אור ברסלב
מהרש חלק ד פתיחה › סימן לח

מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל

פתיחה · סימן לח

סימן לז

להרב הגדול חו"ב וכו' כש"ת מ' דובעריש ז"ל מוצד"ק דעמביץ יצ"ו

בדבר שאלתו באחד שיש לי מסחר קרשים היינו לחתוך עצם על קרשים וכעת שכר בית וחצר מנכרי והנכרי רוצה לעשות מלאכה אצל הישראל בשבת וי"ט בקבלנות והבית הנ"ל הוא בקצה העיר ושואל כת"ה אי יש מקים להתיר זה תורף השאלה:

א) והנה מקור הדבר הוא בש"ס ע"ז דכ"א תניא רשב"ג אומר לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו ופריך הא לכותי שרי ואמאי הא קעביד בה מלאכה בחוה"מ ומשני חוה"מ לדידן נמי שרי ואח"כ קאמר אבל שדה מותר מ"ט דאמרי' אריסתי' קעביד אבל מרחץ אין דרכו באריס ת והדר תניא רשב"א אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי ופריך אבל לנכרי שרי מ"ט ומשני אומר אריס אריסתי' קעביד לרשב"א לית לי' רק נכרי ציית כותי לא. ציית מ"ט דאמר אנא גמירנא טפי מניך ופריך אי הכי ת"ל משום לפ"ע ומשני חדא ועוד קאמר עכ"ל הש"ס יצא ממסקנת הש"ס דלרשב"ג אם באמת שוכר עכו"ם לעשות לו מלאכתו בשבת אסור מדינא אבל במשכיר לו מרחץ דאז הנכרי עושה הכל בשבילו דכל ריוח מהמרחץ הרי הוא שלו אז ליכא איסור רק משום מ"ע והיינו שיסברו דהמלאכה הוא של הישראל והעכו"ם עושה רק בשביל הישראל והנה בגוף הענין בעכו"ם העושה מלאכת ישראל אי הוי איסור ד"ת או רק דרבנן נודע שיטת המכילתא דהוי איסור ד"ת דלא יעשה אף ע"י אחרים במשמע וממילא אף בנעשה ע"י מי שאינו בר שליחות ג"כ עובר דהתורה הקפידה שלא יהי' נעשה שום מלאכה בשבת בחפץ של ישראל ובט"ז סי' רמ"ג העיר בהא דמפורש שם דאם אין רוחצין רק שכיני הדירה מותר וקשה הא כ"מ שאסרו חז"ל משום מ"ע אפי' בח"ח אסור ותירץ משום דהכא לא נחשדו בד"ת וחזר והעיר מדברי המכילתא הנ"ל וכן בפמ"ג שם ובסי' רמ"ו העיר על המכילתא מהא דמפורש בש"ס אמירה לנכרי שבות וכ' הפמ"ג לחלק דבחפץ של ישראל גם ע"ו עכו"ם אסור מה"ת אבל בחפץ של עכו"ם לצורך ישראל ליכא רק שבות ולפ"ז והי' ניחא הא דחוששין גם בשכירות למ"ע אף דבדרבנן ל"ח למ"ע לשי' הרמ"א יו"ד סי' פ"ז מ"מ לשי' המכילתא דיש איסור ד"ת שפיר חוששין למ"ע והנה הפמ"ג העיר עוד מסי' של"ד דמותר להוציא ספרים ע"י עכו"ם להצילם מן הדליקה ולשי' המכילתא הא איכא איסור ד"ת ותירץ די"ל בהוצאה דהוי מלאכה גרועה מותר מה"ת והסברא דקרא דלא יעשה אפי' ע"י אחרים במשמע קאי דוקא על שאר מלאכות הן בשבת והן ביו"ט אבל הוצאה דהותר ביו"ט עכצ"ל דהך דלא יעשה דמשמע אפי' ע"י אחרים לא קאי על הוצאה ושוב גם בשבת אינו אסור מה"ת ע"י עכו"ם דא"א לחלק הקרא לחצאין ולומר דבשבת קאי הקרא דלא יעשה גם לענין הוצאה וביו"ט יהי' קאי הקרא דוקא אשאר מלאכות זה הוא דבר שאי אפשר והנה באמת בתוס' פסחים ד"ה כ' דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לא נאסרה ביו"ט וע"כ הכוונה דכיון דחזינן דהקילה התורה גבי הבערה שלא יה' חיוב מיתה בשבת ממילא ביו"ט מותר לגמרי עיי"ש וה"ה הכא בהוצאה דהותר ביו"ט שוב גם בשבת אמרי' דלא יעשה דמשמע אפי' ע"י אחרים קאי רק אשאר מלאכות ולא אהוצאה:

ב) וראיתי בספר אשל אברהם שהעיר בהא דפליגי הפוסקים אי שביתת בהמתו נוהג ביו"ט דלשי' כמ"פ אינו נוהג ביו"ט וטעמם כיון דנלמד רק מקרא למען ינוח וקשה הרי בלא"ה א"צ להוות נוהג ביו"ט כיון דבשביתת בהמתו גם בשבת ליכא מיתה וכסברת התוס' פסחים ד"ה ומקודם שנבוא לדבר מזה נקדים דברי התויו"ט שבת פ"א משנה ה' דשביתת בהמתו בשבת הוא משום צעב"ח ולפ"ז אין לחלק בין שבת ליו"ט ובהג"ה בני יששכר שם תמה עליו דעיקר הטעם מלמען ינוח עיי"ש ובאמת י"ל נ"מ בין הטעמים במי שצריך לעבוד בבהמתו בשבת לצורך כבוד המלך א"כ לפי הטעם דנלמד מלמען ינוח דהוי עשה י"ל דאין כבוד המלך דוחה לעשה דש"ב דהשביתה בשבת חשיב עשה בפועל וכמ"ש הב"ט דבשובת בשבת חשיב כקיים העשה בפועל וא"כ אמרי' מאי אולמא האי עשה מהאי עשה וגם י"ל כיון דלאוין דשבת אינם נדחים ה"ה דהעשה דש"ב אינו נדחה מפני עשה אחרת וכסברת הר"י בתוס' קידושין דל"ד דל"ת שיש בו עשה גם הלאו אלים אבל לפי הטעם משום צעב"ח שפיר י"ל עדל"ת וכמ"ש בתוס' ע"ז די"א דעשה דכבוד המלך דוחה לאיסור צעב"ח:

ג) ועוד י"ל נ"מ בין הטעמים עפי"מ שחקר הפמ"ג בפתיחה לה"ש בהא דמומר לחלל שבת נעשה מומר לכה"ת היאך הדין במומר לחלל שבת בש"ב אי נעשה מומר לכה"ת וכבר כ' בהג"ה תוס' רע"ק למשניות שבת פ"א משנה א' דאף דמומר לחלל שבת הוי מומר לכה"ת אפ"ה מכח לפ"ע לא נעשה מומר ובאמת כוונתו מבואר עפמ"ש בנמ"י פ"ח מסנהדרין דנהי דבאביזרייהו דג"ע יהרג ואל יעבור מ"מ אלפ"ע דג"ע לא יהרג כיון דלאו זה כולל כל איסורין ובשאר איסורין בלפ"ע בוודאי דיעבור ואל יהרג וה"ה בלפ"ע דג"ע דא"א לחלק הלאו דלפ"ע לחצאין עי"ש א"כ ה"ה בלפ"ע דשבת ג"כ י"ל דלא נעשה מומר הואיל דלפ"ע כולל כל האיסורין ובשאר איסורין בוודאי דל"ח מומר מכח לפ"ע וה"ה בלפ"ע דשבת ג"כ לא נעשה מומר לכה"ת ולפ"ז י"ל לענין ש"ב בשבת אי נעשה מומר ג"כ תלוי בזה דא"נ הטעם דש"ב מלמען ינוח דזה קאי רק אשבת שוב הי' מקום לומר דנעשה מומר אבל א"נ הטעם מכח צעב"ח דזה שייך גם בשאר איסורין ובשאר איסורין בוודאי דלא הוי מומר מכח צעב"ח וה"ה בצעב"ח דאיסור שבת ג"כ לא נעשה מומר ובזה יהי' מיושב קושית האשל אברהם הנ"ל דבאמת י"ל דלא דמי כלל לדברי התוס' פסחים הנ"ל בשלמא התם גבי הבערה דהיתה בכלל כל המלאכות ויצאה מן הכלל וכתבה התורה לאו מיוחד וחזינן דהתורה רצה לעשות מלאכה זו קלה טפי מכל המלאכות שפיר י"ל דלא נאסרה ביו"ט אבל ש"ב באמת לא הי' מעולם בכלל הקרא דלא תעשה מלאכה ורק דהתורה כתבה עשה מיוחדת לזה אבל הרי לא חזינן בזה שום קולא ושפיר י"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט לגבי ש"ב זולת מטעם שכ' הפוסקים כיון דש"ב נלמד רק מלמען ינוח וזה קאי רק אשבת אולם באמת כחקירת האשל אברהם העירו ג"כ האחרונים לענין מחמר אי נוהג ביו"ט והיינו לשי' הרשב"א יבמות ד"ו דבמחמר ליכא עשה דשבתון כיון דליכא בו מיתה וכיון דליכא מיתה במחמר גם בשבת שוב י"ל דביו"ט ליכא איסור מחמר כלל וכסברת התוס' הנ"ל:

ד) ובדרך החידוד הי' מקום לומר בכוונת דברי התוס' עפי"מ שהעירו המפורשים לשי' הרמב"ם ז"ל דמילה בעכו"ם כשירה אמאי מילה דו"ש הרי אפלק"ש ע"י עכו"ם וכמ"ש בשעה"מ פי י"ב מהלכות ע"ז ועפ"י דברי התוס' שבועות ד"ג אולם כבר כ' הח"ס בזה דנהי דהתינוק יהי' חשיב נימול אבל עכ"פ מצוה המוטלת על האב למול את בנו א"א לקיים ע"י עכו"ם דאשל"ע עיי"ש, וכ"ז במצוה התלוי במעשה אבל בחמץ דעיקר קפידת התורה שלא יהי' לו חמץ וראי' לזה דהא קיי"ל דבאין לו חמץ אינו מחויב לקנות חמץ ולבערו וכמ"ש המנ"ח באריכות ושוב י"ל דגם בהשבית החמץ ע"י נכרי ג"כ חשיב כקיים המ"ע דתשביתו ולפ"ז הא שוב י"ל תשביתו ביו"ט ורק דיהי' משביתו ע"י עכו"ם אולם לשי' המכילתא דגם ע"י נכרי יש איסור ד"ת שוב א"א לומר תשביתו ביו"ט וכ"ז למ"ד הבערה לחלק יצאה א"כ עכ"פ גם הבערה בכלל הקרא דלא יעשה ורק שכתבה התורה לאו מיוחד כדי לחלק וכיון דהבערה אכתי הוו בכלל קרא דלא יעשה דמשמע אף ע"ו אחרים ושוב גם ע"י נכרי אסור מה"ת ושפיר א"א לומר תשביתו ביו"ט אבל א"נ דהבערה ללאו יצאה א"כ אף א"נ דלא כפשטות דברי התוס' ורק נימא דגם ביו"ט הבערה אסור אבל עכ"פ לא נכלל הבערה בכלל הקרא דלא יעשה דמשמע אפי' ע"י אחרים ושוב הבערה ע"י עכו"ם לא הי' אסור מה"ת ושוב שפיר למ"ד ללאו יצאה הי' מקום לומר תשביתו ביו"ט ורק דישביתו ע"י עכו"ם וא"כ לפ"ז לא נשמע לומר דהיכי דליכא מיתה בשבת ביו"ט הותר לגמרי די"ל דאסור ביו"ט ורק שיש עצה להשבית ע"י עכו"ם כן י"ל ע"ד החידוד נחזור לדברי הפמ"ג דבחפץ של ישראל גם ע"י נכרי אסור מה"ת ולכאורה יש להעור מאו"ח סי' רמ"ו בהשאיל חפץ מנכרי דצריך להוציאו מרשות הישראל מע"ש כדי שלא יסברו הרואים שהישראל צוה להוציאו בשבת וכ' הט"ז דלדידן דליכא רק כרמלית או בחצר מעורבת שרי ולשי' הרמב"ם ז"ל הטעם דמיחזי כמוכרו לו ולפ"ז קשה א"נ דל"ש מ"ע רק באיסור ד"ת וא"כ לפמ"ש הפמ"ג דבהוצאה דהוי מלאכה גרוע אז גם בשבת ליכא איסור תורה ע"י עכו"ם ושוב י"ל דל"ש לחוש למ"ע ונשמע ע"כ מכאן דלשי' המכילתא אין חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות ולדידן דלעולם מלאכה ע"י עכו"ם ל"ח רק שבות שוב יהי' נשמע מכאן דגם בדרבנן יש לחוש למ"ע וכשיטת הש"ך בסי' פ"ז:

ה) ולכאורה יש לומר בטעם דאסור ע"י עכו"ם דהוי מכח שליחות וכשיטת רש"י ב"מ דע"א דלחומרא ישל"ע וכמו שהעיר בשו"ת פנ"י אהא דמבואר בש"ס אמירה לעכו"ם שבות ות"ל מטעם שליחות ונהי דכ' הבי"מ דבשבת ל"ש שליחות הואיל דעכ"פ הגוף שובת וע' בהג"ה אמ"ב או"ח סי' רס"ג מ"מ כבר כ' הישי"ע דכ"ז לענין העשה דשבתון אבל הלאו שפיר עובר ע"י שליח ובזה הי' מקום ליישב קושית המפורשים בהא דבכתובות דל"ד פריך הש"ס אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי וכ' התוס' דהוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת והעירו המפורשים דא"כ אמאי פליגי בשבת ליפלגי בחול ועפ"ז א"ש דכבר כ' המלמ"ל פ"ג מגניבה דבעשיית שליח לשחוט בשבת כיון דמעורב בו איסור אחר בטל השליחות ורק אם יש קרא מיוחד כמו או ותחת שפיר נשמע דגם בשבת חייב עי"ש אבל אי לא דרשי או ותחת ורק ניליף מוטבחו דזה ל"ח קרא מיוחד שוב י"ל דרק בחול חייב עי"ש ולפ"ז י"ל דזה כוונת התוס' דלא דרשי או ותחת וממילא בטבחו בשבת עי"ש לא יתחייב וז"ב וא"כ נשמע מדברי התוס' דגם בשבת שייך שליחות דאלת"ה ל"ש כלל לומר הואיל דבטל השליחות לענין שבת ז"א דבשבת א"א כלל לחייב עי"ש מכח איסור שבת ושוב גם בשבת הי' חייב דו"ה בטבח עי"ש ונשמע ע"כ מדברי התוס' דהיכי דל"ש הסברא דאשלד"ע גם על איסור שבת יש לחייב מכח שליחות ולפ"ז י"ל מה דקשה לכאורה בהא דפריך בש"ס ע"ז הא כותי נמי קעביד מלאכה בחוה"מ לשי' הסוברים דמלאכת חוה"מ אינו רק דרבנן א"כ אף א"נ דגם בדרבנן חוששין למ"ע מ"מ כ"ז במידי דנוגע לד"ת אבל בחוה"מ דהכותי גופא יעשה רק עבירה מדרבנן א"כ הוי החשש מ"ע רק שיסברו שהישראל צוה לו לעשות מלאכה בחוה"מ א"כ הוי המ"ע רק על שבות דרבנן במלאכה דרבנן בכה"ג פשיטא דלכ"ע אין נחוש למ"ע ודמי למ"ע בשבות דשבות וכדומה לזה כ' הנוב"י דבמלאכה דרבנן יש להתיר בשכירות ובמכס הטעם דמותר משום דיש חשש שמא וכתוב ובאמת בהא דהקשה בב"י סי' רמ"ד על המרדכי דהרי לא שרינן רק היכי דיש חשש שיעבור על ד"ת וכ' הב"י בתירוץ א' דבמכס יש חשש שמא יכתוב ובמלמ"ל פ"ו משבת הביא בשם מהרא"ש להקשות דהא לתירוץ השני של הב"י במכס ליכא חשש ד"ת עיי"ש:

ז) ובאמת י"ל דלעולם במכס רגיל לכתוב ורק דכוונת הב"י בתירוץ השני דהכתיבה אין הנכרי עושה בציווי הישראל ודמי לסברת הנה"מ דמותר לזוז בקדירות דאין אומרים לו לכבות וא"כ אין האמירה לענין מלאכה ד"ת אבל באמת גבי הישראל גופא יש חשש שיעבור על איסור ד"ת גם לפי תירוץ השני ודברי הב"י נכונים עכ"פ תיקשי מה דפריך הש"ס כותי כמי קעביד מלאכה בחוה"מ הרי לא הוי טפי מחשש מ"ע על שבות במלאכה דרבנן אך א"נ דיש לחייב מכח שליחות שפיר פריך הש"ס כותי נמי קעביד מלאכה בחוה"מ והכוונה מטעם שליחות וא"כ אדרבה בנכרי י"ל דאין האיסור מכח שליחות וכשיטות הסוברים דאף לחומרא אשל"ע והא דפירש"י דמיחזי כשליחו י"ל או דרש"י לשיטתו דישל"ע לחומרא או די"ל דגם ברש"י ז"ל הכוונה דיעבור על שבות אבל בכותי בוודאי דשייך שליחות ושפיר פריך הש"ס דיש לאסור בכותי ונהי די"ל אשלד"ע מ"מ לשי' כמ"פ בדרבנן כגון מלאכת חוה"מ ישלד"ע ובלא"ה במוחזק לעבור שיטת הרמ"א דישלד"ע וע' פמ"ג בפתוחה להלכות יו"ט שכ' כן לענין מומר וכן כ' במלמ"ל פ"ח ממלוה דזה דמי לחצר דבע"כ מותיב בה ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דכמו דאסור] בנכרי לפי שיסברו דעובר על אמורה לנכרי שבות ה"ה דיש לאסור בכותי שיסברו שהכותי הוא שליחו וז"ב:

ז) ובזה יש לתרץ קושית התוס' בהא דאמר רשב"א לא ישכיר שדהו לכותי ופריך הא לנכרי שרי והקשה בתוס' שמא נקט כותי וכ"ש נכרי ולפ"ז א"ש די"ל דהמקשן ס"ל השתא דמלאכת חוה"מ ד"ת וסובר באמת דבדרבנן ל"ח למ"ע ורק בכותי יש לאסור מכח שליחות וא"כ חשוב מ"ע בד"ת אבל בנכרי דל"ש שליחות משום דאשל"ע וכל האיסור רק משום שבות א"כ בדרבנן ל"ש מ"ע וא"כ שפיר פריך הש"ס דע"כ מוכח דלנכרי שרי דאי נימא באמת דגם בנכרי אף דליכא איסור רק מכח שבות אפ"ה אסור מכח מ"ע והיינו כשיטות הסוברים דגם בדרבנן יש לחוש למ"ע א"כ לינקט נכרי וממילא נדע דכ"ש כותי דיש מ"ע על איסור ד"ת מכח שליחות אבל אי נקט כותי לא ידעינן נכרי משום די"ל דוקא כותי דיש בו מ"ע על איסור ד"ת מכח שליחות אבל בנכרי דכל האיסור רק משום שבות שפיר הי' אמרי' דבדרבנן ל"ח למ"ע ומיושב קושית התוס' בס"ד ודו"ק:

ח) ובזה י"ל ג"כ קושית התוס' בהא דפריך הש"ס אי הכי ת"ל משום לפ"ע והקשו בתוס' אמאי לא פריך הש"ס קושיא זו מיד אמימרת רשב"א והנלע"ד ליישב דהא באמת הביאו שם התוס' ראי' מכאן דגם בעבירה דרבנן שייך לפ"ע ודעת הרא"ש בב"מ פא"נ דבדרבנן ל"ש לפ"ע והנה בהא דפריך הש"ס ות"ל משים לפ"ע העירו המפורשים דהרי משכחת אופן שלא יהי' שייך לפ"ע וכגון דיכול הכותי לשכור שדה מנכרי דבכה"ג ליכא לפ"ע ולכאורה י"ל לשי' התוס' שבת ד"צ ור"ן פ"ק דע"ז דגם בלא קאי בתרי עברי דנהרי נהי דלפ"ע ליכא אפ"ה יש עכ"פ איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה וע' בש"ך יו"ד סי' קנ"א ובדג"מ שם וא"ב י"ל דאין הכוונה בש"ס מכח לפ"ע רק מכח מסייע דמצוה להפרישו מאיסור וכמצינו בש"ס גיטין דס"א אך כבר כ' התפארת שמואל על הרא"ש פ"ק דשבת דבעבירה דרבנן בכה"ג דליכא לפ"ע אף מכח מסייע אין לאסור ושוב הדרא קושית המפורשים א"כ י"ל דבאמת על רשב"א לא הי' מצי הש"ס להקשות ות"ל משום לפ"ע משים דידע המקשן דיש לאוקמה באופן שיוכל לשכור שדה מנכרי ואי דאכתי יש לאסור מכח מסייע י"ל דידע המקשן די"ל דרשב"א סובר מלאכת חוה"מ דרבנן א"כ בדרבנן ובאופן דיוכל לשכור שדה מנכרי אף משום מסייע אין לאסור ורק אחר דפריך הש"ס הא לנכרי שרי ותיקשי קושית התוס' שמא נקט כותי וכ"ש נכרי ועכצ"ל מדדייק המקשה דלנכרי שרי עכצ"ל כמו שכתבתי לעיל דהי' פשיטא לי' להמקשה דמלאכת חוה"מ ד"ת ולכך הי' עדיף למינקט נכרי ואז הי' ידעינן דכ"ש כותי דיש חשש מ"ע על ד"ת מכח שליחות וא"כ מקושית המקשה דלעיל נודע לנו דמלאכת חוה"מ ד"ת בזה שפיר פריך הש"ס ות"ל משום לפ"ע היינו דאף א"נ דמיירי ביוכל לשכור שדה מנכרי דליכא לפ"ע אבל עכ"פ אחרי דס"ל דמלאכת חוה"מ ד"ת א"כ באיסור ד"ת נהי דליכא לפ"ע בכה"ג אכתי יש לאסור משום מסייע ומיושב הכל בס"ד ודו"ק ובני הרה"ג מ' חיים יחי' אמר ליישב קושית התוס' עפ"י מה שהעירו האחרונים לשי' הב"ח באו"ח סי' קס"ח לענין עני דאם יודעין בו שאינו נוטל ידיו אסור ליתן לו לאכול אבל בנוטל ידיו רק שיודעין שאינו מברך בהמ"ז מותר ליתן לו משום דלע"ע בשעה שנותנין לו אינו עובר איסור ומה שיעבור אח"כ מה לנו לעשות עיי"ש ומבואר דהיכי דאין המקבל עושה איסור מיד ל"ש לפ"ע וכדומה מצינו במשנה פ"ה ממעשרות בהא דלא ימכור אדם פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן ואם בכרו נוטל את הבכורות ומוכר השאר שלא באו עוד לעונת המעשרות אף דידוע שיבואו אח"כ לידי חיוב מעשר אפ"ה כיון דלע"ע עוד לא נתחייבו ליכא לפ"ע עיי"ש וה"ה הכא הרי הישראל משכיר לו השדה בזמן היתר א"כ אף אי ועשה בו הכותי מלאכה בחוה"מ מה לנו לעשות אז ושוב תיקשי מה פריך הש"ס ות"ל משום לפ"ע הא בכה"ג ל"ש לפ"ע אך כבר כ' הפמ"ג שם דהא דשיטת הב"ח דבאינו מברך בהמ"ז מותר ליתן לו כ"ז באינו מברך מחמת שהוא עם הארץ אבל באינו מברך מחמת רשעות גם בכה"ג שייך לפ"ע א"כ י"ל דעל מימרא דרשב"א לא הי' מצי הש"ס להקשות ת"ל משום לפ"ע משים דהמ"ל דהיכי דאינו עובר תיכף ל"ש לפ"ע ורק לבתר דקאמר הש"ס נכרי ציית כותי לא ציית וא"כ חשוב עושה מחמת רשעות דבכה"ג אף שאין העבירה תיכף ג"כ שייך לפ"ע שפיר פריך הש"ס או הכי ת"ל משום לפ"ע ומיושב קושית התוס' בס"ד עכת"ד ודפח"ח:

ט) יצא דגם בחפץ של ישראל ע"י עכו"ם אין לאסור מה"ת וגם מכח שליחות אין לאסור בנכרי דממנ"פ לשי' רש"י נהי דס"ל ובל"ע לחומרא מ"מ נשמע מהא דמבואר בש"ס אמירה לנכרי שבות דבמלאכת שבת ל"ש שליחות ולשי' התוס' כתובות הנ"ל דגם במלאכת שבת שייך שליחות וכ"ה שיטת הרי"ף ביצה די"ז דאף א"נ דאין קמחו נאסר אפ"ה בעי אקנויי קמחא דאל"כ שליח של אדם כמותו ומבואר דס"ל דגם בשבת ויו"ט שייך שליחות מ"מ לשיטתם שוב אשל"ע אף לחומרא וגם לשי' רש"י הא דלחומרא ישל"ע הוא רק מדרבנן דמה"ת אין חילוק בין לקולא בין לחומרא וכמ"ש בתוס' פסחים דס"ב דמה"ת לא אמרי' הואיל אפי' לחומרא וגם כבר כ' הראב"ן דהא דלרש"י ישל"ע לחומרא הוי דוקא בריבית כדי שלא והי' כל א' תולה מעותיו בנכרי והא דפירש"י הכא ומיחזי כשליחו כבר כתבתי הכוונה שיסברו שהנכרי עושה בציווי הישראל ועובר על אמירה לנכרי שבות ויהי' ראי' כשיטת הש"ך דגם בדרבנן חוששין למ"ע ואף לשי' הרמ"א דבדרבנן ל"ח למ"ע מ"מ י"ל בשבות דשבת גם הרמ"א מודה דשבות דשבת חמיר וכמפורש בסוכה דט"ז דשבות דשבת שיש בו סקילה חמיר ונהי דשבות דאמירה לנכרי דאסור לא נאמר דוקא באיסורי שבת אלא גם לגבי שאר איסורין ג"כ אמרי' הכי וכהא דאיבעיא בש"ס ב"מ ד"צ בחסום פי פרתו ודש בה ולשי' הר"ן והרא"ש שם כיון דלא נפשט האבעיא אזלינן לחומרא וכיון דדין זה נוהג גם בשאר איסורין וכבר הבאת לעיל דמידי שנוהג גם בשאר איסורון אז ליכא בשבת חומרא טפי משאר איסורין אפ"ה לשי' הראב"ד שכ' דכיון דלא נפשט האבעיא אזלינן לקולא וא"כ שוב דין דאמירה לנכרי ליכא רק בשבת ושפיר י"ל דשבות דשבת חמיר ובגוף שיטת המכילתא דע"י עכו"ם איכא איסור ד"ת מקרא דלא יעשה ובש"ס מבואר דאמירה לנכרי שבות י"ל דאם הנכרי עושה הדבר בציווי הישראל אז י"ל דיש איסור ד"ת אבל היכי דהנכרי אינו עושה הדבר ורק מכח הדיבור לחוד שהישראל נותן ציווי להנכרי בזה ליכא רק שבות והוי כהא דממצוא חפצך ודבר דבר ופירש"י ז"ל בע"ז ד"ו דהוי שבות וכן מצאתי בישי"ע סי' רע"ו שהרגיש בזה:

י) נחזור לדינא הנה בקבלנות דעת ר"ת להתיר בקבלנות דבתים ול"ח בזה למ"ע ולשי' ר"ת אף מלאכת מחובר בביתו של ישראל ג"כ מותר בקבלנות וגם במרחץ מדינא יש להתיר בין בשכירות בין בקבלנות ורק דאסור מכח מ"ע וטעמו כיון דלא קיי"ל כרשב"א ומותר בשדה ה"ה דבבית מותר בקבלנות אבל לשי' התוס' בבית גם בקבלנות יש איסור מכח:

מ"ע דיחשדו אותו שהנכרי הוא שכיר יום ושיטת הרמב"ם דגם בשדה אין להתיר רק בשכירות או באריסות אבל בקבלנות אסור והטעם נהי דניתלי באריסות מ"מ כשיתוודע להם שאינו באריסות שוב לא יתלו בקבלנות רק בשכיר יום ושפיר אין היתר רק באריסות או בשכירות ושכירות עדיף מאריסות משום דבשכירות ליכא להישראל שום הנאה ממלאכת העכו"ם ובמרחץ בקבלנות לשי' הט"ז ליכא איסור רק משום מ"ע ולשי' המג"א אסור מדינא משום דאם לא יחום היום יפסיד הישראל שכר איתי יום ובשדה לשי' הט"ז ליכא היתר רק מכח דיש תרי צדדים להקל חדא מכח אריסות וחדא מכח קבלנות אבל בבית דליכא טפי צד להיתר מאיסור שוב יש לחוש למ"ע והנה להלכה קיי"ל דמלאכת מחובר אי תלוש לצורך מחובר אף בביתו של נכרי ואפי' בקבלנות אסור משום מ"ע ובמרחץ י"ל דאסור מדינא ובשאר דברים איסורו רק משום מ"ע ובביתו של ישראל אף מלאכת תלוש ג"כ אסור מכח מ"ע והיכי דנתפרסם שהוא בקבלנות מפורש בש"ע להתיר והיינו במקום שהמנהג שרוב אנשי העיר עושים בקבלנות חשיב כנתפרסם והט"ז כ' דל"מ קבלנות אפי' בנתפרסם וכ' היא"פ דהוכחת הט"ז מדלא מהני אפי' בשדה ובאמת י"ל דז"א דשדה כיון דאין דרכו בקבלנות רק באריסות ואם יתוודע להם שאיני באריסות שוב לא יתלו בקבלנות רק בשכיר יום אבל היכי דדרכו בקבלנות שפיר י"ל דמועיל אם נתפרסם שהוא בקבלנות ודוקא במרחץ ושי' המג"א דאסור מדינא ל"מ נתפרסם אבל בשאר דברים דבקבלנות ליכא איסור זולת מכח מ"ע שפיר מועיל נתפרסם שהוא בקבלנות וז"ב:

יא) א"כ בנ"ד איכא ב' צדדי היתר א' כיון שהוא בביתו של נכרי וזה ל"ח כמו תלוש לצורך מחובר כיון דאין עשיית הנכרי לצורך מחובר של ישראל רק לסחורה ב' כיון דרוב סוחרי קרשים דרכם לשכור בקבלנות א"כ חשיב כנתפרסם וכבר כ' בשו"ת שב יעקב דסגי באם רוב דרכן בקבלנות אך באמת בצד היתר א' יש לפקפק דהא מפורש בש"ע דבמפורסם שהוא מלאכת ישראל כמו ספינה גם בתלוש ובביתו של נכרי ג"כ אסור וא"כ בנ"ד חשיב כמפורסם שהוא מלאכת ישראל ונהי שכ' המפורשים דדוקא בספינה כיון דנקרא עליו שם ישראל אסור אבל בדבר שלא קרא עדיין עליו שם ישראל אף במפורסם שעושה בשבילו שרי מ"מ י"ל בנ"ד דנקרא עליו שם ישראל אסור ונהי דעל גוף הקרש לא נקרא עליו שם ישראל מ"מ כיון דידוע בכל העור שהוא מסחר שלו אסור ובפרט די"ל דבנ"ד גרע טפי דבשלמא בנותן חפץ לבית האומן הרי י"ל אומן קונה בשבח כלי ושוב ל"ח כלל כעושה מלאכה בחפץ של ישראל אבל במחובר י"ל דל"ש אקבש"כ ע' מ"ש בנה"מ חו"מ סי' ש"ו א"כ בנ"ד דהחצר מושכר להישראל והוא מלאכת מחובר והכל יודעים דהפועלים המה שכורים מיהודי שפיר יש לחוש למ"ע:

יב) ובצד היתר ב' מכח דנתפרסם שהוא בקבלנות ובמידי דאסור רק מכח מ"ע מועיל נתפרסם ג"כ יש לעורר חדא כמ"ש הנוב"י דנהי דנתפרסם בכאן שהוא בקבלנות מ"מ אכתי יש לחוש לחשדא דאורחים וכמפורש ברמ"א סי' רמ"ד והנה הנוב"י כ' להעיר די"ל דל"ח לחשדא דאורחים רק בשבת ויו"ט ולא בחוה"מ ולכאורה יש להעיר מש"ס ע"ז דכ"א דתנן לא ישכור אדם לנכרי הא לכותי שרי הא כותי נמי קעביד מלאכה בחוה"מ וקשה שמא כוונת התנא גם בנתפרסם בעירו שהוא בשכירות ואפ"ה אסור מכח חשדא דאורחים ושפיר נקט דוקא נכרי דעושה איסור גם בשבת ויו"ט אבל כותי דאינו עובר רק בחוה"מ א"כ בנתפרסם שהיא בשכירות אין לאסור הואיל דבחוה"מ ל"ח לחשדא דאורחים אבל באמת בלא נתפרסם שהוא בשכירות שפיר גם בכותי אסור אך באמת י"ל לפמ"ש לעיל דבנכרי ל"ש איסור מכח שליחות רק מכח שבות ובכותי שפיר יש לאסור מכח שליחות א"כ י"ל דהא דכ' הנוב"י דבחוה"מ ל"ח לחשדא דאורחים קאי דוקא אנכרי אז שפיר יש לחלק בין שבת ויו"ט לבין חוה"מ דבשבת ויו"ט יש לחוש לחשדא דאורחים דהוי מ"ע אשבות אחד אבל בחוה"מ אי מלאכת חוה"מ דרבנן דהוי מ"ע על שבות דשבות שפיר אין לחוש ובאמת הנוב"י גופא כ' כן דאף לפ"ימ שהעלה המלמ"ל דגם שבות דשבות אסור ואפי' כשהוא מע"ש אפ"ה מ"ע בשבות דשבות לא חשדינן והא דבחוה"מ חשדינן גם כשהוא בקבלנות אפ"ה י"ל דלחוש לחשדא דאורחים דהוו חשש רחוק ל"ח כיון דיוכל להיות שיתוודע להם מקודם שהוא בקבלנות וכ"ז בנכרי אבל בכותי דיש לאסור מכח שליחות בכה"ג אף לחשדא דאורחים חוששין דחשש מ"ע מכח שליחות חמור מחשש מ"ע דשבות דאמירה לנכרי וצדקו דברי הנוב"י:

יג) והנה כת"ה העיר דלשי' הרמב"ם והר"ן אין היתר בשום קבלנות הואיל דההמון לא ודעו החילוק בין קבלנות לשכיר יום הנה אף דהפמ"ג העמיס כן בכוונת דברי הר"ן אולם לענ"ד הדבר תמוה דאין סברא לאסור דבר המותר מכח חשש שמא יסברו ע"ה על היתר שהוא איסור דבוודאי לא יחזיקו אותו לרשע ופשטות דברי הר"ן מורין דמיחזי כשכיר יום והיינו כסברת הר"מ המובא בתוס' דלפי שאינו נועל שכרו בגוף החפץ דומה לשכיר יום והכוונה דיטעו לומר שהוא שכור יום אכן בנתפרסם שהוא בקבלנות ל"ש דבר זה וגם מ"ש כת"ה דהא ביד העכו"ם לחזור מהקבלנות ז"א דכיון דידוע שאין הנכרי שכיר יום רק בקבלנות וא"כ עכ"פ שייך בזה עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד וא"כ לכאורה באם באמת הדבר נתפרסם שהוא בקבלנות הי' מקום להתיר והרי הנוב"י כ' דברחוב עכו"ם עכ"פ ל"ח לחשדא דאורחים וסגי בנתפרסם בעירו שהוא בקבלנות ונהי דלא הקיל שם רק בחוה"מ מ"מ מוכח שם מדבריו דגם בשבת הי' מקום להתיר אך באמת אכתי י"ל דההיתר מכח שהוא בביתו של נכרי ל"ש בנ"ד לפי שאין בעל החצר הוא האומן זולת פועלים נכרים השכורים מהישראל וחשוב כהשכיר לו הנכרי חצירו והוא עושה בו מלאכה גם בימי החול ובפרט לשי' רשב"ם ב"ב דפ"ה דחצר הנפקד קנוי להמפקיד א"כ מיקרי חצירו של ישראל דלשי' כמ"פ חצר המושכר קונה לשוכר כנודע ממחלוקת רש"י והרמב"ם ז"ל וא"כ בחצר של ישראל שוב יש לאסור מכח מ"ע:

יד) וגם בצד ההיתר מכח דנתפרסם שהוא בקבלנות מאן מפיס שרוב קוצצי קרשים הם בקבלנות ואף אם בעירכם הוא כן עפ"י רוב מ"מ כיון דיהי' מפורסים ג"כ לאורחים שהוא של ישראל שוב יש לחוש שמא יבואו שמה אורחים ממקומות כאלו שאין רובם דרכם בקבלנות וגם יש לאסור מחמת חה"ש כמ"ש במג"א סי' רמ"ד לענין הוצאת הזבל וע' שו"ת שאי"ע ח"ב סי' ס' ובשו"ת ח"ס חו"מ בהשמטות סי' מ"ג לענין עשיית ארון קודש בשבת ע"י נכרי עיי"ש ונהי דבמקום שיש רשות מן הממשלה לעשות מלאכה גם ביום אידם שוב ליכא חה"ש כמ"ש המג"א וכן כ' הנוב"י סברא זו לענין להתיר למכור בשר בז' ש"פ מחמת שבעיו"ט הי' יום אידם והשואל רצה לאסור מכח חה"ש והנוב"י כ' דל"ש בזה חה"ש לפי שגם הנכרי קונה מה שצריך לחגו עיי"ש אבל בוודאי דבעירכם ליכא רשיון לעשות מלאכה בפרהסיא ביום א' שהוא יום אידם ושוב בשבת יש לאסור מכח חה"ש ולכאורה הי' עצה לעשות שע"מ ונהי שכ' בשו"ת ד"ח סי' ז' דגם במכירה שייך מ"ע וכסברת התוס' פסחים דכ"א מ"מ י"ל התם יש חשש ד"ת שיאמרו שנהנה מחמץ בפסח אבל הכא רק חשש מ"ע איכא היינו דיחשדו אותו דעובר באיסור אמירה לנכרי וא"כ י"ל דוקא באם הוא באמת במלאכת ישראל נהי דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד מ"מ כיון דזה אינו מפורסם שפיר אסרו חז"ל אבל הכא ע"י מכירה דחשיב באמת חפץ של נכרי וליכא רק חשש מ"ע על איסור דרבנן בוודאי דאין לחוש ובפרט דאגוף סברת התוס' פסחים דכ"א הנ"ל וכ"ה בב"ח סי' תמ"ה כבר העירו מירושלמי פ"ק דפסחים דר"ח צוה לישראל למכור כותח הנפקד אצלו בשעה ה' עיי"ש ושוב הדבר פשוט דיש עצה להתיר ע"י שט"מ ואף דיש לחוש מכח החשש מכירה בהערמה מ"מ התינח אי מלאכה ע"י נכרי הי' אסור מה"ת הי' לנו לחוש לשי' התב"ש דבמידי ד"ת ל"מ מכירה בהערמה אבל לפי"מ דקיי"ל דמלאכה ע"י נכרי אסור רק מדרבנן א"כ בדרבנן ל"ש חשש מכח מכירה בהערמה וגם הא יש חולקים על התב"ש וגם כבר כו באשל אברהם דגם לשי' התב"ש דבד"ת ל"מ מכירה בהערמה אפ"ה הוי רק חומרא דרבנן אבל מה"ת גם מכירה בהערמה מהני א"כ מכ"ש היכי דהוי בקבלנות בוודאי דיש להקל וגם י"ל דוקא היכי דבעי המכירה מה"ת אז יש שיטות דל"מ מכירה בהערמה אבל הכא דליכא חשש רק מכח מ"ע ואין המכירה בא רק להוציא מידי חשש על עבירה דרבנן בכה"ג הדבר ברור דגם מכירה בהערמה מועיל עכ"ז אחרי דעל גוף ההיתר ע"י שע"מ בשבת יש הרבה מפקפקים ועיקר ההיתר כ' הד"ח דדמי להא דאומרין חטא א"כ הכא דאין ההפסד גדול כל כך פשיטא דקשה להתיר ע"י שע"מ ומעולם לא נהגו היראים לבנות בית בשבת ע"י שט"מ דהוי הערמה ניכרת ומכח היתר דקבלנות כבר כתבתי די"ל דל"ח כמו נתפרסם וגם יש חשדא דאורחים ואף שאין עובדין בביתו שדר בו מ"מ כיון דעובד שם גם בחול א"כ מפורסם לכל שהוא עסק שלו ושלא בהפסד גדול גם הד"ח החמיר ובכמ"ק מצינו בקעה מצאו וגדרו בה גדר ע' פסחים דנ"ב גבי בני ביישן עיי"ש ט"ס לדעתי קשה להתיר לחתוך הקרשים בשבת כנלע"ד בס"ד דינא:

ועש"ק וישלח תר"נ ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה