אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת שלח לך › מצוה שצו

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת שלח לך · מצוה שצו

מצוה שצה

מ"ע קנ"ח

מ"ע להפריש מעשר ראשון וליתן ללוי שנאמר כי את מעשר בני ישראל וכו' נתתי ללוים. אחר שהפריש תרומה מפריש אחד מעשרה והיא ללוים אחד זכרים ואחד נקיבות וגם כהנים ולוים צריכין להפריש והנה במעשר אינו מפורש בקרא מאיזה דבר להפריש אלא סתם וכתיב עשר תעשר את כל תבואות זרעיך וגו' וכתיב בפ' בחוקתי מעשר מזרע הארץ ומפרי העץ אמנם בתרומה כתיב רק ראשית דגנך תירושך ויצהרך ומשמע הנך דוקא וג' כתובים ואין מלמדין וכן סוגי' דעלמא דתרומות ומעשר פירות אילן דרבנן ומשמע דכל פירות חוץ מהנך שנפרטים אין בהם תרומות ומעשרות וכן מבואר בלשון הגמ' וביתר ביאור בבכורות כ"ד ע"א אמרי' דשאר מינים הם מדרבנן ומה דמשמע באיזה מקומות דתרומות פירות מה"ת דחו תוס' שם אמנם הרמב"ם בפ"ב מתרומות כ' דתרומות ומעשרות כל פירות הוא מה"ת ויליף מהנך המפורשין לכל שאר מינים שהם מיני אוכל ונשמר וגידולי ארץ ועיי"ש במ"ל וקשיא עלי' מכמה דוכתי מהאי דבכורות נ"ד ועיי"ש בכ"מ ועיי' ריש פ' כיצד מברכין דאמרי' דאין למילף מזית וקאמר ותירוש דיש לפרוך שיש בהם צד מזבח והה"ד כאן וצ"ע על הרמב"ם. ולפמ"ש התוס' בבכורות נ"ד ע"א ד"ה ושאר מיני' וכו' בשם הירושלמי מיושב הרמב"ם ומבואר דפסק כירושלמי ויליף ממעשר שני דרבה קרא ותרומה איתקש למעשר כדאיתא בבכורות נ"ח. איברא דקשיא למה הניח ש"ס דידן ופסק כירושלמי ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כיון דבש"ס דידן נראה סתירה וכמו שהביאו בתוס' בבכורות הנ"ל בכמה דוכתי משמע דפירות האילן מדאורייתא ולפעמים מפורש בש"ס דפירות אילן חייבים רק מדרבנן וכן איתא בספרי ובירושלמי לכך ס"ל להרמב"ם דודאי למאן דדריש טעמא דקרא ובפ' מעשרות מבואר דמעשרות הם חלוף נחלתם בא"י ולכך לא ינחלו נחלה ובפ' ראה בפרשה דעשר תעשר דעיקרו במע"ש כתיב טעם למען תלמד ליראה עיי"ש במפרשים ומצד טעמים אלו נראה מבואר דראוי ליתן מעשרות גם בשאר דברים המתקיימים ולכך סתם ספרי שהוא ר"ש דדרש טעמא דקרא ס"ל דמעשר פירות אילן מה"ת ולפי הסוגי' דסנהדרין דף כ"א דהיכא דמפורש הטעם בקרא גם ר"י סובר דדרש טעמא דקרא איכ"ל דגם לר' יהודא החיוב בכל פירות מה"ת משא"כ לת"ק שם בסנהדרין דלא דרש טעמא דקרא לדידהו אמרי' פירות אילן חייבים במעשר רק מדרבנן ובזה יש ליישב הסתירות שיש בש"ס בזה דבאמת תלי' בפלוגתא ולכך הרמב"ם לפי חד תי' בלח"מ רפ"ג ממלוה ולוה דין א' פסק כר"ש או כסוגי' דסנהדרין דלכל הפחות היכא דמפורש דרשי' טעמא דקרא לכך פסק כאן דמעשר פירות אילן מה"ת ותרומה יליף ממעשר כדאיתא בבכורות נ"ח דאיתקשי ומעשר נקרא תרומה עיי"ש וא"ש אלא דקשיא לי' להרמב"ם הא סתם ירושלמי ר' יוחנן א"כ משמע דר' יוחנן ס"ל פירות אילן מה"ת חייב במעשר א"כ קשיא איך אמרי' בר"ה ט"ו ע"ב אליבא דר"י אמינא מעשר חרובין דרבנן ולכך מוקי לה הרמב"ם בפ"א ממע"ש די"ג בחרובין צלמונא דאינם ראוין לרוב בני אדם לאכילה ואינם חייבים רק מדרבנן ובזה מיושב ג"כ קושי' הכ"מ דקשיא לי' מלשון ר' נחמי' דאמר בהדי' אפי' שזתים ודקלים דלדידי' איכ"ל דס"ל כל מעשר פירות דרבנן ואפי' זתים איכא למ"ד דהוי דרבנן וכמו שיתבאר בסמוך וא"ש:

אמנם דעת הראב"ד היא שיטה ב' דנהי דריש פ"ב דתרומות לא השיג על הרמב"ם אבל בפ"א ממעשר דין ט' כ' בהדי' דאין חיוב מעשר מה"ת אלא בדגן תירוש ויצהר ומלשונו נראה דאפי' בזתים וענבים אין בו חיוב מעשר מה"ת וזה כסברת הרמב"ן בחד תי' בב"מ דף פ"ח כ' כן דוקא תירוש ויצהר והטורי אבן בר"ה דף ט"ו סע"ב מביא ראי' לשיטה זו מירושלמי פ"ג דחלה אבל באמת הרמב"ן עצמו מסיק שם דזתים וענבים כשרוצה לאכלם כך ג"כ חייבים במעשר מה"ת וכן דעת רש"י ותוס' שם אבל שאר פירות אילנות אין בהם חיוב מעשר מה"ת. מיהו השיטה מקובצת שם בב"מ מביא דעת הראב"ד דכל שבעת המינים כך חייבים מה"ת במעשר ותרומה יליף מגז"ש ראשית מן בכורים עיי"ש ובזה הי' מיושב לשון הקרא בד"ה ב' ל"א המובא בנדרים ל"ה ע"א וכפרוץ הדבר הביאו בני ישראל רוב דגן ותירוש ויצהר ודבש וגו' וכל תבואות הארץ וגו' ואמרי' שם דכל תבואות היינו פירות אילן וירק והקשה מר"ן זצ"ל בעל חתם סופר מאי שנא דבש דמפרט קרא מעיקרא ולכך הכריע כרד"ק דקרא מיירי בבכורים ודבש כל אינך פירי דזי"ן המיני' דכל מיני מתיקה קרוי דבש ולשיטה זו של הראב"ד הי' א"ש דגם במעשר כל זי"ן מינין בכלל אלא שנראה שהראב"ד עצמו לא הכריע כן שהרי בדברי הראב"ד בהשגות הנ"ל מבואר דדווקא תירוש ויצהר וגם בלשונו שבשיטה מקובצת עצמו כ' מיהו י"ל בדרך אחר והיינו כהשיטה בהשגות ושיטה הג' היא שיטת רא"ם בס' יראים סי' קע"ב כ' לחלק והכריע כל פירי אילנות מלבד תירוש ויצהר פטורים מכל המעשרות והה"ד תרומה אבל חייבי' במעשר שני דהנך קרא במעשר שני מיירי ובזה מיירי הספרי והירושלמי והטורי אבן הנ"ל הקשה עליו א"כ כשמפריש מפירות אילן או שמקדי' מ"ש לראשון וזה לא נשמע או שצריך להפריש על מה שנותן לכהן וללוי תרומות ומעשר ראשון מע"ש דהיינו הכהן ולוי יצטרכו הם להפריש מחלקם שהרי מה"ת אינו תרומה ומעשר וחייב מה"ת במע"ש ואין הדין כן עיי"ש ולענ"ד החלק שקיבל כהן ולוי בלא"ה אינו מחוייב במעשרות מה"ת משום דהוי כלוקח דממעטי' מתבואת זרעך ולא לוקח ולדעת ר"ת היינו לוקח לאחר מירוח והוי דרבנן. ואתא דרבנן שהוא תרומה ומעשר דרבנן ומוציא חיוב מע"ש דרבנן:

ועוד נראה לשיטת הרא"ם הנ"ל נהי דחייב להפריש מע"ש אבל אינו טובל ויליף מקרא דלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידין לתרום היינו בדבר ששייך תרומה אבל בדבר שאינו שייך אלא מע"ש ותוס' במנחות נ"ד ע"ב ד"ה ניטלתו כתבו דמע"ש לא איתקש לתרומה אפשר דאינו טובל מיהו עוד הקשה הט"א דא"כ איך נהגו בחרובין דר' נחמי' דבאילן העושה ב' בריכות ואינו נגמר כאחד אזלי' בתר חנטה הא מן הדין אזלי' בתר לקיטה וא"כ אם יהי' זמן לקיטה בשנה ד' המחוייב במע"ש מה"ת בפירות אילן ואנן ניזל בתר שעת חניטה שהיא שנה ג' פוטר אותו ממע"ש איכ"ל כל שאינו כל גידוליו בשנה המחוייב במע"ש אינו מחוייב מה"ת כדמשמע לשון הקרא והנה אין הטבל אסור באכילה אפי' באכילת קבע עד שיגיעו לעונת המעשרות ואז אסור מדרבנן באכילת קבע עד שיקבע ואז אסור אפי' עראי דאסור לאכול ממנו אפי' אכילת עראי אמנם במה הוא נקבע דעת הרמב"ם בפ"ג ובפ"ד ממעשר דמה"ת אין קביעות אחר אלא בראיית פני הבית לאחר שנגמר מלאכתי ומדרבנן יש וי"ו דברים הקובעין חצר ומלח ומקח ושבת ואש ותרומה וס"ל להרמב"ם דגורן או מרוח אינו קובע בשום דבר אלא א"כ רוצה להביאם מיד לשוק אז גורן או מרוח לחודא קובע לאסרו אפי' באכילת עראי מדרבנן אבל אם רוצה לקיימו לעצמו בעינן לקבוע אחד מהדברי' דלעיל ועוד נראה מדברי הרמב"ם דבית נמי אינו קובע עד שיגמר מלאכתו דהיינו לפמ"ש הרמב"ם מרוח וא"כ בעי תרתי ודעת הראב"ד דתבואה בגורן שנגמר לחודא נקבע וכן תירוש ויצהר נקבע ביקב והקשה הכ"מ א"כ ראיית פני הבית היכא משכחת לה הא שאר פירות להראב"ד מדרבנן ותי' המ"ל בפ"ג ממעשר דין ב' דקרא מיירי בזתי' וענבי' לאכילה. ונראה דהכ"מ דייק מלשון הראב"ד בפ"א ממעשר דין ט' דדווקא תירוש ויצהר אבל זתי' וענבי' לאכילה ג"כ אינם מחוייבי' מה"ת וא"כ קשי' לי' שפיר מיהו אינו מוכרח ואיכ"ל כתי' המ"ל ובלא"ה יש ליישב ר' ינאי מיירי אפי' בתבואה דרשה וזרה אבל לא מירח ולא העמיד הערימה דאז בית קובע כמבואר מלשון הרמב"ן והר"ן בב"מ שם ועוד איכ"ל דס"ל לראב"ד כדעת יש אומרי' דמרוח דווקא בגורן קובע אבל בבית או בעלמא אינו קובע ולכך בעינן פני הבית וכן נראה מלשון הראב"ד בשיטה מקובצת בב"מ שם ולהנ"ל קיי"ל כאבע"ז בב"מ פ"ח ובדגן ותירוש ויצהר נקבע אפי' בלי ראיית פני הבית והיינו אם התבואה נתמרח אבל אם לא נתמרח בית קובע ולפי"ז גם להאי תי' ס"ל כר' אושיעא דמכניס במוץ מועיל שאז אין הבית קובע ולשון הש"ס דלא אמר ר' ינאי אלא בזתי' וגו' אינו מדויק לפי"ז אמנם הרמב"ם נראה דס"ל דתרתי בעינן מרוח ואח"כ בית ואפ"ה פסק בפ"ג דין וי"ו כר' אושיעא דמערים להאכיל לבהמתו להכניס במוץ ואז אין הבית קובע וקשה הא להרמב"ם אפי' כבר דש וזרה כיון דלא נגמר אין הבית קובע וצ"ל דנ"מ אם אח"כ מירח דאם הכניסה לאחר דישה וזורה ואח"כ מירח בכה"ג בית קובע אבל אם הכניס במוץ אפי' מירח אח"כ אינו קובע מיהו קשה שהלשון של הרמב"ם שם דין וי"ו מבואר דגם במוץ דווקא אם אינו ממרח פטור וצ"ע א"כ אפי' הכניס שלא במוץ פטור ואפשר דאם הכניס במוץ ודשה וזרה אפי' אם לאחר זמן מרובה מירח כל שלא מירח מיד פטור וכ"כ הר"ן בחי' ב"מ וכן נראה קצת מלשון הרמב"ם ועדיין צ"ע:

וצריכין לתרום ולעשר מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שנגמר מלאכתו ובדיעבד אם תרם אפי' לא נגמר מלאכתו תרומתו תרומה וצריך לתרום דדווקא ממין על מינו ואם תרם על תכיור מינו אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה והרמב"ם בפ"ה מתרומה יליף זה מלשון הקרא דונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן והתוי"ט בפ"ב דתרומות מ"ו הקשה עליו הא בבכורות דף נ"ד יליף לה מקרא דכל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה ותן חלב לזה עיי"ש ולי לכאורה קשה אי ילפי' מדגן מן הגורן א"כ אפי' ב' מיני' חיטים יהי' אסור לתרום ממין אחד על חבירו דהרי בפ"ב דפיאה מ"ה תנן בב' מיני חיטים שחמתית ולבנה לענין פיאה אמרו הלמ"ס בעשאן גורן אחד הם כמין אחד וב' גרנות הם כב' מינין ואין נותנין פיאה מאחד על חבירו א"כ ה"נ אי דרשי' כדגן מן הגורן א"כ יש לדרוש דתלי' בגורן דאם עשאן בב' גרנות יהי' אסור להפריש בב' מיני חיטי' אע"ג דאינם כלאים זה בזה ואנן תנן דווקא ב' מיני' שהם כלאים וצ"ע ותו קשה דנראה דזה עצמו טעם דש"ס דידן דלא יליף מדגן מן הגורן דהרי לפי"ז יהי' אסור אפי' ב' מיני חיטים ומדאיצטרך קרא חלב יצהר וחלב תירוש תן חלב לזה וחלב לזה שלא יפריש מיצהר לתירוש עכ"ח דב' מיני חיטין וכיוצא בזה מותר וא"כ קשה על הרמב"ם ונראה דלאביי דס"ל בתמורה ה' ע"א דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני יש ליישב ואדרבה יש ליישב בזה קושי' התוס' שם בתמורה ובבכורות נ"ד שהסוגיות סותרות דשם בתמורה קאמר אביי ראשיתם בא ללמד דאינו מהכי בדיעבד ובבכורות אמרו דראשיתם איצטרך דלא תימא דגן בא ללמד דכל מיני דגן אחד הוא ועוד הקשו לרבא יש ג"כ סתירה כזו בתמורה אמר דאיצטרך דלא נימא כל מיני דגן אחד הוא ובבכורות אמר דלא אצטרך לזה יעיי"ש שדחקו בזה:

והנלע"ד ליישב עפ"י הרמב"ם הנ"ל לאביי איכ"ל דמקרא כדגן מן הגורן ילפי' דלכתחילה אין מפרישין ממין על שאינו מינו כמ"ש הרמב"ם אבל אכתי בדיעבד לא שמענו לכך בא הקרא כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ליתן חלב לזה וחלב לזה אפי' בדיעבד וק"ו למיני דגן שהם כלאים מיהו ע"ז פריך אביי שם בבכורות דנימא דניהו דאין מפרישין מיצהר לתירוש אפי' בדיעבד אבל ממיני דגן נימא דדגן בא לומר דכל מיני דגן אחד לענין דיעבד וקרא כדגן מן הגורן לענין לכתחילה ע"ז משני אביי דראשיתם בא ללמד דגם בדיעבד אינו מהני גם בדגן וא"כ ב' סוגיות עולות בקנה אחד שזה גם התי' הש"ס בתמורה דמראשיתם מוכח דכל ב' מינים אפי' דדגן לא מהני אלא שקיצר וסמך על בכורות וראי' להרמב"ם הנ"ל והיינו שני מיני דגן אבל שני מיני חיטין לא שמענו ולכל הפחות בדיעבד מהני ואיכ"ל אפי' לכתחילה דיליף לכתחילה מדיעבד וא"ש. וע"ז קאי רבא בבכורות לדחות דברי אביי היינו אביי לשיטתו דס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וס"ל דחלב יצהר בא ללמד לדיעבד וק"ו דגן ואפ"ה איצטרך ראשיתם שלא לומר דגן בא ללמד כל דגן אחד כמו כל צאן ע"ז אמר רבא דאין זה דמיון צאן הוא מיותר משא"כ דגן עיי"ש וקאי בבכורות לדבריו דאביי. אמנם לרבא עמדה הקושי' דכיון דס"ל לא מהני ל"ל כלל כל חלב יצהר תיפוק מקרא דהרמב"ם הנ"ל דכדגן מן הגורן נדע אפי' בדיעבד לא ולמה לי כלל קרא דחלב יצהר וצ"ל דקרא בא להתיר דווקא כעין יצהר ותירוש אין תורמין אבל ב' מיני חיטים שרי' כדלעיל וע"ז שוב יש להקשות כיון דלרבא הקרא להתיר בא א"כ דילמא מתיר כל מיני דגן אחד כקושי' אביי בבכורות ואין לומר כדיחוי דרבא התם דלרבא באמת לא לכתוב כלל פרטי הדברים אלא סתם ראשית פרי אדמתך תתן לו ועכ"ח דבא להתיר א"כ דילמא מתיר כל מיני דגן כמו דמצינו במעשר בהמה כל מיני צאן אחד ומעשר בהמה ודגן איתקשי וע"ז משני רבא בתמורה דראשיתם בא ללמד זה דבעינן ראשית מכל מין ועכ"ח דבא רק להתיר שני מיני חיטים:

ובתמורה יש שם תרי לישני בל"ק ס"ל דאפי' הני דדרשי' להיתר לא הוי דרשי' אלא לענין דיעבד אבל לכתחילה הוי ידעי' דאסור להפריש ממין על חבירו מקרא דהרמב"ם הנ"ל ולכך קאמר דהו"א דבא ללמד דלא לקי היינו על אכילת טבל מדגן ההוא שתרם עליו מאינו מינו דהו"א אי עביד מהני קמ"ל דאינו מהני וממילא הוי כטבל גמור ולקי ולל"ב אמרי' דה"א דבא להתיר לגמרי לאפוקי מקרא דכדגן מן הגורן וא"ש וראי' להרמב"ם ואפשר דמדיוק דראשיתם יש לדייק דמן אינו גמור על הגמור מועיל בדיעבד דהוי ראשיתם ולכך אמרי' בזה מהני וא"ש. ונוהג בזכרים ובנקיבות במקום וזמן שהתרומה נוהג ועיי' במ"ע שבסמוך לאח"ז:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה