מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל
פתיחה · סימן לו
להרב הגאון המפורסי' פאר הדור וכו' כקש"ת מ' אברהם מנחם (שליט"א) ז"ל אבד"ק בראדי יצ"ו.
בדבר שאלתו באחד שנשא אשה בת ל"ה שנים וכבר עבר ז' שנים מיום שנשאה ועוד לא ילדה וכפי הנראה אשה זו לא תלד עוד אחר מלאת לה ארבעים שנים והבעל עוד לא קיים פו"ר וברצון כה"ג להתיר לו לישא אחרת עפ"י ק"ר וכה"ג נתייעץ עמדי להגיד חוו"ד בזה ואכתוב את הנלע"ד בזה:
א) והנה כה"ג הביא שיטות הסוברים דר"ג לא גזר במקום מצוה ורק ביבום אכתי יש לאסור משום דאפשר בחליצה וכ' כה"ג הסברא דלשי' הגה"מ בכתובות דחדר"ג ניתקן מכח קטטה וא"כ כמו דדחינן מצות יבום בשביל קטטה כמפורש בש"ס יבמות דמ"ד ובאה"ע סי' קס"ו דמשיאין לו עצה הוגנת ה"ה דיש לדחות מצות יבום בשביל החדר"ג דניתקן ג"כ מחשש קטטה עכת"ד באמת כבר הרגיש בזה בישי"ע אה"ע סוסי' קנ"ט דמה"ט דדחינן יבום מפני קטטה וה"ה דחדר"ג דוחה יבום מפני קטטה ועיי"ש שהעיר דלכאורה גם בח"ל פריך הש"ס דנימא עדל"ת ומשני גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ בחדר"ג לשי' הסוברים דלא הי' התקנה רק לכתחילה אבל בכבר נשאה אינו מחויב לגרשה ושוב תיקשי דנימא עדל"ת וכ' דכיון דרחמנא גופה אמרה דבאינו חפץ לייבמה עיקר הזיקה הוי לחליצה א"כ מכח החשש קטטה חשיב כאינו חפץ לייבמה ושוב ל"ש עדל"ת דליכא כלל מצות יבום בכה"ג ודוקא בח"ל דבעצם הרי חפץ בה וכהא דכ' הר"ן בהא דבלא הכיר בה שהוא ח"ל ואפ"ה צריכה גט והטעם משום דבאיסור אדם מתפייס וא"כ כיון דבעצם חפץ בה ורק מכח איסור אנו אומרין שלא לייבמה בכה"ג שפיר פריך הש"ס דנימא עדל"ת הואיל דבעצם חפץ בה אבל בחדר"ג דהוי מכח קטטה א"כ הרי אינו חפץ בה בעצם ושוב ליכא כלל מצות יבום ושפיר ל"ש עדל"ת עיי"ש:
ב) והנה כה"ג הביא קושית הגרעק"א בהא דלשי' הסוברים דר"ג לא גזר כלל במקום יבום ולשי' כמ"פ הטעם משום דלא גזר במקום מצוה ולא משום דאשה הקנו לו מן השמים וממילא התם הרי חזינן דאף ביאה שניה מותרת ואמאי בנשתטית אחר שנתרפאה חוזר הדבר לאיסורו ומדוע יהי' גרע מהא דהתם אף ביאה שניה מותרת עכת"ק והנלע"ד עפ"י מ"ש הר"ן לענין סתם יינם דאי לאו משום בנותיהן לא היינו גוזרין אטו יי"נ ממש רק אחר שאסרו חז"ל בשתיה משום בנותיהן א"כ הרואה לא ידע שיש בזה איסור מכח בנותיהן ויסבור שהוא יי"נ ממש ונטעה לומר דגם יי"נ ממש מותר בהנאה עיי"ש וכעין זו כ' בט"ז יו"ד סי' קט"ו סק"י לענין גילוי דאף במקום דל"ש חשש גילוי מ"מ בגבינות שיש טעם אחר לאסור נהי דלא קיי"ל כטעם הלז מ"מ הרואה וסבור שיש בזה טעם אחר לאסור ויסבור להתיר אף במקום שיש חשש גילוי דהרואה אינו יודע אם הלכה הוא דלא כאותו הטעם וכסברת התוס' ב"מ דט"ז דבדבר התלוי בפלוגתא ל"ש אדם יודע ובספרי ח"ב סי' ל"ד הארכתי בזה ולפ"ז י"ל בנ"ד באמת בנשתטית לא הי' בעי כלל היתר ק"ר כיון דכל חדר"ג הוא רק מכח קטטה וא"כ בנישתטית דאין נה דעת כלל א"כ עכשיו הרי ל"ש כלל החשש קטטה ורק די"ל דעכ"פ בעי ק"ר הואיל דיש שיטת חכמי ספרד דחדר"ג הוא משום מילתא דאיסור נהי דלדידן העיקר הוא מכח חשש קטטה וכמ"ש בשו"ת ד"ח אה"ע ח"ב סו' ל"ג אבל אכתי יש חשש מפני הרואין שיסברו דחדר"ג אינו מכח קטטה לחוד רק משום מילתא דאיסור ג"כ ומילתא דאיסורא הא שייך גם בנישתטית וכשיראו דבנשתטית מתירין אף בלי ק"ר יטעו להקל בכל החדר"ג לכך הוצרכו ק"ר גם בנשתטית ושוב לא יבואו לידי טעות וא"כ י"ל לפמ"ש בתוס' זבחים דל"ב דדוקא במחנה שכינה דשאר מצורע אסור וכאן הותר שייך לומר מגו דהותר לצרעתו אבל לענין מחנה לויה ל"ש לומר מגו לפי ששם מצורע לא נאסר מעולם עיי"ש ולפ"ז י"ל דוקא ביבום דגם בשעת יבום הרי הי' שייך הטעם דקטטה ואפ"ה הותר היבום ואינו מכח דחויה דהא בדחויה בעי שיהי' בעידנא והכא י"ל דל"ח בעידנא דהחדר"ג עובר מיד ומ"ע דיבום עכ"פ ליכא רק בגמ"ב וכמ"ש בתוס' גיטין דמ"א ואף א"נ דחדר"ג דהוי רק ד"ק חשיב קיל ושוב י"ל דבכה"ג לא בעי בעידנא וכסברת התוס' פסחים דנ"ט דמחמור לקל לא בעי בעידנא מ"מ אכתי י"ל דחדר"ג דהוי לטובת האשה ל"ש עדל"ת דדמי לגזל דל"ש עדל"ת וע"כ דאינו מדין דחויה רק הותרה ממש והיינו דר"ג לא גזר כלל במקום יבום שפיר י"ל מגו דאישתרי ביאה ראשונה ה"ה ביאה שניה וראי' לזה דלהמתירין ביאה שניה ביבום אינו מכח דחויה רק הותרה מהא דבח"ל לא אמרי' עדל"ת משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואמאי לא נימא כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר וע"כ כמ"ש בתוס' יבמות ד"ח ובדף כ' דהיכי דהוי רק מכח דחויה לא אמרי' כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר אבל היכי דהוי הותרה שפיר אמרי' כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר ומדחזינן ביבום דגם ביאה שניה מותרת ע"כ דאינו מטעם דחויה רק הותרה אבל בנשתטית דבשעה שנשא השניה לא הי' שייך כלל החשש קטטה דאז הראשונה לא היתה בת דעת כלל ונהי דגם בנשתטית בעי ק"ר מ"מ עיקר הטעם כדי שלא יבואו להקל בכל החדר"ג אבל עכ"פ גוף החשש קטטה ל"ש אז ורק דעכשיו אחר שנתרפאה נתעורר החשש קטטה א"כ בכה"ג ל"ש לומר הואיל ואישתרי כיון אז בשעה שהיתה נשתטית לא הי' שייך כלל חשש קטטה ושוב לא הי' שייך אז האיסור כלל ושוב ל"ש לומר מיגו דאשתרי כיון דאז לא הי' שייך כלל החשש קטטה וכסברת התוס' זבחים הנ"ל וז"ב:
ג) ונהי דיש להעיר לרבא בזבחים דל"ב דרק בדחויה אמרי' מ"ל חד דחויה מ"ל ב' דחויות א"כ אדרבה טפי הי' לנו לומר מיגו דאידחי במידי דהוי מכח דחויה אך באמת ז"א דדחיית ל"ת לא דמי כלל לדחיית טומאה דהרי חזינן דאין עדל"ת שיב"כ והכא נדחה טומאת הגוף שהוא בכרת לגבי ק"צ וע"כ דהתם הוא ענין אחר דגזה"כ דטומאה נדחה מקרא דבמועדו או מקרא דאיש ורק דפליגי ר"י ור"ש דר"י סובר כיון דגזה"כ גבי טומאה דנדחה חשוב הותרה ור"ש סובר כיון דהוי ענין מקרה חשוב רק דחויה וכמ"ש בשו"ת עט"ח או"ח סי' ד' ליישב דברי הכ"מ פ"ב משבת מהא שתמהו עליו מש"ס יומא דמ"ז עכ"פ מבואר דדחיית טומאה גבי ק"צ אינו כמו דחיית עשה לל"ת ושפיר סובר רבא התם מ"ל חד דחויה מ"ל ב' דחויות אבל דחיית עשה לל"ת הרי חזינן דבעי בעידנא ולכ"ע עכ"פ בעי שיהי' הכשר מצוה ושוב שפיר י"ל בביאה שניה דלא הוי אף חלק מן המצוה דלא נדחה ושפיר י"ל בחדר"ג דל"ש עדל"ת וע"כ צ"ל בטעם המתירין במקום יבום משום דר"ג לא גזר כלל במקום מצוה וחשיב הותרה ממש בכה"ג שפיר י"ל דהואיל ואישתרי אישתרי לגמרי וגם י"ל דאף דס"ל לרבא דבדחויה אמרי' מ"ל חד דחויה מ"ל ב' דחויות מ"מ בעו עכ"פ שיהי' באים שני הטומאות כאחד היינו שיהי' עכ"פ שניהם רגע א' בב"א ושפיר י"ל הואיל דנדחה שם טומאה א' ה"ה דנדחה שם טומאה השניה אבל היכי דאינם בב"א אף רגע א' בכה"ג ל"ש לומר מגו דאשתרי הואיל דבשעת ביאה שניה כבר הביאה ראשונה אונו בעולם ורק דנרצה לומר כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר בזה כבר כ' התוס' דבמידי דהוי דחויה ל"ש לומר כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר וז"ב ועוד יש להביא ראי' דהמתירין אינו מכח דחויה רק דחשיב הותרה הואיל דכבר כ' בספר תורת גיטין דל"ש עדל"ת בחדר"ג משום דגם אשתו עוברת ואין לה לעבור בחדר"ג בשביל עשה דידי' וכמ"ש בתוי"ש כתובות ד"מ ובאמת כבר העירו הכפ"ת והפנ"י בהא דפריך בש"ס גבי יבום דנימא עדל"ת וקשה לשי' הסוברים דעשה דיבום ליכא באשה א"כ ל"ש עדל"ת דאין לה לעבור בלאו בשביל עשה דידי' וע' במנ"ח מצוה א' מ"ש בזה אבל בחדר"ג דהוי גם על האשה ולא כשיטת הלק"ט המובא בבאה"ט אה"ע סי' א' והעשה דיבום הרי ליכא על האשה נשי' כמ"פ ושוב ל"ש עדל"ת וע"כ דהמתירין במקום יבום הוי משום הותרה ושפיר י"ל כוון דגם בביאה הראשונה הי' שייך הטעם דקטטה ואפ"ה הותרה ושוב שפיר אמרי' כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר והר"ז דומה לכה"ד שנשא אלמנה ונתמנה אח"כ להיות כה"ג וז"ב:
ד) וכה ראיתי בשו"ת ח"ס או"ח סי' פ"ה שכ' ג"כ דדחיית טומאה לא דמי לדחיית עשה לל"ת במה שהעיר שט לרבא דסובר דבמידי דהוי הותרה לא אמרי' מגו דאשתרי א"כ לשיטתו אין לומר ג"כ מתוך שהותרה לצורך וכו' ומה"ט לרבא בעי דוקא צורך קצת ולפ"ז העיר בהא דקאמר בש"ס מנחות דע"ב שאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת והרי בהותרה לא אמרי' מגו ועכצ"ל דדחיית טומאה נא דמו לדחיית קרבנות בשבת וה"ה לדחיית עשה לל"ת עיי"ש ובזה י"ל ג"כ מה שהעירו המפורשים בש"ס מנחות הנ"ל דפריך דהקטר חלבים יהי' אסור בשבת משום דאפשר בלילה וקשה מש"ס פסחים דנ"ט דמבואר דמותר להקטיר בלילה כשניתותרו ופירש"י משום דראוי מבע"י וא"כ בשבת דאסור ביום שוב גם בלילה אסור משום עשה דהשלמה עכת"ק ולכאורה י"ל דלפי"מ דס"ד דהש"ס דהקט"ח של שבת אדו"ש וע"כ דעל הקט"ח של שבת לא נאמרה עשה דהשלמה א"כ ממילא בלילה חשיב זמנו וכה"ג כ' בתוס' מנחות דנ"א ודצ"ה דאי לחה"פ אדו"ש ע"ש חשיב זמנו וחוץ לזה י"ל דא"נ דאסור להקטיר בלילה מכח עשה דהשלמה שוב הי' חשיב לא אפשר ושוב מהראוי לומר דידחה שבת ושוב שפיר חשוב ראוי מבע"י ושוב שפיר מותר להקטיר בלילה ושוב שפיר א"צ לדחות שבת ואף דא"נ דאדו"ש שוב נא והי' ראוי מבע"י ושוב יהי' אסור להקטיר בלילה ושוב מהראוי שידחה שבת אבל עכ"פ איך אפשר לומר שידחה שבת דהרי א"נ דדו"ש שוב יהי' מותר להקטיר בלילה ושוב מהראוי לאסור להקטיר בשבת דכל היכי דההיתר כרוך באיסור ואיסור בהיתר אזלינן לחומרא כמ"ש בתוס' פסחים דכ"ו וב"מ ד"ל וז"ב:
ה) והנה כה"ג העיר דאף א"נ דר"ג גזר גם במקום מצוה אפה היכי דלא קיים פ"ו י"ל עדל"ת באמת ז"א דבכה"ג ל"ש עדל"ת משום דניתקן לטובתה ובגזל ל"ש עדל"ת והמתירין אינו מטעם דחויה רק הותרה דלא גזר כלל בכה"ג:
ו) והנה כה"ג הביא דברי התוס' גיטין דמ"א דל"ש עדל"ת משום דל"ח בעידנא והביא דברי הטו"א ריש חגיגה שהעיר שדברי התוס' סותרים א"ע לדברי התוס' יבמות ד"צ והאריך בזה בפלפול נחמד ולענ"ד נראה ליישב הכל ונקדים מה שהעור עפי"מ דהקשה בתוס' דהא יוכל לישא ממזרת ותירצו דאין תקנה להרבות ממזרים בישראל והרי דבר זה וודאי דאינו רק מדרבנן וא"כ מה"ת אכתי אפשר שישא ממזרת ושוב ל"ש עדל"ת עכת"ד, ולכאורה יש להעיר לשי' התוס' מנחות ד"מ דהא דבאפלק"ש לא דחי הוי רק מדרבנן אכתי י"ל עדל"ת ואי דמה"ת אפשר שישא ממזרת מ"מ מה"ת גם באפלק"ש דחי ואי דמדרבנן לא דחי באפלק"ש מ"מ מדרבנן ל"ח אפלק"ש דהרי אין להרבות ממזרים וצ"ע להבין דבריו ונקדים מה שהעיר ח"א ביבמות ד"ה דיליף הש"ס עדל"ת שיב"כ מאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו טעמא דכתב רחמנא הא לא"ה דחי מאי לאו בשחיטה ובישול ומשני לא בלאו דמחמר והעיר לשי' הסוברים דמחמר אינו נוהג בבהמת אחרים או בבהמת הפקר א"כ למ"ל קרא דכיבוד או"א אינו דו"ש בלאו דמחמר הרי אפלק"ש ע"י שיפקיר הבהמה ואין לומר דבעי קרא בגוונא דאביו צוה לו לחמר דוקא אחר בהמתו ז"א דא"כ מאי משני הש"ס מה להנך שכן הכשר מצוה וכ' התוס' הכוונה משים דבשעת עבירת הל"ת אכתי לא מקיים המצוה עד שיביא הגוזלות ואי הי' מיירי בכה"ג א"כ בזה שמחמר ג"כ איכא קיום מצוה וע"כ דלא מיירי בכה"ג ושוב תיקשי הרי אפלק"ש ע"י שיפקיר הבהמה עכת"ק והנה לכאורה בלא"ה א"א לומר דמיירי שצוה נו אביו לחמר דוקא אחר בהמתו מדכ' הרשב"א שם דעיקר מצות כיבוד אב הוי רק במידי שיש הנאה לאביו כגון הבאת גוזלות אבל בצוה לו אביו דבר דלית בו הנאה ליכא מצות כיבוד וא"כ בזה שצוה לו אביו לחמר דוקא אחר בהמתו הרי לאביו באמת ליכא שום נ"מ אם יחמר אחר בהמתו או אחר בהמת אחרים ושוב בכה"ג ליכא מצית כיבוד ושוב הדרא קושיא לדוכתא למ"ל קרא דכיבוד אב אדו"ש בלאו דמחמר הא אפלק"ש ע"י שיפקיר הבהמה אך לשי' התוס' מנחות הנ"ל דמה"ת אף באפלק"ש ג"כ דוחה לק"מ אולם כבר כ' הישי"ע דדברי התוס' קאי רק אכלאים בציצית דכתובה בצידה והוי הותרה אז אף דאפלק"ש ג"כ דוחה אבל היכי דלא כתיבה בצידה דהוי רק דחויה אז גם מה"ת נא דחי באפלק"ש ובזה והי' ניחא שני דברי התוס' ולא יסתרו דברי התוס' מגיטין דמ"א ליבמות ד"צ דביבמות דקאי אכלאים בציצית שפיר כתבו די"ל דל"ח בעידנא ואפ"ה דחי הואיל דהוי הותרה ובהותרה דחי אף אי נ"ח בעידנא כמו דדחי אף היכי דאפלק"ש אבל בגיטין דקאי רק לענין דחויה דאז לא דחי היכי דאפלק"ש וה"ה דלא דחי היכי דאינו בעידנא וז"ב:
ז) ובזה יש לפרש דברי הירושלמי בהא דהקשה במצה של חדש דנימא עדל"ת ומתרץ משום דלא כתיבה בצידה ולכאורה הדבר צ"ב דהא כבר נשמע דעדל"ת אף היכי דאינו כתיבה בצידה ובזה ניחא דלכאורה הי' קשה להירושלמי קושית המפורשים דבלא"ה נ"ש עדל"ת משום דל"ח בעידנא דאיסור יש גם בח"ש ומ"ע אינו רק בכזית ורק לשי' התוס' יבמות הנ"ל דכלאים בציצית ג"כ ל"ח בעידנא ואפ"ה דחי וע"כ הטעם או דהכשר מצוה הוי בעידנא כמ"ש הרנב"ר בנמ"י ב"מ ד"ל או כסברת פסקי תוס' זבחים דצ"ז דהיכי דא"א בע"א דחי אף כשאינו בעידנא ושוב גם במצה הי' דוחה אף כשאינו בעידנא ממש ולזה משני בירושלמי דוקא בכב"צ דחשיב הותרה שפיר דחי אף דל"ח בעידנא אבל במצה של חדש דרק מכח דחויה קאתינן עלה שפיר לא דחי הואיל דל"ח בעידנא וז"ב:
ח) ועוד י"ל בביאור דברי הירושלמי לפי"מ דמפורש בחולין דק"ג לענין טריפה אי מצי לחול אאיסור אמ"ה דלחד מ"ד מידי דחל אחלב ה"ה דחל אאמ"ה ואידך שאני חלב דהותר מכללו וחשיב קיל והנה בתוס' יבמות ד"ה כ' דהא דכלאים ל"ח הותר מכללו אצל בגד"כ משום דהוי רק דחויה וכבר תמהו המפורשים איך ס"ד בחדש לומר עדל"ת הא אם יתחמץ לא והי' איסורו משום ב"ת חמץ וכהא דפסחים דל"ה ורק אי חדש לגבי מצה הו' בגדר הותרה א"כ הי' איסור חדש חשיב קיל ושוב הי' יכול איסור חמץ לחול עליו, אבל כיון דהוי רק דחויה א"כ ל"ח הותר מכללו וכהא דכלאים לגבי בגד"כ ושוב אם יתחמץ אכתי יהי' מונח עליו איסור חדש ושוב לא יהי' חשיב איסורו משום ב"ת חמץ ושפיר לא יוכל לצאת בה מ"ע דמצה וא"כ י"ל דזה כוונת הירושלמי דכיון דאינו כתיבה בצידה ושוב חדש לגבי מצה ל"ח הותרה רק דחויה ושוב ל"ח הותר מכללו ושוב לא יוכל האיסור חמץ לחול עליו ושפיר אינו יוצא בה מ"ע דמצה וז"ב:
ט) יצא דה"ה לענין אפלק"ש ג"כ יש חילוק בין מידי דהוי דחויה לבין מידי דהוי הותרה ממש ולכאורה בהא דפריך הש"ס וניגמור מהכא דלא דחי ולא מסיק אדעתיה דשאני הכא דל"ח בעידנא ממש ועכצ"ל דבאמת הקשה בתוס' דהכא איכא לתו"ע ותירצו דס"ד דסברת הוקש כבודם לכבוד המקום מהני אף לדחות לתו"ע וא"כ י"ל כיון דהכא ס"ד דידחה אף לתו"ע מכח הוקש כבודם ושוב ע"כ דא"צ למילף משום דוכתא ורק שדוחה מצד הסברא וא"כ כמו דהי' ס"ד דסברא זו מועיל אף לדחות לתו"ע וה"ה דס"ד דדחי אף כשאינו בעידנא ורק אחר דדחה הש"ס דסברא זו ל"מ שיהי' חשיב בכלל הותרה ממש שוב בעי בעידנא ושפיר קאמר מה להנך שכן הכשר מצוה הכוונה דנלמד מכב"צ ולא דמו להתם דשם כתיבה בצידה אבל הכא דהוו רק דחויה שפיר בעי שיהי' בעידנא ממש ולפי"ז א"ש הכל דלפי ס"ד דהש"ס דדחי מכח סברת הוקש כבודם ולא ילפינן משום דוכתא ורק דדחי מצד הסברא א"כ בוודאי דהי' חשיב הותרה מדס"ד דדחי אף ללתו"ע וגם דחי אף כשאינו בעידנא ממש וה"ה דס"ד דדחי אף באפלק"ש דבמידי דהוי הותרה אף באפלק"ש נמי דחי וז"ב:
ובפשיטות י"ל קושית החכם הנ"ל שהקשה הרי אפלק"ש ע"י שיפקיר הבהמה והנלע"ד דבעי קרא אליבא דמ"ד דהגל"מ כממון דמי ולשי' הט"ז סי' ת"מ גם בבעין אמרי' דהגל"מ כממון דמי עי' בקצה"ח סי' שפ"ו ובספר ב"ט מ"ש בזה וכבר כ' בשאג"א סי' ע"ז דחמץ שקע"א לא מצי להפקיר דמאי יועיל ההפקר הרי גוף הדבר באמת אינו שלו ורק דהאחריות משוי לי' קנין א"כ הרי גם אחר ההפקר אכתי והי' קאי באחריותו ולפ"ז י"ל דבעי קרא במי שיש לו בהמה של חבירו בתורת שומר דחייב באחריות ואין לו בהמה אחרת להביא גוזלות וא"כ למ"ד דהגל"מ כממון דמי עובר בלאו דמחמר ובכה"ג ל"ש לומר דחשוב אפלק"ש בהיתר ע"י שיפקיר הבהמה ז"א דגם עכשיו גוף הבהמה אינו שלו ורק דעובר מכח זכות אחריות וזכות זה הרי והי' נשאר לו גם אחר ההפקר ושפיר בכה"ג בעי קרא דכיבוד אדו"ש ודו"ק היטב:
י) ובזה יש לפלפל בש"ס בכורות די"ב בהא דהמפריש שה לפדיון פ"ח ר"א אומר חיוב באחריות ורבנן ס"ל דא"ח באחריות ואם מת הפ"ח קודם שנתן השה לכהן ר"א אומר הפ"ח יקבר והשה של הבעלים ולרבנן השה לכהן ופירש"י דלר"א כיון דחיוב באחריות לא זכה עוד הכהן בהשה ושפיר במת הפ"ח א"צ ליתן השה לכהן ולכאורה צ"ע לפי"מ דקיי"ל בקדשים שחיוב באחריות אפ"ה א"צ לשלם דו"ה בגנבו למ"ד דהגל"מ לאו כממון דמי ובפרט דמבואר בפסחים ד"ו דבאיתא בעינא לכ"ע דהגל"מ לאו כממון דמי ונהי דבחמץ עובר בב"י בקע"א התם הטעם מקרא דלא ימצא וכמ"ש ביד אפרים סי' ת"מ ואף א"נ כשיטת הט"ז דגם בבעין איכא למ"ד דדהגל"מ כממון דמי מ"מ הא חזינן דיש חיוב מעילה אף בקדשים שחייב באחריותו ואפי' לר"ש בש"ס מעילה די"ט ונשמע דעכ"פ חשוב הדבר של הקדש ורק דחשוב כאילו יש גם להמקדיש חלק בו אבל עכ"פ חשיב השה של כהן תיכף משעת הפרשה מדהועיל להפקיע האיסור הנאה מהפ"ח וא"כ אמאי במת א"צ ליתן השה לכהן אך י"ל עפי"מ דמבואר בבכורות די"ח דישראל שיש לו רועה כהן אמרי' אקנוי אקני לי' מקום בחצירו וזוכה עי"ז בוולדות וחשוב כחצר שלו ועיי"ש בריט"א שכ' דהשימוש משוי לי' קנין בהחצר וע' קצה"ח סי' קפ"ט ונודע שיטת הגאונים דחמצו של ישראל ברשות עכו"ם ובאחריות עכו"ם אינו עובר בב"י משום ק בבתיכם והעיר הב"ט דגם היכי דהאחריות הוא על המפקיד ג"כ לא והי' עובר משום דל"ח בבתיכם וכ' דכבר העיר ברא"ש די"ל דע"י שהשאיל לו מקום להניח בו חמצו שוב מיקרי ביתו של המפקיד ורק אם הנכרי קע"א אז לא השאיל את המקום למפקיד דהרי צריך המקום בעבורו שלא יאבד החמץ ולהתחייב. אחריות ושפיר אין המפקיד עובר אבל אם המפקיד הי' במקבל אחריות שוב הי' נקנה המקום להמפקיד ושוב הי' מיקרי בבתיכם עכת"ד ובתוס' בכורות די"ח מוכח דע"י הקנאת החצר להרועה חשוב כאילו הרועה מוחזק ולכאורה י"ל דגם בהפריש השה ומת הפ"ח יש אומדנא דאדעתא דהכי שומות הפ"ח לא הי' מפריש השה לפדותו ורק די"ל כיון דפודהו בשה כל דהו שוב ל"ח בכלל אומדנא ברורה די"ל דבעד דבר מיעוט לא רצה להכניס א"ע לבית הספק מכח חשש שמא יבוא לידי תקלה להשתמש בהפ"ח ולעבור ס' איסור תורה וכיון דעכ"פ משעת הפרשה פקע הא"ה מהפ"ח ונעשה השה של כהן שוב א"א להפקיע זכותו מספק וכסברת הרשב"א דבס' בתנאי לענין מכירת קרקע לא מוקמינן בחמ"ק משום דלא אתי ס' תנאי ומבטל מכירה וודאי ע' מלמ"ל פט"ז מטוען וכ"ז אם תוכף זכה בו הכהן קנין גמור ועי"ז נקנה לו מקום שעומד בו השה וחשיב כעומד ברשות הכהן לגמרי ושוב מס' א"א להפקיע זכותו אבל אם עדיין לא זכה בו הכהן וחשיב בעומד עוד ברשות הבעלים שוב מועיל האומדנא לבטל זכותו של הכהן כיון דהבעלים חשיבי מוחזקים וא"כ י"ל דלרבנן דאינו חייב באחריות השה א"כ תיכף נקנה מקום עמידת השה לכהן שוב ל"מ אומדנא לבטל זכית הכהן אבל לר"א דבעלים חייבים באחריות השה א"כ נהי דהשה חשוב לגמרי של הכהן מ"מ עכ"פ לא הקנו לו הבעלים מקום עמידת השה דהא משתמר לצורך הבעלים כדי שלא יאבד ויתחייב באחריות וכיון דהוי כאינו עדיין הבעלים מוחזקים בו ע"י מקום עמידת השה דחשיב חצירו שפיר מהני אומדנא לגרע זכות הכהן כיון דהכהן ל"ח מוחזק ובאמת גוף השה י"ל דהוי של כהן ואפי' לר"א מ"מ זכות אחריות של הבעלים לא מפקיע קנינו של הכהן בהשה ורק כיון דהכהן ל"ח מוחזק מועיל האומדנא לגרע זכותו וז"ב בס"ד ודו"ק:
יא) נחזור לפשטות דברי התוס' דמה"ת הא יש עצה שישא ממזרת ומדרבנן שוב אין להרבות ממזרים א"כ ל"ש עדל"ת כיון דאפלק"ש מה"ת ונהי שכתבתי לעיל די"ל ממנ"פ מה"ת דחי אף באפלק"ש ולענין דרבנן הא מדרבנן שוב אאפלק"ש מ"מ כבר הבאתי די"ל דוקא במידי דהותרה אז מה"ת דחי אף באפלק"ש אבל במידי דהוי רק דחויה שפיר אף מה"ת לא דחי באפלק"ש י אך באמת י"ל לפמ"ש האחרונים בהסבר הענין דעדל"ת משום דאונסא כמאן דלא עבר על הל"ת אבל אונסא כמאן דעביד לא הוי כמפורש בירושלמי פ"ג דקידושין וא"כ י"ל דגם באנוס מכח איסור דרבנן נמי חשיב אנוס וכמ"ש בתוס' שבת ד"ד ובכ"מ פ"ו מהחו"מ וכהא דש"ס כתובות ד"ב דבאנוס בתקנתא דרבנן אינו מעלה לה מזונות וכעין זו כ' בתוס' מגילה ד"ט דהיכי דהוי בתקנת ב"ד אין להקפיד שיהי' חשוב בכלל מחוסר בגדים ולזה מוכרח לומר משום דמעלין בקודש ונשמע דכיון דאנוס מכח הדרבנן ל"ח בכלל מחוסר בגדים יצא דבהא דעדל"ת יש ב' טעמים או דהוי גזה"כ או מטעם אנוס ונ"מ בין הטעמים י"ל דא"נ מכח גזה"כ שפיר י"ל דהיכי דעכ"פ מה"ת אפלק"ש לא דחי אבל א"נ מטעם אנוס אז אף דאפלק"ש מה"ת אכתי דחי הואיל דעכ"פ מדרבנן אאפלק"ש א"כ אכתי מיקרי אנוס מכח הדרבנן והנה כבר הבאתי בספרי ח"ב סי' ג' דבהא אי עדל"ת שיב"כ או לו ג"כ תלוי בזה דאי הטעם מכח גזה"כ שפיר בל"ת שיב"כ לא דחי אבל אי הטעם משום אנוס אז אף לל"ת שיב"כ נמי דחי וכבר כ' בספר הכריתות דכ"ע ס"ל עדל"ת שיב"כ זולת רבא ביבמות ד"ח דס"ל להדיא דאין עדל"ת שיב"כ נשמע דלדידן עדל"ת מטעם אנוס אבל לרבא הוא מגזה"כ וא"כ לדידן דהוי מטעם אנוס אז אם עכ"פ מדרבנן אאפלק"ש א"כ אכתי חשוב אנוס ושפיר דחי ושוב שפיר הקשו בתוס' דנימא עדל"ת ול"ש לומר משום דאפלק"ש לישא ממזרת ז"א דכיון דעכ"פ מדרבנן אאפלק"ש שוב חשיב אנוס ושוב י"ל עדל"ת וע"ז תירצו דל"ח בעידנא וכ"ז לדידן אבל התם ביבמות ד"צ דקאי לרבא עי' ברש"י שם אמר לי' ר"ח לרבא ולרבא לשיטתו דעדל"ת הוא מגזה"כ א"כ היכי דאפלק"ש מה"ת שוב ל"ש עדל"ת וא"כ לשיטתו קושית התוס' דנימא עדל"ת לק"מ הואיל דאפלק"ש מה"ת שוב ל"ש עדל"ת וא"כ לשיטתו קושית התוס' דנימא עדל"ת לק"מ הואיל דאפלק"ש מה"ת שישא ממזרת ושוב לרבא לא נשמע כלל דבכה"ג לא ידחה מכח דל"ח בעידנא ושוב לשיטתו שפיר כ' התוס' דכב"צ ל"ח בעידנא ואפ"ה דחי כיון דלשיטתו לא נשמע כלל דבכה"ג לא יהי' דחי מכח דל"ח בעידנא וז"ב בס"ד ודו"ק:
יב) וראיתי לכה"ג שכ' ליישב שיטת רש"י מנחות ד"מ דכב"צ אסור הטעם משום דב"ש לשיטתו דאין שאלה בנזירות ושוב יש ללמוד מראשו דנזיר דעדל"ת וס"ל כר' יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכי דמוכח ומופנה ושפיר כב"צ אסור דאין להתיר מכח עדל"ת הואיל דנשים פטורות מציצית א"כ הוי עשה שאש"ב ומראשו דנזיר אין ללמוד רק לעשה הש"ב עכת"ד הנה בגוף דבריו באמת כבר הרגיש בתוס' מנחות שם דב"ש ס"ל כמאן דיליף עדל"ת מראשו אולם בגוף דבריו דלב"ש אין להתיר בכלאים בציצית מכח עדל"ת כיון דהוי אש"ב באמת לפמ"ש בתוס' יבמות ד"ו נשמע דמאן דיליף עדל"ת מראשו סובר באמת דנשים חייבות בציצית וא"כ הא י"ל דאי ב"ש יליף עדל"ת מראשו וסבור ג"כ דנשים חייבות בציצית וראי' מדחזינן דבמנחות כ' התוס' רק דהא דלא מתירין בכב"צ משום עדל"ת משום דאפלק"ש בצמר ואמאי לא כ' משום דציצית חשיב אש"ב וע"כ דכיון דיליף עדל"ת מראשו שפיר גם לב"ש נשים חייבות בציצית וכמ"ש בתוס' יבמות הנ"ל וא"כ אזדא דברי כת"ה וחוץ לזה לפמ"ש בספר פרדס דוד דלב"ש דל"ל מתוך יש ללמוד עדל"ת מהא דגילתה התורה בש"ק דלא דחי יו"ט וכקושית התוס' יבמות ד"ה דלשיטתם ל"ש תירוץ התוס' שם וגם למ"ד נדונ"ד אין קריבין ביו"ט ג"כ ל"ש תירוצם וכמ"ש התוס' בעצמם שם וא"כ לב"ש שפיר יש ללמוד עדל"ת מש"ק וא"כ הרי שריפת נותר אינו רק ביום וגם בשאר קדשים פסולים רבו הפוסקים דאינו נשרף בלילה ע' בשעה"מ הלכות פסוהמ"ק הלכה ה' ובשו"ת נובי"ת או"ח סי' צ"ו ובצל"ח פסחים דכ"ח ויוצמח דשריפת נותר חשוב מעשהז"ג ונשים פטורות ויוצמח דלב"ש דל"ל מתוך ושוב לשיטתו יש ללמוד עדל"ת מהא דגילתה רחמנא בש"ק דלא דחי ושוב והי' נשמע דאף בעשה שאש"ב נמי אמרי' דדחי הואיל דש"ק נמי הוו מעשהז"ג ונשים פטורות ומהתם ילפינן דבעלמא עדל"ת ושפיר נשמע מהתם דבעלמא אף עשה שאש"ב נמי דחי ובאמת י"ל כסברת כת"ה דלב"ש עשה שאש"ב לא דחי ואי דהעירותי דמהא דש"ק נשמע דלב"ש אף עשה שאש"ב נמי דחי הואיל דנשים פטורות מש"ק בזה י"ל לפי מה דהקשו בתוס' קידושין דל"ד דלישרפינהו ע"ו נשים ומוכח דס"ל להתוס' דנשים חייבות במצות ש"ק ושוב שפיר י"ל כדברי כת"ה אולם כבר העיר שם הפנ"י אקושית התוס' דהרי נשים אינם חייבות במצות ש"ק משום דאש"ק בלילה ואף לפי דברי המנ"ח מצוה קמ"ג שהוכיח מרמב"ם פ"ז ממעה"ק דבשאר קדשים פסולים שורפין בלילה אבל נותר וודאי דאינו נשרף רק ביום ושוב עכ"פ שריפת נותר חשיב מעשהז"ג ונשים פטורות וגדולה מזו כ' הב"ט דאין התוס' בקידושין שם סוברים דש"ק אינו בלילה והא דהקשו לישרפינהו ע"י נשים מיירי בת"ע דבזה שורפין גם בלילה ושפיר ל"ח מעשהז"ג אבל ש"ק ובפרט שריפת נותר לכ"ע חשוב מעשהז"ג ונהי דנודע מ"ש הטו"א דמה דמיפסקו לילות מימים ל"ח מעשהז"ג אבל עכ"פ מפורש להדיא בתוס' קידושין דכ"ט דבמידי דאינו נוהג בלילה שפיר חשיב מעשהז"ג וא"כ אחרי דש"ק אינו נוהג באשה וכיון דמש"ק נלמד לב"ש דעדל"ת בעלמא שוב נשמע דגם עשה שאש"ב נמי דחי לב"ש ואזדא דברי כה"ג בזה וז"ב נחזור לדינא שיטת רוה"פ דר"ג לא גזר במקום מצוה ומוכח בשו"ת ד"ח דמדינא אף ק"ר א"צ בזה ורק מצד המנהג בעי ק"ר:
יג) וראיתי לכה"ג שכ' צד להקל בנ"ד מכח דאף להמחמירין בשהה י"ש ולא ילדה דתולין בעין חו"ל והסברא דחוששין שמא לא יוליד גם מאחרת ונהי דרוב יולדין גם בחו"ל מ"מ הא רוב נשים מתעברות ויולדות וזו מדחזינן שיצאה מן הרוב שוב יש לחוש ג"כ דעון חו"ל גורם שגם מאחרת לא יוליד בנים בחו"ל אבל בנ"ד דעדיין היא תוך י"ש אכתי לא יצאה מן הרוב ושוב שייך ג"כ הרוב דרוב יולדין גם בחו"ל ובוודאי מאחרת יוליד עכת"ד באמת כבר הרגיש בסברא זו בשו"ת בי"ש אה"ט סי' ע"ז אך לענ"ד י"ל דבנ"ד בלא"ה ל"ש לתלות בעון חו"ל דבשלמא אם היא פחותה מארבעים י"ל דבא"י תלד ושפיר י"ל דעון חו"ל גורם שגם מאחרת לא יוליד בחו"ל ושפיר אין כופין אותה לקבל גט ומה"ט כ' הנוב"י והתפ"צ דברוצה ליסע לא"י ממנ"פ הדין עמו או דכופין לעלות לא"י או דשוב ל"ש לומר עון חו"ל גורם אבל בנ"ד דאף אם יסעו לא"י מ"מ אשה זו לא תלד עוד כיון דניסת למעלה מכ' אינו יולדת למעלה מארבעים כמפורש בש"ס ב"ב דקי"ט א"כ אצלה בוודאי איכא ביטול מצות פו"ר אבל באחרת יש ס' שמא תלד ושוב אין לגרום ביטול מצוה ונהי דאכתי י"ל דמה שלא ילדה עד עכשיו העון חו"ל גרם אבל עכ"פ עכשיו באשה זו הוו מעוות שלא יוכל לתקן ושוב י"ל דלכ"ע מותר לישא אחרת וע' שו"ת ח"ס חו"מ בהשמטות סי' מ"ו מ"ש בכעין זה וכה ראיתי בשו"ת הרי"מ שכ' עוד טעם בהא דלא רצו להקל בשהה י"ש משום דיש לחוש לסכנת האשה ונהי דיפה כ' כה"ג דבנ"ד דיש ג"כ טענת מאוסה עלי ובהדי הדדי יותר יש מקום להתיר ב' נשים הואיל דלשי' רוה"פ ב' נשים קיל מגט בע"כ עכ"ז הנני מיראי הוראה קצת להורות היתר בזה אחרי שהוא בעצמו גרם לזה שנשא לכתחילה אשה בת ל"ה שנים אך באם יראה כה"ג שא"א לפעול בשום אופן שתקבל גט אזי יוכל לצרף גם דעתי להתיר לו לישא אשה על אשתו ובלבד שיקיים בדברים שבממון ובענין השלשת הגט כפו המפורש בנוב"י ובח"ס וכפי אשר יגזור עליו כת"ה כנלע"ד בס"ד לדינא:
ג' בשלח תרס"ו ראדימישלא וצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל