מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל
פתיחה · סימן לב
להרב חו"ב וכו' כש"ת מ' יהושוע העלער נ"י אבד"ק באריש וכעת מוצד"ק סטריא יצ"ו.
בדבר שאלתו באיש א' שנסע לאה"ק וקודם נסיעתו חלק נכסיו עפ"י צוואה ונתן לבנו הבכור חלק בכורה ורק אז לא הי' הצוואה נכתב כדין ואח"כ בעת חליו עשה שנית צוואת שכ"מ ונתן כל הנשאר לשני בניו ולבת אחת וכתב בהצוואה בלשון שייך להם וכעת נסתפק כת"ה א) אי לשון שייך חשיב לשון ירושה ב) נסתפק כיון שכבר גילה דעתו בצוואה א' שרוצה ליתן לבן הבכור חלק בכורה א"כ בוודאי גם בצוואה ב' אף שכתב דהנשאר שייך לכולן מ"מ יש לנו לאמד דעתו דוודאי לא רצה לגרע לבן הבכור חלק בכורה זה תורף השאלה וכת"ה הביא משו"ת הרמ"א שכ' לענין מי שצוה קודם מותו ליתן סכום כזה לעניי א"י וכעת היורשים מערערים לפי שנכתב בלשון מתנת בריא ולא נזכר לשון קנין בהשטר והשיב דכיון שהי' שכ"מ אפשר שהו' טעות מהמצוה או שיש ט"ס בהכתב דיש לנו לפרש דבוודאי צוה בענין שתהי' הצוואה קיימת עיי"ש וה"ה הכא י"ל דוודאי נתכוין בצוואה שניה באופן שתהי' צוואה ראשונה קיימת שיהי" לבן הבכור חלק בכורה עכת"ד:
א) באמת לענ"ד יש לחלק דבשלמא התם שצוה ליתן לעניי א"י א"כ הרי לשי' כמ"פ אמרי' בצדקה אמל"ג וזכו בו עניים מיד ולשי' הרמב"ם גם יורשיו חייבים לקיים נדרו ואפי' להסוברים דלא אמרי' בצדקה אמל"ג ואין עליו רק חיוב נדר וממילא יורשיו פטורין כמבואר בחו"מ סי' רנ"ב בהג"ה כ"ז היכי דלא הי' רק לשון נדר אבל היכי דהחיוב נכתב בשטר והי' אז שכ"מ נהי דנכתב בלשון מתנת בריא אפ"ה מפרשין שהי' טעות בהלשון כדי שלא יתבטל נדרו כיון דבאמת כבר נתן ואמרנו דנדר בלב שלם א"כ י"ל אאמד"ל ובוודאי דרצה ליתנו באופן שלא יוכל לחזור בו ונהי דקיי"ל כרבנן דלא אמרי' אאמד"ל ומה"ט במקדיש מע"י לא אמרי' דהקדיש ידים לעושיהן שאני התם דהוי הספק על התחלת ההקדש כיון דמקדיש דשלב"ל לא חל כלל ההקדש א"כ כיון דיש ס' על גוף חלות ההקדש א"כ שוב שייך החמ"ק ושפיר ס"ל לרבנן דל"מ הסברא דאאמד"ל לגרע חמ"ק של הבעלים אבל הכא דעכ"פ חל עליו חיוב נד ועיקר הספק אי יכולת ביד היורשים לחזור מחיוב הנדר שקיבל אביו על עצמו בכה"ג שפיר דלכ"ע אמרי' אאמד"ל כדי להעמיד החיוב נדר במקומו אבל בנ"ד דבצוואה ב' הרי לא נכתב שיטול הבכור החלק בכורה ושמא הי' הכוונה שיטלו כולם ביחד בתורת מתנה וא"כ חשוב כספק על גוף התחלת זכיות הבכור דבצוואה ראשונה אכתי לא התחיל הזכיה דבחיי אביהם אין להם שום זכות בירושה א"כ שפיר י"ל דמספק אינו יכול הבכור להוציא ונהי די"ל לכאורה להיפוך דאף לר"מ דס"ל אאמד"ל ואמרי' דהכוונה ידים לעושיהן אפ"ה י"ל דוקא התם בדשלב"ל דא"נ שנתכוין להקדיש מט"י לחוד לא יחול ההקדש כלל א"כ י"ל שנתכוין באופן היו"מ אבל הכא דבאמת גם בדיבור לחוד חל החיוב לשי' הרמב"ם א"כ י"ל דטעה עצמו וחשב דסגי בדיבור לחוד וכסברת התוס' בכמ"ק דבדבר התלוי בפלוגתא ל"ש לומר אדם יודע וכה"ג מצינו בחו"מ סי' מ"ב דהיכי שיתבטל כל השטר לא אמרי' יד בעל השטר עה"ת ואפ"ה אם אפשר לומר שטעה וסבר שמועיל קנין כזה שוב אמרי' דהטעה א"ע ועיי"ש בסמ"ע אך באמת ז"א כיון דגם בדשלב"ל יש מ"ד דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ואפ"ה מצינו בגמרא דאף אי הי' סובר ר"מ אאמדשלב"ל אפ"ה נאמר דכוונתו ידים לעושיהן וע"כ דגם בדבר התלוי בפלוגתא אפ"ה אם הוא הלכה פסוקה כדיעה א' שוב אמרי' דוודאי הקנה באוהיו"מ לכ"ע וה"ה בנידון של הרמ"א הואיל דהלכה דבעי קנין ובנדר לחוד אין להוציא מהיורשים שוב אמרי' דוודאי הקנה באוהיו"מ ולא אמרי' שהקנה בדיבור לחוד מדחזינן שלא הספיק א"ע בדיבור לחוד ורצה דוקא לכתוב שטר א"כ תולין ג"כ שהי' במתנת שכ"מ והא דלשון השטר נכתב בלשון מתנת בריא נוכל לתלות בטעות סופר ושפיר מדברי שו"ת הרמ"א ליכא שום הוכחה לנ"ד:
ב) ולפ"ז י"ל שיטות הסוברים דלקטן שהגיע לעונת הפעוטות יוכל להקנות לו אתרוג ביו"ט א' והעירו המפורשים דהא קנין דרבנן ל"מ לד"ת לשי' כמ"פ ועפ"ז ניחא דכבר כ' באב"מ סי' כ"ח להוכיח מש"ס יבמות דס"ו דלמ"ד ס' ד"ת מה"ת לחומרא ע"כ דסובר דקנין דרבנן מהני לד"ת ובטעה"מ כ' דזה תלוי בפלוגתא אי יאוש קני ומה"ט שיטת הריב"ש דבס' גזל מהני שינוי החוזר הואיל דבס' גזל ממנ"פ אי סוברין ס' ד"ת מה"ת לחומרא שוב ע"כ דקנין דרבנן מועיל לד"ת ומדרבנן הא שוב גם שינוי החוזר מהני ואי סוברין ס' ד"ת מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא שוב לענין דרבנן מועיל קנין דרבנן וכמבואר ברמ"א אה"ע סו' מ"ב וע"כ צ"ל דהא דאוונכרי חשיב וודאי גזל וכמ"ש בשעה"מ פ"א מגירושין ונימא דקנין דרבנן ל"מ לד"ת ולפ"ז י"ל דכבר העירו המפורשים בהא דלא ליקני לולב לינוקא הא הוא נתן במעמ"ל ואם לא יוכל להקנות בחזרה שוב המתנה בטילה ורק שכ' הר"ן דהוו כמפליג בדברים כיון דידע דאם יתלה המתנה בתנאי לא יתחיל המתנה ושוב אמרי' אאמד"ל ובוודאי הסכים שיתקיים המתנה וכ"ז היכי דלא הגיע לעונת הפעוטות א"כ הא ליכא שום ס' שיחול המתנה אם יצטרך לקיים התנאי וע"כ דהוי כמפליג בדברים וכמ"ש הרמ"א בסי' מ"ב דהיכי שיתבטל כל השטר לא אמרי' וד בעל השטר עה"ת אבל אם הגיע עונת הפעוטות דעכ"פ למ"ד דקנין דרבנן מהני לד"ת יוכל המעשה לחול אף אם יצטרך לקיים התנאי א"כ נהי דמספקא לן אי קנין דרבנן מהני לד"ת ומה"ט החמירו המח"א והמטה אפרים לשלם מעות בעד האתרוג קודם החג אבל עכ"פ יוכל לומר שטעה וסבר שיוכל המתנה לחול אף אם יצטרך לקיים התנאי וא"כ הנותן יצא ממנ"פ דאי דרבנן מהני לד"ת בוודאי דמועיל ואי ל"מ לד"ת שוב א"א לקיים התנאי והמתנה בטילה וז"ב בס"ד:
ג) ומה שהעיר דכיון דבצוואה האחרונה לא נזכר לשון מתנה א"כ יוכל להיות דהי' בתורת ירושה ובתורת ירושה הרי אינו יכול לגרוע מהבכור חלק הבכורה וכמפורש בחו"מ סי' רפ"א:
באמת דבר זה פשוט דבתורת ירשה לא יוכל לגרוע חלק בכורה מהבכור וגדולה מזו נסתפקו כמה פוסקים די"ל דאף מחילת הבכור ל"מ בחיי אביו ע' קצה"ח סי' רע"ח ונה"מ שם וגם נודע מחלוקת מהרי"ט עם הרא"ש מובא בקצה"ח סי' רפ"א אי גם במת הבכור בחיי אביו אי בניו יכולים לתבוע חלק בכורה אף שזקינם צוה שיטלו כולם בשוה עיי"ש אבל בנ"ד י"ל נהי דלא נזכר בצוואה האחרונה לשון מתנה אפ"ה כבר כ' ברשב"ם ב"ב דקל"ג ע"א דהיכי דנא נזכר לא לשון מתנה ולא לשון ירושה מהני משום דבוודאי נתכוין שיהי' באוהיו"מ דאל"כ יהי' דבריו לבטלה עיי"ש ונהי דלדידן לא אמרי' אאדמ"ל מ"מ כבר כ' בריטב"א דנ"ח דהיכי דא"צ להוסיף דיבור רק לפרש דבריו לכ"ע י"ל אאמד"ל א"כ ה"ה הכא בוודאי דצוואה האחרונה נעשה בתורת מתנה וכהא דכ' הרמ"א דהיכי דיתבטל כל השטר לא אמרי' יד בעל השטר עה"ת וז"ב:
ד) והנה כת"ה הביא ממ"ש בשו"ת לחם רב סי' ר"א דהיכי דמתנת שכ"מ דרבנן בא לבטל ירושה ד"ת אמרי' יד בעל השער עה"ת אף היכי שיתבטל כל השטר וה"ה הכא דהבת באה לגרע זכותו של הבכור שיש לו זכות מה"ת א"כ בוודאי דיש לנו לומר דבוודאי לא נתכוין לבטל זכותו של הבכור שיש לו זכית מה"ת:
באמת בגוף סברת הלח"ר י"ל הטעם עפמ"ש בש"ך סי' מ"ב בשם מהרי"ק דבפטר הי ממס ויש ס' אי גם פ"ש הי' בכלל דלא אמרי' יד בעל השובר על עליונה אף דהוי מוחזק מ"מ כיון דאין זכותו רק מתוך הכתב וכל שאין מפורש מתוך השטר אינו בכלל זה וע' ברי"מ כתובות דפ"ג מה שהעיר בזה והנה כבר כ' הלח"מ בטעם דסד"ר לקולא משום דחז"ל כך הותנו שבספק בדבריהם ליכא שום איסור וא"כ י"ל בשלמא בדבר המועיל מה"ת אז הא דבספק אמרי' יד בעהש"ט עה"ת עיקר הטעם משום דא"א להוציא ממון מספק א"כ במידי שיתבטל השטר לגמרי הא איכא אומדנא גדולה דבוודאי נתכוין להקנות באוהיו"מ והיכי דיש אומדנא גדולה לשי' כמ"פ מועיל אף בממון ע' מלמ"ל פ"ו מזכיה ומתנה מ"ש בזה אבל במידי דרבנן דחז"ל לא תיקנו רק על הוודאי א"כ כל שיש עכ"פ אף ספק כל דהו על המתנה שוב לא תיקנו חז"ל שיועיל דכל תקנתם הי' רק על הוודאי וכה"ג כ' המפורשים בהא דפירש"י ב"ב ד"נ דהטעם בסנ"פ להקל משום דכתוב ושפטו העדה וכ' הב"ט בתשובה דאם יש ס' אי חייב מיתה פטור לגמרי ול"ח אף בכלל ס' מחויב מיתה ולא יהי' שייך בו הדין דקלבד"מ וצדקו דברי הלח"ר וכ"ז היכי שיש עכ"פ קצת ספק אבל הכא נ"ח אף בכלל ס' ונהי דלא נזכר בפירוש לשון מתנה מ"מ כיון דלא אמר גם לשון ירושה בכה"ג כבר הבאתי מדברי רשב"ם דתולין דבוודאי הקנה באוהיו"מ ואף די"ל דכיון דגם לענין זה מוכרחים לבוא מטעם אאמד"ל ולפ"ז י"ל דהיכי דאף אם ואמר בפירוש לשם מתנה לא יועיל רק מדרבנן בכה"ג י"ל דלא אמרי' אאמד"ל דוודאי נתכוין למתנה וכה"ג כ' בתוס' כתובות די"ח דהיכי דגם אחר שנפליג הדיבור לא יועיל רק מדרבנן בכה"ג לא אמרי' פ"ד אפ"ה י"ל חדא דכבר העירו אתירוץ זה מהא דהרגתיו יבמות דכ"ה דאמרי' פ"ד אף דלשי' רוה"פ ע"א בעדות אשה ל"מ רק מדרבנן ובפרט דיש עוד תירוץ בתוס' שם שכ' להדיא דדוקא היכי דצריכין להוסיף דיבור אז לא אמרי' פ"ד אבל היכי דא"צ רק לפרש דבריו גם במידי דמועיל רק מדרבנן י"ל פ"ד עיי"ש וז"ב:
ה) והנה כת"ה העיר לשי' הסוברים דבס' פלוגתא דרבוותא מהני תפיסה א"כ י"ל בנ"ד כיון דיש ס' אי צוואה שניה הי' בתורת מתנה או בתורת ירושה וא"כ פשיטא דאם הי' תופס הבן הבכור בוודאי דהי' מועיל תפיסתו כיון דיש לו זכות מה"ת בחלק בכורה והי' חשוב כתפס ברשות וממילא גם עכשיו נהי דאביהם מסר כל הונו ביד שליש דחשוב כאילו השליש תופס בשבילו וכמ"ש בתוס' ב"מ ד"ב עכת"ד:
לענ"ד ז"א דלא מבעיא למ"ד דאין לו לבכור קודם חלוקה בוודאי דלע"ע לא זכה הבכור בחלק בכורה ושוב פשיטא דל"מ תפיסת השליש בשביל הבכור כיון דנולד ספק שמא צוואה ב' הי' מדין מתנה וא"כ מעולם לא התחיל החיוב בכורה לחול ואף לדידן דקיי"ל דיש לו לבכור קודם חלוקה מ"מ בחיי האב בוודאי דאין לו שום זכות ורק דכשמת האב התורה הטילה חיוב על היורשים ליתן חלק הבכורה להבכור בתורת מתנה וכמ"ש בנה"מ סי' רע"ח סק"ט אבל עכ"פ בחיי האב בשעה שמסר הונו להשליש לא הי' לו זכות מדין בכורה ושוב ע"י צוואה ב' דיש עכ"פ ס' שמא נתכוין בתורת מתנה וממילא לא התחיל זכותו שוב היורשים חשובי עכ"פ כטוענים א"י אם נתחייבנו ולשי' הרמב"ם והריב"ש במידי דכל החיוב נצמח רק מכח לצי"ש ל"מ תפיסה ומכ"ש הכא דגם הבכור בעצמו לא יוכל לטעון טענת ברי כיון דגם לדידי' הוי ס' שמא אביו נתכוין בצוואה ב' בתורת מתנה וממילא מעולם לא הי' לו זכיה א"כ בכה"ג י"ל דגם תפיסת עצמו לא הי' מועיל ומכ"ש דל"מ תפיסת השליש וז"ב:
ו) ומה שהעיר מש"ס ב"מ דל"ד באמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם דיש ס' אי מיהדר קא הדר או דחוי קא מדחי ואפ"ה פסק הרי"ף דמועיל תפיסה וחזינן דגם היכי דיש ס' באומדנא של הבעלים למה נתכוין אפ"ה מועיל תפיסה וה"ה הכא:
לענ"ד יש לחלק בשלמא התם ל"ח בכלל הוצאה מרשות לרשות דהא כפל הוי כזכות הבא מעלמא דהרי באמת כפל הוי דשלב"ל ורק דאמרי' דהקנה הפרה כדי שיוכל לקנות הכפל וא"כ הכא דליכא נ"מ לענין נוף הפרה רק על הכפל ובזה לא זכו הבעלים מעולם וליכא בזה חמ"ק לכך שפיר מועיל תפיסה של השומר כיון דעדיין לא זכה הנפקד בכפל אבל בנ"ד דבחיי אביהם לא הי' להבכור שום זכות והכל הי' בחזקת אביהם וכיון שכתב צוואה ב' ויש ס' באומדנא של אביהם שמא הי' כוונתו בתורת מתנה וממילא לא זכה הבכור מעולם בכה"ג י"ל דגם תפיסה ל"מ כיון דהכא התפיסה יגרום לקלקל זכותו של אביהם שהי' לו רשות ליתן במחנה לכל מי שירצה א"כ התפיסה יגרום הוצאה מרשות לרשות בכה"ג שפיר י"ל דל"מ תפיסה וז"ב:
ועפ"ז י"ל מה שהעירו המפורשים בדברי הר"ן פ"ק דקידושין דמה"ט בעי קרא בע"ע לרבות שו"כ ככסף משום דהו א דלפי שהוא בע"כ בעי עכ"פ כסף ממש א"כ תיקשי לשי' הפר"ח דפדה"ב מהני אף בע"כ של כהן וכן בכל מתנות כהונה דינא הכי ע' קצה"ח סי' רמ"ג וביד אפרים יו"ד סי' ס"א ושוב יש ללמוד דבע"ע שו"כ ככסף מפדה"ב דמועיל בשו"כ אף דהוי בע"כ ע' בשעה"מ מ"ש בזה ועפ"ז י"ל ונקדים מ"ש ברשב"א גיטין דע"ה דאין ללמוד דנתינה בע"כ שמיה נתינה מגט המועיל אפי' בע"כ דשאני התם דא"צ הבעל לקנות שום דבר ע"י הגט ורק דמסלק שיעבודו שיש להאשה עליו אבל היכי דצריך לקנות דבר מה ע"י הנתינה אכתי י"ל דל"מ בע"כ עיי"ש וט' בב"ש אה"ע רסי' כ"ז וה"ה הכא יש לחלק בשלמא גבין פדה"ב א"צ לקנות שום דבר ע"י הפדיון ורק דמוטל עליו לקיים חיוב התורה שהטילה עליו שפיר מהני שו"כ אף דהוי בע"כ של כהן דעכ"פ פקע להבעלים החיוב שהוטל עליהם מן התורה אבל בע"ע דבעי להפקיע זכות האדון ולחד מ"ד בקידושין דט"ז ע"ע גופו קנוי א"כ הכסף צריך להפקיע את העבד מרשות לרשות בכה"ג שוב י"ל כיון דהוי אפי' בע"כ שוב לא יועיל שו"כ רק כסף ממש וז"ב ודו"ק:
ז) ומה שהעיר מהא דבכותב נכסיו לאשתו דלא מפקינן מיורשים ואפ"ה בשכ"מ שהקדיש פסק הרא"ש דחל ההקדש אף להוציא מיתומים
באמת י"ל דשאני התם בשכ"מ שהקדיש הוי ההקדש הקדש ברור ורק הספק בהאומדנא אי הי' כוונתו רק ע"מ שימות וא"כ חשיב כמו ס' בתנאי ולא אתי ס' בתנאי ומבטל הקדש וודאי וכמ"ש במלמ"ל פט"ז מטוען בשם הרשב"א דנהי דבס' בקנין קרקע אזלינן בתר חמ"ק אפ"ה אם הי' קנין ברור וס' בתנאי לא אתי ס' בתנאי ומבטל קנין ברור וכה"ג כ' בתוס' כתובות דפ"ה דח"פ ל"ח כלל נגד חזקה"ג וביאר הפנ"י שם הסברא דס' בתנאו לא מבטל קידושי וודאי עיי"ש אבל בכותב לאשתו הרי יש ס' שמא לא עשאה רק אפוטרופסת וא"כ הרי הוי הספק על תחילת המתנה בכה"ג שפיר מועיל החמ"ק וז"ב והנה כת"ה העיר עפ"י שיטת מהריב"ל דנשבע לקנות בכסף מהני כדי שלא יהי' עובר איסור וה"ה הכא אוקמיה בחז"כ דבוודאי לא רצה להעביר חלק בכורה מהבכור המגיע לו עפ"י תורה באמת כבר השיג המלמ"ל פ"א ממכירה דכ"ז בשבועה אבל בדבר שהוא רק מצד חוקי התורה לא אמרי' הכי וראייתו מתוס' קידושין ד"י וחוץ לזה בנ"ד דכבר העביר נחלה במה שנתן להבת א"כ ג"כ לא עשה עפ"י התורה שוב יש לחוש שהעביר ג"כ חלק בכורה כיון דכבר איתרע חז"כ שלו בענין זה וכה"ג כ' הרדב"ז דבבא על הנדה תו ל"ש חזקה דאאעבב"ז וז"ב:
ח) אולם בגוף הדבר יפה כ' כת"ה דכיון שכבר גילה דעתו בצוואה הראשונה שרוצה ליתן לבנו חלק בכורה א"כ יש לאוקמיה בחז"כ דלא חזר מזה ונהי דכבר העביר מקצת נחלה במה שנתן לבתו אפ"ה במה דאפשר לומר דנשאר בחז"כ בוודאי דנשאר א"כ כיון דכבר ג"ד שרוצה ליתן לו וגם כעת י"ל דלא חזר מזה בוודאי די"ל דנשאר בחזקתו ע"כ לכאורה הדעת נוטה לזכות את הבכור ורק אחרי שכבר כתבתי דאף למ"ד דיש לו לבכור זכות קודם חלוקה מ"מ בחיי אביהם אין לו שום זכות ורק אחר מיתתו הטילה התורה חיוב על היורשים ליתן לו חלק הבכורה ונתן זאת בצוואה ב' בתורת מתנה, א"כ הוי כמו ספק בחיוב אי חל עליהם שום חיוב ושוב י"ל המע"ה ע"כ קשה לומר דבר ברור בזה ונכון לפשר אך שהפשר יהי' נוטה יותר לזכות בן הבכור כנלע"ד בס"ד ברור לדינא:
ועש"ק לך תרע"א לפ"ק ראדאמישלא יע"א. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל.