הלכות סוכה · סימן: י''א - שאלה: האם הסוכה נפסלת כשמכניס לתוכה קדרות?
איתא בגמ' סוכה (דף כט.) כי הא דרבא ורמי בר חמא כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא מרהטי בגמרא בהדי הדדי, והדר מעייני בסברא. אמר רבא מאני משתיא במטללתא, מאני מיכלא בר ממטללתא. חצבא ושחיל בר ממטללתא. ובדף (מח.) ומבואר יותר דאיתא התם כשאין לו מקום אחר לאוכל ואינו יכול להמשיך לאכול בסוכתו שלא יראה כבל תוסיף מהו רב חייא בר רב אמר פוחת בה ארבעה, ורבי יהושע בן לוי אמר מדליק בה את הנר. ולא פליגי הא לן, והא להו. הא תינח סוכה קטנה, סוכה גדולה מאי איכא למימר דמעייל בה מאני מיכלא. דאמר רבא מאני מיכלא בר ממטללתא, מאני משתיא במטללתא. וביאור הענין דבכדי שלא יראה כמוסיף הצריכוהו בא"י לעשות היכר ע"י שיפחת בה ובחו"ל שאינו יכול לפחת בה בשל קדושת שמיני עצרת הצריכוהו לעשות היכר ע"י הכנסת כלי אוכל לסוכה וזהו גלוי דעתיה שעבר זמנה. ולכאורה משמע שאין זה פסול גמור.
אלא שמהרי"ף ז"ל אין משמעות הדבר משום גלוי דעתיה אלא זהו פיסול גמור לסוכה ואינו יוצא בה ידי חובה כלל שכתב וז"ל "שנפסלת בכך לגמרי". משמע שע"י הכנסת כלי אוכל לסוכה היא נפסלת ואינו יוצא בה ידי חובת סוכה כלל ואינו עובר בכלל בבל תוסיף וכן משמע מרש"י שם בד"ה פוחת בה ארבעה שפירש "ופוסלה" ע"ש. וכן הבין הריטב"א שם את דברי הרי"ף שפוסלה לגמרי וז"ל: אמר רבא מאני משתייא במטללתא. פי' רשאי לנותנן שם דהכי אורחא לפעמים בביתו, מאני מיכלא בר ממטללתא. כלומר אינו רשאי ליתנם שם שאין דרך ליתנם בבית שהוא אוכל, וכענין תשבו כעין תדורו, וזו סברת הרי"ף ז"ל שכתב לענין פסול סוכה ביום טוב האחרון דפסיל לה במאני דמיכלא דמעייל לגוה, משמע דבתוך החג מעכבין בידו מלהניחם שם ע"ש.
וכן משמע מספר שבולי הלקט (סדר חג הסוכות סימן שמה) ומראבי"ה (ח"ב סוכה סימן תרמט) וספר אור זרוע (ח"ב - הלכות סוכה סימן שכ) ועוד שנפסלת בכך שהשתמשו בלשון הרי"ף שפוסלה, וז"ל: מדליק בה את הנר ופוסלה. והני מילי בסוכה קטנה, אבל בסוכה גדולה פסיל לה במאני מיכלא, וכו' וכן לשונו של מחזור ויטרי (סימן שנח) וז"ל הא תינח סוכה קטנה דמיפסלא בשרגא. סוכה גדולה במאי פסלינן לה וכו'. ובסימן (שסא) הביא אל לשונו של ר"ת, וז"ל: מאני מיכלא ודאי מיחזי כי דירה ותו לא מידי ע"ש. והראב"ד שם הכריח שצריך לפוסלה ממש כהרי"ף מדאמרינן בא"י הצריכו לפחת בה ד' והיה די להם בטפח להיכרא בעלמא מכאן משמע דצריך למפסל בפועל ע"י כלי האכילה. ועוד נראה ללמוד כן מדכתבו המפרשים שר' יהושע בן לוי מדליק בה את הנר. דממעט לשיעורא. ועדיפא למיפסלא בהכי. מעיולי בה מאני מיכלא. וגם המאירי שם הביא שיש פוסלים את הסוכה לגמרי.
אלא שהר"ן שם והמאור הקטן והרמב"ן במלחמת ה' והב"ח בסמוך כתבו דודאי לא נפסלה מהכשרה בכך אלא היכר הוא לפוסלה שאינו יושב בה בתורת סוכת חג.
ודברי הרא"ש (סוכה פרק ב סימן יט) מבוארים יותר כדעת הרי"ף שכתב ע"י כך תיפסל הסוכה, וז"ל: אין לו מקום להוריד כלים וצריך הוא לאכול בסוכה ביו"ט האחרון כיצד הוא עושה שיפסל את הסוכה דאינו נראה כמוסיף אם יאכל בשמיני בסוכה ריב"ל אומר מדליק בה את הנר תינח סוכה קטנה גדולה מאי איכא למימר. דמעייל בה מאני דמיכלא וכו'. נמצא שדעת הרי"ף והרא"ש והראשונים הנ"ל זהה שע"י דמעייל מאני דמיכלא נפסלת סוכתו לגמרי ואינו יוצא בה ידי חובה. ושו"ר לספ' ערך השולחן של הרב יצחק טייב (אות ב) שכן הבין את הרי"ף הראב"ד והריטב"א ולא כדברי הב"ח ע"ש.
ודעת הרמב"ם והב"י בשו"ע לא מוכרעת. ואפשר לומר שגם דעת הרמב"ם (בהלכות סוכה פ"ו הלכה יד) ומרן בשו"ע (סימן תרסו סעיף א) לפסול, מדכתבו: מכניס בה קדרות וקערות וכיוצא בהם כדי להכיר שהיא פסולה ושכבר נגמר מצותה. וקשה כיצד האחרונים שהם המג"א שם (ס"ק א) והפמ"ג שם והמשנ"ב (ס"ק ו) וערוך השולחן (אות ג) ועוד העלו שאם הכניס בתוכה כלי מאכל או עשה בה תשמיש בזוי אינה נפסלת בכך וכן משמע מהבן איש חי (ש"א פ' האזינו אות ט) וצ"ל לומר ששיטתם (כפי שחלקם כתבו) דדעת הרא"ש כדעת הרי"ף וודאי לאו נפסלה מהכשרה בכך אלא היכר הוא לפוסלה שאינו יושב בה בתורת סוכת חג וכפירוש הרמב"ן הר"ן והמאור והב"ח לעיל.
ופירש"י והתוספות והרא"ש שם בקערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאם מן הסוכה משום מיאוס וי"מ כגון קדירות ואגני דלישא וטעמא דכעין תדורו בעינן והני אין רגילין להיות בבית דירה אלא בית יש להם לבדם וכן פירש בה"ג כגון קדרי ושפודי ובי טוי ובי תפי. נמצאו בזה שני טעמים דקדרה ואגני דלישה דטעמא דכעין תדורו בעינן. והני אין רגילין להיות בבית דיר' אלא בית יש להם לבדם ולאו מטעמא דמיאוסא. וכ"כ הב"י (או"ח סימן תרלט) בשם המרדכי (סי' תשמה) וראבי"ה וספר המצות (עשין מג קכ עג) משום מיאוס כגון קערות שנמאסו לאחר אכילה ויש מפרשים כגון קדירה ואגני לישה משום כעין תדורו והני אין רגילין להיות בבית דירה אלא בית יש להם לבדם ולאו טעמא משום מאיסותא ע"ש. נראה שהחמיר משני הטעמים מיאוס וכעין תדרו ועדיין לא מבואר מדבריו האם סוכתו נפסלת בכך כדברי הרי"ף או לאו. וגם מדברי הרמב"ם (בפרק ו הלכה ה) ובשו"ע שם (סעיף א) שהעתיק את לשון הרמב"ם לא מבואר האם פסלינן ע"י הכנסת כליו לסוכה, וז"ל: כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע. כיצד, כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה; וכלי שתיה, כגון אשישות וכוסות, בסוכה אבל כלי אכילה כגון קדירות וקערות חוץ לסוכה עיין לעיל בזה.
ואין לומר שכוונת האחרונים דע"י הכנסת הכלים לסוכה אין הסוכה נפסלת לעולם אלא הכוונה ברגע שהוצאו מהסוכה חזרה הסוכה להכשרה דאינו דהא כתב המג"א להדיא שאין נפסלת כשהכניס בתוכה. אמנם ראיתי לחת"ס שם בשם הר"ר מנוח כשהכלים בסוכה ואכיל בה לא יצא י"ח ולא מברך עליה דסוכה פסולה מדרבנן והוא כתב שהסוכה אינה פסולה אלא הישיבה הזאת לא מחשב כמו תשבו כעין תדרו כיון שהכניס כלים שאינם רגלים להיות בבית.
וגם בקיצור שולחן ערוך (סימן קלה סעיף ב) גם כתב כשהכניס לתוכה כלים בזויים אינה נפסלת בכך, אך בשעה שהם בה אין לברך לישב בסוכה עד שיוציאום. וכן ראיתי לכף החיים (ס"ק טז) שהעלה בשעה שהכלים נמצאים י"א דפסולה מדרבנן ואין לברך עד להוצאתם. וגם בשער הציון שם (אות יג) כתב אחר שראה שגם הראב"ד מפרש את הרי"ף כרבינו מנוח שנכון לכתחילה להחמיר בזה (וכ"ש לו היה רואה את הריטב"א שפירושו על סוכה עדיין לא הופץ והמאירי הנ"ל היה חושש יותר). ובשלחן ערוך המקוצר להרה"ג ר' רצאבי שליט"א (חלק ג סימן קטז סעיף ב) כתב כשער הציון. ומטעם זה אין לעשות סוכה עם מטבח עם כיריים כיורים וכד'. ולפי מה שכתבנו לעיל בשם הראשונים הנ"ל דפסלי לסוכה ע"י מאני דמיכלא הן משום מאיסותא הן משום כעין תדרו אמר רחמנא.
וכיום שאין מערים את המאכל מהקדירה לקערה אלא הרגילות בכל השנה להניח את הקדרה על שולחן האוכל כשהיא נקייה ונאה ואינה מפויחת ומאוסה כבזמנם וכך מחלקים לבני הבית את מנתם כל אחד לפי בקשתו ורצונו ואהבתו זהו בדיוק כעין תדרו בכל השנה ואין בכך שום מיאוס ורק לאחר חלוקת האוכל או בסוף האוכל מוצאים את הקדרה מעל השולחן והקערות נשארות בשולחן כל הסעודה נראה שאין כלל חשש לכל הדעות להמשיך ולנהוג כך בסוכה דבעינן כעין תדרו וכך אנו דרים בכל השנה כולה ורק כלים שאין דרכו להכניסם אליו בכל השנה אין להכניסם לסוכה דהא דרכם כל השנה להיות במטבח או בחצר כגון כלי חשמל תנור קומקום מנג'ל חשמלי או פחם וכד' וכלים אחר אכילה מאוסים הם ויש לפנותם מהסוכה. מה שאין כן כלים המשתמשין לשתיה אחר שנשתמשו בהן אין נמאסים ולפיכך אחר שנשתמש בהן מניחן בסוכה. וכן ראיתי לרבי יצחק טייב בס' ערך השולחן (אות א) שחילק דדוקא לאחר אכילה אסורים משום מיאוס אבל קודם שרי. וכן ראיתי שהעלה כדברינו בילקוט יוסף (חלק ה עמוד קמא סעיף ט) ושולחן ערוך המקוצר לרב רצאבי (חלק ג' סימן קטז סעיף ב)
אלא שאחר כותבי כל זאת ראיתי בחזון עובדיה (סוכות עמוד קכח סעיף י) שהעלה דאין להכניס כלל קדרה לסוכה ואם נהגו נשים עצלניות בטלה דעתן וכדבריו כתב להחמיר בסידור איש מצליח (סוכות בדיני ישיבה בסוכה עמוד 126) ע"ש. אלא ע"פ דברינו לעיל נראה להדיא שאין לחוש ומותר לכתחילה להכניס קדרה לסוכה כפי שנוהג כל השנה וכעין תדרו ובמיוחד שהקדרות בימנו עשויים מחומר נירוסטה ונאים ויפים ואינם מפויחים ומאוסים ואין בכך שום פגם ומיאוס לסוכה ובפרט שבכל השנה כך נוהגות משפחות רבות שברוך השם מבורכות בילדים וכל ילד אוהב חלק אחר מהעוף וכד' והאם מחלקת לכל אחד את מנתו כשהיא חמה ישירות מהקדרה וזהו משמחת יום טוב וכ"ש שלאחר החלוקה מוצאים את הקדירה נראה שאין להחמיר בזה כלל שזהו כעין תדורו.
עיין עוד בספרינו (בסימן הקודם) בענין שמא ימשך אחר שולחנו מחלוקת התוס' ודעמייה עם הריטב"א והר"ן כשעשה מצוה מדאורייתא ועבר על דברי רבנן האם יש בכוח רבנן להפקיע ממנו את המצוה מדאורייתא.
לסיכום: יש לחוש לפיסול הסוכה כשיש בה כלי אכילה מאוסים או כלים שאין דרכם בכל השנה להיות על שולחנו.
פירות הנושרים:
1. י"א בשעה שהכלים נמצאים בסוכה היא פסולה מדרבנן ואין לברך שם עד להוצאתם.
2. בליל א' אם אכל כשהכלים היו בסוכה טוב לאכול שנית כזית.
3. כלי שתייה הצרכים לו יהיו עמו בסוכה כדרך שהן עמו בביתו בכל השנה.
4. כלי צלייה או בישול כגון מנג'ל פחם או חשמלי, תנור, מיקרוגל, מקרר, קומקום כיורים, כיריים, וכד' שדרכם להיות במטבח אין להכניסם לסוכה.
5. כיום שיש רגילות להכניס את הקדרה לשולחן האוכל ולחלק שם לבני הבית גם בסוכה רשאי להמשיך לנהוג כך. וכן קערות שנהוג להשאירם כל הסעודה. ויש אומרים שאין להכניס קדרות לסוכה. וראשון עיקר.
6. אין להכניס לסוכה כלים שלשים וטוחנים ואופים בהם.
7. אחר הסעודה יסיר את כל הכלים שנמאסו מהסעודה.
8. כשיש בסוכה כלים בזויים אין לברך לישב בסוכה עד שיוציאום.
9. אין לעשות סוכה יחד עם מטבח.
סימן: י''ב - שאלה: האם מותר לפרק את סוכתו החוסמת את האויר מלהיכנס לביתו בכדי לחוג את שמיני עצרת בביתו. ובני חו''ל הרוצים להמשיך ולאכול בסוכתם בשמיני עצרת מתי צריכים לפסול את סוכתם?
מדאמרינן בסוכה דף (מח.) רב חייא בר אשי אמר פוחת בה ד' ור"י ב"ל אמר מדליק בה את הנר ולא פליגי הא לן דיו"ט הוא ואסור לפחות בה ארבעה מדליק בה את הנר ולבני א"י דחולו של מועד הוא פוחת בה ד' וה"מ סוכה קטנה דמיפסלא בשרגא אבל סוכה גדולה עייל לגוה מאני מיכלא ומיפסל'. וטעם פיסול הסוכה ע"י הדלקת נר כתבו התוס' (דף כט.) טעמא משום דמוקמינן בסוכה קטנה וחיישינן שמא תשרף סוכתו ותדע דהדלקה דוקא מדלא נקט מעייל את הנר כדנקיט התם מעייל בה מאני מיכלא ור"ת שנביא דבריו בסמוך בס"ד כתב מטעם שמא מיבעית ומימשיך לבר מסוכה ולא מקיים מצות סוכה. ולכאורה מדוע לא פסל ריב"ל מלכתחילה את הסוכה ע"י מאני דמיכלא כמו בסוכה גדולה ראיתי שכתב מחזור ויטרי (סימן שסא) בשם ר"ת. דממעט לשיעורא עדיפא למיפסלא בהכי מעיולי בה מאני מיכלא. וכ"כ ראבי"ה (ח"ב סוכה סימן תרמא) וספר אור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סימן שד) נקיט שרגא משום דממעט בשיעורא, אבל מאני מיכלא לא ממעט אלא שאין ראוי להיות בה.
נמצא לבני חו"ל שאין להם מקום אחר לעשות את חג שמיני עצרת ורוצים לאכול בסוכתם אך אינם יכולים לפסול את הסוכה ביום השביעי משום דבעו למיכלא בה ביום השמיני ספק שביעי וביום שמיני שהוא ספק שביעי אינם יכולים לפוסלה מחמת יו"ט אלא בערב תשיעי ספק שמיני מדליק בה נר לסוכה קטנה או מכניס כלי אוכל לסוכה גדולה ובכך פוסלה ומגלה בכך שאין בדעתו להיות בסוכה וע"י כך יכול לאכול בה ביום תשיעי ספק שמיני ואין חשש בכך של בל תוסיף.
אלא שכתבו הרב שבולי הלקט (סדר חג הסוכות סימן שמה) והרב אור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סימן שכ) דמשמע מפרש"י שם שמדליק את הנר להיכר לבני חו"ל ביום השביעי ולא ביום השמיני, דהכי משמע מפירשי' שכתב וז"ל הא לן. לבני בבל, שהשמיני שלהם ספק שביעי, דלא קים להו בקביעא דירחא מדליק בה את הנר, ולא יפחתנה ויפסלנה, לפי שצריך לישב בה מחר. והשיג עליו ראבי"ה (בסימן תרצה) דמדבריו משמע אפילו לבני בבל אם יש לו מקום להוריד מורידין בשביעי, דאי רבינו שלמה ביום שמיני קאמר אמאי קאמר לא יפחיתנה מפני שצריך לישב בה בשמיני, תיפוק ליה משום דאסור כסתירת האוהל. ופירוש רש"י אינו נכון אלא בני בבל אין מורידין אלא בשמיני עכ"ל. ונראה לומר שודאי שרש"י סובר שמדליק את הנר ביום השמיני ומה שכתב "ולא יפחתנה ויפסלנה, לפי שצריך לישב בה מחר" לאפוקי מא"י דקים להו בקביעא דירחא, ולא יתבי בסוכה בשמיני. וכך נראה דמשמע לב"י (או"ח סימן תרסו) כוונת רש"י שהביאו ולא חלק עליו וכתב ודבר פשוט הוא דהיינו דוקא לבני ארץ ישראל אבל לבני חוצה לארץ דעבדי תרי יומי מספק צריך לאכול בסוכה גם בשמיני ע"ש. וכן כתב בספר יד אהרן והובא בברכי יוסף (או"ח סימן תרסו ס"ק ג) וגם בערוך השולחן שלהלן כתב שאין הכרח כל כך להבין את רש"י כראב"י.
אלא שראיתי שגם הרא"ש (בסוכה פרק ד סימן ז) ורבינו ירוחם (בתולדות אדם וחוה נתיב ח חלק ב דף נח טור א) והב"ח שם הבינו את רש"י כהבנת ראבי"ה על רש"י שצריך לעשות הכר בז' לבני בבל כדי שלא יהיה בו משום בל תוסיף כשאוכל בה בח' ולפי זה צריך לומר שגם שבולי הלקט ואור זרוע סברי כרש"י שההיכר צריך להיות ביום השביעי. וגם ברכי יוסף שם הוכיח שכוונת רש"י מכניס בה מאני מיכלא, ויושב בה לאכול ליל ח' כפ' ראבי"ה. ועוד שהב"ח מצדד להלכה כדברי רש"י עיין עוד בפמ"ג שם ושו"ר בשיחת השבוע (גיליון 876) שהבעש"ט ומקצת תלמידיו וחלק מאחינו אשכנזים לא היו יושבים בסוכה ביום השמיני בחו"ל, וכן שמעתי מפי זקנים שגם בג'רבא היו מכניסים קשקש (סיר של קוסקוס) בליל שמיני בכדי לפוסלה.
וכתב עוד רבינו ירוחם שם שלא נראה לו פירושו אלא פי' הרי"ף עיקר שפירש לבני בבל אם אין לו מקום להוריד כליו [דהיינו להוריד מהסוכה לבית, שדרכם היה שהיתה הסוכה בנויה בעליה] בשמיני מן המנחה ולמעלה שאין לו מקו' שיאכל בו כי אם בסוכתו וצריך לאכול בה בט' אינו יכול לפחות בה כי הוא יום טוב הילכך מדליק בה את הנר אם היא סוכה קטנה ואם היא סוכה גדולה מניח בה כלים של מאכל כמו שכתבתי ולבני ארץ ישראל שאין אוכלים בה בח' אם אין לו מקום להוריד כליו בז' וצריך לאכול בה בח' פוחת בה ד' בו' מן המנחה ולמעלה שהוא חול המועד וכן נראה עיקר. וכן כתב הרמב"ם (הלכות וסוכה ולולב פרק ו הלכה יד) והלכות רי"ץ גיאת (הלכות סוכה עמוד קכז) וספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות סוכה דף פו:) ובחידושי הריטב"א קידושין (דף כט:) וספר כלבו (סימן עא) והטור והב"י (באו"ח סימן תרסו) ובשו"ע (סעיף א) שבני חו"ל מכניסים את הקדרות לפוסלה ביום השמיני אם רוצה לאכול בה בתשיעי.
וצ"ל מן המנחה קטנה כפי' הריטב"א בחידושיו שם כשגמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה משום כבוד יום טוב האחרון של חג. פי' שצריך להשתמש ביום טוב האחרון בכלים שהעלה לסוכה והיינו ממנחה קטנה ולמעלה. והובא גם בפמ"ג שם ובערוך בשולחן (אות א) ומשנ"ב (סימן תרסו ס"ק ב) וכף החיים (אות א) ושולחן ערוך המקוצר להרה"ג ר' רצאבי (חלק ג סימן קיט) וכל שעושה קודם מנחה קטנה לא נראה שעושה לכבוד יו"ט.
נמצאנו למדים לבני חו"ל מדליק את הנר ביום שמיני אחר מנחה, הואיל שאין לו מקום להוריד שם כליו, אבל ביום השביעי אינו מדליק בה את הנר ולא מורידין את הכלים לבני בבל, שהם צריכין לישב בסוכה, כדאמרינן יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, ואין חילוק בין יום ללילה, ואין להם לפסול ולעשות היכר לכבוד יום טוב האחרון כל זמן שחייבין לישב בה, דהיינו יום השמיני.
ודע שכתבו אחרונים המג"א (ס"ק ב) והט"ז (ס"ק א) פמ"ג (אות ב) וערוך השולחן (אות ב) ומשנ"ב (ס"ק ה) כף החיים (אות ו) ועוד דאין זה נחשב בל תוסיף אלא נראה כמוסיף שכל שלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף אלא אם כן נתכוון להוסיף עובר על איסור דאורייתא וכשלא בכוונה עובר על דברי רבנן ובעי היכרא שלא יעשה איסור דרבנן.
וכוונת הגמ' בדף (מח.) שלא יתיר את סוכתו אין הטעם משום ביזוי קדושתה אלא שכל היום חובתה לישן ולשנן ואי אקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה שמצוותה כל בין השמשות של יום השביעי עיין רש"י שם ומה שהתירו לעלות כלים לכבוד יו"ט ממנחה קטנה ומעלה או כשצריך לפוסלה או לסותרה בכדי לחוג את שמיני עצרת (שהוא רגל בפני עצמו שנבדל בזה שאינו אוכל בסוכה) שעושה כן מפני כבוד יו"ט האחרון שרי אך כשמוריד את הכלים לפני מנחה קטנה נראה כבזוי מצוה ופריקת עול עיין למאירי שם.
וכן דינא כשפוחתה בשאין לו מקום אחר לעשות את חג האחרון ואסיקנא פוחת בה ארבעה טפחים בסכך לבני א"י ואין לומר שלפחות יותר מארבע טפחים אסור אלא הכוונה שאין לפחות פחות מד' טפחים שאין בכך היכר וע"י כך שפחת ד' טפחים נחשב מקום חשוב. וכתב הר"ן מה שכתב רש"י פוחת בה ארבעה טפחים ופוסלה נמצא שאם היא סוכה גדולה כלומר שבמקום אחר חוץ ממקום הפחת נשאר הכשר סוכה צריך לפוסלה ולא סגי בפחיתת ארבעה והובא גם בברכי יוסף שם נמצא שאין חשש לפוסלה להורידה מקדושתה ממנחה ומעלה כשצריך לזה.
ונראה לומר שאין לשבת בסוכה כשלא ניכר פיסולה ליושביה כגון להניח על הסכך סדין וכדומה שנראה בכך כעובר על בל תוסיף אלא צריך לפוסלה ע"י היכר שהאדם הנמצא בה יראה את פיסולה ומטעם זה אסיקנא פוחת ד' טפחים. ועוד יש להוכיח ממה שראיתי שפירשו מה שצריך לפחות ד' טפחים והלא די בג' טפחים, ותירצו בכדי לסכך בסכך פסול שפוסל בד' טפחים, ולכאורה היה די להניח את הסכך הפסול על הסכך הכשר ובכך לפוסלה ולמה צריך גם לפחותה אלא מוכח מכאן דלא סגי בהנחת הסכך הפסול על הכשר אלא חייב גם לפחותה בכדי שיראה הסכך הפסול. וכן כתב הראבי"ה (ח"ב סוכה סימן תרמט) פוחת בה ארבעה, כדי לסכך עליה בסכך פסול הפוסל בארבעה, שהרי צריך לכסות מפני כליו, שאין לו מקום להורידם.
לסיכום: בא"י רשאי לפרק את סוכתו ביום השביעי ממנחה קטנה ולמעלה בכדי שיכנס אור או אויר לביתו לכבוד חג שמיני עצרת. בני חו"ל שאין להם מקום לאכול בליל תשיעי של סוכות ורוצים לאכול בסוכתם יכניסו כלים מאוסים לפוסלה בליל שמיני.
פירות הנושרים:
1. בא"י מוציא את הכלים ממנה ביום השביעי מן המנחה ולמעלה, ומתקן את הבית לכבוד י"ט האחרון.
2. כשאין לו מקום לאכול אלא בסוכה מניח בה כלי האכילה כגון קערות וקדרו' אחר שאכלו בהן דמאיסי ביום השביעי מן המנחה ולמעלה יפסול את סוכתו.
3. אין לבני חו"ל ביום השמיני לפסול את סוכתם משום שיש בזה איסור סתירת אוהל.
4. מטרת הנר להראות שאינו מכוין בה לשם מצוה ובזה ליכא חששא דבל תוסיף.
5. אם ישב בסוכה ביום השמיני ולא פסלה אין זה נחשב בל תוסיף אלא נראה כמוסיף ועובר על דברי רבנן שכל שלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף מדאורייתא אלא אם כן נתכוון להוסיף.
6. בני חו"ל ביום השמיני ספק שביעי יתובי יתבינן בסוכה וברוכי לא מברכינן, ואין חילוק בין יום ללילה, ואין להם לפסול ולעשות היכר לכבוד יום טוב האחרון כל זמן שחייבין לישב בה.
7. בני חו"ל שיום השמיני שלהם הוא ספק שביעי נחשב להם עדיין חג סוכות ואין להוציא כלים מהסוכה לבית אלא ממנחה קטנה ולמעלה לכבוד יו"ט שני של גליות.
8. מצות סוכה אכילה וכדומה חלה גם בין השמשות של יום השביעי.
9. אין די בהנחת סכך פסול על הסכך הכשר אלא יש לפחותה לפחות ד' טפחים להיכר וכן נראה בפיסול ע"י כלי יש להניחו שיראה לעיני כל.
סימן: י''ג - שאלה: בברכת שהחיינו בליל סוכות כיון גם על הלולב האם נפטר בכך ולא יצטרך לברך למחורת שהחיינו על הלולב שנית?
בסוכה (דף מו.) תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו כו', נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו וכו'. היתה עשויה ועומדת, אם יכול לחדש בה דבר מברך, אם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים. אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא. וביאור הגמ' העושה סוכה לעצמו לכתחלה מחויב לברך שהחיינו בעשייתו אלא סמכינן ליה אזמן דרגל ולא מברכין זמן בעשייתה וכן כתבו רובא דרבנן שלא לברך זמן בעת עשיית סוכה ולולב, כדרב אשי שיכול לפטור עצמו עכשיו בברכת שהחיינו אחת כיון ששניהם באין עליו בליל החג והוא שיסדר ברכת הסוכה על הכוס לאחר קידוש ויאמר אח"כ זמן ויעלה לו ברכת הזמן לסוכה וגם לחג.
ולכולי עלמא אין לו לברך בשעת עשית לולב וסוכה ברכת המצות אקב"ו לעשות סוכה או לולב, כמ"ש הריטב"א שם שנביא דבריו לקמן בס"ד ועוד רבים דהכי אסקינן במנחות פרק התכלת שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון אלו וכגון ציצית ותפילין אינו מברך ברכת המצות בעשייתן אלא זמן בלחוד.
ומדינא ברכת שהחיינו היה ראוי לברכה דוקא כשעושה אותה הסוכה לעצמו, כדיוק התוס' שם מלשון הגמ' דנקט לעצמו דוקא אבל לאחר לא מברך מידי ע"ש. אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס בקידוש. וכדאמרינן גבי שהחיינו דסוכה דרב כהנא מסדר להו אכסא דקדושא, ה"נ דלולב מברכין ליה בשעת נטילה. וכפסק מרן בשו"ע (או"ח סימן תרנא סעיף ו).
ועוד מדוקדק מלשון הגמ' דברכת הזמן לא נתקן לאומרו אלא דוקא בשעת עשיית הסוכה או הלולב דזהו עיקר חיובו בשעת עשייתו כלשון הגמ' דת"ר העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. נכנס לישב בה אומ' אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. וכן העושה לולב לעצמו וכו'. ואם לא אמרו אומרו בקיום המצוה במצות הנטילה או בישיבה בסוכה.
ואם לא אמרו בשעת עשייה ואמרו לאחר עשייתו אך עדיין לא הגיע זמן מצותו נראה דלא יצא ידי חובה וצריך לאומרו שנית בשעת נטילה או ישיבה בסוכה וכן מפורש בדברי רבינו ירוחם (נתיב ח חלק ד דף ס טור ד) ואחרים. וכן אם לא בירך על הלולב ביום הראשון ברכת שהחיינו יברך למחרת בשעת עשייה במצוה שהחיינו כשיוצא ידי חובתו בהם. ואין לו לברך אלא בשעת עשייה או שעת מצוה. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים חג הסוכות) מי שנטל לולב ביום ראשון ושכח לברך שהחיינו יברך שהחיינו בימים אחרים מתי שיזכור כשיברך על הלולב. אלא שאפשר לדחות ולומר שאע"פ שלא הגיע שעת נטילה אמרינן זמן על עשייה וראה עוד לקמן בזה.
ואין לומר שבחול המועד אזלא מצות לולב דאורייתא (דאינה אלא מדרבנן בחול המועד) ואין מברכין זמן. דאין חילוק בזה אלא יש לו תשלומין כל שבעה ואע"פ שמצותו מדרבנן. וכמ"ש בשו"ת מהרש"ל (סימן ח) וכדאשכחן דמברכין שהחיינו אמצות דרבנן כגון נר חנוכה ומגילה ה"נ בלולב כך נראה בעיני אף שיש קצת לחלק מאחר דאזלא מצות דאורייתא א"כ גרע מאילו הוי כולו מדרבנן אבל זה אינו מאחר דמברכין אנטילת לולב בודאי אף היכא דלא בירך ביום ראשון ושני אף דאזלא מצות לולב ה"ה לעניין שהחיינו.
ומוכח בארחות חיים (הל' לולב אות כב) כל שלא היה כל חיוב במצוה יחזור ויברך שנית בזמן החיוב גם ברכת הזמן. כפי שהובא מעשה בב"י (סימן תרנא) בה"ר משולם שנטל לולב ביום טוב ראשון ובירך על נטילת לולב ושהחיינו ואחר כך הסתכל בו ולא מצא בו ערבה והניחה בלולב וחזר ונטלו ונטל גם כן האתרוג ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה ונהי שאין צריך ליטול אלא הערבה בלבד אלא מצוה מן המובחר בעי למיעבד ליטול ארבע מינים בבת אחת וכן מצינו מכתיבת ידי הראב"ד ז"ל.
וממעשה זה למדנו דיש לחזור ולברך שנית על המין החסר או פסול (ויש מי שסובר שצריך לחזור ולברך על נטילת לולב) ופשיטא דאינו מברך אלא על המין שחסר או שלא יצא י"ח ממנו שהיה פסול וזהו לפי דעת ר' רבינו משול' ז"ל והראב"ד ז"ל והצריך גם לברך זמן על המין החסר. אלא שבשו"ת יכין ובועז (חלק א סימן קכג) העלה לפום מאי דכתבי' משמייהו דרבוותא לא בעי ברכה כלל אלא נוטלו לחודי' וסגי ע"ש. וכ"כ המג"א (בסימן תרנ"א ס"ק כה)
וטעמו של המג"א שבסי' תרע"ב כ' בשם א"ח אם לא הדליק בליל ד' אלא ג' נרות יחזור וילדיק א' ולא יברך כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשהו עכ"ל וכ"מ סי' ר"ו ס"ה וקע"ז ס"ד דאע"פ שלא היה לפניו בשעת ברכ' כיון שדעתו עליו ועסי' ר"ט ס"ב בהג"ה ולכן נ"ל דהא"ח וראב"ד לשיטתם אזלי דס"ל דצריך לברך על כל א' בפ"ע אבל לדידן א"צ לברך אא"כ סח בנתים ולכן השמיטו דין זה בש"ע וכ"כ הרד"א בשם הרמב"ם שאם בשעה שהדליק נר הראשון היה כוונתו להדליק אחרות א"צ לברך ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמן לו נרות מברך בכל פעם ע"כ. ואני תמה מה קשור זה לזה דהא בנ"ח די בנר אחד והשאר רק מהדרין משא"כ כאן ברכתו היתה על דבר פסול ואין דמיון זה לזה וכן ראיתי בערוך השולחן שכתב כן בשם הט"ז והא"ר ע"ש.
נמצא לרוב הפוסק' המברך על נטילת לולב פעם אחרת הויא ברכה לבטלה דלשיטת הב"י היה צריך לברך על נטילת ערבה ולשיטת יכין ובועז לא מברך כלל. וכיון דהא מלתא תלי' בפלוגתא דרבוותא אי בעינן ברכה או לאו ואין לאדם להכניס ראשו בספק ברכה לבטלה ואמרינן סב"ל. ואע"פ שהב"י נמשך אחרי הא"ח מ"מ הא דאיכא רבואתא טובא דמשמע להו דאין לברך. וכמ"ש בשערי תשובה (ס"ק כג).
וכן ראיתי למרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן ב) כשנטל ובירך ואח"כ ראה שמין אחד חסר או פסול וציין למג"א שלא לברך כשיטול פעם אחרת. ולרב מהר"ר צמח נכדו של הרשב"ץ בספר יכין ובעז ח"א סימן קכ"ג. ושם כתב דהמברך על נטילת לולב פעם שנית הוא ברכה לבטלה. והרב מר וקציעה חלק על רבינו משולם והראב"ד וכתב שיברך על נטילת לולב והמעיין יראה שיש להשיב על כל דבריו. ונראה דזה שבירך וראה שחסר או פסול אחד מהמינין אם לא סח בנתים דעתי הקצרה שיטול בלא ברכה מאחר דיש צדדין שלא לברך כאשר יראה הרואה. ואם סח והפסיק יברך על אותו המין שהיה חסר או פסול. וכ"כ בעל המשנה ברורה (סימן תרנא ס"ק נו) והעלה גם לברך שנית את ברכת שהחיינו כדלעיל וכ"כ ערוך השולחן (אות כח) וכף החיים (אות קכג) וכן צידד בשו"ת יביע אומר (חלק ח - או"ח סימן נב) כדעת החיד"א כשבירך על הלולב וראה שחסר אחד מן המינים, או פסול, אם לא סח בינתים יטול בלא ברכה, כיון שיש צדדים שלא לברך, ואם סח והפסיק יברך על אותו המין שהיה חסר או פסול.
ובברכת שהחיינו הרואה יראה בדברי הארחות חיים שהביא מרן בבית יוסף (סימן תרמ"ו) שצריך לברך שנית ברכת הזמן והביאם הרב ביכין ובועז הנז' ולא כתוב שם כלל על ברכת שהחיינו. ולא ידעתי למה יחזור ויברך שנית ואף דהאידנא לא נהוג לברך שהחיינו בשעת עשייה אלא בשעת נטילה כדאמרינן מכל מקום אם בירך יצא י"ח למה יחזור ויברך שנית. וכנראה שצ"ל שברכת שהחיינו היתה על דבר פסול ובעינן שיצא י"ח ברכת הזמן בעת חיוב המצוה כתיקונה כפי שאם יברך שהחיינו בסוכה פסולה ודאי שיחזור ויברך שהחיינו שנית בסוכה כשרה וראה עוד לקמן בזה כשבירך על הכוס בבית בשל הגשמים. אמנם אם היה האופן שלא היה הסח הדעת אין לברך שנית.
ומאחר והדס חד סגי מדינא וה"ה דערבה נמי בחדא סגי. וכשנטל לולב ואח"כ מצא שאין שם אלא ערבה או הדס אחד ישים הדס או ערבה אחרת ויטול כל ד' מינים פעם אחרת אך לא יברך דכיון לדעת כמה גדולים יצא ידי חובתו בכך. והובא בשו"ת יוסף אומץ שם ובס' ערך השולחן לרבי יצחק טייב (אות יא) ונראה דה"ה בכל פיסול שלדעת חלק מהפוסקים הינו כשר אין לחזור ולברך שנית אף כשהיה הסח הדעת כמ"ש יכין ובועז שם.
ולכאורה יש לחקור אמאי ברכת שהחיינו שעל הכוס הכוללת את יו"ט ואת הסוכה לא תכלול גם את ברכת הזמן של הלולב כדאמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא וששתי לראות הערתי זו בראב"ד (תשובות ופסקים סימן ח) שגם הוא נתקשה בזה ונשאר בצ"ע והוסיף דבשלמא תקיעת שופר בראש השנה משום דלא אתי דרבנן [ברכת הזמן על יום ר"ה דלא הוי רגל] ומפיק דאוריתא [ברכת זמן על מצות תקיעה בשופר] אלא נטילת לולב ליתי זמן שאומרים על הכוס שהוא מן התורה ומפיק נטילת לולב שהוא מן התורה דודאי דאוריתא מפיק דאוריתא ונשאר בצ"ע. וראה עוד בסמוך.
והיה נראה ליישב בפשיטות שברכת הזמן של הלולב שונה מסוכה (שמצותה למחרת) ואין לערב בניהם ומטעם זה לא יצא בברכת הזמן שעל הכוס (בקידוש) גם על הלולב, ומדלא חילק הראב"ד ונשאר בצ"ע נראה דלא שאני ליה בהכי, ונראה שדעת הראב"ד בזה כמ"ש בספר אור זרוע (ח"א הלכות כיסוי הדם סימן שפז) דלא תיקשי והא כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו היינו דוקא מפני שהברכות חלוקות כגון שיש לפניו ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית ע"כ צריך עכאו"א לברך בפ"ע אבל במקום שהברכות שוות מודה ר"י דבברכה אחת סגי הילכך הכא שהכל היא ברכת זמן אע"פ שהוא חייב ג' ברכות של זמן יו"ט סוכה לולב אע"פ כן בברכת זמן אחד סגי לה בעבור כולם וזמן אחד עולה לכאן ולכאן והכי אמרי' ס"פ בכל מערבין זכרון אחד עולה לכאן ולכאן.
וכן מובא דיצא ידי חובה בברכת הזמן של הלולב בכסא דקידושא בספר הלכות גדולות (סימן יד הלכות סוכה עמוד קצב) שלמד מדאמ' רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו כולהו אכסא דקידושא הילכך זמן בין עושה סוכה לעצמו בין עושה לולב לא צריך למימר. דסגי בדכסא הרי אתה רואה דבשלשה זמנים יוצא בזמן אחד וכן מוכח מהירושלמי (פ' לולב הגזול) כשהוא עושה לולב מברך לעשות לולב וכשהוא נוטלו אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב ואינו מברך שהחיינו. וכמדומה שחסרון הסופר הוא, שגם גבי לולב הטעם כמו שגבי סוכה נפטר בזמן שאמר על הכוס הכי נמי בלולב, וכדאמרינן מסדר להו לכולהו אכסא דקידושא, פירוש כבר יצא בזמן שאמר על הכוס משום יום טוב, ועולה נמי לכאן ולכאן ונפטר בזמן בעשיית סוכה, וכן בלולב. והובא בראבי"ה (ח"ב - מסכת ראש השנה סימן תקלד) וכתב וזה קשה לי על נהוג שלנו היינו שמברכים זמן יחד כשנוטל את הלולב. וכן מובא הירושלמי בספר אור זרוע שם דהיינו שאין לברך בזמן הנטילה. ובמקום אחר (הלכות עירובין סימן קמ) תירץ בשם רב נסים גאון זצ"ל דשופר בעי זמן מפני שזמן דר"ה ויוה"כ לאו דאורייתא דלאו רגלים נינהו אבל שופר דר"ה דאורייתא הוא הלכך לא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא אבל זמן דסוכה שהוא דאוריית' מפיק לזמן דלולב.
וכן משמע מסידור רש"י (סימן רכח) וז"ל הילכך זמן בין דעושה סוכה לעצמו בין דעושה לולב לעצמו לא צריך למימר דסגי בדכסא וכן לשונו של מחזור ויטרי (סימן שנז). איברא דמאידך במחזור ויטרי (בסימן שעד) ובסידור רש"י (סימן שב) אחר שהביאו את בעל הלכות גדולות הנ"ל אך העלו שבחו"ל מברכים ביום א' ואין מברכים זמן ביום ב'. מוכח דבעינן לברך שהחיינו על הלולב ביום א' ולא סגי בכסא. וטעמו של מחזור ויטרי שהראשונים נהגו לברך שתים בנטילתו. הואיל ואין כל אדם עושה לולב לעצמו אלא סומכין על של ציבור. לכך מברך כל אדם שתים בנטילתו כטעם הב"י שנביא דבריו לקמן בסוכה.
ומאידך ראיתי לריטב"א שם שהעלה דלא בא רב אשי לפטור מזמן שבשעת מעשה, ולכולי עלמא כל שברך על הסוכה או על הלולב זמן בשעת מעשה שוב אין לומר עליהם זמן אלא שאומר זמן בשעת קדוש מדין החג, והרוצה לצאת ידי שתיהן כשעושה סוכה לעצמו מברך זמן ואח"כ מסדר ברכת לישב וזמן על הכוס ועושה לולבו על ידי אחרים כדי שלא יתחייב עליו לומר זמן בשעת מעשה וכן ראוי לעשות וכך מצאתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. וכ"כ בספר כלבו (סימן עב) העושה סוכה או לולב לעצמו מברך שהחיינו בשעת עשיה דוקא כשהוא עושה אותן לעצמו אבל עשאן לאחרים אינו מברך וכן מבואר מלשון בגמרא שם.
וכן כתב הר"י מקורביל (בסמ"ק סוף סימן צג), כשעושים סוכה מברכים שהחיינו, אבל אין לברך לעשות סוכה, והובא בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן מא). וקצת משמע מר"ת בספר הישר (סימן מח) שגם סובר דבעינן לברך בעשייה שכתב וז"ל וכן בסוכה העומדת ועשויה ואינו יכול לחדש בה דבר אינו מברך אם יעשנה, ואם יחדש בה דבר הברכה נוהגת בה. וגם בספר בית שואבה (דף פח:) הוכיח מדברי מרן דראוי לברך שהחיינו בשעת עשייה וציין גם לריטב"א הנ"ל אך כתב דאנן בדידן לא נהגינן לברך זמן בשעת עשיית הסוכה ונהרא נהרא ופשטיה. ושו"ר שכן כתב בספר הלכות קצובות (הלכות סוכה אות א) בזמן הגאונים העושה סוכה כשיתחיל לעשות צריך לברך שהחיינו וכ"כ בסדר רב עמרם גאון (סדר חג הסוכות) העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו, והעושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכ"כ בספר מצוות קטן (מצוה צג) וכ"כ הרמב"ם (בהלכות ברכות פרק יא הלכה ט) וז"ל כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן עכ"ל.
ולפי פירושם מדינא חייב לברך בעשייה אלא אם כן נעשה ע"י אחר אזי ברכת הזמן נדחית לעת הנטילה ומטעם זה כתב בספר ערך השולחן לרבי יצחק טייב (אות ו) שראוי לעשות הלולב ע"י אחר כדי שלא יתחייב לומר זמן בשעת מעשה. אלא שהב"י (בסימן תרסב) לא חילק בין נעשה ע"י אחר ובין שנעשה על ידו פשוט לו דכיון שאין אנו מברכין בשעת עשייה אלא בשעת נטילת לולב צריך לברך בפעם הראשונה שנוטלו. [ואם שכח לברך זמן בפעם הראשונה יברך בימים האחרים באיזה יום שיזכור ובלבד שיברך בשעת הנטילה כדבר' אחרונים מ"א, א"א, ח"א מ"ב, כף החיים (סימן תרמד).].
וקשיא לי במ"ש מרן הב"י (סימן תרמא) בשם המרדכי דהאידנא לא ברכינן שהחיינו על עשיית סוכה כמו שעשו בימי החכמים התנאים והאמוראים וי"ל לפי שכל אחד היה עושה לעצמו לפיכך היה מברך אבל עתה שאחד עושה למאה אין נראה שיברך העושה והשאר לא יברכו וסמכינן אהא דאמרינן רב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא וכן עמא דבר. ע"ש. וחידוש הוא שתפס מרן דברי המרדכי אף שכנגדו חלוקים הריטב"א בשם הרמב"ן וכל הפוס' הנ"ל ובראשם הרמב"ם וס"ל דבעי לברך זמן על העשייה ולא חילקו בין זמן הגמ' לזמנם. וזאת משום דמדינא צריך לברך בעשייה ולא לדחות לכסא דקידושא.
ועוד מה ההפרש אם אחד יברך בזמן עשייה ובכוס הקידוש ושאר לא יברכו בעשייה אלא בכסא. דהא תנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה כדברי הריטב"א כדקתני בהדיא העושה סוכה העושה לולב מברך שהחיינו וקתני נמי אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד דחייב לברך זמן מיד ורב כהנא היכי שביק ליה עד שעת כניסה, אלא ודאי דלתנא דמתניתין בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה ועל הלולב. ועוד שכתב הריטב"א שראוי לעשות וכך מצא בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. ועוד שדעת הלכות רי"ץ גיאת הנ"ל וספר כלבו (סימן עב) ציין להא דכתבו שבסוכה אף על פי שברך על עשייתה מברך על הכוס דהאי מצוה באפי נפשה והאי מצוה באפי נפשה, וכן נראה מדפסק בגמרא והלכתא סוכה ואחר כך זמן בסתמא ולא ביאר אם לא בירך בשעת העשיה.
צ"ל שאף שהביא מרן בב"י דברי התוס' דבאופן שבירך שהחיינו בעשייה אינו מברך שוב שהחיינו על הכוס דודאי משמע לו מברייתא דלכתחילה עיקר הברכה היא בשעת עשיית הסוכה מ"מ ממה שפסק שיאחר הברכה ויאמרנה על הכוס נראה דהי' מסופק אם יהיה צריך לחזור ולברך בשביל היום וכסברת רש"י ותוס' וספר יראים (סימן תכא) והנמשכי' אחריהם, או לאו דמ"מ אינו בהידור שיקדשו על היום ולא יברך שהחיינו כמו שמברך בכל שאר י"ט ומפני ההידור ושלא לחלק בין י"ט לי"ט הוה קא מאחר לה ומסדר להו אכסא. וכמ"ש בשו"ת ב"ח שם וז"ל התוס' שם מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יו"ט כמו שמברכין ביום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אע"פ שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי. ולכן כתב כשאין להם סוכה לא יברכו זמן כלל.
ואפשר גם לומר מדאיפליגו בזה רבוואתא לכן העלה לא לברך בעשייה דאמרינן סב"ל עיין לביאור הלכה שם (ד"ה אלא שאנו) שמסתפק בפמ"ג אם שוב יברך זמן בשעת קידוש על יו"ט וכו' בברכי יוסף שנסתפק ג"כ בזה והעלה דלדעת התוספות והרא"ש והר"ן וכל בו וא"ח לא יברך אבל לדעת הרמב"ם והרמב"ן והריטב"א ודעימייהו יברך ומסיק כיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל בשם בכורי יעקב וכ"כ החתם סופר (מסכת פסחים דף קב:) כשמברך זמן בעשי' סוכה אי"צ לברך אכסא דקידושא ועיין עוד לשו"ת מהר"י בי רב (סימן סב) בדברי בעל הלבוש טעמא שנוהגים כן להניח ברכת שהחיינו עד קידוש על הכוס ואין מברכין אותו בשעת עשיתה אע"ג דזריזין מקדימין למצות.
ונשאל רב מר מברך קמי רב ניסים שהובא ראבי"ה (ח"ב מסכת ראש השנה סימן תקלד) וספר אור זרוע (ח"ב הלכות עירובין סימן קמ) בשבתא דריגלא מאי טעמא מברכים אשופר בשעת תקיעה לשמוע קול שופר וגם שהחיינו, ובשעת נטילת לולב מברכין על נטילת לולב ולא שהחיינו. וכוונת השאלה מפני מה אנו מברכין זמן בשני ימים טובים של ר"ה על תקיעת שופר. ועל נטילת לולב אין אנו מברכין כ"א פעם אחת זמן עיין ספר תשב"ץ קטן (סימן קנא). דמה שאנו מברכין זמן על הלולב ביום ראשון של סוכה לפי שהזמן שבירך בליל סוכה היה בשביל עשיית סוכה ולא בשביל נטילת לולב. עכ"ל. והשיב רבינו ניסים זמן דקידושא ברגל דסוכות מדאורייתא, ואתי דאורייתא ופטר דאורייתא, נטילת לולב ביום ראשון, וסגי בהא דמסדר לה אכסא, וגם בשעת עשיה אין צריך לברך, וכל שכן דפטר דרבנן כגון ביום שני, ואפילו הא והא דרבנן פטר ליה. אבל זמן בקידושא דראש השנה דרבנן דלאו רגלים נינהו ותקיעתא דאורייתא ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ומשמע מדבריו דלא מברכין זמן כלל על הלולב אלא שבספר תשב"ץ שם מבואר להדיא שהשיב דבעי לברך זמן ביום הראשון וז"ל: ומה שאנו מברכין זמן על הלולב ביום ראשון של סוכה לפי שהזמן שבירך בליל סוכה היה בשביל עשיית סוכה ולא בשביל נטילת לולב. ע"ש.
ומה שמובא בספר התשב"ץ שם דאי יום ראשון הוי חול לא יצא בברכת שהחיינו שבירך ביום ראשון בלולב לפי שאז אינו אלא שעת עשייה ולא שעת נטילה. ותירץ הב"י (או"ח סימן תרסב) בשם תשובת רש"י י"ל דשאני הכא דנטלו לשם מצוה לברך עליו ועדיף טפי מנטלו בחול אחר עשייה וכן נוהגין באשכנז שאין מברכין זמן על הלולב ביום שני עכ"ל. וכעין זה העלה המג"א (סימן תרסב ס' א') דבלולב אם בירך זמן בשעת עשיה יצא וכמ"ש סי' תרמ"ח ולכן אפי' אי הוי אתמול חול (בספיקא דיומא) יצא בשהחיינו דלא גרע משעת עשיה משא"כ בשופר כנ"ל ברור.
ומאחר ומצות לולב אינה כמצות סוכה שנוהגת ביום בלבד דלילה אינו זמן נטילת לולב כדאיתא בגמ' דף (מה:) לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא, דבשלמא מצות סוכה זהו זמנה אבל לולב אין זה זמן חיובו דבלילה אינו ניטל וכן אין זה זמן עשייתו. לכן אין ברכת זמן בליל א' דסוכות פוטרתו דרק בזמן עשייתו ובזמן שיוצא בו ידי חובה מברכין שהחיינו ומטעם זה אין ברכת הכוס בערב יו"ט פוטרת גם את הלולב. וכמ"ש בהלכות רי"ץ גיאת (בהלכות סוכה עמוד קיט) שביאר את הגמ' על הא דרב כהנא לאו אסוכה ולולב אתרווייהו הדרי אלא אסוכה לחודה הדר הואיל וזמן ישיבה וקדוש בהדדי נינהו הוה מסדר אכסא קידוש וסוכה וסגי ליה הואיל וזמן ישיבה וקידוש כהדדי נינהו. כאן כדאי להעיר שזה דלא כתשובת רבנו נסים הנ"ל שכתב דקידושא דרגל דאורייתא ונטילת לולב דאורייתא ומפיק דאורייתא וצריך לברך בשעת עשייה ואם רצה לברך שתים בשעת נטילה היינו זמן חיוב מצוה רשאי ואין צריך לברך בשעת עשייה. כללו של דבר זמן דמצוה פעם אחת מברך בירך בשעת עשייה אינו חוזר ומברך בשעת חיוב היה רגיל לברך בשעת חיוב אין צריך לברך בשעת עשייה.
וכן ראיתי שתמה הרא"ש בסוכה (פרק ד סימן ב) על דברי בעל הלכות גדולות דזמן דכסא פוטר דלולב והלא לענין לולב מיפסקי לילות מימים. וגם בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות לולב דף פז:) כתב דלולב מופלג לילות מימים לכן אינו פוטר זמן דסוכה. וכן ס"ל לשו"ת הב"ח (ישנות סימן קלב) דאין ראייה מזמן דלולב דשאני לולב דמיפסקי לילות מימים. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב שם וכף החיים (סימן תקפה אות חי) ועוד. ושו"ר לחיד"א בספר טוב עין (סימן צב) כדברינו דלא מטא זמנייהו דלילה לא זמניה הוא אינו נפטר בזמן של לילה.
וטעם אחר ראיתי להראב"ד דזמן דקידוש אינו פוטר דלולב כי היכי דפוטר סוכה לאו מטעמא דלולב מיפסיק לילות מימים אלא מטעמא דלולב אינו לפניו בשעת ברכה והשתא שפיר כתב הראב"ד דמי שבירך בביתו זמן על י"ט צריך לחזור ולברך זמן למחר אסוכה דאין זמן די"ט פטור זמן דסוכה כיון שאין הסוכה לפניו דהרי אינו יושב בתוכה ואינו יוצא חובה כי היכי דאינו פוטר זמן דלולב כיון שאינו לפניו ה"נ אינו פוטר את הלולב כיון שאינו לפניו. ומטעם זה נראה לומר כשיורד גשם בליל הראשון של חג סוכות ואכל בביתו ואחר כמה שעות פסק הגשם ובא לסוכתו לאכול שם יברך שוב שהחיינו על הסוכה עצמה ועיין עוד לקמן.
ומכל הלין נמצאנו למדים מכמה טעמים אין ברכת שהחיינו שעל הכוס פוטרת את ברכת שהחיינו של הלולב אף אם כיון לצאת בברכת הכוס אין מועיל כלל ומאידך גיסא י"א דיוצא בברכת הזמן שעל הכוס ולא יברך שנית על הלולב בזמן חיובו. וכיון דהא מלתא תלי' בפלוגתא דרבוותא ואין לאדם להכניס ראשו בספק ברכה לבטלה דהכא הוי פלוגתא בברכה ולא הוי פלוגתא בעשיית המצוה, וכמ"ש הרדב"ז (בח"ב סי' רכ"ט) דהיכא דהפלוגתא בברכה, ספק ברכות להקל, אבל אי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך. וכיון דבנדון דידן, דמחלוקת בברכה, לא יברך ברכת הזמן על הלולב עיין עוד בזה בספרינו שו"ת בריח התיכון. וכעין זה העלה הברכי יוסף (או"ח סימן תרמג ס"ק א) וכף החיים (אות ז) אם בירך זמן בעשיית סוכה, נראה דלא יברך זמן לרגל. ע"ש שהאריך בזה.
ויש לדחות דלא דמי סוכה ללולב דאף אם נאמר שכיון בליל סוכות בברכת הזמן גם על הלולב צריך לחזור ולברך על הזמן בעת נטילתו וזה מוכח מדברי הב"י (סימן תרמא) כנ"ל דמשמע לתוספות, והרא"ש, והר"ן (כב: ד"ה ואם) שאם בירך שהחיינו בשעת עשייה אינו מברך כשנכנס לישב בה ותמהו על זה דהא צריך לברך משום יום טוב כדרך שמברך בשאר יום טוב ואפשר דכיון דסוכה מחמת חג קא אתיא זמן דידה אף על פי שבירך בחול פטר לזמן דחג. וגם בשו"ת מחנה ישראל (סימן מא) חבירו של החיד"א תמה על התוס' והרא"ש. ואעפ"כ כתב הר"ן (שם) בשם הראב"ד שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אף על פי שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירכו בשעת עשייה כשם שמברכין על הלולב זמן אף על פי שכבר בירך אותו בלילה. והובא להלכה בדברי הרמ"א בהגה בשו"ע שם בשם הר"ן וז"ל ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה, אע"פ שבירך זמן בביתו, כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה; ואם בירך זמן בשעת עשייה, סגי ליה. (ר"ן פרק לולב וערבה).
ומה שב"ח ערער על זה מכח מ"ש התוספות כבר השיג עליו והליץ בעד הר"ן בברכי יוסף שם (ס"ק א) ובשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן לב) ושו"ר שגם המאירי שם העלה כן. וכן הובא ע"י האחרונים להלכה מג"א (ס"ק ב) ורבינו זלמן (אות ב) משנ"ב (ס"ק ו) וערוך השולחן (אות ד) ובשערי תשובה שם בשם בה"ט שבו"י (ח"א סימן מ"ב) דהעיקר כרמ"א בזה שלא יצא בזמן דחג שבירך בבית כיון שאינו שעת עשיי' ולא שעת מצותה ע"ש וע' בא"ר שהשיג גם כן על הב"ח והביא דברי הכלבו וכן בבר"י הביא בשם אורחות חיים כדברי הר"ן שממנו מקור דברי הרמ"א וכן העלה כף החיים (אות ט) וציין לפוס' רבים שהביאו סמוכות לזה דיש לחלק בין בירך זמן בעשיית סוכה דפוטר זמן הרגל ובין בירך זמן בביתו ארגל דלא פטר זמן סוכה. ושו"ר שמובא בדברי ר"ז (בסימן תרמג אות ה) בכדי לפטור ברכת הזמן של הסוכה צריך להיות בתוכה. ודלא כשו"ת ישמח לבב (חלק או"ח סימן יח) שכתב בשם האחרונים דטוב להמתין כמו שעה ושתים ואם לא פסקו הגשמים יקדש בסוכה ויברך רק שהחיינו ויכוין לפטור גם הסוכה.
ועוד נפ"מ בזה לבונה לו סוכה בחול המועד בישיבתו בסוכה יברך שחיינו וכמ"ש בחזון עובדיה (סכות עמוד מט סעיף כה) ועוד נפ"מ ראיתי בשו"ת ויקרא אברהם (חלק או"ח סימן לב) על מי שטעה בליל א' של סוכה דבירך שהחיינו ואח"כ לישב בסוכה כמו בליל ב' כמ"ש מרן בסי' תרס"א נראה דלמחר בקידושא רבה יברך אותה אחר שיאמר לישב בסוכה ולא מבעיא למ"ש מור"ם בסי' תרמ"א דמי שלא אכל בליל י"ט א' בסוכה כשאוכל למחר מברך זמן והכי נקטי האחרונים כמ"ש בס' יד אהרן שם והרב זכור לאברהם אלא גם להב"ח בתשובה סי' קל"ב דחלק על מור"ם דשאני דאכל בבית או מחמת גשמים או אונס אחר ושייך לומר שהחיינו שבירך אח"כ קאי גם לסוכה אע"ג שלא אכל בתוכה בכאן מודה מדהקדים שהחיינו גלי אדעתיה דלא בירך רק על הרגל בלבד ואכתי שהחיינו על הסוכה לא בירך.
ולשיטתם כ"ש שלא פוטר את הלולב שאין מצותו בלילה כלל ועוד שלא נמצא לידו כמוכח מתשובת הב"ח שם דאין לולב דומה לסוכה וי"ט דשאני סוכה וי"ט דכיון ששניהם נוהגי' בלילות כבימי' הלכך זמן די"ט פוטר זמן דעשיית סוכה אבל לולב דזמנו ביום ולא בלילה. כיון דמפסקי לילות מימים אין זמן די"ט פוטר זמן דלולב ואע"פ שהשיג על הר"ן הנ"ל הסכים דבלולב לא יצא י"ח בברכת הזמן. וכ"כ בספר העיטור - עשרת הדיברות (הלכות לולב דף פז עמוד ב) שלולב אינו אלא ביום ולא יצא בשל סוכה ע"ש.
זאת ועוד ראיתי בסידור רש"י (סימן שב) ובמחזור ויטרי (סימן שעד) מתלמידיו של רש"י שנשאלו האם צריך לברך זמן על הלולב ביום ב' בחו"ל והשיבו שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוספתא וכלל כלל אין חיוב ברכה זו אלא בשעת עשייתו של לולב בחול בשעה שאוגדו ומתקנו. ובסוכה נמי בשעה שעושה אותה. דת"ר העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. נכנס לישב בה אומ' אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו. נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב. ותו תניא גבי סוכה. היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר ביום טוב עצמו. כגון למימך בסתרקי ולעטרה בקרמין ובסדינין המצויירין מברך מיד שהחיינו. דעיקר חיוב בשעת מעשה. ואם אין יכול לחדש בה דבר מברך שתים. בכניסתו אחת אסוכה ברישא ואחת אזמן. אבל בלולב לא מצריך בשעת נטילה אלא אחת בנטילתו. אלמ' דכלל ליכ' ברכה זמן. אלא בשעת עשייה דהיינו בחול. אבל הראשונים שנהגו לברך שתים בנטילתו. הואיל ואין כל אדם עושה לולב לעצמו אלא סומכין על של ציבור. לכך מברך כל אדם שתים בנטילתו.
ועוד נראה להוכיח ממעשה בב"י (סימן תרנא) הנ"ל בה"ר משולם שנטל לולב ביום טוב ראשון ובירך על נטילת לולב ושהחיינו ואחר כך הסתכל בו ולא מצא בו ערבה והניחה בלולב וחזר ונטלו ונטל גם כן האתרוג ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה. ומה לי לחזור ולברך משום שאין את כל ארבעת המינים או לחזור ולברך משום שאין את "זמן הכושר" דהיינו שהלילה אינו זמנו כפי שאינו יוצא י"ח כשחסר אחד המינים כך אינו יוצא י"ח אם בירך בלילה וכפי שחוזר ומברך שהחיינו על המין החסר כך חוזר ומברך "בשעת הכושר" דהיינו ביום. ואע"פ שאין מברכים מדאמרינן סב"ל אבל כשסח חוזר ומברך וכ"ש כאן יש הסח הדעת גמור עד למצותו בבוקר. וראיתי למאירי שמה שהלולב גבוה מכולם בשל זאת הברכה עליו ולא על שאר המינים ושמא הכוונה גבוה מעליהם מבחינה איכות דהיינו מעלה ולא גובה פיזי, אלא ודאי שאכן בשל גובהו הברכה עליו.
ומה שמברכים שהחיינו על עשיית סוכה ולולב ולא על שאר המצוות משום שיש בעשייתה קצת הנאה והרחבת הלב ואין מברכים על עשיית שופר, מצה, מגילה. שיש בהם טורח כמובא בכלבו שם וכעין זה בתוס' ועיין לעוד טעמים בכף החיים שם. עיין לערך השולחן (אות א) דדעת הרמב"ם לברך גם על השופר.
לסיכום: אע"פ שכיון בברכת שהחיינו שעל הכוס ביו"ט לפטור גם את הלולב אינו נפטר בזה וצריך לברך ברכת שהחיינו שנית למחרת בזמן שיוצא בו ידי חובה.
פירות הנושרים:
1. מן הראוי היה לברך שהחיינו על עשיית הסוכה, אלא שאנו סומכין על שהחיינו שאומרים בקידוש.
2. המברך זמן על עשיית הסוכה יש לו על מי לסמוך.
3. ראוי לחוש ולעשות הלולב ע"י אחר כדי שלא יתחייב לומר זמן בשעת מעשה.
4. אם נטל לולב ובירך על נטילת לולב ואחר כך הסתכל בו ולא מצא בו ערבה למצוה מן המובחר להניח ערבה בלולב וחוזר ונוטלו עם האתרוג ומברך על נטילת ערבה ואפשר ליטול את הערבה בלבד ולברך על נטילת ערבה אלא מצוה מן המובחר בעי למיעבד ליטול ארבע מינים בבת אחת. וזהו דוקא כשהיה הפסק בין הברכה לנטילה השניה ואם לאו אינו מברך שנית. ואף אם שח בענין אין צריך לברך שנית.
5. כשאחד מארבעת המינים היה חסר או פסול כשחוזר ומברך אין מברך על נטילת לולב אלא על נטילת המין החסר או הפסול.
6. כשמברך על ההדס אומר על נטילת הדס על הערבה אומר על נטילת ערבה על אתרוג אומר על נטילת אתרוג.
7. כשנטל לולב פסול ביו"ט ראשון או שהיה חסר בו אחד מהמינים וברך עליו שהחיינו והיה הסח הדעת וכשנוטלו שנית חוזר מברך גם שהחיינו ואם לא סח בנתים לא יברך שנית.
8. אם נטל לולב ואח"כ מצא כי אין שם אלא ערבה אחת ישים ערבה אחרת ויטול כל ד' מינים פעם אחרת אבל לא יברך. וכן בכל פיסול שלדעת מס' פוסקים הינו כשר אין לחזור ולברך שנית אף כשהיה הסח הדעת.
9. אם לא בירך על הלולב ביום הראשון ברכת שהחיינו יברך למחרת בשעת עשייה המצוה כשיוצא בהם ידי חובתו. או בימים האחרים באיזה יום שיזכור ובלבד שיברך בשעת הנטילה.
10. ביום הראשון כשרואה שלא יפסיקו הגשמים מקדש בביתו ומברך שהחיינו ומכוין בשהחיינו על יו"ט (ואינו מברך לישב בסוכה) ונוטל ידיו ואוכל ולמחרת כשיאכל בסוכתו יברך שהחיינו על הסוכה.
11. העושה סוכה בחוה"מ (ולא היה בסוכה לפני זה) יברך שהחיינו באכילתו שם אע"פ שבירך שהחיינו בליל החג בביתו.
12. בברכת שהחיינו שעל הכוס יכוין על החג ועל הסוכה.
13. אין לברך שהחיינו אלא בשעת עשייה או בשעת מצוה.
14. ברכת שהחיינו על הלולב מברך בעודו מונח לפניו קודם שיטלנו שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אם נטלו ויצא ידי חובה אינו יכול לברך שהחיינו דבעינן זמן עשייה או שעת מצוה וליכא, מ"מ בדיעבד אפילו נטל כבר את כולם יכול לברך כי יש עדיין את מצות הנענועים, דהא גם הנענוע הוא מן המצוה ראה משנ"ב (סימן תרנא ס"ק כו) ובדברינו בשו"ת בריח התיכון בהלכות מילה.
15. אין לברך ברכת המצות אקב"ו לעשות סוכה או לולב, שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון אלו וכגון ציצית ותפילין אינו מברך ברכת המצות בעשייתן אלא זמן בלחוד.
16. בירך על הזמן בעשיית הסוכה אינו מברך זמן על הכוס.
17. בירך על הזמן בעשיית הלולב אינו מברך זמן בעת נטילת הלולב.
18. כשהברכות שוות ברכה אחת עולה לכולם.
סימן: י''ד - שאלה: האם נכון הוא לעשות כשמעלה ומוריד בנענועים לכפוף ולהטות את הלולב ואין ראשו למעלה וזנבו למטה?
בסוכה (דף לז:) אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא וכן בלולב. פשט הגמ' שצריך לעשות בעת נענוע הלולב כמו תנופת כבשי עצרת שנותן שתי הלחם על שני הכבשים בעודם חיים ומניח הכהן ידו תחתיהם ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר בהם והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה ועל זה אמר רבא וכן ללולב שהוא מעלה ומוריד כדרך כבשי עצרת אבל נענוע אחר לא. וכן פירש"י שם הונף היינו מוליך ומביא, הורם מעלה, ואין עלייה בלא הורדה.
אלא שהרי"ף שם העלה דנענוע זה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד וכן הוא בירושלמי וכ"כ המאירי שם וספר האורה (חלק א' צז הלכות לולב) ובספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות לולב דף צב:) שמצא לכמה גאונים כי הנענוע אינו מוליך ומביא. ומשמע מדקאמר לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר וכתב עוד שם על הא צופה הייתי בר"ג ור' יהושע כל העם מטרפין לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא. וכ"כ ראבי"ה (ח"ב - הלכות לולב סימן תרפג) פירוש נענעו זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד וכ"כ בהלכות לולב לראב"ד (השגות הרמב"ן) וכ"כ ר' עובדיה מברטנורא (סוכה פרק ג משנה ט).
ומבואר יותר במאירי בספר מגן אבות (סימן כא) לשון מטרפין ודאי נאמר על זעזוע בתנופה מהירה ומבולבלת כענין טרף בקלפי (יומא ל"ט ב) וכן ביצה טרופה (עדיות פ"ב מ"ד) או ענין השמעת קול העלים מלשון עלה (בראשית ח' י"א) כתרגומו טרפא, ואע"פ שבמקצת גמרות מצאנו בשתיהם לשון מנענעים וכו' ר"ל שכל פעם היו מנענעים וכו', הנה בגמרות ישנות ומדוייקות מצאנו לשון מטרפין ואף בערוך מצאנו כן. ואף בהלכות הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל. ומתוך כך נראה לי שזה שאמרו וכן ללולב פירושו לא שנענוע שבו יהא בהושטה לרוחותיו אלא ר"ל במוליך ומביא מעלה ומוריד, ועדיין אין לנו במנין הנענועים כלום, ונתחדש בירושלמי שיהו שלשה נענועים בכל הושטה והושטה והוא שיהא מוליך ומנענע ג' פעמים מביא ומנענע ג' פעמים מעלה ומנענע ג"פ מוריד ומנענע ג"פ, והוא הוא המנהג שנהגו בו אנו ואבותינו ורבותינו נוחי נפש. וכן הוא בספר אבודרהם שנביא דבריו לקמן.
ויתרה מזאת כתב בספר מהרי"ל (מנהגים סדר תפילות חג הסוכות) דעיקר מצות לולב הוא הנענוע וכן עוד רבים עיין בסמוך. אלא דמאידך מצינו לאחרים שאומרים שאין צריך דבר אחר כמובא בספר האגור (הלכות אתרוג סימן אלף טו) שמצא לכמה גאונים כי אין הנענוע אלא מוליך ומביא. וטעמם מובא בספר אבודרהם (סדר תפלת סוכות) שאין צורך נענוע שדרה ועלין שלא אמרו אלא כדרך שאמרו בתנופה (מנחות פ"ה מ"ו) מוליך ומביא מעלה ומוריד כנ"ל ועיין עוד בשיטות במאירי שם. נמצא שלרוב הפוס' הנענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד ששנינו במשנתינו בענין שתי הלחם וכבשי עצרת וי"א שהנענוע הוא המוליך ומביא.
ועוד לא מפורש בגמ' שם האם צריך להניף לכל ארבעת הרוחות או סגי לצד אחד. ומפי' הריטב"א שם מוכח דדיו לנענע לשתי רוחות ולא כמי שנוהג להוליך ולהביא לארבע רוחות כי אין זה אלא במחשבה והמושל בשתי רוחות העולם הוא המושל בארבע וכן נוהג מורי נר"ו וכן היו רבותיו נוהגין וראה עוד בסמוך בזה דעת הרמב"ם.
אלא שהרא"ש (סוכה פרק ג סימן כו) כתב שהעולם נהגו שמוליכין לד' רוחות ונראה שכיון דלא אפשיט' אזלינן לחומרא אלמא צריך נענוע וגם מוליך ומביא לכל הכוונים כדברי התוספות סוכה (דף לז:). ולכאורה במצות רבנן נקטינן לקולא ראיתי בתרומת הדשן (חלק א שו"ת סימן צז) שכתב אשירי בשם תוס' ור"ח, דאע"ג דניענוע אינו אלא מדרבנן, אפ"ה משום חביבות המצוה אזלינן לחומרא, וכ"כ הב"י שם בשם רבינו חננאל שאף על גב דנענוע זה מדרבנן משום חביבות המצוה אמרו כן נמצא שצריך שלש הולכות ושלש הובאות לכל צד וצד שהם שלשים ושש בין הכל ע"ש בעוד שיטות. וכ"כ בתרומת הדשן שם נהגינן לחלק הניענוע מל"ו כוחות בכל הפסוק. אף דבהודו שבסוף המזמור שכופלים אותו צריך לנענע ניענוע גמור ל"ו כוחות כשאומרו בפעם הראשונה כשכופל אותו צריך לנענע ג"כ. וראייה מאנא ה' הושיעה נא, דאינו ג"כ אלא פסוק אחד, ואפ"ה מנהג פשוט לנענע בכל פעם ניענוע גמור. והנענוע יהיה בסוף ההולכה או בסוף ההובאה כמובא ספר אבודרהם (סדר תפלת סוכות) הנענוע הוא שמוליך ידיו מכנגדו ולהלאה וינענע שם וכו'.
ומבואר בשו"ע (סימן תרנא סעיף ט) שהנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג' פעמים בהולכה וג' פעמים בהובאה, (הגהה טורף הלולב ומכסכס העלין בכל ניענוע) ופי' המג"א (ס"ק כ) ובעל המשנ"ב (ס"ק מב) ובשו"ע המקוצר לרב רצאבי (חלק ג סימן קיח אות ו) שההולכה עושה פעם אחת אבל הנענוע בעת ההולכה עושה ג' פעמים וכן בהובאה כשמביא הלולב אצלו עושה ג"כ הנענוע ג"פ וכסכוס מעט והמנענעין בכח עד שכמעט שהלולב נשבר עי"ז הוא טעות. והרמ"א בהג"ה חולק על מרן ודעתו דצריך להוליך ולהביא ג"פ ולא יעשה הנענועים בעת שיגמור ההולכה וההבאה כדעת מרן אלא יעשם בעת ההולכה וההובאה גופא ובכסכוס כמו שכתב מקודם. וכתבו אחרונים שבכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה. וסדר ההקפה בנענועים כמנהג ירושלים כמ"ש האר"י המובא בילקוט יוסף (עמוד קסח) להקיף דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב יוליך הלולב למרחוק ויחזור ויביאנו אליו שלוש פעמים ע"ש.
וטעם לדבר שצריך להוליך ולהביא ג' פעמים כו' ראיתי בשפת אמת (בסוכה דף לז:) י"ל לרמוז על ג' הטעמים שבגמ' למי שהרוחות שלו ולעצור רוחות רעות ולהיות לגירא בעיני דשיטנא, דאע"ג דאמרי' בגמ' דלאו מילתא היא משום דאתי השטן לאיגרוי ביה היינו שאין נכון לומר כן כדפי' רש"י אבל הענין הוא אמת כנ"ל. והטעם שאנו מנענעין הלולב מובא בספר אבודרהם שם להודיע כי נצחנו את כל המקטרגין עלינו כדאמרינן בירושלמי דפסיקתא כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא ונקטין לולבא בידיהון. פי' כדרך המלכים הנוצחין ותופסין העיירות לוקחין הרומח ואות המלכות תלוי עליו ועולין על ראש המגדל ומוליכ' ומביא' לכל רוח להודיע כי המלך נצח את הכל. והראבי"ה (ח"ב הלכות לולב סימן תרפג) כתב שמפורש בירושלמי למה מנענע כדי לנענע כוחו של קטיגור, פירוש שלא יהיה יתד תקועה במקום נאמן.
נמצא למדים שהנענוע עצמו אינו מהתורה והוא דבר שאין בו לא איסור ולא היתר ובדעבד מיהא אין הנענוע מעכב לא ההובאה ולא ההושטה ובכל אחד מן הצדדים אדם יוצא ידי חובתו, שהרי אמרינן והא מדאגבהי' נפיק בי' ואי ס"ד דצריך נענוע מן התורה מאי קושיא מדקאמר בגמ' מדאגביה נפיק ביה ומשני כשהפכו ולא משני בשלא נענע אלא ודאי דאין נענוע מעכב ואינו שייך לעיקר המצוה שכבר יצא י"ח בנטילתו בלי נענוע ואינו אלא שיירי מצוה ורק משום חביבות המצוה אמרו כן. וכך הוא דרך הנענועים (הכסכוסים). מוליך ומנענע (מכסכס) שם ומביא ומנענע (מכסכס) כך ג' פעמים בסך הכול ו' נענועים (כסכוסים) כך לארבעת רוחות השמים בסך הכל כ"ד נענועים (כסכוסים) ועוד ג' פעמים למעלה שמוליך ומביא ועוד ג' פעמים מטה שמוליך ומביא דהיינו י"ב נענועים (כסכוסים) ובסך הכול י"ב הכסכוסים הללו ועוד כד' הכסכוסים הנ"ל יחד ל"ו נענועים.
אלא שבכדי לצאת ידי חובה כראוי בנענועים צריך לאחוז את הלולב בצורה אנכית כדרך גידולו דבעינן כל ד' מינים שבלולב דרך גדילתן כדאמרינן דף (מה:) אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר עצי שטים עמדים. כמובא ברמב"ם (הלכות סוכה ולולב פרק ז הלכה ט) משיגביה ארבעה מינין אלו בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה בין בימין בין בשמאל יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן אבל שלא דרך גדילתן לא יצא, ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח.
וכן פסק מרן בשו"ע (סימן תרנא) ואם היפך אפילו בדיעבד לא יצא עיין משנ"ב (ס"ק טז) ובשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קנח) בלקח לולב שלא כדרך גדילתו דיחזור ויברך. ואין לחלק ולומר בדבר מצוה שיוצא בה ידי חובה חייב דרך גידולו ושיירי מצוה אין חיוב שיהיה בדרך גידולו. דאף הדס של הבדלה ניטל כדרך גדילתו כמובא בראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תקיג) וכן מוכח בב"י (או"ח סימן תרנא) בשם אביו ז"ל שאין להטות ראשו כלפי מטה משום דהוי שלא כדרך גדילתו וכיון דכשנטלו שלא כדרך גדילתו לא יצא ונענועיו נמי צריך לעשותן כדרך גדילתו וחלק על דרך העולם שמתירים אף שראשו יהיה מטה וזנבו מעלה ע"ש. ומה שאתרוג תלוי באילן עוקצו למעלה מ"מ דרך גדילתו נקרא כשעוקצו למטה כמובא במחזיק ברכה (סימן תרנא) וברבינו זלמן שם (אות יב).
וזהו כשדעתו לצאת בהגבהתו ידי חובה אך כשאין בדעתנו לצאת אלא בעת ההלל יכולין אנו להוליך לולבינו בידנו לבית הכנסת אפי' כדרך גדילתו ואין צריך להפכו כי אין כונתנו לצאת בו אלא בעת שיטלו הקהל. כמובא בתוספות פסחים (דף ז:) ובשו"ת הרשב"א (חלק ז סימן רצז) ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ח חלק ד דף ס טור ד) וספר כלבו (סימן עב) וספר אור זרוע (ח"ב פסחים סימן רנו) עיין עוד בהרחבה בספרינו בשו"ת בריח התיכון (חלק א'). וכן מוכח מספר מהרי"ל (מנהגים סדר תפילות חג הסוכות) שלא היה מטה את הלולב אלא שהיה משפיל ידיו עם הלולב למטה ג"פ. ולא דחף ראש הלולב נגד הקרקע אך השפיל ידיו עם הלולב ע"ש.
אלא שראיתי בספר האשכול (הלכות סוכה דף קעג:) שפרשו משמיה דרב האי ז"ל הלולב אוחזו בידו ראשו כלפי מזרח וזנבו כלפי מערב ומנענעו כמנענע המקל מוליך כלפי מזרח ומחזירו כלפי מערב ג' פעמים, ונענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד וכ"כ המאירי בשם גאונים וכ"כ בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות לולב דף צב:) שראה לזקנים ולגדולים והר"ר אבן גיאות שהוליך ראשו לפניו וזנבו לאחוריו. וראיתי שהרגיש בזה וכתב על מה שאמר גאון ראשו לפניו וזנבו לאחריו אינו מנהג. דהא אין יוצאין בו אלא דרך גידולתן ועיקר אין בו נענוע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד ע"ש. וגם בשו"ת רדב"ז (חלק ד סימן רנז) הרגיש בזה והשיב אני משפיל ידי כלפי מטה וראש הלולב למעלה ומנענע שלשה פעמים ומביא את הלולב לכנגדי ומנענע שלשה פעמים. ובדין היה להפוך את ראש הלולב למטה כשאר הרוחות אלא שאני חושש שמא אין זה דרך גדילתו נמצאנו למדים מדבריו שגם הטייה מעמידה לשכיבה פסולה ואינה דרך גדילתו כמ"ש בספר העיטור וכ"ש אם מהפכו שראשו למטה וזנבו למעלה.
ואין לומר רק כשמהפכו (ראשו למטה וזנבו למעלה) נחשב אין זה דרך גידולו אלא אף במשכיבו (ראשו לצד וזנבו לצד במאוזן) אין זה דרך גידולו ואינו יוצא ידי חובה. כפי שכתב בעל העיטור הנ"ל וכן מוכח מהתוספות סוכה (דף לא:) ומחידושי הריטב"א שם באוגד לולב שלא במינו כיון שאינו נוטל אותו מין בדרך גדילתו הרי אינו נוטל אותו בדרך מינין, שאין יוצאין בהם אלא כדרך גדילתם ולפיכך אינו עובר בו לרבנן משום בל תוסיף. וכן כתבו הטור דלא דמי לאגדו שלא במינו דשרי דכשאגדו בו אין זה כמוסיף משום דאין זה דרך גדילתו הובא בב"י שם. וכ"כ המגן אברהם (ס"ק כז) וביאור הלכה (ד"ה משום בל) בשיטת הגר"א וכ"כ בילקוט יוסף שם ועוד. ונראה עוד שאף כשמוטה מעט אין נחשב דרך גידולו דהא לולב עקום דומה למגל, נוטה כלפי פניו פסול, אבל נוטה לאחוריו ודרך גדילתו הוא וכשר מזה מוכח שמה שנוטה מעט לאחריו כשר הא מעט מלפניו פסול שאין זה דרך גידולו וה"ה בנענועים.
אלא שראיתי בספר המנהגים (טירנא חג הסוכות) שקיבל שיש להפך ראש הלולב למטה כשמוליך למטה ומנענע. וכ"כ הרמ"א שם (בסעיף ט) לקיים המנהג להטות את הלולב שזנבו למעלה וראשו למטה, וז"ל: ומטין ראש הלולב לכל צד שמנענע נגדו, וכשמנענע למטה הופכו למטה ומקרי דרך גדילתן, הואיל ומחזיק אותן בידו דרך גדילתן ויש מדקדקין שלא להפך הלולב כשמנענעין למטה (מהרי"ל וב"י בשם אביו, וכן שמע ממהר"ר שכנא שראה כן ממהר"ר יעקב פולק, וכ"כ בכתבי האר"י); והמנהג כסברא ראשונה, וכן נ"ל עיקר. ובקיצור שולחן ערוך (סימן קלז סעיף ד) הביאו יש נוהגין שמהפכין את הלולב לצד מטה, ואל ישנה אדם מן המנהג.
והשיגו אחרונים על הרמ"א והם: הט"ז (ס"ק יב) באר היטב (אות יט) כף החיים (אות צט) בשם אחרונים ובמשנ"ב (ס"ק מו) וערוך השולחן (אות כו) דכתבו דיותר טוב שלא יהפכנו דבזה יוצא ידי הכל ואי מהפכו יש לחוש שמא אותה דיעה עיקר שאין זה דרך גדילתו וכ"כ בדה"ח ובח"א שכן הוא נכון. ולמדו מכבשי עצרת שהכהן לא היה משנה את ידו ממה שהיה בשעת עליה כך היה מוריד וכ"כ פמ"ג מדלא אמר רבא מלתא באפי נפשיה אלא דומיא דב' כבשי עצרת. וגם רבינו זלמן בהוספות כתב שבכל הנענועים יהיה ראש הלולב לצד מעלה.
איברא שהרב אשל אברהם שם העלה שלכו"ע יצא ידי חובה אף אם מהפך ובמנהג לא שייך אגודות. ונראה שלמד מהמשנה בסוכה (פרק ג משנה ט) שרבי עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא. ולא חששו לאגודות. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד - עניינים כלליים סימן א) בשם המהרשד"ם בדבר דליכא אסור לא אמרינן לא תתגודדו ע"ש מה שהסיק. וגם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן נז) ציין לשד"ח ועיין ועוד שם גם על דברי המג"א (סי' תצ"ג), דס"ל דלמסקנא גם במנהגא שייך ל"ת. ובשו"ת משפט כהן (עניני א"י סימן קכה).
ולכאורה למה לא העלו הטור והרמ"א בלולב כמו שכתבו בקביעת המזוזה שהמדקדקין, יוצאין ידי שניהם, ומניחים אותה בשיפוע (ובאלכסון) וכן ראוי לנהוג, וכן נוהגין במדינות אלו. ובכדי לצאת ידי דעת רש"י ור"ת נראה שצריך לקבע ממש באלכסון שווה בין מעומד לבין מושכב (45 מעלות) וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות מזוזה ועבדי' חציה עומד וחציה שכוב לצאת ידי שניהם. וכ"כ ספר חובת הדר (פ' ט אות ז) עיין עוד בזה בספרינו (בשו"ת בריח התיכון חלק ב סימן עד). ואפשר היה לומר שגם כאן היה ראוי לצאת ידי שתי הדעות ולנענע בצורה אופקית דהיינו ראשו לכוון מזרח וזנבו אלינו כפי שכתבנו לעיל בשם האשכול. אלא על כרחך שאין לומר כן דאינו דומה מדבעינן דרך גדילתו ואף זה אין דרך גידולו לאף שיטה וכפי שהרגיש בזה ספר העיטור הנ"ל, וכמ"ש לעיל בס"ד דאף כשמוטה מעט כלפי פניו פסול דלא הוי דרך גידולו.
נמצא דבעינן דרך גידולו כפשוטו ממש דהיינו זקוף וכמ"ש גם בילקוט יוסף (חלק ה עמוד קסח) אלא שצריך לומר שכל שמוטה מעט והוא דרך גדילתו שפיר שאין לך אילן שאינו מוטה מעט או הרבה וכשצריך לטרוף הלולב ולכסכסו יחזירנו אח"כ לדרך גידולו ולפי כתבי האר"י ז"ל שהובאו בערוך השולחן וכף החיים שם צריך לתפוס הלולב ביושר דרך גדילתו וכיון דכשנטלו שלא כדרך גדילתו לא יצא כל נענועיו נמי צריך לעשותן שנית כדרך גדילתו. ונראה שעץ הלולב (התמר) יש להקפיד יותר כיון שגדל אנכי יותר משאר המינים משום כך יש להקפיד בו יותר משאר המינים שבחלקם גדלים מעט מוטים. והאמת שאין האדם יכול להעמידם ולנענעם בדיוק כדרך גדילתם לכן צ"ל שגם אם יהיו מוטים מעט שלא כדרך גדילתם שרי שהרי אין התורה נמסרה למלאכי השרת ולא לחכמים אלא לעם כולו. לכן כשמנענע מטה ישפיל ידיו ויחזור ויגביהם וכן לצד מעלה ולעולם יהיה לולבו זקוף בכל הנענועים. וכתבו עוד שם בשם האר"י וכן נהגו העולם לעשות ג' הלכות וג' הובאות לכל רוח דוקא ע"ש. וזהו מנהג הספרדים.
וזהו סדר הנענועים לגברים בלבד ואע"פ דיש שנהגו הנשים לברך ע"פ ר"ת אפילו הכי אין לנשים לנענע הלולב וכמ"ש בשו"ת רב פעלים (חלק א סוד ישרים סימן יב) ודבריו הובאו גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן ב) דלא יאות לנשים לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר עושין האנשים, ועל כן בביתינו, אין אני מניח אותם לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר אנחנו עושים, אלא רק מברכין ונוטלין הלולב בידם, מיהו הקטנים שיודעים לנענע אנחנו מניחים אותם לעשות סדר הנענועים, יען דאע"ג שהם קטנים עכ"ז הם זכרים, ובזה עדיפי מנשים, ועיין מ"ש רבינו ז"ל בספר פרי עץ חיים וז"ל, וכיון שכונת הלולב להמשיך מן הדעת, לכן ארז"ל קטן היודע לנענע אביו צריך לקנות לו לולב, כי כבר יש בו כח להמשיך מן הדעת, עכ"ל.
לסיכום: כשעושה נענועים בלולבו יש להחזיק את לולבו זקוף (ישר) כדרך גדילתו גם כשמעלה ומוריד (כשצריך להתכופף) דהיינו שישפיל את ידיו למטה ולולבו יהיה תמיד ישר.
פירות הנושרים:
1. מה שמוליך ומביא הוא בכדי לעצור רוחות רעות. וי"א מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו.
2. מה שמעלה ומוריד הוא בכדי לעצור טללים רעים. וי"א למי שהשמים והארץ שלו.
3. מה שנוהגים לנענע בהולכה והבאה ג' פעמים בכל כוון לרמוז על ג' הטעמים שבגמ' למי שהרוחות שלו ולעצור רוחות רעות ולהיות לגירא בעיני דשיטנא.
4. טעם הדבר שאנו מנענעין הלולב להודיע כי נצחנו את כל המקטרגין עלינו כדאמרינן בירושלמי דפסיקתא כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא ונקטין לולבא בידיהון. פי' כדרך המלכים הנוצחין ותופסין העיירות לוקחין הרומח ואות המלכות תלוי עליו ועולין על ראש המגדל ומוליכ' ומביא' לכל רוח להודיע כי המלך נצח את הכל.
5. אין הנענוע מעכב ולא אף ההושטה והגבהה, אלא מדאגבהי' נפיק בי'.
6. בעינן כל ד' מינים שבלולב דרך גדילתן שכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר עצי שטים עמדים. אבל שלא דרך גדילתן לא יצא.