הלכות סוכה
סימן: א' - שאלה : בנסיעתו להקביל ברגל את פני רבו האם יכול לאכול ולישן מחוץ לסוכה כגון באוטובוס וכד' ?
איתא בסוכה (דף כז:) מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך. איני והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה. לא קשיא, הא דאזיל ואתי ביומיה, הא דאזיל ולא אתי ביומיה. ובחידושי הריטב"א שם פי' בדליתיה במתא דאי בדאיתיה במתא בכל יום ויום הוא חייב. ופי' דבריו יותר בראש השנה (דף טז:) וז"ל: שנאמר לא חודש ולא שבת, וכ"ת א"כ הוה ליה למימר חייב אדם להקביל פני רבו בשבת, י"ל דר' יצחק תפס קצה האחרון כי ההקבלה היא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלאו הכי, ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש, וזהו שאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת [יש משעה] שראית אותו, ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם אחת ברגל, ולא הוצרך ר' יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו, ושבת נמי דנקט כולל גם יו"ט. וכן פי' רבינו חננאל שם ועוד עיין לקמן. וכן מבואר בקידושין (נט.) כשהיו דורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב עיין לרש"י ולתוס' והר"ן שם.
והרמב"ם ז"ל הביא להאי דינא (בהל' תלמוד תורה פ"ה ה"ז) וז"ל: וחייב לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו, ואח"כ ישב. וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל עכ"ל. וכן הזכירו נמי להאי דינא דרבי יצחק הרי"ף בראש השנה (דף ג:) והרא"ש שם (פ"א סי' ה). והמאירי בסוכה (כז:) כתב דדוקא דאזיל ואתי ביומא וכ"כ ראבי"ה (ח"ב סוכה סימן תרלט). ובחידושי הריטב"א פי' ואוקימנא שם דמיירי דאזיל ואתי ביומיה. פי' דאי לא אין לו לצאת מביתו ברגל בחולו של מועד דמצי נפיק, דביום טוב גופיה בתוך התחום הוא ולא סגיא דלא אזיל ואתי ביומיה. ומדברי מרן אין הכרע במה שכתב בשו"ע (או"ח סימן תרמ סעיף ז) ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. ולא חילק הא דאזיל ואתי ביומיה, הא דאזיל ולא אתי ביומיה ובכסף משנה שם ע"ד הרמב"ם כתב בדעת הרמב"ם דאין לחלק בין אזיל ואתי ביומא בין לאו חייב להקביל פני רבו דזהו דוקא לר"א דיחידאה הוא וסבירא ליה הכי דאזיל ואתי ביומא ואין הלכה כמותו אלא כרבי יצחק ע"ש.
והנה רבים הקשו על הגמ' הנ"ל דפתח ברגל וסיים בחודש ושבת, עיין לגאון צבי הירש חיות שם שהביאם. ותירץ לשיטת רש"י דאם עושין נשים מצוה אשר מן הדין פטורים אזי עוברים על בל תוסיף והקבלת פנים ברגל אם הוא מצוה אזי נשים פטורות דמ"ע שהז"ג היא שפיר אמר לא חודש ולא שבת דבחודש ושבת רשאית למיזל כיון דליכא מצוה באנשים משא"כ רגל דאיכא מצוה באנשים אסורה לילך אצלו דעוברת בבל תוסיף. מבואר מדבריו דליכא מצוה להקביל פני רבו בחודש ושבת.
אלא שאין כן דעת המג"א (באו"ח סימן שא ס"ק ז) שאף שכתב שהחיוב להקביל פניו דוקא ברגל אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מ"מ מסכים דמצוה איכא, ועוד דבסימן תקנד (ס"ק יב) כתב לחד תירוצא שיש חיוב בשבת ע"ש. ועוד כתב שם שהשוה הכתוב דין אשה לאיש בזה כדילפי' משונמית מבואר בדבריו שאינו הולך כלל בשיטת מהר"ץ חיות הנ"ל. ובערך השולחן למהר"י טייב חאו"ח (סי' שא סק"א) הביא את דברי המג"א (סי' שא סק"ז) דאשה שוה לאיש בזה כדילפינן מהשונמית שהלכה לקבל פני אלישע, והקשה ע"ז דהרי המג"א (בסי' תקנד) כתב דבחול אע"ג דחיוב ליכא להקביל פני רבו מצוה מיהא איכא. וא"כ מדוע בעלה דהשונמית אמר לה לא חודש ולא שבת הרי גם בחול איכא מצוה. ואחר שפלפל כתב ליישב, דבעלה של השונמית אמר לה כן אחר שאמרה ארוצה וגו' דאחר שראה אותה שהיא מקפדת ומזדרזת ללכת במרוצה מפני החיוב, לכך אמר לה הרי אין זה חודש ושבת שיש בהם חיוב, אלא יום חול הוא ואינו אלא מצוה בעלמא. יעו"ש. והובא בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג חו"מ, מילואים סימן טו עמוד תרה בהערה אות ד). וכ"כ בשו"ת קול מבשר (חלק ב סימן כח) משמי' דרבינו הגאון ר' העשיל ז"ל שפי' עפי"ד הגמ' איתתא לא תיזל לבי מדרשא בעידנא דאיכא בני רב והשתא א"ש דמוכח מהתם חיוב הקבלה ברגל אף דהתם לא כתיב רגל דאדרבה בחדש ושבת דוקא איבעי לה למיזל משום דליכא בני רב דאינו זמן הקבלת פני רבו ומדלא קאמר נמי לא רגל היום מכלל דחייב להקביל פני רבו ברגל ולא איבעי לה לשונמית למיזל ודו"ק. ותרתי שמעינן מדבריו שאשה פטורה מחיוב זה וכמו שהעיר מהר"י טייב, ועוד שחודש ושבת אינם זמן הקבלת פני רבו וכדעת מהר"ץ חיות. וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (חלק א סימן סג) בשם ספר חסידים (סי' שי"ג). ובמקום אחר כתב (חלק א סימן סט) אשה נשואה פטורה גם מכבוד רבה כשבעלה מוחה בידה, אבל כשאינו מוחה ודאי שהיא חייבת בו כמו שהיא חייבת בכבוד אבי' ואמה כמבואר בש"ך (יו"ד סי' ר"מ סקי"ט) שאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר. ומסתבר דה"ה לענין כבוד רבה ע"ש.
אלא ראיתי שהעלו האחרונים דכיום אין חיוב כלל מצוה להקביל את פני רבו אף לגברים ובנוסף לטעמם כתבו להוכיח כן ממה שהטור ומרן בש"ע השמיטו דין זה ולא כתבו חיוב בזה. ועיין לשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן רכח) דלא שייך דין "רבו" שיהיה חייב לקבל פניו, דבעי עכ"פ גדר איש האלקים איש קדוש בבחי' מ"ש [שבת נ"ו ע"א] וה' עמו מלמד שהלכה כמותו בכל מקום, ובחגיגה (ו ע"ב) אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואים תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין עיי"ש, וזה ת"ח שבזמן הש"ס לא שבזמנינו וגם בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא או"ח סימן צד) כתב שאין עתה חיוב אלא בזמן בהמ"ק, שמפורש שדין זה תלוי בדין עליה לרגל, ודין עליה לרגל תלוי בהקרבת הקרבן וכיוון שלא יכולים להקריב את הקרבן ממילא אין הולכים לרב, שלא יהא כבודו גדול מכבוד שמים, עיי"ש. ומבואר בדבריו שלמד גם בדעת השו"ע שהשמיט הלכה זו משום שבזמן הזה לא נוהגת מצוה זו. והביאו גם שערי תשובה (או"ח סימן תקכט ס"ק ד). וגם כף החיים (סימן תקכט אות לד) ציין לנוב"י אך סיים את דבריו בדברי החיד"א בשמחת הרגל על מס' סוכה דעתה שאין בהמ"ק חייבים לקבל פני הרב שהוא כמקבל פני השכינה זכר לחיוב ראייה לקבל פני השכינה ע"ש בדבריו.
ובשו"ת יחל ישראל (סימן יד) ציין לערוך לנר (סוכה כז, ב,). ולשו"ת שבט סופר (או"ח סי' יז) שהורו דלא כהנודע ביהודה. וכ"כ הרד"ק (מלכים ב פ' ד פ' כג) ושו"ת בצל החכמה (חלק א סימן סג) דרבים החולקים על הנוב"י בזה וראיתם מפרש"י שכ' דרבר"ה ור"ח היו פטורים מסוכה יען עסקו במצוה שהלכו לקבל פני ריש גלותא וכדאמרינן חייב אדם להקביל פני רבו ברגל ע"ש, וכזה פי' עוד בכמה מקומות. שכ' שהוא משום כבוד התורה ולומדיה וחייב להקביל פני רבו שהוקש כבודו לכבוד המקום וראיה מדברי הרמב"ם וציין גם לשו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"ב קונט' אחרון סי' נ"ד) ולס' יערות דבש (היפך דברי הגאון נוב"י) דדוקא אחר חורבן ביהמ"ק שייך מצות קבלת פני רבו ברגל, דהו"ל כקבלת פני שכינה, זכר לקבלת פני שכינה במקדש ע"ש וכ"כ כף החיים (סי' תקכ"ט אות ל"ד) והעתיק דברי הגאון החיד"א ז"ל בס' שמחת הרגל שכ' בשם הגרר"י ז"ל כהנ"ל. ולטעם זה מסתבר שצריך להקביל פני רבו בזמן שהוא יו"ט של שניהם דאז הוי זכר ודומיא למקדש דכשם שבא לראות כך בא לראות כדרשת חז"ל לאפוקי תושב א"י שעלה לביקור בחו"ל והוא יו"ט שני של גלויות.
אמנם הליץ בעד הנוב"י בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן מא) דבאמת קושיא מעיקרא ליתא, דהנו"ב מה שמבאר שם הוא רק דליכא חיובא אבל מצוה הוא מודה שפיר דאיכא גם בזה"ז, ולכן אין כל קושיא לא מהגמ' בסוכה ולא מהמקומות הנז' בשו"ע, ולזה דאיכא מצוה הוא לא רק ברגל כי אם אפילו בשבת, ואפילו יש מקום לומר דאיכא חלות מצוה גם בימות החול כמבואר במג"א (בסי' תקנ"ד סקי"ב) יעו"ש. ומיושב בפשיטות דברי הנו"ב. ולפי זה צ"ל דדעת הנו"ב העוסק במצוה דרבנן אמרינן ביה דפטור מן המצוה ואפילו ממצוה דאורייתא שכך מוכח לפי דבריו ממעשה דרבר"ה ור"ח דהוו אזלי להקביל פני ריש גלותא והיו פטורים מהסוכה. ובעל הציץ אליעזר צריך להוכיח דהעוסק במצוה אפילו במצוה דרבנן שוב אין לו להפסיק אפילו למצוה דאורייתא, וצריך באור מנין לו זה ע"ש. ותו קשיא לי דמשמע מדברי הנו"ב שם דאין זה כלל חיוב אף מדרבנן וגם לא מנהגא אלא מעלה בעלמא שסיים שראוי מצד המוסר ע"ש. והא מוכח דבטלו מצות סוכה וכי בשל מעלה שרי לבטל מצוה מדאוריתא.
ועוד הלא הב"י (באו"ח סימן לח) כתב דדעת הרמב"ם כהירושלמי לדעת הכל אין כותבי ספרים וכו' פטורין מן התפילין דעד כאן לא פטר ת"ק אלא מן התפילה מפני שהיא מדרבנן אבל לכל מצוה דאורייתא מפסיקין כדרך שמפסיקין לק"ש ולא רצה לפסוק כהא דתניא בגמרא דידן דפטורים מן המצות דאפשר דשום תנא דסבירא ליה כרבי יוסי הגלילי קתני לה ופליגי עליה חכמים. ע"ע בברכי יוסף (או"ח סימן לח ס"ק ז) שחילק בסוגי המצוות. וע"ע להרב ביאור הלכה (סימן עב ד"ה אם יש) שציין לפמ"ג שדייק מדברי המג"א שהביא במשנ"ב וז"ל: דמשמע מזה דהעוסק במצוה אפילו במצוה דרבנן שוב אין לו לפסוק אפילו למצוה דאורייתא, וצ"ע מנין לו זה. עכ"ל. איברא שראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ז - או"ח סימן יב) שלדעת אחרונים רבים גם העוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא ע"ש.
ושו"ר בשו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סימן שי) שציין לפרש"י בסוכה (כה.) במשנה וז"ל שלוחי מצוה הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים פטורים מן הסוכה וכו' עכ"ל. הנה כל הני ג' דנקט רש"י כגון ללמוד כו' לדוגמא מצות דאו' נינהו גם לקבל פני רבו כמו לקבל פני אביו עי' יומא (ע"ז ע"ב) ובמשנה ס"פ אלו מציאות היה אביו ורבו בשבי פודה את רבו ואח"כ את אביו כו' אף דבירושלמי ספ"ג דפסחים קרי לקבלת פני רבו שביתת הרשות היינו רק בערך נגד פסח ומצות מילת בניו אבל ודאי מצוה דאו' הוא ומוכח כן מדנקט רש"י להא באמצע על כרחך כולהו מצות דאו' נינהו ומשמע א"כ כונת רש"י בהנהו תלתיו לשלול מצות דרבנן עכת"ד. וכ"כ בשו"ת עין יצחק (חלק ב - אה"ע סימן סב) בענין הקבלת פני רבו דהרז"ה ס"ל דזה הוי כעין דאורייתא ודרשו זה מן פסוק דלא חודש ולא שבת היום דמכלל דבחודש ושבת חייב לקבל פני רבו. ודברי קבלה כשל תורה דמי. וכן כתבו דהוי מצות עשה דאוריתא החתם סופר (בחידושיו לר"ה טז:) ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה ח"א סימן תסד) והפנ"י דס"ל דקבלת פני רבו ברגל הוי מדברי קבלה והובאו בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג חו"מ סימן טו). ובשו"ת בצל החכמה (חלק א הערות). וכן נראה לי נמי לומר מדכריך ותני בחדא מחתא הרמב"ם (שם) חיוב לעמוד מפני רבו וקבלת פני רבו משמע דחיובם מדאוריתא.
ועוד פרש"י שם ור' עובדיה מברטנורא (פרק ב משנה ד) והמשנ"ב (סימן תרמ ס"ק לז) ועוד. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולא בלבד בשעה שעוסקין במצוה פטורים, אלא אפילו בשעה שאין עסוקים בה, כגון הולך להקביל פני רבו או לפדיון שבוים פטור אף בשעת חנייתו. וטעם לדבר ראיתי כתוב בראבי"ה (ח"ב סוכה סימן תרלה) משום דכשנחים וישנים להנאתם בלילה יכולים למחר לעסוק טפי וכעין זה כתב גם בספר תניא רבתי (בהלכות סוכה פ' פג). והגדיל לכתוב בספר אור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סימן רצט) מהא דר"ח ורבה בר רב הונא כי הוו מיקלעי בשבתא דריגל' לבי ריש גלותא הוו קא גנו ארקתא דנהרא אמרי שלוחי מצוה אנן ופטירינן, והכא נמי מסתברא דת"ר בלכתך בדרך פרט לשלוחי מצוה, ואי אינו יכול לקיים את שניהם אמאי אצטריך קרא למיפטריה דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת, אפי' מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות, ותו דאל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא ודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם פטריה רחמנא וגזירת מלך היא. ודווקא שעוסק במצוה בידיו כגון משקה אבידה או מאכיל דמיפטר בההיא שעתא למיתב פרוטה לעני אבל בשעה שאינו מאכילה ואינו משקה אותה חייב ליתן לו פרוטה אע"פ שהאבידה היא בביתו משתמרת. ובנו בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קפג) חיזק את דברי אביו והעלה שבחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם, כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים. שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא ולהכי יוכלו להוציא בתקיעת שופר את החייבים. ולא אמרינן דלא אתי הפטור אפילו מדרבנן ויוציא את החיוב דכל ישראל ערבים זה בזה. וכדאמר בר"ה דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא.
ואין כן דעת התוס' והרא"ש שם (סי' ו) והובאו נמי בב"י שכתבו שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, משמע אף על גב שאינם הולכים אלא ביום דאי אזלי ביממא ובליליא אפילו לדבר הרשות פטורין כדקתני בברייתא (כו.). ותימה אם יכולין לקיים שתיהן אמאי פטורים אטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפלין בראשו מי מיפטר משאר מצות, וצריך לומר דהכא מיירי בכי האי גוונא שאם יש לו לחזור אחר סוכתו לצורך הלילה יבטל ממצותו ביום. וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ח חלק ב דף נז טור ג) ובספר מהרי"ל (מנהגים הלכות סוכות) שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, אמר מהר"י סג"ל זהו דוקא אי לא איפשר למיעבד תרווייהו, ואי יכול לקיים ג"כ מצות סוכה יעשה. דכה"ג בעי התם אטו אם מעוטף בטליתו ותפילין בראשו וקורא ק"ש ורבו עובר לפניו לא יחלוק לו כבוד ומסיק ודאי יעמוד לכבודו משום דמצי לקיים תרווייהו. והר"ן (יא. ד"ה ואיכא) הביא את התוספות (כה. ד"ה שלוחי) אבל לא נראה בעיניו אלא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שתיהן דבכי האי גוונא יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע (ברכות ל., ב"ק פא:). וכ"כ רבינו זלמן (יח) וכף החיים (אות סד) דוקא כשצריך לטרוח אחר סוכה אבל בלא טורח צריך לישב בסוכ' עי' סי' ל"ח, וה"ה אם אין יכולי' לישן כ"כ בטוב בסוכ' ויהיו יגעים למחר ולא יוכלו לקיים המצו' כראוי פטורין.
והמרדכי (סי' תשמ) כתב הולכי מצוה פטורים בין ביום בין בלילה נראה לראבי"ה (סי' תרלה) משום דכשנחים וישנים בלילה בהנאה יכולין לעסוק למחר טפי והוי הכל בכלל העוסק במצוה. וכ"כ המג"א (ס"ק יד) ומשנ"ב (ס"ק לח).
ומהגמ' שם (דף י:) נראה לומר דמשמע יותר כדעת האו"ז דאף בטורח מועט פטור דהא אתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה. רב נחמן אמר כשרה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה. רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא, אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים, אשתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי. אמר להו הדור בהו רבנן משמעתייהו אמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה ע"כ. והא יכלו להרים בקלות את נויי הסוכה לתוך ארבע טפחים במקום מושבם או ללכת לסוכה אחרת ללא טורח דמיסתמא ודאי שהיו שם עוד סוכות, משמע דאף בטורח מועט פטור. וכן ראיתי כדברינו במאירי שם שפי' שלא היו מתעכבים בסוכה אחרת יותר ממה שהיו מתעכבים באותה סוכה של ריש גלותא ואעפ"כ לא טרחו בכך ע"ש. ויש שפי' אחרת, ואמנם עדיין אפשר לדחוק ולומר דהגבהת הקישוטים שם נחשב יותר מטורח קל. ושו"ר בבאור הלכה (סימן לח ד"ה אם צריך לטרח) שכן מסכימים הב"י והרמ"א להלכה כדעת הר"ן והגהות אשר"י בשם האור זרוע מפני הראיות העצומות שהביאו לזה וכן המג"א הביא בשם הרב המגיד שהרמב"ם והגאונים גם כן סוברים דפטור אפילו ביכול לקים שתיהן וטעם הדבר לפי שכל העוסק במלאכתו של מקום לא חיבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר לו וכו' עכ"ל ע"ש. ושו"ר שהעלה כן בחזון עובדיה (סוכות עמוד קסג סעיף כג) דאפילו אם נזדמנה להם סוכה בדרך פטורים מן הסוכה.
ושינה באוטובוס נראה להתיר גם בלא הטעם של קבלת פני רבו ממאי דדרשינן כעין תדורו אמר רחמנא, הילכך כל שהוא אוכל או ישן חייבתו התורה להיות בסוכה וזהו מה שדרכו בכל השנה הא לנמנם באוטובוס אינו בכלל כעין תדורו דאמר רחמנא והוא כהולך דרכים וכול הולך דרכים הולך כדרכו והדרך וההרגל לנמנם מידי פעם באוטובוס. וכן ראיתי שפסק בפסקי תשובות שם. וכן מובא בשו"ת חיי הלוי (ח"א או"ח סימן ח) בשם ביכורי יעקב דמצטער פטור מסוכה ולכן דמצטער אינו רגיל בכך לשוב לביתו בשביל שינה כזו וע"כ גם עתה פטור לילך לסוכה.
ואין לחלק ולומר שנימנום אינו בכלל שינה. דהא אמר רבא אין קבע לשינה. פי' טעמא דסוכה לאו משום גזירת תרדמה הוא אלא לפי שכל שינה חשובה קבע ואין לה שיעור לקבע, וכן אמרו בירושלמי שכן אדם ישן עראי ודיו, הלכך אף במניח ראשו בין ברכיו אינו ישן חוץ לסוכה והובא בחידושי הריטב"א סוכה (דף כו.) נמצא שאין בה חילוק בין קבע לעראי לעניין שינה. שאין אדם קובע עצמו לשינה. דפעמים שאינו אלא מתנמנם מעט ודיו בכך. איברא שראיתי לרב הגאון רצאבי שליט"א (חלק ג סימן קטז סעיף ו) שכתב שיש מי שאומר שיש להעיר את חבירו כשמנמנם באוטובוס או בבהכ"נ.
ואגב נימא מילתא ממה שראיתי במחזור ויטרי (בסימן רב) שלמד מתנא דבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים. אמר אביי הילכך [נמרינהו] מעומד. שאין דרך להקביל פני רבו אלא מעומד וגם שו"ת ב"ח (ישנות סימן פ) כתב דצריך אדם לראות את עצמו כאלו יצא לקראת רבו לקבל פניו הלכך יצא לחוץ ולא יעמוד אפי' תחת הגג חוץ לביתו לחוץ ולעמוד ברחוב לקבל פני השכינה כדין היוצא להקביל פני רבו שיוצא מרשותו לגמרי להקביל פניו. עכ"ל. ומדבריו נלמד הלכות להקביל את פני רבו.
ובענין שליח מצוה ראיתי לכתוב פירוש נפלא שזמן רב לא ידעתי את נפשי בבאור הגמ' בסוכה (דף מז.) גבי עובדא דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור דלא ישבו בסוכה כל ימי החג משום דמאפר אתו, ופרש"י ותוס' שבהמותיהן רועות שם ולכן לא ישבו בסוכה. דאיך יתכן דבר כזה. דהיאומן כי יסופר דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור יהיו כל ימות החג הקדוש בשדה במקום שהבהמות רועות ולא יקיימו מצות סוכה כל ימי החג, והלא עוד משלשים יום קודם החג הי' להם לסדר עניני שמירת הבהמות שלהם ע"י אחרים רועי בקר וצאן באופן שיוכלו לקיים מצוה החביבה בשעתה בבתיהם ביחד עם תלמידי חכמים הנלוים להם לשמוח ביחד בשמחת הרגל בשמחה של מצוה ולא להיות ביחד עם בהמותיהם ולבטל מצות עשה דאורייתא מכל וכל.
וששתי לראות פירוש נפלא שהובא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן לב) בשם הגאון הגר"ח ברלין ז"ל ונדפס בשמו בספר דבר אליהו סי' צ"ב. דיש להגיה הגהה אחת קטנה בל' הש"ס, וצ"ל: גמירי דמאיפרא אתו, והיינו שהיה להם דבר אצל איפרא הורמיז אימא דשבור מלכא ענין הנוגע לכלל ישראל שהי' כדאי לבטל על ידו כל ענין שמחת החג וכל המצות הנוהגות בו ולא הי' הענין ההוא יכול להתקיים ע"י אחרים זולתם ורק ע"י רב הונא בר ביזנא ועמו כל גדולי הדור, והיה הדבר בסוד כמוס שלא הי' ידוע לכל ההמון ואך ליחידי סגולה הי' נודע הדבר, ומאד יצדק על זה לשון גמירי שפירושו ידוע לנו בקבלה, שנסיעותיהם של כל גדולי הדור מביתם על כל ימות הרגל הי' הדבר תמוה לכל ההמון והי' להם בקבלה ליחידי סגולה שההכרח הי' להם אז לנסוע לאיפרא הורמיז בענין נסתר הנוגע לכלל ישראל עד שהוכרחו לבטל מצות סוכה כל שבעת הימים עד יום השמיני עכ"ל. והוא פירוש להפליא.
לסיכום : המקביל את פני רבו ברגל פטור מסוכה.
פירות הנושרים:
1. גם כיום חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל וי"א שהחיוב מדאוריתא.
2. העוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן, ומיהו כל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שתיהן בכי האי גוונא יצא ידי שתיהן דמהיות טוב אל יקרא רע.
3. אף אם צריך לטרוח מעט נראה לפוטרו מסוכה.
4. צריך להקביל את פני רבו מעומד ויצא לקראת רבו לקבל פניו הלכך יצא לחוץ ולא יעמוד אפי' תחת הגג חוץ לביתו לחוץ ולעמוד ברחוב כדין היוצא להקביל פני השכינה שיוצא מרשותו לגמרי להקביל פניו.
סימן: ב' - שאלה: סוכה העשויה כאהל האם צריך לה עוד דופן?
בסוכה (דף יט:) העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי אליעזר פוסל מפני שאין לה גג, וחכמים מכשירין. ובגמ' מודה רבי אליעזר שאם הגביהה מן הקרקע טפח או שהפליגה מן הכותל טפח שהיא כשרה. מאי טעמייהו דרבנן שיפועי אהלים כאהלים דמו. אביי אשכחיה לרב יוסף דקא גני בכילת חתנים בסוכה. אמר ליה: כמאן כרבי אליעזר, שבקת רבנן ועבדת כרבי אליעזר אמר ליה: ברייתא איפכא תני רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין. שבקת מתניתין ועבדת כברייתא אמר ליה מתניתין יחידאה היא. דתניא העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל, רבי נתן אומר רבי אליעזר פוסל מפני שאין לה גג, וחכמים מכשירין ע"כ. ואוקימנא למתניתין כיחידאה ומשבשתא היא וקיימא לן כרב יוסף דתני למתניתין איפכא. ותניא כוותיה דר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כחכמים דקיימא לן שיפוע אהלים לאו כאהלים דמי. ופי' הראשונים דחכמים מכשירין דוקא כשיש בשיפועו י"ז טפחים, עשרה למחיצה ושבעה לסכך, וז' טפחים עליונים יעשה אותם מדבר הכשר לסכך שהרי נידונין לסכך, ולכן כשיש בה גג טפח שצריך י"ו טפחים בר מיניה, ששה טפחים לסכך מלבד הטפח של הגג ועשרה למחיצה. ויתרה מזאת כיון שהסכך סומך על הדפנות לגמרי צריך שיהא הכל מדברים הכשרים לסכך. שהרי אינו ניכר מהו גג ומהו כותל דאהל משופע לאו אהל הוא.
נמצא שבסוכה זו כאוהל משופע קיל, דהכשר גגה בטפח (שכיון דגג טפח חשוב אהל לטומאה חשוב נמי אהל לסוכה עיין בב"י שהבאנו לקמן), וכן צ"ל גם בדופנה שיעור טפח כמו שאנו רואים בסוכה שהיטה בה ראשי הקנים על הכותל (וההוא טפח חשבינן ליה ככותליו של סוכה ושפוע שלו חשיב ליה גג). ועוד מצינו שהיקל בה יותר ה"ה והובא בב"י שסובר שאף על פי שאינה גבוהה אלא עשרה טפחים כשרה ואם כן לא בעינן שבעה על שבעה בגובה עשרה שהרי היא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובה אלא עשרה טפחים ואפילו הכי מכשרינן לה וע"ש למרן שהקשה למה קראו סוכה שסככה שבעה על שבעה סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה. ומדברי ה"ה בעינן זה שהובא בשו"ת הרמ"ז (סימן ל) למד להקל בדבר אחר ע"ש. וכן נראה בסוכה שהותרה (אמנם ע"ג סוכה כשרה) ע"י דופן אחד כגון קנים יוצאין מן הסוכה ואין לה רק ג' דפנות ודופן הד' שלפניו פתוח לגמרי שאין בו דופן ונמשכת דופן האחד לחוץ עם אותם ראשי הקני' היוצאי' שעומד בפני עצמו ונמצא שאין לו אלא דופן א' באותן הקנין שיוצאין אפ"ה נדון כסוכה וכשרה אע"פ שהדופן ארוכה מאוד. וכמ"ש מרן בש"ע (סימן תרלא סעיף ז) שאין לו אלא דופן אחד שהוא הדופן הנמשך, אפילו הכי כשרה.
ולאור האמור חזינן דשסוכה זו כמין צריף וראשי הדפנות נוגעות זו בזו מלמעלה ומתרחבים והולכים מלמטה או שסמכה שהטה ראשי הקנים על הכותל והולכים בשיפוע למטה לארץ שונה משאר הסוכות ומקילים בה כנ"ל או מחמירים בה ואין דיניה שוים לסוכה רגילה, וכיוצא בזה מצינו חילוק אחר בדף (יח.) אמר אביי אויר שלשה בסוכה גדולה ומיעטו בין בקנים בין בשפודין הוי מעוט. בסוכה קטנה, בקנים הוי מיעוט, בשפודים לא הוי מיעוט. הא קמן שהדין משתנה בין סוגי הסוכות (גדולה, קטנה, כמין צריף).
ונראה לפי זה לומר דאפשר נמי דבסוכת צריף די בשתי דפנות כצריף ואין צריך לדופן שלישית כלל דדי בשני שפועים בלבד. ובאמת כך נראה מפשט הגמ' ומסתימת כל הראשונים שלא הזכירו כלל דבעי דופן נוספת. ושו"ר שכ"כ להדיא רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ח חלק א דף נו טור ד) העושה סוכתו כמין צריף כלומר שני שפועי ם בלא גג או שסמך הסכוך לכותל בלא גג והרחיק ראשי הקורות מהכותל ושום א' מאלו אין להם גג פסולה אבל העשויה כמין צריף וכו'.
ולא ראיתי לאחד מהראשונים או אחרונים שנטפלו לזה אי בעי נמי דופן שלישית למעט פי' המשניות יכין ובועז (תפארת ישראל יכין אות נז) על המשנה (פרק א משנה יא) "העושה סוכתו כמין צריף" כתב וז"ל בלי דפנות , והסכך משפע לכל צד עד הארץ. עכ"ל. נראה שמתכוון לומר ממש ללא דפנות נוספות כשרה ע"ש. אלא שהמשנ"ב בביאור הלכה (בד"ה או) והביאו כף החיים (באות מד) כתב שצריך דופן שלישית דאם לא כן בלא"ה פסולה ע"ש. ושו"ר בחידושי המאירי שם שכתב שאם עשה את הדפנות כהלכתן וסיכך עליהן כמין צריף וכו'. מדכתב כהלכתן מוכח דבעינן ג' דפנות דהיינו דופן נוסף לסוכת צריף הא לאו הכי פסולה. ויש לדחות דכוונתו שם אחרת ואינה קשורה לזה כלל כאשר יראה המעיין שם.
לסיכום: בסוכה שעשויה כצריף נראה שחייב דופן שלישית.
פירות הנושרים:
1. העושה סוכתו כמין צריף שהישמעאלים קורין אותו מכנ"ס או שסמכה לכותל כגון שהעמיד הקורות למטה בארץ רחוק מן הכותל והטה אותן וסמכן לכותל שנמצאת הסוכה שאין לה גג שהיא פסולה ואם הגביה לסוכה מן הקרקע טפח או שהרחיקה מן הכותל טפח כשרה שהרי יש לה גג טפח.
2. לדעת מרן גם לענין טפח זה חשבינן אויר כסתום דכל פחות מן ג' טפחים כלבוד דמיא והרי יש לה גג. והרמ"א מצריך שיהיה סתום.
3. י"א דבעי ז' על ז' בגובה י' טפחים.
4. מותר לישן בסוכה בכילה שאין לה גג דכיון שאין לה גג לא הויא כסוכה בתוך סוכה. דהלכתא שיפועי אהלים לאו כאהלים דמו כלל.
5. י"א שמודדין הטפחים של הגג והדופן ביושר ולא באלכסון.
סוכה העשוייה כמין צריף ללא דופן שלישית:
סוכה שסמכה לכותל, כשהגביהה מן הקרקע טפח כשרה ואם לאו פסולה.
סימן: ג' - שאלה: האם מותר לסכך סוכה כשמסגרתה עשויה מברזל?
תנן התם (סוכה דף כא:) הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה, רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה. וקאמר בגמרא מ"ט דר"י פליגי בה ר"ז ור"א בר ממל, חד אמר מפני שאין לה קבע, וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה וכו'. אמר אביי לא שנו אלא סמך, אבל סיכך ע"ג המטה כשרה, מ"ט למאן דאמר לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע, למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה. ופרש"י שם אבל סיכך על המטה - ולא סמך הסיכוך בכרעים, אלא על גבי יתידות, אבל כל דופני הסוכה אינן אלא מטות משלשה צדדין - לא פסיל ר' יהודה, דהא לא גמרינן פסול מיניה לסוכה אלא לסיכוך, וזה לא הוא ולא מעמידו בפסולים, ולענין קבע נמי יש קבע לסיכוך.
וכתבו הפו' מדשקלו וטרי אמוראי אליבא דר"י ש"מ הלכה כוותיה וכ"כ הרמב"ן בספר מלחמות ה' והראב"ד שם והר"ן דהטעם כמ"ד שמעמידה בדבר המקבל טומאה, ומכל מקום גזירה דרבנן היא שלא יבא לסכך בהם ולכן כשסומך הסכך על דבר שאינו שכיח לסכך בהם, כמו כתלים של אבנים או עפר כשר ע"כ. וכ"כ בחידושי הרשב"א והריטב"א שם כהרמב"ן דקיימא לן כמאן דאמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה. ע"ש. ועוד כתב הרשב"א שם וז"ל: ויש לשאול על מה סמכו העולם לסמוך סכך סוכותיהם על הכתלים, דהא פסול הוא לסכך כדכתיבנא בפ"ק (י"א ב'), ותירץ בהא ודאי איכא למימר מאי דאמר הראב"ד ז"ל הנ"ל דליכא למיחש שיבא לסכך בעפר [שהכתל עשוי מעפר], דכולי עלמא ידעי דעפר קבוע הוא לבית דירה ופסול לסכך וליכא למגזר ביה, ויש מקומות שעושין בכתלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומנהג חסידים הוא עכ"ל. וכ"כ בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות סוכה דף פ:) בשם הירושלמי "וסכות על הארון את הכפורת" מכאן שעושין סוכה בדבר המקבל טומאה ובלבד שלא יעמוד הסכך עליו. וכן כתבו הרשב"א והר"ן לדעת הרי"ף דאין מעמידין הסכך בדבר הפסול לסכך בהן גזירה שמא יבוא לסכך בהן והובא גם בביאור הלכה (סימן תרל ד"ה כל הדברים).
ובספר אור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סימן רפט) העלה שצריך להזהר שלא לעשות הדפנות מדבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ. [ועיין בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רכ) שהרבה להקשות עליו והעלה שכנראה להאו"ז הי' לו בירושלמי נוסח אחר ע"ש]. ושו"ר בספר בית השואבה (דף מג:) שציין למרן החיד"א על דברי האור זרוע, והעלה דלית מאן דחש לזה.
והב"ח (סימן תרכט) השיג על הר"ן מרש"י דלאו משום גזרה שמא יאמרו שמותר לסכך בהם אלא הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין אותו הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה, כדקי"ל בעלמא שהכל הולך אחר המעמיד. ע"ש. והביאו גם הרב כנה"ג שם דאם העמיד כל הסכך פסול. ומשמע דאף בדיעבד לא יצא י"ח. ולדבריהם יוצא לדינא שאין לסכך על כתלים אע"ג דעפר קבוע לבית דירה וכו"ע ידעי שפסול לסכך בו.
וכן בקודש חזיתיה להרב קרבן נתנאל שם (פרק ב' סימן א אות ד') ולשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קלז) דשיטת רש"י דהוא מה"ת לא מטעם גזרה מדכ' רש"י אעפ"י שלא למדנו פסול אלא לסכך מכ"מ הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין הוי כאלו סיכך בדבר המקבל טומאה, מכל מקום רוב הראשונים כ' דהוא גזרה שמא יסכך בהם, וממה שכ' הפוסקים (באו"ח בסימן תרכט ס"ז) בענין סולם המוטלת על הסכך שהכריע הרמ"א שאין להניחו על הסכך מוכח דס"ל דאין הבדל בין מחזיק תחת הסכך לבין מונח על הסכך כל שהוא מעמיד גזרו. והחזון איש (הל' סוכה סימן קמ"ג) שהאריך לחלוק על פסק השו"ע (סי' תרכ"ט ס"ח) דלחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל שהן מקבלין טומאה אין קפידא משום דהוי מעמיד דמעמיד, ומסיק להלכה, וז"ל: לדידן שאנו נוהגין להחמיר בדין העמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדעת הרמב"ן ור"ן, אין לקבוע הכלונסאות במסמרים עכ"ל. וכן פסקו המג"א והגר"א ז"ל ושמעתי שעל פי פסק זה כבר יש מחמירים שדפנות הסוכה לא יהיו קבועים במסמרות של ברזל. והובא בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רכא) והוא העלה דאין להחמיר נגד רוב ככל הראשונים והאחרונים, בדבר שכל החשש רק דרבנן. וכן ראיתי בספר בית השואבה (עמוד כח) דשרי לכתחילה מעמיד דמעמיד, ויתרה מזאת לדעתו מסמרים לא מקבלי טומאה כלל דלאו כלים נינהו ואפי' כלי מתכת לית להו. וביאר את דברי מרן בשו"ע (סימן תרכט סעיף ח) שכתב לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא. אין כוונת מרן שהמסמרים הם מקבלי טומאה דקאי על הבלאות של בגדים בלבד, והשיג על הלבוש בזה דמשנה ערוכה שאין המסמרים מקבלים טומאה כלל. ע"ש. וכ"כ רבנו זלמן (סימן תרכט אות יב) והוכיח שכן הוא שהרי כל סוכה שבעולם מעמידי הסכך הן נסמכים ע"ג קרקע עולם הפסולה לסיכוך. וזהו כדברי הריטב"א שנביא לקמן בס"ד.
והנה הרב קרבן נתנאל הנ"ל הסיק שהמעמיד בדבר המקבל טומאה בדיעבד כשר וכ"ש במעמיד דמעמיד שכן לדעתו דעת רב הראשונים וסיים שכ"כ הט"ז ומג"א ע"ש. וכ"כ אשל אברהם (שם סק"ט) אם דבר המקבל טומאה עשוי לסכך בו אסור במעמיד, דשמא יבא לסכך בו, וכל שהסכך כשר סומך ונשען על דבר המקבל טומאה. או מדברים שפסול לסכך, י"ל לכתחילה אסור עכ"פ, וכל שהסכך נסמך על מעמיד כשר, והמעמיד הזה יש לו מעמיד שני שפסול לסכך, אז לא גזרינן אפילו לכתחילה. והובא בשו"ת רב פעלים (חלק ב או"ח סימן סה). וגם בשו"ת ישמח לבב (חלק או"ח סימן טז) כתב שהסכימו האחרונים ז"ל דלכתחילה אסור להעמיד בין בדבר המקבל טומאה בין בדבר שאין גידולו מן הארץ, גזרה שמא יסכך בהם, כמ"ש הר"ן וכ"כ הרב בית השואבה בכמה דוכתי. אשר על כן כתבו האחרונים דאם סומך הסכך על הדפנות יזהר שלא יהיו מדבר הפסול לסכך. נמצא שהושוו כמעט כל הראשונים והאחרונים דהא דאין מעמידין בדבר המקבל טומאה אינו אלא מדרבנן ומשום דאתי לאחלופי בסכך עצמו. וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן קלד סעיף ד) דלכתחלה ראוי להחמיר שלא להניח על הסוכה דבר המקבל טומאה שיניח עליו את הסכך ואפילו ליתן אותם על הסכך להחזיקו יש להחמיר וכ"כ כף החיים שם (אות פח) אע"פ שהביא את מרן בעל הש"ע שמתיר לכתחילה ע"ש.
אלא נראה שרוב הפוסקים ראשונים והאחרונים שנביא לקמן לא סברי דאסור להעמיד בדבר המקבל טומאה, אלא פסקו כחכמים, או יש דפסקו כטעם השני דאין לה קבע ולא חשו להך טעמא דמעמיד כלל. ובמ"ש מפני שאין לה קבע יש בזה ג' פירושים, הא' פירוש רש"י שפירש משום כשהמטה מטלטלת הסוכה מטלטלת עמה, והו"ל דירת עראי וכו'. והב' פירוש הראב"ד שהביאו הר"ן, שפירש לא קבעה על המטה אלא סמכה עליה, ואם המטה זזה הרי המטה נופלת, והיינו דאמרינן לפי שאין לה קבע, שהמטה עומדת לינטל ותפול הסוכה וכו'. והג' פירוש הרא"ש ז"ל שהביאו מן הירושלמי, שפירש אין לה קבע לפי שאין עשרה טפחים מן המטה עד הגג, וזו אין לה קבע משום דזו דירה סרוחה היא וכו', ומרן ז"ל הביא כל זה בב"י, ופסק כפירוש הרא"ש שהביאו מן הירושלמי, דעיקר הקפידה הוא משום דליכא עשרה טפחים מן קרקעית המטה עד הגג. והובא גם בשו"ת רב פעלים (חלק ב או"ח סימן סה). ולא חש כלל לטעם דמעמיד.
ומטעם זה נראה להתיר בשופי להעמיד סכך על שפודי ברזל מדלא קפדינן כלל להך טעמא דראוי לקבל טומאה שכן דעת רוב הפוסקים כהירושלמי דדחי לגמרי דאין שום איסור להעמיד בדבר המקבל טומאה וכפי שהאריך בזה הרא"ש שלקמן. וכן מוכח להדיא ברמב"ם (בפי' המשניות המקרה סוכתו בשפודים) והמאירי שם שפי' המקרה סוכתו בשפודים וכו' ר"ל בשפודי מתכת ע"ש דלא חש להך טעמא. (ואמנם הב"י פי' בשיפודי עץ). וכן כתבו בעל המאור שם (דף כא) וראבי"ה (ח"ב בסוכה סימן תרלא וסימן תרכב) סיכך על גבי שפודין של ברזל, שנעוצים בקרקע וסיכך עליהם, או על גבי המטה כשרה, דכרבנן קיימינן וכ"כ הרא"ש שם וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ח חלק א דף נז טור א) כהירושלמי שהביאו הרא"ש שאין עיקר הטעם מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, אלא כמי שאומר מפני שאין לה קבע, ולכן אם יש גובה י' טפחים מן המטה לסכך כשרה וכ"כ תרומת הדשן (חלק א סימן צא) ואין קשי' מאי שנא מהא דתניא בתוספתא, סוכה שפרס עליה סדין מפני הנשר פסולה. ופירשו ר"ת ור"י וכן בתשובת הגאונים הטעם, משום דפריס הסדין לדעת כן שאם יפול העלין תהא חמתה מרובה מצילתה, והסדין יחזיק העלין התלושים שלא יפלו, ולכך פסולה מיד משעת פריסת הסדין, שהרי הסדין נפרס להחזיק הסכך, ומקבל טומאה הוא. הא קמן הכא דבדבר המקבל טומאה מחזיקה פסולה. וי"ל דשאני התם דהסדין נמי עושה צל. ואע"ג דבלא הסדין צילתה מרובה מחמתה, כיון שאותו הצל גופיה הסדין מחזיקתה, שלא יהא פחות מחמתה, חשיב שהסדין עושה רוב הצל. אבל בנידון דידן דלא קעביד המעמיד צל מידי, בשביל המעמיד לחודא לא מיפסל. וגם בספר תניא רבתי (בהלכות סוכה ענין דפנות) כתב שבעל עשרת הדברות דדעת ר' יהודה משום קבע ורבינו ישעיה פסק כתנא קמא ע"ש. ושו"ר שהביאם בספר שבולי הלקט (סדר חג הסוכות סימן שלד) דפסק רבינו ישעיה זצ"ל כתנא קמא ובעל הדברות כתב מדשקלי ועיילי אמוראי אליבא דר' יהודה שמע מינה דהלכתא כוותיה. נמצא בין לזה ובין לזה שרי להעמיד כפי' הרא"ש. ושו"ר לספר הישר לר"ת (חלק החידושים סימן שסג) שגם הוא פי' שמקרה סוכתו בשפודין, היינו בשיפודים של ברזל ע"ש.
וגם הב"י הביאם (באו"ח סימן תרל) וכתב נראה לתה"ד דמוכח נמי מדברי הרי"ף דסבר דטעמא דמקבל טומאה לאו עיקר הוא מדלא אייתי בפסקיו ההיא פלוגתא והוה נפקותא גדולה בדבר דעביד תלמודא איכא בינייהו נעץ ארבעה שפודין של ברזל וסיכך עליהם דלמאן דאמר משום קבע כשר ולאידך פסול אלא על כרחין סבר דטעמא דמקבל טומאה ליתא וטעמא דקבע עיקר עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סימן קנז) שדעת רוב הגאונים כן וגם בשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל ד סימן ח) כתב דהרבה מפרשי' לא חשו לטעם מעמיד המקבל טומאה. ועוד נראה לומר בריש מסכת סוכה (דף ב.) עשה מחיצות של ברזל וסיכך ע"ג כשרה משמע מכאן דשרי לסכך ע"ג ברזל אע"פ שהוא דבר המקבל טומאה ואמנם אפשר עדיין לדחות ולומר ובלבד שלא יעמוד הסכך עליו דהיינו שישים קנים בינתים והדבר המקבל טומאה הוי מעמיד דמעמיד עיין להב"ח שם שהרגיש בזה.
ומסיק הב"י (באו"ח סוף סימן תרל) דקיימא לן דשרי להעמיד בדבר המקבל טומאה, וכך פסק מרן בשו"ע שם (סעיף יג) להדיא והתיר לכתחילה לסכך על כרעי המטה והכרעים הם מחיצות, אם יש בה גובה י' טפחים מן המטה לסכך, כשרה ואם לאו פסולה ולא חש לדבר המעמיד שמקבל טומאה וכ"כ הט"ז שם (ס"ק יד) ובסימן (תרכט ס"ק ט) וערוך השולחן (סימן תרכט אות יט) שהעלה בסוף דבריו שאין להחמיר כשיטה זו מאחר שהכרעת רבותינו ובעלי הש"ע והאחרונים אין להחמיר בזה ע"ש. וכן העלה והרב הגאון רצאבי שליט"א (או"ח חלק ג סימן קטו סעיף ד) שכן דעת גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים והרמב"ם ומרן, אמנם כתב דראוי להחמיר. וגם בשו"ת מנחת שלמה (תנינא ב ג סימן נה) כתב שהב"י מסיק דקיימא לן דשרי להעמיד בדבר המקב"ט, וכך פסק בשו"ע. אלא שאפ"ה כתבו גדולי האחרונים שלכתחלה ראוי להחמיר לא להעמיד בדבר הפסול לסכך. ובשו"ת רב פעלים שם ציין לבכורי יעקב ז"ל דלפי מ"ש הט"ז כאן משמע אפילו לכתחילה מותר לסמוך, אבל לפי מ"ש המג"א בדיעבד כשירה, אבל לכתחילה לאו, משום מעמיד בדבר המקבל טומאה עכ"ל. וכן תירץ באור לציון (חלק א סימן מא) את סתירת מרן מה שכתב (בסימן תרל) איירי בדיעבד ומה שכתב (בסימן תרכט) איירי לכתחלה וסיים דהכי נקטינן להלכה ע"ש.
נמצא דהטעם שאין לה קבע הוא עיקר כמ"ש בירושלמי, ושכן נראה דעת הרי"ף (לפי תה"ד), והרמב"ם (כפירוש המשניות והרב רצאבי), ור"ת, והרא"ש, המאירי, ראבי"ה, רבינו ירוחם, תוספו', ותה"ד, רבינו ישעיה, בעל עשרת הדברות, תניא רבתי, בעל המאור, הטור, מהרי"ל, הלבוש, הט"ז ערוך השולחן, שו"ג (הביאו כף החיים), ועוד רבים שהביא בשער הציון (ס"ק ס) דלא חיישינן לטעמא דמעמיד בדבר המקבל טומאה כלל, וכמבואר בשו"ע דאם יש בה עשרה טפחים כשרה, ותו דהרמ"א שם לא הגיה מאומה על מרן וגם בסימן (תרכט סעיף ח) התיר מרן לחבר כלונסאות במסמרים של ברזל והרמ"א לא כתב שם מידי משמע דמודה לו ולא חיישינן כלל למעמיד הראוי לקבל טומאה עיין מג"א (ס"ק י). ושו"ר במנורת המאור (פרק ב תפילה הלכות סוכה עמוד 409) שגם פי' כדברי הרא"ש וז"ל הסומך סוכתו בכרעי המטה, ר"ל שסמך הסכך על כרעי המטה והכרעים הן הן המחיצות, אם יש גובה עשרה טפחים מן המטה עד הסכך, כשרה, ואם לאו, פסולה ע"כ. ולפי זה למה לנו להחמיר ומה גם שכמה קושיות יש על שיטה זו והוכרחו לדחוק את עצמם כמ"ש הב"י, והב"ח עצמו, וכיון שכן הוא הכרעת מרן בש"ע אין לנו להחמיר בזה כלל וכל שכן נגד הכרעת מרן.
וכן העלה בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן סד) כפסק מרן להקל וציין שכך כתבו בס' ההשלמה ובס' המאורות ובתשובת מהרי"ל (סימן קנ"ז) הואיל ורוב הפוסקים פסקו כרבנן דרבי יהודה שהסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה. ואפילו למי שפוסק כרבי יהודה, הרי יש אמורא שמפרש טעמו של רבי יהודה מפני שאין לה קבע, וכתב הרא"ש שכן עיקר, ולפי זה מותר ג"כ להעמיד הסכך בדבר שראוי לקבל טומאה. וכן נ"ל להלכה, ושכן נהגו כל רבותינו, ואין בזה ספק כלל. וגם המשנ"ב (סימן תרל ס"ק נט) כתב דמעמיד ע"ג מטה שהיא מקבלת טומאה לא איכפת לן בזה דקבלת טומאה על הסכך נאמר ולא על הדפנות. ומ"מ לכתחלה נכון להזהר בזה כי יש מן הפוסקים שמחמירין בזה [מ"א בסי' תרכ"ט ס"ח].
ושו"ר בשו"ת בית יהודה (חלק או"ח סימן יז) שהסכים עם בעל גינת ורדים (בכלל ד' סי' ח') על אלו שעושין סוכה בחצר ולמעלה בשטח הגג יש מעשה רשת ושבכה מחוטי פשתן או מחוטי נחושת דאע"ג דלגבי טומאה חשיב כסתום כיון דהוו נקבים דקים מ"מ לגבי סוכה אין לחוש ודינו כדין סוכה שתחת אילן שחמתו מרובה מצילתו דאין לאילן שם סכך כלל. וגם אין לחוש אם יעשו סכך הכשר ע"ג הסבכה ממש דנמצא שהוא מעמיד בדבר המקבל טומאה וכי הך דסי' תר"ל שלא לתת סולם על הגג כו' דליתא דדבר המקבל טומאה אם חוברו לקרקע בטל ואינו מקבל טומאה יע"ש באורך ועיין בטורי זהב (סי' שע"א ס"ק ג'). וכן נראה דעת החיד"א שהביאם בברכי יוסף (סימן תרכו ס"ק ג) ולא השיג כלל נמצא דלא חשו כלל להעמיד בדבר שאין גידולו מהארץ. איברא דחזיתי לספר בית השואבה (עמוד ט) שהשיג עליו דאמנם סיכך ע"ג מעמיד שאינו מקבל טומאה דהא הסבכה מחוברת לקרקע מ"מ אכתי אסור לסכך עליו ממש משום דמתכת לאו גידולי קרקע נינהו ופסול לסכך ואסור להעמיד הסכך בדבר שאנו גידולי קרקע עיין עוד בסמוך.
ועוד יש להוסיף טעם לשבח להתיר בנ"ד בסוכה שמסגרתה מברזל וקובעה באדמה וקנו את הצינורות אלו בחנות שמוכרין שם ברזלים חדשים שתחילת עשייתם שלא לשם תשמיש מיוחד רק כל מי שיצטרך יקנה ויעשה בו מה שיצטרך, אלו כשנקבעו במחובר לקרקע אינן בני קבלת טומאה כמבואר במל"מ פ"ב מה' כלים ה"א וכמובא בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן מא) וא"כ הברזלים החדשים הנעשים בבית חרושת ולא נעשו לשם תשמיש מיוחד וכל שכן שנעשים על דעת לקובעת באדמה והאומן התקינם וחברם לבנין לסוכה שפיר דמי.
אלא שבשו"ת ישמח לבב (חלק או"ח סימן טז) הביא את דברי הרב בית השואבה ז"ל (דף ח' סי' ט"ז) והשיג על דבריו במה שלא חשש רק למעמיד בדבר המקבל טומאה אם לא משום שמחובר לקרקע, דאכתי איכא למיחש נמי למעמיד בדבר שאין גידולו מן הארץ דלא מהני ליה טעמא דמחובר יעו"ש. ועוד ראיתי בדבריו שהרגיש בסתירה לכאורה שיש בדברי מרן גופיה דלעיל התיר לסכך על דבר המקבל טומאה (ס' תרל) ובדין סולם (בסי' תרכ"ט) כתב שיש להסתפק בו. ותירץ דלפי הרשב"א ז"ל גם בית קיבול העשוי למלאות לעולם מקבל טומאה. וההיא דבקעת מפרש לה כפי' הר"ש ז"ל כמ"ש בתשו' שם משו"ה אסור לסכך בסולם כמ"ש לעיל, ולדעת הרמב"ם ז"ל דאם הבית קיבול מלא עולמית אינו מקבל טומאה, ולדידיה גם הסולם כשר לסכך בו. וכיון שהדבר שנוי בפלוגתא משו"ה כתב מרן ז"ל שיש להסתפק בו כמ"ש לעיל.
וצ"ל דמרן בשו"ע פסק להדיא דשרי להעמיד הסכך על דבר הראוי לקבל טומאה ולא חש לסברא זו כלל וכמו כן מוכח דשרי להעמיד בדבר שאין גידולו מהארץ כדכתבנו לעיל בשם ראשונים ואחרונים דלא חשו להך טעמא כלל והתירו לסכך על שפודי ברזל ושבכה. דמה לי להעמיד על דבר הראוי לקבל טומאה ומה לי להעמיד על דבר שאין גידולו מהארץ לדעת מרן הכל שרי ועליו סמכינן. ושו"ר לחזון עובדיה (סוכות עמוד מד סעיף כג) שגם העלה שלדעת מרן השו"ע ס"ל דלא חיישינן למי שאוסר להעמיד הסכך בדבר הראוי לקבל טומאה וכדעת כשני עמודי הוראה ורוב הראשונים ע"ש. אלא שמסקנתו כתב לכתחילה טוב לחוש ולהזהר שלא להעמיד הסוכה בדבר המקבל טומאה. אך לפי מה שכתבנו לעיל וגם ע"פ דבריו וגם בדברי החזון איש זהו מסקנת מרן השו"ע והא אנן אתכא דמרן סמכינן ע"ש, ועוד דעת החולקים זהו רק משום גזרה שמא יבא לסכך ולכן אין נראה שצריך לחוש לזה כלל ואין לנו אלא דעת מרן והרוצה להחמיר תבוא עליו ברכת הטוב.
וראיתי חידוש בשפת אמת בסוכה שם שהעלה חילוק באופן ההעמדה דלהעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה שהוא מונח ע"ג הדפנות אסור דכיון שכל נתינת דבר המקבל טומאה לצורך הסכך הוא גזרו בו כדי שלא יבואו לסכך בו ולכך לצורך הסכך אסרו לסייע בדבר המק"ט אבל בדפנות פסולין שעליהם מונח הסכך כך הוא המצוה וליכא למיגזר בהם והא דאמר אביי אבל סיכך ע"ג המטה כשרה הוא כפשטא דכל הסכך מונח רק על המטה ואעפ"כ בכה"ג לא מיקרי מעמיד בדבר המק"ט משום דעיקר המטה לדפנות עשוי' ולא להעמיד את הסכך. ולפי זה מה שכתבו לעיל על דברי הגמ' בסוכה (דף ב.) עשה מחיצות של ברזל וסיכך ע"ג כשרה משמע מכאן דשרי לסכך ע"ג ברזל אע"פ שהוא דבר המקבל טומאה צ"ל כשעיקר הברזל הוא עשוי לצורך הדפנות ולא לסכך שרי לכ"ע. והמעיין לעיל יראה דזה אינו מוסכם לכ"ע, וכ"ש לא כדעת הר"ן שם.
לסיכום: מותר לכתחילה להעמיד את הסכך על דבר הראוי לקבל טומאה או בדבר שאין גידולו מהארץ כדעת מרן בש"ע ואין להחמיר בזה אמנם יש שאוסרים להעמיד על דבר שמקבל טומאה ותבוא עליהם ברכת הטוב.
פירות הנושרים:
1. מותר לכתחילה להניח כלונסאות ע"ג דבר המקבל טומאה דמעמיד דמעמיד הוא ויש מחמירים אף מעמיד דמעמיד.
2. כשהמעמיד מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ומותר להעמיד עליו את הסכך וי"א דעדיין אסור משום דבעינן שיהיה מגידולי קרקע.
3. האיסור להעמיד סכך על דבר המקבל טומאה הוא מדרבנן.
4. טעם הדבר שאין מעמידין בדבר המקבל טומאה גזרה שמא יסכך בהן. וי"א משום שכשם שאין מסככים בדבר המקבל טומאה גם להעמיד בו אסור דהכל הולך אחר המעמיד.
5. אין הבדל בין המעמיד תחת הסכך לבין מונח על הסכך להעמידו כל שהוא מעמיד גזרו עליו.
6. מותר לכתחילה להעמיד הסכך על דבר שהכל יודעין שפסול לסיכוך. ואינו שכיח לסכך בהם, כמו כותלים של אבנים או עפר כשר.
7. כשאין הסכך נסמך ממש על דופן המקב"ט לכו"ע מותר אף לכתחילה.
8. לית מאן דפליג דשרי לעשות דפנות מברזל.
9. כאשר המקבל טומאה עשוי לדפנות ולא לשם להעמיד הסכך שרי להעמיד עליו את הסכך וי"א שגם כך אסור.
10. יש מקומות שעושין בכתלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומנהג חסידים הוא.
סימן: ד' - שאלה: מתי נפסלת מחיצה הנדה מרוח מצויה?
הגמ' בסוכה (דף כג.) העושה סוכתו בראש הספינה, רבן גמליאל פוסל ורבי עקיבא מכשיר. מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך. אמר אביי דכולי עלמא, היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה לא כלום היא, יכולה לעמוד בשאינה מצויה דיבשה כולי עלמא לא פליגי דכשרה. כי פליגי בדיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה [מסורת הש"ס: צ"ל ברוח מצויה דים]. רבן גמליאל סבר: סוכה דירת קבע בעינן, וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים לא כלום היא. רבי עקיבא סבר: סוכה דירת עראי בעינן, וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשרה ע"כ. פי' דלכ"ע בעינן שתעמוד ברוח מצויה דיבשה אלא מחלוקתם האם צריכה לעמוד במקומות קיצוניים כגון רוח שלג וכדומה שרק בית קבע יכול לעמוד בו. ומאחר דקיי"ל דירת עראי בעינן די לנו שהסוכה תעמוד ברוח מצוייה בלבד. וכן ביאר בשו"ת האלף לך שלמה (חלק או"ח סימן שעח) משמע דלכ"ע בעינן סוכה הראויה לשבעה. אלא דלפ"ז קשה דאמאי מכשיר ר"ע הרי אינה ראויה לשבעה. ובע"כ צ"ל דדוקא היכא דהסוכה אינה ראויה לשבעה מחמת עצמה פסולה, אבל אם היא ראויה מחמת עצמה לשבעה, ורק דבר אחר גורם לה כגון שהרוח מפילתה, חשיבא ראויה לשבעה.
ולא רק שהסוכה צריכה לעמוד ברוח מצוייה אלא צריך שלא לנוד ברוח זו כלל אומנם לא בעינן דירת קבע אבל בעינן דירת עראי וגם בדירת עראי אין המחיצות נדות ואם לאו פסולה. כדאמר רב אחא בר יעקב שם (בדף כד:) כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. תנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה. והא קאזיל ואתי הכא במאי עסקינן בקשין. והאיכא נופו דעביד ליה בהוצא ודפנא. אי הכי מאי למימרא מהו דתימא ניגזר דלמא אתי לאשתמושי באילן, קא משמע לן. ופירש"י שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שהרוח מוליכה ומביאה. בקשין אילנות זקנים ועבים. הא איכא נופו שהולך ובא, ופעמים שאף הנוף מן הדופן. דעביד ליה - אורג הנוף כמין מחיצה, שלא יניענו הרוח. מוכח מלשונו שעל הדופן להיות חזק כעין גזע העץ דייק מלשונו "אילנות זקנים ועבים" או ארוג כמחיצה וזהו כדופן הבית שלא יתנדנד כלל מכוח רוח מצויה אנה ואנה ואם לאו פסולה ומשמע אף בנענוע קל אנה ואנה דע"י הולכת רוח מצויה פסלינן כעין בית שאינו זז כלל. וכן משמע מלשונות המפרשים דלקמן ולא חילקו בין נדנוד קל לחזק, וז"ל הריטב"א בחידושיו שם כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. פי' שהרוח מנענעה פסולה, ומתניתין אוקימנא באילנות קשין ודנקיט נופיהן בהוצא ודפנא. דהיינו אף ע"י נענוע פסלינן.
וכן פסק הרמב"ם (בהלכות סוכה פרק ד הלכה ה) העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, אם היו חזקים או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח המצויה מנידה אותם תמיד ומלא בין האמירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח וקשר אותם הרי זו כשרה, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה. וגם בספר כלבו (סימן עא) כתב בלשון זהה, וז"ל: דפני הסוכה כשרין מכל דבר ואפילו מבעלי חיים ואפילו מאילנות ובלבד שלא תהיה רוח מצויה מניד אותן. וכן מרן הב"י (או"ח סימן תרל) ציין להרי"ף (יא:), והרא"ש (סי' ה) מדכתבו סתם מימרא זו דרב אחא בר יעקב וממילא משמע דכאשר האילנות דפנות לה צריך שיהיו בענין שלא תהיה רוח מצויה מנידתן.
וגם בספר אור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סימן רצח) כתב כלשונם ודייק יותר בעינן עומד במקומו וז"ל: כל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה לאו שמה מחיצה שהרוח מוליכה ומביאה, תנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה ואמאי והא קאזיל ואתי הב"ע בקשין. אילנות זקנים ועבים. והאיכא נופו גדול מאוד וראשי הנוף כפופים סביב בארץ דעביד ליה בהוצא ודפנא שגדל הנוף כמין קליעה בהוצין ועומד במקומו והויא מחיצה גמורה . וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ח חלק א דף נז טור ב) וז"ל וגם בענין שלא ילך הדופן לכאן ולכאן וכו' שלא יזיזם הרוח אנה ואנה.
ולאור זה כתב הר"ף (רבינו פרץ) מה שנהגו העולם לעשות כל הד' מחיצות בסדינין בלא שום ערבה אין זה נכון אע"פ שקושרין אותן היטב דזמנין דמנתקי ולאו אדעתיה והוה ליה מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה דלא שמה מחיצה, והרוצה לעשות מחיצה בסדינין בלא שום ערבה טוב שיערוב במחיצות קנים קנים פחות מג' ע"כ, והובא בספר כלבו (סימן עא). וכ"כ ספר מהרי"ל (מנהגים הלכות סוכות): אין לסמוך על היריעות המצויירין שתולין אצל המחיצות לנוי דאז הוי מצוה הבאה בעבירה דהיריעות מתנתקות וברוח מצויה אין עומדין ולא שמה מחיצה.
והטור ושו"ע שם (סעיף י) סתמו לשונם כלשון הראשונים הנ"ל ולא פירשו מאיזה שיעור נענוע פוסל וכתבו בזה"ל: אם היו חזקים או שקשר אותם שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האוירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם, הרי זו כשרה על כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים, אע"פ שקשרן בטוב, זמנין דמינתקי ולאו אדעתיה והוי ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה; והרוצה לעשות בסדינים, טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות משלשה עכ"ל. ומדכתב כדיוק לשון הרמב"ם שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד משמע מדבריו לא חשיבה מחיצה כשרוח מצויה מנידה אותה תמיד הא בנדנוד במקרה (דאינו תמידי) ע"י רוח מצויה שרי. ופי' המשנ"ב (ס"ק מח) דר"ל דאם מנידה אותם אפילו אין בכח הרוח להפיל אותם לגמרי רק שע"י הרוח הולך המחיצה ובא קי"ל דשוב לא חשיבא מחיצה. ואפילו עומדת בבית שאין שם רוח כלל לא חשיבה מחיצה. וכן כתבו כל האחרונים בשם המג"א (ס"ק טז) אף שעומדת הסוכה במקום שאין הרוח מגיע שם פסולה דאין שם מחיצה עליה כשרוח מצויה יכולה לנדנדה.
ומטעם זה שנדנוד מחיצה פוסל את הסוכה העלה בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רכא) דאין להחמיר לעשות הדפנות בלי מסמרים כלל דהוי חומרא דאתי לפעמים לידי קולא, שמפאת זה לפעמים לא יהיו הכתלים חזקים כראוי לעמוד ברוח מצויה שזה פסול אף בדיעבד, וכמבואר בסימן תר"ל (סע' י'). וגם בשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן ק) ובעיקרי דינים (יו"ד סימן לו אות מו) העלו בוילון דנייד אפילו מגיע לארץ. ואף אם סורח על הקרקע הרבה אינו מחיצה לשום דבר כל שאינו עומד ברוח מצויה אף יריעות מפלסיק וכדומה וכ"ש בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תקיב) מחיצה מפלסטיק בכלל דמה שכתבו מחיצות מסדינים כך גם מפלסטיק דכיון ע"י הרוח המחיצות מתנתקות ואין עומדות, אם לא מפלסטיק עבה שאינו מתנועע ועומד כמו מחיצה.
נמצאנו למדים שדופן סוכה הנדה בשיעור קטן פסלינן אף בדיעבד דאינה דופן כלל ואין לומר שע"י הנידנוד יתרחקו המחיצות ג' טפחים ובכך נפסלת הסוכה דלא הוי לבוד, דאם כן מה החידוש בדברי ר"א בר יעקב הנ"ל אלא מוכרח לומר דאף בנדנוד הדפנות בפחות מג' טפחים פסלינן וזהו חידושו. ועוד צריך לומר דאין הכוונה שכל המחיצה נדה אלא די שחלקה ינוד בכדי לפוסלה שהרי אין כל האילן יחד נע ונד אלא נד במקום אחד יותר ומקום אחד פחות שגזע העץ אינו נד ונופו נד וסוף נופו נע יותר. ולכן אמרינן דעביד ליה בהוצא ודפנא כדתנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה. והא קאזיל ואתי הכא במאי עסקינן בקשין. והאיכא נופו דעביד ליה בהוצא ודפנא. וכתבו המפרשים והוא שהאילנות עבים וחזקים ולא אזלי ואתו ברוח מצויה. ובכל זאת צריך למלאות בין הענפים בתבן וקש שלא תזיזם הרוח, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ומתני' דעביד לה בהוצא ודפנא, ושמעינן מינה שאף שאין כל הדופן נדה בכל זאת צריך לחזק החלק הנד דאי לאו הכי הסוכה פסולה.
וכן כתבו כהאי דינא גם במחיצות שבת הרי"ף בעירובין (דף לג.) ובחידושי הרשב"א עירובין (דף צט:) ובחידושי הריטב"א שם ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק יח דף קא טור ב) דאין מטלטלין בה לעולם ואפילו כשהיא בפחות מבית סאתים אלא בדעביד לה בהוצא ודופנא שאין רוח מצויה מנענע אותה, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה לא שמה מחיצה וכדאיתא במסכת סוכה בפרק הישן (כ"ד ב'). כלומר אע"ג דכל פחות מג' כלבוד דמי ונמצא מוקף מחיצות, מ"מ דוקא בשעבד להו בהוצא ודפנא כדמוקי לה רב אחא בסוכה פרק הישן [כד ב'] כי היכי דלא לטלטולי ברוח מצויה דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה וכן פי' ר' עובדיה מברטנורא מסכת עירובין (פרק י משנה ח) ועוד רבים דאין חילוק כלל וכלל בהלכות מחיצה בין סוכה ובין בהלכות שבת .
וכן מבואר בטור ובב"י (או"ח סימן שסב) שכל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה אלא לצניעות או לשמור מה שיתנו בתוכה או לישב בה כדי לשמור השדות הויא מחיצה להתיר לטלטל בתוכו אבל לא הויא מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה אם הוא יותר מסאתים הלכך אילן שענפיו יורדין למטה אם אינן גבוהין ג' מן הארץ ועיקרן במקום שמחוברים לאילן הוא גבוה י' חשוב מחיצה ומותר לטלטל בכולו והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה.
ובגמ' וכל המפרשים הנ"ל כתבו "בתוך כדי דיבור" על שרשיו גבוהין מן הארץ וכו'. מפני שאסור להשתמש באילן בשבת אבל אם אינן גבוהין שלשה טפחים הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן, ואיתמר התם שרשי אילן הבאין מלמעלה משלשה לתוך שלשה רבה אמר מותרין דכל פחות משלשה לארעא ארעא הוא וכו', ע"ש. וממה שלא כתבו כלום בשיעור נדנוד המחיצה מוכרח לומר ששיעור נדנוד המחיצה אינו שיעור הג' טפחים אלא כפשוטו שאינו צריך לנוד כלל. ועוד מדבעינן עכ"פ דירת עראי, ודירה שדפנותיה מתנועעות אינה דירה. עיין בשו"ת מנחת שלמה (תנינא (ב - ג) סימן נח) דבית שאינו יכול לעמוד ברוח מצויה דאפשר דחשיב כמדליק בחוץ במקום שאין עליו שם בית. וגם בשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן קעה) ציין לרשב"א ולריטב"א ולטור ריש סי' שס"ב הנ"ל, דכל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה אלא לצניעות או לשמור מה שיתנו בתוכה או לישב בה כדי לשמור השדות הויא מחיצה להתיר לטלטל בתוכו וכו', ובב"י ובשו"ע שם דעת הרמב"ם דנקיט לה בהדי מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דלאו מחיצה היא כלל עיי"ש. ודקדק שנעשה לשמור או לצניעות, דבעי שעכ"פ יהא מחיצה קיימת, דבמתבטלת ע"י רוח מצויה אין כאן צניעות ושמירה ודו"ק. וכ"ש שאין כאן דירה וכי אדם יגור בדירה שדפנותיה נעות ונדות ברוח מצוייה דהו"ל כדירה סרוחה, וכיון שבכל רגע עלול להתנדנד מהרוח אינה דירה כלל. אלא מוכרח לומר כנ"ל שהמחיצות צריכות לעמוד קבוע. וכן מדקדוק דברי מהרי"ל דלעיל מבואר דפסלינן מחיצה אם ברוח מצויה אין עומדין ומשמע דבעינן לא זזים כלל ע"ש. וכן משמע שאף בנידנוד קל פסול מדברי המשנ"ב (סימן שסג ס"ק כ) וה"ה כשעושין צוה"פ דבעינן שיהא עומד ברוח מצויה דלא עדיף ממחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שאינה מחיצה ואפילו אין הרוח מפילו לארץ אלא מנידו כמ"ש בסי' שס"ב ס"א.
והרגיש בזה בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה סימן מ), ואמנם חידש חומרא בסוכה שאינה בשאר מחיצות באופן שקשר את היריעה מלמעלה ולמטה שלא ינוד הרבה ברוח. דאע"ג דבשעה שהרחיקו הרוח הוא עדיין מחיצה גמורה כיון שהוא קשור גם מלמטה, שבאופן זה לענין שבת וכל דבר היא מחיצה גמורה, מאחר שאף כשהוא רחוק במקום שהנידו הרוח לשם נמי הוא מחיצה המגיע עד לארץ, אך שנעשית עגולה, וגם אם ישאר כך היא מחיצה כשרה, ולכן מה לנו בנדנודה. אך מ"מ לענין דפנות הסוכה פסול. שזה חומר בסוכה מבשבת ושאר דברים שאף שלא ינתק ממקומה ע"י הרוח משום שקשורה למעלה ולמטה אבל מ"מ הולכת ע"י הרוח ובאה, נמי פסולה. והסכים עמו ספר משכנות יעקב (סימן קכ"ג) דלעניין סוכה משמע כדבריו, שפסולה מצד הנדנוד ברוח, אף באופן שלא מתבטלת המחיצה פסולה לדופן דסוכה. ובסוף דבריו כתב לדינא ודאי נדנוד קצת מסתבר שאינו כלום. ואם אף כשלא מקושרים אינם מתנדנדים אלא פחות מג"ט, מסתבר נמי שמותרים לכתחילה. ולא ידעתי מנין לו לחלק כן אלא נראה כפשט הגמ' והראשונים מדלא חילקו דאף בפחות מג' טפחים פסלינן ועוד שמהגמ' שם ומהראשונים והאחרונים לא מצינן חילוק בזה בין סוכה לשאר מחיצות כפי שנזכר לעיל דאין נחשב מחיצה לשום דבר כל שאינו עומד ברוח מצויה עיין עוד בשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן ק).
וחידש הגאון חזון איש זצ"ל דין אחר שאין תנועה פוסלת בשום מחיצה אלא תנועה ששוברת לשעתה את המחיצה (ג' טפחים) ודלא כאגרות משה שפסל בסוכה גם שלא נשבר המחיצה. ומבואר מדבריו שהפיסול רק בשל שבירת מחיצה ולא בשל נדנודה. וקשה דהא אינו נראה מדברי הראשונים והאחרונים הנ"ל זכר לזה אלא כתבו שלא תנוד, אמנם דבריהם סתומים ולא מפורשים מ"מ משמע יותר לומר דעצם הנדנוד אנה ואנה פסלינן ולא בשל הטעם בשבירת מחיצה. וכן דינא לכל מחיצה כגון לרשויות דשבת ולדופני סוכה, ולחוץ בפני ס"ת לתשמיש המטה ולאונן בפני מתו וכדומה כנ"ל. ושו"ר לספר מועדים וזמנים שהובא בספר חיי הלוי (ח' א סימן יד אות ב) שגם הוא העלה דמלשון הראשונים והשו"ע לא משמע כדברי הגאון חזון איש ע"ש.
ודברי החזון איש הובאו גם בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן מו) והשיג עליו שמסתמות דברי הפוסקים לא נראה כן, אלא כל שהמחיצה הולכת ובאה ברוח, אף על פי שאינה מתרחקת שלשה טפחים, הנדנוד לבד מוציאה מדין מחיצה. ולכן הקשו בגמרא מהעושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה, אף על פי שהענפים נעים ונדים ברוח, ולא תירצו בענפים קשים שאינם נכפפים ומתרחקים שיעור שלשה טפחים, אלא הוצרכו לתרץ דעביד להו בהוצא ודפנא. והעלה בסוף דבריו שכל מחיצה שהולכת ובאה ברוח אפילו כל שהוא אינה מחיצה וכ"כ בילקוט יוסף (הלכות סוכה). אלא שלא כתב מאיזה שיעור נדנוד (הקטן) פסלינן. והניף ידו שנית בחזון עובדיה סוכות (עמוד ב סעיף א) וכתב דאף בנדנוד אינה חשובה מחיצה עכ"ל. וששתי שכוונתי לדעת גדול מרן פאר הדור הגאון הגדול הרב עובדיה יוסף שליט"א דבעינן מחיצה קבועה שאינה נדה כלל. איברא שקשה לומר דבעינן מחיצה שאינה נדה כל שהוא דהא מותר לעשות מחיצה ע"י בהמה וודאי שגופה נע ונד בהתאם לנשימותיה של הבהמה זאת ועוד דאפי' עשה כל הדפנות מבעלי חיים כשירה כמ"ש בכף החיים (אות עה). אמנם עדיין אפשר לחלק ולומר שתנועה ע"י דבר חיצוני כמו רוח שונה מתנועה של בעל החי שאותו אני יכול לבקר וידוע לי עד כמה הוא יכול לנוע ולא יותר, ועוד שגופו עומד ואינו זע למעט בטנו שעולה ויורדת בהתאם לנשימותיה.
ועיין עוד בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן לא) אפי' דופן אחד אין לעשות מסדינין אם לא שיארוג במחיצות קנים קנים פחו' משלש' משא"כ בדופן רביעי אין קפיד' כל כך וכמ"ש והובא גם בברכי יוסף (או"ח סימן תרל אות ג) והסכים עמו ודלא כהט"ז. וכן בשערי תשובה שם הסכים עם שבות יעקב וכתב ואפשר דגם הט"ז לא קאמר אלא בדופן רביעי אז אין להקפיד כיון דמדינא סגי בג'.
ובענין הסכך בודאי דלא פסלינן מטעם שנד אנה ואנה דהלא הוא עשוי מאילנות ומטבעם שהם נעים ונדים ברוח מצויה ונראה אף להתיר גם אם לעתים ינודו ע"י רוח המצויה ויהיה מרווח של ג' טפחים אויר בסכך שרי, דלא בעינן שלא ינוע מרוח מצויה שדברי רב אחא בר יעקב שלעיל על מחיצה בלבד. דרק במחיצה קפדינן דלא ינועו ברוח מצויה מה שאין כן בסכך שטבעו להתנדנד. אמנם ודאי שצריך להזהר שהסכך לא יעוף מחמת רוח מצויה ובכך יפסיד את סוכתו דאינה סוכה הראויה לשבעה ופסלינן בהכי. דהיכא שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, משום דאפי' דירת עראי לא הויא, והו"ל כדירה סרוחה, כיון שבכל רגע עלולה להעקר. דהא מבואר בש"ס שכל שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה לאו כלום ואין חילוק בין מחיצות לסכך. עיין לשו"ת יביע אומר (חלק ד או"ח סימן נב).
איברא שראיתי בשפת אמת שם שנשאר בצ"ע אי קאי על הדפנות כההיא עובדא דרע"ק דלמחר נשבה הרוח ועקרתה או אפי' אם הסכך בלבד אינו יכול לעמוד ע"י הרוח פסול אף שהסוכה חזקה כדמצינו לעיל בירקות דמפרכי ונפלי ע"ש, גם יש לומר מה היא השיעור לעמידה זו אי כל שא"י לעמוד כל ז' ע"י רוח מצוי' מיפסל אף שיום א' תוכל לעמוד ולפ"ז נימא ג"כ דכל שא"י לעמוד ברוח המצוי להיות פעם א' בז' ימים תיפסל או הפי' שא"י לעמוד כלל בפני רו"מ וכשיבא רק רוח מצוי' יעקרנה מיד ונשאר בצ"ע. ועכ"פ נראה ברור שיתיר סוכה שהסכך שלה רק נע ונד וכל חקירתו היא בענין שנעקר.
ואע"פ שיש אוסרים לשים מעמיד לסוכה שהוא פסול לסיכוך מ"מ במונע מקלים יותר. כפי שראיתי בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קלז) דהתיר מסברת מרן החת"ס דלמנוע אין חשש דהיינו לשים על הסכך דבר המונע ממנו לעוף. ובאבן עכ"פ בלא"ה מותר למש"כ הר"ן וש"פ דבאבנים הכל יודעים דפסול סכך הוא ולא גזרינן גזרה דמעמיד, ובשאר דברים המק"ט יראה להחמיר לכתחלה אם אפשר. והתיר להשתמש בדבק להדביק קצת הסכך בסופו. והמעיין בדבריו יראה דהתר זה דווקא מחשש רוחות חזקות דבלאו הכי הסוכה כשרה בכך. הא בחשש רוח מצויה כגון סכך קל שיכול להתעופף לא יועיל דאינו גרמא בעלמא אלא מעמיד דבלעדיו אין קיום לסכך, ורק מה דכשר עד עכשיו בלי מעמיד הזה יתכן דבכזה ודאי לא גזרו. ועיין עוד בדבריו (חלק י סימן צג) ובדברינו בענין דשרי להעמיד בדבר המקבל טומאה וחילוקים בזה.
לסיכום: מחיצת סוכה שזזה בכוח רוח מצויה אנה ואנה אף מעט אינה מחיצה כשרה.
פירות הנושרים:
1. סוכה כיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשרה אע"פ שאינה עומדת ברוח שאינה מצויה.
2. אילנות כשרות לדפנות בענין שלא תהיה רוח מצויה מנידתן.
3. מחיצה שאין בכוח הרוח להפיל אותם לגמרי רק שע"י הרוח הולך המחיצה ובא קי"ל דשוב לא חשיבא מחיצה.
4. סוכה העומדת בבית שאין שם רוח כלל ואינה עומדת ברוח מצויה לא חשיבה מחיצה.
5. הרוצה לעשות סדינים, טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות משלשה.
6. אין להחמיר לעשות הדפנות בלי מסמרים כלל הוי חומרא דאתי לפעמים לידי קולא, שמפאת זה לפעמים לא יהיו הכתלים חזקים כראוי לעמוד ברוח מצויה שזה פסול אף בדיעבד.
7. וילון דנייד אפילו מגיע לארץ. ואף אם סורח על הקרקע הרבה אינו מחיצה לשום דבר כל שאינו עומד ברוח מצויה.
8. מחיצה מפלסטיק בכלל מחיצה מסדינים כיון דע"י הרוח המחיצות מתנתקות ואין עומדות, אם לא מפלסטיק עבה שאינו מתנועע ועומד כמו מחיצה.
9. לדעת הגאון חזון איש אין נדנוד הרוח פוסלת בשום מחיצה אלא תנועה ששוברת לשעתה את המחיצה דהיינו בג' טפחים.
10. אפי' דופן אחד אין לעשות מסדינין אם לא שיארוג במחיצות קנים קנים פחו' משלש' משא"כ בדופן רביעי אין קפיד' כל כך.
11. הא דפסלינן דוקא כשהרוח מצויה מנידה אותם תמיד.
סימן: ה' - שאלה: האם יוצא ידי חובת אכילה בסוכה כשאינו יכול לשון בה מטעם חשש ממחבלים וכדומה?
איתא בסוכה (דף כו.) תשבו כעין תדורו. ופירש"י כדרך שהוא דר כל השנה בביתו, הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו. וכתבו התוס' שם דנפקא מינה מלישנא דתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך, וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער. ובספר יראים (סימן תכא) ביאר יותר: מצטער פטור מן הסוכה פי' שיש לו צער בסוכה ובצאתו ינצל וטעמא דכעין דירה בעינן ואין דרך אדם לעמוד בדירתו בצער, ושיעור לצער כדתנן ירדו גשמים מאמתי מותר לפנות משתסרח המקפה, ומי שאינו בקי בזה השיעור יתן לבבו ואם מצטער באותו ענין שבצער הזה היה יוצא מביתו רשאי לצאת מסוכתו. ודוקא שעשה סוכתו מתחילה במקום שראוי לאכול ולשתות ולישן בה ונולד לו צער אחר כן, אבל עשתה מתחילה במקום הראוי להצטער באכילה או בשתיה או בשינה כגון שיירא בה מגנבים לא מיבעיא דלא מיפטר בהכי, אלא אפילו יש סכנה וצער בשינה, ובאכילה אין צער וסכנה, לא יצא ידי חובתו דהא כעין תדורו בעינן והאי לא הוי כעין תדורו כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתיה ושינה בלא צער ומתחילה לא הוי סוכה כיון דלצערא קיימי.
והובא ו דבריו בספר שבולי הלקט (סדר חג הסוכות סימן שמג) ובספר תניא רבתי (בהלכות סוכה פ' פג) וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות סוכות) שסוכה שא"א לישון מחמת סכנה אפילו ידי חובת אכילת סוכה לא יצא מאחר דאין יכול ללון שם. וכן הוכיח בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תעט) מדברי הרמב"ן פרק קמא דסוכה בדין סוכה קטנה דכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה ופסולה אפילו לישן ולשנן. עכ"ל. והנה מפורש כדברי המרדכי הנ"ל. וכ"כ רבנו זלמן שם (סימן תרמ אות ו).
נמצא שהמצטער פטור מן הסוכה, וכן חולה ושלוחי מצוה פטורים, וחתן וכל חבורתו, דמצוה עבדי. ונראה דכי היכי דמצטער פטור מן הסוכה משום דכתיב תשבו כעין תדורו וכיון שאם הי' מצטער כהאי גוונא בבית לא הי' יושב לא חשיב תשבו, מטעם זה אפילו יושב בסוכה אינו עושה מצוה ואסור לברך ואינו אלא הדיוט כמבואר בפוסקים. והובא גם בהגהות אשרי (סוכה פרק ב סימן יב). וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים דיני לולב וסוכה אות קצא), וז"ל: אותן בני אדם הדרים בישובים ואין יכולין לישן בסוכה מפני סכנה, אפילו ידי אכילה לא יצאו, רא"ם, ודוקא אם עשה מתחילה במקום הראוי להסתכן או להצטער, מרדכי (סוכה סי' תש"מ), ומסיק שם אכן סומכין העולם על דבר זה שיראים מן הצינה והוי כחולה שאין בו סכנה דפטור מן הסוכה, הגמ"י (הל' סוכה פ"ו אות א'). ע"כ. וכן פי' ר' עובדיה מברטנורא (בסוכה פרק ב משנה ד) כל היכא דאית ליה מידי שמפני אותו דבר היה יוצא מדירתו יכול נמי לצאת מסוכתו. אבל העושה סוכתו מתחלה במקום הראוי להצטער באכילה או בשינה, כגון במקום שמתירא בו מפני לסטים בשינה ואין מתירא מפני הגנבים או ליסטים באכילה, אפילו באכילה לא יצא ידי חובתו באותה סוכה, הואיל ואינה ראויה לעשות בו כל צרכיו אכילה ושתיה ושינה, דהא כעין תדורו בעינן והא לא הוי כעין דירה.
ומדקי"ל תשבו כעין תדורו מה דירה עושה אותה האדם במקום שאינו מצטער לישב בה דאין מחוייב לעשותה אלא במקום שחפץ לקבוע דירתו שם כך גם הסוכה. ומזה העלה בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן קצז) שבית האסורים וכדומה פשיטא שמקום צער הוא ואינו חפץ להיות שם אפי' שעה אחת וא"כ פשיטא שפטור הוא שלא חייבוהו חז"ל לעשות שם סוכה ולשבת בה במקום שמצטער וכדאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה וכן הוא מפורש בס' הרוקח (סי' רי"ט) יעו"ש. ואין להחמיר לעשות לו סוכה שם דכל הפטור מן הדבר ועשהו נקרא הדיוט כדאי' ברמ"א סי' תרל"ט ב' הגמ"י מהא דר' מישן בירוש' וברכה שעושה פשיטא דברכה לבטלה הויא (כיון) דלא מחייב לעשות סוכה מהדין ואיך יאמר וצונו לישב בסוכה וכמ"ש הט"ז (סי' תרל"ט ס"ק י"ט). עכ"ל. ומה שמצטער פטור כתב הרמ"א (א"ח סי' תר"מ ס"ד) בהגה דאין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלאו הכי חייב לישב בסוכה אע"ג דמצטער (מרדכי פרק הישן). ועיי' שדי חמד (מערכת כ"ף כלל ט"ז) חלוקי דינים בזה.
והעולה מהנ"ל: סוכה עצמה שאינה ראויה לשמש לאכילה וגם לשינה אינו יוצא בה ידי חובה וברכותיו לבטלה. וכן סוכה כשרה אלא הנמצאת במקום שאינו ראוי לאכילה או לשינה פסולה ואין לו לברך שם דפטור מסוכה. ולכן כתב הגאון נטרונאי דלא יוצא י"ח בסוכה הנמצאת בבהכ"נ דאינו יושן בה, וכן כתב הרמ"א שם דאם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן). וכן כתב בית שואבה (דף עג. אות יב) שמנהג טעות הוא לקדש בסוכה הנמצאת בבהכ"נ ולאכול בביתו ע"ש ובדברינו (סימן יח).
ואפשר לחלק ולומר דבזמן המניע לקיום מצות הסוכה היא כללית (לכל האנשים) ואינו יכול לעשותה במקום אחר המשתמר כגון מפני הים או צינה המצויים באותו מקום או מלחמה כגון שהוא גר במקום הגבול לכו"ע שרי לכתחלה לעשות סוכה ולברך בה ויצא י"ח אכילה אע"פ שאין יכול לישן בה. וכן כשהמניעה לא בשליטתו כגון גשם או חום וכדומה פטור ממה שאינו יכול ויקיים מה שיכול ומצוה קעביד. וכן הרמ"א עצמו כתב בשם המרדכי (סימן תרלט סעיף ב) דאין ישנים במקומות הקרים משום הצינה או מטעם איש וביתו ע"ש וודאי שידי אכילה היו יוצאים י"ח בסוכה. וכן בענין הולכי דרכים הפטורים שאין יכולים לקחת את דירתם עמם, מובא בארחות חיים (הל' סוכה אות לג) שהעלה שהולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה ואם הם בדרך או במקום שאין שם יישוב פטורים אף בלילה דאין לו לעשות שם דירה והובא בב"י שם.