מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל
פתיחה
בדברי אגדתא ושמעתתא.
א) בש"ס דשבת פ"ח כשעלה מרע"ה למרום אמרו מה"ש מה לילוד אשה בינינו אמר להם הקב"ה לקבל התורה בא, אמרו תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למרע"ה החזיר להם תשובה אמר להם מרע"ה כלום למצרים ירדתם אב ואם יש לכם מו"מ יש ביניכם מיד הודו מה"ש ולהבין הענין הא באמת לא בקשו רק פנימיות התורה ואיזה תירוץ אמר להם מרע"ה ולהבין הענין נקדים מה דבכל הקרבנות רובם הי' באים מצה ורק שתי הלחם הי' באים חמץ והמפורשים כ' דחמץ נמשל ליצה"ר ואחר קבלת התורה שהוא תבלין ליצה"ר שוב יכולין להקריב חמץ שאין להם פחד מהיצה"ר ולפענ"ד נראה עפ"י מ"ש בסה"ק דמצה אין העיסה עושה שום פעולה רק נשארה באותה מדה שעשאה הלש אותה והחמץ מגביה א"ע הרבה יותר מכפי המדה שעשאה הלש ולפעמים אם אין מחמצת כראוי אז נשארה בקטנות המדה אך אם מחמצת כראוי אז מתפשטת באורך ורוחב וגובה ובס' בני יששכר מרמז מצה לבחי' אמונה שאינה עושית שום פעולה מעצמה להראות שאנו בני ישראל יודעין שאין לנו כח לעשות שום פעולה רק כפי רצון השי"ת ולפענ"ד י"ל דידוע מ"ש בעקידה שיש ב' מיני הנהגות א' כפי כח הטבע הראשון אשר מתנהגת עפ"י ז' כוכבי לכת וב' הנהגה הנסיות לשנות כל כוחות הטבעים לטובת עם בנ"י וזה מיקרי טבע השני וכ' שם בעקידה שאף מי שנולד במזל רע להיות ח"ו עני וחלש וטיפש מ"מ כיון שהש"י נתן הבחירה חפשית אם האדם מדבק א"ע בתורה ועבודה במס"נ אז הוא יוצא מתחת הנהגה הטבעית ונכנס תחת סוג טבע השני הנקרא הנהגה הנסיות ואז אין מזיק לו מה שנגזר עליו עפ"י טבע הראשון ויוכל להיות גם חכם גבור ועשיר אף אם לפי המזל נגזר עליו ההיפוך והנה כבר הבאתי שהנהגה הנסיית עוקר המשכתו היא ע"ו כח התורה ואז יוכל לעשות צינור חדש שילך ההשפעה דרך הצינור מכ"ב אותיות וזה מיקרי קביעת עת חדשה כמאמר ה"ק ר"ר בער זי"ע קבעת עתים לתורה שע"י כח התורה יכולין לעשות עת חדש שלא תלך ההשפעה דרך ז' כוכבי לכת רק ע"י צינור מכ"ב אותיות התורה נמצא קודם קבלת התורה הי' ההנהגה מסור לז' כוכבי לכת ואם האדם נולד במזל רע ח"ו להיות עני חלש וטיפש הי' קשה לפניו לשנות המזל וממילא האדם לא הי' לו באפשר לעשות פעולה לטובתו רק כפי אשר גרם לו המזל כן הי' נשאר כל ימי חייו רק להאבות הק' לאשר קיימו כל התורה עד שלא נתנה לפי שקדש אברהם אבינו ע"ה א"ט כל כך עד שכל אבר השיג מאיזה מצוה מקור חיותו וממילא המה יצאו מגדר הנהגה הטבעיות אבל כללות העם הי' מסור תחת המזל וזה רמז למצה שנשארה כמו שהי' במדה שעשאה הלש אותה ואין ביכולתה להתנשאות מאומה אבל אחר קבלת תורה"ק זכו כל ישראל למדריגה זו שיכולים לעשות ע"ו אותיות התורה אם מקיימים התורה עת חדשה שילך ההנהגה דרך צינור מאותיות התורה ואז יכולים לשנות המזל מרע לטוב בכל ענינים נמצא הם מוסיפן על פעולת האומן היינו אף שהמזל גרם להם להיות ברע מ"מ מוסיפן מעצמן לשנות המזל מרע לטוב וזה הוא בחי' חמץ שמתנשא על פעולת האומן ה"נ ע"י כח התורה מתנשאים לשנות המזל נמצא אדרבה חמץ מרמז על הטוב שבכחם להתגבר על כח המזל:
ולפ"ז א"ש דבאמת קודם קבלת התורה לא הי' כח ביד האדם לשנות כח המזל עבורו מרע לטוב, וזה כוונת הקרא דאמר מרע"ה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים ואמר לו השי"ת כי אהי' עמך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את ה' בהר הזה היינו כפי' המדרש דאמר לו הש"י מה דעתך דקאי צדק במזרח אנא מקומני לי' במערב הכוונה שידע מרע"ה שעפ"י כח המזל נגזר טל בנ"י שיהי' ארבעה מאות שנה במצרים וידע שהש"י ברא כח הנסוי אך הי' סובר דרק אחר קבלת התורה אז הם תחת הנהגה הנסיית ואז אינם מסורים תחת הזמן אבל קודם קבלת התורה הם תחת הנהגה הטבעות ושוב א"א להוציאם קודם הזמן ואמר לו הש"י כי תכלית יציאת מצרים כדי שיקבלו את התורה ואמרינן בש"ס כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן בתוס' סוטה דבמידי דמצוה אמרינן כל העומד ובש"ס חגיגה ד"ד דבחצי' ב"ח כיון דכופין את רבו הוי א חורין גמור ה"נ נהי דהשי"ת כפה עליהם הר כגיגית אפ"ה כיון דעכ"פ ע"י כפי' יקבלו התורה שוב יוכל הש"י גם עתה לשנות הילוך הגלגלים ולהביא תחת נקודת הגאולה שיוכל תיכף להיות גאולת מצרים נמצא תיכף אז בשעת גאולת מצרים נתעורר כח הנהגה הנסיית לשנות כח המזל מרע לטוב, אך באמת כ' בסה"ק שזה הי' רק בבחי' אתערותי דלעילא בלי שום כח ממעשי בני ישראל וא"כ ישראל מצד עצמם לא הי' עוד ביכולתם לשנות כח המזל מרע לטוב רק השי"ת לפי שעה נתן הארה ממה שיהי' בשעת מ"ת שיזכו להנהגה למעלה מן הטבע אבל אותו הארה נסתלק תוכף נמצא שוב היו תחת הנהגת המזל ולא יכול להוסיף לטובתם שום דבר רק כפי אשר נגזר עליהם כח הטבע בשעת הבריאה ולכך הי' אסור לאכול ולהקריב חמץ רק מצה להראות שעדיין אין בכוחם להוסיף על המדה שנגזר עליהם עפ"י המזל אבל בחג השבועות שקיבלו תוה"ק ואמרו נעשה ונשמע אז באו למדרגה שיוכלו לקבוע עת חדשה עפ"י כח התורה ושיהי' כל צינור השפע הילוכו עפ"י אותיות התורה וממילא יכולים להתנשא על כח המזל לשנותו לטוב נמצא אז בא דוקא קרבן חמץ שהוא מתנשא מכפי המדה שעשאה האומן להראות שע"י כח התורה יכולין עם בנ"י לשנות כח המזל אף שנגזור עליהם להיות עניים מ"מ יכולים להתנשא ולהוסיף במדה על כח המזל וא"ש מה דבחג השבועות הי' הקרבן דוקא חמץ להראות גודל כח התורה שמקיימי התורה יכולים לשנות כל כח המזלות מרע לטוב ואין המזל יכול לגרום רע ח"ו למקיימי התורה:
ובזה א"ש מאמר הש"ס הנ"ל דבאמת מצינו במס' עדיות דאב זוכה לבנו בחכמה ומי שהוא חכם עפ"י טבעו שיהי' בנו ג"כ חכם אך לפעמים אביו הי' טיפש וא"כ מצד הטבע הולדה בנו ג"כ צריך להיות טיפש אך באמת אם בנו דבוק בתורה יוכל לשנות הטבע ואינו מזיק לו מה שאביו נתן בו כח בתולדה נמצא זה הי' טענת מה"ש שטענו שלפנימת התורה הם בגדר בר מצרא אך ידוע מ"ש בש"ע דאם הלוקח צריך לו לפרנסתו והמצרן אינו צריך רק להרווחה אין בו דין מצרנות, וזה השיב מרע"ה כלום למצרים ירדתם היינו שהש"י לא שלח מלאך למצרים שלא יתגשמו ח"ו בטומאת מצרים אך הש"י בעצמו בא לשם ועורר את הכח שיתהווה בעת קבלת התורה שיוכלו להתגבר על כח המזל ובזה הכח הוציאם ממצרים, וא"כ ע"כ מוכרחים ישראל ליתן להם התורה דעי"ז נוכל לומר אגלאי מלתא למפרע שזכו בכח לשנות כח הטבע וממילא הי' ראוים לצאת ממצרים קודם הזמן אבל אם לא יתן להם התורה שוב לא הי' אפשר להוציאם קודם הזמן והם מסורים תחת עולם הטבע וכמ"ש הפוסקים דאף דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו מ"מ בעי מטא שטרא לידה וכמ"ש הפוסקים דאף א"נ דמזכה גט במקום יבם מהני מ"מ בעי אח"כ שיגיע גט לידה וכן אמר להם כלום או"א יש לכם היינו שאדם לפי שנולד מאו"א ונותנים בו כח בשעת הזריעה להיות חכם או טיפש נמצא התורה הוא הכרח לו שיוכל לשנות הכח שנתן לי אביו להיות טיפש וא"כ מיקרי לצורך פרנסתו לשנות כח המזל וגם מין האדם הוא בעל מו"מ ולפעמים נגזר עליו להיות עני ועפ"י כח התורה יוכל לשנות כח המזל להיות לו פרנסה בריוח אבל המלאכים אין להם שום דבר שיה' מסור תחת המזל וא"צ לשנות מכפי הנגזר עליהם בשעת בריאתם ונמצא הוי כמו שלוקח צריך לו לפרנסתו והמצרן א"צ רק להרווחה בכה"ג ל"ש דדב"מ, לכן מיד הודו המלאכים וא"ש:
ומצינו שם בתוס' חגיגה ד"ד דאע"פ דאמרינן דלמ"א חציו ב"ח חייב בראי' משום דכל העומד לשחרר כמשוחרר דמי מ"מ בהמית מי שחציו עבד צריך ליתן חצי שלושים שקלים לאדוניו כיון שמת אמ"ל שלא הי' עומד לשחרר נמצא ה"נ אם לא יתנו להם התורה נימא אמ"ל שלא הי' כת לשנות הטבע עבור ישראל ויחזרו לשעבוד מצרים א"כ הדבר נוגע לפק"נ ובכה"ג ל"ש דינא דבר מצרא, ובאמת ע"י שניתן להם סחורה א"כ אמרינן אמ"ל שהי' כח לשנות הטבע עבורם דהוי ככבר קיבלו התורה וז"ב, ובזה ניחא מה דכתיב בקרא אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא קאמר אשר בראתיך כקושית הרמב"ן ז"ל ובזה א"ש דעיקר הא שהי' ביכולת להוציאם קודם הזמן משום דכל העומד הוי ככבר נעשה אבל אם לא הי' מקבלים התורה שוב הי' אמרינן אמ"ל שלא הי' בכח לשנות הטבע עבורם נמצא ע"י שהוציאם ממצרים מוכרחים לקבלת התורה כדי שנימא אמ"ל שהי' למעלה מן הטבע עוד בשטת יציאת מצרים:
ועפ"י דברי הנ"ל שהבאתי שיש שני מיני הנהגות אמרתי נקשר סיום התורה לתחלתה ונפרש דברי המדרש גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וח"א יום הגשמים גדול דכתיב יערוף כמטר לקחי מי נתלה במי הקטן בגדול, דהנה התורה מסיימת כל האותות שעשה משה לעיני כל ישראל היינו לעיני האנשים הי' זה בגדר נם אבל באמת זה הי' רק בשביל שמרע"ה קיים כל התורה וע"ו כ"ב אותיות נתהווה כח הנהגת טבע השני ממילא הי' הכל מסור בידו שיהי' כל מעשי בראשית סרים למשמעתו ע"ז קאמר בראשית ברא אלקים, ידוע דאלקים מרמז להטבע ובגי' הטבע אך הש"י ברא כח שע"י כ"ב אותיות תוה"ק יתהווה טבע השני שכל מעשי בראשית והי' נכנעים לפני מקיימי התורה וזה מרומז בתיבת את השמים ואת הארץ היינו אותיות המסודרים מא' עד ת' עי"ז והי' הנהגת השמים ואת הארץ היינו שגם כל דברי הארציות מתנהגים עפ"י כ"ב אותיות התורה ולכך הר"ת "בראשית "ברא "אלקים "את "השמים "ואת "הארץ עולה כ"ב נגד כ"ב אותיות התורה לרמ"ז שע"י כ"ב אותיות מתנהגים כל העולמות והכל מסור תחת מקיימי התורה והנה כ"ז נתעורר ע"י קבלת התורה דהיינו כח הטבע השני נמצא בשמ"ע שהוא יום הכ"ב מר"ה ובאותן הכ"ב ומים מתקנים מה שנפגם ח"ו בכ"ב אותיות התורה ונמצא אז נתעורר הכח שיירדו הגשמים מאוצר הטוב ולחד מ"ד זה גדול כיום שניתנה תורה ששניהם מרמזים שע"י כח התורה הם תחת טבע שני, ולחד מ"ד שמ"ע גדול יותר שביום מ"ת נתעורר כח הנהגת טבע שני אבל עדיין הי' בספק אם יקיימו ישראל התורה ויוכל להיות הנהגת העולם עפ"י כח טבע שני ובשמ"ע שהוא גמר הכ"ב ימים מר"ה ואז נגמר התיקון מה שפגמו בכ"ב אותיות התורה ממילא נתגלה כח הטבע שני ושתילך השפע בשפע רב עפ"י כח כ"ב אותיות התורה וישראל יקבלו השפע ולטעם זה קורין בשמ"ע פרשת הענקה:
דהנה מפורש באבות אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס ולהבין הלשון פרס ומדוע לא אמר ע"מ לקבל שכר ועוד קשה דלקמן במתני' מפורש ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע שמתן שכרן של צדיקים לעת"ל ומאי נ"מ מזה אם השכר היא תיכף ואיזה הו"א ח"ו שיקפח הש"י שכרן של עושי מצוה וי"ל דהנה נודע שי' הרמב"ם ז"ל דמוכר עצמו אין מעניקין לו אף דפוסק שדר"נ וא"כ צריך קרא דלו ולא לבע"ח כמפורש בקידושין מ"ו אך בש"ך סי' פ"ו כ' דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהענקה חשיב כמו שנותן הרב צדקה להעבד ובצדקה ל"ש שדר"נ כיון שאין להמקבל תביעת חיב עניו והוי כנותן לו ע"מ שלא יגבה הבע"ח וגדולה מזו שי' הט"ז ביו"ד סו' קס"א ובחו"מ סי' ח' דבריבית נהי דיוצאה בדיינין מ"מ ל"ש בזה שדר"נ לפי שעוקר חיוב חזרה משום וחי אחיך עמך ואם יגבו הבע"ח לא יגיע מזה חיות להלוה ליכא שדר"נ ועוד נודע שיטת הר"ן ז"ל כתובות י"ט דבחוב שלא הגיע זמן פרעון ל"ש שדר"נ ולפ"ז י"ל לפי מה דמפורש בסה"ק עבודת ישראל דצדיק שחושב שמגיע לו איזה שכר אצל הש"י יוכל להיות לו קטרוג בב"ד של מעלה אבל מו שחושב שלא עשה כלום בשביל השי"ת לצדיק זה אין דנין אותו כצל בעולם העליון והש"י משלם לו שכרו בתורת צדקה עיי"ש שהביא כן בשם רבינו הק' בעל נו"א זי"ע ולפ"ז י"ל דבאמת אף אם האדם עושה איזה מצות ומגיע לו עי"ז שכר אבל בעוה"ר עושה גם עבירות ומגיע למקטריגים אצלו חוב ויוכלו לחטוף כר המצוה שלו בתורת שדר"נ כמפורש בס' תפארת שלמה דזה הכוונה ונתן לאשר אשם לו היינו ששכר המצוה ימסר ליד המחבלים ר"ל אך באמת אם האדם יודע שלא פעל טוב רק השי"י משלם לו בתורת חסד א"כ בנתינת צדקה ל"ש שדר"נ כמ"ש הש"ך א"כ י"נ זה כוונת המשנה אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס היינו פרס מקרי חצי כמפורש בש"ס כתובות י"ח היינו אם יחשב בנפשו שמגיע לו שכר אצל הש"י יוכל להיות שלא יקבל רק מקצת שכר כי המותר יגבו הבע"ח שלו שנתחייב להם בחטאיו בתורת שדר"נ אך אם ידע בנפשו שלא מגיע לו כלום אז יקבל כל שכרו בתורת צדקה דל"ש בזה שדר"נ וזה כוונת המדרש שהראה הש"י למרע"ה אוצר ואמר לו מי שיש לו משלו אני נותן לו משלו ומי שאין לו משלו אני נותן לו מזה היינו אם האדם מחשב שיש לו משלו היינו שיש לו איזה חוב אצל הש"י אני נותן לו משלו היינו כמה שמגיע לו ויוכל להיות שיקבל רק חלק קטן משכרו כי המותר יגבו ח"ו המחבלים בתורת שדר"נ אבל מי שאין לו משלו שמחשב בנפשו שאין לו שום תביעה אצל השי"ת אז השי"ת משלם שכרו בתורת צדקה דל"ש בזה שדר"נ ובאמת י"ל דיש עוד סברא דל"ש בזה שדר"נ לפי ששכר מצוה אינה רק לעת"ל נמצא כ"ז שאדם חי חשוב שכרו כחוב שלא הגיע זמ"פ דל"ש בזה שדר"נ ואחר מותו שאז הגיע זמן פרעון אף פחות שבישראל מהרהר בתשובה קודם מותו ומפורש ברמב"ם ז"ל דאם שב קודם מותו ג"כ חשיב בע"ת נמצא דל"ש בזה שדר"נ דכ"ז שלא נמחק החוב חשוב לא הגיע זמן פרעון וקודם שהגיע זמ"פ נמחל החוב וי"ל דזה כוונת המשנה אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה ואל תחשב פן ח"ו יקחו הבע"ח שלך שכרך בתורת שדר"נ ע"ז קאמר ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ולא יהי' בזה שדר"נ וקאמר הטעם שמתן שכרך הוא לעת"ל נמצא ל"ש בזה שדר"נ דקודם שהגיע זמ"פ ל"ש שדר"נ וקודם שהגיע זמ"פ כבר נמחל חובו ע"י ששב קודם מותו עכ"פ לפי הסברא שכתבתי דל"ש בזה שדר"נ לפי שאנו יודעים שאין מגיע לו שום שכר אצל הש"י רק מה שהש"י משפיע לו רק כמו הענקה דחשוב כצדקה דל"ש בזה שדר"נ א"כ בשמ"ע שהוא יום הנבחר מכל השנה ואנו מתפללין על הגשם שהוא כל ענינו הצטרכות של ישראל ומפורש בזוה"ק דאמר בעוד דמלכא עמנו שאל מה דבעי ויהבי לך ע"ז יפול ח"ו לב האדם האיך נוכל לבקש מהש"י דבר הלא האדם יודע נגעי לבבו שח"ו פגם בחטאו יוכל ח"ו כל הפשעה לילך למקום לא טוב בתורת שדר"נ ע"ז אנו קורין ביום זה בפ' הענקה להזכיר לנו שאין אנו מבקשים בתורת קבלת שכר רק בתורת צדקה כמו הענקה דל"ש בזה שדר"נ וא"ש הכל בס"ד:
ג) הרמב"ם ז"ל פסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו ותמהו עליו כיון דפוסק כר"נ א"כ צריך הקרא לענין לו ולא לבע"ח א"כ מנ"ל למעוטי מוכר עצמו והא בש"ס קידושין ט"ו נשמע דמאן דס"ל מוכר עצמו אין מעניקין לו לא ס"ל כר"נ עיין בש"ך סי' פ"א והנלע"ד דהנה בשו"ת עט"ח ז"ל העיר דלמה צריך קרא דלו ולא לבע"ח הא פשיטא דבהענקה ל"ש שדר"נ דהא עכ"פ שיעור הענקה אינו עולה יותר מהקרן שנמכר העבד דהא עיקר הענקה מכח משנה שכר שכיר וא"כ עכ"פ אינו נותן לו הענקה יותר מכפי הסך אשר נמכר בו והנה בש"ס קאמר ונמכר בגניבותו ולא בכפילו וא"כ הכפל נשאר חוב על הגנב וא"נ דבהענקה שייך שדר"נ א"כ תמיד יגבה הגנב את הענקה בשביל הכפל ושוב מעולם לא ישאר הענקה ביד העבד והוא קושיא גדולה הגם דבאמת רש"י ז"ל מצריך ונא בכפילו היינו אם יש לו לשלם הקרן אינו נמכר בשביל הכפל אבל י"ל אם אין לו לשלם את הקרן דאז שפיר נמכר א"כ משכחת דדמי המכירה מספיק גם על הכפל ושוב יושאר הענקה ביד העבד אף א"נ דשייך שדר"נ דהעיקר ובאמת מפורש בש"ס דאם שוה אלף וגנב חמש מאות דאינו נמכר חזינן דאינו נמכר בעד הכפל ויפה הקשה בעט"ח. אך לפי דברי הג', הנ"ל נלע"ד ליישב דהנה כבר הבאתי בספרי ח"א סי' ע"א נחדש דס' פסול ברשע שאינו דחמס כשר לעדות ממון דאף דשי' רש"י ז"ל דשנים אומרין גזלן וב' אומרין כשר דאיו מועיל עדותו כ"ז ברשע דחמס דיש חשש משקר א"כ יש ס' שמא גם אם יגבו עפ"י עדותו יהי' גזל ביד השני שפיר אינו מועיל ח"כ של העד להוציא ממון דבממון בעי ראי' כמ"ש התה"ד וח"כ לא חשיב ביקור אבל בס' רשע שאינו דחמס דבזה ליכא חשש משקר ומש"ה שו' הנמ"י דכשר בעדות אשה וא"כ בדיעבד אם יגבה בטח לא יהי' גזל ביד השני דהא נתברר ע"ו עדות הס' פסול שלוה ממנו ותפיסת המלוה מהני אף בלי שום עדות ורק הס' אם הב"ד יגבו עפ"י עדותו ע"ז מהני ח"כ של העד לומר שאינו פסול ויכולין להוציא ממון דהא אחר הגבי' לא יהי' צריכין לדון ע"פ ח"כ שלו דהא בלא"ה ידעינן דגבה כדין הואיל דליכא חשש משקר בעדותו ועפ"י דברי הר"ן פ' הכותב דהיכי דבדיעבד והי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחילה אבל כתבתי דכ"ז לענין ממון דלא איברי סהדי אלא לשקר, א"כ שפיר אף אם יש פסול על העדים מ"מ אם אין ס' פסול מכח חשש משקר אך גזה"כ אל תשת רשע עד א"כ שייך לומר כיון דבדיעבד הגבי' כדין כיון דעכ"פ ידעינן שמגיע לו ממון ותפיסתו מהני אף אי ליכא עדים על התביעה שוב שפיר מהני ח"כ של העד להגבותו לכתחילה אבל לענין קנס דקימ"ל דבלי עדים ליכא שום התחלת חיוב ואף תפיסת התובע ל"מ דגזה"כ דלא מתחייב בלי עדים וא"כ אם עדים פסולים ברשע שאינו דחמס מעידים כיון דהתורה פסלם הוי כליכא עדים ושוב גם תפיסת התובע ל"מ א"כ אם העדים עכ"פ ס' פסולים ברשע שאינו דחמס ג"כ אין מחייבין קנס דכאן יש ס' שמא גם בדיעבד והי' הגבי' שלא כדין דאם העדים פסולים לא מועיל תפיסה שוב גם ל"מ ח"כ של העדים דל"ח בירור לחייב קנס כיון שיש ס' גזל אף בדיעבד עיי"ש בספרי א"כ מיושב קושית הג' הנ"ל דאף א"נ דבהענקה שייך שדר"נ אפ"ה משכחת שיהי' הענקה שייך לעבד היינו שהעידו עדים על הגניבה שהיו ס' פסולים ברשע שאינו דחמס ולא הועיל עדותן רק לחייבו קרן ולא כפל ושוב לא נשאר עליו חיוב כפל ושפיר שייך הענקה לעבד ומיושב קושית הג' הנ"ל:
אך באמת י"ל לפי שי' הרמב"ם ז"ל דבס' חיוב ממון מועיל תפיסה כנודע מהא דפסק תקפו כהן אין מוציאין מידו ובאמת משי' רש"י ז"ל כתובות ד"כ מוכח דבס' תו"ת בודאי מועיל תפיסה וכמ"ש בישויע"ק ובחי' הרי"מ דבתו"ת אאפ"ל דהחזקה מברר הס' דהא תרי כמאה ורק דמס' א"א להוציא אבל עכ"פ מועיל תפיסה ונודע שי' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מגניבה דבס' בחיוב גם בקנס מועיל תפיסה וכ' הכ"מ דטעמו דחיוב ע"י תפיסה חשוב בכלל חייב ע"י ב"ד ולפ"ז י"ל דבס' רשע שאינו דחמס יועיל אף לענין קנס כיון דבדיעבד אף אם יפסקו הב"ד שלא יוכל להוציא עפ"י עדותו מ"מ יועיל תפוסה דהא בכל ס' ממון מועיל תפיסה נשי' הרמב"ם ז"ל ובפרט בתו"ת דאאפ"ל דח"מ מברר הס' דהא תרי כמאה וא"כ גם אם הי' הס' על רשע דחמס והי' הס' בחשש משקר ג"כ הי' מועיל תפיסה ולשי' הרמב"ם ז"ל גם בקנס מועיל תפיסה בס' חיוב וחשוב בכלל אשר ירשיעון אלקים ושוב כיון דתפיסה יועיל בוודאי ולא יהי' חשש גזל דהא הבע"ד יודע שמגיע לו והועיל תפיסתו עפ"י ב"ד ושוב כיון דבדיעבד בוודאי יהי' לו זכות שוב כיון דהס' הוא ברשע שאינו דחמס ויודעין שאינו משקר א"כ שוב י"ל הואיל דח"כ של העדים מסייע שהוא כשר ממילא דיוכל לחייב אף קנס כיון דאף אם לא נוקמא העדים בח"כ עכ"פ יועיל תפיסה ושוב מועיל ח"כ של העדים להגבות לכתחילה ושוב הדרא קושית הג' לדוכתא דהא לא משכחת חיוב קרן בלא כפל וא"כ תמיד שייך שדר"נ ולא משכחת שיהי' הענקה של העבד וע"כ דליש שדר"נ בהענקה אך באמת סברת הרמב"ם ז"ל דגם בקנס מועיל תפיסה בס' חיוב י"ל דתלוי בפלוגתא דירושלמי דלחד מ"ד בקנס יש חיוב אף בלי העדים רק דצריכין העדים לברר החיוב ואם מודה בקנס חשיב כהתחיל החיוב ויפטר אבל לחד מ"ד בלי עדים ליכא שום התחלת חיוב וא"כ י"ל דא"נ דחיוב יש תיכף בשעת הגניבה רק דהעדים מועילים שלא יוכל לפטור א"ע בהודאה א"כ בס' בחיוב מועיל תפיסה דהא כבר הו' חיוב אף קודם תפיסה ותפיסה אינו מועיל רק לסלק הפטור שלא יוכל לפטור עצמו בהודאתו אבל א"נ דליכא חיוב כ"ז שלא חייבו ב"ד א"כ שפיר י"ל דכ"ז שלא פסקו ב"ד שצריך לשלם לו ליכא התחלת חיוב ושוב בקנס אינו מועיל תפיסה ועפ"ז י"ל דסוגיא דקידושין קאי למ"ד דליכא בקנס שום התחלת חיוב קודם שחייבו ב"ד עפ"י עדים כשרים וא"כ אם יש ס' עדים פסולים אף א"נ דבס' תו"ת מועיל תפיסה מ"מ בקנס ל"מ חיוב ע"ו תפיסה דל"ח בכלל חיוב עפ"י ב"ד א"כ שפיר בס' פסולין ברשע שאינו דחמס אינו מועיל ח"כ של העדים לחייבו קנס ושוב משכחת שיתחייב למכור בגנבתו לשלם הקרן ופטור מכפל ושוב אף אם נימא דשייך שדר"נ בהענקה מ"מ משכחת אופן שישאר הענקה ביד העבד ושפיר צריך קרא דלו ולא לבע"ח אי ס"ל כר"נ אבל הרמב"ם ז"ל דפסק בס' בחיוב גם בקנס מועיל תפיסה ע"כ דס"ל דחיוב יש אף בלי העדים ול"צ עדים רק לענין שלא יוכל לפטור עצמו בהודאה ושוב בס' בחיוב מועיל תפיסה לענין שלא יוכל לפטור עצמו אח"כ בהודאתו ושוב כיון דע"י תפיסה בוודאי יהי' לו זכות שוב בס' ברשע שאינו דחמס וודאי אינו משקר מועיל ח"כ של העד להגבותו לכתחילה ושוב לא משכחת שיהי' נמכר בעד הקרן שלא ישאר בע"ח על הכפל ושוב א"נ דבהענקה שייך שדר"נ לא משכחת שיהי', הענקה על העבד וע"כ נשמע דבהענקה ל"ש שדר"נ ונשאר קרא דלו ולא למוכר עצמו:
וביותר ביאור י"ל סברא הנ"ל דנודע מ"ש המפורשים דאם יש לאחד על חבירו שתו תביעות א' מתחייב עפ"י ב"ד והשני יש לו זכות ע"י תפיסה אם משלם לו החיוב ברור יוכל לתפוס הדבר על התביעה שיש לו זכות ע"י תפיסה ומחויב לשלם לו עוד הפעם הקרן ולפ"ז אם ס' פסולים ברשע שאינו דחמס מעידים על גניבה ומועיל עדותן לענין הקרן לחייב עפ"י ב"ד ועל הקנס ע"כפ יועיל תפיסה שוב אם ישלם לו הקרן יתפס עבור הקנס ויצטרך לשלם לי הקרן פעם שנית אך כ"ז א"נ דבקנס שייך זכות ע"י תפיסה א"כ שפיר צריך לשלם לו ב' פעמים אף בלי תפיסה אבל א"נ דבקנס אם אינו מתחייב עפ"י ב"ד גם תפוסה אינו מועיל א"כ שוב א"צ לשלם לו רק הקרן א"כ בש"ס דילן קאי למ"ד דקודם העדאת עדים ליכא חיוב א"כ בקנס ל"מ תפיסה א"כ שפיר אף א"נ בהענקה שייך שדר"נ אפיה משכחת אופן שנמכר בגניבתו ואינו חייב כפל ושוב והי' הענקה שלו ושוב יש הו"א דשייך שדר"נ בהענקה וצריך קרא דלו ולא לבע"ח אבל הרמב"ם ז"ל דפסק דבקנס מועיל תפיסה א"כ בס' פסולים ברשע שאינו דחמס מעידים על הגניבה כיון דמועיל עדותן על הקרן ועל הקנס עכ"פ מועיל תפיסה ושוב אם ישלם נו את הקרן יתפס בשביל הכפל ושוב יגבה הענקה בשביל הקרן א"כ א"נ דבהענקה שייך שדר"נ לא משכחת בשום פעם שישאר הענקה שנ העבד דגם בס' פסולים יצטרך ליתן הענקה לבעל הגניבה דהא תפס דמי המכירה בשביל הכפל וחייב לו עוד הקרן דאף דבכפילו אינו נמכר היינו אם יש לו לשלם הקרן אבל אם כבר נמכר בשביל הקרן יוכל לתפוס בעד הכפל והקרן ישאר חוב ושוב ממילא דלא אמרינן בהענקה שדר"נ אף אי ס"ל כר"נ ושוב נשאר קרא דלו ולא למוכר עצמו ומיושב שי' הרמב"ם ז"ל בס"ד ע"נ:
ד) בש"ס שבת כ"ב אמר רב אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין ופריך בש"ס לרב ממנורה, והעירנו ח"א הא י"ל דדוקא במנורה דהי' המצוה להדליק זה מזה שפיר מותר דהוי כמו חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת כהא דמנחות דמ"ח, אבל בנ"ח דאפשר להדליק מנר של חול שפיר י"ל דאסור להדליק מנ"ח עכת"ד והנה בגוף מה שהבין דמחלוקת רב ושמואל מיירי באפשר להדליק מנר של חול יש לומר דצדקו דברי' בזה דלשמואל דס"ל דל"ח בכלל ביזוי מצוה אף ע"י קינסא משום דכוונתו להדליק ממנו נר של מצוה א"כ שפיר אף באפשר להדליקו מנר אחד נמי שרי כיון דליכא בזה שום התחלת איסור אף באפשר לעשות בענין אחר שרי דרק במידי דהוי בגדר דחויה אז אסור לעשות היכי דאפשר לעשותו בהיתר גמור וכהא דאיתא ביומא ד"ו דלמ"ד טומאה דחויה מהדרינן אטהרה, ובש"ס פסחים דפ"ד דפסח הבא בטומאה למ"ד דהוי דחויה חשוב קרבן פסול ואין בו משום שבירת עצם וכן בעדל"ת דהוי מדין דחויה אז באפלק"ש לא דחי אבל היכי דהוי הותרה גם באפלק"ש דוחה עיין תוס' מנחות ד"מ וכן ביומא שם מבואר דלמ"ד טומאה הותרה אף ביש טהורין בהאי בית אב טמאין נמי עבדי ונודע מ"ש במעה"ח אהא דהקשו בקרבנות בשבת דנעשה ע"י שנים וכ' דכיון דשבת אצל קרבנות הוי הותרה כמפורש ביומא דמ"ז א"צ להדר ולהקריב ע"י שנים א"כ ה"ה הכא דאין כוונתו לכבות הנר מצוה רק שמדליק ממנו לצורך נר מצור אחרת וא"כ הרי ל"ח ביזוי כלל שפיר אף באפשר בענין אחר שרי וכמ"ש בתוס' ע"ז די"א, דמה"ט שורפין על המלכים ונ"ח בל תשחית כיון דהוי לכבוד המלך וכן לענין צטב"ח צריך לבוא מצד עדל"ת וכה"ג כ' הח"ס בביאור שיטת מהר"י אסכנדרי דמחיקת השם לצורך תיקון שרי משום דל"ח השחתה, הן אמת די"ל לפימ"ש הח"ס בכמ"ק דאף לשי' הראב"ד והר"ן דעיקר איסור במשחרר עבדו משים דנותן חנינה לעכו"ם ושוב י"ל דבמקום מצוה ל"ח חנינה מ"מ כ"ז היכי דהמצוה הוא גדולה יותר מקיום העשה דלעולם בהם תעבודו אבל אם אין המצוה גדולה יותר אכתי מיקרי חנינה דאל"כ מאי חזית לקיים מצוה זו ולעבור אעשה לעולם בהם תעבודו עיי"ש, ולפ"ז וי"ל דוקא באם א"א להדליק רק מהנר של מצוה א"כ י"ל דבאמת אין המצוה בזויה עליו והוא מוכרח להדליק ממנו לצורך נר מצוה א"כ אז ליכא התחלת איסור אבל אם יוכל להדליקו מנר של חול א"כ אם מדליקו בנר של מצוה נראה שהמצוה בזויה עליו שוב י"ל דאסור אך באמת י"ל כ"ז אם מדליקו ע"י קינסא י"ל דאם יוכל להדליקו מנר של חול ומדליק מנר של מצוה חשוב בזיון אבל הנר מנר גופא בוודאי דל"ח בכלל ביזוי מצוה כיון דבאותו רגע שמדליקו חל על נר השני שם נר מצוה א"ש מיד בשעה שבא להדליק בו יש עליו שם מצוה וכמ"ש בתוס' כתובות די"א דאם ע"י הזכיה נעשה ישראל שוב אמרי' דיש לו זכיה וא"כ בכה"ג שפיר אף ביוכל להדליק מנר של חיל שרי ובאמת כבר הרגיש בכעין זה בשו"ת עט"ח לענין משחרר עבדו דנימא דל"ח חנינה לעכו"ם הואיל דע"י החנינה נעשה ישראל עיי"ש אך באמת נהי דכתבתי דלשמואל מותר אף באפשר להדליק מנר של חול עכ"ז נלע"ד דלרב דאוסר להדליק מנר לנר או משום אכחושי מצוה או דס"ל הנחה עושה מצוה וא"כ בשעת הדלקה ל"ח אף בכלל התחלת מצוה או דאוסר עכ"פ ע"י קינסא דעל הקינסא לעולם לא יחול שם מצוה והוו רק כמכשירי מצוה דקיל מגוף המצוה וחשיב בזיון לדידי' אף בא"א להדליק מנר של חול ויוצמח שיתבטל כל המצוה אפ"ה אין להתיר לבזות הנר מצוה ולהדליק ממנו אע"ג דביזוי של מצות נ"ח בוודאי דאינו רק מדרבנן הואיל דגם עיקר מצות נ"ח אינו רק דרבנן אבל עכ"פ כמו דמצינו דחז"ל העמידו דבריהם אף במקום מצוה ד"ת לבטלו בשוא"ת מכ"ש לבטל מצוה דרבנן בשוא"ת בוודאי דיש כח ביד חז"ל ונהי דנודע מ"ש הפנ"י בהא דאסור להדליק בחנוכה בשמן שא"מ בשבת מחשש שמא תכבה ולא יוכל להדליק דבאין לו שמן אחר מותר להדליק בו לפי שאין להניח את הוודאי ולתפוס את הס' וא"כ י"ל דה"ה הכא בשביל חשש ביזוי מצוה דרבנן אין לבטל מצוה דרבנן לגמרי אך באמת נודע שיטת תר"ו ריש ברכות דבשביל חשש שמא יפשע בק"ש אסרו חז"ל לקרות ק"ש אחר חצות א"כ לשיטתו גם באין לו שמן אחר מבטלין כעת מצות נ"ח כדי שלא יוצמח פשיעה במקום אחר שיוכבה ויופשע ולא ידליק וא"כ לשיטתו י"ל ג"כ דמבטלין מצות הדלקת נ"ח כדי שלא יגרום בזיון לנר מצוה אחרת ובפרט דאף לשי' הפנ"י דוקא התם דהוי רק ס' שמא תכבה ויופשע ולא ידליק אבל לא יוצמח איסור בקו"ע שפיר ס"ל להפנ"י דאין מבטלין מצות נ"ח וודאית בשביל חשש שמא יופשע ויתבטל מצוה בשוא"ת אבל הכא דיש איסור ביזוי מצוה בקו"ע שפיר יש לבטל מצות נ"ח וע"ז שפיר פריך הש"ס לרב דסובר דאף בא"א להדליק ממק"א ג"כ אסור להדליק מנר מצוה מהא דמנורה דמוכח שם דעכ"פ בא"א בענין אחר יש להתיר וז"ב וחוץ לזה י"ל בכוונת פירכת הש"ס על רב מהא דמנורה דזה הוא הכוונה דכיון דכל עיקר מצות נ"ח הוו לזכרון הנס שהי' במנורה וא"כ כמ"ש הר"ן ז"ל בטעם דמ"ד אסור להשתמש לאורה משום דבעי שהי' דומיא דמנורה א"כ מידי דחזינן דהי' מותר במנורה שוב ל"ח כלל בזיון לנ"ח וז"ב וחוץ לזה י"ל לפי"מ דקאמר הש"ס בפסחים ד"ה דתשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט אסור משום דהבערה אב מלאכה והעיר בפנ"י שמא תשביתו ביו"ט ורק דגזה"כ דמותר לשרוף ביו"ט כמו דמותר להקריב קרבנות ביו"ט ותירץ דכיון דכתיב תשביתו סתם יותר מסתבר דכוונתו בעיו"ט כדי שלא נצטרך לומר דהתירה רחמנא איסור יו"ט לגבי מצות השבתת חמץ ויותר ניחא לנו לפרש דכוונת התורה דתשביתו בעיו"ט עיי"ש א"כ ה"ה הכא י"ל כיון דלא מצינו בשום מקום לאסור הדלקת נ"ח מנר לנר מחשש אכחושי מצוה או מטעם ביזוי מצוה ומצד הסברא אם כוונתו בהדלקה הוא לצורך הדלקת נר מצוה ל"ח ביזוי ועל זה שפיר מקשה לרב דרוצה לחדש דיש בזה חשש איסור משום ביזוי א"כ נצטרך לדחוק דבמנורה והתורה התורה דבר שנאסר במק"א א"כ טפי יש לנו לומר דבאמת ליכא במנורה חשש איסור ושוב שפיר גם בנ"ח מותר להדליק מנר לנר וז"ב:
ה) והנה הח' העיר דהיכי מותר לאחר ולהדליק מנ"ח של אחר בלא רשות הבעלים לענ"ד נראה דא"צ בזה דעת בעלים כיון דקיי"ל בנ"ח אסור להשתמש לאורה א"כ אין להבעלים שום זכות בהנרות רק לקיום המצוה ובזה שמדליק ממנו אינו מגרע בזה כח המצוה שוב א"צ לזה דעת בעלים וממנ"פ אי שייך בזה אכחושי מצוה גם מדעת בעלים אסור ואי ל"ח אכחושי מצוה שוב א"צ בזה דעת בעלים וז"ב ובעיקר הא דמדליקין מנר לנר דהעיר בספר באר יעקב ובח"ס דהאיך משכחת לה הא הדלקה במקומה בעינן א"כ בשלמא מאן דמתיר גם ע"י קינסא משכחת שמדליק קינסא בבית זה ונכנס בו לבית אחר להדליק אבל למ"ד דרק מנר לנר ממש שרי והא בבית א' עיקרו הוא נר א' א"כ שאר הנרות הם טפלים לו א"כ חשיב ביזוי מצוה היינו מצוה קלה ממצוה חמורה ובאמת במאירי מפרש דמותר ליטול נ"ח בעודו דולק לבית אחר ולהדליק ממנו שם ולהחזירה למקומו הראשון ולכאורה דבריו תמוהין דבשעת הטלטול מבית לבית חשיב ביזוי להנר שאינו עומד במקומו וא"כ למ"ד ע"י קינסא אסור ורק מנר לנר מותר לפי דהדלקה עושה מצוה וחל על נר השני תיכף שם מצוה בשעת הדלקה ול"ח ביזוי אבל הטלטול גופא חשיב בזיון ואז הא לא נגמר עוד ההדלקה מנר השני א"כ חשוב רק כמכשירי מצוה ושוב י"ל דאסור והנלע"ד לומר דבר חדש עפ"י המפורש בש"ס גיטין דפ"ה דבגירשה ע"מ שלא תינשא לפלוני וניסת לו דבטל הגט והקשו בתוס' אם הגט בטל א"כ לא חלו הקידושין ושוב ל"ח בכלל ניסת לו וידוע מ"ש הרמב"ן ז"ל בזה וע' בב"ש אה"ע סי' קמ"ג אך הר"ן כ' דכוונת התנאי הי' שאם תינשא לפלוני יופקע אישות שלו על רגע אחת כדי שיוכלו קידושין השני לחול ותיכף יוחזר האישות למקומו ויתבטל הגע ונהי דקיי"ל היום אי את אשתי ולמחר את אשתו דאמרי' כיון דפסקה פסקה מ"מ הכא דאין רצונו שיחול הגט רק רגע האחת כדי שיחולו קידושי השני שפיר פקע האישות על רגע אחת ומיד חוזר האישות עיי"ש וע' בנה"מ סו' רמ"א והנה מפורש בתוס' פסחים דפ"ט ע"ב דאף במקדיש פסח סתם דעתו מסתמא שאם ירצו עוד אנשים למנות עליו שיחול המינוי ולפ"ז י"ל נהי דהנר חשוב הוקצה למצותו ושוב שייך בו ביזוי אפ"ה י"ל דבסתמא דעת המדליק נ"ח שאם יזדמן שאיש אחר יצטרך להדליק נ"ח מנר זה ויצטרך לטלטל הנר שיופקע הקדושה על רגע אחת עד שידליק ממנו ואח"כ תיכף יחזור לקדושתו ואף די"ל קדושה נא פקע בכדי מ"מ הא באישות בוודאי דאמרי' כיון דפסקה ואפ"ה במידי דאין רצונו להפקיע האישות רק על רגע אחת ומיד יחזור האישות יוכל להפקיע ה"ה הכא י"ל דנפקע הקדושה מהנרות על רגע אחת ותיכף חוזר לקדושתו כנ"ל ליישב דברי המאירי אך בגוף קושית הבאר יעקב שהעיר דאיך משכחת לדין זה דהואיל דהדלקה במקומה בעינן ולמ"ד דע"י קינסא אסור א"כ רק מנר לנר שרי וא"כ כוון דהדלקה במקומה בעי שוב לא משכחת לדין זה ואי לגבי נרות הנוספין באותו בית ז"א דהנרות הנוספות חשיבי טפלים וא"כ חשיב ביזוי למצוה החמורה למצוה קלה באמת וי"ל דהנרות הנוספות כמנהג המהדרין כל נר חשיב כגוף המצוה ולא הוו בכלל טפל להמצוה ושוב שפיר מותר להדליק מנר א' לחבירו וכדומה מצינו בתרומה דאף דחטה א' פוטר את הכרי אפ"ה כל מה שמפריש יותר שם תרומה יש עליו וכמ"ש בזה בתר"י ברכות בהא דרב צלי של שבת בע"ש דע"י שקיבל שבת מבע"י נעשה אז כעצם יום השבת והביא ג"כ הוכחה מתרומה א"כ ה"ה לגבי נרות ג"כ י"ל דכל נר חשיב גוף המצוה וכה"ג כ' בשו"ת טוטו"ד לענין אונא יתירה דכל אחת שם יתרת עליו עיי"ש וכבר קדמו בזה בט"ז יו"ד סו' מ"ד לענין יתיר כוליא עיי"ש ומיושב קושית הבא"י בס"ד וראיתי לח' שכ' דעפ"י דברי המאירי י"ל בכוונת המ"ד משום אכחושי מצוה והיינו דבשעת הטילטול חשוב כנתבטל ממצותו כיון שאינו במקומו ולכאורה דבריו תמוהין דא"כ מאי פריך הש"ס לרב ללישנא דאכחושי מצוה מהא דמנורה הרי שאני התם דהמנורה עומד במקומו אך באמת י"ל דהמקשה ממנורה סובר באמת דלמ"ד דמותר להדליק מנר לנר גם נ"ח מותר להדליק נר א' מחבירו אף דמעיקר הדין יוצא בנר א' אפ"ה כיון דמצות המהדרין להיות מוסיף והולך א"כ אם מדליק הרבה נרות כל אחת חשיב גוף המצוה וא"כ י"ל דלדידי' הכוונה של המ"ד דמותר להדליק מנר לנר היינו במקומו מנר העיקר לנר הנוסף ויוצמח עפ"ז דרב דאוסר משום אכחושי סובר דגם במקומו שייך חשש אכחושי ושפיר פריך ממנורה ומאן דקאמר מאי הוי עלה ס"ל די"ל דהכוונה בש"ס מדליקין מנר לנר היינו להוליך את נר הדולק להדליק ממנו במקום אחר ובזה רב אוסר וא"כ לא קשה עליו ממנורה משום די"ל דשם בהדלקה במקומו ל"ש הסברא דאכחושי מצוה ולכך שפיר פסקו דאסור להדליק ע"י קינסא די"ל דרב ושמואל נחלקו רק היכי דמוליך הנר דרב אוסר מטעם אכחושי ושמואל נא חייש להא דמוליך את הנר ובשעה שמדליק שוב גם נר השני חשוב נר מצוה אבל באמת י"ל דע"י קינסא אסור גם לשמואל משום ביזוי מצוה מש"ה שפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם דאסור ע"י קינסא אף דפסקו כשמואל מ"מ לפ"ז וי"ל דגם לשמואל אסור ע"י קינסא משום ביזוי מצוה וכפי' הרא"ש שם ויש עוד לבאר הדבר יותר עפמ"ש מהרש"ל מובא בט"ז סי' תרס"ח דבכניסת יום ש"ע אסור לאכול לפי שבזה שקיבל עליו קדושת יום ש"ע ל"מ לגרוע כח המצוה המוטל עליו עוד לברך על הסוכה והט"ז חולק עליו דכיון דנתנה לו התורה כח לקבל שבת מבע"י ממילא נדחה מצוה הקדום דפה הקדוש שחסר הוא התיר עיי"ש ולפ"ז י"ל דהמקשה הי' ס"ל דמ"ד משום אכחושי מצוה מיירי דמדליק במקומו מכר העיקר לנר הנוסף ואפ"ה ל"ח ביזוי מצוה הואיל דחזינן דמותר להוסיף נר אף דבזה שמוסיף מחליש כח מצוה העיקרית וא"כ מדמותר להוסיף בוודאי דנר זה לא גרע מנר העיקר ושפיר ל"ח ביזוי מצוה ומדחזינן דרב אוסר נשמע דסובר דשייך אכחושי מצוה אף במצות שוין א"כ שפיר קשה ממנורה אבל מאן דקאמר מאי הוו עלה סובר די"ל דבמנורה דכל הנרות הם עיקר שפיר ל"ח לאכחושי מצוה דמה לי נר זה מזה כולהו שם חד מצוה עלייהו אבל הכא דמדינא סגי בנר א' נהי דמשים ביזוי מצוה אין לאסור בזה לפי שגם שאר הנרות מדליק לשם הידור מצוה א"כ עכ"פ אין כוונתו לבזות המצוה וכמ"ש בישי"ע בטעם דעדל"ת משום דע"י מחשבתו לקיים המצוה חשיב כנסתלק מחשבת האיסור וחשיב כשוגג א"כ ה"ה הכא ע"י שמכוין בהדלקתו לצורך קיום מצות מהדרין ל"ח דרך בזיון אבל עכ"פ י"ל דחשיב אכחושי ממצוה העיקרית למצות מהדרין וכעין זו כ' המנ"ח די"ל דבאכל ח"ש מצה בהדי זית מרור דח"ש לגבי שיעור שלם חשוב כרשות לגבי מצוה ואתי רשות ומבטל למצוה עיי"ש ולפ"ז י"ל דרב אוסר אף להדליק מנר לנר ושוב י"ל דע"י קינסא גם לשמואל אסור מטעם ביזוי מצוה וצדקו דברי הרי"ף והרמב"ם דנהי דפסקו כשמואל אפ"ה גם לשמואל רק להדליק מנר לנר שרי דל"ח לאכחושי מצוה היכי דגם נר השני הוא חלק ממצוה עכ"פ ממצות מהדרין אבל ע"ו קינסא גם לשמואל אסור משום ביזוי מצוה וז"ב:
ו) והנה הח' הנ"ל הביא קושית מרן זצ"ל מצאנז בהא דכ' בתוס' שבת דכ"א אהא דמצאו פך שמן שהי' חתום בחותמו של כה"ג וכ' התוס' דעכצ"ל שהי' מונח בקרקע באופן שלא הסיטו הכלי דאלת"ה א"כ עכו"ם הם כזבים ונטמא בהיסט והקשה מרן זצ"ל הא עכ"פ ל"ח טפי מספק אם העכו"ם הסיט עליה וא"כ עזרה הא חשוב רה"ר וס"ט ברה"ר טהור עכת"ק ולכאורה י"ל כשיטת הרמב"ן דבקדשים וטהרות לא אמרי' ס"ט ברה"ר טהור אך באמת בתוס' חולין ד"ב מוכח להיפוך ושוב הדרא הקושיא לדוכתא והנלע"ד דהנה כבר נודע קושית הב"י אמאי עושין ח' ימים הרי הנס לא הי' רק על ז' ימים דבלילה ראשונה הי' להם שמן טהור וגם נודע מה שהעירו אמאי הוצרכו לנס הרי הי' יכולים להדליק בשמן טמא משום דטומאה דחויה בצבור ונהי דכתבו דהש"י רצה להראות חיבתו לישראל שלא יצטרכו להדליק בטומאה כיון דאף למ"ד דטומאה דחויה עכ"פ רק בקישוי התירו אפ"ה אכתי העירו דהי' עצה לערב מעט שמן טמא לשמן טהור ע"י צרצור ונימא קמא קמא בטל ונהי די"נ גם נענין זה דהשי"ת רצה להראות חיבתו לישראל שלא יצטרכו לבוא לידי ביטול דגם ביטול בקישוי התירו אבל עכ"פ הדבר מובן דהכהנים שלא ידעו שהש"י ועשה להם נס לא הי' להם עצה רק או להדליק בלילה א' בשמן טהור לחוד ושאר הלילות בשמן טמא מצד דדחויה בציבור או לבטל שמן טמא בשמן טהור דזה עדיף עכ"פ מלהדליק בשמן טמא לחוד אף אי דחויה בציבור ונהי דכתבתי דביטול ג"כ בקישוי התירו אבל עכ"פ ל"ח כשמן טמא לחוד וא"כ עכצ"ל דהכהנים לקחו בליל א' חלק ח' מהשמן טהור ורצו להוסיף בו טיפין טיפין משמן טמא ע"י צרצור דיתבטל והראה הקב"ה נס שמיד כשקיבלו מעט שמן טהור להכלי קודם שעירבו בו שמן טמא ניתוסף בהכלי שמן כשיעור להדליק בו כל הלילה ונמצא דהי' הנס מיד בליל א' וכן הי' בכל הלילות ושפיר עושין חנוכה ח' ימים א"כ לפי"ז יפה כ' התוס' דעכצ"ל דהכלי הי' מונח בקרקע דאל"כ א"כ הי' עכ"פ ס' שמא נטמא בהיסט ונהי די"ל ס"ט ברה"ר טהור מ"מ כבר כ' בכנה"ג דביטול איסור אינו, רק בדבר שהוא וודאי היתר אבל אם ההיתר אינו וודאי אין בכוחו לבטל את האיסור וכתבתי במק"א בשם השו"מ דה"ה דבר המותר מכח סד"ר לקולא אין בכוחו לבטל איסור וא"כ ה"ה די"ל דדבר המותר רק מכח ס"ט ברה"ר ג"כ אין בכחו לבעל איסור ושוב לא הי' להם עצה ליתן מעט שמן טהור להכלי ולהוסיף שמן טמא ולבשלו ז"א דכיון דגם השמן טהור לא הי' מותר רק מכח ס"ט ברה"ר שוב לא הי' בכוחו לבטל את השמן טמא ושוב הי' מוכרחים להדליק בשמן טהור שמצאו בלילה הראשונה והי' רשאי להדליק בו מכח דס"ט ברה"ר טהור ושוב הי' הנס רק על ז' ימים ושוב לא הי' אפשר לעשות ח' ימים חנוכה ועכצ"ל שהי' מונח בקרקע ושוב השמן טהור הי' וודאי טהור ונהי דחשיב היסח הדעת בזה שלא ידעו כלל מהפך שנמצא מ"מ לחד שיטה בתוס' חגיגה דכ"א בנאבד ל"ש לפסול מחמת היסח הדע"ת ושוב הי' מועיל הביטול ושפיר חלקו הכהנים השמן טהור על ח' חלקים ומיד בלילה ראשונה עשו זאת ושפיר הי' הנס מיד בליל א' ושפיר עשו ח' ומום חנוכה וז"ב בס"ד ודו"ק:
ואפריון נמטי' להבחור חו"ב כמר שמשון זעליג וואלד יחי' מפה אשר טרח בהגהת ספרי הנוכחי.
המחבר.
סימן א
לבני הרב הגאון כש"ת מ' חיים שליט"א
בדבר שאלתך באשה פריידל מטארנא שבעלה הי' בשדה המלחמה ועמד יחד עם ב' אנשים האחד חיים באלדינגער מגארליץ והשני יוסף רוזענבליט מגראמניק פעם אחד עמדו סמוך לחיל רוסיע וכל חיל פסטרייך ברחו ולא נשארו רק אלו ג' אנשים ופתאום כשראו שחייל רוסיע רודפים אחריהם בחצים התחילו גם המה לברוח באמצע לילה וכשהאיר היום לא ראו עוד במקום הלז שום ב"א זולתם ובתוך כך ראו שבעלה של אשה זו שמו הי' אבררם נסגו אחור מאתם איזו פסיעות והביטו מאחריהם וראו הזריקות חצים מחיל רוסיע וראו שר' אברהם התחיל לנפול וצעק בקול רב ואת פניו לא ראו רק את קולו הכירו והלכו מעט אחריהם לראות מה נעשה בו וראו שנפל לארץ על פניו ופשט ידיו ורגליו וגם כל גופו והגביהו מעט את ראשו ועיקם את פיו ושוב נפל לארץ על פניו ולא ראו עוד את פניו כי פחדו להופכו ומחמת פחד שכבו גם הם לארץ כדי שדמו חיל רוסיע שגם הם כבר מתו ובתוך הזמן ששכבו סמוך אליו נגעו בו בבגדיו כמה פעמים וקראו אותו בשמו ולא השיב להם כלום וראו שמונח כמת בלי שום תנועה גם הכירו את המצנפת שלקח לעצמו זה ג' ימים מקודם והעד ר' יוסף הוא עוד שבוי ברוסלאנד אך העד ר' חיים בא לביתו והעיד אצל הבד"צ ככל הנ"ל ולפי דבריו גם ר' יוסף ראה את כל הנ"ל זה תורף השאלה:
א) והנה בדבר הזה יש כמה צדדי היתר א' כיון דכשהאיר היום ראו שלא נמצא שמה עוברים ושבים ואת הר' אברהם ראו עמהם א"כ כשנשאר אח"כ רחוק איזו פסיעות מהם וראו שירו בו חצים א"כ יש סברא שהאיש שנפל בו החצים הי' ר' אברהם כיון דהוא וודאי הי' במקום הלז ונמצא שמה מת בזמן מיעוט כזה אין לחוש שבא שמה איש אחר ועליו נפלו החצים ור' אברהם ברח למקום אחר וכנודע שיטת כמה פוסקים דאם ידעינן שאיש זה הי' וודאי במקום הלז ונמצא שם מת תולין בהאיש שהי' וודאי במקום הלז וכמ"ש המבי"ט והשב יעקב ומקורו מש"ס פסחים ד"י ועי' שו"ת פר"מ סי' כ"ה וסי' כ"ו ובספרי ח"א סי' מ"ט ואף לשי' הפוסקים המחמירין עיקר הטעם דחוששין שמא אחד מרובא דעלמא בא שמה ומת התינח דאם כבר עבר זמן בין שעה שראו מת את האיש מזמן שראו את האיש שאנו דנין עליו בחייו ומיתה דזמן מרובה שכיח וכמ"ש בתוס' יומא ד"ב דלמיתה דזמן מרובה יש לחוש היכי דעדיין אינו נגד סתירת חזקה חי וכמו דחוששין שמא ימות אח השני ויתבטל ממצות יבמין עיי"ש ה"ה הכא חוששין שמא הנמצא הוא איש אחר דכמה מתים איכא בעולם וכמ"ש הנוב"י בתשובה דאם הוא סג"י מוקמינן בעלה של זו בחזקת חי והנמצא הוא אחד מרובא דעלמא המתים ומקורו מתוס' שבועות דמ"ה דהיכי דאנו דנין על איש פרטי ל"ש אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיק אבל בנ"ד דרק זמן מיעוט עבר מעת אשר ראו אה הר' אברהם עד שעה שנפל לארץ ע"י יריית החצים ובזמן מיעוט גם לשמא ימות נ"ח וכמ"ש בתוס' יומא שם דרק משום מעלת כפרת כל ישראל חוששין וגם הי' במקום שעכ"פ אין שיירות מצויות שמה כיון שראו מקודם שלא נמצא שם איש א"כ בוודאי אין לחוש שבזמן מיעט כזה בא שמה איש אחר והוא מת ע"י יריית החצים ור' אברהם ברח למקום אחר ואף די"ל דמוקמינן את ר' אברהם בחזקת חי ואין לנו לדון על חזקת חי של אדם אחר שאין ידוע לנו אבל עכ"פ חזינן דגם לחשש שמא ימות דל"ח נגד חזקת חי אפ"ה ל"ח למיתה דזמן מיעוט מכ"ש הכא דלשי' כמ"פ חזקת חי של אדם אחר חשוב כמו חזקת חי של אדם זה שדנין עליו והא דמחמירן בסג"י משים דיש חא"א נגד חזקת חי שוב עכ"פ הכא יותר י"ל דכיון שראוהו זמן מיעוט מקודם את ר' אברהם במקום הלז אין לחוש שבא שמה איש אחר בזמן מיעוט כזה ובפרט במקום דלא שכיח אנשים וא"כ חזקה דכאן נמצא כאן הי' מסייע דוודאי נפל שמה ר' אברהם הנ"ל ואף דיש לחוש שמא רק נתעלף מ"מ כיון שנגעו בבגדיו כמה פעמים והי' כוונתם לידע אם לא נתעלף וגם קראו אותו בשמו וכבר כתבו הפוסקים דע"י הזזה או משמוש בגופו חשיב כמו קברתיו ובפר דקיי"ל דבשנים ל"ח לבדדמי וגם בע"א המעיד מפי שנים ל"ח לבדדמי כיון דלשי' הפוסקים דהאיבעיא בש"ס הוא מחשש משקר ונפשטה מהא דדיגלת, ורק להפוסקים דהאיבעיא הוא מחשש בדדמי לפי"ז לא נפשט מהא דדיגלת משום די"ל דשם מיירי בלא ראה הטביעה כמ"ש הרז"ה עכ"פ חשש בדדמי ליכא היכי שעד אחד מעיד דגם עוד איש אחד ראה המיתה וכיון דמחליטין שהאיש שנפל מחמת החצים הי' ר' אברהם הנ"ל שם דבזמן מיעוט ל"ח שברח למקום אחר ובא שמה איש אחר שלא ראוהו העדים ושוב לא נשאר רק החשש שמא נתעלף לענין זה וודאי מועיל מה שנגעו כמה פעמים בבגדיו בכוונה וראו ששוכב כמת ממש בלי שום תנועה א"כ בוודאי דהכא אזדא החשש בדדמי וז"ב:
ב) וראיתי בדבריך שהבאת בשם שו"ת הב"ח שהעיר מש"ס נדה ד"ד נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת ומוכח דע"י נגיעה א"א להרגיש אם חי עכת"ד, לענ"ד י"ל עפימ"ש בכו"פ סי' א' ס"ק יו"ד דהא דמשמע מדברי התוס' חולין ד"ג ע"ב דאם שחט מי שאינו יודע הלכות שחיטה דל"מ אף אם אחר ראה ששחט יפה ובש"ס דף י"ב דמהני אם אחר רואה וכ' הכו"פ דשם בדף י"ב הרואה ידע דהשוחט אינו מומחה א"כ מדקדק יפה ומהני כוונתו אבל שם בדף ג' מיירי דהרואה לא ידע, אז אם השוחט אינו מומחה שנתברר אח"כ שאינו מומחה אז חוששין שמא הריאה לא דקדק יפה, ואף דלא סמכינן על רוב מצוין מ"מ י"ל דהרואה סבר שיתברר שהוא מומחה וי"ל דהוי בכלל מלתא דלא רמיא ואומר בדדמי עכת"ד, וע' בפמ"ג סי' י"ח שנסתפק באחר רואה אי שייך הסברא דכל מלתא דלא רמיא עליה עיי"ש, א"כ ה"ה הכא י"ל דשם בש"ס נדה בשעת נגיעה לא עלה שום ספק בדעתו שמא נוגע במת דחזקת חי כ"ז דלא איתרע חשוב בירור כמ"ש בטו"ז יו"ד סי' שצ"ז א"כ שפיר לא דקדק בנגיעתו בו שיגע בו באופן שאיש חי יתעורר משנתו וכמפורש בנדה ד"ג ישנה נמי אגב צערא מיתערא ועי' בשו"ת מהר"ם לובלין שכ' דכתם הנמצא בשעת שינה הוי ד"ת והסד"ט דחה דגם בשינה מרגשת בפתיחת פי המקור אבל הכא שראה דאיש זה נפל מחמת יריית החצים והוא שוכב כמת ונגעו בו בכוונה אם לא יתעורר ע"י הנגיעה אז בודאי מדקדק יפה לנגוע בו באופן שעפ"י הרוב הי' מתעורר מעילופו וכיון דבלא"ה חשש בדדמי אינו כך רק דרבנן ואם ניסת ל"ת עכ"ה דהוא כמו חשש גרוע לחוש שמא רק נתעלף וגם שמא גם בשעה שנגעו בו הי' רק נתעלף זה וודאי הוי בכלל מיעוטא דמעוטא דיש בזה תרי רובא, חדא דלא נתעלף ועוד עפ"י הרוב ע"י נגיעה בכוונה בוודאי אפשר להרגיש שוודאי מת וא"כ היכי דיש תרי רובא לשי' הבית יעקב מהני גם בעגונה ובפרט לענין חשש בדדמי דקיי"ל אם ניסת ל"ת מהני צירף קל להתיר אף לכתחילה, וכעין זה כתבו בתוס' פסחים ד"ל דמשהו ונוטלפ"ג מותר אף לכתחלה וכעין זה כתב בר"ן כתובות פ' הכותב דבמידי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה אף להגבותו לכתחלה ועי' במנ"ח מצוה ד' מ"ש בזה ויפה כ' הג' מבאטשאטש ז"ל ראי מתוס' יומא ד"ז דבק"צ ויש ציץ הואיל ויש ב' סברות להתיר א"צ לאהדורי אטהרה עיי"ש, ולכאורה יש להעיר דמש"ס דלעיל מוכח דאף ביש ציץ מהדרין אטהרה מדמשני באילו של אהרן ופר מיירי בפר של ע"א ושם בפר ע"א עכ"ח מיירי ביש ציץ ובאופן דמרצה דקרבן שאין קבוע לו זמן אינו מותר רק ע"י ריצוי ציץ וא"כ שוב באילו של אהרן דהוי קרבן הקבוע לו זמן ומה"ת הותרה ושוב ביש ציץ חשוב תרתי לטיבותא ואפ"ה מהדרין אטהרה ושוב דברי התוס' צע"ק עכ"פ סברא זו ברורה דאם נגעו בו בכוונה לידע אם לא נתעלף בוודאי אם לא הרגישו בו רוח חיים עכ"ח שבוודאי מת וז"ב:
ג) עתה נבוא לדבר מצד שהכירו קולו די"ל דחשיב כראו בפניו, והנה באמת כבר דיברו מזה בפוסקים אי מהני טב"ע דקלא לענין עגונה והביאו ראי' מסנהדרין דס"ז גבי מסית שכ' רש"י דמי לא מצי חזי לי' לא מצי מסהדי לי' לחייבו מיתה ואף ששמעו את קולו ומבואר דלא מהני טבע דקלא בדבר דבעי ראו בפניו, ובאמת יש מהמפורשים דהעירו דבמסית בוודאי יועיל טב"ע דקלא דכיון דאין טוענין למסית א"כ גם ע"י טב"ע דקלא יש להורגו, ובחדושי העירותי דהא דכ' בתוס' ב"ב ד"נ דמה"ט ספק נפשות להקל משום דכתיב ושפטו העדה וכ' התוס' דבלא"ה לא קטלינן מספק וכתבתי דנ"מ בחזקה דאיתרע דל"ח בירור ול"מ בדנ"פ, וא"כ במסית דל"ש ושפטו העדה שפיר יועיל להורגו ע"י חזדמע"ק המסייע לחיוב אף אם יש חזקה דהשתא כנגדו אך כ"ז אם כבר נתברר שהיא מסית אז שפיר אם נולד ספק לפוטרו וחזדמע"ק מסייע לחיוב שפיר חייב אבל אם יהי' רק טב"ע דקלא ויטעון ברי שהוא לא הסית שפיר י"ל נהי דטב"ע דקלא חשיב עכ"פ כמו רוב וכמ"ש בספר עטרת חכמים בחידושיו לחולין דעכ"פ חשיב כמו רובא דליתא קמן עכ"פ במידי דל"ת בירור ל"מ לחייבו מיתה וכמ"ש ברשב"א יבמות דפ"ח ובפנ"י כתובות דכ"ב דברי לי נגד הרוב וחזקה מהני ודוקא בספק דתרי ותרי דא"א לומר דחזקה מברר הספק דהא תרי כמאה וכך דעכ"פ מספק א"א לשנות מכפי שהוחלטנו עד עתה אבל כיון דרק ספק נשאר שפיר מהני ברי לי אבל בהוחזקה נדה בשכנותיה דחזקה כזו חשיב בירור דסוקלין ושורפין על החזקות בזה ל"מ ברי של האשה וכהא דכתובות דט"ז אי כל הניסת בתולה יש לה קול הני סהדי שקרי נינהו ובזה ניחא דברי התוס' גיטין די"ז שכ' דהרי גרושה לפניך אף דחזדמע"ק עדיפא מ"מ כבר חידוש בהג"ה אמ"ב לאה"ע סי' י"ט דחזדמע"ק דאיתרע ל"ח בירור ושם מועיל ברי של האשה שנתגרשה קודם הזנות וכעין זו הרגיש בספר ט"ג שם נחזור להנ"ל עכ"פ י"ל דרק במסית ל"מ טב"ע דקלא דגם טב"ע דקלא ל"ח בירור ושפיר יועיל טענת ברי שלו ואף דאם הוא לא יטעון לא טעינן לי' אבל עכ"פ באם יטעון ברי לי שפיר א"א להורגו, ומה"ט ניחא דא"א להרוג אם עדים אומרים פלוני דהאי סימנא קטיל גברא דנגד סימן דלא עדיף מרוב מהני טענת ברי ודמי לסברת פנ"י בהא דנקי וצדיק אל תהרוג אבל בעגונה דאינה נוגע למיתה שפיר י"ל דמהני הכרה ע"י טב"ע דקול כיון דליכא ברי לי נגד הטב"ע שפיר מהני טב"ע דקלא דהוי כרובא, ואף שי"ל דהרוב ל"מ נגד חא"א משום סמל"ח עכ"פ מדרבנן אפ"ה הואיל דכבר איתרע החא"א ע"י סברת היינו שאבד היינו שנמצא, נהי דנימא דסברא זו ל"מ נגד חא"א וכמ"ש הנמ"י אבל עכ"פ איתרע החא"א ושוב מהני הטב"ע דקלא וז"ב ולכאורה הי' מקום לומר דטב"ע דקלא דלא עדיף מרובא לא יועיל בעגונה כמו במשמל"ס אף דרובן למיתה אפ"ה אמרינן סמוך מיעוטא דניצולים לחא"א ה"ה הכא כיון דטב"ע דקלא לא עדיף מרוב שוב י"ל סמל"ח ובאמת כבר הרגיש כעין זה בעט"ח לר"מ דחייש למיעוטא דאיך סומא מותר באשתו ותירוצא ל"ש הכא, אך באמת אחרי שכבר הוכחתי דהחא"א איתרע בנ"ד מכח סברת היינו שאבד היינו שנמצא ושוב מועיל טב"ע דקלא דהיכי דאתרע החא"א שוב מועיל הרוב וזבו"פ:
ד) עוד י"ל בישוב מה שהרגישו המפורשים לענין טב"ע דקלא מהא דחזינן דבמסית ל"מ טב"ע דקלא ונקדים דברי הריטב"א ב"מ דכ"ו בהא דל"מ לומר פלוני דהאי סימנא קטיל גברא דבשלמא באבידה דאין לנו לדון רק על דברים שנאבדו מאיזה בני אדם והדברים האלו הם המיעוט שבכלל כלים הנמצאים בעולם א"כ שפיר אין לחוש שמא בהמיעוט בני אדם נזדמן עוד כלי בסימן כזה, וה"ה דנמצא איש מת ויש ב' סימנים א"כ המתים הם המיעוט בעולם שלא יהי' עוד נקברים א"כ שפיר אין לחוש שנמצא איש אחר ממש בסימן כזה אבל באומר פלוני דהאי סימנא קטיל גברא דיש לנו לדון על כוללת העולם והיכן דיש לדון על כוללת העולם שפיר יש לחוש שנמצא עוד איש בעונם שיש לו סימן כזה עכת"ד ומעתה י"ל דבהא דמפורש בש"ס חולין דצ"ו דסומא מותר באשתו ע"י טב"ע דקלא ניחא הועיל דהתם אין לנו לדון רק על מיעוט נשים שבעולם והיינו על הנשים הנמצאים באותו בית שפיר אמרי' דלא שכיח שבתוך אותן מיעוט נשים יזדמן עוד אחת שיהי' קונה דומה לקול אשתו וה"ה בנ"ד שאין לנו לדון רק על האיש שנמצא שם מת שהוא מהמיעוט בני אדם שמתו שפיר י"ל אם שמעו מזה האיש הנמצא שם מת קודם שמת קול צוחה אשר הי' נדמה להם בבירור שהוא קול ר' אברהם הנ"ל שפיר אין לחוש שאיש אחר שנזדמן למקום הזק ומת הי' קולו שוה לקול ר' אברהם הנ"ל הואיל דלא שכיח בין מיעוט אנשים המתים, שיהי' קילו דומה לקול חבירו אבל התם במסית דקאי על אחד מכוללת העולם החיים עדיין בזה שפיר ל"מ טב"ע דקלא הואיל דבכוללת העולם שפיר יוכל להיות שנמצא עוד איש מרובא דעלמא שיהי' קולו דומה לקול של זה ולכך במסית שפיר ל"מ להורגו ע"י טב"ע דקלא אף דלשי' כמה פוסקים מסית חמיר דא"צ אף קצת התראה ובמי דנראה מרש"י סנהדרין ד"ח ודף ס"ז עיי"ש אבל עכ"פ לענין זה לא גרע משאר דנ"פ דא"א להרוג אותו בטב"ע דקלא וז"ב בס"ד:
ה) ומצאתי בשו"ת בי"ג אה"ע סי' ע"ב וסי' פ"ה שהעלה ג"כ להתיר בעגונה בטב"ע דקלא והקיל ג"כ בעגונה בידיעה בלי ראי' עיי"ש שאמת כן הוא בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק' להקל בעגונה בטב"ע דקלא עיי"ש [הגה ובגוף הדבר שהאריך כ"ק אאמ"ו שליט"א אי מהני טב"ע דקלא בעגונה והרגיש דכיון דטב"ע דקלא לא עדיף מרוב א"כ י"ל דכמו דמשאל"ס אשתו אסורה אף דרובן למיתה ועכ"ח דרוב ל"מ בעגונה, וה"ה די"ל דטב"ע דקלא ל"מ עכת"ד עוד י"ל דבר חדש ונקדים מה דיש להעיר לכאורה האיך יוכלו חז"ל לומר שנא יועיל רוב נגד התורה דמה"ת בכל דוכתא אזלינן בתר רובא ומדוע גזרו חז"ל במשאל"ס דרובן למיתה שתהי' אשתו אסורה וכבר כתבו התוס' במגילה דכ"ח דהא דגזרו חז"ל חומרא דר"ז שתהי' יושבת ז"נ על ט"ד כחרדל משום דמצינו דכוותי' מד"ת כגון בימי זובה הסותרת אבל לולא זאת לא הי' חז"ל גוזרין בזה עיי"ש וכן כ' בתוס' חולין דל"ו ע"ב לענין בוצר לגת סברא זו עיי"ש, ומקור הדבר בש"ס ב"מ ד"ד גבי הילך וכי מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותא בדאורייתא עיי"ש וצ"ע, אך באמת לשיטת הסוברים דהא דל"מ רוב להוציא ממון הוי מה"ת א"כ שוב מצינו דוכתא גם מה"ת דל"מ רוב ושוב יוכלו חז"ל לגזור גם בעגונה דלא יועיל רוב הואיל דכבר מצינו דכוותי' באורייתא וע' בתוס' ב"מ ד"כ והבן:
ו) ומעתה י"ל לפימ"ש התוס' חולין דצ"ו דנהי דל"מ סימנים להוציא ממון אפ"ה מחזירים שטר בסימנים אף דע"י השטר נוציא אח"כ ממון מ"מ הואיל דלע"ע אינו נגד חזקת ממון שוב סימן לא גרע מרוב ומותר להחזירו ואח"כ שוב יהי' יוכל להוציא ממון ג"כ עיי"ש וכ' הפוסקים הסברא דדמי לדברי הרי"ף גבי פלוני אחוה דמיתנא וע' בנה"מ חו"מ סי' כ"ח בזה, א"כ לפ"ז י"ל דבשלמא במשאל"ס מיד כשאנו מתחילין לחקור אם זה האיש באמת מת שם תיכף הדבר נוגע גם לענין אשתו א"כ בזה החא"א עומד לסתור דבר זה ושוב שפיר חוששין ג"כ שלא מת כלל רק שניצל מן המים ונהי דרובן למיתה מ"מ שפיר החמירו חז"ל הואיל דגם מד"ת מצינו דוכתא דל"מ רוב כגון בממון היכא דבא להוציא מן הנתבע שיש לו חזקת ממון, אבל הכא דאנו רוצין להתיר האשה ע"י ששמעו ב' אנשים קולו של בעלה עוד קודם מיתתו א"כ אז בשעה ששמעו הקול הרי עוד לא הי' הדבר נוגע לענין להתיר אשתו כיון דהי' חי עדיין וא"כ פשיטא דאז באם הי' צועק להם בקול באיזה דבר אשר אינו נוגע נגד סחירת איזה חזקה בוודאי דהי' מועיל הטב"ע דקלא לתלות שהוא בוודאי זה האיש אשר הכירו אותו מאז דהרי של כנגד חזקה גם בממון מועיל רוב ושוב לא מצינו דכוותי' בד"ת שלא יועיל רוב במידי דלע"ע אינו נגד חזקה ושוב לא יוכלו חז"ל לגזור שלא יועיל הרוב ושוב מכח הרוב של הטב"ע דקלא הוחזק לנו שזה הוא באמת קולו של זה ושוב אף כשנמשך אח"כ הדבר ונוגע לענין להתיר אשתו ולהוציאה מחא"א מ"מ הואיל דכבר החלטנו קודם מיתתו מכח הטב"ע דקלא שהוא קולו של זה שוב מהני אח"כ אף להתיר אשתו וכהא דמחזירין שטר שיש בו סימנים דיוכל אח"כ לגבות ממון בשטר זה וכנודע שיטת הרמב"ם ז"ל דהוחזק בע"א לוקה וכהא שכ' הפלאה דרוב שכבר הוחזק מהני גם לממון וז"ב בס"ד:
ז) וכן ראיתי בשו"ת בית יצחק שהעיר שם מש"ס מכות ד"ה דפריך הרוג יציל ומשני כשהרגו מאחוריו והקשה הבי"צ דאכתי תיקשי קושית הש"ס הרוג יציל כגון שהכיר ההרוג את הרוצח בטב"ע דקלא דמצטרף עי"ז לעדות ועכ"ח נשמע דטב"ע דקלא ל"מ אף להציל אדם ממיתה עכת"ד, ולדעתי דברי' תמוהים מאוד דהרי עיקר קושית הש"ס הוא לר' יוסי דס"ל דאף בלא נתכוין להעיד מצטרף לבטל העדות א"כ איך משכחת הקרא דחייבה רחמנא במיתה ברוצח הרי ההרוג לעולם מציל את הנידן וכפרש"י ז"ל או כמ"ש התוס' משום שונא וכשיטת מהרש"ל דשונא גמור פסול גם לעדות ועל זה משני הש"ס דשפיר משכחת לאוקמי קרא דחייבה רחמנא רוצח במיתה בהורגו מאחוריו וא"כ מה הקשה הבי"צ דאכתי קשה הרוג יציל וכגון שהכירו בטב"ע דקלא דבר זה קשה מאוד דהכי עכ"פ על הקרא לא קשה דהא אפשר לומר דרחמנא שחיובה רוצח במיתה מיירי באופן שלא הכיר ההרוג את הרוצח בטב"ע דקלא ועיקר קושית הגמ' הוא דלר"י נא משכחת כלל הקרא שחייבה רוצח במיתה וא"כ הוכחת הבי"צ תמוה מאוד ועי' בתומים רסי' ל"ו שהוכיח ג"כ דעיקר קושית הש"ס לר"י הוי מהקרא עיי"ש ע"כ דברי הג' תמוהים מאוד] ועיין בשו"ת מהר"ש ח"ב סי' ס"ד והבן:
ח) נחזור להנ"ל דשפיר יש לומר דטב"ע דקלא בעגונה מהני ואף די"ל כיון דהכא ליכא לפנינו רק ע"א נהי שמעיד שגם חבירו ראה כל זה ושוב בשנים ליכא חשש בדדמי וגם חשש משקר ליכא אף בלי סברת דייקא ורק משום סברת מדעל"ג לחוד אמרינן דליכא חשש משקר דלענין זה שפיר נפשטה האבעיא מהא דדיגלת דאף במים דל"ש דייקא אפ"ה מהני משום סברת מדעל"ג אפ"ה בנ"ד י"ל דל"ח בכלל מדעל"ג דאם יבוא בעלה אח"כ לא יהי' מיחזי כמשקר הואיל דיוכל לתרץ עצמו שהי' נדמה לו הקול של זה המת כקולו של ר' אברהם וכיון דבמיתה ל"מ טב"ע דקלא ועכ"ח דעל צד האפשריות יוכל להיות טעות בקול שפיר יהי' יוכל להתנצל עצמו שסמך א"ע על טב"ע דקלא וכנודע מש"כ בשו"ת פמ"א ובשו"ת ברית אברהם דע"א המעיד במשאל"ס י"ל דאף בניסת תצא הואיל דל"ח מדעל"ג לפי שאם יבוא בעלה והי' יוכל להתנצל שבאמת ראה הטביעה ושהה שמה שיעור עד שתצא נפשי, ורק שעלה מן המים הואיל דחז"ל אמרו דעל צד המיעוט אפשר שינצל מן המים עיי"ש, והנה בשו"ת בי"צ סי' ע"ג הביא בשם עצי ארזים דבע"א המעיד על איש שמת וכגון שהכירו ע"י סימן ל"מ אף בסימן מובהק דל"ח בכלל מדעל"ג לפי שיוכל להתנצל שנזדמן אדם אחר בסימן כזה אך באמת הבי"צ דחה דבריו דסימן כזה המועיל בעגונה עכ"ח דלא שכיח שיזדמן איש אחר בסימן כזה א"כ אם יביא בעלה יהי' נתפס למשקר וחשוב שפיר בכלל מדע"ל א"כ ה"ה הכא בטב"ע דקלא עיקר הא דבמס"ת ל"מ טב"ע דקלא משום דברי לי מהני נגד רוב כזה דנ"ח בירור או כסברת הריטב"א דבכוללת העולם בין החיים אפשר להזדמן שיהיו קול איש אחר דומה לקולו של זה אבל בנמצא איש מת דאין לנו נדון רק על מועט מתים שוש בעולם שוב בזה לא שכיח עוד איש בקול כזה ושוב חשוב מדעל"ג דאם יבוא בעלה נחזיקו למשקר ועי' שו"ת בי"צ סי' ע"ב שכ' די"ל דגם שנים המעידים בטב"ע דקלא ל"מ רק משום קולת עגונות מכח דיוקא ושוב במלחמה דל"ש דייקא י"ל דל"מ אך בסוף דבריו העלה דשנים מהימני מדינא גם במעידים בטב"ע דקלא וה"ה בנ"ד דר' חיים העוד גם בשם ר' יוסף חשוב כשנים וחשש בדדמי ליכא בשנים וגם דאחר הנגיעה בגופו תו אזדא החשש בדדמי ובפרט שוש צירוף מכח הכרת המצנפת וחשש שאלה לא שכיח מכמה טעמים חדא די"ל דהוו בכלל כלים דלא מושלי דאסור להשאיל מצנפת הנותנים לו מהצבא וחשש אחלופי ג"כ ליכא וכמ"ש הנוב"י דבמי שאין לו רק חלוק א' ל"ח לשאלה וחשש אחלופי הוי נגד חמ"ק דבשלמא ע"י שאלה אכתי לא נפיק מרשותו וכמ"ש בתוס' נדה דנ"ח ותוס' חילין דנ"ח אך באמת גם חשש שאלה ליתא בנ"ד הואיל דכבר נסתלק עכ"פ החשש איסור תורה ע"י טב"ע דקלא ומכח סברת היינו שאבד היינו שנמצא ובדרבנן שיב יש לסמוך על שיטת הפוסקים דל"ח לשאלה אך באמת קשה לסמוך אטב"ע דמצנפת דהוי כמו טב"ע שלא שבעתו העין עי' ברשב"א חולין דצ"ו וסימן ליכא בהמצנפת ואם הי' עכ"פ סימן אמצעי בהמצנפת הי' מקום לסמוך אשיטת הנוב"י דבאיסור דרבנן אף סימן אמצעי מהני לדידן דמספקא לן שמא סימנים ד"ת אך באמת קשה לחושבן לסימן אמצעי אך מכח כל הני טעמים דלעיל ע"י אמירת ר"ח גם בשם ר' יוסף המעידים שראהו נופל לארץ ועיקם את פיו שזה מורה על מיתה ושנגעו בו אח"כ כ"פ בכוונה ולא ראו ממנו שום נשימה ותנועה וגם מכח הכרת קילו וגם מכח הכרת המצנפת וגם שבמקום הלז לא הי' עוד נמצא אז שום ב"א כפי ראות עיניהם ומה גם שכבר נאבד זכרו זה כמה שנים ע"כ בצירוף כל הני טעמים הנני מסכים להתיר האשה פראדיל אשת ר' אברהם הנ"ל לכל גבר וישבו ב"ד של ג' להתיר האשה כדין הניסת בע"א והש"י יצלנו משגיאות:
קאשוי ב' דר"ח חשון תרפ"א אביך דו"ש באה"ר הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל
סימן ב
לכ"ק הרב הגה"ק בוצ"ק בנש"ק וכו' כקש"ת מ' שלמה הלברשטאם זצ"ל אבד"ק ווישניצא ומ"כ בק' באבוב יצ"ו.
בדבר פלפולו ע"ד הגה"ק בעל א"נ זצ"ל שפסק שם דמי שהוא חלוש ואינו יכול לאכול כזית מרור דיוכל לברך על פחות מזית וחילו מדברי הרא"ש פסחים דקי"ד אהא דתניא אכנו לחצאין יצא ובלבד שנא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכא"פ כ' הרא"ש משום דמברכין על אכילת מרור צריך שיאכול כזית דאין אכילה פחות מכזית אבל בירקות הראשונות דאין מזכירין עליהם אכילה א"צ מהם כזית עכ"ל הרא"ש והג' הנ"ל פירש בכוונת דברי הרא"ש דס"ל דמרור מה"ת א"צ כזית משום דלא כתוב בו אכילה דהא דכתיב יאכלוהו לא קאי רק אפסח ורק מדרבנן בעי כזית מכח דמברכין על אכילת מרור ואין אכילה בפחות מכזית ובאמת פירש כן בכוונת דברי הרא"ש השאג"א סי' ק' אולם השאג"א הקשה עליו דא"כ דהך אכלוהו לא קאי רק אפסח א"כ הא דקיי"ל דמצה בעי כזית ע"כ הוא רק מקרא דבערב תאכלו מצות א"כ לפי"ז מנ"ל לרבא למידרש מהא דבערב תאכלו מצות לענין מצה בזה"ז ד"ת הא בעי הקרא לענין דבמצה בעי כזית וע"כ נשמע מדרבא דבמצה בעי כזית מה"ת או מקרא דיאכלוהו דקאי נמי אמצה ומרור או עכ"פ משום דאיתקש לפסח וכדקאמר רבא בפסחים דק"כ דאכל מצה אחר חצות לא יצא משום דאיתקש לפסח ושפיר מיותר הך בערב תאכלו מצות למידרש לענין מצה בזה"ז וא"כ כמו דילפינן במצה דבעי כזית או מקרא דיאכלוהו או מהיקש ה"ה לענין מרור ג"כ י"ל דבעי כזית מה"ת או מקרא דיאכלוהו או מהיקש לפסח עכת"ד השאג"א על הרא"ש:
א) והנה מקודם שנבוא לדינא ניחזי אנן בגוף הדבר לומר בכוונת הרא"ש דמה"ת מרור א"צ כזית רק מדרבנן מכח הברכה על אכילת מרור בעי זית דלא שייך שם אכילה בפחות מזית באמת הרי ידוע מחלוקת הפוסקים בהא דבכל איסורין בעי כזית דיש פוסקים הסוברים דסתם אכילה הוא בכזית ואף לר"ש דסובר כ"ש למכות הוא רק מהלל"מ אי משום אחשביה ע' רש"י מכות די"ז ובריטב"א שם ולר"ש הוי הלכתא גם למלקות ולדידן רק לענין איסור לחוד שיטת הרא"מ דלכ"ע סתם אכילה שבתורה בכ"ש והלל"מ דבעי כזית ולר"ש לא אפקה ההלכתא רק לענין קרבן וע' שו"ת ח"ס או"ח סי' ק"מ שכ' דבזה פליגי הש"ס חולין דק"ג עם הש"ס זבחים ד"ע דבחולין מוכח דבמידי דהוי חידוש לא מצטרף בכא"פ ובזבחים מוכח דבמידי דחידוש אף ביותר מכא"פ מצטרף וע"כ דפליגי בזה ולפי"ז יש להעיר הניחא לשי' הסוברים דבלשון תורה כ"ש אין עליו שם אוכל א"כ שפיר י"ל נהי דהיכא דלא כתבה התורה לשון אכילה יוצא בכ"ש מ"מ עכ"פ חז"ל לא יוכלו לתקן על זה ברכה בלשון אכילה כיון דכ"ש אין עליו שם אוכל ואף דבלשון בני אדם גם פחות מכזית יש עליו שם אוכל כמ"ש רש"י בשבועות ועי' במל"מ פ"ד משבועות אפ"ה כיון דבלשון תורה אין עליו שם אוכל לא יוכלו חז"ל נתקן עי"ז ברכה בלשון כילה אבל לשי' הרא"מ דכ"ש באמת יש עליו שם אוכל מה"ת רק דהלל"מ דבמידי דנתפרש בו אכילה בעי כזית והיא רק בכלל שיעורין דהוי הלל"מ וא"כ במרור דלא נתפרש בו אכילה וליכא הלל"מ דבעי כזית א"כ שוב שייך ברכה גם על פחות מכזית דהא יש עניו שם אוכל הן בלשון תורה הן בלשון בני אדם וכמו שתמה במלמ"ל שם דלשי' הרא"מ אמאי ס"ל לרבנן דבנשבע שלא יאכל פטור באכל כ"ש הרי גם כ"ש יש עניו שם אוכל הן בלשון תורה הן בלשון בני אדם א"כ בוודאי דנשבע אכ"ש עיי"ש א"כ ה"ה הכא י"ל סברא זו:
אך לכאורה בדבר זה אי במקום דלא נתפרש בו לשון אכילה אי הוי בכ"ש באמת דהפמ"ג בפתיחה לשחיטות כ' כן לענין נבילה דוזבחת הוי בכ"ש אולם כמ"פ כ' להיפוך דכיון דשיעורן הלל"מ א"ך גם בכל איסורין ובכל המצות היכא דלא נתפרש בו שיעור אחר הוי רק בכזית וע' בפוסקים שנסתפקו לענין בל תותירו אי חייב בכ"ש וכן לענין שוחט פסח עה"ח מבואר ברמב"ם פ"א מהק"פ דאינו עובר רק בכזית הן אמת די"ל דמשם ליכא ראיה לפמ"ש בשו"ת פנ"י בטעם הסוברים דליכא בי' בפחות מכזית משום דבאמת חמץ א"ב ורק דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וא"כ הב"י הוי חידוש וכ"ז עכ"פ בכזית אבל בח"ז לא אוקמה רחמנא ברשותו ושפיר אינו עובר בב"י מכח (דחשיב אינו שלו עיי"ש ולפי"ז י"ל דאי הי' הדין דגם בחמץ שאינו שלו עובר בלא תשחט פסח עה"ח א"כ שפיר הי' הדין דעוברין גם בפחות מכזית דהכא לא כתיב לשון אכילה אבל כיון דבעו שיהי' חמץ לאחד מבני החבורה וא"כ באמת ע"י האיסור חשיב של הפקר ורק ביותר מכזית דחשיב שלו לענין ב"י ממילא דעובר גם בלא תשחט אבל בח"ז דהוי כמו הפקר שפיר אינו עובר ויוצמח לפ"ז דל"ש יש חילוק בין ע"פ לפסח דבע"פ חמץ מותר בהנאה י"ל דגם בח"ז עובר בלא תשחט דדוקא במידי דאכילה צריכין לסברת אחשבי' אבל בדבר דלא נתפרש בו אכילה השיעור בכ"ש אבל במועד דאסור בהנאה דהוי א"ב ושוב ב"י ליכא בח"ז דלענין ב"י ל"ש אחשבי' כמ"ש בח"צ סי' פ"ו ושוב בעי כזית לענין לא תשחט והי' מיושב בזה דברי רש"י פסחים דס"ג בד"ה במועד דפירש"י דעובר בלא תשחט בהדי לאו דב"י ועפי"ז י"ל דזה הכוונה דבע"פ עובר גם אח"ז ובפסח אינו עובר רק בכזית דאז איכא גם ב"י וממילא ניחא ג"כ דברי הרמב"ם דמה"ט בעי כזית כדי שיעבור בב"י שיהי' חשיב עי"ז כחמץ שלו ונהי דהרמב"ם סובר דעיקר לאו דלא תשחט הוא רק בע"פ ואז הא ליכא ב"י מ"מ בעי עכ"פ כזית שיהי' חשיב שלו לענין העשה דתשבותו ומכ"ש לפמ"ש בנובי"ק סי' כ' דלר"י דס"ל חמץ משש שעות אסור מה"ת באכילה ובהנאה ה"ה דעובר בב"י משש וא"כ הרמב"ם דפסק לפ"ז כר"י בוודאי דנכונים דברינו וא"כ אף דהוכחתי דליכא ראי' מדברי הרמב"ם אפ"ה מהא דנותר מוכח דגם היכי דלא נתפרש בו אכילה אפ"ה בעי כזית מהלל"מ ובשו"ת מוצל מאש סי' כ"א העיר בזה דאלת"ה האיך יליף הס"ס דחמץ בשריפה מנותר האי איכא למיפרך מאי לנותר שכן עובר בכ"ש עיי"ש ובאמת אי משים הא לא אריא די"ל לשי' הפוסקים דגם בח"ש איכא איסור ב"י אף דל"ש ח"ל כמ"ש השאג"א וגם אחשבי' ל"ש כמ"ש הח"צ ואפ"ה אסור וע"כ הטעם, משום דילפינן ביעור מאכילה כמו דבאכילה יש איסור תורה בח"ש ה"ה לענין ב"י ושפיר יש ללמוד חמץ מנותר ואזדא הוכחת המוצל מאש ובאמת יש להבין בזה דברי הרמב"ם שכ' קרא מיוחד לאסור ח"ש בחמץ והקשו המפורשים דהרי בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ועפ"ז א"ש דבאמת י"ל דלענין ח"ש בב"י ל"ש סברת ח"ל ורק דלכאורה יש ללמוד מהיקשא דביעור לאכילה אך כבר כ' בתוס' קידושין ד"ה בשם הר"י דאורליינש דמה"ט א"א ללמוד דאשה נקנית בכסף מהיקשא לאמה העבריה דכיון דעיקר הא דנקנית בכסף משום דיוצאת בכסף וכיון דבאשה ל"ש זה הטעם א"א ללמוד מהיקשא עיי"ש א"כ הכ"נ אי בחמץ לא הי' אסור בח"ש רק מכח ח"ל או מכח אחשבי' שפיר לא הי' אפשר ללמוד לאסור ח"ש בב"י מכח דאיתקש לאכילה הואיל דעיקר האיסור משום ח"ל א"כ בב"י דל"ש ח"ל שוב לא הי' אפשר להקישו לאכילה אבל השתא דגילתה רחמנא קרא מיוחד לאסור אכילת חמץ בכ"ש שוב יש ללמוד מהיקשא לענין ביעור ושפיר גם ב"ו איכא בכ"ש ושפיר יש ללמוד חמץ מנותר:
ג) אך בגוף הדבר כ' המנ"ח מצוה קמ"ו דגם בבל תותירו כיון דלא נתפרש בו אכילה ולא נתפרש בו שיעור אחר בוודאי דהשיעור הוא בכזית ואף העשה דשריפת נותר אינו מה"ת רק בכזית וכן הוכיח שם במצוה ח' והביא הוכחה מדחזינן דלשי' כמ"פ לענין ב"י ליכא חיוב בפחות מכזית אף לב"ש דלא ילפי' ביעור מאכילה אפ"ה בעי כזית א"כ ה"ה בכ"מ דלא נתפרש בו שיעור אחר שיעורו בכזית הואיל דשיעורין הלל"מ דבכזית עיי"ש:
ד) ובאמת י"ל לפמ"ש לעיל דלהסוברים דיש ב"י בח"ז הוי הטעם משום דאיתקש ביעור לאכילה דכמו באכילה ח"ש אסור ה"ה לענין ב"י הי' מיושב בזה קושית הפ"י והשג"א בהא דקאמר ב"ש שאור בכזית וחמץ בככותבת דא"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וע"כ דחלוקין בשיעורן ופירש"י דמה"ט הוצרכה רחמנא לכתוב בפירוש כי היכי דלא נטעו לומר דשאור ג"כ בככותבת ועיי"ש בשט"מ והקשו דילמא לעולם שיעורן שוה והא דכתבה רחמנא בפירוש משום דאין מזהירין מן הדין ועוד הקשו ממנ"פ אי פלוגתת ב"ש וב"ה לענין מלקות הרי בלא"ה בב"י אינה לוקה דהוי נל"ע ואו לענין איסור הרי בלא"ה ח"ש אסור מה"ת עכת"ד:
ועפ"ז י"ל דהא דנימא דיש איסור ב"י אף בח"ש הוא רק משום דאיתקש לאכילה א"כ כ"ז לב"ה דיליף ביעור מאכילה אבל לב"ש דלא יליף ביעור מאכילה שפיר ליכא איסור ב"י בח"ש ושפיר קאמר ב"ש מדכתבה רחמנא שאור ע"כ דאין שיעורן שוה ולא יליף ביעור מאכילה ושוב לשיטתו ליכא ב"י בח"ש וממילא מתורץ ג"כ הקושיא דלמא הא דכתבה התורה שאור בפירוש הוא משום דאין מזהירין מן הדין ועפ"ז ניחא דבאמת דבר זה אי ב"י חשיב נל"ע כ' הפוסקים דתלוי אי יש ב"י מחצות או לאו וכבר הבאתי בשם הנוב"י דלדידן דיש איסור לאו משש הה דעובר בב"י משש והדבר מפורש בירושלמי א"כ כ"ז אי ילפינן ביעור מאכילה אבל אי לא ילפינן ביעור מאכילה שוב ב"י ליכא עד הלילה וא"כ זה כוונת ב"ש דא"נ דשיעורן שוה א"כ ע"כ דיליף ביעור מאכילה ושוב יש איסור ב"ו משש ושוב חשיב נל"ע ושוב לא בעי למיכתב שאור ול"ש לומר דלכך כתבה רחמנא משים דאין מזהירין מן הדין ז"א דבלאו הנל"ע ל"ש דבר זה וכמ"ש בתוס' ב"מ דס"א וע"כ דבחמץ יש שיעור אחר וע"כ דלא יליף ביעור מאכילה ושוב ב"י ל"ח ניתק ושפיר הוצרכה התורה לחדש דין שאור דחלוקין בשיעורן וגם לענין מלקות משום דשייך בזה אין עונשין מן הדין וז"ב בס"ד:
ו) נחזור להנ"ל דיש שיטת כמ"פ דגם במידי דלא נתפרש בי אכילה ג"כ בעי כזית ובאמת יש מקום לומר דזה ג"כ תלוי בשיטות הנ"ל דא"נ סתם אכילה שבתורה בכזית א"כ שפיר י"ל דכיון דבמידי דנתפרש בו אכילה על זה א"צ הלכתא דבעי כזית ואדרבה י"ל דהלל"מ הוא דיש מלקות לר"ש בכ"ש אבל לענין השיעור לא נצרכה הלל"מ א"כ שפיר היכי דלא נכתב אכילה שוב אין כאן לימוד דבעי כזית אבל לשי' הסוברים דכ"ש יש עניו שם אוכל ועיקר השיעור היא מהלל"מ ולא בא הלכה לפרש הלשון אכילה דקרא דהא אכילה הוא בכ"ש והלכה היא רק דבר מבחוץ ושוב גם בכל מקום הוי השיעור בכזית ונהי דבח"ס מבואר דבתר דידעינן מהלל"מ הוי הפירוש דקרא בכזית אבל במלמ"ל פ"ד משבועות לא משמע הכי וא"כ י"ל לפמ"ש המלמ"ל בהלכות חמץ ומצה דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת בוודאי דכ"ש אין עליו שם אוכל וכמפורש ביומא דע"ד אכילה אמר רחמנא וליכא א"כ יש ניישב קושיית השאג"א דהנה עיקר ראייתם דמרור א"צ כזית מה"ת מהא דקאמר ר"ל זאת אומרת מצ"כ דאל"כ כבר יצא בטבול ראשון וקשה הא בטבול ראשון לא הי' כזית וע"כ דגם בטבול שני ל"צ כזית ע' בקרבן נתנאל ובשאג"א מ"ש בזה ולפ"ז י"ל דלשי' ר"ל ע"כ הלכה לא חידשה דבר רק דמצטרף בכא"פ ושפיר במקום דלא מפורש אכילה השיעור בכ"ש אבל לרבא עכצ"ל דס"ל סתם אכילה בכ"ש דכבר הקשה בירושלמי אמאי לא עבדינן יוהכ"פ ב' וימים משום ספק ותירץ משום דאיכא סכנ"פ והקשה בכו"פ סי' ק"י דלר"ל הרי והי' יוכל לאכול ח"ש וע"כ דס' ד"ת מה"ת לקולא ומדרבנן יש איסור אף בח"ש:
ז) ולכאורה דבריו צ"ב לשי' הירושלמי דמודה ר"ל בח"ש דיוהכ"פ ונהי דש"ס דילן לא ס"ל הכי מ"מ כבר כ' בס' לחם שמים דבכזית אף דלגבי יוהכ"פ הוי ח"ש מ"מ מודה ר"ל וע' בהגהות צי"ר על הירושלמי מ"ש בזה אך באמת בש"ס דילן לא משמע הכי אך באמת עכ"פ הכו"פ שמקשה על הירושלמי לק"מ דהא הירושלמי ס"ל דמודה ר"ל בח"ש דיוהכ"פ אך באמת יש להקשות גם לדידן דס"ל ח"ש אסור מה"ת דלא מבעיא לשי' הח"צ דח"ש הוי משום אחשבי' וא"כ באוכל לצורך פק"נ ליכא איסור כלל בח"ש וכמ"ש הב"ט דגם לר"ש דס"ל כ"ש למכות אפ"ה אי הטעם משום אחשבי' א"כ לצורך פק"נ ל"ש אחשבי' ושוב קשה יאכל ח"ש ולדידן ס' אסור מה"ת בשלמא לשי' הרמב"ם דס' מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא א"כ מדרבנן ח"ש אסור אף היכי דל"ש ח"ל או אחשבי' דלא גרע מח"ש לר"ל וע' במלמ"ל שכ' דגם בשבועה אף דלשי' כמ"פ ליכא איסור תורה בח"ש ע' בר"ן שבועות ובחידושי הר"ן מ"מ עכ"פ אסור מדרבנן וע' בדג"מ סי' תמ"ב שכ' דגם לענין ב"י יש עכ"פ איסור דרבנן בח"ש אבל למ"ד ס' מה"ת לחומרא שוב תיקשי יאכל ח"ש וע"כ נשמע דכ"ש יש עליו שם אוכל ועיקר סברת ח"ל הוא רק דלא נימא דהלל"מ אפקתה לגמרי וא"כ גם כשאוכל לצורך פק"נ עכ"פ יש איסור תורה יצא דמ"ד ס' מה"ת לחומרא ע"כ דסובר סתם אכילה בכ"ש וא"כ הרי כבר כ' הש"ש דרבא סובר ס' מה"ת לחומרא וע"כ דס"ל סתם אכילה בכ"ש ועיקר שיעור כזית הוי רק מהלל"מ וכיון דהלל"מ קאתי לומר דבעי דוקא כזית אף דסתם אכילה בכ"ש א"כ ה"ה במצה ומרור אף דלא נתפרש בו לשון אכילה בעי דוקא כזית ושפיר מוותר הקרא דבערב תאכלו מצות לענין מצה בזה"ז ד"ת ומיושב קושית השאג"א בס"ד ודו"ק:
ח) נחזור להנ"ל די"ל דאי סתם אכילה הוא בכ"ש ורק דהלימוד הוא מהלל"מ אין חילוק בין כתיב לשון אכילה או לא ואף אי נימא דגם או שיעורין הלל"מ אפ"ה היכי דלא כתוב לשון אכילה ע"כ דהוי בכ"ש ואדרבה מדלא כתבה התורה בו אכילה ע"כ דרצון התורה דהוי בכ"ש עכ"ד י"ל דלרבא לשיטתו בוודאי בעי כזית מה"ת לפי"מ דמצינו בפסחים דכ"ו דיליף אביי דלא אפשר ומכוין שרי מהא דריב"ז הי' יושב בצילו של היכל ומשני רבא שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש"י דהוי שלכד"א וה קשו בתוס' דהרי לא כתוב אכילה ותירצו משום דילפינן חטא חטא מתרומה והוו כאילו כתוב אכילה בגופה והקשה במהרש"א דלעיל קאמר הש"ס גבי בב"ח דנהי דנלמוד מנבילה מ"מ מדלא כתיב אכילה בגופה שלכד"א אסור ותירץ במהרש"א דבזה פליגו אביי ורבא דרבא סובר דגם במידי דלא כתוב בי' אכילה אפ"ה היכא דנלמד ממק"א הוו כאילו כתוב אכולה בגופה עיי"ש ולפ"ז י"ל גם הכא במצה ומרור כיון דנלמד מהיקשא דפסח חשוב כאילו כתיב אכילה בגופה וממילא בוודאי דבעי כזית ומיושב קושית השאג"א דלרבא לשיטתו כבר ידעינן דבעי כזית הן במצה והן במרור ושפיר מיותר קרא דבערב תאכלו מצות לענין מצה בזה"ז ד"ת ואף לאביי י"ל דהכא כיון דנלמד מהיקש עדיפא דעי"ז בוודאי דחשיב כמפורש אכילה בגופה ולכאורה י"ל דבשלמא אי סתם אכילה הוא בכזית א"כ כיון דשם בפסח מפורש כזית י"ל דע"י ההיקש הוי כמפורש כזית גם במצה ומרור אבל אי סתם אכילה בכ"ש ורק דהלל"מ דבעי כזית א"כ אף אחר ההיקש נצטרך לבוא להלל"מ י"ל דעל זה לא איתקש כיון דאינו מפורש ל"ש היקש וכדמות ראי' לזה מש"ס מכות די"א בפלוגתת ר"מ ור"י לענין ס"ת שתפרה בפשתן דח"א פסול דכתיב למען תהי' תורת ד' בפיך ואיתקש כהת"כ לתפילין ואידך להלכותיו לא איתקש ופירש"י דבמידי דגם בתפילין לא נלמד רק מהלל"מ ליכא למילף בהיקש עיי"ש וא"כ ה"ה הכא אי סתם אכילה בכ"ש ועיקר דבעי כזית הוא רק מהלל"מ שוב א"א למילף בהיקשא.