' נדה י"ח ע"א ד"ה שליא וס"ט קפ"ז ס"ק ט"ו ומה תאמר דאפילו ודאי דם חימוד הלא בנות ישראל החמירו על עצמן כנ"ל י"ל דהם אמרו והם אמרו והיכא דמשום הכי תאסר לבעלה לעולם לא החמירו על עצמן והוי ס"ס [וצ"ג עפ"ז בסמוך לוסת אם מצטרף ג"כ הך ספק דדם חימוד לספק אחר ואף דלענין רדמ"ת אין אנו צריכים לספק דם חימוד דבלא"ה תולין בווסתה עי' קפ"ז ס"ד ובאחרונים מ"מ נפ"מ אם האשה טהורה כשיש עוד ספק מצד ס"ס או דבסמוך לוסת אין ספק לחימוד וה"ה כשהרגישה ואפילו יש ספק הלא י"ל דקבלו עליהם שלא לצרפו לס"ס] ואכמ"ל.

תוכן העניינים

מור ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה