הלכות סוכה · סימן: ט' - שאלה: האם מותר לסכך את סוכתו בעצי פרי?
איתא בבא קמא (דף צא:) אמר רב דיקלא דטען קבא אסור למקצציה. מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצו רובע שאני זיתים, דחשיבי. א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים [פי' רש"י דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו] מותר. תניא נמי הכי רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל להקדים סרק למאכל יכול אפילו מעולה בדמים ת"ל רק. שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. א"ל מאי האי א"ל ביני גופני קיימי. אמר מכחשי בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו. רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה עקרינהו, גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני ע"כ. ומדברי הגמ' מבואר שאין היתר לקוץ אילן פרי אלא אם כן יש בזה ריווח לאדם. ועוד למדו מכאן שכל המשחית דבר שיש עליו הנאה עובר בלא תשחית כי האדם עץ השדה. ואף סכנתא אית ביה דהא א"ר חנינא לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. וסכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, עיין בדברי הרמ"א בשו"ע (יו"ד סימן קטז סעיף ה).
והובא ברי"ף שם (דף לב:) והרא"ש (פרק ח סימן טו) והרמב"ם להלכה (בהלכות מלכים פרק ו הלכה ח) וז"ל אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה ע"כ. וכן העלה בספר תשב"ץ קטן (סימן שסט) שמותר לקוץ אילן המזיק לבית. כדאיתא בפרק החובל (דף צב) שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אמר ליה וכו' למחר אייתי לי מקורייהו כלומר הבא לי משרשם עקור אותם. וכן איתא שם אם היה מעולה בדמים מותר אלמא שמותר לקוץ אפילו נושא פרי.
אשכחנא נמי סמך במה שאמז"ל לעשות את הקרשים כו', למה עצי שטים, למד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומרים לו ומה מלך מלכי המלכים ברוך הוא שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא שאין עושים פירות, אתם על אחת כמה וכמה, ובתנחומא ויקהל ע"פ ויעש את הקרשים, והלא אין לך מעולה בדמים ממה שבונים בם משכן אלק"י, ואעפ"כ אמר להביא דוקא שטים שאין עושים פירות והובא בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קכא). וגם בשו"ת הר צבי (או"ח ב סימן קב) כתב אפילו באופן המותר משום בל תשחית, מ"מ יש להזהר בדבר משום חשש סכנה עיין שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן עו), ובספר חסידים בצואת רבי יהודה החסיד, ובסימן מה ובהגהות מהרש"ם לס"ח בהוצאת הרב הגר"ר מרגליות שאפילו אם הוא צריך למקומו וכיוצא בו שמותר מצד הדין מ"מ יש בו חשש סכנה ובסוף דבריו העלה דיש לקצצו ע"י גוי, ויאמר בפירוש שאין הוא רוצה שיעשה זה בשליחותו, וחשש הסכנה יחול רק על ראש הגוי בלבד, וצדיק מצרה נחלץ ויבוא אחר תחתיו ע"ש ובפתחי תשובה (יו"ד סימן קטז ס"ק ו) נמצאנו למדים שאף לבית המקדש אין לקוץ עץ פרי ועוד מחשש סכנה וראה עוד לקמן בזה.
וקשיא לי מהאי קרא בנחמיה (ח' ט"ו) הנביא עזרא אמר לעם "יַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". מוכח מזה דשרי לקוץ עצי פרי ולסכך בהם את סוכתו ומשמע עוד שיש לו עצי סרק ואעפ"כ שרי לכתחילה בעצי פרי ועוד ונראה מהפסוק שעדיף עצי פרי מעצי סרק מדהקדים בפסוק עלי זית ועלי עץ שמן לפני הדס ותמרים. וידוע בתקופה זו יש פרי בעץ הזית ואפילו הכי שרי. וכן מוכח בגמ' (דף יא.) דשרי לקצוץ גפן לשם עשיית סוכה, דאיתא התם הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן פסולה. ואם היה סיכוך הרבה מהן, או שקצצן כשרה. מוכח דשרי דאטו ברשעים עסקינן אלא ודאי שרי לקוץ עצי פרי לשם מצוה.
ועוד נראה ללמוד שמותר לקצוץ ענפי אילן גם לא לשם הנאה או רווח ממדרש תנחומא (דפוס ורשא, פרשת שופטים סימן ג) ממעשה דרבי חנינא בן אלעזר שהיה לו אילן נטוע בתוך שדהו ונופיו נוטות לשדה אחר, בא אדם אחד וקבל לפניו ואמר אילנו של איש פלוני נוטה לתוך שדי, אמר ליה לך ובוא למחר אמר ליה כל הדינין הבאים לפניך מיד אתה פוסק ודיני אתה מאחר, מה עשה רבי חנינא מיד שלח פועליו וקצץ את האילן שהיה בתוך שדהו ונוטה לשדה אחר, למחר בא אותו האיש לפניו לדין, א"ל לבעל דינו צריך אתה לקוץ אותו, א"ל ולמה אילן שלך ענפיו נוטין לשדה אחר, א"ל צא וראה כשם שאתה רואה את שלי כך עשה את שלך, מיד הלך ועשה כך. וודאי שאילנו של רבי חנינא לא הזיק את שדה שכנו ובהסכמת שכנו היה ורק בכדי שלא יהא לאדם פתחון פה עליו קצץ את אילנו.
ולכן נראה לומר כשעושה את מצות בוראו כגון מצות סוכה שרי דאם כשאינו דרך השחתה רק מפני צרכו והנאתו שרי דאם להנאתו (ריווח) שרי, להרוויח שכר מבוראו לא כ"ש. עיין חולין (דף פז.) דקנסיה ר"ג וחייבו ליתן עשרה זהובים לאותו שקדם וכסה הדם של שחיטת חבירו עבור שכר מצוה וברכה ע"ש ברי"ף ובתוס' והרא"ש ובנמוקי יוסף שם. ומצות סוכה שעושה כל שבעת הימים כמה זהובים ירוויח עבור העץ שקצץ בכדי לסכך בו את סוכתו. וכן מדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב "דרך השחתה לוקה וכו' " ולמצות סוכה ודאי דאינו השחתה. וכן מה שכתב אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה וכו' וכי אילני מאכל שבתוך העיר שרי לקוצצם ואם כן למה כתב "חוץ למדינה" אלא נראה לומר שתוך העיר יש לו צורך למקומו לבניה או לשאר הנאות לבני העיר מה שאין כן באילנות שמחוץ לעיר ולכן אין לקצצם.
וכן מובא בשו"ת הר צבי (או"ח ב סימן קא) בשם הבאר שבע ובשלטי הגבורים וכן משמע מהמאירי שם ועיין בכנה"ג (סימן קטז) ובחידושי מהר"ץ חיות שם שציין לחות יאיר ולט"ז (ביו"ד קטז סט"ו) וכ"כ החיד"א בספר טוב עין (סימן ט) שהתירו לכרות עץ עושה פירות בצריך למקומו לבניה כדעת הרא"ש בצריך למקומו מותר. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קכא) העיר על מה שכתב הרא"ש בב"ק שם כתב בלשון "נראה דמותר". אינו משום דלא פשיטא ליה דצריך למקומו דינו כמעולה בדמים דהא בקיצור פסקי הרא"ש השמיט תיבת "נראה" ע"ש.
וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קנט) שמותר לקוץ האילן או ענפיו בכדי שלא יאפיל. והקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה אבל קוצצים אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים לא אסרה תורה אלא דרך השחתה וכו' ולא האילנות בלבד וכו' אלא כל המאבד דרך השחתה עובר בלא תשחית ע"ש הרי מבואר דאף במזיק לאחריני מותר לקוץ וכ"פ מהרש"ל סוף פ' החובל סי' ס"ב. וכן משמע מהרי"ף והרא"ש שהעתיקו את סוגיא זו לפסק הלכה. אמנם ראיתי לנצי"ב מוולוז'ין בשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן נו) שמחלק בין הנאות של השחתת האילן ולומר דוקא דהתועלת בא לבעלים עם ההשחתה, משא"כ אם רוצה לבנות שם, ומי יודע דלמא לא מסתייע מילתא, ולכן העלה שאין להשחית את האילן ואח"כ יבנה בית שמא לא יבנה ונמצא עובר על ל"ת.
וכ"כ בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן כב) דלפי דעת הרא"ש ורבינו ירוחם והרב ספר הזכרון והרב ט"ז והרב מהר"י באסן לצורך מקומו מותר ולפ"ז נראה להתיר דהכי ארחייהו דעתירי לבנות בתים ולהשכיר' כי רצונם יותר בבנין שעומד לדורות מאילנות ושרי לקוץ אילנות ולבנות בתים אף להנאתו. וגם בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן קב) העלה כל דלא בריא שיהיה ריווח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למקציי' וסכנה איכא אפי' בספיקא שלא כדרך השחתה כנ"ל אך אי איכא רווחא אפי' רק בצריך למקומו לבנות בתים בזמנינו ובמדינתנו דודאי עדיפא מדיקלא בלי ספק שרי אך אם אפשר למיעקר עם שרשיהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו ויכול לנוטעם במקום אחר אסור לקוצצם. וכ"כ בשו"ת בנין ציון (סימן סא) שמותר לישראל בעצמו לעקור האילנות לצורך מקומו ע"ש. ובשו"ת יביע אומר (חלק ה - יו"ד סימן יב) שהשיג על שו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סי' עו) הנ"ל שגם הוא כתב לאסור עקירת אילנות בצריך למקומו והעלה שמותר לקצוץ אילני מאכל כדי להרחיב דירתו אשר היא דחוקה ומצומצמת ועל צד היותר טוב נכון לשכור גוי לקצוץ האילנות. ומכל מקום אם מרחיב דירתו לטיול ולהרוחה בעלמא, או לנוי וליופי, אין להתיר קציצת האילנות בשביל כך וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (חלק א סימן קמ) שאע"פ שמותר למקומם הדרך המובחרת שגוי יעקור עם השורש לצורך מקומו ע"ש.
ונראה יותר לומר דמשמע מהפסוק הנ"ל דנחמיה שהיו חותכים מענפי העץ לסוכתו ולא להשחית את העץ מגזעו ובזה אין חשש למשחית את עצה ודייק בפסוק והביאו עלי זית ועלי וכו'. וכן מוכח מהגמרא דף (לב.) "ואימא כופרא" שלא חששו לענין בל תשחית, אמנם עיין בחידושי הגאון הרב אלעזר משה הלוי הורוויץ שם שאין דרך נועם שתצוה התורה לקצוץ עץ פרי. ואפשר דהתם שאני שהענף יש בו כמה כפות תמרים. וכמ"ש בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג סימן רסח) דאין איסור לחתוך ענף מטעם ואותו לא תכרות דמה איסור לחתוך ענף דאין אסור לכרות מהאילן אלא העושה פרי כדכ' הרמב"ם פ"ו מה' מלכים. ובענף א' לא מקרי השחתה ולא כריתה וכ"כ בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן כב) שראה להרב משנה למלך שכ' סוף ה' איסורי מזבח דמאי דאסר משום לא תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסו' זה עכ"ל ובודאי דאם קוצץ ענף בחנם בלי שום צורך כלל איכא לתא דאיסור' וכונת הרב פשוטה דאין בזה משום איסו' לא תשחית את עצה דאסו' לקוץ כדי לשרוף וכיוצ' כי הענפים מותר לקוץ ויהיבת ליקידת אשא. וכ"כ בפסקי תשובות (סימן תרכט אות יב) שבענפים רכים ודקים שרי לא גרע מעבודת הזימור המותרת באילני מאכל. ועיין עוד בזה בשו"ת שו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן מו) ובשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן סט) בתשו' חוות יאיר שם מזה, ועי' תשובת שבות יעקב (ח"א סי' קנ"ט) בנדון.
ואין לומר שמצות עשה דסוכה תידחה מצות לא תעשה להשחית עצה מהא דאמרינן עשה דוחה את לא תעשה, דהיינו דווקא בעידנא דעבר על לא תעשה מקיים העשה עיין בדברינו (בשו"ת בריח התיכון חלק א). ואין כאן קציצת העץ באה יחד עם קיום מצות הסוכה. דעצם עשיית הסוכה אינה מצוה אלא המצוה ישיבה בסוכה (ומדאורייתא) ולכן בעידנא דקציצת העץ עדיין לא חל מצוה ישיבת סוכה. וכמ"ש בשו"ת הר צבי שם בשם ספר בית יצחק (יו"ד ח"א סימן קמד) שהביא בשם הפנים יפות שרצה לומר דלצורך מזבח או סוכה עשה דוחה ל"ת דבל תשחית, ותמה עליו דלא הוי בעידנא. אולם בספר פנים יפות שם כתב עוד דלצורך מצוה הוי כמו מעולה בדמים. גם על עיקר היסוד דלצורך מצוה אין איסור בל תשחית, תמה שם הרב בית יצחק על התבואות שור (יו"ד סוף סימן כח) והפתחי תשובה שם שכתבו דשייך בל תשחית בשורף לצורך מצות כסוי הדם, וכתב לחלק בין עצי מזבח דהוי קדושה וכן עצי סוכה דעכ"פ קדוש לזמנו ולא הוי בל תשחית דעלוי קמעליא, משא"כ לשרוף לצורך כסוי הדם.
ואילן סרק מותר לקוץ אותו ואפי' א"צ לו ובהערות על שו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קכא הערה א) השיג על שו"ת פרי השדה (ח"ג סי' קס"ח או"ב) באילן סרק המפסיד זרעים, והשואל כתב שראה באיזה ס' דאילן סרק אסור לקצצו, והוא ז"ל הביא דברי הרמב"ם הנ"ל, ואעפ"כ כתב דבאילן סרק ממש שאין עושה פירות כלל ומפסיד זרעים פשיטא דליכא איסור ע"ש, משמע דבאינו מפסיד ירא עלה להתיר גם בסרק ממש, וזהו תימה דהרי הרמב"ם כתב להדיא דאפי' א"צ לו וכדמוכח נמי בש"ס שם. אלא שבשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קנט) משמע דגם באילן סרק שייך אינו רואה ברכה וציין לפסקי תוספת בפסחים פ' מקום שנהגו דהקוצץ אפי' אילן סרק אינו רואה סי' ברכה וגם בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן סט) ציין לס' קהלת יעקב מפסקי התוס' (בפסחים פ"ה) וז"ל לאו דבל תשחית כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' מלכים דאינו לוקה אלא הקוצץ אילן מאכל, מצאתי בפסקי התוס' (פרק מקום שנהגו) דהקוצץ אפילו אילן סרק אינו רואה סימן ברכה. ובסוף דבריו העלה באילן סרק קיל הרבה מאילן העושה פירות, ונראה לומר דאינו רואה סימן ברכה אבל איסורא ליכא. ושו"ר בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן תלג) דדין דבל תשחית הוא מטעם ישוב העולם לכאורה דלשבת יצרה ולא להשחתה ומ"ש הפקר מכל דבר וכבר אמרו בחובת הלבבות דאפילו להשחית עלה של אילן אם אינו צריך לו אסור דאם לא צריך לזה צריך לזה. ולכן נראה פשוט דהפקר נמי אסור להשחית. ועיין עוד בשיטה המקובצת שם כשעץ סרק חשוב יותר מעץ פרי מניחין את עץ הסרק וכורתין של מאכל.
נמצאנו למדים דשרי לקצוץ לכתחלה ענפים מעצי פרי לסכך בהם את סוכתו ואין בזה כלל חשש של איסור בל תשחית ואע"פ שיש לו אפשרות לקצוץ מאילנות סרק וכ"כ בשו"ת דובב משרים שהובא בפסקי תשובות שם שהתיר לצורך מצוה אף קציצת אילן שלם. אלא שמרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן מו) כתב שמותר לקצוץ ענפים של עצי פרי כדי לסכך בהם את הסוכה, ואין בזה איסור משום בל תשחית. אך כתב מכל מקום אם אפשר נכון לעשות כן על ידי גוי שהוא יקצוץ הענפים ולא יסייע הישראל עמו. ואם יש לו אילנות סרק בודאי שעדיף לקצוץ מאילני סרק שאין בהם איסור בל תשחית כלל וגם בשו"ת הר צבי שם נשאל בזה והעלה למעשה נראה שיקצוץ ע"י גוי ויאמר בפירוש שאין הוא רוצה שיעשה זה בשליחותו. ולכאורה אינו משמע מדלעיל דמוכח אף לכתחילה שרי ועוד דעדיף עצי זית. אמנם אפשר לדחוק ולומר שכוונת הנביא לקצוץ ענפים לסוכה שלא יעשו ע"י היהודים אלא ע"י העבדים (הנוכרים) שברשותם ועדיין קשה אמאי העדיפו עצי זית על פני אילנות סרק אחרים שהיו להם.
איברא שאפשר לתרץ כדברינו בשו"ת בריח התיכון (חלק א סימן מד) דאסרו המקובלים לאכול לב כבד ומוח אע"פ שדבר זה לא מוזכר בגמ' ובפוסקים זאת ועוד שמוכח שם להדיא בגמ' שאכלו מהם וכן בנושא דידן מדינא דגמ' שרי לכתחילה לקצוץ ענפי עצי פרי למצות סוכה כדברי הנביא ורק חומרת המקובלים שהביאום הפוסקים הנ"ל אסרו גם למצות סוכה מחשש סכנה.
והמעיין בצוואת רבינו יהודה חסיד (אות מה) יראה שאין חשש לקוץ ענפים מעץ פרי לקיום מצות סוכה. וז"ל: אילן העושה פרות אין לקצוץ אותו ע"כ. ומדיוק דבריו מוכח דשרי לקצוץ ענפי עץ דרק עץ אסר ועוד מוכח דבעץ פרי שאינו עושה פירות ואין בזה חשש כלל וכו"ש לקוץ אילן סרק ועוד מדכתב בסמוך (אות מד) דהוי לכאורה מילתא דתמיהא שאילן העושה פירות פעמיים בשנה יש לקצצו מיד ואין להניחו כלל. נמצא דלא חש לקצוץ עץ פרי מגזעו ולא להניחו כלל אף בשל חששות נסתרים וכו"ש נראה שיתיר לקוץ עץ פרי לקיום מצות סוכה שהיא מצוה דאורייתא ובפרט שאין כאן קציצה של העץ אלא לחתוך ענפים למצות סוכה ולא את כל העץ.
וגם אם נאמר שמה שכתב שאין לקוץ הכוונה שאסר אף לדבר היתר או לדבר מצוה. אפשר לומר כדברי הנו"ב תניינא (חלק אה"ע סי' ע"ט) דכל צוואתו לא היה אלא לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים והובא פתחי תשובה (יו"ד סימן קטז ס"ק ו) בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן כג) בצוואות רבינו יהודה חסיד זצ"ל שכתוב שם (אות נ"ג) אילן העושה פירות אין לקצוץ אותו ויש לצדד בזה דכונתו דהגם דמותר מן הדין לא יקוץ כמו שרוב הצואות הם דברים המותרים לפום דינא ועל קצתם אין העולם חוששין כלל. ועל כן נראה דלרווחא דמילת' יקוץ אותו על ידי גוי. ובשו"ת חיים ביד (סימן כד) הסכים עם היעב"ץ ז"ל דלרוחא דמילתא יקוץ אותו על ידי גוי ואין להכניס בספק סכנה ושומר נפשו ירחק ממנו.
ואגב דעסקינן באיסור השחת עצי פרי ראיתי לסיים במדרש תנאים (לדברים פרק כ פסוק כ) לא תשחית את עצה לענין צדיקים הוא אומר והרי דברים קל וחומר ומה האילנות שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברין על ידי שהן עושין פירות חס עליהן המקום מלהעבירן מן העולם אדם שהוא עושה את התורה ועושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שיחוס עליו המקום מלהעבירו מן העולם: ולענין רשעים מהו אומר רק עץ אשר תדע והרי הדברים קל וחומר מה אם האילנות שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברין על ידי שאינן עושין פירות לא חס עליהן המקום להעבירן מן העולם אדם שאינו עושה את התורה ולא רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שלא יחוס עליו המקום להעבירו מן העולם. והשי"ת יטהר לבנו לעשות רצונו ולעובדו בלב שלם אכי"ר.
לסיכום: מותר לכתחילה לקצוץ ענפים מעץ פרי בכדי לסכך את סוכתו. ורק מהיות טוב עדיף לקצוץ ע"י גוי.
פירות הנושרים:
1. כשלא ברור שיהיה ריווח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למקציי' וסכנה איכא אפי' בספיקא שלא כדרך השחתה.
2. כשיש רווח כגון בצריך למקומו לבנות בתים דודאי עדיפא מדיקלא, בלי ספק שרי.
3. אם אפשר למיעקר עם שרשיהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו ויכול לנוטעם במקום אחר אסור לקוצצם.
4. הרוצה להרחיב דירתו אשר היא דחוקה ומצומצמת על צד היותר טוב נכון לשכור גוי לקצוץ האילנות. ויתכוין שאין הגוי שלוחו לקציצה זו אלא מדעתו עושה כן.
5. אם מרחיב דירתו לטיול ולהרוחה בעלמא, או לנוי וליופי, אסור בקציצת האילנות בשביל כך.
6. אסור למנוע אמת המים מעצי פרי בכדי שייבשו.
7. כשצריך לקורה או למקום, עץ סרק קודם לעץ פרי אלא אם עץ הסרק יקר יותר.
8. בכל מקום אסור לקצוץ אילני מאכל וסרק דרך השחתה.
9. מותר לקצוץ אילנות מאכל וכ"ש אילנות סרק אם היה מזיק לאילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה.
10. מותר לקצוץ ענפי אילן לסוכתו אע"פ שיש בהם פירות.
סימן:י' - שאלה: כשסוכתו במרפסתו הקטנה והוא יושב בסוכתו אלא שרוב שולחנו נמשך לתוך ביתו בכדי להכיל את כל בני ביתו מסביב לשולחן אחד האם יוצא בכך ידי חובתו?
איתא בסוכה (דף כח.) מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו להם בית הלל לבית שמאי לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר, אמרו להם בית שמאי: משם ראיה אף הם אמרו לו: אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. ולדעת הרי"ף דסבירא ליה דכיון דמיתנו גבי הדדי [דין סוכה גדולה וראשו ורובו בסוכה לשולחנו בתוך הבית, ודין סוכה קטנה שאינה מחזקת כדי ראשו רובו ושולחנו] כהדדי נינהו ואיפסיקא בהדיא בסוכה קטנה כבית שמאי נקטינן נמי כוותייהו בסוכה גדולה, וז"ל (דף יג.): מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בש"א לא יצא, ובה"א יצא ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. והלכה כב"ש בתרוייהו דחד טעמא נינהו. וכמה כדי ראשו ורובו ושלחנו ז' טפחים על שבעה טפחים. וכן דעת הרמב"ם, וכן דעת מרן בב"י ובשו"ע (או"ח סימן תרלד), ודלא כדעת הרא"ש וסיעתו.
נמצא איפוא שאין הפרש בין סוכה קטנה לגדולה בשניהם גזרינן ששולחנו יהיה בסוכתו. ולכאורה היה נראה לומר שאין הכוונה שלא יצא ידי חובת מצות סוכה, דהא היה בסוכה כשרה ורק וחכמינו חששו לשמא ימשך אחר שולחנו ולכן גזרו רבנן לאכול כששולחנו בתוך ביתו. אלא דמסקנת התוס' דאפי' מדאורייתא לא קיים המצוה, דשיטת התוס' - דפסול דרבנן מהני לדאורייתא דהמצוה נפקעת ממנו לגמרי, עיין בשו"ת הר צבי (או"ח ב סימן פח) וערוך השולחן שם.
איברא דלעומתם מצינו לריטב"א שם שפי' הכוונה שלא קיים מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים, ודכותה בפרק ערבי פסחים מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, שפירושו שלא קיים מצותו כראוי אבל ודאי אינו מעכב, וכן רבים. וכ"כ הר"ן מדאורייתא ודאי קיים המצוה דפסול מדרבנן לא מפקיע המצוה מדאורייתא, וכיון דבדיעבד קיים אמרינן יצא וכדברי רעק"א (מערכה ח) שהובא בשו"ת הר צבי שם ובשו"ת עונג יו"ט (סימן ט). ושו"ר בכף החיים (ס"ק יג) שכתב כן, אמנם מסקנתו להחמיר ולחזור לאכול שנית ביום הראשון כזית בכדי לינצל מלהיות עבריין שעבר על דברי חכמים. עיין בזה עוד בביאור הלכה ( בד"ה כאלו לא).
וכן נראה שמדויק נמי מלשונו של הרמב"ם ומרן בשו"ע (בסעיף ד) שכתבו "כאילו לא אכל" כסברת התוס' וז"ל: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושלחנו חוץ לסוכה ואכל כאילו לא אכל בסוכה, אפילו אם היא סוכה גדולה, גזירה שמא ימשך אחר שלחנו. כעין זה ראה בטור וב"י (או"ח סי' קכד) ע"ש וכן דקדק בזה ערוך השולחן (אות ה) ע"ש.
וכבר כתבו אחרונים דאם מקצת שולחנו עומד בסוכ' ומקצתו תוך הבית מותר דלא גזרינן שמא ימשך אחר שלחנו מאחר שעומד מקצת בסוכה ועוד דהא די בשלחן טפח כדאיתא בגמרא, ועוד דבסוכה גדולה אפילו באופן שכל שולחנו בתוך הבית רבים מכשירים בזה, ודי לנו להחמיר בזה. מג"א (ס"ק ב) משנ"ב (ס"ק ו) כף החיים (ס"ק יא).
ולא מבואר בדבריהם מהו שיעור הכשר "כשמקצת" השולחן יהיה בסוכתו. וראיתי לברכי יוסף שם שבאר יותר והצריך שרובו של השולחן יהיה בסוכתו ודי ברוב של כחוט השערה. ונראה לומר שלא גזרו כשהשולחן ארוך משום שגם אם ירצה לימשך אחר שולחנו עדיין יהיה ראשו ורובו בסוכה מהטעם ששולחנו נחשב עד שידו מגעת ושם נמצא מאכלו וכל שאינו יכול לימשך אינו שולחנו דהא זהו שולחנם של שאר בני הבית וגם אם ירצה לימשך לשם לא יוכל ובהא לא גזרינן. ולפי שבימיהן היו רגילין לאכול כל אחד לבדו על שולחן קטן לכן היתה הקפדה שכל השולחן יהיה בבית, אבל האידנא שכל בני הבית אוכלין על שולחן גדול אחד אינו דרך ארץ שימשך למקום אחרים, ולכן כתבו האחרונים שאם מקצת השולחן בסוכה שפיר דמי. ובאמת שלאור האמור דברי מרן החיד"א בזה צריכים ביאור, שלענין מה בעינן דיהיה דוקא רוב שולחן בתוך הסוכה ולכאורה עד מקום שידו מגעת סגי.
ועיין עוד במחצית השקל שם ולמה ימשך אחר שלחנו חוץ לסוכה כיון דדי לו באותו מקצת שלחן שבסוכה. וכי יעלה על הדעת לאסור בשולחן שרובו מחוץ לסוכה ויש מחיצה על השולחן המונעת ממנו להימשך מחוץ לסוכה ודאי שאין זה נחשב שולחנו וכן נראה שהיכר גם מועיל. ובנדון דידן נמי שולחנו נחשב עד מקום שמאכלו נמצא שם וכל שכן כשאינו יכול לימשך לשם אין זה נחשב שולחנו כלל אלא שולחנם של שאר המסובים. וכ"ש לדעת הח"א שהובא בכף החיים (אות יא) דבטפח סגי אף שרוב שולחנו מחוץ לסוכה ע"ש ועוד שרבים מכשרים בסוכה גדולה וכן משמע ממחצית השקל (ס"ק ב). ושמחתי לראות בספר פסקי תשובות שציין לשו"ת אז נדברו דאף לברכי יוסף אם כל מאכליו נמצאים על מקצת השולחן שבתוך הסוכה שפיר דמי אף אם אין רוב השלחן בתוך הסוכה. וכן ראיתי לספר בית שואבה (דף עא) שהשיג על החיד"א ואין צורך ליזהר בזהירות שמזהיר החיד"א שיהא רובו בסוכה אלא די כדי רוחב טפח ממנו בסוכה ודיו וכדברי האחרונים הנ"ל. ושו"ר לחזון עובדיה סוכות (עמוד קפח סעיף לד) דדי שמקצת שולחנו בסוכה. ולא אכחד שראיתי בספר ערך השלוחן להרה"ג ר' יצחק טייב (אות ג) זצ"ל דגם הוא בעי רוב הנראה לעינים.
ושו"ר בכעין זה דשרי לשני בני אדם לאכול בשולחן אחד זה בשר וזה גבינה כשאין אפשרות שאחד יכול לפשוט ידו וליטול מאוכל חבירו ומובא בילקוט יוסף (חלק י סימן פח אות יח) בשם הב"ח, כנסת הגדולה, פרי מגדים, ועוד ע"ש. וכעין זה העלה בשו"ת אבני ישפה (חלק ג סימן סה) דלא גזרינן אם השולחן נמצא מחוץ לסוכה ואינו יכול להגיע אליו בהושטת יד אלא אם יצא מן הסוכה ע"ש. דהיינו שאין הגזרה שמא יקום על רגליו וילך לקצה השולחן הנמצא בבית ויקח לו ויאכל שם דאם כן יש חשש שמא ילך לו למטבח ויאכל שם אלא לא חשיינן אלא עד שידו מגעת ואין צורך ליזהר יותר.
ומה שהשיג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן כב) על ת"ח שרצה לומר שדעת המשנ"ב (בסי' תר"מ ס"ק כ"ז) להצריך שולחן גם בשינה והשיב שכוונת דבריו של המ"ב שאובים מהפרמ"ג שהמה ג"כ רק בנוגע לאכילה, ובנוגע לשינה לא עלתה על דעתו כלל להצריך שגם אז ימצא שלחנו בתוך הסוכה. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה שם ונעלם מעיניו מה שהביא בספר פסקי תשובות (סימן תרמ ס"ק ח) שבעל המשנה ברורה היה נוהג להקפיד להשאיר את השולחן בסוכה בזמן שינה וכן נהגו עוד גדולים עש"ב. ותירץ בחזון עובדיה סוכות (עמוד קצט) דאין זה אלא מתורת חסידות ואינו מעיקר ההלכה. אלא דמשמע בלקט יושר (חלק א או"ח עמוד קמה ענין ב) שצריך ששולחנו יהיה בסוכה גם בזמן שינה וז"ל: צריכה הסוכה שתהא מחזקת ראשו ורובו, פי' שיוכל לשכב ראשו ורובו אצל שלחנו ולא על השלחן. עכ"ל מדבריו משמע שיוכל לשכב לצד שלחנו ולא להוציא את שלחנו אמנם ניתן לבאר שכוונתו שצריך שגודל הסוכה תיהיה מחזקת ראשו ורובו ומקום לשולחנו. ושו"ר לספ' ערך השולחן לרבי יצחק טייב (אות א) כשאין לו מקום להניח בסוכתו את שלחנו פסולה דכל שאינה ראויה לאכילה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה. ובסוכה גדולה אינה נפסלת אלא שהוא פושע שהניח שלחנו חוץ לסוכה.
וזהו כשעשה את סוכתו ז' על ז' טפחים בכדי שיהא בה ראשו ורובו ושולחנו לאפוקי קטנ' שראשו נכנס בה ושלחנו ולא רובו או ראשו ורובו ולא שלחנו. ועוד ומבואר מלשון רש"י דאם היא אינה רחבה אע"פ שארוכ' הרבה פסולה דהא אינה יכול' לישב בה ראשו ורובו ושלחנו והובא שם במג"א, הט"ז, ומשנ"ב, ערוך לשולחן, כף החיים, ובשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן סז) ולא דמי סוכה למזוזה ודלא כהב"ח והפני יהושע שקיימו גירסת התוס' ובספר ברכי יוסף למרן החיד"א שם (אות א) ראה דברי התוס' בקלף ישן נושן והוא כגירסת הב"ח ע"ש ולמעשה גם הב"ח כתב שיש להחמיר.
ואפשר לומר שרבותינו גזרו דווקא כשראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית דחשיינן שמא ימשך אחר שלחנו, הא כשכולו בסוכה שרי. ודייק נמי משו"ע שכתב ראשו ורובו משמע דבכולו בתוך הסוכה לא גזרינן ועיין בשפת אמת סוכה (דף ג.) שהרגיש בזה ונשאר בצ"ע לדינא. אלא שהמעיין בדברי המ"א (ס"ק ב) ובמשנ"ב (ס"ק ו) כף החיים (ס"ק ד) יראה שאין לדייק כך ואסרו גם כשראשו וכולו נמצא בסוכה ושולחנו מחוץ לסוכה.
ועוד י"ל דאם הוא גדול ממדים ואין יכול להיכנס לסוכה לפחות ראשו ורובו ושלחנו אין זה נחשב כניסה דאינה דירה לגביו והוי דירה סרוחה. אלא רק אם נכנס לתוכה ראשו ורובו ושולחנו יצא ידי חובה מדאורייתא וכמ"ש בשו"ת בנין ציון (סימן קפ) ואע"פ שמצטער בה יצא ידי חובתו דהא אדם רגיל אינו יכול לישן בסוכה קטנה ז' על ז' ומצטער בזה דאינו יכול לישן בפישוט גופו ורגליו, אלא כיון דאורחיה הוא לפעמים לישן בכפיפת גופו ואיבריו, לא מיקרי מצטער בהכי. והובא בתרומת הדשן (חלק א שו"ת סימן צב).
ולכאורה אפשר לומר שהיה די בששה טפחים על שבעה בסוכה קטנה דמסקינן מהירושלמי דשיעור ראשו ורובו ששה טפחים וטפח השביעי לשלחנו, וא"כ מה שמחזקת ראשו ורובו ששה טפחים. וטפח שביעי בעינן לשולחנו וסגי לאורך או רוחב הסוכה בלבד ולא בעינן גם לרוחב ולאורך ודי להכשירה בז' טפחים על ששה. אלא מדאמרינן נויי הסוכה אין ממעטין בסוכ' אמר רב אשי מן הצד ממעטין פירשו ז"ל שלמעלה לנוי אין ממעטין בגבוה' ומן הצד ממעטין לה משיעור ז' טפחים דאינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו ודין זה פסקוהו להלכה הרמב"ם והטור והשו"ע ז"ל (או"ח סי' תרל"ד סעיף ג). ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג או"ח סימן עח) שהעלה מסתמא דדינא מוכח שאפילו אם קבעו נויים אלה במסמרים ממעטים, שהרי הטעם הוא משום דאינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, וכך הוא אם הנויים קבועים או שאינם קבועים. ומשמע שם אף בצד אחד פוסל ואולי צריך לומר שצריך לשתי הטפחים לכל תשמישיו שם ולכן בעינן ז' על ז' טפחים. ובשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קעח) תירץ בשם הפני משה בכדי שיוכל לישב ולהעמיד השלחן לכל מקום שירצה ע"ש. וקשה על הרב המגיד שהובא בב"י (או"ח סימן תרלא) שסובר בסוכת צריף אף על פי שאינה גבוהה אלא עשרה טפחים כשרה נמצא לדעתו לא בעינן שבעה על שבעה בגובה עשרה שהרי היא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה אלא עשרה טפחים ואפילו הכי מכשרינן לה. ואם כפי' הב"י לא נותר מקום לשולחנו טפח וכ"ש שלא נותר טפח מכל צד כנ"ל .
לסיכום: אין חשש לאכול בשולחן שמקצתו נמצא בסוכה ורובו נמצא בביתו וכ"ש אם באופן שירצה לימשך אחר שולחנו עדיין יהיה ראשו ורובו בסוכה.
פירות הנושרים:
1. אסור לשבת בסוכה כשכל שולחנו בבית אפילו הוא יושב כולו בסוכה בין סוכה קטנה בין גדולה.
2. אין הכוונה שלא קיים מצות סוכה אלא שלא עשה כראוי וכרצון חכמים, וטוב לאכול שנית במיוחד בליל א' של סוכות.
3. מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח פירושו שלא קיים מצותו כראוי אבל ודאי אינו מעכב.
4. הכשר סוכה קטנה לפחות ז' על ז' טפחים בכדי שיהא בה ראשו ורובו ושולחנו טפח.
5. כשראשו נכנס בה ושלחנו ולא רובו או ראשו ורובו ולא שלחנו לא יצא ידי חובה.
6. סוכה שאינה רחבה שבעה אע"פ שארוכ' הרבה פסולה דהא אינו יכול לישב בה ראשו ורובו ושלחנו.
7. רק כיושב ראשו ורובו ושולחנו בסוכה יצא מדאורייתא.
8. בשינה לא הצריכו שימצא שלחנו בתוך הסוכה וי"א שגם בשינה צריך. ועכ"פ יש שכתבו שגם בזמן השינה צריך שתהיה הסוכה ראויה לקבל גם את שולחנו כמו בשעת האכילה.
9. צריך שרובו של השולחן יהיה בסוכתו ודי ברוב של כחוט השערה. וי"א שדי טפח אחד, וי"א שהעיקר שמאכליו הנצרכים לו יהיו במקצת השולחן שבסוכה.
10. כשלא יכול להגיע לשולחן בהושטת יד אלא א"כ יצא מן הסוכה לא גזרינן בזה.
11. מותר לשני בני אדם לאכול בשולחן אחד זה בשר וזה גבינה כשאין אפשרות שאחד יכול לפשוט ידו וליטול מאוכל חבירו.