אור ברסלב
מהרש חלק ד פתיחה › סימן יז

מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל

פתיחה · סימן יז

סימן טז

להרב הגאון כש"ת מ' ליבש כאבר נ"י אבד"ק סאנדווישנא יצ"ו

בדבר פלפולו בש"ס זבחים די"ב דמשני הש"ס לילה לקדושה יום להרצאה והקשו בתוס' דלמ"ל קרא ביום השמיני הא מביום צוותו נפקא ותירצו דלר"ש דס"ל בלילה אם עלה לא ירד אפ"ה מכח מחו"ז גם לר"ש ירד דל"ח פסולו בקודש וראי' מהא דמחו"ז ששחטו בחוץ אינו חייב כרת ואי הי' הדין דאם עלה לא ירד בוודאי דה' חייב מכח ש"ח דהי' חשיב ראוי לפתח אה"מ ועכצ"ל דמחו"ז גם אם טלה ירד עיי"ש ועל זה העיר כת"ה לר"ע דסובר דבע"מ הואיל דכשר בעוף גם בבהמה עכ"פ אם עלה לא ירד כמפורש בזבחים דפ"ה א"כ לר"ע י"ל גם במחו"ז הואיל דכשר בעופות גם בבהמה עכ"פ אם עלה לא ירד עכת"ד כת"ה:

א) והנה מקודם שנבוא לגוף דבריו יש להעיר קצת בגוף דברי התוס' שהוכיחו דאם עלה ירד מהא דאינו חייב במחו"ז מכח ש"ח אמת הדבר דסברא זו מבואר ג"כ בתוס' חולין ד"מ דקרבן יחיד בשבת חייב משום ש"ח הועיל דאם זרק הורצה אולם בתוס' זבחים דנ"ט ע"ב כ' דרק בנשחט כהלכתה והעלאה הי' בחוץ אז אמרי' כיון דבדיעבד אם זרק הורצה חייב משום ש"ח אבל בנשחט בחוץ ולכתחילה אינו ראוי לפנים א"ח משום ש"ח וכן בתוס' יומא דס"ג בהא דשלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל כתבו ג"כ דכיון דלכתחילה א"א לשחוט קודם פתיחת דלתות ההיכל ל"ח בכלל ראוי לפנים ומוכח דברי התוס' סותרין עצמן וצ"ע:

ב) אולם בגוף תמיהתו לא אבין מה רצונו בזה דילמא אה"נ דהוי כן לר"ע והתוס' לא כתבו רק לר"ש אבל לר"ע אה"נ דגם במחו"ז אם עלה לא ירד וכ"ת דא"כ אכתי תיקשו למ"ל קרא דביום השמיני לענין זה שפיר י"ל דבעי קרא לענין במה וכמו שתירצו התוס' שם אליבא דר"י עיי"ש ובאמת ברמב"ם הלכות מעה"ק מבוא רק מקרא דביום צוותו וכ' במנ"ח מצוה רצ"ג דהרמב"ם סובר דגם לילה אם עלה ירד וליכא חילוק בין לילה למחו"ז ועוד כ' המנ"ח דהרמב"ם ל"ל דרשא דר' אפטוריקו דלילה לקדושה הואיל דלשיטתו גם לילה הוי מחו"ז וכמו שפסק בפ"ג ממחוס"כ לענין ראה ג' ראיות בליל ח' דאינו חייב קרבן אחר ומה"ט פסק הרמב"ם דגם בליל ח' אינו נכנס לדיר להתעשר ע"ש אך בשו"ת עמק יהושע סי' כ' כ' דנהי דס"ל להרמב"ם דלילה חשיב מחו"ז אפ"ה חל הקדושה בליל ח' עכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם דאין חילוק בין לילה למחו"ז ה"ה די"ל דלר"ע גם במחו"ז אם עלה לא ירד:

ג) אכן בגוף דבריו דלר"ע במחו"ז אם עלה לא ירד הואיל דכשר בעופות בזה יש לדון טובא עפי"מ דמפרש בזבחים דפ"ה דגם בבע"מ בקדם מומן להקדישן אז גם לר"ע ירד ולפ"ז י"ל דגם בנעשה בע"מ בשעת ההקדש ג"כ אם עלה ירד ורק בקדם הקדישו למומו דהי' לה שעה"כ להקרבה אז אף שנעשה אח"כ בע"מ אמרי' אם עלה לא ירד אבל בנעשה בע"מ בשעת הקדש שפיר י"ל דגם לר"ע ירד א"כ לפ"ז י"ל בהקדישו בליל ח' נהי דחל ההקדש מ"מ כיון דגזה"כ דלא חזי להקרבה רק ביום ח' א"כ מעולם לא הי' לה עוד שעה"כ להקרבה חשוב כקדם מומו להקדישו עכ"פ דמי לנעשה בע"מ בשעת הקדש ושפיר גם לר"ע ירד ויוצמח מזה דגם בקדם הקדישו למומו וכגון הקדישו בליל ח' ותיכף בזו הלילה אחר ההקדש נעשה בע"מ ג"כ ירד אפי' לר"ע הואיל דלא הי' לוו עוד שעה"כ להקרבה וז"ב ר וחוץ לזה י"ל דנודע דבהמה קודם ח"י אסור באכילה מחשש נפל ולשי' הנוב"י יש בזה חשש ד"ת ולשי' הטו"א ר"ה ד"ו ל"ח רק איסור דרבנן אבל בעוף מפורש ביו"ד סי' ט"ו דמיד כשיצא לאויר העולם תו ליכא חשש כפל ונודע שיטת רש"י ז"ל דהא דאין פודין בכור פחות משלשים הוי מכח חשש נפל והמלמ"ל פ"ג מאיסורי מזבח כ' דגם הא דאסור להקריב קרבן קודם ח' הוא מחשש נפל והא דל"מ אף בידעינן דכלי לו חדשיו גזה"כ היא אבל עיקר האיסור מכח חשש נפל נגע בה עיי"ש והדבר מפורש בתרגום יונתן פ' אמור ויהי שבעתא יומין בתר אמיה מטול דישתמודע דלא נפיל עיי"ש ובאמת בהא דל"מ ליל ח' להקרבה י"ל לא מבעיא לשי' הפמ"ג דגם לאכילה בעי ז' מעל"ע בוודאי ניחא ואף לפי"מ שהשיגו עליו כל הפוסקים דא"צ ז' מעל"ע כ"ז בחולין אבל להקרבה י"ל כמו דגזה"כ דאין לסמוך אידיעת כלו לו חדשיו ה"ה דאין לסמוך רק על ז' מעל"ע וא"כ י"ל כיון דבלא"ה יש קרא ביום צוותו דאין להקריב בלילה ורק דהי' ס"ד דעכ"פ אם עלו לא ירדו לזה שוב מועיל הגזה"כ דכמו דל"מ ידיעת כלו לו חדשיו ה"ה דאף בליל ח' נמי אם עלה ירד:

ד) וביותר ביאור י"ל דבשלמא בע"מ באמת ענין מום הא שייך גם בעוף והרא' דמום גדול כמו מחוסר אבר פוסל גם בעוף ולשי' הפמ"ג סי' מ"ד במ"ז סוסק"א גם מחוסר אבר בפנים פוסל בעוף ורק דגזיה"כ דבדוקין שבעין אינו פוסל בעוף א"כ זה חשוב קולא הואיל דגם בעוף מום פוסל ואפ"ה מום זה אינו פוסל בעוף והוציא רחמנא מום זה מכלל שאר המומין שפיר י"ל דמום זה קיל הואיל דהותר מכללו בעוף וכהא דמבואר בחולין דק"כ ובפסחים דכ"ג דחלב חשיב הותר מכללו הואיל דמותר בחיה ושפיר י"ל מכח זה דגם בבהמה עכ"פ אם עלה לא ירד אבל מחו"ז דכל פסולו הוי רק מכח חשש נפל וכיון דבעוף ל"ש כלל החשש נפל א"כ ל"ש לומר דמחו"ז יהי' חשוב קול מכח זה דמותר בעוף ז"א דכיון דחשש זה לא הי' מעולם גבי עוף ל"ש לכנותו בכלל היתר מכללו גבי עוף כיון דחשש זה לא התחיל מעולם גבי עוף וכה"ג כ' ברש"י זבחים דט"ז דבמידי דלא התחיל בו האיסור מעולם ל"ש לכנותו הותר מכללו וכ"ה ברש"י נזיר דמ"ד וכ"ה בתוס' זבחים דל"ג לענין הואיל ואישתרי עיי"ש ושוב שפיר במחו"ז אף לר"ע אם עלה ירד וז"ב:

ה) ובאמת לפ"ז יש להעיר בהא דהקשו בתוס' מנחות דכ"ה דנימא דציץ מרצה על עון מחו"ז הואיל דכשר בעופות ולהנ"ל לק"מ דלענין מחו"ז דעיקרו מחשש נפל ובעופות הא ליכא חשש זה וא"כ בכה"ג כבר כתבתי דל"ש לכנותו בגדר הותר מכללו ולומר בו דעכ"פ יהי' הדין דגם בבהמה אם עלה לא ירד וכסברת רש"י זבחים הנ"ל דאיסור זרות ל"ח הותר מכללו אצל במה הואיל דבבמה לא נאסר מעולם ונהי דהתוס' שם דכ"ה כ' די"ל דאיסור זרות חשוב הותר מכללו בבמה אפיה עיי"ש בשטמ"ק שהביא מתוס' זבחים דט"ז שכ' בעצמם דאיסור זרות ל"ח הותר מכללו בבמה וה"ה די"ל דמחו"ז ל"ח בכלל הותר מכללו בעופות הואיל דחשש נפל ל"ש כלל בעוף ולפ"ז קושית התוס' לכאורה צ"ב:

ו) אך באמת י"ל דתוס' לשיטתם במנחות דל"ז וב"ק דק"א השיגו על רש"י ודעתם דהא דאסור לפדות קודם ל' או להקריב קודם ח' אינו מחשש נפל רק גזה"כ הוא ושוב גם בעוף הי' מן הראוי לפסול ואפ"ה התורה התורה מחו"ז בעופות ושוב י"ל דחשוב קיל דגם בבהמה נימא דאם עלה לא ירד ושפיר הקשו בתוס' אך באמת גם לפ"ז לק"מ קושית כתר"ה די"ל דהא דלא ניחא לתוס' לומר דהא דאסור להקריב קודם ח' הוי מחשש נפל עיקר הטעם משום דמה"ת יש לסמוך על הרוב דרוב ב"ק הם דהא לשי' רוה"פ גם להדיוט מה"ת מותר באכילה ביומו ורק לענין פדיון ל"מ משום דלשי' כמ"פ מה"ת ל"מ רוב לחייב ממון משום דרובא לא מיקרי ראיה וכמ"ש התה"ד אבל לענין הקרבה שפיר מה"ת סמכינן ארובא וגם חז"ל נהי דחששו למיעוט אפ"ה אם לא הי' גזה"כ לאוסרו אז לא הי' חז"ל גוזרין איסור להקריבו מכח חשש נפל הואיל דסוברין השתא דלהדיוט מותר מה"ת לאוכלו ביומו שוב לא הי' חז"ל גוזרין ולבטלו מלהקריבו וכהא דמצינו דאין שבות במקדש ולשי' כמ"פ גם בשאר שבותין אמרי' אין שבות במקדש ודלא כמהרש"א שבת דמ"ב ועכצ"ל דגזה"כ הוא וא"כ התינח לדידן דאזלינן בתר רוב מה"ת אף נגד מיעוט המצוי שפיר א"א לומר הכא הטעם דאסור להקריב קודם ח' מחשש נפל כיון דאזלינן בתר רוב אבל הכא עיקר קושית כת"ה הוא אליבא דר"ע ור"ע לשיטתו מכות ד"ז דחייש למיעוט מה"ת ושוב לר"ע לשיטתו שפיר תוס' מודים די"ל לדידי' דהא דאסור להקריב קודם ח' עיקר האיסור מכח חשש נפל הוא וממילא ל"ח בכלל הותר מכללו בעופות הואיל דבעופות ל"ש כלל חשש נפל וכנ"ל ושפיר לר"ע לשיטתו מחו"ז ל"ח הותר מכללו בעופות אף לשי' התוס' ושפיר במחו"ז גם לר"ע י"ל אם עלה ירד וז"ב בס"ד ודו"ק:

ז) וראיתי עוד לכת"ה שהעיר בש"ס מעילה ד"י דחטאת שמתו בעליה לא מועלין וכ' התוס' דכיון דאזלי לאיבוד לא קרינן בו קדשי ד' וא"כ לשי' רש"י כריתות דכ"ג דמה"ט איכא מעילה בנותר משום דאם עלו לא ירד אכתי חשיב קדשי ד' ונודע שיטת רש"י נזיר דכ"א דחטאת עוף שמתו בעליה לאו למיתת אזלי דהלכה לא הי' רק בבהמה עיי"ש ולפ"ז העיר דעכ"פ לר"ע י"ל דכיון דבעוף כשר שוב גם בבהמה עכ"פ הי' מן הראוי דאם עלו לא ירד ושוב אכתי הוי בכלל קדשי ד' ושוב לר"ע הי' מן הראוי להיות שייך מעילה גם בחטאת בהמה שמתו בעליה עכת"ד:

ח) באמת י"ל בגוף דברי רש"י נזיר הנ"ל כבר תמהו עליו המפורשים מכמ"ק בש"ס ובפרט מהא דנזיר די"ב מהא דקן סתומה ע' בשעה"מ פ"ד מפסוהמ"ק מ"ש בזה וחוץ לזה י"ל לפמ"ש בתוס' נזיר די"ט דרק בהפר לה בעלה מביאה החטאת בנטמאה הואיל דחטה"ע בא על הספן ה"ה דבא בשביל כפרה לר"א הקפר ולפ"ז י"ל דגם כוונת רש"י הוא כן דבחטאת בהמה הואיל דנאמר בו הלל"מ שתמות א"כ עכ"פ כיון דהפר לה בעלה וא"צ כפרה גמורה ואף דצריכה קצת כפרה בשביל שציערה א"ע מן היין אפ"ה בשביל קצת כפרה אין להקריב קרבן כזה שנאמר בו הלכה דתמות אבל חטה"ע דלא נאמרה בו הלכה דתמות נהי די"ל דעכ"פ אינה קריבה למזבח מ"מ בשביל קצת כפרה תוכל להביא החטאת עוף הואיל דבא גם עה"ס וכמ"ש בתוס' נזיר דכ"ב דמה"ט חטה"ע בא ג"כ על חצי נזירות עיי"ש אבל באמת י"ל דגם חטה"ע שמתו בעליה אינו היתר גמור להקרבה וממילא לפ"ז ל"ש לומר הואיל דכשר בעוף ז"א דדוקא גבי בע"מ דל"ש כלל המום בדוקין שבעין בעוף שפיר גם בבהמה אם עלה לא ירד אבל הכא עכ"פ ליכא היתר לכתחילה להקריבו ושפיר ל"ש לומר דגם בבהמה אם עלה לא ירד:

ט) וביותר ביאור י"ל דבגוף סברת ר"ע דבבע"מ בבהמה אם עלה לא ירד הואיל דכשר בעופות הוי כמו ק"ו דאם בעוף כשר לגמרי עכ"פ בבהמה אם עלה לא ירד ולפ"ז י"ל כ"ז דוקא במידי דהפסול וההיתר הוא גזה"כ שפיר י"ל סברא זו אבל בחטאת שמתו בעליה דרק הלל"מ הוא דתמות א"כ י"ל כמו דמצינו דאין דנין ק"ו מהלל"מ ה"ה דאין ללמוד דבבהמה אם עלה לא ירד מכח זה דבעוף כשר לגמרי הואיל דכך הי' הלל"מ דבעוף לאו למיתה אזלי א"כ אי אפשר ללמוד בהמה מכח כ"ש מעוף דהשתא בעוף כשר לגמרי עכ"פ בבהמה אם עלה לא ירד ז"א כיון דהא דכשר בעוף הוי מהל"מ אין לעשות ק"ו מדבר שהוא הלכה וי"ל כך נאמרה הלכה דבעוף כשר ובבהמה פסול ולמיתה אזלי וכה"ג כ' בר"ן סופ"ק דקידושין לענין ערלה דלכך נאמרה הלכה דבחו"ל אף בס' הקרוב לוודאי מותר וזה פשוט:

והנה כת"ה העיר דבליל ח' דיש ב' פסולים פסול לילה ופסול מחו"ז ובכה"ג י"ל דאף אם עלה ירד באמת נהי דכ' כן הלח"מ פ"ד מיבום אפ"ה מתוס' גיטין ד"ג לא משמע הכי בהא דבגט החתום רק ע"א ואין בו זמן אף דהוי ב' פסולי דלכתחילה דגם גט שאין בו זמן פסול לכתחילה כמפורש בגיטין די"ז ואפ"ה אם ניסת הוולד כשר ומבואר דגם אם יש ב' פסולי לכתחילה כשר בדיעבד:

יא) וכן יש להעיר בזה עפי"מ שנשאלתי זה רבות בשנים מפי הגה"צ מזאבני ז"ל בכריתות די"ד בהא דיש אוכל אכילה אחת דממנ"פ אי מיירי באכלו חי פטור משום דחשוב שלכד"א ואי מיירי במבושל א"כ מאחר דקיי"ל דאברים שצלאו אין בהם משום לריח ניחוח וא"נ דמכח זה אף אם עלה ירד שוב ליכא חיוב מעשה עכת"ד ולכאורה הי' אפ"ל לשי' הרמב"ם דאוכל ג"ה של נבילה ושל עולה חייב שתים אף דפסק אב"ג בנו"ט וכ' האחרונים דכיון דאיתרע חז"כ שלו לענין איסור גיד שוב אמרי' אחשביה וחייב גם מכח נבילה וכמ"ש הרדב"ז דבבא על הנדה ל"ש החזקה דאאעבב"ז וא"כ י"ל לשי' השאג"א סי' ע"ז דביוהכ"פ חייב גם בשלכד"א וכן במעילה מבואר במהרש"א פסחים דכ"ו דלאביי יש חיוב מעילה אף בשלכד"א וע' תוס' סנהדרין ד"פ ובשעה"מ פ"ה מיסוה"ת וא"כ י"ל דמיירי בחלב חי ואפ"ה חיוב הואיל דבלא"ה מכח יוהכ"פ ומכח מעילה חייב אפי' בשלכד"א שוב חויב ג"כ אחלב מכח אחשביה כיון דבלא"ה איתרע החז"כ שלו אולם לשי' הריטב"א מכות די"ז דבשוגג ל"ש אחשביה ה"ה הכא דמיירי בשוגג אזדא הסברא דאחשביה ונהי די"ל דהריטב"א מיירי דוקא במידי דאם לא נאמר אחשביה לא יהי' שום חיוב ולא יהי' חשיב איתרע חז"כ שלו שפיר כ' הריטב"א דל"ש אחשביה בשוגג דיש לאוקמיה בחז"כ דוודאי לא אחשביה כדי שלא יהי' עובר איסור אבל הכא ביוהכ"פ ובמעילה דיש חיוב גם בשוגג א"כ אף אי לא נימא אחשביה להתחייב משום חלב אבל עכ"פ משום יוהכ"פ ומעילה יתחייב גם בשוגג דהא לענין יוהכ"פ אין חילוק בין אכילת דבר איסור לאכילת היתר ושוב כבר איתרע החז"כ שלו מכח שאוכל ביוהכ"פ ושוב י"ל דחיוב ג"כ משום חלב אך באמת י"ל כיון דהוי שוגג גם באכילת יוהכ"פ אכתי י"ל דל"ח איתרע החז"כ שלו ושוב י"ל דל"ש אחשביה על אכילת חלב דבשוגג ל"ש אחשביה ושוב הדרא קושיא הנ"ל ונשמע ע"כ דגם באברים שצלאו אם עלה לא ירד וכהא דמצינו בזבחים דס"ט דמליקת זר אם עלה לא ירד הואיל דכשר בבמה וה"ה לענין ריח ניחוח כיון דאינו נוהג בבמה אם עלה לא ירד ושפיר חייב משום מעילה וכסברת רש"י כריתות דכ"ג וא"נ דבשני פסולי לכתחילה אם עלה ירד הדרא הקושיא לדוכתא כיון דאיכא ב' פסולים פסול נותר ופסול מכח אברים שצלאו וע"כ דגם בב' פסולי לכתחילה אם עלה לא ירד ושפיר חויב משום מעילה וז"ב:

יב) ובגוף קושית הגה"צ הנ"ל י"ל ע"ד הפלפול עפי"מ דמבואר במנחות דצ"ט דביוהכ"פ שחל בע"ש הבעלים הי' אוכלים השעיר כשהוא חי והעיר בשו"ת מהרי"א לשי' המלמ"ל פ"ה מיסוה"ת דאין יוצאין מ"ע בשלכד"א א"כ בשר בהמה כשהוא חי חשוב שלכד"א א"כ איך אכלו השעיר כשהוא חי ונהי דבתוס' שם כ' דהבעלים הרגילו א"ע לאכול חי ושוב י"ל דלגבייהו הי' חשיב כד"א מ"מ קשה הא י"ל בטלה דעתם אצל כל אדם ושוב איך יצאו מ"ע דאכילת קדשים בבשר חי עכת"ד אולם י"ל דהמלמ"ל שנסתפק אי ויוצאין מ"ע בשלכד"א הוי דוקא במ"ע דתלוי בכזית ולא סגי בח"ש אף דלגבי מ"ע בוודאי שייך אחשביה דהחז"כ מסייע דבוודאי אחשביה כדי לצאת יד"ח המ"ע וכמ"ש הלח"מ פ"ד משבועות לענין שבועה שאוכל ואכל עפר עיי"ש ואפ"ה חזינן דלא יצא המ"ע בח"ש וע"כ דח"ש כיון דל"ח אכולה ל"ש סברת אחשביה למשוי כאוכל וכמ"ש כה"ג בר"ן קידושין ד"ז דבפחות משו"פ ל"מ אמירת לדידי שוה לי וה"ה דא"א למיחשב ח"ש לאוכל ולזה שפיר נסתפק המלמ"ל די"ל דכ"ז בח"ש אבל בכזית שלכד"א דבאמת איכא שיעור אכילה ורק דל"ח אכולה חשיבא לענין זה שוב מועיל סברת אחשביה וכמ"ש הר"ן שם דביותר משו"פ אף דבפדה"ב בעי כסף חשוב אפ"ה לזה שוב מועיל אמירת לדידי שוה לי ולאידך גיסא י"ל דכמו דאינו יוצא המ"ע בח"ש משום דאין עליו שם אוכל ה"ה די"ל דבשלכד"א ג"כ נפקע ממנו שם אוכל לגמרי ואף סברת אחשביה ל"מ בזה וא"כ התינח במידי דבעי עכ"פ כזית אז עכ"פ יש להסתפק אי יוצא המ"ע בשלכד"א אבל באכילת קדשים דסגי בכ"ש ע' תוי"ש יומא דל"ט ובשו"ת ח"ס או"ח מ"ש בזה ונשמע דבקדשים מקיים המ"ע גם בח"ש וע"כ דהתם עיקר קפידת התורה שלא יבוא לידי נותר בכה"ג פשיטא דיוצאין המ"ע גם בשלכד"א דעכ"פ לא גרע כזית שלכד"א מאכל ח"ש גרידא וז"ב וביותר ביאור י"ל לפמ"ש בר"ן סוף יומא דנהי דאסור לצאת בשבת לרה"ר במידי דל"ח מנעל דחשוב משא מ"מ ביוהכ"פ דאסור לילך במנעל של עור אז מנעל של בגד ל"ח משא כיון דחשיב מנעל להאי יומא עיי"ש א"כ י"ל דנהי דאוכל חלב חי פטור משום דהוי שלכד"א כ"ז בחלב חולין אבל בחלב קודש כיון דחייב אשם אף באכלו חי וע"כ משום דחזיא להקרבה וכיון דחזינן דחייבי' רחמנא אשם על אכילתו אף בעודו חי וע"כ דכיון דחזיא להקרבה חשיב בכלל אכילת מזבח ואכילת מזבח חשוב אכילה להתחייב אשם א"כ ה"ה דחייב ג"כ משום אכילת חלב דא"א לומר ב' הפכים בנושא אחד דלענין אשם מיקרי אכילה ולענין חיוב אכילת חלב לא יהי' מיקרי אכילה בכה"ג שפיר חייב ג"כ מכח אכילת חלב ודמי לאכילה להאי יומא ומיושב הכל בס"ד ודו"ק:

י"ג) ובזה י"ל שיטת הרמב"ם דפסק אב"ג בנו"ט ופסק ג"ה מותר בהנאה וקשה מפסחים דכ"ב דמבואר דלמ"ד אב"ג בנו"ט ג"ה באמת אסור בהנאה והנלע"ד דהנה בהא דפריך בש"ס אלא למ"ד אב"ג בנו"ט מא"ל העיר בצל"ח לשי' הרמב"ם דג"ה של נבילה חייב שתיים ושוב אכתי י"ל כשהותרה נבילה הותר נמי גידה והנה לפי סברת הצל"ח בשיטת הרמב"ם דחיוב שתים משום דחזינן דהתורה חייבה באכילת גיד אף דהוי כעץ בעלמא וע"כ דרחמנא חשבה לאכילה ושוב שפיר חייב משום אכילת נבילה וא"כ הרי כבר כ' בכו"פ סי' ס"ה דאף למ"ד אב"ג בנו"ט אפ"ה לא גרע מנהנה ולפ"ז אי הי' ג"ה אסור בהנאה אז אף למ"ד אב"ג בנו"ט לא הי' חשיב איסור גיד חידוש משום דעכ"פ חשוב כנהנה ונהי דהב"ט השיג על הכו"פ מ"מ שיטת הכו"פ כן הוא ולפ"ז י"ל דהא דפסק הרמב"ם דחייב שתים הוא רק לפי האמת דג"ה שרי בהנאה ושוב א"א לומר דהא דאסרה רחמנא גיד הוא מכח הנאה ושוב מוכרחין לומר כסברת הרמב"ם דמחויב שתים כסברת הצל"ח משום דרחמנא אחשביה לאכילה אבל אי הי' הדין דג"ה אסור בהנאה ושוב לא הי' נשמע לומר דהא דאסרה רחמנא אכילת גיד הוי משום דרחמנא אחשבה לאכילה דבלא"ה ניחא משום דעכ"פ חשיב כנהנה ושוב לא הי' מקום לחייבו גם משום נבילה כיון דכל האיסור בגוד הוי רק מכח הנאה וממילא בנבילה דשרי בהנאה שוב ליכא מקום לחייבו אבל לסברת האחרונים דאין הכוונה מכח דרחמנא אחשבה ורק הכוונה דכיון דכבר איתרע החז"כ שלו ע"י אכילת גיד שוב אמרי' דאחשביה ג"כ להתחייב משום נבילה לענין זה שוב י"ל להיפוך דידוע שיטות כמ"פ החולקים על הרדב"ז הנ"ל ולשיטתם אף היכי דכבר עבר איסור א' בדבר זה אפ"ה לא אבד חז"כ שלו לענין איסור אחר ע' באב"מ סי' ל"ג מ"ש בזה והדבר תלוי אי חזקה דאיתרע שמה חזקה או לא שמה חזקה וכבר כ' בשו"ת דברי אמת דמ"ד ס' ד"ת מה"ת לקולא נילוף לה מסוטה ע"כ דסובר חזקה דאיתרע לא שמה חזקה אבל מ"ד ס' מה"ת לחומר ולא יליף מסוטה דשאני התם דאיכא חזקה אע"ג דגם התם איתרע החזקה ע"כ דסובר חזקה דאיתרע שמה חזקה עיי"ש וא"כ י"ל דש"ס פסחים כ"ב קאי למ"ד ס' מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה ושוב א"א לומר בהא דחייב שתים כסברת האחרונים משום דאיתרע החז"כ ז"א דאכתי שמה חזקה וי"ל דלא אחשביה לענין אכילת נבילה ורק נצטרך לומר כסברת הצל"ח דרחמנא אחשבה לאכילה וא"כ לפי פירכת הש"ס דלר"א ג"כ צריך להיות אסור בהנאה שוב ליכא הכרח לומר אפי' כסברת הצל"ח דהחיוב בגיד הוא משום דרחמנא אחשבה דהרי י"ל בפשיטות דהחיוב גיד הוי מכח הנאה כמ"ש הכו"פ אבל בנבילה דשרי בהנאה שפיר לא יתחייב משום נבילה ושפיר פריך הש"ס אלא למ"ד אב"ג בנו"ט מא"ל הכוונה אליבא דר"א דל"ת איסוה"נ במשמע וא"כ לדידי' תו ל"ש להקשות דכיון דחייב שתים תו י"ל כשהותרה ז"א דלפי"מ דס"ד עכשיו דג"ה אסור בהנאה תו אין לנו הכרח לומר שיתחייב גם משום נבילה אבל הרמב"ם לשיטתו דס' מה"ת לקולא וחזקה דאיתרע לא שמה חזקה ושוב י"ל כסברת הרמב"ם דחייב שתים כסברת האחרונים משום דבלא"ה איתרע החז"כ וממילא אף אם הי' סובר דג"ה אסור בהנאה אפ"ה הו' חייב שתים מכח אחשביה וכיון דלעולם חייב שתים שוב שייך לומר כשהותרה נבילה הותר נמי גידה וכקושית הצל"ח ולכן אף דסובר אב"ג בנו"ט אפ"ה פסק שפיר דג"ה מותר בהנאה משום די"ל כשהותרה כקושית הצל"ח וז"ב בס"ד ודו"ק:

יד) ובזה י"ל ג"כ דברי הרמב"ם פ"ה מהמ"א שכ' הטעם בהא דהאוכל ג"ה של עולה דחייב שתים דהוי מכח כולל ותמהו עליו מחולין דק"א דקאמר ומודים חכמים לר"מ באוכל ג"ה של עולה או של שוה"נ דחייב שתים ופירש"י דהוי מוסיף מכח הנאה וא"כ קשה על הרמב"ם נהי דס"ל כולל מ"מ אמאי לא נקט הטעם מכח מוסיף והרי בכריתות די"ד קאי הש"ס ג"כ למאן דס"ל כולל מדמחייב אטמא ומשום יוהכ"פ ואפ"ה נקט הש"ס בהא דחייב משום מוקדשין הטעם מכח מוסיף בשלמא לפי הבנת הטעה"מ פי"ז מהא"ב בכוונת דברי הרמב"ם בנקודה הנפלאה א"כ יוצמח דבשוה"נ ל"ח מוסיף מכח הנאה וא"כ ע"כ בשוה"נ מוכרח לומר רק מכח כולל שפיר נקט בתרווייהו טעם אחד אבל לפמ"ש הכו"פ סי' פ"ז מבואר דרק הנאת בב"ח ל"ח מוסיף לשי' הרמב"ם אבל הנאת שוה"נ חשיב מוסף שוב קשה אמאי לא נקט הרמב"ם הכא הטעם מכח מוסף:

טו) והנלענ"ד דבאמת פשטות דברי הש"ס מורה דר"מ וחכמים ס"ל יב"ג בנו"ט מדחכמים מחייבי בעילה שתים ולר"מ גם בנבילה חייב שתים וא"כ הרמב"ם דפסק אב"ג בנו"ט ואפ"ה פסק דחייב שתים עכצ"ל בטעמו כמ"ש הרשב"א והכ"מ משום דאמרי' מגו יש להעיר בהא דקאמר הש"ס ומודים חכמים לר"מ דבג"ה של עולה חייב שתים משום דהוי מוסיף ע"י הנאה וקשה הרי י"ל דלא חל כלל האיסור הנאה כיון דאב"ג בנו"ט ולשי' הב"ט אף בכלל נהנה לא הוי והא דחייב ב' י"ל הטעם משום דאיתרע החז"כ לענין גיד שוב אחשביה ג"כ להתחייב ג"כ משום נבילה או משום עולה אבל מכח הנאה לית לנו לדון כלל כיון דג"ה מותר בהנאה א"כ לענין הנאה לא איתרע כלל החז"כ שלו וממילא לא יתחייב כלל גם משום הנאת מוקדשין ושוב ל"ח מוסיף אולם א"נ כסבר הצל"ח משום דרחמנא אחשבה לאכילה אז באם יהנה מגיד של קודש שפיר יתחייב מכח הנאת קודש כיון דג"ה מותר בהנאה א"כ לענין שיהי' חל איסור הנאת קודש ליכא שום דבר מעכב על ידו מלחול שפיר יתחייב מכח הנאת קודש ונהי דקאי השמא למ"ד אב"ג בנו"ט ולשי' הב"ט אף נהנה לא הוי מ"מ אחרי דרחמנא אחשבה לאכילה מכ"ש דאחשבה עכ"פ גם כנהנה ושוב שפיר יתחייב מכח הנאת קודש ושוב שפיר י"ל דהא דחייב שתים הוי מכח מוסיף יצא דלסברת האחרונים הנ"ל י"ל דל"ח מוסיף ומוכרחים לומר מטעם כולל ויוצמח לסברתם דמאן דל"ל כולל שפיר לא יתחייב שתים בג"ה של עולה אכן לסברת הצל"ח הנ"ל שפיר י"ל דהוי מוסיף:

טז) וכבר כתבתי דסברת האחרונים יוצדק רק למ"ד ס' מה"ת לקולא וסובר דחזקה דאיתרע לא שמה חזקה אבל למ"ד ס' מה"ת לחומרא ולא יליף מסוטה דשאני התה דאיכא חזקה ע"כ דסובר חזקה דאיתרע אכתי שמה חזקה לשיטתו ל"ש סברת האחרונים הנ"ל ונודע מ"ש המהרי"ט דמ"ד בעי ח"א מב"ח סובר ס' מה"ת לקולא ומ"ד ל"צ ח"א מב"ח ע"כ ס"ל ס' מה"ת לחומרא ולפ"ז י"ל דש"ס דחולין דקאי הסוגיא אליבא דר"מ ור"מ לשיטתו בכריתות די"ז דל"צ ח"א מב"ח ע"כ דס"ל ס' מה"ת לחומרא וממילא דסובר חזקה דאיתרע שמה חזקה ושוב א"א לומר כסברת האחרונים בהא דחייב שתים רק מוכרחין לומר בטעמו כסברת הצל"ח ושפיר חשיב מוסיף ושפיר נקט רש"י ז"ל בכוונת דברי הש"ס מטעם מוסיף אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר ס' מה"ת לקולא וע"כ דחזקה דאיתרע לא שמה חזקה ושוב י"ל בהא דפסק דחייב שתים כסברת האחרונים משום דאיתרע החז"כ ושוב לסברתם כבר הוכחתי די"ל דל"ח מוסיף לכך נקט הטעם משים כולל וז"ב בס"ד ודו"ק ובזה הי' מיושב מה דמקשין העולם בהא דקאמר בפסחים דמ"ד דחטאת ונזיר הוי ב"כ הבכ"א וקשה מזבחים דצ"ז דבעי קרא דיקדש לענין דלא נימא עדל"ת ע' בשעה"מ שהאריך בזה:

יז) ועפ"ז ניחא דלכאורה כבר העירו אגוף פירכת הש"ס דנימא עדל"ת הא אפלק"ש ע"י אכילה שלכד"א לשי' הסוברים דמ"ע יוצא בשלכד"א ונהי די"ל דל"ח בכלל אפלק"ש ע"י שלכד"א כיון דבקדשים בעי למשחה לגדולה מ"מ לשו' כמ"פ זה הוי רק מדרבנן ושוב אכתי מה"ת עכ"פ אפלק"ש אולם לשי' האו"ח קידושין דל"ח די"ל מגו דחשיב אכילה לענין המצוה ה"ה דחשיב אכילה לענין איסור תו לי"ח בכלל אפקל"ש בהיתר וסברתו כהא דסובר הרמב"ם בג"ה של נבילה חייב שתים דכ' הרשב"א דמגו דחשוב אכילה לענין גיד ה"ה דחשיב אכילה לענין נבילה עיי"ש והתינח א"נ בכוונת הרמב"ם משום דהתורה אחשבה לאכילה אז יוצדק סברת האו"ח דהכא נמי מגו דחשבה רחמנא אכילה לגבי מצוה ה"ה דחשבה רחמנא לאכילה לענין איסור אבל לסברת האחרונים דהכוונה דכיון דכבר איתרע חז"כ לגבי אכילת גיד ה"ה דהאוכל בעצמו אחשביה לאכילה לענין נבילה לא יוצדק סברת האו"ח הואיל דהכא לא איתרע החז"כ שלו ואמרי' אדרבה דוודאי לא אחשביה לאכילה לענין האיסור והא דאוכל הוא רק בשביל שרוצה לקיים המצוה ולשיטת האחרונים היכי דהוא גופא באמת לא אחשביה שפיר אינו עובר איסור וע' שו"ת ד"ח או"ח סי' י"ט שהרגיש בזה ולפ"ז י"ל דכבר הבאתי דסברת האחרונים תלוי אי חזקה דאיתרע שמה חזקה או לא שמה חזקה ונודע מ"ש בתוס' נדה דט"ו דר"ע ס"ל בעי ח"א מב"ח וע"כ דסובר ס' מה"ת לקולא כמ"ש המהרי"ט ובדול"צ דרוש ד' וע"כ דסובר חזקה דאיתרע לא שמה חזקה ולפ"ז י"ל דהש"ס זבחים שם ברייתא דיקדש הוא ספרי וסתמא דספרי קאי למ"ד ס' מה"ת לחומרא ושוב חזקה דאיתרע שמה חזקה ואזדא סברת האחרונים ועכצ"ל בהא דחייב שתים כסברת הצל"ח דרחמנא אחשבה לאכילה ושוב יוצדק סברת האו"ח הנ"ל ושוב ל"ח בכלל אפלק"ש בהיתר ושוב שפיר פריך הש"ס דנימא עדל"ת ומוכרח לתרץ משום דיקדש עשה הוא אבל הש"ס בפסחים שם הרי קאי לר"ע דהוכחתי דסובר חזקה דאיתרע לא שמה חזקה ושוב י"ל בהא דחייב שתים משום דהוא גופא אחשביה לאכילה ושוב לפ"ז כבר הבאתי דאזדא סברת האו"ח ושוב אפשר לקיים שניהם בהיתר ע"י שלכד"א ושוב לדידי' ל"צ קרא דיקדש דל"ש לומר עדל"ת כיון דאפקל"ש בשלכד"א ושפיר קאמר בש"ס פסחים שם דחטאת ונזיר הוי ב"כ וז"ב בס"ד ודו"ק:

יח) והנה ראיתי עוד לכת"ה שהעיר בש"ס יבמות דל"ג דמוקי להא דזר ששימש בשבת בשחיטת פרו של כה"ג ביוהכ"פ וכמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה ואף בשחטו כה"ד ג"כ פסול ומאי זר שזר אצלו קאמר והעיר כת"ה דהא לפי הס"ד הכוונה דחייב חטאת מכח איסור שבת א"כ קשה הא שוחט חשוב מקלקל ואי די"ל תיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ אפ"ה י"ל כמו דאיתא בזבחים דס"ט דמליקת זר אם עלה לא ורד ה"ה בשחיטת פרו בזר ג"כ י"ל דאם עלה לא ירד ונשאר עליו עוד שם קודש וממילא אסור לב"נ לאכול ממנו מכח גזל דמה לי גזל הדיוט מה לי גזל הקדש ושוב ל"ח תיקון ושוב פטור משום דחשיב מקלקל עכת"ד הנה בגוף הדבר דב"נ אסור לאכול הקדש מכח גזל כבר הרגיש בזה במנ"ח מצוה י"ד באריכות אולם בגוף הדבר י"ל דהכא איכא תיקון וכמו שהעיר בכו"פ סי' ס"ב דבאמ"ה משהו בשר וגו"ע מצטרפין אבל כששחטו מכח שאר איסורים בעי דוקא כזית ורק התם בדינו של הכו"פ דמיירי בתקרובות ע"ז יפה השיג עליו האו"ח כיון דגם תע"ז במשהו אבל הכא שפיר י"ל דהוי תיקון גם לגבי ישראל דבאמ"ה משהו בשר וגו"ע מצטרפין וכששחטו אף דאסור משום ששחטו כה"ד אפ"ה בין א"נ דכה"ד ששחט פרו של כה"ג חייב מיתה כמו זר בין א"נ דאינו עובר רק בעשה דלא אהדריה ממש לאיסורא קמא עי' בשעה"מ פ"א מעבודת יוהכ"פ מ"ש בזה אבל עכ"פ פשיטא דליכא חיוב באכילת ח"ש ושפיר חשיב תיקון לענין השיעור וביותר ביאור י"ל דלכאורה כבר העיר ברש"י ותוס' פסחים דע"ג דהוי תיקון לענין לטהר מידי נבילה ורק שכתבו דכיון דתע"ז ג"כ מטמא ל"ח תיקון א"כ הכא שפיר איכא תיקון לענין לטהר מידי נבילה וז"ב אך בגוף דבריו לומר דבשחיטת כה"ד פרו של כה"ג יהי' הדין אם עלה לא ירד כמו במליקת זר לדידי קשה הדבר לומר הכי דהנה לפמ"ש בתוס' זבחים דס"ט דלר"י דס"ל לילה אם עלה ירד ה"ה דמליקת זר אם עלה ירד ח"כ פשיטא דגם הכא אם עלה ירד ואפי' לשי' הרמב"ם דבמלק זר אם עלה לא ירד כיון דכשר בבמה אפ"ה י"ל לפי"מ דמפורש בש"ס שם דקמיצת זר אם עלה ירד אף דכשר בבמה אפ"ה כיון דהוקדשה בכ"ש לא דמי לקמיצת במה הואיל דבבמה לא הי' כ"ש וכפירש"י שם ועיי"ש בשטמ"ק ולפ"ז י"ל לענין זה לומר דגם בזר אם עלה לא ירד הואיל דכשר בבמה כ"ז בעבודה כזו שהי' שייך גם בבמה וכיון דבבמה זר כשר גם במקדש עכ"פ י"ל אם עלה לא ירד אבל עבודת יוהכ"פ דאינו כשר רק בכה"ג ובטבילה במקום קדוש אף דטבילה בין בגד לבגד לא מעכב וכמפורש ביומא דל"ב אפ"ה כיון דעבודה זו לא משכחת כלל בבמה דעבודת יוהכ"פ אינו רק בקה"ק בוודאי דבזה אם עלה ירד וז"ב בס"ד:

יט) וראיתי לכת"ה שהעיר עוד אהא דפריך בזבחים דצ"ז דנימא עדל"ת והעיר דהרי בפסולין כאלו הדין דאם עלו לא ירדו ואכתי יש בהם מעילה וממילא יש בהו איסור גזל ובגזל בוודאי דל"ש עדל"ת וכהא דכ' הראב"ד מובא בשטמ"ק ב"ק ד"פ דממון חבירו אפי' במקום פק"נ אסור עכת"ד לענ"ד לק"מ דעיקר הסברא דאין לומר עדל"ת בגזל משום דאסור לחסר ממון חבירו אף במקום קיום מצוה דמה לו לחבירו להפסיד בשביל קיום מ"ע שלו וכ"ז בממון הדיוט אבל בהקדש אף דשייך בו גזל כ"ז שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה ואם שייך עדל"ת א"כ אדרבה רצון ההקדש שיאכל את הקדשים כשרים שנבלע בהם בליעה מפסולים כדי שלא יבואו הכשרים לידי נותר א"כ ההקדש מוותר זכותו כדי לקיים המצוה בכה"ג פשיטא דגם בגזל שייך עדל"ת דהרי גם בגזל הדיוט אם הנגזל מסכים שיהי' יוצא בה הגזלן יד"ח המצוה בוודאי דיצא וה"ה הכא אם והי' הדין דעדל"ת שוב בוודאי דההקדש מוותר זכותו כדי לקיים המצוה באכילת הכשרים שלא יבואו לידי נותר ואז ממילא לא והי' מיקרי גזל וז"ב ודו"ק:

כ) והנה כת"ה העיר עוד על שיטת הראב"ד הנ"ל מש"ס ב"מ כ"ד בהא דמצא חבית יין בעיר שרובה עכו"ם מותרת משום מציאה ואסורה משום יי"נ ופריך הש"ס ומאחר דאסורה משום יי"נ מותרת משום מציאה למאי נ"מ ומשני נ"מ לקנקנה והעיר כת"ה דהא איכא נ"מ גם לענין היין כגון בחשיב"ס והרופאים אומרים שרפואתו ביי"נ דאז מכח איסור יי"נ הי' מותר לרפאות עצמו דפק"נ דוחה כל איסורי תורה אבל מכח ממון חבירו הי' אסור לרפאות א"ע ולכך השמיענו הש"ס דגם משום מציאה מותרת ושוב אם והי' נוגע הדבר לידי פק"נ והי' שרי לרפאות א"ט בהיין עכת"ד והנה לכאורה יש עוד להעיר מדברי הראב"ד מובא בחו"מ סי' שפ"ח דאונס נפשות להראות ממון חבירו אף בנו"נ ביד פטור דאין לו למות בשביל הצלת ממון חבירו ונראים דברי הראב"ד לכאורה כסותרים א"ע מכאן לדברי הראב"ד שבשטמ"ק ב"ק ד"פ הנ"ל אך באמת ז"א דהתם בסי' שפ"ח אין הישראל נוטל ממון חבירו ואינו נהנה בה ורק שנותן המעות ליד האנס בזה שפיר אמרי' דנהי דאם אומרין לו הרוג את פלוני ואם לאו נהרוג אותך דאסור להרוג את חבירו אפ"ה נפש שלו חשיב טפי מממון של חבירו וע' שו"ת ח"ס חו"מ סי' א' שנסתפק אי במקום אונס נפשות מותר להעיד שקר ולגרום להרוג את חבירו אי זה חשוב כעושה מעשה בידים או דהוי רק כאומר הנח לזרוק עצמך על תינוק שכ' התוס' בכמ"ק דאמרי' להיפוך מאי חזית ועיי"ש שהעלה דבכה"ג מיקרי כעושה מעשה בידים וכ"ז היכי דיגרום להרוג את חבירו אבל היכי דיש לו אונס נפשות להעיד שקר ולגרום הפסד ממון לחבירו בכה"ג בוודאי דא"צ למסור נפשו ואף דלשיטה הישינה בשטמ"ק כתובות די"ט גם בגזל אמרי' יהרג ואל יעבור אליבא דר"מ ובאמת הוא מחלוקת מפורשת בירושלמי אי בגזל יהרג ואל יעבור אפ"ה י"ל כ"ז בגזל ממש אבל להעיד ולגרום להזיק ממון חבירו והוא אינו נהנה ממעות חבירו פשיטא דא"צ למסור נפשו וא"כ צדקו דברי הראב"ד בסי' שפ"ח אבל לרפאות עצמו בממון חבירו דהוו כגזל ממש שפיר י"ל דאסור הואיל דלחד שיטה בירושלמי בגזל אמרי' יהרג ואל יעבור אף באונסין אותו לגזול מכ"ש לילך בעצמו לגזול ממון חבירו פשיטא דלכ"ע אסור אפי' במקום רפואה ודברי הראב"ד לא סתרו אהדדי:

כא) ולפ"ז מיושב גם קושית כת"ה דלא מבעיא לשי' הפר"ד דגם לשי' התוס' ב"ק ד"ס מותר להציל א"ע בממון חבירו ורק דחייב לשלם אח"כ בוודאי דלק"מ ואפי' א"נ דאסור ליקח אף ע"מ לשלם כ"ז היכי דגוזל ממון חבירו בידים דאז כיון דיש דיעה דבגזל יהרג ואל יעבור וכמו שביאר הח"ס הסברא דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויבוא לידי רציחה וכמו במחתרת אבל הכא דל"ח טפי מהשבת אבידה והרי בנטלה ע"מ להשיבה ואח"כ נתכוין לגוזלה הא אינו עובר רק אעשה דהשב תשיבם בלבד בכה"ג פשיטא דפק"נ דוחה לעשה דהשב תשיבם דדוקא גזל ממש דיוכל לבוא לידי חשש רציחה י"ל דלא נדחה מפני פק"נ אבל בהשבת אבידה דל"ש חשש זה פשיטא דשרי במקום פק"נ ובפרט די"ל דהא דפק"נ אינו דוחה איסור גזל י"ל הטעם כיון דגם ב"נ מוזהרים על הגזל וחשוב כל"ת דלפה"ד ואינו נדחה מפני פק"נ והא דחזינן דאיסור אמ"ה נדחה מפני פק"נ אף דגם איסור אמ"ה נוהג בב"נ אפ"ה י"ל בגזל דהוו תרי צדדים חדא דהוי ל"ת דלפה"ד וגם דנוגע לחסרון ממון חבירו חמיר מאיסור אמ"ה והתינח בגזל ממש אבל השבת אבידה דליכא רק לישראל והוי רק מ"ע דלאחר מ"ת בוודאי דנדחה מפני פק"נ דיש חילוק בין איסור גזל בקו"ע לביטול מצוה בשוא"ת ונהי דמוכח מרש"י חולין דמ"ז דאי הי' הדין דבכל איסורין יהרג ואל יעבור גם חיוב מילה הי' מוטל עליו אף דנוגע לפק"נ אפ"ה וי"ל כ"ז במילה דהוי עשה שיש בביטולו כרת י"ל דחמיר וכמ"ש בתוס' מגילה ד"כ דבמילה לולי הקרא דאותו ולא אותה הו"א דנשים חייבות אף דהוי מעשהז"ג הואיל דיש בביטולו כרת עיי"ש וממילא י"ל דבשאר מ"ע שפיר יש לחלק בין ביטול בקו"ע לביטול מ"ע בשוא"ת דבכה"ג שפיר מותר במקום פק"נ וז"ב:

כב) ובפרט די"ל דאף א"נ דגם השבת אבידה אינו נדחה מפני פק"נ אפ"ה י"ל במחצה ישראל מחצה עכו"ם דבכה"ג מפורש בכתובות דט"ו דבכה"ג אינו מחויבים להחזיר לו אבידה אף דהתם דנין רק על אדם פרטי דהוא ס' ישראל ס' עכו"ם אבל הכא דהספק ממי נאבד א"כ י"ל דגם במע"מ ואסור לזכות בו מספק אפ"ה במקום פק"נ פשיטא דבמע"מ מותר לרפאות בו וכמ"ש הפמ"ג או"ח סי' שמ"ד ד"ס ל"ת שיב"כ נדחה מפני עשה ה"ה די"ל דנהי דגזל אסיר אפי' לגבי פק"נ אפ"ה כ"ז בגזל וודאי ויש עוד להסביר הדבר לפמ"ש בתוס' סנהדרין דע"ד דלולי דגילתה התורה וחי בהם הו"א דבכל האיסורין נימא יהרג ואל יעבור דנילוף מרוצח וא"כ בגזל דיוכל לבוא לידי רציחה שפיר יש ללמוד מרוצח אבל בס' גזל דא"א ללמוד מרוצח וא"כ ס' גזל פשיטא דשרי במקום פק"נ וז"ב בס"ד:

כג) והנה כת"ה העיר להביא ראי' דממון חבירו אסור אף במקום פק"נ מב"ק דק"ו בהא דהטוען טענת גנב וטבחו משלם דו"ה ופריך הש"ס מהא דתנן הטוען טענת גנב ועדים העידו שאכלו דחייב בכפל והא א"א לכזית בשר בלא שחיטה וקשה שמא ומיירי שטבחו לצורך חשיב"ס ושפיר פטור מדו"ה ועכצ"ל דממון חבירו אסור אף במקום פק"נ עכת"ד לענ"ד ז"א דא"א כלל לאוקמה המתני' בשחטו לצורך חשיב"ס דא"כ ויפטר גם מכפל כיון דבשעה שטען טענת גנב כבר אכלו בהיתר לצורך פק"נ ונהי דנשבע לשקר מ"מ באכילה לחוד ליכא כפל ועיקר החיוב הוי רק בזה שכפר ממון חבירו שלא כדין ונשבע א"כ אחר שכבר אכלו בהיתר א"צ להיות חייב כפל בשלמא בגנב ואח"כ טבח לצורך פק"נ דבשעת הגניבה עדיין לא הי' הפק"נ א"כ כבר נתחייב כפל משעת גניבה אבל הכא בטוען טענת גנב ונתברר שכבר אכלו לצורך פק"נ א"כ הרי הו' האכילה בהיתר שפיר גם כפל לא הו' מתחייב ומדקתני חייב כפל ע"כ דלא מיירי בשבתו לצורך חשיב"ס וז"ב:

כד) אולם מה שיש לעיין לשי' הסוברים דממון חבירו אסור גם במקום פק"נ האיך הדין בגנב דבר לצורך פק"נ אי נפסל לעדות מי נימא דלא גרע מקוברי מת ביו"ט א' דלא נפסל לעדות משום די"ל דקסברי מצוה קעביד ובאמת הדבר נוטה דלא נפסל לעדות וראי' מהא דהעירו המפורשים לר"מ דמומר לד"א הוי מומר לכהת"כ איך משכחת כלל חיוב דו"ה הרי מיד בשעת גניבה נעשה מומר לשי' הסוברים דבפ"א נעשה מומר ושוב בשעת שחיטה הוו שחיטת מומר ואי דנימא דמיירי בטובח ע"י אחר ז"א דא"כ תיקשי למ"ל או ותחת לרבות השליח הרי בלא"ה לא משכחת חיוב דו"ה זולת בטובח ע"י אחר עכת"ד המפורשים ולכאורה יש להעיר בהא דפריך בכתובות דל"ד מי איכא מידי דאילו עביד הוא לא מתחייב ועי"ש יתחייב ומשני איהו נמי מתחייב והא דפטור משום דקלבד"מ ולפי קושית המפורשים יוצמח דאיהו גופא באמת לא מתחייב וע"כ דמיירי עי"ש שוב הדרא פירכת הש"ס מי איכא מידי אך באמת ז"א דקושית הש"ס הוא לפי האמת דחיוב דו"ה הוא גם ע"ו עצמו שפיר מקשה הש"ס דנהי דנימא דבטביחה ושלד"ע מ"מ בשבת דהוא פטור גם עו"ש לא הי' מתחייב אבל אי הי' אמרי' דכל חיוב דו"ה שבתורה לא קאי רק אטובח ע"י אחר בכה"ג ל"ש לומר מי איכא מידי כיון דכך גזרה התורה ובפרט די"ל דהש"ס קאי אטובח בשבת ובאמת גם ע"י עצמו חשיב טביחה ול"ח שחיטת מומר כמ"ש הר"ן דבאותו שחיטה לא נעשה מומר ואפ"ה פטור לכן שפיר פריך הש"ס דא"א שיהי' שחיטת השליח חמיר משחיטת עצמו אבל הכא דהפטור בשחיטת עצמו משום דנעשה מומר מכח הגניבה ושוב שפיר עי"ש דהוי שחוטה ראויה שפיר חייב ול"ש מי איכא מידי הואיל דבאמת באופן זה שהוא עי"ש דהוי שחיטה ראויה גם ע"י עצמו הי' חייב ורק החסרון משום דע"ו עצמו ל"ח שחיטה ראויה ושוב שפיר עי"ש דהוי שחיטה ראויה שפיר יש לחייבו וכה"ג כ' בשו"ת הרי"מ חיו"ד סי' ט' לענין אינו שב מידיעתו עיי"ש ובאמת בדבריו יש להעיר מש"ס יומא ד"פ ועיי"ש בכפ"ת בתויוה"כ ובמלמ"ל הלכות שגגות מ"ש בזה עכ"פ נחזור לקושית המפורשים הנ"ל ולדרכינו א"ש די"ל דמיירי שטבחו בעצמו ורק שגנבו לצורך פק"נ וחייב כפל ודו"ה דאסור לגנוב אפי' לצורך פק"נ ואפ"ה לא מיקרי מומר בשעת גניבה הואיל דעכ"פ הוא נתכוין למצוה וז"ב:

כה) ובגוף קושית כת"ה מש"ס ב"מ כ"ד באמת כעין זו יש להעיר עוד לשי' המלמ"ל פ"ה מאישות דהמקדש באיסוה"נ והאשה היא חשיב"ס דמקודשת א"כ הא י"ל נ"מ שיש לפנינו אשה שהיא חשיב"ס ורפואתה ביין א"כ מצד האיסור יי"נ ליכא שום ריעותא ושפיר היתה מקודשת אבל אי הי' אסור משום מציאה שוב לא היתה מקודשת דהי' חשיב כמהנה אותה בדבר שאינו שלו וכמ"ש בתוס' קידושין דנ"ג ושפיר הוצרך הש"ס להשמיענו דמותר משום מציאה ושוב חשיב"ס תהי' מקודשת ולמ"ל להש"ס למינקט נ"מ לקנקנים הרי יש נ"מ גם בגוף היין ועכצ"ל דכיון דחשיב"ס לא שכיח וכמ"ש בתוס' פסחים דמ"ו עדיף לי' להש"ס למינקט נ"מ לענין הקנקנים מלינקט נ"מ אמידי דלא שכיח א"כ ממילא אזדא ג"כ קושית כת"ה הואיל דחשיב"ס לא שכיח כנלע"ד בס"ד ודו"ק היטב:

ה' במדבר תרס"ח ראדימישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה