מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל
פתיחה · סימן סב
להרב הה"ג וכו' כש"ת מ' יהודה צאנגער נ"י אבד"ק איעטשא יצ"ו.
בדבר שאלתו בקצב א' שמביא לעירו לשחוט באומרו שאינו רוצה לשחוט ולאכול מזביחת השו"ב שבקהלתו וכעת תובע השו"ב שבעיר הקצב את השו"ב דקהלתכם לד"ת בזה שמשיג את גבולו זה תורף השאלה:
א) וכת"ה הביא הדין המפורש בחו"מ סי' שפ"ו בע"ז דאם הנכרי בא מעצמו להישראל שרי הנה באמת בט"ז שם מוכח דרק היכי דהנכרי רגיל עמו והישראל הולך להנכרי אז אסור ובאמת גם בעהמב"ח ובא אחר ונוטלו ממנו דאסור כ"ז משום דעושה פעולה לילך ולקנות דבר שכבר היפך בה חבירו אבל היכי דהמוכר בעצמו בא להלוקח שיקנה חפץ שכבר היפך בה אחר והמוכר אינו רוצה למכור רק לזה בוודאי דאין הלוקח עובר איסור כלל וגדולה מזו מפורש בש"ס קידושין דנ"ט דאף אם עשה שליח לקנות עבורו ואין המוכר רוצה להקנות להמשלח דיוכל השליח לקנות לעצמו ול"ח רמאי רק במקום דאפשר מחויב להודיעהו עיי"ש ע"כ הדבר ברור דליכא בזה איסור מצד עהמב"ח אך באמת דדוקא בהא דמערופיא דלא הי' להישראל שום שיעבוד על הנכרי שיקנה אצלו ונכסי עכו"ם הן כמדבר כמפורש בש"ס ב"ב דנ"ד עכו"ם מרי מטא זוזי לידו איסתליק לי' ישראל לא קני עד דמטא שטרא לידו ולשי' כמ"פ אף רשע לא מיקרו דדמי למציאה דקיי"ל כר"ת דליכא בזה דין עהמב"ח ואף דשיטת כמ"פ דמיקרי רשע וטעמם דכיון דצריך לשלם לישראל הראשון את הדמים דחשוב עכ"פ כמשכון ביד הראשון ושוב ליכא פסידא להזוכה ושוב י"ל דדמי למו"מ, ועוד כתבו דכיון דהישראל הראשון המציא את ההפקר ע"י מעותיו דמי להא דעני המנקף בראש הזית בגיטין ד"ס וחשיב עי"ז רשע אבל עכ"פ לשי' רוה"פ א"צ לשלם הדמים וממילא ל"ח רשע א"כ שפיר י"ל נהי דאם הישראל מוחזק לסחור עם עכו"ם א' אסור לישראל אחר לסחור עמו אף די"ל דדמי לסחורה בזול דל"ח רשע מ"מ במידי דאומנתו בכך אף במידי דהפקר מיקרי רשע כמ"ש בתוס' קידושין שם ובתוס' ב"ב דכ"א אפ"ה זה דוקא אם הוא משתדל בכך אבל אם חבירו בא אצלו א"כ א"צ להפסיד ריוח שלו בשביל ריוח של חבירו דלא גרע מהא דבשפ"ד הדין דיהרג ואל יעבור ואפ"ה כ' בתוס' בכמ"ק דאם אומרין לו הנך לזרוק א"ע על תינוק דאמרי' להיפוך מאי חזית, וה"ה דא"צ להפסיד ריוח שלו בשביל ריוח של חבירו והתינח במערופיא דאין לו להישראל שום שיעבוד על הנכרי אבל בשו"ב שקיבלו אותו בני העיר ואנשי ישוב שכל מה שיצטרכו לשחוט ישחטו אצלו א"כ הרי מבואר בש"ס גיטין ד"ל דגם במכירי כהונה חשיב כזכה כבר וע' תוס' ב"מ ד"ו ע"ב, ובפרט דבדבר הנעשה ברבים א"צ קנין כמפורש בחו"מ סי' קס"ג ובחו"מ סי' של"ג וסי' של"ד ובפרט בשו"ב שעוקר דירתו ממקום למקום הוי כפועל ע' שו"ת ח"ס יו"ד סי' ר"ל ובחו"מ סי' כ"ב שכ' כן גם לענין רב דנהי דמפורש ביו"ד סי' רמ"ה דיש סוברים דיוכל רב אחר לבוא וליקח פרס מגיעין וקידושין אפ"ה עכשיו שהמנהג שמקבלים רב ממק"א ועיקר מחייתו הוא מרבנות לכ"ע יש בו משום השגת גבול, ולא גרע מהא דקאמר בש"ס ב"ב דכ"א שאני דגים דיהבו סיריהו, א"כ ה"ה בשו"ב ג"כ דינא הכי וגם הרי כבר זכה מדין סטימתא ובפרט שדרך ליתן כונסות בוודאי דזכה בכל הכנסות וממילא אם קצב משם מוליך לשחוט למק"א הוי כפוסק חיותו לשו"ב זה ובפוסק חיותא לגמרי הרי מפורש בש"ס שם דאסור להושיב חנות בצד חנותו של חבירו ודעת היש"ש דגם בגרמא בניזקין אף דפטור אפ"ה איכא איסור תורה ע"כ לדינא אם רק במקרה מוליך לשחוט למק"א ואינו מתכוין להזיק לשו"ב זה פשיטא דמותר לשו"ב אחר לשחוט אבל בתמידות ובכוונה להזיק פשיטא דיש בזה איסור גמור והרי גם במזיק שיעבודו של חבירו נהי דפטור מ"מ יש בזה איסור תורה, ומצינו בש"ס דהמשיא עצה למכור בנכסים מועטים הוי רשע וע' תוס' כתובות דפ"ו דאסור להשיא עצה למחול החוב במכר השט"ח ועיי"ש ברש"י כתובות דפ"ה ע"ב בד"ה מכרה ונתנה קיים, א"כ בכה"ג בוודאי דאסור להשו"ב השני לגרום היזק לשו"ב שבעיר הקצב זולת אם יש להטבח איזה ערעור על השו"ב שבעירו אז נהי דאין מסלקין לשו"ב וש"צ בשביל קול רינון מ"מ כ' בשו"ת ד"ח דמותר לקבל עוד שו"ב וכהא דחו"מ סי' תכ"א במשרת שיצא עליו קול רינון דיוכל לסלקו תוה"ז ומכ"ש דיוכל לשחוט בעיר אחרת כנלע"ד בס"ד לדינא:
ג' ויגש תר"ע ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל