אור ברסלב
מהרש חלק ד פתיחה › סימן פא

מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל

פתיחה · סימן פא

סימן פ

להרב הה"ג וכו' כש"ת מ' ליבוש הורוויץ ז"ל מוצד"ק לאנציט יצ"ו.

בדבר שאלתו באיש ואשה שדרו יחד ומצאו דם על חלוק שלו וגם על הסדין ורצה מורה א' לומר עפמ"ש הפמ"א דבחלוק שלו לא גזרו דין כתמים וכיון דבחלוק שלו לא גזרו ותולין דמעלמא אתי ממילא יש לתלות גם הנמצא על הסדין מעלמא וכהא דמצינו בש"ע סו' ק"צ דתולין תחתון בעליון וכת"ה דחה דבריו דבשלמא התם למעלה מחגור הטעם דתולין מעלמא ושפיר גם התחתון טהור דכיון דמוכרחים לומר דעברה בשוק של טבחים שפיר גם התחתון טהור אבל הכא מה דלא גזרו בחלק שלו אין הטעם משום דתולין מעלמא ורק הטעם דכיון שלא בהרגשה אף אם היא מגופה טהורה מה"ת ורק בשאר כתם עכ"פ החמירו חז"ל לטמא אף שלא בהרגשה ובחלוק שלו חז"ל לא גזרו והעמידו על ד"ת דשלא בהרגשה טהורה וממילא על כתם הנמצא בסדין שוב י"ל דטמאה עכת"ד כת"ה:

א) הנה בגוף מ"ש כת"ה דהא דכתם טהור מה"ת אין הטעם משום דתולין מעלמא רק דגזה"כ כיון דהיא שלא בהרגשה אף אם היא מגופה אפ"ה טהורה מה"ת באמת זה תלוי במחלוקת הראשונים ובאמת נסתפק בזה בשו"ת מהרמ"ל אי הא דבעי הרגשה שוי גזה"כ והיינו דאף אם היא בוודאי מגופה אפ"ה טהורה משום דהוי שלא בהרגשה או דנימא דאם הי' יודעין שבא מגופה היתה טמאה אף בלי הרגש ה ורק הא דטהורה בלא הרגישה הטעם משום דיש לתלות מעלמא והתורה לא טומאה על הספק עיי"ש והס"ט הוכיח דבזה פליגי רש"י ותוס' עם הרמב"ם דרש"י ותוס' ס"ל דבוודאי מגופה טמא אף בלי הרגשה והא דבעי הרגשה הוי רק משום דבלא"ה תולין מעלמא אבל לשי' הרמב"ם באמת בכל הכתמים מחזיקין שבא מגופה ואפ"ה טהורה מה"ת כיון דלא הרגישה עיי"ש וי"ל הסברא דכבר תמהו על הרמב"ם שפסק ס' מה"ת לקולא מהא דהוצרכה רחמנא להתיר ס' ממזר ותירצו דהתם בעי קרא להתיר אף בתרתי דסתרי ע' במהרי"ט ובש"ש מ"ש בזה א"כ י"ל דרש"י ותוס' לשיטתם דס' מה"ת לחומרא בכ"מ א"כ שפיר י"ל דבאמת אם הי' יודעין שבא מגופה היתה טמא אף שלא בהרגשה ורק דגילתה התורה עד שתרגיש כדי לידע דבספק ניזול לקולא ולתלות מעלמא דאי לא גילתה התורה מספיקא הוי מחמירין כמו בכ"מ אבל הרמב"ם לשיטתו דס' מה"ת לקולא בכ"מ א"א לומר (דהא דגילתה התורה עד שתרגיש כדי להוציא מספק איסור ז"א דלשיטתו א"צ קרא לזה דהרי אף בלי גילוי דקרא ג"כ לא היתה אסורה מספק כיון דס' מה"ת לקולא ועכצ"ל לשיטתו דהקרא בא לגלות דגם אם היא וודאי מגופה אפ"ה גזה"כ דטהורה שלא בהרגשה וז"ב:

ב) ובזה י"ל בהא דפליגי הפוסקים אי הרגשה הוי דוקא בפתיחת פי המקור או דסגי בהרגשת זיבת דבר לח ועפ"ז י"ל דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' עה הרמב"ם הנ"ל דלשי' רש"י ותוס' דבוודאי מגופה טמאה אף בלי הרגשה ורק דבעי הרגשה משום דבלא"ה תולין מעלמא א"כ י"ל דאם יש עכ"פ הרגשת זיבת דבר לח א"כ עכ"פ איכא הוכחה שבא מגופה שוב טמאה מה"ת אבל לשי' הרמב"ם דתמיד מחזיקין שבא מגופה ואפ"ה גזה"כ דבעי הרגשה שוב י"ל דהתורה הקפידה דוקא על הרגשת פתיחת פי המקור ונהי דכ' בשו"ת ח"ס בהא דלשי' התה"ד ארגשה ובדקה ולא מצאה טמאה הוי דוקא בהרגישה פתיחת פי המקור ולא בהרגישה זיבת דבר לח לפי שזה אינו מורה על דם מ"מ י"ל כ"ז בלא מצאה כלל אבל במצאה דם ורק שיש ס' שמא מעלמא לזה שוב מועיל עכ"פ הרגשת זיבת דבר לח למשוי עכ"פ לספק הרגיל שבא מגופה ושפיר לשי' רש"י ותוס' בוודאי בא מגופם טמאה מה"ת אף בלי הרגשה וז"ב ובאמת לפ"ז י"ל בהא דמפורש בנדה דט"ו דלמ"ד ווסת ד"ת בלא בדקה בשעת ווסת אפי' בדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאה ולמ"ד ווסת דרבנן דוקא בדקה ומצאה טמאה טמאה וכבר כ' הנוב"י בטעם דמ"ד ווסת דרבנן אף דחזקת ג"פ חשיב חזקה אפ"ה מה"ת חזקת טהרה עדיפא, והנה כבר כ' המהרי"ט והנוב"י דהיכי דנולד ריעותא בחזדמע"ק אזלינן בתר חזקה דהשתא וחילם מתוס' פסחים דצ"א, וא"ר בשעת ווסת עכ"פ נולד ריעותא בהחזקת טהרה אפי' מה"ת ע"ו החזקת ג"פ ושוב שפיר כשבדקה אח"כ ומצאה טמאה טמאה משעה ראשונה הואיל דבכה"ג דנולד ריעותא בהחזקת טהרה שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא אך לכאורה העירו המפורשים על ש"ס הנ"ל היכי מיירי אי בארגשה בלא"ה טמאה אף בלא מצאה דם וכשיטת התה"ד ואי דלא ארגשה א"כ אכתי טהורה מה"ת:

ג) ולכאורה הי' משכחת לומר דמיירי בהרגישה זיבת דבר לח דאז בלא מצאה כלום היתה טהורה לשי' הח"ס הנ"ל ואפשר אף בלא בדקה כלל טהורה כיון דליכא דם לפנינו אבל בשעת ווסת למ"ד ווסת ד"ת אז שפיר אף דלא הרגישה רק זיבת דבר לח שפיר טמאה בלא בדקה דזה חשיב עכ"פ הרגשה לטמא מה"ת היכי דיש דם לפנינו והכא מכח חזקת הווסת חשיב כיש דם לפנינו ושפיר אף בבדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאה הואיל דהרגישה בשעת ווסת זיבת דבר לח ומכח חזקת הווסת חשיב כיש דם לפנינו והיכי דיש דם לפנינו גם זיבת דבר לח חשוב הרגשה לטמא מה"ת כן הי' מקום לומר לכאורה אך באמת ז"א דאי הי' מיירי בהרגישה בשעת ווסת עכ"פ זיבת דבר לח שוב אף למ"ד ווסת דרבנן ג"כ הי' מהראוי להיות טמאה בלא בדקה מיד דהא כבר הבאתי דברי הנוב"י דבאמת חזקת ג"פ הוי חזקה אף למ"ד ווסת דרבנן ורק שסובר דחזקת טהרה עדיפא וא"כ י"ל היכי דעכ"פ הרגישה זיבת דבר לח איתרע עכ"פ החזקת טהרה ושוב חזקת ג"פ חשוב חזקה אלימתא ושוב גם למ"ד ווסת דרבנן היתה צריכה להיות טמאה בלא בדקה מיד וע"כ דלא מיירי הש"ס בכה"ג אולם לשי' הבי"מ דמ"ד ווסת דרבנן סובר באמת דחזקת ג"פ ל"ח חזקה שפיר יש לתרץ כנ"ל:

ד) נחזור להנ"ל די"ל דהא דבדקה ומצאה טמאה טמאה משעה ראשונה הטעם משום דלשי' הנוב"י חזקת ג"פ הוי חזקה ונהי דחזקת טהרה עדיפא אבל עכ"פ חשיב כנולד ריעותא בהחזקת טהרה ושוב במצאה דם אח"כ שוב בכה"ג אזלינן בתר חזקה דהשתא ובאמת בזה י"ל קושית התוס' נדה ד"ט בהא דבעי' סבא מר"י הגיע עת ווסת בימי עיבורה למ"ד ווסת ד"ת מהו א"ל תניתיהו ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת ווסתה טהורה טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה אלמא ווסת ד"ת והקשו בתוס' שמא ס"ל ווסת דרבנן ורק דהשתא מצאה טמאה ושפיר בליכא חרדה טמאה אבל למ"ד ווסת ד"ת אפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה עיי"ש וגם יש להעיר דילמא מיירי הכא בהרגישה זיבת דבר לח דלשי' הנוב"י גם למ"ד ווסת דרבנן טמאה בלא בדקה הואיל דע"י ההרגשה איתרע חזקת טהרה ושוב חזקת ג"פ הוי חזקה והנלע"ד ליישב דבאמת י"ל דהא דאיבעיא בש"ס למ"ד ווסת ד"ת אי חייש בימי עיבורה דזה והי' תלוי במחלוקת הנוב"י והבי"מ הנ"ל דלשי' תנוב"י לכ"ע חזקת ג"פ הוי חזקה ורק דהפלוגתא אי ווסת ד"ת או דרבנן הוי רק אי חזקת טהרה עדיפא ולמ"ד ווסת ד"ת חזקת ג"פ עדיפא וא"כ לשי' הנוב"י הי' פשיטא להש"ס דכיון דיש חזקת טהרה נגד חזקת ג"פ נהי דלמ"ד ווסת ד"ת חזקת ג"פ עדיפא מ"מ החזקת טהרה בהדי חזקת סילוק דמים דמעוברת שוב בצירוף תרווייהו בוודאי דעדיפי מחזקת ג"פ ורק עיקר הבעיא הוא לפמ"ש הבי"מ דבשעת ווסת א"א לדון מכח החזקת טהרה לפי שעל אותו זמן אזדא החז"ט ורק דהפלוגתא אי ווסת ד"ת או דרבנן הוי רק אי חזקת ג"פ הוי חזקה דלמ"ד ווסת ד"ת חזקת ג"פ הוי חזקה וממילא י"ל דמועיל אף בימי עיבורה הואיל דליכא כנגדה ב' חזקות זולת חזקת סילוק דמים לחוד וא"כ יוצמח דלשי' הנוב"י לא נסתפק כלל דפשיטא דמותרת משום דיש חזקת טהרה וחזקת סילוק דמים נגד חזקת ג"פ וכל הספק הוי רק לשי' הבי"מ אי חזקת ג"פ עדיפא או דחזקת סילוק דמים עדיף וא"כ לפ"ז שפיר פשוט להו הש"ס טעמא דאיכא חרדה והכוונה דלמ"ד ווסת דרבנן היתה טהורה אף בלי חרדה וליכא למימר דילמא מיירי בבדקה ומצאה טמאה כקושית התוס' או כמו שהקשיתי דילמא מיירי בהרגישה זיבת דבר לח ושוב גם למ"ד ווסת דרבנן צריכין לומר מטעם חרדה ז"א דכל זה הו' מקום לומר לשי' הנוב"י דאז אף למ"ד ווסת דרבנן הי' מקום לטמא בכה"ג בלי חרדה אבל אחרי שכבר הוכחתי דלשי' הנוב"י לא נסתפק הש"ס כלל ופשיטא דמותרת כיון שיש ב' חזקות נגד החזקת ג"פ ורק דכל עיקר איבעיית הש"ס הוו רק לשי' הבי"מ א"כ לשיטתו למ"ד ווסת דרבנן חזקת ג"פ ל"ח חזקה כלל וממילא לשיטת הבי"מ למ"ד ווסת דרבנן אפי' בדקה ומציאה טמאה וכן הרגישה זיבת דבר לח ג"כ לא הי' מזיק ושפיר נשמט ע"כ דגם למ"ד ווסת ד"ת מותרת בימי עיבורה ומיושב קושית התוס' וגם קושיתו בס"ד ודו"ק היטב:

ה) יצא דגם באשה הרואית בשעת ווסת בלא הרגשה למ"ד ווסת ד"ת יהי' תלוי במחלוקת רש"י ותוס' עם הרמב"ם דלשי' הרמב"ם הרי תמיד מחזיקין שבא מגופה ואפ"ה טהורה בלי הרגשה וע"כ דגזה"כ דלעולם אינו טמא שלא בהרגשה ושפיר אף בשעת ווסתה טהורה בלי הרגשה אבל לשי' רש"י ותוס' דהיכי דידעינן דבא מגופה טמא אף בלי הרגשה והא דבעי הרגשה משום דבלח"ה תלינן מעלמא וא"כ י"ל בשעת ווסת למ"ד ווסת ד"ת אז הרי אין לתלות מעלמא וראי' לזה דהא מצינו בסי' קפ"ז דבשעת ווסת אין תולין במכה א"כ מכ"ש דאין תולין מעלמא דהרי מכה שבגוף עדיף מעברה בשוק של טבחים ואפ"ה חזינן דבשעת ווסת ין תולין במכה מכ"ש דלא תלינן מעלמא ושוב היכי דליכא למיתלי מעלמא שוב טמאה מה"ת אף שלא בהרגשה וז"ב ועפ"ז י"ל בהא דפליגי התה"ד עם הד"מ דלשי' התה"ד ארגשה ובדקה ולא מצאה כלום טמאה ולשי' הד"מ הרגשה לחוד אינו מטמא ולפ"ז י"ל דפליגי ג"כ במחלוקת רש"י ותוס' עם הרמב"ם הנ"ל דהרי כבר כ' בנוב"י סי' קי"ח דגם לשי' התה"ד הוו רק טומאת ס' וכבר קדמו הרדב"ז בזה וא"ב וי"ל דתה"ד סובר כרש"י ותוס' דהיכי דודאי בא מגופה טמא אף בלי הרגשה והא דבעי הרגשה משום דהרגשה מוכיח שהוא מגופה ולפ"ז מוכח דענין הרגשה מורה על יציאת דם מגופה ושוב סובר התה"ד דגם ע"י הרגשה לחוד הוי עכ"פ טומאת ספק אכן הד"מ קאי בשיטת הרמב"ם דתמיד מחזיקין שבא מגופה ואפ"ה גזה"כ דבלו הרגשה טהורה ולפ"ז הרגשה אינו מורה כלל על יציאת דם מגופה ושפיר הרגשה לחוד אינו עושה אף להיות טומאת ספק וז"ב:

ו) ולפ"ז מיושב היטב קושית המפורשים הנ"ל בנדה דט"ו דממנ"פ אי בארגשה בלא"ה טמאה לשי' התה"ד ואי בלא הרגשה אכתי טהורה מה"ת ועפ"ז ניחא דממנ"פ לשי' הד"מ החולק על התה"ד שפיר י"ל דארגשה ולשיטתם הרי הרגשה לחוד ל"מ לטמאות אף מספק ורק בשעת ווסת למ"ד ווסת ד"ת מכח חזקות הווסת חשוב כיש דם לפנינו ושוב טמאה מה"ת ע"י ההרגשה ולשי' התה"ד ממנ"פ לא בעי הרגשה הואיל דכבר הוכחתי דקאי בשיטת רש"י ותוס' ולשיטתם בשעת ווסת למ"ד ווסת ד"ת כמו דלא תלינן במכה ה"ה דלא תלינן מעלמא והוי כוודאי בא מגופה ולשיטתם היכי דוודאי בא מגופה טמאה אף שלא בהרגשה וא"כ ממנ"פ לשי' החולקים על התה"ד דהרגשה לחוד לא מזיק שפיר יש לאוקמה בהרגישה ולשי' התה"ד שפיר ל"צ לאוקמה בהרגשה דהרי לשיטתו בהרגשה בלא"ה טמאה ורק לשיטתו מיירי הכא בלא הרגישה ואפ"ה טמאה הואיל דסובר כרש"י ותוס' ובשעת ווסת למ"ד ווסת ד"ת כיון דלא תלינן מעלמא שפיר אף בלי הרגשה טמאה ומיושב הכל בס"ד ודו"ק היטב:

ז) ובזה יש לפלפל בענין מה שנסתפקתי במק"א בדין בדקה א"ע בעד שא"ב פחות מג' על ג' אי שייך לומר בזה דהואיל דעד שאינו בדוק אינו מטמא רק משום כתם ובדבר שאינו מקב"ט ל"ש טומאת כתם ולכאורה י"ל דז"א דבשלמא בחלוק כ' הר"ן ז"ל בחידושיו וכן כ' הנוב"י דלכאורה כתם דבא שלא בהרגשה טהור מה"ת ורק הואיל דהבגד טמא אף שלא בהרגשה משום דמק"מ טמא וכדי שלא יביאו לטהר הבגד לכך טימאו גם את האשה ושוב אמרי' דבדבר שאינו מקב"ט שפיר ל"ש טומאת כתם וכ"ז בחלוק דעיקרו משום טומאת הבגד שפיר י"ל דבדבר שאינו מקב"ט לא גזרו אבל בעד שא"ב דיש בו צד טומאה ד"ת דאם בא בשעת בדיקה הרי הי' בהרגשה והא דעד שא"ב אינו מטמא רק משום כחם הטעם משום דתולין מעלמא וא"כ בצד ההיתר דמעלמא גם הבגד טהור וכיון דאין טומאתו משום הבגד ו שוב מהראוי שלא לחלק בין דבר המקב"ט או לא, וכה"ג כ' הח"ס דלכאורה בזה"ז א"א לתלות במאכולת א פחות מכגריס הואיל דבזה"ז אינו מצוי מאכולות גדולות כפי שהי' מאז ואין לתלות רק כשיעור מאכולת שבזה"ז וכעין מ"ש הראב"ד ז"ל דבכתם שחור אין חולין רק במקום דשכיח פרעושים ורק שכ' דבחלוק דעיקר האיסור נובע מכח הטהרות אף דעכשיו ליכא טהרות אפ"ה נשאר האיסור כמאז א"כ כיון דכל האיסור נובע רק מחמת שנאסר מאז וא"כ אז גופא דהי' מצוי מאכולת גדולים א"כ הרי לא נאסר רק בכגריס ועוד ממילא גם עכשיו אין לאסור טפי מכגריס ועוד כיון דבאמת לולי שנאסר מאז לא הי' מקום לאסור עכשיו דליכא טהרות אבל בעד שא"ב הטעם דתולין במאכולת היא רק משום דתולין במצוי וממילא בזה"ז דמאכולת גדולים לא שכיח שפיר אין להתיר רק בכשיעור מאכולת המצוי בזה"ז עיי"ש, והוא דומה לדברינו דבעד שא"ב יש לטמא משום כתם אף בדבר שאינו מקב"ט אילם כבר הבאתי משו"ת רח"כ שכ' דבהשתינה מים עג"ק טהורה דכיון דמר"ג אינו מטמא רק משום כתם ובדבר שאינו מקב"ט לא גזרו והרי גם במר"ג שייך חשש טומאה ד"ת דהא י"ל שמא טעתה בהרגשת מר"ג ואפ"ה כ' דבדבר שאינו מקב"ט מותר ומוכח מדבריו דגם בע"ד שא"ב דינא הכי וכן מוכח משו"ת ח"ס ח"ו דדוקא בנייר החמיר הואיל דלשי' הנוב"י נייר חשוב דבר המקב"ט אבל בעלמא בעד שא"ב מוכח מדבריו דבדבר שאינו מקב"ט לא גזרו עיי"ש והנה בס"ט סוסי' ק"צ מקיל מה"ט בנמצא על צואה כיון דהוי משקה ואמקב"ט וכשיטת הרמב"ם פ"ו מהטו"א אולם העיר שם דהיכי שעשתה צרכיה לתוך הכלי אף דהצואה הוי דבר שאינו מקב"ט אפ"ה כיון דנטמא הכלי מכח טומאת משא שוב יש לטמא גם את האשה עיי"ש וא"כ לכאורה אכתי קשה בעד שא"ב דיש בזה חשש ד"ת שמא ראתה בהרגשה והא דאין בו רק טומאת כתם משום דתולין מעלמא וא"כ בצד ההיתר דמעלמא גם הבגד טהור וכיון דאין טומאתו משום הבגד שוב מהראוי לומר דאין לחלק בין מצאה ע"ד המקב"ט או לאו:

ח) אך באמת א"ש דכבר העור בס"ט דלשי' רש"י ותוס' דבאם וודאי מגופה גם בלא הרגשה טמאה והא דבעי הרגשה הטעם משום דבלא"ה חונין מעלמא א"כ ממילא נם הבגד טהור ושוב אין לטמא גם את האשה הן אמת דלכאורה דבריו צ"ע דכבר העיר בתוס' נדה די"ז דנימא ס"ט ברה"י טמא ורק שתירצו משום דהוי ס' ואיה וא"כ לענין הבגד שוב חשוב ס' מגע וא"כ דברי הס"ט צ"ע אך הס"ט לשיטתו כ' דממנ"פ לשי' רש"י ותוס' באמת אין טומאת האשה מכח הבגד ורק אדרבה בדבר שאינו מקב"ט כיון דהבגד טהור גם על האשה לא גזרו ורק הר"ן ז"ל דקאי בשיטת הרמב"ם דהא דשלא בהרגשה טהור הוי גזה"כ אף בבא מגופה לדידי' שפיר י"ל דטומאת האשה מכח הבגד וא"כ לפ"ז ממנ"פ לשי' רש"י ותוס' דתמיד ההיתר מה"ת משום דתולין מעלמא בין בחנוק בין בעד שא ב וממילא בצד ההיתר דמעלמא גם הבגד טהור ושוב אין טומאת האשה מכח הבגד רק אדרבה טהרות האשה הלוי בהבגד ושפיר אין חילוק בין חלוק לעד שא"ב ולעולם י"ל דבדבר שאיני מקב"ט לא גזרו ורק לשי' הר"ן אכתי הי' מקום לומר כנ"ל ולחלק בין חלוק דטומאתו משום הבגד שפיר יש לחלק בין דבר המקב"ט אבל בעד דאין טומאתו משום הבגד שפיר אין לחלק בין דבר המקב"ט או לא אך באמת גם לשי' הר"ן ניחא דבאמת יש להעיר על שיטת הר"ן הנ"ל דבעד שא"ב יש ס"ס שמא מעלמא ושמא לא טעתה בהרגשה ולשי' הר"ן אף אם היא מגופה אפ"ה שלא בהרגשה טהור ונהי דמדרבנן טמא אף שלא בהרגשה מ"מ חשיב כמו ס"ס בד"ת וספק א' בדרבנן וליכא למומר דרוב דמים באים בהרגשה ז"א דכבר כ' הנובי"ת סי' קי"ח דבצירוף החזקה הוי לי' ס"ס גמורה ואין לומר דהכא ליכא לצרף החזקת טהרה כיון דטמאה עכ"פ מדרבנן שוב איתרע החזקה אפי' מה"ת וכמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' מ"א ז"א דהכא אף איסור דרבנן לא יהי' דלענין הדרבנן הרי סגי בספק מעלמא ועכצ"ל דכיון דלענין הבגד ליכא ס"ס לכך גם האשה טמאה א"כ שיב בדבר שאיני מקב"ט שוב יש להתיר מטעם ס"ס ושפיר גם בעד שא"ב שייך הדין דדבר שאינו מקב"ט ליכא בו דין כתמים וצדקו דברי שו"ת רח"כ וח"ס וז"ב:

ט) עכ"פ נשמע דלשי' רש"י ותוס' תמיד ההיתר בכתמים דלא גזרו משום דתולין מעלמא ואף לשי' הרמב"ם דההיתר הוי משום דגזה"כ דטהור בלא הרגשה אפיה גם הרמב"ם מודה דתולין מעלמא ולפ"ז שוב גם הכא שייך ההיתר דמעלמא אולם בזה צדקו דברי כ"ת דבנ"ד חשיב כמו שני תלייות וכמ"ש בש"ך דאם יש עכ"פ ספק נזדקרה הוו ב' קולות:

י) ומה שהעיר דשם באמת חשיב ב' קולות דצריך לדון על כתם העליון ונהי דספק נזדקרה טהורה זה גופא חשיב קולא ושפיר א"א להקל עוד לתלות בזה אבל הכא דחלוק שלו טהור אינו שום קולא ושפיר אכתי י"ל דבנ"ד לא הוי רק כמו חד קולא עכת"ד לפענ"ד ז"א דהס"ט כ' דהא דתולין תחתון בעליון כ"ז באם העליון הי' בדוק אבל אם הי' א"ב שוב אין תולין וא"כ מחגור ולמעלה ויודעת שלא נזדקרה א"כ ליכא שום קולא ובפרט כאן דהוי א"ב וי"ל דילמא כאן דיש כתם תחתון במקום טמא ורק דרוצין לתלות בעליון אז אמרינן דדוקא באם עכ"ח בא עכשיו דם ממק"א אז תולין אבל בא"ב לא, וה"ה הכא הואיל דאין ברור דבחלוק שנו א"א להיות דם מגופה ורק דחז"ל לא גזרו אבל אין בירור שבא עכשיו דם ממק"א ושוב שפיר הכתם שעל הסדין טמא והא מפורש בס"ט דבחלוק שנו לא גזרו והנמצא על הסדין וי"ל דאחר תשמיש בא ומוכח דלתלות במעלמא בוודאי דלא תלינן וחוץ לזה י"ל לפי"מ דמפורש בסי' ק"צ דשתי נשים שלבשו חלוק הבדוק שתיהן טמאות ואם הראשונה בדקה א"ע הראשונה טהורה הקשו דא"כ בדיקה הראשונה למה לי כיון דמצאה אחר ההפשטה, והפרישה כתב דהכוונה שבדקה את גופה אולם הט"ז כ' דאם לא הי' בדוק קודם שלבשה א"כ לא הי' לה צורך בהבדיקה דבלא"ה הוי חלוק שא"ב י"ל מילתא דנא רמיא אימר נא בדקה ופה ול"ח בדיקה לגבי שניה עיי"ש, א"כ לפמ"ש הס"ט דבעליון א"ב אין תולין ולפ"ז י"ל דוקא בחלוקה דיש לה נ"מ בהבדיקה שאם תכסה בה וא"כ אם הוי בדוק ויש לתלות תחתון בעליון אבל בחלוק שלו הרי ליכא כלל דין כתמים וא"כ אפי' אם הוא בדוק י"ל דלא בדק יפה ושוב א"א לתלות בו דבמידי שתולין בעינן לידע שבוודאי בא עליו עכשיו דם מעלמא אבל הכא י"ל שבא מגופה נהי דלא מחמירן אבל עכ"פ אינו בירור שבא מעלמא וגם י"ל דכבר הי' עליו דם ואימר לא בדקה יפה וא"כ סגי במה שמתירן דם הנמצא על חלוק שלו אבל הדם של הסדין בוודאי דטמא ע"כ הדבר ברור דהאשה טמאה כנלע"ד בס"ד לדינא:

ועש"ק תרמ"ב פה"ק דיקלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה