אור ברסלב
מהרש חלק ד פתיחה › סימן עד

מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל

פתיחה · סימן עד

סימן עג

להרב הגאון וכו' כש"ת מ' יצחק צבי ז"ל אבד"ק ראזישוב יצ"ו.

בדבר שאלתו באברך א' שנשא אשה וזה ששה שנים מאת הנישואין ומיד אחר הנשואין ראה שהוא מטורפת וכעסנית ועפ"י רוב משברת כלים ומכלית סחורתה ומכית ומקללת אבותיה ונודע לו אז שעוד קודם הנשואין היתה מטורפת ורק בשאר ענינים היא בדעה צלולה ומשיבה כהוגן ועוסקת במו"מ והבעל כבר הזמין אותה לד"ת לפני הבד"צ דקראקא וסירבה מלבוא לד"ת כאשר אתו בכתובים כתב סירוב מהבד"צ הנ"ל ובשנה זו שלח לה כת"ה התראה שנית וגם נשלח לה התראה מהאחים הקדושים משינאווא וצעשינוב ז"ל והיא עומדת במירדה מבלי לשמוע לקול הרבנים וכל מגמתה רק לעגנו והבעל הוא עדיין רך בשנים ולא קיים עוד פו"ר ויצא כה"ג להתירו מכבלי העיגון ולהתיר לו לישא אשה על אשתו עפ"י ק"ר וע"י השלשת ג"פ וכתובה כפי המבואר בנוב"י וכה"ג אינו רוצה להתיר רק באופן שגם אנכי אסכים לזה למען המצוה ולמען כבודו הנני להציע חוו"ד בזה:

א) והנה כת"ה הבוא שיטת הרמב"ם פ"ט מעדות דמי שהוא שוטה בדבר מן הדברים אף שמדבר כהוגן בשאר דברים אפ"ה חשוב שוטה אונם בשו"ת מהרי"ט חאה"ע סי ט"ו כ' דדוקא לענין עדות סובר הרמב"ם הכי אך בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' פ"ע כ' להיפוך. והנה בספרי ח"א סי' ל"ב הבאתי די"ל דבמידי דבעי דעת להקנות ולהוציא מרשות לרשות בוודאי דל"מ בשוטה ורק בעדות הואיל דא"צ לגלות רק מה שראה בעיניו הי' ס"ד דכיון דיש לו עכ"פ דעת באותו דבר והי' נאמן ע"ז חידש הרמב"ם דגם בעדות אינו נאמן וי"ל הסברא דכיון דאינו בכלל עונשין שוב יש חשש משקר וכשיטת רש"י ב"ק דע"ה דעשאאי"ל הוי מחשש משקר עיי"ש והנה כת"ה העיר דמיבמות דקי"ג מוכח דשוטה מתגרשת היכי דיודעת לשמור גיטה וא"ע אף דהוית שוטית בדבר א' אמת דמבואר שם כן מדקאמר הש"ס ד"ת שוטה מתגרשת ע"כ דמיירי ביש לה סימני שוטה דאי באין לה סימני שוטה א"כ א"צ לומר הטעם משום דלא גרע מפקחות בע"כ בפשיטות י"ל כיון דאין לה סימני שוטה לא מד' דברים המפורש בחגיגה ולא מהדברים המפורש ברמב"ם דלשי' הרמב"ם הני ד' דברים לאו דוקא רק בעושה שאר דבר דרך שטות ג"כ חשיב שוטה וכיון דלית לה שום דבר מדברים הללו שפיר מהני דבכה"ג גם לקידושין ומו"מ מהני ומדהוצרך הש"ס לומר משום דלא גרע מפקחית בע"כ ע"כ דמיירי ביש לה סימני שוטה ואפ"ה כיון דלא בעי דעתה בגירושין מהני עכ"פ אם אינה בכלל חששא דאין לה יד מבואר להדיא דאף ביש לה א' מסימני שוטה אפ"ה מתגרשת משום דבגט א"צ דעתה אבל בעלמא היכי דבעי דעת להקנות אם היא שוטית עכ"פ בדבר א' ל"מ וז"ב:

ב) וכת"ה הביא שיטת התב"ש דחש"ו הוי בני מצות וכמ"ש מהרי"ל דפקחין מוזהרים עליהם והעיר מר"ה דכ"ח בכפאו עד דל"מ מה שאכל מצה בעת שטותו דמצוה שאדם עושה בשעת פטור אינו פוטרו אשעת חיוב ונשמע דשוטה ל"ח בר מצית עכת"ד הנה גוף הסברא דמצוה שאדם עושה בשעת פטור אינו פוטרו אשעת חיוב כבר הרגיש בזה הטו"א שם אכן בטו"א באבני שוהם שם העיר מהא דפסק הרמב"ם דקטן שהגדיל בין שני פסחים דחייב בפ"ש ואם שחטו עליו בראשון פטור ואמאי הא בראשון לא הוי בר חיובא והניח הדבר בצ"ע ובאמת לענ"ד י"ל בכוונת הש"ס שם דלא מבעיא א"נ כפי הס"ד דמיירי בכפאו שד ולא בכפאו פרסיים והטעם משום דמצ"כ א"כ פשיטא דשוטה ל"ח בר כוונה ואף למ"ד מצאצ"כ אפ"ה י"ל עוקר הטעם דסתמא נשמה קאי וכבר כ' בתוס' זבחים ד"ב וחולין די"ג דהא דקטן פסול בשחיטת קדשים אף דסתמא לשמה קאי מ"מ קטן גרע דחשוב כמתעסק עיי"ש א"כ ה"ה הכא י"ל דמי שהוא בר כוונה אז במידי דמצוה סתמא לשמה קאי ומהני אבל חש"ו דאינם בני כוונה כלל ושפיר ל"מ והא מפורש בר"ן בשם הרא"ה דעכ"פ צריך לידע שהיום פסח וע"כ הטעם כדי שיהי' שייך לומר סתמא לשמה קאי ושפיר בחש"ו דאינם בני כוונה כלל שפיר ל"מ ונהי דמוכח בחולין די"ב דמה"ט מועיל שחיטת חולין בקטן משום דא"צ כוונה ומוכח דהיכי דאצ"כ מהני גם בקטן אפ"ה יש לחלק דדוקא חולין דסתמא אינה עומדת לשחיטה כמפורש בחולין ד"ח דסתם שחיטה חשיב מקלקל וא"כ אי הי' בעי כוונה בחולין הי' בעי כוונה בפירוש אבל סתמא לא הי' מועיל הואיל דבסתמא אינה עומדת לשחיטה וע"כ דבחולין לא הקפידה התורה כלל על כוונה ושפיר מהני השחיטה גם ע"י חש"ו אבל קדשים דאינו עומדת לג' דברים ומה"ט כ' הב"ט דשחיטת קדשים ל"ח מקלקל ושפיר י"ל דנהי דאצ"כ היינו רק דאצ"כ בפירוש וסגי בסתמא משום דסתמא לשמה קאי ושוב שפיר י"ל דקטן פסול דקטן גרע מסתמא א"כ לענין מצ"כ ג"כ י"ל סברא זו דעיקר הטעם דאצ"כ משום דסתמא לשמה קאי ושפיר י"ל דחש"ו גרע מסתמא אבל אכתי י"ל דחשיבי בני מצות וז"ב ובגוף קושית הטו"א מהא דקטן שהגדיל ושחטו עליו בראשון דפטור מפ"ש באמת כבר העיר בזה הכ"מ וכ' בשם מהר"י קורנוס דכיון דריבתה רחמנא לקטן לשחוט עליו הפסח נפטר הוא בכך אבל כבר תמה עליו המנ"ח מצוה ה' דלשי' הר"ן ורא"ש גדרים דנ"ו דכיון דשה לב"א לאו ד"ת מה"ת קטן אינו מחויב כלל וא"כ איך אפשר דשעת חיוב דרבנן יוכל לפטור שעה המחויבת מה"ת והניח הדבר בצ"ע אי דרבנן מועיל לד"ת עיי"ש:

ג) ובאמת בגוף הדבר אי דרבנן מועיל לד"ת יש להעיר מזבחים דצ"ג דמבואר דדם חטאת שנפל על הבגד בעי כיבוס אבל אם נפסל הדם ונפל על הבגד א"צ כיבוס דכתוב והזה בראוי להזות ומבואר שם דדם שנטמא או שלנה או יצא א"צ כיבוס ובתוס' הקשו דבנטמא מה"ת ראוי להזות אף לכתחילה הואיל דציץ מרצה ושוב והי' טעון כיבוס ותירצו דמיירי היכי דליכא ציץ או היכי דאינו על מצחו דאיכא למ"ד דאינו מרצה ולכאורה לש' המלמ"ל פ"ז מתרומות די"ל דגם בת"ט מדרבנן דאינו חייב באכלו בטוה"ג משום דע"י טומאה דרבנן ג"כ חשוב מחוללת א"כ ה"ה הכא י"ל כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לזרוק דם שנטמא ולחד מ"ד בזרקו במזיד גם בדיעבד עכ"פ הבשר אסור באכילה כמ"ש בתוס' יומא ד"ו א"כ שוב י"ל דל"ח בכלל ראוי להזות ודמי לש"ס סוכה דכ"ג דאינו ראוי מדרבנן חשוב א"ר מה"ת לחד מ"ד ונשמע לכאורה מדברי התוס' דהכא דחומרת חז"ל ל"מ להקל לענין ד"ת אולם י"ל לפמ"ש בתוס' ע"ז דס"ג בהא דמקשה בש"ס והא מחסרא משיכה דנהי דמה"ת כסף קונה אפ"ה כיון דמדרבנן לא קני לא חשוב אתנן ואמאי בנתנה לספר מעל ונשמע דדרבנן ל"מ להפקיע חיוב מעילה וכתבו דמי הפקיע המעולה ממעות הקדש וכ' הלח"מ פ"ג ממכירה בכוונתם דבכל תקנת חז"ל אי בשעה שדנין על הדרבנן ליכא עוד נ"מ לד"ת ורק אח"כ דנין על הד"ת אז הואיל דכבר הוחזקנו תקנה חז"ל עוד בשעה שלא הז' כ"מ לד"ת שפיר מועיל תקנתם אף לאחר שדנין על הד"ת אבל במידי דמיד בשעה כשדנין על הדרבנן יש תיכף נ"מ לענין ד"ת אז שוב דרבנן ל"מ לד"ת א"כ באתנן בשעה שמבטיח לה הטלה בעד הביאה אכתי ליכא נ"מ לענין ד"ת ולא ידעינן כלל אי נצטרך אח"כ לדון לענין ד"ת דליכא בירור אי תרצה להקריב הטלה למזבח ומפורש בקידושין דס"ו דסתם בהמה לאו לגבי מזבח קיימא ושפיר הוחלטנו כעת מכח הדרבנן דלא קנתה הטלה ושפיר י"ל דכשר אח"כ אף לקרבן אבל בקנה דבר ממעות הקדש הרי תיכף איכא נ"מ לענין חיוב מעילה ד"ת א"כ הרי תקנת חז"ל דכסף לא קנה נוגע תוכף להפקיע חייב מעילה ד"ת בכה"ג שפיר דרבנן ל"מ להקל לד"ת עיי"ש ולפ"ז י"ל דהרי איבעיא שם בש"ס למ"ד דדם שנטמא ונפל על הבגד א"צ כיבוס איך הדין בנפל דם על בגד טמא אי בעי כיבוס הואיל די"ל דכיון דעכ"פ נטמא הדם בנגיעתו בבגד שוב חשוב דם טמא ושוב א"צ כיבוס ובש"ס שם רצה לתלות דבר זה במחלוקת ר"א ורבנן דר"א סובר מי חטאת שנטמא מזין ממנו ויליף מהא דמזין על נדה שנטמאה במת קודם לטבילת נדתה וע"כ דיליף טומאה קדומה מטומאה דהשתא וסובר דאי מי חטאת שנטמא הי' פסול להזאה ה"ה דהי' אסור להזות על נדה שנטמאת במת א"כ ה"ה בנפל דם על בגד טמא דא"צ כיבוס עיי"ש ולפ"ז י"ל דא"נ דדם הטמא מה"ת כשר להזות בו שוב הי' מקים לומר דאם נטמא קודם שנפל על הבגד א"כ אז בזה שאסרו חז"ל להזות בו ליכא שום קולא לענין ד"ת ושוב הוחזקנו את גזירת חז"ל דאסור להזות בו ושוב אף שנפל אח"כ על הבגד נהי דעכשיו יש נ"מ לענין כיבוס דהוי ד"ת מ"מ אחרי שכבר הוחזקנו שדם זה לא חזי להזאה שוב מועיל אח"כ אף להקל שלא יהי' הבגד טעון כיבוס אבל בנפל על בגד טמא אז אי מה"ת גם לאחר שניטמא ראוי להזות שוב טעון כיבוס ונהי דמדרבנן לא חזי להזות מ"מ תיכף כשאנו רוצין להטיל איסור על הדם להזות בו תוכף בא האיסור דרבנן להקל לענין ד"ת בכה"ג שוב אמרי' דדרבנן ל"מ לד"ת א"כ זה כוונת התוס' דמדחזינן דנסתפק הש"ס דבנפל על בגד טמא לא והי' בעי כיבוס עכצ"ל דמיירי בליכא ציץ דאז גם מה"ת לא חזי להזאה ואז י"ל דגם בנטמא ע"י הזאה על הבגד ג"כ א"צ כיבוס ויוצמח באמת דהיכי דנטמא מקודם ואח"כ נפל על הבגד אף ביש ציץ אפ"ה א"צ כיבוס הואיל דהכא כבר הוחזקנו דהדם פסול להזאה קודם שהי' נ"מ לענין ד"ת בכה"ג בנפל אח"כ על הבגד א"צ כיבוס וכסברת המלמ"ל פ"ז מתרומות הנ"ל דא"ר מדרבנן חשיב א"ר מה"ת ודו"ק היטב:

ד) נחזור לענינינו דאכתי י"ל דחש"ו ל"ח בני מצות ואי דתיקשי איך מועיל שחיטתם באחרים רואין אותם נימא דל"ח בר זביחה ולכאורה י"ל דחשיבי בר זביחה הואיל דלכשיתרפא יהי' שחיטתו כשירה אף בלי עע"ג וכעין סברת התוס' גיטין דכ"ג דמה"ט חשיבי בני כריתות הואיל דלכשיתרפאו יהי' בני כריתות עיי"ש אולם דיש לעורר מש"ס ב"מ דע"א דקאמר דקטן יש לו זכיה הואיל דאתי לכלל שליחות וכן בגיטין דפ"ה קאמר חוץ מקדושי קטן דל"מ כיון דאתו לכלל הויה ואמאי לא קאמר הש"ס הכי בשוטה ועכצ"ל דשוטה כיון דלא הוו סמא בידן לרפאותו לא דמי לקטן דוודאי קאתי לידי הויה וגם מהא דחזינן דקטן פסול לכתיבת תפילין וע"כ דל"ח בר קשירה עי"ז שיהי' בר קשירה לכשיגדיל א"כ מכ"ש דשוטה ל"ח בר קשירה עי"ז שיהי' בר קשירה לכשיתרפא הואיל דלא הוו סמא בידן וכמ"ש הב"י אה"ע סי' קכ"א דבחולה דלא סמא בידן לרפאותו אז גם לשי' הרמב"ם פסול בנשתטה בשעת כתיבה ולשי' מקצת פוסקים המובא בב"י סי' קכ"ד גם נשתטה המשלח בין כתובה לנתינה פסול וכבר הרגיש בנובי"ת אה"ע סי' ס"ח לענין חרש אי חשוב בכלל הויה מכח דברי התוס' גיטין דכ"ג הנ"ל ומסיק דא"א לחשבו מכח זה לבר הויה הואיל דלא שכיח שיתפקח החרש הן אמת דבנובי"ת סי' נ"ד כ' די"ל דחרש חשוב בר הויה כיון דליכא שום חסרון רק מכח שאין לי דעת י"ל דדמי לאדם ישן עיי"ש וכן כ' הפמ"ג בפ"כ לאו"ח די"ל דחרש חשוב בר קשירה דחשיב רק כמו פומא כאיב לי' וע' שו"ת שיבת ציון סי' ד' שהעיר ג"כ די"ל דחרש שוטה חשיבי בר קשירה ובר זביחה מטעם הנ"ל כיון דליכא שום חסרון זולת מצד שאין להם דעת יש לדמותו לאדם ישן עיי"ש אבל אכתי תיקשי מקטן דל"ח בר קשירה לכ"ע ואפ"ה שחיטתו כשר בעע"ג ונשמע דחשיב בר זביחה ועכצ"ל משום דפקחין מוזהרין עליהם שלא ליתן להם נבילות כסברת מהרי"ל וע' נובי"ת או"ח סי' ל"א מ"ש בזה ולפ"ז י"ל לעולם שוטה ל"ח בר מצות ואפ"ה מועיל גם בנשתטית כיון דבגט לא בעי דעתה והואיל דעכ"פ יש בה ענין אישות שפיר מועיל בה הגט וכהא דכ' הפוסקים בהא דכותבין גט בעת שטותה לגרש בו לכשתתרפא אף די"ל דחשיב כנכתב בשעה שאינו ראוי לגירושין וכהא דיבמות דנ"ב בכתוב גט לאשה דעלמא דל"מ אפ"ה כיון דגם בעת שטותה עכ"פ יש בה ענין אישות והרי גם בעת שטותה ביודעת לשמור גיטה וא"ע מועיל הגט ושפיר מועיל מה דכותבין גט בעת שטותה לגרש בו לכשתתרפא ע' שו"ת בי"ש אה"ע סי' צ"ד וסי' צ"ה מ"ש בזה ע"כ הדבר פשוט דאשה זו אם תרצה לקבל גט דרשאי לגרשה וה"ה אם לא תרצה לקבל גט דמותר לישא אשה אחרת ונהי שאין לה סימני שוטה אפ"ה להתיר החדר"ג א"צ דוקא שיהי' לה סימנו שוטה גמור וסגי באם אינה בר דעת כשאר הנשים ואם עכ"פ לפי תהלוכות בני אדם אינה ראויה שידור עמה מותר לישא אשה אחרת והא דבעי ק"ר כדי שיראו אם באמת אינה ראויה לדור עמה אבל באמת לא בעי דוקא שיהי' לה סימני שוטה וכמ"ש הב"ח דלאו דוקא בנשתטית מתירין לו החרם רק בכ"מ שרואין טעם מבורר שא"א לו לדור עמה מתירין לו החרם וז"ב וגם י"ל לפמ"ש הרא"ש כלל מ"ב דבחו"נ יוכל לגרשה בע"כ דלא עדיף כח האשה מכח האיש א"כ ה"ה בנ"ד אם הי' מזדמן ענין כזה באיש הי' כופין אותו להוציא כמבואר ברמ"א סי' קנ"ד סעיף ג' א"כ לא עדיף כחה מכחו ושפיר כופין אותה לקבל גט אז מתירין לו החדר"ג וז"ב:

ה) וראיתי לכת"ה שהביא בשם שו"ת ספ"י דבמסרבת לשמוע לדברי הבד"צ חשיבה כעע"ד ויוכל לגרשה בע"כ כמבואר בסי' קט"ו, ולכאורה יש להעיר דהרי מפורש בש"ע דל"ח עע"ד רק במכשלת לבעלה אבל במה שהיא עוברת ואינה מכשלת לבעלה ל"ח עע"ד אך באמת י"ל דעכ"פ זה פשוט דאינו חייב לדור עמה ולשי' הרא"מ יוכל למנוע ממנה גם שו"כ מובא בח"מ ובב"ש סי' ע"ז אבל עכ"פ לדור עמה בוודאי דאינו מחויב ושוב יתבטל עי"ז ממצות פ"ו ושוב מוטל גם עליה לוותר זכותה ולקבל ממנה גט כדי שלא יתבטל מפ"ו ובזה שמעכבת לקבל הגט והבעל מתבטל מפ"ו בגרמתה חשובה כמכשלת לבעל והשתא במכשלת אותו באיסורי נדה או במאכלות אסורות והוא לא ידע דחשיב אונס וקיי"ל דאונסא כמאן דלא עבר כמפורש בירושלמי מובא בחו"מ סי' כ"א וביו"ד סי' רל"ו בט"ז ונקה"כ שם ואפ"ה חשיבה מכח זה עע"ד מכ"ש הכא דבגרמתה הוא מתבטל מפ"ו ולגבי מצוה אף במבטל מכח אונס אפ"ה ל"ח כמאן דעביד פשיטא דחשיבה בכלל מכשלת לבעל ובפרט שמכשלת אותו בהרהורי עבירה בתמידות בוודאי דיש לחשבה לעע"ד ויש להתיר לו החדר"ג, וראי' דבשביל הצנה מעבירה יש להתיר החדר"ג. מגיטין דל"ח בהאי אמתא דהתירו לשחררה בשביל שהיתה מכשלת לרבים וכ' בתוס' דאומרין להרב חטא להציל הרבים מזנות והמזנים חשיבי אנוסים לפי שהאמתא הי' משתדלות בדברים לזנות עמה עיי"ש, וכבר הרגיש בראי' זו בט"ז יו"ד סי' שליד סק"א ואף דבח"ס יו"ד סי' רכ"ב כ' דהתם הטעם דוקא בשביל הצלת רבים אבל מדברי הט"ז הנ"ל מוכח דאין חילוק ונודע דאיסור תמידי אף שהוא בלאו חמור מאיסור שהוא במקרה אף שיש בו מותה כנודע מסברת הר"ן לענין הרבה זיתי נבילה דחמירי מאיסור שחוטה בשבת ע"כ הדבר פשוט דגם מכח זה יש' צד להתיר לו החדר"ג וגם יפה העיר כת"ה מדברי הר"ן דפעוטות שמכרו בנכסים מועטים דל"מ מכירתם משום דחז"ל לא תיקנו עבור עושה רשעה ובאמת כבר הרגשתו בזה בספרי ח"א סי' ח' והוספתי עוד להעיר מכמ"ק ע"כ בנ"ד יש כמה צדדים להתיר ול"ש לומר דחשיב בכלל ס"ס נגד ח"א לפי שעד עתה בוודאי הי' מוטל עליו החדר"ג ז"א חדא דכפי מכתב שאלתו שנתברר שעוד קודם הנישואין היתה מטורפת א"כ נתגלה שלא חל עליו החרם מעולם ודמי לסברת הגה"מ שבאה"ע סי' ל"ה דהיכי דלפי דברי העד לא התחיל החזקה בכה"ג לכ"ע ע"א נאמן ובפרט לשי' רוה"פ דחדר"ג ל"ח רק איסור דרבנן וא"כ בדרבנן אף ס"ס נגד ח"א מהני וז"ב:

ו) וכן ראיתי לכת"ה שכ' להסביר שיטת מהר"מ פאדווה דחרם ב' נשים חמיר מגט בע"כ וכ' כת"ה משום דבב' נשים יעבור בכל ביאה וביאה, אולם העיר לפי"מ דמפורש ביומא דפ"ג דטבל קיל משום דחזי לתקוני אף דגם שם יעבור בכל כזית, וכמו שהרגיש הפרשת דרכים וע"כ הכוונה דאף שמרובה בכמות מ"מ כיון דחזי לתקוני חשיב קיל וה"ה בשתי נשים אף דיעבור בכל ביאה אפ"ה לא חמיר מגט בע"כ הואיל דשתי נשים חשיב קיל וכסברת שו"ת הר"ן דבריצוי האשה יוכל לישא אחרת עכת"ד הנה בגוף הסבר שיטת מהרמ"פ משום דבשתי נשים יעבור בכל ביאה כבר העירותי בספרי ח"א ושם כתבתי עוד משום דגם האשה האחרת תעבור ואין לה לעבור בשבילו ול"ש ערבות בנשים כמ"ש הרא"ש ברכות ד"כ שוב נזכרתי דיש לדון בזה לפמ"ש הדג"מ ובשו"ת רעק"א דבמצוה השייך גם באשה שייך בה ערבות וא"כ לפמ"ש הר"ן פ"ב מקידושין דבקידושין גם האשה עושית מצוה במה שמסייעת לו לקיים מצות פ"ו ושוב י"ל דשייך בה ערבות אולם שם כתבתי עוד טעמים אחרים נחזור לדברי כת"ה ואקדים דברי רש"י ב"מ דמ"ח דלר"י במכר חפץ בכסף וקידש בו אשה דמקודשת והעירו דנימא דכיון דחז"ל הפקיעו הקנין כסף לא יועילו הקידושין וכמו דלשי' הב"י מעמ"ש מהני לקידושי תורה וע"כ דסובר דדרבנן מועיל לד"ת ה"ה הכא דע"י גזירת חז"ל יתבטלו הקידושין אף מה"ת ע' במח"א ופנ"י ובח"ס סי' שי"ד מ"ש בזה אך באמת י"ל לפמ"ש הרמב"ן ב"ב דע"ו דא"א לומר דמה"ט מועיל מחילה במוכר שט"ח לפי שמכירות שט"ח דרבנן דא"כ לא הי' מועיל לקידושין ותמהו עליו מהא דמעמ"ש דהוי רק מדרבנן ואפ"ה מקודשת ותירצו דא"נ דמה"ט מהני מחילה משום דהוי רק קנין דרבנן ע"כ דחז"ל עשו הפרש בין דבריהם לד"ת בכה"ג שפיר ל"מ לד"ת והנה נודע שיטת הרמ"א סי' קצ"ח דהתנה לקנות בכסף מהני והש"ך השיג עליו משום דחשיב כמתנה ע"ד שאינו קנין לעשותו קנין אך הב"ח והמח"א כ' דהוי כאומר א"א בתק"ח דשומעין לו ובשו"ת עט"ח כ' דזה תלוי א"נ דביטלו הקנין כסף גם היכי דל"ש הגזירה אז גם התנה ל"מ אבל א"נ דהיכי דל"ש הגזירה אף ששם קנין כסף עליו אפ"ה כסף קונה ולא אמרי' לא פליג שוב גם התנה לקנות בכסף מהני עיי"ש והנה זה פשוט דלר"ל דס"ל משיכה קונה ד"ת ולא כסף גם התנה ל"מ דחשיב כמתנה ע"ד שאינו קנין לעשותו קנין ועיקר המחלוקת אי מועיל התנה הוי רק אליבא דר"י וא"כ לפמ"ש ברש"י ב"מ דמ"ט דבעליה של לוקח מושכר למוכר כסף קונה משום דל"ש הגזירה וממילא לשי' רש"י גם התנה מועיל כמ"ש העט"ח ונשמע דחז"ל לא עשו דבריהם כאן כד"ת ממש מדחזינן דלר"ל דס"ל משיכה קונה ד"ת ל"מ התנה לקנות בכסף ולר"י אף שחז"ל ביטלו הקנין כסף אפ"ה מועיל התנה וע"כ הטעם משום דיוכל לומר א"א בתק"ח וחזינן דתק"ח בזה לא הוי כד"ת ממש בכה"ג שפיר ל"מ התק"ח לבטל הקידושין מה"ת כיון דתק"ח הלז לא אלים כ"כ כד"ת ממש ומיושב דברי רש"י בס"ד ולפ"ז אזדא ג"כ דברי כת"ה די"ל דב' נשים קיל משום דבריצוי דידה יוכל לישא אחרת וחשיב קיל כמו טבל ועפ"ז ז"א דוקא טבל חשיב קיל משום דבידו לתקוני אבל היכי דאינו בידו ורק צריכין הסכמתה ל"ח קיל והוכחה לזה מקידושין דס"ב בגר דל"ח בידו משום די"ל מי יימר ועיי"ש בש"ס לענין המקדש בב' פרוטות באחת היום ובאחת לאחר שאגרשך נהי דבידו לגרשה אבל מי בידו לקדשה וכ' הרשב"א דאף שמתרצית כעת מ"מ יש לחוש שמא לא תרצה אח"כ ונודע מ"ש בשט"מ כתובות דנ"ט דבדבר שמחוסר הקנאה מרשות ורשות ל"מ סברת בידו שיהי' חשיב כשלו מכ"ש הכא דאין בידו להפקיע שיעבודה ולישא אחרת ונהי דבהסכמתה יוכל לישא אחרת מ"מ אם תסכים והי' חשיב בגדר מחילה אבל המחילה הרי אינו בידו ושוב ל"ח קיל והא דמצינו דנדר ונזיר חשיבי קיל משום דישנו בשאלה אף דהתם נמי ל"ח בידו משום דשייך מי יימר דמזדקקי לי' תלתא מ"מ ניחא כמ"ש הרשב"א יבמות דפ"ח דרוב בני אדם נזקקין לו ושוב מכח הרוב י"ל דחשיב בידו אבל הכא עפ"י רוב אינה מסכמת שישא אחרת שפיר ל"ח בידו וגם כבר כ' הרשב"א דמה"ט חשוב התם בידו משום דסגי בהדיוטות והדיוטות שכיחי א"כ הכא דאינו בידו ועפ"י הרוב אינה מסכמת שפיר ל"ח בידו ולא דמי לטבל ז"ב:

ז) יצא דעכ"פ שיטות רוה"פ דב' נשים קיל מגט בע"כ ובפרט היכי דנא יוכל לגרשה בע"כ בוודאי דיש מקום להתיר לו לישא אחרת עפ"י ק"ר וע"י השלשת הגט והכא ל"ש החש"ש של המגיה במלמ"ל מכח למ"ע הואיל דבנ"ד גם עכשיו יכולין לגרשה ונהי דאכתי יש לחוש לשי' מהר"מ מינץ דבנכתב הגט בשעה שלא היתה מרוצית לקבלו ל"מ הגט אף בנתרצה אח"כ לקבלו מ"מ הרי כבר השיג עניו בשו"ת בי"ש סי' ע"ז וגם י"ל דוקא היכי דלא מצי לגרשה בע"כ דאז לשי' הג"פ אף בעבר וגירשה ל"מ אז יש לחוש לשי' מהר"מ מינן ודמי להא דאשה דעלמא יבמות דנ"ב אבל הכא דאם יגרשנה בע"כ יועיל הגט בדיעבד דבעע"ד ליכא חדר"ג ושוב בכה"ג שפיר מועיל הגט לכשתתרצה וכעין סברת הכ"מ פ"ז מאישות דהיכי דמועיל עכשיו מס' ל"ח בכלל דשלב"ל ע"כ לענ"ד אם יקיים בענין השלשת הגט וכתובה ובדברים שבממון כפי שיגזור כה"ג יוכל לישא אחרת ע"י ק"ר בלי שום חשש כנלע"ד בס"ד לדינא:

ג' וישלח תרס"ז ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה