מהרש חלק ד· רבי שמואל אנגל
פתיחה · סימן ב
לכ"ק הרב הגה"ק בוצ"ק בנש"ק וכו' כקש"ת מ' שלמה הלברשטאם זצ"ל אבד"ק ווישניצא ומ"כ בק' באבוב יצ"ו.
בדבר פלפולו ע"ד הגה"ק בעל א"נ זצ"ל שפסק שם דמי שהוא חלוש ואינו יכול לאכול כזית מרור דיוכל לברך על פחות מזית וחילו מדברי הרא"ש פסחים דקי"ד אהא דתניא אכנו לחצאין יצא ובלבד שנא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכא"פ כ' הרא"ש משום דמברכין על אכילת מרור צריך שיאכול כזית דאין אכילה פחות מכזית אבל בירקות הראשונות דאין מזכירין עליהם אכילה א"צ מהם כזית עכ"ל הרא"ש והג' הנ"ל פירש בכוונת דברי הרא"ש דס"ל דמרור מה"ת א"צ כזית משום דלא כתוב בו אכילה דהא דכתיב יאכלוהו לא קאי רק אפסח ורק מדרבנן בעי כזית מכח דמברכין על אכילת מרור ואין אכילה בפחות מכזית ובאמת פירש כן בכוונת דברי הרא"ש השאג"א סי' ק' אולם השאג"א הקשה עליו דא"כ דהך אכלוהו לא קאי רק אפסח א"כ הא דקיי"ל דמצה בעי כזית ע"כ הוא רק מקרא דבערב תאכלו מצות א"כ לפי"ז מנ"ל לרבא למידרש מהא דבערב תאכלו מצות לענין מצה בזה"ז ד"ת הא בעי הקרא לענין דבמצה בעי כזית וע"כ נשמע מדרבא דבמצה בעי כזית מה"ת או מקרא דיאכלוהו דקאי נמי אמצה ומרור או עכ"פ משום דאיתקש לפסח וכדקאמר רבא בפסחים דק"כ דאכל מצה אחר חצות לא יצא משום דאיתקש לפסח ושפיר מיותר הך בערב תאכלו מצות למידרש לענין מצה בזה"ז וא"כ כמו דילפינן במצה דבעי כזית או מקרא דיאכלוהו או מהיקש ה"ה לענין מרור ג"כ י"ל דבעי כזית מה"ת או מקרא דיאכלוהו או מהיקש לפסח עכת"ד השאג"א על הרא"ש:
א) והנה מקודם שנבוא לדינא ניחזי אנן בגוף הדבר לומר בכוונת הרא"ש דמה"ת מרור א"צ כזית רק מדרבנן מכח הברכה על אכילת מרור בעי זית דלא שייך שם אכילה בפחות מזית באמת הרי ידוע מחלוקת הפוסקים בהא דבכל איסורין בעי כזית דיש פוסקים הסוברים דסתם אכילה הוא בכזית ואף לר"ש דסובר כ"ש למכות הוא רק מהלל"מ אי משום אחשביה ע' רש"י מכות די"ז ובריטב"א שם ולר"ש הוי הלכתא גם למלקות ולדידן רק לענין איסור לחוד שיטת הרא"מ דלכ"ע סתם אכילה שבתורה בכ"ש והלל"מ דבעי כזית ולר"ש לא אפקה ההלכתא רק לענין קרבן וע' שו"ת ח"ס או"ח סי' ק"מ שכ' דבזה פליגי הש"ס חולין דק"ג עם הש"ס זבחים ד"ע דבחולין מוכח דבמידי דהוי חידוש לא מצטרף בכא"פ ובזבחים מוכח דבמידי דחידוש אף ביותר מכא"פ מצטרף וע"כ דפליגי בזה ולפי"ז יש להעיר הניחא לשי' הסוברים דבלשון תורה כ"ש אין עליו שם אוכל א"כ שפיר י"ל נהי דהיכא דלא כתבה התורה לשון אכילה יוצא בכ"ש מ"מ עכ"פ חז"ל לא יוכלו לתקן על זה ברכה בלשון אכילה כיון דכ"ש אין עליו שם אוכל ואף דבלשון בני אדם גם פחות מכזית יש עליו שם אוכל כמ"ש רש"י בשבועות ועי' במל"מ פ"ד משבועות אפ"ה כיון דבלשון תורה אין עליו שם אוכל לא יוכלו חז"ל נתקן עי"ז ברכה בלשון כילה אבל לשי' הרא"מ דכ"ש באמת יש עליו שם אוכל מה"ת רק דהלל"מ דבמידי דנתפרש בו אכילה בעי כזית והיא רק בכלל שיעורין דהוי הלל"מ וא"כ במרור דלא נתפרש בו אכילה וליכא הלל"מ דבעי כזית א"כ שוב שייך ברכה גם על פחות מכזית דהא יש עניו שם אוכל הן בלשון תורה הן בלשון בני אדם וכמו שתמה במלמ"ל שם דלשי' הרא"מ אמאי ס"ל לרבנן דבנשבע שלא יאכל פטור באכל כ"ש הרי גם כ"ש יש עניו שם אוכל הן בלשון תורה הן בלשון בני אדם א"כ בוודאי דנשבע אכ"ש עיי"ש א"כ ה"ה הכא י"ל סברא זו:
אך לכאורה בדבר זה אי במקום דלא נתפרש בו לשון אכילה אי הוי בכ"ש באמת דהפמ"ג בפתיחה לשחיטות כ' כן לענין נבילה דוזבחת הוי בכ"ש אולם כמ"פ כ' להיפוך דכיון דשיעורן הלל"מ א"ך גם בכל איסורין ובכל המצות היכא דלא נתפרש בו שיעור אחר הוי רק בכזית וע' בפוסקים שנסתפקו לענין בל תותירו אי חייב בכ"ש וכן לענין שוחט פסח עה"ח מבואר ברמב"ם פ"א מהק"פ דאינו עובר רק בכזית הן אמת די"ל דמשם ליכא ראיה לפמ"ש בשו"ת פנ"י בטעם הסוברים דליכא בי' בפחות מכזית משום דבאמת חמץ א"ב ורק דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וא"כ הב"י הוי חידוש וכ"ז עכ"פ בכזית אבל בח"ז לא אוקמה רחמנא ברשותו ושפיר אינו עובר בב"י מכח (דחשיב אינו שלו עיי"ש ולפי"ז י"ל דאי הי' הדין דגם בחמץ שאינו שלו עובר בלא תשחט פסח עה"ח א"כ שפיר הי' הדין דעוברין גם בפחות מכזית דהכא לא כתיב לשון אכילה אבל כיון דבעו שיהי' חמץ לאחד מבני החבורה וא"כ באמת ע"י האיסור חשיב של הפקר ורק ביותר מכזית דחשיב שלו לענין ב"י ממילא דעובר גם בלא תשחט אבל בח"ז דהוי כמו הפקר שפיר אינו עובר ויוצמח לפ"ז דל"ש יש חילוק בין ע"פ לפסח דבע"פ חמץ מותר בהנאה י"ל דגם בח"ז עובר בלא תשחט דדוקא במידי דאכילה צריכין לסברת אחשבי' אבל בדבר דלא נתפרש בו אכילה השיעור בכ"ש אבל במועד דאסור בהנאה דהוי א"ב ושוב ב"י ליכא בח"ז דלענין ב"י ל"ש אחשבי' כמ"ש בח"צ סי' פ"ו ושוב בעי כזית לענין לא תשחט והי' מיושב בזה דברי רש"י פסחים דס"ג בד"ה במועד דפירש"י דעובר בלא תשחט בהדי לאו דב"י ועפי"ז י"ל דזה הכוונה דבע"פ עובר גם אח"ז ובפסח אינו עובר רק בכזית דאז איכא גם ב"י וממילא ניחא ג"כ דברי הרמב"ם דמה"ט בעי כזית כדי שיעבור בב"י שיהי' חשיב עי"ז כחמץ שלו ונהי דהרמב"ם סובר דעיקר לאו דלא תשחט הוא רק בע"פ ואז הא ליכא ב"י מ"מ בעי עכ"פ כזית שיהי' חשיב שלו לענין העשה דתשבותו ומכ"ש לפמ"ש בנובי"ק סי' כ' דלר"י דס"ל חמץ משש שעות אסור מה"ת באכילה ובהנאה ה"ה דעובר בב"י משש וא"כ הרמב"ם דפסק לפ"ז כר"י בוודאי דנכונים דברינו וא"כ אף דהוכחתי דליכא ראי' מדברי הרמב"ם אפ"ה מהא דנותר מוכח דגם היכי דלא נתפרש בו אכילה אפ"ה בעי כזית מהלל"מ ובשו"ת מוצל מאש סי' כ"א העיר בזה דאלת"ה האיך יליף הס"ס דחמץ בשריפה מנותר האי איכא למיפרך מאי לנותר שכן עובר בכ"ש עיי"ש ובאמת אי משים הא לא אריא די"ל לשי' הפוסקים דגם בח"ש איכא איסור ב"י אף דל"ש ח"ל כמ"ש השאג"א וגם אחשבי' ל"ש כמ"ש הח"צ ואפ"ה אסור וע"כ הטעם, משום דילפינן ביעור מאכילה כמו דבאכילה יש איסור תורה בח"ש ה"ה לענין ב"י ושפיר יש ללמוד חמץ מנותר ואזדא הוכחת המוצל מאש ובאמת יש להבין בזה דברי הרמב"ם שכ' קרא מיוחד לאסור ח"ש בחמץ והקשו המפורשים דהרי בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ועפ"ז א"ש דבאמת י"ל דלענין ח"ש בב"י ל"ש סברת ח"ל ורק דלכאורה יש ללמוד מהיקשא דביעור לאכילה אך כבר כ' בתוס' קידושין ד"ה בשם הר"י דאורליינש דמה"ט א"א ללמוד דאשה נקנית בכסף מהיקשא לאמה העבריה דכיון דעיקר הא דנקנית בכסף משום דיוצאת בכסף וכיון דבאשה ל"ש זה הטעם א"א ללמוד מהיקשא עיי"ש א"כ הכ"נ אי בחמץ לא הי' אסור בח"ש רק מכח ח"ל או מכח אחשבי' שפיר לא הי' אפשר ללמוד לאסור ח"ש בב"י מכח דאיתקש לאכילה הואיל דעיקר האיסור משום ח"ל א"כ בב"י דל"ש ח"ל שוב לא הי' אפשר להקישו לאכילה אבל השתא דגילתה רחמנא קרא מיוחד לאסור אכילת חמץ בכ"ש שוב יש ללמוד מהיקשא לענין ביעור ושפיר גם ב"ו איכא בכ"ש ושפיר יש ללמוד חמץ מנותר:
ג) אך בגוף הדבר כ' המנ"ח מצוה קמ"ו דגם בבל תותירו כיון דלא נתפרש בו אכילה ולא נתפרש בו שיעור אחר בוודאי דהשיעור הוא בכזית ואף העשה דשריפת נותר אינו מה"ת רק בכזית וכן הוכיח שם במצוה ח' והביא הוכחה מדחזינן דלשי' כמ"פ לענין ב"י ליכא חיוב בפחות מכזית אף לב"ש דלא ילפי' ביעור מאכילה אפ"ה בעי כזית א"כ ה"ה בכ"מ דלא נתפרש בו שיעור אחר שיעורו בכזית הואיל דשיעורין הלל"מ דבכזית עיי"ש:
ד) ובאמת י"ל לפמ"ש לעיל דלהסוברים דיש ב"י בח"ז הוי הטעם משום דאיתקש ביעור לאכילה דכמו באכילה ח"ש אסור ה"ה לענין ב"י הי' מיושב בזה קושית הפ"י והשג"א בהא דקאמר ב"ש שאור בכזית וחמץ בככותבת דא"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וע"כ דחלוקין בשיעורן ופירש"י דמה"ט הוצרכה רחמנא לכתוב בפירוש כי היכי דלא נטעו לומר דשאור ג"כ בככותבת ועיי"ש בשט"מ והקשו דילמא לעולם שיעורן שוה והא דכתבה רחמנא בפירוש משום דאין מזהירין מן הדין ועוד הקשו ממנ"פ אי פלוגתת ב"ש וב"ה לענין מלקות הרי בלא"ה בב"י אינה לוקה דהוי נל"ע ואו לענין איסור הרי בלא"ה ח"ש אסור מה"ת עכת"ד:
ועפ"ז י"ל דהא דנימא דיש איסור ב"י אף בח"ש הוא רק משום דאיתקש לאכילה א"כ כ"ז לב"ה דיליף ביעור מאכילה אבל לב"ש דלא יליף ביעור מאכילה שפיר ליכא איסור ב"י בח"ש ושפיר קאמר ב"ש מדכתבה רחמנא שאור ע"כ דאין שיעורן שוה ולא יליף ביעור מאכילה ושוב לשיטתו ליכא ב"י בח"ש וממילא מתורץ ג"כ הקושיא דלמא הא דכתבה התורה שאור בפירוש הוא משום דאין מזהירין מן הדין ועפ"ז ניחא דבאמת דבר זה אי ב"י חשיב נל"ע כ' הפוסקים דתלוי אי יש ב"י מחצות או לאו וכבר הבאתי בשם הנוב"י דלדידן דיש איסור לאו משש הה דעובר בב"י משש והדבר מפורש בירושלמי א"כ כ"ז אי ילפינן ביעור מאכילה אבל אי לא ילפינן ביעור מאכילה שוב ב"י ליכא עד הלילה וא"כ זה כוונת ב"ש דא"נ דשיעורן שוה א"כ ע"כ דיליף ביעור מאכילה ושוב יש איסור ב"ו משש ושוב חשיב נל"ע ושוב לא בעי למיכתב שאור ול"ש לומר דלכך כתבה רחמנא משים דאין מזהירין מן הדין ז"א דבלאו הנל"ע ל"ש דבר זה וכמ"ש בתוס' ב"מ דס"א וע"כ דבחמץ יש שיעור אחר וע"כ דלא יליף ביעור מאכילה ושוב ב"י ל"ח ניתק ושפיר הוצרכה התורה לחדש דין שאור דחלוקין בשיעורן וגם לענין מלקות משום דשייך בזה אין עונשין מן הדין וז"ב בס"ד:
ו) נחזור להנ"ל דיש שיטת כמ"פ דגם במידי דלא נתפרש בי אכילה ג"כ בעי כזית ובאמת יש מקום לומר דזה ג"כ תלוי בשיטות הנ"ל דא"נ סתם אכילה שבתורה בכזית א"כ שפיר י"ל דכיון דבמידי דנתפרש בו אכילה על זה א"צ הלכתא דבעי כזית ואדרבה י"ל דהלל"מ הוא דיש מלקות לר"ש בכ"ש אבל לענין השיעור לא נצרכה הלל"מ א"כ שפיר היכי דלא נכתב אכילה שוב אין כאן לימוד דבעי כזית אבל לשי' הסוברים דכ"ש יש עניו שם אוכל ועיקר השיעור היא מהלל"מ ולא בא הלכה לפרש הלשון אכילה דקרא דהא אכילה הוא בכ"ש והלכה היא רק דבר מבחוץ ושוב גם בכל מקום הוי השיעור בכזית ונהי דבח"ס מבואר דבתר דידעינן מהלל"מ הוי הפירוש דקרא בכזית אבל במלמ"ל פ"ד משבועות לא משמע הכי וא"כ י"ל לפמ"ש המלמ"ל בהלכות חמץ ומצה דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת בוודאי דכ"ש אין עליו שם אוכל וכמפורש ביומא דע"ד אכילה אמר רחמנא וליכא א"כ יש ניישב קושיית השאג"א דהנה עיקר ראייתם דמרור א"צ כזית מה"ת מהא דקאמר ר"ל זאת אומרת מצ"כ דאל"כ כבר יצא בטבול ראשון וקשה הא בטבול ראשון לא הי' כזית וע"כ דגם בטבול שני ל"צ כזית ע' בקרבן נתנאל ובשאג"א מ"ש בזה ולפ"ז י"ל דלשי' ר"ל ע"כ הלכה לא חידשה דבר רק דמצטרף בכא"פ ושפיר במקום דלא מפורש אכילה השיעור בכ"ש אבל לרבא עכצ"ל דס"ל סתם אכילה בכ"ש דכבר הקשה בירושלמי אמאי לא עבדינן יוהכ"פ ב' וימים משום ספק ותירץ משום דאיכא סכנ"פ והקשה בכו"פ סי' ק"י דלר"ל הרי והי' יוכל לאכול ח"ש וע"כ דס' ד"ת מה"ת לקולא ומדרבנן יש איסור אף בח"ש:
ז) ולכאורה דבריו צ"ב לשי' הירושלמי דמודה ר"ל בח"ש דיוהכ"פ ונהי דש"ס דילן לא ס"ל הכי מ"מ כבר כ' בס' לחם שמים דבכזית אף דלגבי יוהכ"פ הוי ח"ש מ"מ מודה ר"ל וע' בהגהות צי"ר על הירושלמי מ"ש בזה אך באמת בש"ס דילן לא משמע הכי אך באמת עכ"פ הכו"פ שמקשה על הירושלמי לק"מ דהא הירושלמי ס"ל דמודה ר"ל בח"ש דיוהכ"פ אך באמת יש להקשות גם לדידן דס"ל ח"ש אסור מה"ת דלא מבעיא לשי' הח"צ דח"ש הוי משום אחשבי' וא"כ באוכל לצורך פק"נ ליכא איסור כלל בח"ש וכמ"ש הב"ט דגם לר"ש דס"ל כ"ש למכות אפ"ה אי הטעם משום אחשבי' א"כ לצורך פק"נ ל"ש אחשבי' ושוב קשה יאכל ח"ש ולדידן ס' אסור מה"ת בשלמא לשי' הרמב"ם דס' מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא א"כ מדרבנן ח"ש אסור אף היכי דל"ש ח"ל או אחשבי' דלא גרע מח"ש לר"ל וע' במלמ"ל שכ' דגם בשבועה אף דלשי' כמ"פ ליכא איסור תורה בח"ש ע' בר"ן שבועות ובחידושי הר"ן מ"מ עכ"פ אסור מדרבנן וע' בדג"מ סי' תמ"ב שכ' דגם לענין ב"י יש עכ"פ איסור דרבנן בח"ש אבל למ"ד ס' מה"ת לחומרא שוב תיקשי יאכל ח"ש וע"כ נשמע דכ"ש יש עליו שם אוכל ועיקר סברת ח"ל הוא רק דלא נימא דהלל"מ אפקתה לגמרי וא"כ גם כשאוכל לצורך פק"נ עכ"פ יש איסור תורה יצא דמ"ד ס' מה"ת לחומרא ע"כ דסובר סתם אכילה בכ"ש וא"כ הרי כבר כ' הש"ש דרבא סובר ס' מה"ת לחומרא וע"כ דס"ל סתם אכילה בכ"ש ועיקר שיעור כזית הוי רק מהלל"מ וכיון דהלל"מ קאתי לומר דבעי דוקא כזית אף דסתם אכילה בכ"ש א"כ ה"ה במצה ומרור אף דלא נתפרש בו לשון אכילה בעי דוקא כזית ושפיר מוותר הקרא דבערב תאכלו מצות לענין מצה בזה"ז ד"ת ומיושב קושית השאג"א בס"ד ודו"ק:
ח) נחזור להנ"ל די"ל דאי סתם אכילה הוא בכ"ש ורק דהלימוד הוא מהלל"מ אין חילוק בין כתיב לשון אכילה או לא ואף אי נימא דגם או שיעורין הלל"מ אפ"ה היכי דלא כתוב לשון אכילה ע"כ דהוי בכ"ש ואדרבה מדלא כתבה התורה בו אכילה ע"כ דרצון התורה דהוי בכ"ש עכ"ד י"ל דלרבא לשיטתו בוודאי בעי כזית מה"ת לפי"מ דמצינו בפסחים דכ"ו דיליף אביי דלא אפשר ומכוין שרי מהא דריב"ז הי' יושב בצילו של היכל ומשני רבא שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש"י דהוי שלכד"א וה קשו בתוס' דהרי לא כתוב אכילה ותירצו משום דילפינן חטא חטא מתרומה והוו כאילו כתוב אכילה בגופה והקשה במהרש"א דלעיל קאמר הש"ס גבי בב"ח דנהי דנלמוד מנבילה מ"מ מדלא כתיב אכילה בגופה שלכד"א אסור ותירץ במהרש"א דבזה פליגו אביי ורבא דרבא סובר דגם במידי דלא כתוב בי' אכילה אפ"ה היכא דנלמד ממק"א הוו כאילו כתוב אכולה בגופה עיי"ש ולפ"ז י"ל גם הכא במצה ומרור כיון דנלמד מהיקשא דפסח חשוב כאילו כתיב אכילה בגופה וממילא בוודאי דבעי כזית ומיושב קושית השאג"א דלרבא לשיטתו כבר ידעינן דבעי כזית הן במצה והן במרור ושפיר מיותר קרא דבערב תאכלו מצות לענין מצה בזה"ז ד"ת ואף לאביי י"ל דהכא כיון דנלמד מהיקש עדיפא דעי"ז בוודאי דחשיב כמפורש אכילה בגופה ולכאורה י"ל דבשלמא אי סתם אכילה הוא בכזית א"כ כיון דשם בפסח מפורש כזית י"ל דע"י ההיקש הוי כמפורש כזית גם במצה ומרור אבל אי סתם אכילה בכ"ש ורק דהלל"מ דבעי כזית א"כ אף אחר ההיקש נצטרך לבוא להלל"מ י"ל דעל זה לא איתקש כיון דאינו מפורש ל"ש היקש וכדמות ראי' לזה מש"ס מכות די"א בפלוגתת ר"מ ור"י לענין ס"ת שתפרה בפשתן דח"א פסול דכתיב למען תהי' תורת ד' בפיך ואיתקש כהת"כ לתפילין ואידך להלכותיו לא איתקש ופירש"י דבמידי דגם בתפילין לא נלמד רק מהלל"מ ליכא למילף בהיקש עיי"ש וא"כ ה"ה הכא אי סתם אכילה בכ"ש ועיקר דבעי כזית הוא רק מהלל"מ שוב א"א למילף בהיקשא.
ט) אך באמת גם שם קיי"ל כמאן דפוסל ובפרט די"ל דשם הלל"מ אינו מפרש פירוש הקרא לכך י"ל להלכותויו לא איתקש אבל הכא י"ל דהלל"מ בא לפרש פירוש הקרא דאכילה בעי כזית בכה"ג חשיב כמפורש אכילה ושוב יש ללמוד בהיקש וכמ"ש המפורשים דאף לשי' הסוברים דבהלל"מ ס' לקולא אפ"ה היכא דהלכה הוא לברר פירוש הקרא לכ"ע ס' מה"ת לחומרא ושפיר דברינו נכונים ומכ"ש לרבא דס"ל דגם במידי דנלמוד מג"ש הוי כאילו כתוב אכילה בגופה בוודאי דהכא בעי כזית מה"ת וממילא א"א לומר כלל בדבריו הרא"ש הכוונה דשיעור כזית הוא רק מדרבנן מכח הברכה הואיל דהכא קאי לר"ל דס"ל סתם אכילה בכזית א"כ הכא ע"י ההיקש בוודאי דבעי כזית מה"ת דהא בפסח מפורש אכילה וע"י ההיקש חשיב כמפורש אני ה' גם במרור ובוודאי דבעי כזית ורק לענ"ד כוונת הרא"ש כפשוטו דדוקא בטבול שני דמברכין על אכילת מרור והיינו דקאי לר"ה דלא מברכין בטבול ראשון ממילא בעי כזית דאין אכילה בפחות מכזית יכיון דאין אכילה בפחות מכזית א"כ מכח ההיקש חשוב כמפורש אכילה בגופה ובעי כזית מה"ת אבל בטיבול ראשון דאין מברכין והיינו דאין אוכלין לשם מצות מרור א"צ כזית והכוונה דלר"ח דמברכין בטיבול ראשון משום דס"ל דגם פחות מכזית אין לאכול מהמצוה בלתי הברכה כמ"ש השאג"א א"כ שפיר הי' צריכין בטיבול ראשון כזית אבל לר"ה א"צ כזית רק בטיבול שני וז"ב:
י) יצא דבאמת לשי' הפוסקים דסתם אכילה בכ"ש ושיעורין הלל"מ א"כ י"ל דהלל"מ הוא גם במידי דלא כתוב בו אכילה ומכ"ש הכא די"ל דיאכלוהו קאי אכולהו ואף למ"ד סתם אכילה בכזית מ"מ כיון ונלמד מהיקשא דפסח א"כ לא מבעיא לרבא בוודאי דהוי ככתוב אכילה בגופה אלא אפי' לאביי י"ל דע"י ההיקש הוי כמפורש אכילה ושוב א"צ לזה לבוא מכח הלל"מ ושוב בוודאי דבעי כזית מה"ת וכן מוכח במנ"ח שם שנסתפק במי שאכל ח"ז מרור עם פסח א"נ דהוי רק כמצוה דרבנן ומבטל לפסח כיון דלא אכל מהמרור כשיעור אף שכ' הפוסקים דיש קצת מצוה גם בח"ש מ"מ הוי קליש ומבטל לפסח או דלמא כיון דהוי חלק מהמצוה ד"ת שוב לא מבטל א"כ נשמע מדבריו דמה"ת מרור בעי כזית דאל"כ גם ח"ז הוי מצוה ד"ת ובוודאי דאינו מבטל וגם בכוונת הרא"ש כבר וכתבתי דמודה דמה"ת בעי כזית במרור ע' בקו"א להשאג"א שם ובח"ס מ"ש בזה כנלע"ד ברור:
יא) אך אף לפי הבנת הפוסקים בדברי הרא"ש השיעור הוא רק מדרבנן משום הברכה מ"מ מה דפשיטא לי' להגה"ק א"נ זצ"ל דחולה מחויב לאכול פחות מכזית ולברך עליו לדידי מבעיא לי טובא דכבר נודע מ"ש בתוס' סוכה ד"ג דבדבר שמה"ת יוצא באופן זה וחז"ל עשאו באופן אחר אם אינו עושה כתיקון חז"ל אף מה"ת לא יצא ולפ"ז י"ל דנהי דמה"ת יוצא בכ"ש מ"מ אחר שתיקנו חז"ל דבעו כזית א"כ אף מה"ת אינו יוצא בכ"ש וי"ל עוד דגם באין לו רק כ"ש אפ"ה הפקיעו חז"ל ממנו המצוה וכהא דק"ש אחר חצות דאסור לקרות לשי' הנ"י וכן שיטת רש"י לענין פסח אחר חצות נהי דמה"ת לר"ע זמנו כל הלילה מ"מ ע"י הרחקה שעשו חז"ל אף בעבר זמן חצות אסור לאכול עוד ולשי' התוס' שם בדיעבד יוכל לאכול אף לאחר חצות וסגי בהרחקה שנקרא עבריין והיינו אם הרחקה הוא רק מגזירות חז"ל עיי"ש וברש"י ברכות מוכח דבנאנס יוכל לקרות ק"ש לאחר חצות ואפשר לשיטתו בפסח גם בנאנס ל"מ כיון שיש חשש שיבוא לידי אכילת נותר דהוי בכרת וכן דעת הנ"י והנה לכאורה תיקשי לשי' רש"י בפסחים שם דלר' עקיבא נמי עשו חז"ל הרחקה בפסח דאף בדיעבד אסור לאכול אחר חצות א"כ תיקשי בהא דבזבחים דנ"ד מוקי הש"ס מתני' כראב"ע ופריך דלמא ר"ע ומדרבנן ומשני א"כ מאי אלא והשתא קשה כיון דגם לר"ע אף בדעבד אסור לאכול אחר חצות שפיר שייך לשון אלא גם אליבא דר"ע וכמו שהרגישו בזה בתוס' פסחים דק"כ שם:
יב) והנלע"ד דהנה לכאורה כבר הבאתי שיטת רש"י דבק"ש אם נאנס יוכל לקרות גם אח"כ רק לענין אכילת פסח הבאתי די"ל דגם בנאנס לא יוכל לאכול אח"כ עכ"ז י"ל לשי' הטו"א ר"ה דכ"ח דמצוה שאדם עושה בשעת פטור אינו פיטרו על שעת חיוב עיי"ש ולפ"ז י"ל דמי שלא אכל קידם חצות א"כ הרי לא קיים כתיקון חז"ל ואם הי' אוכל קידם חצות לא הי' צריך לאכול עכשיו וא"כ אף דזה שלא אכל קודם חצות הי' משום אונס אפ"ה אונסא לא הוי כמאן דעביד וכמפורש בירושלמי פ"ג מקידושין ובחו"מ סי' כ"א ושפיר ע"י גזירות חז"ל נפקע המצוה לגמרי אבל היכי דאכל קודם חצות ורק שהי' שוטה באותו שעה ונשתפה לאחר חצות דאז י"ל דוקא לראב"ע דגם מה"ת אסור רק עד חצות א"כ שפיר כיון דמצוה שאדם עושה בשעת פטור אינו פוטרו אשעת חיוב א"כ בזה שאכל בשעת שטותו הרי לא קיום המצוה ואחר חצות שוב לראב"ע מה"ת אסור לאכול אחר חצות ושפיר לראב"ע לא משכחת שום אופן שיהי' רשאי לאכול אחר חצות ושפיר שייך לשון אלא אבל לר"ע דרק מגזירות חז"ל אסור לאכול אחר חצות א"כ אף א"נ דגם בדיעבד אסור לאכול אחר חצות ודלא כשי' התוס' אפ"ה עיקר הטעם משום קנס שעבר אדברי חז"ל וכסברת הש"ך יו"ד סו' ל"ט לענין נאבד הרואה דאסור אפי' בדיעבד משום דמאי הועילו חז"ל בתקנתן עיי"ש והתינח בלא אכל באמת קודם חצות דעבר ע"ד חז"ל אבל היכי דאכל קודם חצות ורק שהי' שוטה באותו שעה א"כ נהי דלא קיים המצוה אז כיון שהי' שוטה אבל עכ"פ א"א לחשבו לעובר ע"ד חז"ל כיון דבאמת אכל אז ושוב בכה"ג פשיטא דלר"ע יוכל לאכול אחר חצות כיון דלשיטתו מה"ת נאכל אף אחר חצות וגם על הדרבנן הרי לא עבר וא"כ לר"ע הא משכחת אופן שיוכל לאכול אחר חצות ושפיר לר"ע ל"ש לשון אלא הואיל דוש אופן שמותר לאכול אחר חצות וז"ב בס"ד:
יג) נחזור דבק"ש הפקיעו חז"ל המצוה ונהי דכבר העיר בשאג"א די"ל דהיכי דליכא חשש ביטול איסור לא יוכלו להפקיע המצוה זולת בשופר ולולב דיש חשש איסור בקו"ע, ועי' בחידושי אנשי שם סביב הרי"ף פ"ק דשבת מ"ש בזה ובספרי ח"ב ביארתי דזה תלוי בפלוגתת רבא ור"א ביצה דט"ז בטעם דע"ת דאי הטעם כדר"א משום שמא יאפה מיו"ט לחול שפיר י"ל דבלא הניח ע"ת מבטלין עוני שבת דיש חשש שיעבור איסור בקו"ע, היינו שמא יבשל מיו"ט לחול אבל לרבא דהטעם משום כדי שיברור א"כ ליכא רק חשש ביטול עונג שבת בפעם אחרת אפ"ה מבטלין א"כ ה"ה בק"ש לרבא שפיר מבטלין עיי"ש עכ"פ נשמע דלבתר תיקון חז"ל גם מה"ת לא יצא ולפ"ז יש לחקור לענין מרור באכל כזית שלא בכוונה ואח"כ אכל כ"ש בכוונה, א"נ דבמרור מה"ת א"צ שיעור ורק מה"ת בעי כוונה ומדרבנן הא שוב בעו כזית ולא בעי כוונה מי נימא דהכא ממנ"פ יוצא מדרבנן כבר יצא בזה שאכל כזית אף שלא בכוונה ומה"ת דבעי כוונה הרי שוב יצא בזה שאכל אח"כ כ"ש בכוונה וכן להיפוך באכל מתחילה כ"ש בכוונה ואח"ז השלים לכזית שלא בכוונה י"ל ממנ"פ מה"ת יצא בהכ"ש שאכל בכוונה ומדרבנן נהי דבעי כזית מ"מ מדרבנן הרי שוב לא בעי כוונה וכעין זה נסתפק המנ"ח מצוה ל"א במי שקידש במקום סעודה שלא בכוונה ואח"כ קידש שלא במקום סעודה בכוונה אי נימא דמדרבנן הרי כבר יצא במקום סעודה אף שלא בכוונה ומה"ת דבעי כוונה שוב יוצא אף שלא במקום סעודה או דלמא א"א לצאת הדרבנן קודם הד"ת עיי"ש שהניח הדבר בצ"ע ובאמת י"ל דאחר תיקון חז"ל דבעי קידוש במקום סעודה שב בעי גם מה"ת שיהי' קידש במקום סעודה ובכוונה וה"ה במרור בתר תיקון חז"ל גם מה"ת לא יצא בפחות מכזית ושוב גם מהת' צריך לאכול כזית ובכוונה:
יד) ובאמת יש להעיר על הספק שנסתפק במנ"ח אי אפשר לצאת הדרבנן קודם הד"ת דא"נ כן תיקשי א"נ דלכ"ע מה"ת מרור סגי בכ"ש א"כ לשי' הרמב"ם וש"פ דטיבול ראשון בעי כזית א"כ אמאי צריך שנית כזית מרור הרי מה"ת א"צ כזית ומדרבנן יצא אף שלא בכוונה וכבר יצא בטיבול הראשון ונהי די"ל דהראשון לא מצטרף דשהה טפי מכא"פ ואולי זה כוונת הרא"ש שהקדים תחילה דמצטרף רק בכא"פ ואח"ז כ' דבעי כזית משום דאין אכילה פחות מכזית ושוב א"א לומר דכבר יצא מדרבנן בעיטיל הראשון אף שלא בכוונה משום דכבר שהה יותר מכא"פ אפ"ה י"ל דהרי באמת מוכח דגם באכל בכדי שיעור צירוף אפ"ה ל"מ משום דהוי שלא בכוונה וא"נ דיוצאין בהדרבנן אף קודם שיוצאין הד"ת שוב תיקשי אמאי צריך כזית שנית ונשמע להדיא דא"א לצאת הדרבנן קודם הד"ת והוא ראי' נכונה בעזה"י אולם אכתי י"ל דכ"ז ביכול לקיים המצוה כתיקון חז"ל אז אם אינו עושה כתק"ח גם מה"ת לא יצא ואף דעכשיו אינו יכול אפ"ה ע"י פשיעתו בא נו אבל בנאנס י"ל דחז"ל לא הפקיעו המצוה ובפמ"ג בפ"כ נסתפק בזה לענין עשיית גוף המצוה וגם לענין הברכה והביא דברי המג"א דכל פסולי דרבנן באין לו אחר מברכין בו ולענין הברכה אני מסופק עיי"ש וכ"ה בפתיחה להק"ש ומסיק דבשעה"ד עושין המצוה כפי הד"ת ומברכין עיי"ש ולענ"ד נראה דלענין עשיות גוף המצוה פשיטא דבא"י לאכול מחויב עכ"פ לאכול כ"ש כיון דיוצא בזה מה"ת ואף א"נ דבשאר מצות ליכא מצוה כלל בח"ש כמו שנסתפק המלמ"ל ובקהלת יעקב ובר"ט אלגזי האריכו בזה אפ"ה הכא יוצא מה"ת בכ"ש ושאני התם בנידון דהפמ"ג דחז"ל אמרו שלא יעשה המצוה באופן המועיל רק מה"ת וא"כ אם עושה שלא כתק"ח אינו עושה כפי הכשר מה"ת ושפיר העמידו חז"ל דבריהם אף במקום ביטול מצוה אבל הכא דמהני בכא"פ א"כ אף אחר תיקון חז"ל אפ"ה מקיים בכ"ש הראשון את המצוה מה ת והדרבנן נתקיים בכ"ש האחרון בכה"ג הדרבנן הוי בגדר תנאי דאם מקיים את הדרבנן נתברר שכבר יצא המצוה מה"ת בכ"ש הראשון א"כ לפ"ז לא מבעיא לר"ל דס"ל אונסא הוי כמאן דעביד בוודאי דאף בלא אכל כל הכזית מחמת חינשו דמהני ואפי' לר"י דאונסא ל"ח כמאן דעביד אפ"ה בא"י לגמור ולאכול כל הכזית אפ"ה א"א לומר שלא יצא המצוה מה"ת בכ"ש הראשון הואיל דבאמת מה"ת סגי בכ"ש ורק בעובר אתק"ח במזיד שפיר הפקיעו חז"ל המצוה אף מה"ת מטעם קנס וכהא דמצינו בכ"מ דאף בדרבנן אמרי' אעל"מ ולשי' הפמ"א הוי הטעם משום קנס אבל הכא דמה שאינו מקיים התק"ח הוי מחמת אונס בכה"ג לש קנס ושוב עכ"פ כבר יצא המצוה מה"ת בכ"ש אולם לענין הברכה נ"ד גרע מהך דסוכה דשם על הד"ת ג"כ שייך ברכה לישב בסוכה ושפיר בשעה"ד מברכין אבל הכא עיקר תק"ח דבעי כזית הוא רק לצורך הברכה ואי לא הי' מתקנין כזית הי' חז"ל מתקנין הברכה בנוסח אחר א"כ שפיר אף בנאנס נהי דמצוה ד"ת כבר קיום בכ"ש מ"מ א"א לברך על אכילת מרור הואיל דנוסח זה הוי דוקא אכזית והי' מקים לומר ד"ה כוונת הרא"ש שכ' מקודם הא דכא"פ ואח"ז כ' דמרור בעי כזית משום הברכה וי"ל דס"ל להרא"ש דמה"ת באמת יוצא בכ"ש וחז"ל באמת אף בלי הברכה ג"כ הי' מתקנין כזית כמו בשאר מצית אך עכ"פ בנאנס הי' יוכל לצאת אף בכ"ש ול"ש לומר דלבתר תק"ח אף מה"ת לא וצא בכ"ש ז"א דכיון דמצטרף בכא"פ ע"כ דמה"ת יוצא מיד בכ"ש וע"י הצירוף ככא"פ יוצא גם את הדרבנן וכמו שביארתי לעיל ולכך חידש הרא"ש נהי דגוף המצוה יצא מה"ת אבל עכ"פ מכח הברכה בעי כזית אף בנאנס וכיון דהקדים מקודם הך דמצטרף בכא"פ נשמע ממילא מדבריו דלענין הברכה ל"מ אף בנאנס דאילו לגוף המצוה באמת מהני מדחזינן דמצטרף בכא"פ וז"ב ונשמע דלענין הברכה ל"מ בכ"ש אף היכי דנאנס ולפי"מ שכתבתי דחז"ל גם לולי נוסח הברכה הי' מתקנין דבעי כזית כמו בהוא בכל המצות יוצמח דגם בכריכה היכי דאינו אנוס מדרבנן בעי עכ"פ כזית אף דאין מברכין עליו והשאג"א נסתפק בזה ולפמ"ש יוצמח לדינא כנ"ל אך אכתי יש לצדד לשי' הרא"מ דגם כ"ש יש עליו שם אוכל א"כ י"ל נהי דחז"ל תיקנו כזית שיהי' עליו שם אוכל אף מצד הלל"מ אבל עכ"פ בחולה האוכל כ"ש לקיים המצוה ד"ת שפיר הי' רשאי לברך ול"ח כמשקר בברכתו הואיל דמה"ת גם כ"ש מקרי אוכל אולם לר"ל דס"ל דכ"ש ל"ח בכלל אוכל שוב י"ל דגם בחולה נהי דצריך לאכול כ"ש כדי לקיום מצות ד"ת אבל עכ"פ לא יוכל לברך על אכילת מרור דכ"ש אין עליו שם אוכל ולברך על מצות מרור לא נהירא לי דחז"ל לא תיקנו נוסח כזה לכן מכל הני טעמי לא נראה לי להתיר לברך אכילת מרור אפחות מכזית אף בחולה אף א"נ דהשיעור היא רק מדרבנן משום הברכה ובפרט דלשי' כמ"פ גם הרא"ש מודה דהשיעור מה"ת ומה גם דברכות אינן מעכבות ולשוי' כמ"פ בברכה שא"צ עובר בל"ת הן אמת דבמנ"ח מצוה ל' תמה על הרמב"ם מש"ס תמורה דמוכח דגם במוציא ש"ש לבטלה אינו רק בעשה אבל עכ"פ הביא גם מתוס' ר"ה דל"ג דנקטו מקודם דבברכה שא"צ עובר בל"ת ובפרט בברכת המצות דאפשר לשמוע מאחר ולצאת יד"ח הברכה בוודאי דקשה לסמוך ולהתיר לברך על אכילת מרור על פחות מכזית אף בחלוש וח"ו אין אנכי חולק על הגה"ק בעל א"נ זצ"ל אולם לא זכיתי להבין הכרעתו והנלע"ד לדינא כתבתי:
ג' צו תרמ"ו פה"ק דיקלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל