מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל
פתיחה · סימן עה
להרב הגה"צ בנש"ק וכו' כקש"ת מ' יעקב יוסף ז"ל אבד"ק קלאביצק יצ"ו.
בדבר שאלתו בב' אנשים שהחזיקו אורנדע בעיר ובכפרים בשותפית זה איזה שנים וגם אחר שבאו האורנדיס לידי הממשלה שכרו ג"כ בשותפות ובשנה זו הגיע זמן שכירות החדש דיברו ג"כ ביניהם כמה פעמים שישכרו בשותפות ונסעו יחד לשרי המדינה להשתדל בזה והבטיח להם להשכירם האורנדע בלי ליצטאציע ובתוך כך הלך א' ושכר האורנדע וע"א מעיד שאמר לו השוכר ששוכר האורנדע לשותפות רק שרוצה לנכות חלק עבור נכדו וכעת השוכר הלז רוצה לדחות את חבירו מכל העסק ואומר שבשעה ששכר העסק נתכוון רק לעצמו וכל מה שדיבר עם חבירו נתכוין רק להשטות בו ושאלו אותו הבד"צ אם ג"ד מקודם השכירות שישכור רק לעצמו והודה שלא ג"ד לשום אדם ופסקו הבד"צ לישבע ששכר רק לעצמו וגם פסקו שאף אם ישבע ששכר לעצמו עכ"ז יהי' מיקרי רשע וכעת אחר הפס"ד רוצה לחזור ולטעון שג"ד לפניהם מקודם השכירות שישכור רק לעצמו זה תורף הטו"ת:
א) הנה מקודם נבוא לדון מצד דיני חזקה כיון דנראה שגם אביו של התובע הי' מחזיק האורנדע בשותפות עם זה ששכרו כעת וא"כ הרי התובע יורש החזקה מאביו גם הוא גופא כבר החזיק זה איזה שנים נהי דאח"כ באו האורנדיס לידי הממשלה אפ"ה לשי' כמ"פ לא פסקה חזקתו, ואף א"נ כמ"ש הרדב"ז דבנתחלפו הבעלים ל"ש חזקה מ"מ י"ל הכא הרי גם אחר שבאו האורנדיס לידי הממשלה אפ"ה נשארו הסוחרים הראשונים בחזקתן א"כ להממשלה גופא ניחא להו בתקנתא זו דאין להם שום ריעותא במה שימנעו יהודים לשכור דממנ"פ אם ירצו הראשונים לשלם כפי הקצוב א"כ לפי נימוס המדינה בשם תמיד יש לשוכרים הראשונים זכות להשכיר להם אף בלי ליצטאציע ואם לא ירצו לשלם כפי הקצוב בלא"ה אבדו חזקתן וכמ"ש הרדב"ז דבלא שילם השכירות אבד חזקתו א"כ כיון שהשכירו להם אח"כ בשותפות בוודאי דלא אבדו חזקתו, ואף א"נ דהוי סד"ד מ"מ י"ל כיון שהדבר נוגע לס' חרם הוי לי' ס' איסור ולחומרא, ונהי דדעת הרמב"ן במשפטי החרם דחרם הוי ד"ק וס' בד"ק אזלינן לקולא, ע' נובי"ת אה"ע סי' ח' מ"מ דעת הב"ח דס' ד"ק לחומרא, וגם דלשי' כמ"פ חרם הוי ד"ת ואף די"ל דכיון שהס' נוגע לממון חשיב כמו ס' ממון ולקולא וע' ביו"ד סוסי' קע"ז בס' אי הוי ר"ק או א"ר דלשי' כמ"פ יוכל לומר קי"ל וע' תוס' בכורות ד"כ דמוכח מדבריהם דבס' בכור אף כשרוב מסייע שהוא בכור דמהני להקריבו וגם ללקות על גיזה ועבודה מ"מ א"צ ליתנו לכהן דרוב ל"מ בממון ורק שסיימו בדבריהם דא"א לומר תרתי דסתרי אבל ברא"ש ורמב"ן העלו דבאמת י"ל תרתי דסתרי בכה"ג עכ"פ נשמע דבס' איסור התלוי בממון וגם בס' ממון התלוי בחיוב מצוה נהי דמחמירין לענין האיסור אפ"ה מקינין בצד ממון שבו וע' תוס' נדה דכ"ה מוכח מדבריהם דבס' מוציאין מרשות הישראל ובאמת דבריהם צ"ע דהרי בס' אינו מחויב לתת לכהן וע' שו"ת דברי אמת סי' ט' שהעלה דבכה"ג אזלינן בתר צד ממון שבו:
ב) והנה כת"ה העיר מבכורות דמ"ט דקאמר הש"ס ואע"ג דהלכתא כרב באיסורי, ומוכח דפדיון חשיב דבר איסור וצד ממון שבו נגרר בתר צד איסור עכת"ד באמת דבר זה צ"ע דהרי גם לענין פדיון מפורש בש"ס דבס' א"צ ליתן לכהן הן בס' במציאות והן בסד"ד וכבר העיר שם בריט"א דאמאי חשיב לי' הש"ס לדבר איסור והביא בשם מהר"י קורקוס דהא דקיי"ל כרב באיסורי לפי שבעניני איסור רב הי' בקי טפי ושפיר לפ"ז גם פדיון הא הוו דבר איסור והלכה כרב באיסורי אבל בשאר ס' פדיון גם פדיון נ"ח טפי מס' ממון עיי"ש, ולפלא על כת"ה שלא ראה דברי הריט"א במקומו וכה הראני בני הרה"ג מ' חיים יחי' מתוס' שבועות דמ"ג שכ' דהאי דערבון לענין איסור איתשל היינו למש"פ ותמה הרש"ש דהרי נוגע לממון ואם אין כאן דין ממון גם איסור ליכא עיי"ש ויפה העיר אך בגוף הדבר י"ל בהא דנחלקו הפוסקים בס' ממון עניים דלשי' הרשב"א חשיבי כספק איסור והר"ן חולק וכ' המח"א דא"נ דבצדקה שייך אמל"ג ותיכף זכה בו העני וא"כ החמ"ק מסייע דלא יצא מרשות הבעלים אבל א"נ דליכא בצדקה רק דין נדר א"כ לע"ע אף א"נ דמהני הנדר מ"מ עדיין לא יצא מרשות הבעלים ורק הס' אי חל עליו חיוב נדר א"כ לענין החיוב נדר ל"מ החמ"ק להכריע עיי"ש, והדבר דומה להא דמצינו בגיטין דכ"ח שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן, וע' תוס' קידושין דמ"ח שכ' הר"א מיוני דלשמא קידש ל"ח לשמא יקדש חיישינן וכ' המפורשים דמה"ט חיישינן לשמא ימות לפי שבזה אכתי ליכא סתירת חזקת חי וחזקה על להבא ל"מ, ובזה חידשו דאף למ"ד ווסת דרבנן מ"מ פרישה סמוך לווסת הוי מה"ת:
ג) ובאמת לפי סברא זו הי' מקום לפלפל בדברי הכ"מ פ"ו מאה"ט דטמא אינו נטהר רק לאחר שיצא מן המים ונא בעודו במים ומקורו מתוספתא ולכאורה יש להעיר מנדה ד"ב במקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג טמאות משום דהעמד טמא על חזקתו ופריך אדרבה העמד מקוה על חזקתי ומשני דכיון דהרי חסר לפניך א"כ החזקה דהשתא בצירוף חזקת הטמא עדיף דחשיב בכלל תרתי לריעותא והנה זה פשוט דהיכי דעכ"פ בשעה שטבל הי' מ"ס בהמקוה ורק שנחסר אחר שכבר טבל כל גופו במים והיינו קודם שיצא מן המים אז אף להכ"מ הועיל הטבילה דא"צ שיהי' מ"ס בשעת יציאתו מן המים רק עיקר תלוי אם הי' מ"ס בשעה שטבל כל גופו והוכחה לזה מדאיתא ביו"ד סי' ר"א סעיף ס"ב במקוה מצומצמת שטבלו שם ב' אנשים בזאח"ז השני לא עלתה לו טבילה לפי שכבר נחסר מהמים ע"י הראשון ורק היכי דרגליו של ראשון נוגע במים אז לשי' הטור מהני והמחבר חילק משום דטופח ע"מ להטפיח ל"ח חיבור, והשתא קשה להמחבר שהוא הכ"מ אמאי לא נקט רבותא טפי בטבלו שניהם בב"א ואחד יצא מקודם מן המים דהשני טמא משום דבשעת יציאת השני מן המים כבר הי' חסר ממ"ס ביציאת הראשון וע"כ נשמע דאף להכ"מ בכה"ג השני ג"כ טהור הואיל דעכ"פ בשעה שטבל כל גופו הי' מ"ס שפיר מהני א"כ לפ"ז צ"ב מאי קאמר הש"ס דיש להעמיד הטמא בחזקתו הרי עכ"פ בשעה שטבל כל גופו אכתי נ"ש לדון מכח החזקת טמא כיון דלשי' הכ"מ בלא"ה לא נטהר עוד עכשיו רק לאחר שיצא מן המים וא"כ בזה שנימא דבשעה שטבל כל גופו בוודאי הי' מ"ס אכתי אין אנו סותרין בזה החזקת טומאה, וכמ"ש בתוס' חולין דצ"ו דמה"ט מחזירין שטר בסימנים כיון דלע"ע אין אנו סותרין החזקת ממון ושוב שפיר כיון דאכתי ליכא בזה סתירה להח"ט שוב יש לאוקמה המקוה בחזקתו דבשעה שטבל כל גופו הי' מ"ס, וכיון דכבר הוחזקנו דבשעה שטבל כל גופו הי' מ"ס א"כ אף לאחר שי"א מן המים נהי דאז שוב יש נדון מכח הח"ט הואיל דאז הוו סתירה להח"ט ושוב י"ל אז דבשעת יציאתו מן המים לא הי' מ"ס מ"מ כיון דעכ"פ בשעה שטבל כל גופו לא הי' מקום לדון מכח הח"ט ושפיר הוחזקנו דבשעה שטבל כל גופו הי' מ"ס ושוב המקוה הוי בחזקתו א"כ נהי דבשעת יציאתו מן המים נחסר ממ"ס מ"מ הוי טהור כיון דסגי שיהי' מ"ס עכ"פ בשעה שטבל כל גופו, וא"כ נשמע ע"כ דלא כשיטת הכ"מ ורק דנעשה טהור בשעה שטובל כל גופו וא"כ תוכף בשעת טבילה הוי סתירה להח"ט ושפיר חשיב תר"ל והוא ראי' גדולה לכאורה דלא כהכ"מ:
ד) ובאמת לפ"ז י"ל במה דקשה לכאורה בהא דקאמר בש"ס משום דהעמד טמא על חזקתו ופריך אדרבה העמד מקוה בחזקתו וצ"ב מאי הוא הלשון אדרבה מנ"ל להש"ס דחזקת המקוה עדיף מהח"ט דגברא הרי הו"ל להש"ס למיפרך הא איכא חזקה נגד חזקה וליהוי רק ס' והכא משמע דהטהרות טמאין וודאי וכדקאמר הש"ס להלל קשיא וודאי, וגם צ"ב דלפי פירכת הש"ס משמע דהוי הקושיא דלב"ש לא יהי' אף טומאת ס' וקשה דכיון דאיכא חזקה נגד חזקה א"כ חשיב ס' ושפיר במקוה טמא מס' אבל באשה דליכא רק חזקת טהרה לחוד שפיר דיין שעתן וצ"ע אולם י"ל לשי' הריטב"א נדה די"ט גבי שליא דחזקת מסובב ל"ח חזקה וכ"ה בתוס' רי"ד ריש נדה, וא"כ לכאורה העירו המפורשים איך מצרפין חזקת הטמא הא הוי חזקת מסובב דעיקר הס' נולד בהמקוה ותירצו דכיון דבמקוה גופא יש חזקה דהשתא המגרע להחזדמע"ק בכה"ג שפיר מצרפין אף חזקת מסובב ע' ס"ט סי' קצ"ט שהאריך בזה וא"כ י"ל לפי הס"ד דלא ידע עוד הש"ס מהא דהרי חסר לפניך שפיר קאמר הש"ס אדרבה דלא יהי' אף טומאת ס' כיון דיש לאוקמה המקוה בחזקתו ול"ש לומר דאיכא ג"כ חזקת טומאה ז"א דח"ט הוי רק חזקת מסובב וע"ז משני הש"ס הרי חסר לפניך ושוב שפיר מצטרף להחזקה דהשתא וכסברת הס"ט הנ"ל ודו"ק:
ה) באופן אחר י"ל דאדרבה מש"ס דהכא יש עוד הוכחה לשי' הכ"מ דהנה לכאורה י"ל דכמ"ש הס"ט דכיון דבמקוה גופא יש חזקה דהשתא המגרע לחזדמע"ק מצרפין אף חזקת מסובב ה"ה די"ל דנהי דחזקה על להבא ל"מ אפ"ה מצטרף לחזקה דהשתא שיהי' חשיב כוודאי ולפ"ז יהי' עוד ראי' כשיטת הכ"מ דטמא לא נטהר רק לאחר שיצא מן המים ושפיר פריך הש"ס אדרבה העמד מקוה אחזקתו הכוונה דבשעה שטובל כל גופו אכתי ליכא סתירה להח"ט ושוב אז א"א לדון מכח הח"ט ושוב ליכא רק חזקת המקוה לחוד ושוב מחזיקין דוודאי הי' שם מ"ס בשעה שטובל כל גופו א"כ נהי דבשעה שיוצא מן המים שוב יש לדון מכח הח"ט מ"מ עיקר תלוי אם הי' מ"ס בשעה שטבל כל גופו ושוב אף ס' טומאה לא והי' בזה וע"ז משני הש"ס דכיון דהרי חסר לפניך מצרפין הח"ט גם בשעת הטבילה אף דהוי חזקה על להבא וז"ב בס"ד:
ו) באופן אחר י"ל אדרבה דמכאן ראי' דלא פשיטת הכ"מ דהנה עיקר סברת תר"ל הוי רק א"נ דנעשה טהור גם בעודו במים דאז מיד בשעת הטבילה יש לנו לדון על חזקת המקוה ועל הח"ט ואז וי"ל דכיון דיש חזקה דהשתא במקוה גופא וגם יש ח"ט דגברא בכה"ג י"ל דע"י ב' חזקות חשיב טמא וודאי אבל א"נ דלא נטהר רק כשיוצא מן המים א"כ אין לנו לדון בשעת הטבילה על הח"ט רק מכח חזקת המקוה לחוד ושוב א"א לצרף הח"ט הואיל דכבר הוחזק אצלינו חזקת המקוה והוחלטנו שבוודאי הי' שם מ"ס א"כ שוב א"א לומר אח"כ דיהי' חשיב חר"ל מכח החזקה דהשתא בצירוף הח"ט ז"א דכיון שכבר הוחזקנו דהי' מ"ס בשטת טבילה שוב א"א עוד לדון מכח החזקה דהשתא בצירוף הח"ט הואיל דכבר הוחלטנו שהי' מ"ס בשעת הטבילה ומדחזינן בש"ס דקאמר דהוי תר"ל ע"כ דלא כשיטת הכ"מ הנ"ל ובאמת לפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק גבי מקוה דטמא וודאי ובחבית הוי רק ס' והקשו עליו דהא בש"ס מבואר דמ"ד דבמקוה הוו וודאי גם חבית הוי וודאי עיי"ש אך באמת י"ל דכבר כ' במלמ"ל סוף פ"י ממקוואות דהרמב"ם פוסק כאבע"א בש"ס נדה וגם סובר לפי האבע"א רבנן ג"כ מודי דבחבית הוי רק ס' ורק גבי טומאה ס"ל לרבנן דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה וסוף טומאה גם ברה"ר טמא עיי"ש ובאמת צ"ט אמאי פסק הרמב"ם כאבע"א ולא כלישנא קמא ולפ"ז א"ש דהרי בש"ס קאמר הטעם משום תר"ל והיינו מכח ח"ט ובחבית מכח חזקת טבל ולכאורה איך מצרפין ח"ט או חזקת טבל הא הוי חזקת מסובב ועכצ"ל מדחזינן במתני' דבמקוה מטמאין כל הטהרות אף ברה"ר ועכצ"ל דנהי דלא אזלינן בתר חזקת מסובב אפ"ה כשנולד חזקה דהשתא לאיסור בגוף הדבר שנולד בו הספק שוב מצרפין חזקת מסובב או כמ"ש המפורשים דבכה"ג ל"ח חזקת מסובב דעיקר הא דבעי מ"ס במקוה הוא רק לטבילת טמא ושפיר יש לדון בזה מכח חזקת הטמא וא"כ שפיר ס"ל להש"ס דכמו דמהני הח"ט לעשותו לוודאי טמא וה"ה דבחבית הוי וודאי וכ"ז אי הוי טהור מיד גם בעודו במים שפיר י"ל במקוה הטעם משום ח"ט ושפיר נשמע דמועיל הח"ט אף שנולד הספק בהמקוה וה"ה דיש לצרף חזקת טבל אף שנולד הס' בהחומץ אבל הרמב"ם דפסק כהתוספתא וספרי דנגע במשכב בעודו במים טמא ואם הוציא ידו ונגע בבגדים טמאים מבואר דסובר דלא נעשה טהור רק אחר שיצא מן המים א"כ לשיטתו א"א לומר במקוה הטעם משום ח"ט דהא דנין מתחילת על חזקת המקוה בזמן שאין לנו עוד לדון מכח הח"ט ושוב אחר שנתחזק לנו חזקת המקוה שבוודאי הי' שה מ"ס שוב הח"ט ל"מ כלום ושוב תיקשי אמאי הטהרות טמאין ועכצ"ל לשיטתו בטעם המתני' דמקוה שנמדד משום דסוף טומאה ברה"ר ילפינן מס"ט ברה"י בתחילת טומאה וכיון דבמקוה יש טעם אחר ולא מכר ח"ט שוב א"א לומר בחבית דחשיב תר"ל מכח חזקת טבל ז"א דהא חשיב חזקת מסובב דהספק נולד בהחומץ ולכך פסק בחבית דהוי ס' ומיושב הכל בס"ד ודו"ק היטב:
ז) נחזור לדברי הכ"מ והעירני ח"א מדברי הרשב"א בהאי דמודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בימוה"ח ומותר בימוה"ג כ' הרשב"א אע"ג שמטהרתו אפ"ה זה ל"ח הנאה וחשב החכם הנ"ל הכוונה משום דלא נטהר רק כשיוצא מן המים כשיטת הכ"מ ובאמת ז"א דלא זו כוונת הרשב"א רק הטעם כמ"ש רשב"א להדיא דל"ח הנאה רק אם נהנה מגוף האיסור אבל באינו נהנה מגוף האיסור אף שנעשה עי"ז טהור לאכילת קדשים מ"מ כיון דלא נהנה מגוף האיסור ל"ח הנאה, וכן כ' הרשב"א והריטב"א בהא דמלל"נ אף שיהי' לו שכר בעוה"ב מ"מ כיון דלא נהנה מגוף האיסור אף שיגיע לו עי"ז שכר לעוה"ב מ"מ הנאה הבא לו ממק"א ל"ח הנאה ואף דמשתכר באיסוה"נ אסור וכמפורש באו"ח סי' ת"נ דאסור להשכיר תנור לנכרי לאפות בו חמץ מ"מ לפמ"ש בתוס' ע"ז דס"ב דמשתכר באיסוה"נ אינו אסור רק מדרבנן א"כ במקום מצוה ד"ת לא העמידו חז"ל דבריהם לבטלו ממ"ע לגמרי ושפיר י"ל מלל"נ וכה העירני בני הרה"ג מ' חיים נ"י ליישב שיטת הרז"ה שסובר דמצות דרבנן להנות ניתנו ועפ"ז י"ל דמיקרי נהנה עי"ז שיהי' לו שכר בעוה"ב ואף שכ' הרשב"א דכיון דלא נהנה מגוף הדבר ל"ח הנאה מ"מ עכ"פ חשיב כמשתכר באיסוה"נ דאסור עכ"פ מדרבנן ורק גבי מצוה ד"ת אמרי' דחז"ל לא העמידו דבריהם לבטלו ממ"ט אבל לגבי מצוה דרבנן שוב דרבנן מועיל לדרבנן ויפה העיר אבל עכ"פ מבואר להדיא דלשי' הרשב"א אין חילוק בין נהנה מיד או אח"כ רק עיקר תלוי אם נהנה מגוף האיסור או לאו וז"ב:
ח) והנה בגוף מה שהעיר הרשב"א דנימא דעי"ז שנעשה טהור יהי' מיקרי הנאה כבר העיר באב"מ לתמוה דהא לשי' הרשב"א הנה"ג בהדי מצוה מותר והנלענ"ד ליישב ונקדים קושית הברית אברהם מנ"ל עדל"ת מהא דכב"צ דילמא התם הטעם משום דמלל"נ והיינו לשי' הרשב"א דהנה"ג בהדי מצוה מותר אך באמת י"ל לפמ"ש בספר דמעת אפרים להסביר הענין דהנה"ג בהדי מצוה דזה תלוי בפלוגתא אי נדונ"ד קריבין ביו"ט או לאו לפמ"ש בתוס' שבת דכ"ו דלמ"ד אין קריבין הטעם משום דכהנים משלחן גבוה קזכי ובטל חלק הדיוט לגבי חלק גבוה ה"ה הכא אמרי' דבטל הנאת הדיוט לגבי המצוה אבל למ"ד קריבין ע"כ דלא בטל הנאת הדיוט לגבי גבוה וה"ה דלא בטל הנה"ג לגבי המצוה ואסור עיי"ש והנה כבר כ' בתוס' יבמות ד"צ דאיסור כלאים הוי מיד בשעת לבישה ומ"ע דציצית הוי רק לאחר שנתעטף א"כ א"א לומר הטעם בכב"צ משום דהנה"ג בהדי מצוה שרי ז"א דהא הנה"ג בא עוד מקודם עשיות המצוה בשלמא אי הטעם משום דעדל"ת אפ"ה לא תיקשי לשי' התוס' הנ"ל האיך דחי הרי ל"ח בעידנא משום די"ל כסברת הרנב"ר בנמ"י ב"מ ד"ל דהכשר מצוה חשוב בעידנא אבל אי הטעם משום הנה"ג בהדי מצוה הרי בעי עכ"פ שיהי' באמת שניהם נעשים בב"א ולא שיתחיל הנה"ג מקודם וממילא קושית הבר"א לק"מ ואף א"נ דלא כתוס' יבמות ד"צ ע' בשאג"א ובטו"א שהאריכו בזה אפ"ה י"ל לפמ"ש בתוס' יבמות ד"ה דניליף עדל"ת מהא דגילתה התורה בש"ק דלא דחי מכלל דבעלמא דחי ותירצו דהתם הו' ס"ד להתיר משום דאו"ב מותר ביו"ט או כמו נדונ"ד דקריבין ביו"ט וכ' הפוסקים דלמ"ד אין קריבין שפיר יש ללמוד עדל"ת מש"ק וכקושית התוס' ולפ"ז י"ל ממנ"פ או דנשמע עדל"ת מכב"צ או דנשמע מש"ק דלמ"ד קריבין נהי דלא נשמע מש"ק כתירוץ התוס' מ"מ לשיטתו ע"כ דלא בטל הנאת הדיוט וה"ה דלא בטל הנה"ג לגבי המצוה ושוב הנה"ג בהדי מצוה אסור ושוב נשמע עדל"ת מכב"צ ולמ"ד אין קריבין דאז ע"כ דסובר דבטל הנאת הדיוט וה"ה דבטל הנה"ג לגבי המצוה ושוב הנה"ג בהדי מצוה מותר ושפיר לא נשמע עדל"ת מכב"צ מ"מ לשיטתו שוב נשמט דעדל"ת מש"ק וכקושית התוס' הנ"ל וז"ב ודו"ק ולפ"ז מיושב ג"כ קושית האב"מ על הרשב"א דכיון דכל הא דהנה"ג בהדי מצוה מותר לשי' הרשב"א משום דבטל הנה"ג לגבי המצוה וחשיב טפל להמצוה ולא יוכל הטפל לגבור על העוקר וכמבואר בש"ס בכמ"ק שלא יהי' הטפל חמור מן העוקר והתינח לפי האמת דכבר פסקינן דמותר לטבול בימוה"ג אף שיש לו הנאה מזה שנעשה טהור לאכילת קדשים ועכצ"ל הטעם משום דלא נהנה מגוף האיסור אף שיש לו גרם הנאה מ"מ אותו גרם הנאה חשיב טפל לגבי גוף המצוה ולא יוכל הטפל לבטל גוף המצוה אז סובר ג"כ הרשב"א דהנה"ג בהדי מצוה ג"כ שרי משום דהנה"ג בטל לגבי מצוה משום דהנה"ג היי טפל לגבי המצוה אבל לפי מה שמקשה הרשב"א דנימא דגם בימוה"ג יהי' אסור לטבול מכח הנאה זו שיהי' טהור לאכילת קדשים אף דהנאה זו אינו מגוף הדבר והוי כטפל לגבי גוף המצוה ואפ"ה ס"ד דיהי' אסור וע"כ דלא בטל הטפל לגבי העיקר אז בוודאי דהנה"ג בהדי מצוה אסור ועיקר מה דסובר הרשב"א דהנה"ג בהדי מצוה שרי הוא רק לפי האמת דכבר ידעינן דמותר לטבול בימוה"ג אז יש מקום לומר דגם הנה"ג בהדי מצוה כמו בתשמיש נמי שרי וז"ב:
ט) ובזה יש לפרש דברי הרשב"א נדרים דט"ו שכ' לתרץ דמה"ט לא תיקשי דנימא מכח פ"ו דמלל"נ הואיל דאינו מוכרח להקים זרע דוקא מאשה זו דאפשר לו לישא אחרת וי"ל דכוונתו דעיקר הסברא דהנה"ג בהדי מצוה שרי משום דהנה"ג הוו טפל לגבי המצוה וחשיב כלא נתכוין להנאה זו ונהי דהוי פ"ר מ"מ לשי' הר"ן פ"ר באיסוה"נ שרי ע' בר"ן חולין פג"ה גבי בת תיוהא ונהי דבעריות אף מתעסק חיוב שכן נהנה אפ"ה י"ל כ"ז שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה ואינו מתכוין בוודאי שרי ורמו שהרגיש בכעין זה בשו"ת בר"א סי' א' וח"ס יו"ד סי' ס"ט והתינח באם לא הי' אפשר לו לקיים המצוה באחרת אבל היכי דאפשר לו לקיים המצוה באחרת והוא רוצה דוקא לדור עם אשה זו א"כ תו א"א לומר דהנה"ג הוי אצלו טפל ז"א דאם הי' כל עיקר כוונתו רק לקיים המצוה הרי יוכל לישא אחרת ומדרוצה דוקא באשה זו ע"כ שמתכוין להנות מאשה זו והיכי דבאמת מתכוין להנות בה שפיר לכ"ע הנה"ג בהדי מצוה אסור וז"ב:
י) ולפ"ז יש להעיר בהא דבמכות דט"ז מוקי הש"ס להא דביטלו כגון שהדירה עד"ר וקשה לשי' הרשב"א דהנה"ג בהדי מצוה שרי אכתי ל"ח ביטלו דנימא דמכח המ"ע ולו תהי' לאשה יוכל לדור עמה דנימא מלל"נ והכא ל"ש סברת הרשב"א משום דאפשר באחרת ז"א דהרי הכא ע"כ מוכרח דוקא לדור עם אשה זו כדי לקיים ולו תהי' לאשה וצ"ע והראני בני הרה"ג מ' חיים נ"י שכבר העיר ביד שאול אולם יפה אמר בני הרב הנ"ל דכמ"ש בתוס' עירובין ד"ק דבעשה הבאה ע"י פשיעה ל"ש עדל"ת ולפ"ז י"ל גם לענין מלל"נ היכי דכל בעשה נצמח ע"ו פשיעתו לא נימא מלל"נ והרי נודע מ"ש האחרונים דענין עדל"ת הוא משום דע"י המצוה חשיב כאינו מתכוין להאיסור ואפ"ה בבא ע"י פשיעה לא אמרי' עדל"ת וה"ה לענין מלל"נ דהוי ג"כ מכח דאינו מתכוין כלל להנה"ג זולת להמצוה שפיר י"ל דל"ש מלל"נ בבא ע"י פשיטה ונהי דגם התם בנדרים חשיב בא ע"י פשיעה דלולי הנדר לא הי' צריכין לבא להא דמלל"נ ואפ"ה הקשה הר"ן והרשב"א דנימא מלל"נ מ"מ י"ל התם עכ"פ המצוה לא בא ע"י פשיעה ושפיר י"ל מלל"נ אבל הכא כל העשה בא ע"י פשיעתו שאנס אותה א"כ כמו דלא אמרי' עדל"ת, בכה"ג וכמ"ש האחרונים לפרש דברי הש"ס כתובות ד"מ דמשני אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל דהכוונה דכיון דהעשה בא ע"י פשיעתו ל"ש עדל"ת וה"ה במלל"נ דעיקר הטעם משום דאינו מתכוין להנה"ג שפיר י"ל דהיכי דכל העשה בא ע"י פשיעתו דנ"ש מלל"נ עכת"ד ויפה העיר:
יא) ולפ"ז נבוא ליישב מה שהעיר השעה"מ לשי' הרשב"א דהנה"ג בהדי מצוה שרי אמאי והי' אסור לטבול בימוה"ח ועפ"ז י"ל לא מבעיא לשי' הכ"מ דטמא לא נטהר רק לאחר שיצא מן המים א"כ הנה"ג הוי עוד בעודו במים והטהרה הרי לא נגמרה רק כשעולה מן המים ושוב ל"ח בכלל הנה"ג בהדי מצוה אך לפ"ז צ"ע איך רצה הרשב"א ז"ל לומר מלל"נ מכח מצות פו"ר הרי התם ג"כ הנה"ג הוו מיד בהעראה והמ"ט אינו רק בגמר ביאה וכמ"ש בתוס' גיטין דמ"ח דל"א בעידנא לפי שהל"ת עובר מיד בהעראה והמ"ע ליכא רק בגמ"ב ושוב גם התם ל"ח הנה"ג בהדי מצוה ובפרט לשי' הטו"א ריש חגיגה דחשוב בעידנא לפי שמצות פו"ר גם בגמ"ב אינו מקיים רק אחר שיש לו בנים ושוב גם הגמ"ב ל"ח טפי מהכשר מצוה והכשר מצוה גם העראה חשוב וע' במנ"ח מצוה א' א"כ ה"ה הכא הרי הטבילה הוי עוקר הדבר המביא לידי טהרה ושפיר חשיב כמו הנה"ג הוא ביחד עם המצוה ושוב שייך לומר מלל"נ ושוב הדרא קושית השעה"מ על הרשב"א אך להסוברים דנטהר תיכף גם בעודו במים ניחא דהנה"ג הוי תיכף כשנכנס למים והטהרה אינו רק לאחר שנתכסה כל גופו במים וזה לא דמו להעראה דהתם עיקר המצוה שיבוא עליה וא"כ העראה הוי ג"כ חלק מן המצוה אבל הכא הכניסה להמים ל"ח אף בכלל חלק מן המצוה זולת הכיסוי כל גופו במים הוא המצוה משום דהעראה הרי הוא הכרח דא"א להיות גמ"ב מיד רק העראה מוכרח להיות מקודם ואח"כ בא הגמ"ב ושפיר גם העראה חשוב חלק מן המצוה אבל הכא הכניסה למים קודם הכיסוי כל גופו במים אינו הכרח דהרי אפשר לקפוץ לתוך המים ותיכף יהי' נתכסה כל גופו ושוב הכניסה להמים ל"ח אף חלק מהמצוה ושפיר אסור בימוה"ח הואיל דהנה"ג בא עוד מקודם המצוה וז"ב ונשמע משיטת הרשב"א דלא כשיטת הכ"מ ודו"ק:
יב) ולכאורה יש להעיר בדברי הכ"מ מש"ס ברכות דנ"א דמייתו הש"ס ראי' דבלא בירך קודם אכילה יוכל לברך אח"כ מהא דבטבילה א"צ להיות עובר לעשייתן ומשני התם גברא לא חזי וקשה מאי מייתי ראי' מטבילה דא"צ עובר לעשייתן הא לשי' הכ"מ אינו נעשה טהור רק כשיוצא מן המים א"כ אדרבה התם חשוב עובר לעשייתן ונשמע דלא כשיטת הכ"מ אך באמת וי"ל לפמ"ש בב"י יו"ד סי' ר' דלמ"ד דלא חילקו בין טבילת נדה לטבילת גר ושגם בנדה א"צ עובר לעשייתן וי"ל דתברך אחר שלבשה חלוקה ולבסוף העלה דתוכל לברך גם בעודה במים עכ"פ בשעה שהוציאה ראשה מהמים עיי"ש וא"כ י"ל אף לפי רס"ד דלא ידע עדיין מהא דהתם גברא לא חזי מ"מ מלשון הש"ס דקאמר בעלייתו מברך אקב"ו על הטבילה מוכח דתוכל לברך מיד כשהוציאה ראשה מהמים ואז הרי אכתי לא נטהר לשי' הכ"מ ואפ"ה תוכל לברך אף דאכתי טמאה וא"כ אי הדין דצריך לברך עובר לעשייתן אמאי לא תברך עוד קודם שהוציאה ראשה ואי דנימא משום דאז אכתי גברא לא חזי ז"א דהרי גם אחר שהוציאה ראשה ג"כ עדיין טמאה לשי' הכ"מ ואפ"ה תוכל אז לברך א"כ תיקשי תהי' מברכת עוד קודם שתוציא ראשה וע"כ נשמע דא"צ עובר לעשייתן ונשמע דס"ד דהש"ס דא"צ עובר לעשייתן קאי בשיטת הכ"מ אבל התרצן משני התם גברא לא חזי הכוונה דטמא לא ליטהר רק אחר שהוציא ראשו מן המים ושפיר כ"ז שלא הוציא ראשו מן המים לא יוכל לברך משום דאכתי גברא לא חזי אבל בעלמא שפיר צריך להיות עובר לעשייתן וממילא לאחר שהוציא ראשו יוכל לברך משום דאז נגמר הטהרה וז"ב והנה לכאורה יש להעיר על הכ"מ הנ"ל מהא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה וקשה היכי נטהרו הבגדים שאם הבגדים לא הי' על ראשה א"כ בשעה שהוציאה ראשה אכתי הבגד טמא ושוב נטמאה האשה מהבגדים ונשמע ע"כ דמיד כשנתכסה כל גופו במים אף קודם שהוציאה ראשה נעשית טהורה וגם בגדיה נעשו טהורים דלא כשיטת הכ"מ אך באמת י"ל נהי דמפורש ברמב"ם שם דהמשכב כ"ז שהוא במים טמא כ"ז במטביל הבגדים לחוד אבל היכי דהאשה לבושה בהבגדים הוי הבגד טפל להאשה וכיון דהאשה הוציאה ראשה נעשית טהורה וכמו דנעשה כל גופה טהור אף שמקצת גופה היא עוד במים ה"ה דהבגד ג"כ נעשה טהור אף שהוא עוד במים וז"ב בס"ד:
יג) נחזור להנ"ל דהיכי דאכתי ליכא סתירה להחזקה אכתי אין לנו לדון מכח החזקה ולפ"ז י"ל גם לענין ריבית א"נ כשיטת הריטב"א דהמלוה יש לו קנין גמור בהריבית ויוכל לקדש בו אשה ולשי' כמ"פ לא נחתינן לנכסיו א"כ רק מצות הגוף מוטל עליו ואין הח"מ יוכל להכריע לענין המצוה אבל א"נ דאין לו קנין בהריבית א"כ תיכף הוי הס' לענין ממון אי שייך להמלוה שוב י"ל דהח"מ מכריע א"כ ה"ה לענין חזקה א"נ דבשכר חזקת חבירו לא קנה כלל ואמרי' בזה אטל"ג ע' ח"ס חו"מ סי' ק"ג א"ב הי' מקום לומר דבס' אזלינן בתר חזקת המוחזק ומס' א"א לקלקל זכותו אבל לפמ"ש הח"ס שם דגם בשכרו באיסור קנה ולא אמרי' בזה אעל"מ משום דאפשר לתקוני בחזרה וכמ"ש הרא"ש בתשובה דבאיסור שאפשר לבטלו ל"ש בו לומר אעל"מ א"כ אין לנו לדון רק מכח החרם וא"כ לענין החרם לא יוכל הח"מ להכריע ושוב י"ל דס' חרם לחומרא וט' ח"ס אה"ע סי' ג' בשם היש"ש מ"ש בזה ר וצא דזה פשוט דגם בזה"ז אסור לשכור חזקת חבירו דהוי ס' חרם וגם באורנדע של עיר החמיר מרן הד"ח זצ"ל וע' שו"ת בי"ש ח"א סו' ק"ב שכ' דהיכי דהשוכרים גופא יש להם בית מזיגה לכ"ט יש בו חזקה עיי"ש:
יד) אך עתה נבוא לדבר מזה שהי' מדובר ביניהם לשכור על שותפות והבטיחו זה לזה לשכור לשותפות וכעת אומר ששכרו לעצמו ושנתכוין מיד בשעה ששכרו רק עבור עצמו מקור הדבר ברמ"א סי' קפ"ג דבקרקע מיוחד לא מהימן לומר שקנה לעצמו הואיל דמיקרי רמאי והוי רשע וכת"ה העיר די"ל כמ"ש הגה"א ב"ק פ' הגוזל דלפטור ממון אדם מע"ר. לפלא שלא ראה שכבר העיר בזה בנה"מ שם ותירץ דשייך בזה חשע"ש ולפ"ז כ' שם דבקרקע ע"י החשע"ש חשוב כאילו המשלח הוא מוחזק ול"מ אף מיגו בעיקר החזקה אבל במטלטלין דעכ"פ המשלח ל"ח מוחזק דהרי גם בשכירות נהי דסופו לחזיר מ"מ לשי' התוס' ב"מ דק"ג חשיב השוכר מוחזק ושפיר י"ל דמהני מיגו עיי"ש מבואר מדבריו דהא דאינו נאמן לומר לעצמי קניתי משום דהוי נגד חשע"ש ויוצמח לכאורה דבמטלטלין דהוי להחזיק שוב י"ל דל"מ החעש"ש דהא קיי"ל דחשע"ש ל"מ בד"ת וע"כ דל"ח בירור ושפיר ל"מ להוציא דלא עדיף מרוב דל"מ בממון אך באמת י"ל דבהא דחשע"ש ל"מ בד"ת לכאורה צ"ב הרי איכא חזקה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ע' ב"מ דמ"ח ועכצ"ל משום דהוי חזקה דתליא במעשה וי"ל דבוודאי לא נעשה המעשה א"כ י"ל כ"ז היכי דיש ס' אי נעשה כלל המעשה אבל היכי דהמעשה נעשה בוודאי ורק דיש ס' שמא חזר בו בשעת עשיות המעשה ונתכוין רק לעצמו א"כ דבר זה הרי לא תלוי במעשה רק בהכוונה בכה"ג שוב מהני החשע"ש אף בד"ת וגם בממון וכה"ג כ' המלמ"ל פ"ד מבכורות לענין סד"ר לקולא לחלק בין היכי דיש ס' אי נעשה כלל מעשה המתיר בין היכי דהמעשה בוודאי נעשה רק שיש ס' אי נעשה בזמן המתיר ובאופן המתיר עיי"ש ולפ"ז אזדא מ"ש כת"ה בשם ח"א להעיר דהא בש"ע סי' קס"ט משמע דלפטר מממון אדם מע"ר ותירץ דהכא בסו' קפ"ג הטעם משום דיש ב' חזקות חז"כ וחשע"ש ובאמת מדברי הנה"מ מבואר להדיא דעיקר הטעם משום חשע"ש והסברא כנ"ל כיון דהמעשה בוודאי נעשה והחשע"ש מסייע שנתכוין בשביל המשלח שפיר מהני ולפ"ז לא תיקשי מסעיף ד' ברמ"א גבי סחורה בזול דמבואר דיוכל לומר לעצמי קניתי ועפ"ז ניחא דשם מיירי היכי דיש לו מיגו לכפור דלא דיבר עמו כלל שיקנה עבורו ובמטלטלין מהני מיגו נגד החשע"ש דלא עדיף מרוב דל"מ להוציא וז"ב ודו"ק:
טו) והנה כת"ה כ' עוד להעיר דיש אומדנא דלא רצה לעבור אף אדרבנן ולכך במטלטלין ל"מ משום דא"א להוציא עפ"י אומדנא זו באמת י"ל לשי' הה"מ פ"א מאישות דאי ב"פ הי' רק אסור מדרבנן לא הי' שייך חזקה אאעבב"ז דהרבה לא זהירי בדרבנן וע' בהה"מ פ"ד ממלוה ולוה ובמלמ"ל שם ובשו"ת מהרי"א כ' דסברת הה"מ הוי רק בגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן ולפ"ז בפשיטות י"ל הסתירה דבשלמא במו"מ דלכ"ע יש בזה דין עהמב"ח לפי שיוכל לקנות במקום אחר א"כ ל"ש בזה נפשו של אדם מחמדתן כיון שאין בזה ריוח כ"כ וכה"ג כ' בתוס' סנהדרין ד"ט לענין רביעה דאין יצרו תוקפו כ"כ א"כ שפיר יש אומדנא דלא עבר גם אדרבנן ונהי די"ל דלמיפטר מממון אדם מע"ר משים די"ל דחזקה זו דאאמע"ר ל"מ להוציא ממון מ"מ הכא דאיכא ג"כ חשע"ש א"כ אין הח"מ יוכל להכריע נגד החשע"ש ונגד החזקה דאאמע"ר כמ"ש בתוס' כתובות דע"ו דחזקה לא יוכל לפעול ב' פעולות וע' ש"ך סי' פ"ז וסי' צ' ושפיר מועיל האומדנא דלא עשה א"ע רשע ואף דחזינן כעת שרוצה לגזול את חבירו מ"מ י"ל השתא הוא דאיתרע וכהא דכ' בש"ך יו"ד סו' א' בשו"ב שהמיר דכשר שחיטתו למפרע ונהי דהתם שאני לפי שאין להחזיק ממעשה רשע זו למעשה רשע אחרת מ"מ מצינו ברמ"א חו"מ סי' ל"ד דבכ"מ אמרי' השתא הוא דאיתרע ועיי"ש בקצה"ח ונה"מ וע' באב"מ אה"ע סי' קכ"ז מ"ש ליישב דברי הטור עיי"ש והדבר מפורש בתוס' שבועות די"ז דנהי דהוי מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשוב שב מידיעתו ומבואר דלא מחזיקין על למפרע אף במעשה חד אבל בסעיף ד' גבי סחורה בזול דליכא בו דין עהמב"ח וחשיב כמציאה נהי דמיקרי רמאי מ"מ כיון דיש בו חימוד ממון שוב ל"ש החזקה דאאמע"ר ולא נשאר רק חשע"ש לחוד נגד החז"מ ושוב ל"מ להוציא ומיושב שפיר הסתירה מכאן להא דסעיף ד' וז"ב:
טז) והנה כת"ה העיר להוכיח דבמטלטלין מהימן לומר שקנה לעצמו מש"ס ב"מ ד"ט הי' רוכב ע"ג בהמה ואמר לחבירו תנה לי דאף למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה אפ"ה באומר הגבהתי תחילה לצרכי מהני וקשה לא והי' נאמן שהגביה לצורכו כיון דלשי' רש"י גם במציאה מיקרו רשע ונשמע דבמטלטלין מהימן עכת"ד לפלא שלא ראה שכבר העירו בזה הראשונים מובא דבריהם בשטמ"ק וכתבו דהתנא בא להשמיענו דלא נימא דלא יהי' מהימן אלא דבמציאה לא מיקרו רשע ולכך מהימן עיי"ש וגם י"ל לפמ"ש דבמו"מ דליכא ריוח כ"כ ליכא חימוד כ"כ ושוב גם בדרבנן זהירי אבל במציאה דיש חימוד ממון לאו כ"ע זהירי ושפיר מהימן לומר שהגביה לצורכו ואין להוציא ממנו ושוב אכתי י"ל דבמו"מ גם במטלטלין לא מהימן ורק הכא במציאה שאני וז"ב וגם י"ל לפמ"ש בח"ס חו"מ סי' ע"ט דלשי' רש"י י"ל דהכא ל"ש הדין דעהמב"ח דזה ל"ח מהפך במה שאמר לחבירו להגביה בשבילו עיי"ש ולפ"ז ליכא הוכחה לומר דגם היכי דשייך הדין עהמב"ח שיהי' נאמן לעשות עצמו רשע ואזדא דברי כת"ה וכה ראיתי בח"ס שם שכ' לדייק מדברי הרדב"ז המובא בשטמ"ק שם דסובר דהיכי דמיקרי רשע מוציאין ממנו דאל"כ היכי ס"ד דלא יהי' נאמן הא ממנ"פ נעשה רשע וחזר ודחה די"ל השתא הוא דאיתרע ובאמת לענ"ד י"ל דכבר הבאתי בספרי ח"א בהא דהוכיח ר"ת דל"ש עהמב"ח במציאה ממתני' דראה את המציאה ונפל עליה והעירו המפורשים דהא בלא"ה בדיעבד אין מוציאן ושפיר קתני דזכה השני וכתבתי שם דלכאורה י"ל כיון דנקרא רשע א"כ י"ל אעל"מ לשי' הסוברים דגם בדרבנן אמרי' אעל"מ אך לסברת הבית אפרים דהא דאעל"מ מועיל רק לסלק הכוונה א"כ במו"מ דעיקר האיסור מצד הלוקח אבל לגבי המוכר ליכא איסור כלל א"כ נהי שנסתלק כוונת הקונה מ"מ אכתי נשאר כוונת המוכר ודעת הראב"ד דבדעא"מ א"צ כוונת הקונה והתינח במו"מ אבל במציאה דליכא דעא"מ שוב בעי כוונת הקונה ושוב אי נימא דגם במציאה מיקרי רשע שוב הי' שייך לומר אעל"מ ומדקתני דהשני זכה בה שפיר הוכיח ר"ת דבמציאה לא מיקרי רשע עיי"ש ולפ"ז גם מדברי הרדב"ז ליכא הוכחה די"ל דזה כוונת הרדב"ז דאי הו' שייך במציאה דין עהמב"ח שוב לא הי' מועיל הקנין אף בדיעבד ורק לפי האמת דרק במו"מ שייך עהמב"ח ניחא הא דבדיעבד קני דהא במו"מ ל"ש אעל"מ משום דבדעא"מ א"צ כוונת הקונה וז"ב ודו"ק:
יז) נחזור לענין דינא לשי' הט"ז אינו נאמן לומר שקנה לעצמו ולשי' הש"ך בשם הב"ח אם הי' ביניהם מעמד גמור ג"כ לא מהימן ולשי' הנה"מ היכי דשייך חשע"ש כגון שלא הי צריך ניתן מעות וגם היכי דמיקרי רשע בוודאי דלא מהימן א"כ הכא נהי דל"ש חשע"ש כוון ולא אמר התובע להנתבע לשכור בשליחותו רק שהי' מדובר בינם לשכור העסק אפ"ה אם נאמר דעכ"פ שייך לקרותו רשע בוודאי דלא מהימן ולכאורה י"ל לשי' הנה"מ שהעיר דליפטר ממון אדם מע"ר ורק דכ' דכיון דשייך חשע"ש שוב לא מהימן א"כ הכא דכתבתי דל"ש חשע"ש ונהי דאכתי י"ל דכיון דמיקרי רשע שוב לא מהימן מ"מ י"ל כיון דבנ"ד יש לדמותו לסחורה בזול ושוב יש בזה חימוד ממון ושוב י"ל דלא זהיר בדרבנן ושוב עכ"פ א"א להוציא ממנו אך יען שפסקו הבד"צ דגם אחר השבועה יהי' מיקרי רשע בוודאי דחשבו דבר זה למו"מ ושוב ליכא חימוד כ"כ ושוב זהיר גם בדרבנן ושוב גם בשבועה לא מהימן ר אולם לענ"ד י"ל דזה דמי לסחורה בזול ואיכא חימוד ושוב י"ל דלא זהיר בדרבנן ושוב א"א להוציא ממנו והא דמיקרי רשע משום דבאומנתו בכך גם במציאה מיקרי רשע ושוב שפיר מהימן בשבועה ששכרו לעצמו ונהי דאאמע"ר מ"מ י"ל בדרבנן ווש בו חימוד ממון לא זהיר ולפ"ז הדבר פשוט דאף א"נ דליכא בזה דין חזקה מ"מ הוי רשע דבאומנתו בכך גם במציאה מיקרי רשע וג י"ל דאף דדמי למציאה אפ"ה מיקרו רשע דדמי להא דגיטין ד"ס בעני המנקף בראש הזית דמיקרו רשע וכ' המפורשים הטעם לפי שנהנה מטרחת חבירו וע' רשב"ם ב"ב דנ"ד וכה"ג כ' מהרי"ט במלמד דאסור להשיג גבול חבירו לפי שנהנה מטרחת חבירו עיי"ש:
יח) א"כ בנ"ד דבגליל הנ"ל המחזיק הראשון יש לו קדימה לשאר שוכרים אחרים ומשכירים אליו אף בלי ליצטאציע א"כ דבר זה שהשכירו לו בלי ליצטאציע הי' רק ע"י שהאדון חשב שהמחזיק הראשון הוא שותף לזה א"כ הרי השוכר זה נהנה מזכותו של המחזיק הראשון בכה"ג בוודאי דמיקרי רשע, א"כ לפ"ז הדבר ברור דאף אם לא הי' בזה שום עד שיהי' אומר ששמע ממנו ששוכר העסק לשותפות ג"כ הי' חיוב לישבע ששכרו לעצמו ואף דבלי העד שוב הוי רק טענת ס' מ"מ כבר כ' בקצה"ח סי' קפ"א דכיון דדרך השותפים להציל לשותפות חשיב עכ"פ רגל"ד ויכולין להשביעו מכ"ש הכא כיון דמיקרי עכ"פ רשע נהי דהרבה לא זהירי בדרבנן במידי דיש בו חימוד ממון אבל עכ"פ חשיב כרגל"ד דלא ירצה להיות נקרא רשע ושוב כשיש רגל"ד יכולין להשביעו ובפרט אחרי שנודע מהעד בוודאי דרשות ביד הב"ד לחזיר כ"ז שלא אמרו הפס"ד להבע"ד וכמ"ש בשו"ת ברכ"י ומקורו מחו"מ סי' כ"ג ולכאורה הי' מקום לומר דאף א"נ שבשעה ששכר העסק נתכוין לשותפות מ"מ לשי' התוס' ב"מ דע"א ונמ"י ריש ב"מ דבעי להיות ג"כ שליחו של המזכה א"כ הכא דהמשכיר הוא עכו"ם א"כ י"ל אשל"ע בשלמא היכי דהקנין הוא בכסף כבר כ' המח"א דאז ל"ש לומר אשל"ע משום דהכסף עושה את הקנין וכדאיתא בקידושין דכ"ג כסף קבלת רבו גרמה לו אבל הכא דהקנין הי' בשטר שוב י"ל אשל"ע אך באמת כבר כ' המח"א דדברי התוס' בזה אינם מוסכמים וחוץ לזה כ' בשו"ת טוטו"ד ובי"ש סי' ק"ב דבשותפים וי"ל מיגו דזכה לנפשיה וכשיטת רש"י ב"מ ד"ח דבשותפים אמרי' ישל"ע וה"ה דבשותפים י"ל ישל"ע עיי"ש וגם י"ל דהיכי דיש קנין סטימתא מועיל אף היכי שהמשכיר הוא עכו"ם דכמ"ש הרא"ש דסטימתא מועיל גם בדשלב"ל אף דבדשלב"ל ל"מ שום קנין ואפ"ה סטימתא מועיל וה"ה לענין אשל"ע יש מקום לומר דע"י סטימתא מהני אף שהמשכיר הוא עכו"ם א"כ כיון דהתם המנהג להשכיר אורנדיס לכמה שותפים ואחד שוכר בשביל כולם א"כ י"ל דהוו כמנהג לשכור בשביל כולם וחשיב בכלל סטימתא א"כ אם שאמת נתכוין גם עבור שותפו שפיר זכה גם השני ק מכח המנהג א"כ אם טוען כעת ששכר רק לעצמו יכולין להשביעו ובפרט ע"י אמירת העד בוודאי דיכולין להשביעו:
יט) ומה שרוצה עכשיו להביא עדים המסייעים לדבריו הדבר פשוט דכיון שאמר בפירוש שאין לו עוד עדים הוי כפסל כל עדים שיעידו על זה כמפורש בחו"מ סי' כ' ובאמת יש להעיר מקידושין דע"ד בהא דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי ופריך וניהדר ולידייניה ומשני בשודא דדייני וקשה מאי פריך הש"ס וליהדר ולדייני שמא מיירי בכה"ג שאמר הבע"ד מקודם אין לי עדים ואח"כ רוצה להביא עדים א"כ אי נימא דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי שפיר לא יוכל עוד להביא עדים אבל א"נ דלא מהימן הדיין ורק דצריך לחזור ולדונם שוב יהי' יוכל עוד להביא עדים וצ"ע ובאמת כעין זה יש להעיר במ"ש בשו"ת זכרון יוסף לחדש דהא דעדות מיוחדת מצטרף דוקא היכי דלא נשבע עוד להכחיש העד אז מצטרף בהדי עד השני אבל אם כבר נשבע להכחיש את העד שוב העד הראשון כמאן דליתא ותו לא מצטרף ולא עוד דאף בלא נשבע עוד להכחישו מ"מ בקרקע והעיד ע"א ופסקו הבד"צ דהע"א אינו מועיל לחייבו שבועה שוב אינו מצטרף עיי"ש ובאמת יש להעיר מש"ס הנ"ל דפריך וליהדר ולידייני וקשה שמא מיירי הכא בהי' תובעו קרקע והי' לו ט"א וכעת מביא עוד ע"א והדיין אומר שכבר פסק דהעד הראשון ל"מ לחייבו שבועה ואם לא יהי' נאמן הדיין לומר שכבר פסק הדין א"כ יוצמח שיהי' השני מצטרף בהדי הראשון וצ"ע נחזור לדינא דאף א"נ דל"ש בזה דין חזקה מ"מ פשיטא דמחויב לישבע ששכרו לעצמו ואפ"ה גם אחר השבועה והי' מיקרי רשע משום דבאומנתו בכך גם במציאה מיקרי רשע ומכ"ש היכי דנהנה בטרחת חבירו וכהא דעני המקף בראש הזית ע"כ הדבר ברור דהפסק של הבד"צ כראוי מוצק ואין להרהר אחריו כנלע"ד בס"ד לדינא:
ה' משפטים תרנ"ה ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל