מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת שלח לך
מצוה שפו
מ"ע קנ"ג
מ"ע להפריש חלה מעיסה וליתנה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו וכו' ושיערו חז"ל שיעורו למ"ג בצים וחומש ביצה שהוא לפי מידת עסטרייכער ז' זיידעל וחצי או ג' אונגאריש האלבע. אמנם הצל"ח בערבי פסחים מדד ומצא עפ"י חשבון של הרמב"ם בפ"ו מבכורי' שהוא עפ"י חשבון מ"ם סאה למקוה שעולה כפליי' לשיעור דהרמב"ם סובר כדעת הר"ת המובא ברמ"א סי' י"ד סעי' א' דנשים אינו יכולין לתלות ציצית דבעי דווקא המחיייבת בדבר וממילא הה"ד קטן כמ"ש המג"א שם ואפ"ה איצטרך למעט גוי ועכ"ח ללמד דלא בעי כוונה אמנם הש"ע שם לא מביא שיטת ר"ת דלא ס"ל כוותי' וא"כ בקטן כשר ושפיר איצטרך למעוטי גוי קטן ובישראל עע"ג ועמדה קושי' הנ"ל וצ"ע:
ונראה הא דהרמב"ם סובר טוי' בעינן לשמה ותלי' לא בעי' לשמה היינו לדידן אבל למ"ד דציצית חובת טלית ובעשי' ותלי' קיים המצוה א"כ נראה דבעי לדידי' לשמה לא מבעי' לע"ד מצות צריכות כוונה אלא אפי' למ"ד א"צ כוונה נראה דעדיף מטוווי' ובזה אמרתי ליישב הגירסא בסיכה דף ט"ו דפריך שם מהא דשמואל למא בעי' טוי' לשמה ורש"י מחק הגירסא דבלא"ה קשה מתלי' ואמרתי ליישב עפ"י הנ"ל דהרי שמואל ס"ל במנחות מ"ב דציצית חיבת מנא וברב מספקי' התם ולכך לא הי' אפשר להקשות מתלי' דשפיר נוכל לתרץ מאי ענין תליות ציצית לעשיית סוכה עשיית סוכה הוי רק הכשר מצוה ולא בעי כוונה כמ"ש הר"ן בחידושיו בחולין ל"א ולכך לא בעי' לשמה משא"כ תלי' ציצית לשמואל דחובת מנא והוי עיקר מצוה ובעי כוונה והיינו לשמה ול"ק ולכך הוכרח להקשות מטוי' וא"ש:
מצוה שפז
מ"ע קנ"ד
מ"ע לעשות ציצית על כנפי בגדיהם שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. וקייל דציצית חובת גברא ובגד צמר או פשתי' חייב מה"ת ואינך בגדי' מדרבנן ומדסמוך כלאי' למצות ציצית ילפי' דעשה דוחה ל"ת ושרי כלאי' בציצית ותוס' ביבמות דף ד' ע"ב ד"ה ואמר הקשו דמנ"ל זה דילמא כוונת הסמיכות ללמד שיעשו ציצית בלי קשירה עיי"ש מה שתי' ורש"י בפ' התכלת דף ל"ט פי' על הא דאמרי' שם דמכאן מוכח קשר עליון דאורייתא היינו דהלמ"ס הי' שצריך לעשות קשר עליון ול"ק קושי' התוס':
והנה המג"א בסי' י"א הקשה על בעל העיטור דסובר דבעינן ב' נקבי' איך קאמר הש"ס דאי קשר עליון לאו דאורייתא הא תוכף תכיפה אחת אינו חיבור הא הוי ב' תכיפות עיי"ש ולענ"ד נראה ליישב דהנה טעמו דבעל העיטור אינו ברור עיי' בב"י שם ולענ"ד נראה לבאר דבריו דהא אמרי' במנחות שם אם נתנה על הקרן פסול דבעי נתינה על הכנף דקרן לא מקרי כנף אלא צריך לעשותם למעלה מקשר גודל מהקרן ולא יגבי' למעלה מג' אצבעות דשוב לא מקרי כנף וכוונת ועשו להם ציצית דקרא יש לפרש בב' אנפין או ועשו היינו התלי' או הקשירה וזה תלי' אי קשר עליון דאורייתא או לאו דאורייתא אי דאורייתא מסתמא ועשו היינו הקשירה ועשו לשון כפי' ודוחק כעין מעשין לפאלות או מקרא ועשו דדי וגו' אבל אי לאו דאורייתא הקשר א"כ א"כ ועשו היינו התלי':
ועפי"ז יתברר הטעם דבעל העיטור דסובר ועשו היינו הקשירה דזה עיקר המצוה וא"כ אם עושה חד נקב ותוחב בו חוטין וקושר אותם למטה היינו מתחת הקרן והקרא אמר ועשו על כנפי בגדיהם ולא על הקרן לכך עכ"ח ס"ל דצריך לעשות ב' נקבי' למעלה מקשר גודל ושם יקשור אותם והוי שפיר הקשירה בכנף וא"ש טעמו דבעל העיטור וא"כ מבורר דזה רק לפי האמת דקשר דאורייתא אבל אי הוי אמרי' לאו דאורייתא ועשו היינו הנתינה ותליית החוטין מהיכא תיתי דאיצטרך ב' נקבי' וא"כ זה כוונת הש"ס במנחות עכ"ח קשר עליון דאורייתא וממילא צריך ב' נקבים והוי באמת ב' תכיפות ונעשה כלאי' לכל הדיעות וכמ"ש המג"א שם דאי לאו דאורייתא א"כ ועשו היינו נתינת חוטין וממילא לא בעינן רק נקב אחד וקיי"ל לכ"ע תכיפה אחת אינו חיבור ומיושב היטב קושי' מג"א על בעל העיטור. והנה הרמב"ם פסק והובא באו"ח סי' י"ד סעי' ב' דתלי' לא בעי לשמה וכ' הב"י ראי' להרמב"ם מדאיצטרך בני ישראל ועשו להם למעט גוים ואי בעינן לשמה תיפוק לי' דלאו בני לשמה והיינו להרמב"ם לשיטתי' בסי' י"א וי"ג דבגוי לא ימהני עע"ג ולכאורה קשה מנ"ל זה הרי הא דגוי לא עביד לשמה היינו משום דגוי אדעתא דנפשי' קעביד ולכאורה דהיינו בגוי גדול אבל בקטן דלית לי' עדיין דעת עצמו מהני מה"ת אפי' בגוי עע"ג כמו דמהני בקטן דעלמא אפי' בגט גדול עע"ג כדאיתא בגיטין כ"ג דעושה אדעתא דגדול מיהו יש ליישב למצוה אחרת אבל מ"מ פסח עצמו מוכח אפי' מטא זמני' רשאי לטמאות ועוסק במצוה פטור ממצוה מקרא דכי יהי' טמא לנפש כפי' התוס' שהביא הריטב"א ומיושב שפיר קושי' התוס':
והנה הרמב"ם מחלק בין טומאה שהנזיר מגלח לאין מגלח ובין טומאת מת לטומאת שרץ וכן טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אם טבל בע"פ ובט"ו אם טבל לאחר שהי' זה עליו שוחטין עליו אבל בטומאת מת שהסיר מגלח אפי' טבל לאחר הזאה אין שוחטין עליו עיי"ש והראב"ד בפ"ו מקרבן פסח השיג עליו והקשה א"כ מנ"ל לרב ללמוד טמא שרץ מטמא מת כיון דיש חילוק עיי"ש ולי נראה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ז דנזירות דהא דאין הנזיר מגלח יליף לה מדלא כתיב לא יטמא לנפש דמשמע ככל טומאות אלא כתיב וכי ימות מת עליו מוכח דמחלקי' בין עיקרו של מת [ומ"ש פ"ג מט"מ שכל טומאה שאין הנזיר מגלח היא טומאה דרבנן כבר כתבו דלאו דווקא דהרי כלים שנגעו בכלים שנגעו במת שכ' בפ"ה ה"ה שהוא דאורייתא ואפ"ה אין הנזיר מגלח] וא"כ גם בכאן גבי אנשים אשר היו טמאים כתיב טמאים לנפש אדם משמע שנטמאו בגוף המת אבל בפ' דאיש איש כי יהי' טמא לנפש משמע לפי סברת הרמב"ם הנ"ל גם טומאה שאין הנזיר מגלח לטומאה שאין הנזיר מגלח יש לומר דקיל מטומאת שרץ דהרי בטומאה שאין הנזיר מגלח כ' הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש דאין חייבין עליו על ביאת מקדש ובטומאת שרץ חייב על ביאת המקדש. ונהי דיש גם לטומאת מת אפי' אין מגלח עלי' חומרא דבעי הזאה ג' וזי"ן כדפריך בפסחים דף ס"ז מ"מ הא קרא מיירי בכל טמא אפי' לאחר הזאה כיון דרב סובר דמיירי אפי' בחל שביעי שלו הה"ד מיירי גם לאחר הזאה ואז ראוי שיהי' האי טומאה קילא מטומאת שרץ ושפיר ילף רב מיני' הה"ד לטמא שרץ. ובזה מיושב מה שדקדק הצל"ח דלמה לא יליף רב מן אנשים טמאים דכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא משמע טפי דמיירי בזי"ן ולהנ"ל א"ש שם כתיב לנפש אדם משמע מת עצמו וזה חמור וליכא למילף שרץ מיני' ולכך מביא דסתם טמא לנפש ועפי"ז ראי' להרמב"ם דיש לחלק בין טומאת מת שהנזיר מגלח חמירא דאפי' לאחר טבילה אין שוחטין עליו משא"כ בשרץ כנלע"ד ודו"ק:
מצוה שפח
ל"ת רל"ד.
מל"ת שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם:
מצוה שפט
ומצוה שצ
מ"ע קנ"ה ל"ת רל"ה
מ"ע לשמור את בית המקדש שנאמר ושמרו את משמרתך ומשמרת כל האהל:
ומל"ת שלא להשבית שמירה מבית המקדש שנאמר ושמרתם את משמרת הקדש:
וסמ"ג חשב זה למ"ע אחת והרמב"ם במנין המצות מ"ע כ"ב מנה ראשונה למ"ע ובמנין ל"ת ס"ז מנה ושמרתם לל"ת עפ"י המכילתא דיליף מ"ע מן ושמרו ואמר אין לי אלא בעשה בל"ת מניין תלמוד לומר ושמרתם וכבר הקשה בס' החינוך למה מן ושמרו יליף עשה ומן ושמרתם ל"ת ותי' הואיל וכתיב ושמרתם בלשון נוכח:
ולענ"ד הדברים כפשטן לפי מאי דקיי"ל כר' יוחנן במנחות דף ל"ו ע"ב דהשמר דעשה נמי לאו אלא דהתוס' בעירובין דף ל"ו ע"א ד"ה השמר דעשה הקשו ע"ז דשם אמרי' בפשיטות השמר דעשה עשה וחלקו ביניהם עיי"ש ויתבאר לקמן אי"ה אמנם רש"י בפי' החומש בפ' ראה י"ג פסוק א' פי' שכל השמר דעשה ל"ת אלא שאין לוקין על השמר דעשה וכוונת רש"י נראה דהא דאין לוקין אין הטעם משום דהוי לאו שאין בו מעשה אלא אפי' למ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין אפ"ה אין לוקין והטעם דס"ל כמ"ש הרמב"ן בחי' בקדושין ל"ד רע"א על הא דקרי לי' שם מעקה מ"ע שלא הזמן גרמא והקשה הא איכא ל"ת דלא תשים דמים ותי' כל ל"ת דבא רק לחזק העשה דינו כמו העשה עיי"ש וא"כ השמר דעשה דבא לחזק העשה אין לוקין עליו אע"ג דנמנה ללאו בפ"ע זה נראה כוונת רש"י ואפשר דזה כוונת הגמ' בעירובין צ"ו דהשמר עשה עשה וכו' וזה נמי שכ' רש"י בפ' משפטים ובכל אשר אמרתי תשמרו ליתן ל"ת על כל מ"ע אם עובר והרמב"ן הקשה דהוי השמר דעשה ותי' הגור ארי' דרש"י לשיטתי' והיינו כנ"ל והמזרחי שם בפ' משפטים הביא המכילתא דמבואר בין לת"ק ובין לר"א דרש"י השמר דעשה לל"ת ורק ר"מ נראה דפליג ובעירובין צ"ו דאמרי' השמר דעשה עשה איכ"ל דמוקי לה כר"מ דהרי מתני' דכריתות תנן דברי ר"ע וא"כ קשה לפרש"י איך דרש המכילתא כאן ושמרו למ"ע רק לענ"ד פשוט דהרי הטעם דהשמר דעשה נמי לאו לר"י היינו מדלא כתיב המ"ע כמות שהוא להניח תפילין ולעשות פסח אלא כתיב בלשון שמירה שאין מבואר ענין העצמיות של המצוה בלשון שמירה ועכ"ח דבא להזהיר שלא יעשה דבר שאפשר לבטל המצוה וזה ל"ת והיינו כפי' רש"י והרמב"ם שלא ימנע מלעשות המ"ע שישמור שתבוא המצוה לידי עשי' ובכלל זה שיסלק וימנע כל דבר שאפשר לבטל ממ"ע ההיא וכל זה אם אין ענין מ"ע הוא מעשה השמירה אבל אם ענין המ"ע הוא השמירה להיות שומר ועכ"ח שיהי' המ"ע ההיא בלשון שמירה בוודאי הוא רק מ"ע ולכך א"ש, דדרשו ושמרו למ"ע וכלל מ"ע על הכלל הלווים לשמור וא"ש וכל זה בקרא הראשון אבל בקרא שני ושמרתם את משמרת אוהל מועד ואת משמרת המזבח דשם עכ"ח לשון ושמרתם אין הכוונה למנות שומרין חדא מכח יתורא ועוד דהרי מסיים הקרא ואת משמרת המזבח ואצל המזבח אין ממנין שומרין ועכ"ח הכוונה שישגיחו שלא יעוכב ושלא ימנעו צרכי אוהל מועד ושיסלקו כל מניעה ועיכוב וא"כ היינו שמירה דעשה ההיא לדעת המכילתא והיא דעת רש"י וגם דעת הרמב"ם כמ"ש המזרחי בפ' משפטים הנ"ל והיינו דאמר ושמרתם היינו ל"ת:
ואין להקשות למה לא נמנה שמירת הכהנים למ"ע בפ"ע ושמירת הלווים למ"ע בפ"ע זה אינו דהרי הכתוב עושה שניהם לאחד דהרי כתיב וילוו עליך א"כ עשאן הכתוב נלווים לו וחד ע"ע אלא דקרא קמא וילוו עליך לשרתיך לדעת הסמ"ג המובא במ"ל פ"ח מבית הבחירה היא במקום כהנים ג"כ ישמרו לווים למטה ואח"כ קאמר גם ונלוו לשמור שאר כ"א מקומות ולדעת הרמב"ם דבמקום הכהנים לא הי' שומרים וס"ל הפי' בקרא כמו שפי' המפרש בריש מפ' תמיד דילוו עליך קמא היינו להיות שומרים ואידך קרא דכלוו עליך לשמור משמרת היינו משא ושיר ומשוער ולפי"ז ראוי למנקט למ"ע קרא הראשון וקשיא על המכילתא שהביא הרמב"ם והחינוך למ"ע קרא השני למ"ע לענין שמירה קשה לפי' פי' המפרש במס' תמיד הנ"ל וצ"ע על פי' המפרש בתמיד ועיי' בסמוך בל"ת שאחר זה דיש לפרש באופן אחר:
ועפ"י הנ"ל לפי פי' ושינות רש"י הנ"ל בחומש פ' משפטים ומה שכתב עליו המזרחי יש ליישב דברי הספרי זוטא הובא בילקוט דקאמר בהיפך ממכילתא הנ"ל דשם נאמר מקרא קמא דמסיים וזר לא יקרב אין לי אלא בל"ת בעשה מניין תלמוד לומר ושמרתם את משמרת א"כ דרש קרא ושמרתם לעשה וסותר למכילתא הנ"ל אבל להנ"ל איכ"ל דהספרי אתי' כר"מ דסובר דשמור דעשה הוא עשה וכמ"ש המזרחי הנ"ל וא"ש:
והנה דעת התוס' בכמה דוכתי נראה דפליג על שיטת רש"י, ורמב"ן בחומש סובר כתוס' ולדבריהם נראה דיש ג' חילוקים דהיכא דשמור קאי על עשה שאין בה לאו וא"כ הכוונה רק שישמור העשה ושלא יתעצל בה או שימנע במזיד ע"י פשיעה שמור דעשה כה"ג לכ"ע היא רק כעשה אבל אם קאי השמור על עשה דיש בו ג"כ לאו מפורש אז איכ"ל דהשמור קאי על ל"ת ולכך אמרי' בר"ה דף וי"ו ע"א דתשמור מיצא שפתיך הוי לאו וכ' התוס' שם אע"ג דהיא שמור דעשה אפ"ה איכ"ל דקאי אלאו דלא תאחר:
ובזה מיושב כמי קישי' המזרחי על הרמב"ן בחומש פ' משפטים דהשיג על רש"י דפי' בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ליתן ל"ת על כל עשה שבתורה והקשה הרמב"ן הא תשמור דעשה עשה והקשה המזרחי הא רמב"ן בעצמו כ' בפ' יתרו דשמור דשבת הוא ל"ת אע"ג דהוי שמור דעשה ולהנ"ל לק"מ דבשבת דכתיב בי' לאו דלא תעשה מודה הרמב"ן דהוי ל"ת דמסתבר דשמור קאי אל"ת כמ"ש התוס' בלאו דבל תאחר משא"כ התם דכתיב בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דפי' רש"י דקאי על כל עשה שבתורה לל"ת שפיר קשיא לי' דזה הוי כמו חילוק הא' ועוד יש חילוק ג' בדבר שאין בו לאו מפורש אלא דיש במ"ע זו זמן חיוב וזמן שאינו חיוב ואיכ"ל דשמור קאי דבזמן שאינו חיוב אסור אז פליגי במנחות ל"ו ע"ב ר' אלעזר ור' יוחנן דלר"י כה"ג הוי לאו דהיינו דבזמן שאינו חיוב היינו לילה לענין תפילין אינו רשאי להניח וע"ז קאי השמור ללמד דאיכא לאו וסק"ד בעירובין דף צ"ו ע"א דאפי' אי' שמרת החוקה הזאת למועדה אפסח קאי ג"כ הוי ל"ת כיון דמפורש הקרא דקאי על זמן דדווקא באותו זמן יקריב ולא קודם או לאחריו ולכך סק"ד דהוי ל"ת וע"ז דחי דאי אפסח קאי דאם שחטו שלא בזמנו נפסל וזה יליף מקרא אחר וודאי שמור קאי רק על עשה דעשיית פתח ולכ"ע הוי עשה משא"כ אי קאי אתפילין דקמ"ל קרא לאו על לילה ובזה מיושב קושי' התיו""ט בריש מס' כריתות למה לא פריך מקרא דושמרתם דשם פשיטא דקאי על עשה:
ולפי"ז יש לישב לשון המכילתא הנ"ל מקושי' החינוך מ"ש מן ושמרו יליף עשה ומן ושמרתם יליף ל"ת דלענין לווים כתיבי ב' קראי אחד וילוו אליך ושמרו משמרתך ומשמרת וגו' אך אל כלי וגו' ואל המזבח לא יגשו וכו' ושוב כתיב ושמרו את משמרת וגו' וכל זר לא יקרב וגו' ונראה דהכפל בא ללמד מקרא ראשון דכתיב באותו קרא לאו דאך למזבח לא יגשו דהוא לאו דלווים לא יעשו עבודת כהנים כמו שיתבאר במצוה שבסמוך לאח"ז הה"ד רישא דקרא ושמרו משמרתך ואת משמרת וגו' היינו שלא יעשו לוי עבודת לו' אחר אלא כל אחד ישמור משמרתו שלא יעשו אחד משל חבירו והיינו אזהרה שאמרו בעירוכין י"א ע"ב לוים בשל לווים באזהרה ונראה דהיינו ושמרו הראשון אלא כיון שזה שלא יעשה לוי עבודת לוי אחר ושלא יעשו לוי עבודת כהנים נכלל בחד קרא ובחד עונש נמנה רק לל"ת אחת ואידך קרא ושמרו היינו שיינו שיהי' שומרים כמו ששנינו בכ"ד מקומות הי' שומרים וכמו דסיים קרא וכל זר לא יקרב דלתכלית זה הי' שמירה ושוב נאמר קרא ג' ושמרתם את משמרת וגי' ואת משמרת המזבח דהאי ושמרתם קאי גם על הכהנים ונראה דכולל בו ושמרו שנאמרו בלווים אחד שלא ישנו ממה שנמסר להם וב' שיהי' שומרים וכיון דקרא דשמרתם קאי ג"כ אלאו שלא ישנו וכבר כתבתי לדעת התוס' בר"ה דף וי"ו היכא דקאי גם על לאו דרשי' כל השמירה ללאו וא"ש דיליף המכילתא מן ושמרתם לאו אם יבטלו השמירה כנלע"ד:
מצוה שצא
ל"ת רל"ו
מל"ת שלא יתעסקו לוים בעבודת כהנים ולא כהנים בעבודת לוים שנאמר אך אל כלי המקדש לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם והלוים ג"כ מוזהרי' שלא יעשה אחד מלאכת חבירו כגון משורר למשוער שנאמר איש אל עבודתו וגו'. והנה הרמב"ם בפ"ג מכלי מקדש פסק דלוים על עבודת לוים ג"כ הם במיתה וכהני' בעבודת לוים הוא רק בלאו והכ"מ תמה עליו ב' קושיות חדא דלוים בעבודת לוים מסיק בעירוכין י"א דהוא רק בלאו והקשה שם על אביי דאמר דנקטי' דהוא במיתה ושנית הקשה על הא דפסק כהנים בעבודת לוים רק בלאו ושם אמרי' דהוא במיתה ונהי דרמב"ם מביא מכילתא למה פסק כמכילתא שהביא הרמב"ם שם במנין המצות ולא כש"ס דידן עי"ש מה שתי' והנלע"ד בעזה"י כבר כתבתי במצוה שלפ"ז דקרא קמא של ושמרו משמרתך וגו' הוא לאו כולל שלא יעשו לוים עבודת לוי אחר ושלא יעשו עבודת כהנים ויש להסביר איך נכלל בכלל ושמרו משמרתך ומשמרת אוהל וגו' שלא ישנו עפ"י דברי החינוך שם שכ' טעם דאסור לשנות משום קדירא דבי שותפי לא חמימא ויש לחוש שיבוא עי"ז ביטול משמרתם וא"כ א"ש שבכלל ושמרו משמרתם היינו שלא ישנו עבודת לוי ללוי אחר וסיפא דקרא אל המזבח שלא ישנו לעבודת כהנים וע"ז מסיים קרא ולא ימותו גם הם גם אתם והנה בר"ה דף ט' ע"ב ובב"מ דף צ"ה פליגי אי מקרא נדרש לפניו או גם לפני פניו וקיי"ל התם דנדרש גם לפני פניו וא"כ ראוי שנאמר כאן דסיפא דקרא דלא ימותו גם הם קאי גם על רישא דקרא דהיינו שלא ישנו מעבודת לוי ללוי אחר משורר למשוער וא"כ קשיא למה אמרו בעירוכין דף י"א ע"ב דמשוער ששורר אינו במיתה אלא בלאו וכבר כתבתי דנראה דהיינו לאו של ושמרו וקשה אמאי לא נימא דלא ימותו קאי גם אלפני לפניו וצ"ל דברייתא דעירוכין דף י"א ע"ב דפליג על אביי ס"ל כמ"ד מקרא נדרש רק לפניו אם לא שיש שום ריבוי ולכך ס"ל גם הכא דלא ימותו קאי רק על שינוי מלוי לעבודת כהנים דנאמר בסיפא דקרא אך וגו' אל המזבח לא יגשו אבל לדינא דקיי"ל כמ"ד מקרא נדרש גם אלפני פניו שפיר קיי"ל דנקטי' כאביי דלא ימותו גם הם קאי גם ארישא דקרא לוים על עבודת לוים כנלע"ד נכון ליישב קושי' הראשונה על הרמב"ם וכ"ז לענין לוים אבל מה דמסיים הקרא דגם אתם דקאי על הכהנים תלי' בפלוגתא דלעיל דוודאי למ"ד דפליג על אביי וס"ל דלוים על עבודת לוים רק בלאו וא"כ מסברא כ"ש כהני' על עבודת כהנים ועכ"ח דגם אתם קאי על הכהני' בעבודת לוים ואע"ג דלפניו לא כתיב עבודת לוים אלא עבודת כהני' דאל המזבח צ"ע עכ"ח דשבקי לקרא דדחיק ומוקי אנפשי' דקאי על שינוי שהיא דוגמת לוים בעבודת כהני' אבל לאביי דקאי גם אלפני פניו לוים על עבודת לוים ה"כ קאי גם אתם על כהנים בעבודת כהני' ואין לומר דא"כ כ"ש דקאי על סיפא דקרא שהוא לפניו ונימא דקאי גם על כהני' בעבודת הלוי' זה אינו דהרי בסיפא דקרא לא כתיב עבודת לוים אדרבה כתיב עבודת כהני' ולכך פשטא דקרא קאי דגם אתם קאי על כהני' בעבודת כהני' ומיני' גופו מוכח כאביי דגם בלוי בעבודת לוי חייב מיתה אבל כהני' בעבודת לוי לא נשמע כלל ולכך פסק הרמב"ם כהמכילתא בזה וא"ש ומוכח נמי כמ"ש החינוך שם אליבא דהרמב"ם דנהי דס"ל כהני' בעבודת לוים אינו במיתה אבל כהני' בעבודת כהני' במיתה ורק בזה מיירי גם אתם ומה שפסק הרמב"ם דגם במסייע חייב מיתה נראה דמיירי במסייע וד"ה וכ' שם הריטב"א אע"ג דקיי"ל מסייע אין בו ממש מיהו לאו כל מסייע שווין וכיוצא בזה כ' הט"ז רסי' שכ"ח עיי"ש ובכה"ג מיירי הרמב"ם ובעירוכין י"א דס"ל מסייע רק מדרבנן מיירי במסייע שאין בו ממש או דשם קאי לאינך מ"ד דלא מחלקי ואנן קיי"ל כרב אשי. והנה במעיי"ח תמה על דברי החינוך הנ"ל חדא דנקט מסייע חייב הא במסייע אפי' בלוי פטור. וב' מה שייך מלאכת חבירו בכהני' ותמהני עליו שהרי כמו שחלקו הראשי בתי אבות כל איש ואיש על עבודתו כך נתחלקו הכהני' ע"י הגורל איש ואיש לעבודתו עיי' בכ"מ בפ"ח מבית הבחירה וא"כ שפיר הוי מלאכת חבירו וכן מבואר בילקוט בשם סיפרי זוטא ומה שהקשה על מסייע הא החינוך להרמב"ם קאי ולדידי' גם מסייע חייב כמ"ש לעיל. והנה דברי הכ"מ בפ"ג מכלי מקדש דין יו"ד שכ' ראי' להרמב"ם מדברי רבי בסיפרי דיליף כהני' שעשו עבודת לוים מקרא בנסוע המשכן יורידו וגו' ושם לא כתיב מיתה ותימה הא בקרא שם מסיים והזר הקרב יומת וכ"כ הזית רענן לפרש דברי רבי ותימה על הכ"מ וצ"ע:
מצוה שצב
ל"ת רל"ז
מל"ת שלא יעבוד זר במקדש שנאמר וזר לא יקרב אליכם וחייב מיתה ע"ז ודוקא על עבודת מחנה ולא עבודת סילוק ושתהי' עבודה תמה שאין אחרי' עבודה אז איכא מיתה אבל בעבודת סילוק או שיש אחרי' עבודה אינו אלא לוקה ולכאורה תימה דלענין כהנים ולוים ששינו ממלאכתם ועשו מלאכת חבירי במצוה שלפ"ז לא חילקו ומשמע דבכל גוונא חייבים ונקראים זר לדבר ההוא אפי' לענין חיוב מיתה לווים בעבודת כהנים לכ"ע כדלעיל וזר גמור לא יתחייב אלא דוקא על עבודה תמה וצ"ל דהיא הנותנת הואיל ויש לו שייכות במקצת יש לחוש טפי שיעשו כן וכיון שהקפידה תורה שלא יעשה ויש לחוש טובא שיעשה צריך להחמיר בעונשו וכמ"ש הרמב"ם במורה ח"ג בחילוקי עונשי התורה אחד מהם בדבר שיש לחוש טפי החמירה תורה בעונשו ואפ"ה צ"ע דא"כ כאן בל"ת זו אם הי' הזר ההוא לוי יהי' חייב אפי' בעבודה שאינו תמה ולא משמע כן וצ"ע:
והנה בעבודות יש ג' חלוקים אחד שחייבים עליהם מיתה עבודת תמה ומחנה וב' עבודת סילוק ושיש אחרי' עבודה הוא בלאו ולוקה וג' דברים שאינם בכלל עבודה כגון שחיטה וכיוצא והחינוך מנה ג"כ הדלקת מנורה אם לאחר הטבה הוציאו הכהן והדליק זר מותר וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מביאת מקדש והראב"ד חולק והמעיי"ח הקשה על דברי הריטב"א שהביא שם הכ"מ שתמה הא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך וגו' וכ' דלכך אפקי' שאינו במיתה ומשמע דלאו איכא כמו עבודה שאינו תמה והקשה המעיי"ח דביומא כ"ד מוכח כהרמב"ם דשם קאמר הדלקה לאו עבודה והקשה מן הצתת אלי' עבודה הדלקה אינו עבודה והצתת אלי' בודאי אינו עבודה תמה כדאיתא התם וא"כ מוכח הדלקה אינה עבודה כלל ואפי' ל"ת ליכא ולענ"ד יש ליישב דודאי הדלקה אינו עבודה וכמו שאמרו נמי בזבחים י"ד ע"ב ובכמה דוכתי שחיטה לאו עבודה ופי' התוס' משום דאיתא גם בחולין וה"נ הדלקה בעינן אצל הדיוט דגנאי לבית בלי נר ואמרו חז"ל בשבת דף כ"ב וכי לאורה הוא צריך אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל וא"כ עיקר הוא לעדות ולכך א"ש דהדלקה לאו עבודה כהרמב"ם וסייעתי' והא דכתיב יערוך אהרן ובניו וכו' היינו משום דזר אסור לכנס שם והדלקה במקומה בעינן למצוה. אמנם דעת הריטב"א נראה דהדלקה הי' צורך וכבוד להיות למשכן ה' ולפי סק"ד דחשוב עבודה הי' נקרא עבודה תמה אם הי' עבודה מצד עצמה אבל אם נימא דהיא עצמה אינה עבודה אלא ליתן יקר למשכן ולעבודה א"כ לפי"ז שוב לא מקרי עבודה תמה וזה כוונת הקושי' מעיקרא הקשה מהצתת אלי' ומינה דהה"ד הדלקת מנורה הוי עבודה מצד עצמה וממילא הוא עדיפא מהצתת אלי' דהצתת אלי' אינו גמר ואינו עבודה תמה משא"כ הדלקת נר שהיא גמר וסוף אותו מצוה הוי לי' עבודה תמה וע"ז משני הדלקת הנר אינו עבודה והיינו כדלעיל ולכך אפי' נימא דהוי עבודה מצד שבא לכבוד העבודה והמשכן מ"מ שוב אינו גמר ולכך אין חייבים עלי' כנלע"ד:
מצוה שצג
מ"ע קנ"ו
מ"ע שהישראל יפדה את בנו הבכור לאמו הישראלית שנאמר אך פדה תפדה את בכור אדם וזמן הפדיון נאמר מבן חודש ולפי הסכמת המג"א סי' של"ט סק"ח ושאר אחרוני' אפי' עבר ביום למ"ד כ"ט י"ב תשצ"ג אין פודין עד יום ל"א ואם ביום ל"א בשחרית עדיין לא נתמלא כ"ט י"ב לכתחילה ימתין עד שיתמלא אבל לא ימתין עד יום ל"ב כן ביארתי בתשובתי סי' רע"ח ולדעת הלבוש בסי' תקנ"א באו"ח אם לא פדה בזמנו עובר בכל יום בעשה וע"ז הקשה המהרי"ט אלגזי בפ"ק דבכורות משבת קל"ב איצטרך ב' קרא בן שמונת ימים וביום השמיני חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי דהו"א משמנה ואילך זימני' הוא עיי"ש וא"כ בפדיון דלא כתיב רק חד ופדויו מבן חדש תפדה דלמא בא למעט פחות מבן למ"ד ומשם ואילך זימני' הוא ונראה כיון דקיי"ל בבכורות מ"ט דיום שלשים כלפני שלשים וגז"ש דילפי' ממדבר דכתיב ומעלה וא"כ הא גופא תקשי למה לא כתיב כאן ומעלה עכ"ח בא ללמד דמבן חודש מיד יפדה ואם לא פדה ביומי' עובר בעשה אלא דיליף מגז"ש דגם לאח"כ יוכל לפדות אלא דאכתי הא דכ' הלבוש דמכאן ואילך בכל יום עובר לא ידענו מנ"ל ואפי' במילה קשה מנ"ל ויש לומר דיליף מק"ו כיון דביום השמיני במילה אם לא מל בזמנו עובר בעשה וכן בפדיון לדעת הלבוש ק"ו אם ריחק עוד יותר אלא דבב"מ ק"ז לענין בל תלין יליף מקרא דדוקא בבוקר ראשון עובר וא"כ יש לומר יוכיח על ק"ו הנ"ל ויש לחלק כ"ז לדעת הלבוש אבל תוס' במ"ק דף ח' וביארו במג"א סי' תקס"ח ס"ק יו"ד נראה שיטה ב' במילה עובר בכל יום משא"כ בפדיון דווקא אם לא פדה בזמנו עובר מכאן ואילך יש לו משך זמן וצ"ע לחלק ובתשובה סי' ר"ן כתבתי בזה ושיטה ג' היא דעת הש"ע ביו"ד סי' ש"ה סעי' י"א וסי' שכ"א סעיף א' וכ"כ החינוך כאן וכ"כ בס' יראים סי' שנ"ג דאפי' אם לא פדה ביום ל"א אינו עובר בעשה ונראה דס"ל דמשם מתחיל ויש לה משך זמן. ובמכתב שומר ציון מכתב קי"ב הקשה א"כ למה פסק המג"א בסי' רמ"ט סק"ה לענין סעודות פדיון בע"ש לחלק בין בזמנו לשלא בזמנו ולי קשה יותר מספ"ק דבכורות דף י"ג רע"א דמשמע דעובר בעשה ובב"י בסי' ש"ה כ' דבכורות משמע דאין לשהות ונלע"ד דמצינו דילפי' מלשון ושמרתם את המצות ביומא ל"ב דרשי' דיליף מזה דאין מעבירין על המצות שלא יחמיץ המצוה ובפסחים ד' יליף מוישכם אברהם דזריזין מקדימים ונראה דיש חילוק דמצוה שיום גורם התלוי בזמן והגיע זמנה דאז היא חדשה וחביבה מצוה בשעתא זה ילפי' מושמרתם את המצות שלא יחמצנה דעתה היא חביבה ולא אתא למפשע ונראה דהיינו כל היום כולה עדיין חביבותי' גבי' כמו שדרשו בכמה מקומות על היום בכל יום יהי' בעיניך כחדשי' משמע דהיום גורם וכעין שאמרו לינת לילה פוגם ואם שהא המצוה עד יום אחר עובר בקרא דושמרתם את המצות דהראה כאילו אינה חביבה וכן אם כבר פגע במצוה ההיא ועבר ממנה כאילו הראה דאינה חביבה אצלו והיינו דיליף מכאן דאין מעבירין על המצוה אבל להקדי' עצמו באותו יום עצמו שבא עליו החיוב זה מקרי זריזות ויליף מקרא דוישכם וכבר מצינו חילוק דלענין אין מעבירין על המצות אמרי' אפי' ביום שלאחריו יכול לעשות באופן היותר טוב אין מעבירין וכמ"ש המג"א בסי' כ"ה סק"ב ועיי' בח"צ סי' ק"ו משא"כ לענין זריזין מקדימים אם יעשה אח"כ באופן היותר טוב אין כאן זירוז וכ"כ מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל בחידושיו ועיי' בפסחי' ק"ה ע"ב ולכך גם לדעת הש"ע והחינוך חביבה מצוה בשעתה שיפדה דווקא בזמנו ואיכ"ל דהיינו עשה דושמרתם וע"ז כוונו בבכורות י"ג ושפיר כ' בסי' רמ"ט דגם בפדיון יש חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו דבזמנו איכא מצוה דושמרתם בעתו ובזמנו משא"כ אח"כ הוא רק משום זריזות כנלע"ד נכון:
והנה עיקר זמן הפדיון יש בזה ב' דיעות הב"ח בתשובה סי' קכ"ה וכ"כ הש"ך בסי' ש"ה ס"ק י"ט דמיד שעבר כ"ט י"ב תשצ"ג אפי' ביו"ם למ"ד חל עליו מצות מצות פדיון והיינו חודש דקרא אמנם המג"א סי' של"ט סק"ח וח"צ סי' קי"ח פליגי עליי' וכ"כ מרן בח"ס זצ"ל סי' פ"א דדוקא בעינן שיעבור יום למ"ד וכשיצאו כוכבי ליל ל"א אז מתחיל החיוב ואם בתחילת ל"א עדיין לא נשלם כ"ט י"ב תשצ"ג כגון שנולד סמוך לחשיכה לדעת הב"ח והש"ך הנ"ל אפי' ביום ל"א צריך להמתין עד שיעבור כ"ט י"ב תשצ"ג וכ"כ בפתחי תשובה סי' ש"ה ס"ק י"ד בשם תיבת גומא ולפי"ז לפעמי' צריכין להמתין עד יום ל"ב אבל היעב"ץ בס' מגדול עוז ובס' כתר כהונה וס' פרח מטה אהרן כ' דלעולם תלי' ביום ל"א וכן נלע"ד עיקר מסתימת לשון הפוסקי' דתלי' ביום ל"א ולכתחילה ביום ל"א ימתין עד שיעבור כ"ט י"ב תשצ"ג וכמ"ש הנוב"י מה"ת סי' קפ"ז והארכתי בזה בתשובה סי' רע"ח ואם לא פדאו האב כשהי' קטן כשיגדיל חייב הוא לפדות את עצמו כמו שדרשו חז"ל בקדושין כ"ט דדרשו תפדה גם לשון תיפדה ויש בזה פלוגתא בין אחרוני' אם אין לו אב והוא עדיין קטן אי יכול ב"ד או אחר לפדותו ודעת הט"ז דאין יכולין לפדותו והש"ך שם בסי' ש"ה סקי"א ושם בנקודת הכסף כ' להכריח דיכולין לפדותו דזכות הוא לו וזכין לו ומרן הגאון בח"ס חי"ד סי' רצ"ה הסכים לט"ז מטעם אחר וכ' דמצוה אם אין לו אב יפדה עצמו היא כעין מצוה בפ"ע ולכך איש אחר שאינו בתורת אותו דבר אינו יכול להיות שליח לזה עיי"ש ולשון ופדויו מבן חודש תפדה ודרשי' ג"כ לפי ש"ס קדושין תיפדה א"כ משמע שאפשר לפדות ע"י אחרים קטן ובזה הי' מיושב ג"כ קושי' הרי"ט אלגזי בבכורות פ"ח בדף צ"ז ע"ב דלמה יליף בש"ס דידן מן מסורת הא במכילתא פ' בא פח"י יליף לה מלשון בכור בני אפדה וריה"ג יליף לה ממה הצד מלימוד תורה ומילה עיי"ש ולהנ"ל בא הלימוד של תיפדה להקיש דאחר יוכל לזכות לא לפדותו כשהוא קטן מיהו לדינא כתבתי במקום אחר בתשובה דאין לפדות ע"י ב"ד או אחרים וכט"ז וכהסכמת מרן זצ"ל מטעם דאינו מקרי זכו' או מטעם דאין זכין לו מה"ת לדעת הרבה פוסקים ושם הארכתי:
אמנם לפי שיטות אלו קשיא לשנא דקרא דמבן חודש תפדה דקרי' נמי תיפדה ויש לישב דשיטות אלו ס"ל כשיטה ג' דלעיל מבן חודש הוי כאלו כתיב מבן חודש ומעלה וכולל גם כשהוא גדול וקמ"ל קרא כמ"ש החינוך דאפי' כשהגדיל ויש כאן אב עיקר מצוה על האב והיינו דילפי' מן המסורה אפי' בזמן ששייך תיפדה אפ"ה מצוה להאב תפדה ומיושב גם בזה קושי' הרי"ט אלגזי דתיפוק לי' ממכילתא דקמ"ל דין דחינוך וגוף הפי' במכילתא דחק ברי"ט שם ואפשר דיליף ריה"ג משום דלשון אני זובח קשה לי' טובא דהרי בכור ממתנת כהונה ואין הבעלים זובחין ואין להם אלא טובת הנאה וצ"ע מ"מ יליף מהיקש הה"ד בפדיון חיוב על אחר. והנה הפדיון בעינן דווקא ע"י כהן וכהנת ממעטי' מדכתיב ונתתה הכסף הפדוים לאהרן ובניו כמ"ש הרא"ש סוף בכורות ובכור בהמה איתקש לאדם ומה שהקשה המ"ל ריש ה' בכורים דין יו"ד דאכתי בכור בהמה טהורה איתקש. והמעיי"ח כ' דבכור טהורה בלא"ה מבואר בקרא דבשרם יהי' לך כחזה התנופה ופשיטא דחזה ושוק אינו ניתן לבת כהן הנשואה לישראל שהרי אפי' מת בעלה וזרע אין לה אינה חוזרת לענין חזה ושוק לבית אבי' עי"ש וזה אינו מספיק דאכתי לפנוי' בת כהן מנ"ל דאינה ניתן ועכ"ח מכח היקש לאדם. ומרן הגאון בח"ס חי"ד סי' ש"א הקשה בכהנת הנשואה לישראל בלא"ה איך אפשר ליתן הא מיד זכה הבעל בפירות של הגוף הנתינה וא"כ ממעט וגוזל מתנת השבט אלא א"כ ניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. ולענ"ד יש לומר כיון דחז"ל תיקנו פרקונה תחת פירות א"כ הרי זיכו לה חלופי פירותיה זכות אחר וא"כ מה לי הן ומה לי חילופיהן ולכך ס"ל לתוס' בחד תי' דרשאין ליתן לבעל הכהנת פדיון אלא דלא קיי"ל כן ועיי"ש בחתם סופר סי' הנ"ל אם אי אפשר בעינן אחר יתן להכהנת בלא ברכה ובתנאי עי"ש:
מצוה שצד
ל"ת רל"ח
מל"ת שלא לפדות בכור בהמה טהורה שנאמר אך בכור שור וכו' לא יפדה. ואם עבר ופדה אינו פדוי ונשאר בקדושתו ואפ"ה עבר על הלאו אלא שאינו לוקה להרמב"ם מפני שלא הועילו מעשיו ולחינוך משום שאין בו מעשה ובמקום אחר ביארתי זה. והנה בתמורה דף ה' פריך מדין זה לאביי ומשני דקודש הם מגלי לן דלא מהני ולרבא יליף מקודש הם על דם בכור שנתערב עם שאר דם קדשים ואביי יליף זה מולקח דם הפר ודם השעיר ורבא סובר דאין מערבין לקרנות ומזה הוכיח הנוב"י מה"ת סי' קכ"ט חאע"ז דהרמב"ם לא פסק כרבא דאי עביד לא מהני דהרי הרמב"ם פ"ג מעיה"כ דין ה' פסק דמערבין לקרנות וקשיא מכאן לדעת הה"מ בפ"א מגזילה דין ט' וסייעתי' דס"ל דהרמב"ם פוסק כרבא. ולענ"ד נראה דקושי' זו ל"ק דהנה תוס' במנחות כ"ב ע"ב הקשו ל"ל קרא מולקח דאין עולין מבטלין תיפוק לי' משום דמצות אין מבטלין זו את זו עי"ש. ולענ"ד דהרי בדם הזה יש בו חלק שצריך להזות וחלק שנשאר בשיריים וקיי"ל דשירים אין מעכבין וא"כ לכאורה יש להקשות למה לרבנן אינו בטל משום דתרוויי' עולין נימא סלק את העולין כמי שאינו ושאינו עולין דהיינו שירייים רבה עליו ומבטל כדרך דס"ל לר"י לשיטתי' לענין מב"מ ואינו מינו וצ"ע דאפ"ה ס"ל לרבנן דמקרי עולין קצת כיון דמצוה לשפוך על היסוד וגם דכל טיפה אפשר לה להיות עולין וכ"ז לבתר דגלי קרא אבל אי הוי ילפי' מהא דמצות אין מבטלין הוי אמינא כקושי' דשיריים נגד חלק שצריך להזות הוי מצוה נגד רשות או מצוה דרבנן דמבטלין זה את זה ה"כ מצוה שהיא חובה ומעכב נגד מצוה שהיא רק למצוה מן המובחר נראה דמבטלין זה את זה ולכך איצטרך קרא של ולקח ומשם שפיר ילפי' דעולין אפי' בכה"ג אין מבטלין זה את זה וא"ש.
איברא דאכתי יש להקשות לפמ"ש החק יעקב בסי' תע"ה סק"י להטור וש"ע דסוברין איסורין מבטלין אע"ג דחיישי' להילל דמצות אין מבטלין היינו דמחלקין דווקא מצות שיש להם שייכות אחד ושניהם הם לזכר יציאות מצרים אבל שאר מצות או איסורין שפיר מבטלין זא"ז וא"כ קשה מאי פריך בתמורה דף ה' לרבא דקודש הם על דם שנתערב בדם תיפוק לי' מולקח דם הפר ומאי קושי' דהרי לפי דברי ח"י יש לחלק ולומר דווקא דם הפר ושעיר דשייכי להדדי אין מבטלין זה את זה אבל שני דמים בעלמא מבטלין ולכך איצטרך קודש הם אפי' בכה"ג אין מבטלין ומאי קושי' לרבא וצ"ע ולכאורה יש ליישב עפ"י מה שנראה מדברי התוס' יומא נ"ז ע"ב בד"ה תניא דלא וכו' שכ' בחד תי' דמדם מפסיק וכו' וא"כ אי ילפי' מאחת דבאמת מערבין א"כ מדם מיותר ועכ"ח דבא ללמד דלא תימא דבטל קמ"ל דשמו עליו א"כ קשיא בהיפך כיון דכתיב קודש הם דמוכח דעולין אין מבטלין אפי' אין מצותו בכך א"כ מכ"ש במצותו בכך ול"ל מדם הפר ודם השעיר מיהו אין זה כ"כ מוכרח דמנ"ל דמדם אתי' להאי דרשא דילמא לדרשא אחרינא ובפרט דיש לומר דקמ"ל דעירבם יפה יפה שיהי' דם השעיר ג"כ בין דם הפר דקיי"ל אין בילה אלא ביין ושמן ולכך צריך לערב יפה יפה וזה אפשר דקמ"ל מדם השעיר ואכתי עמדה הקושי' ונראה כיון דסברת החק יעקב שייך רק לריש לקיש בזבחים ע"ז אבל ר' אלעזר שם לא מחלק ורבא לא מצינו איך ס"ל אבל זה מצינו דרבא סובר בב"מ דף צ"ה כר' יונתן ולר' יונתן אמרי' ביומא נ"ז דסובר אין מערבין לקרנות וזה התי' פשוט טפי אליבא דרבא אבל אנן דקיי"ל בטוש"ע ביו"ד סי' צ"ח דאיסורין מבטלין כריש לקיש ואע"ג דהרמב"ם לא פסק כן כ' הפלתי שם דלדינא איכ"ל דלא פליג על הטור או דיש לומר דס"ל דקיי"ל כר"ל דמחלק אלא כיון דכתיב קודש הם דמוכח אפי' אין להם שייכות ואינם חד ענין אפ"ה אין מבטלין זה את זה ומיני' יליף הרמב"ם הה"ד שאר איסורים ור"ל דאיכ"ל דסבר כאביי ולעולם דקיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני. וגם בסוגי' דזבחים יש להקשות כנ"ל דשם פריך ג"כ ל"ל קודש הם או הפר מוכח רק היכא דשייכי אהדדי וצ"ל דקושי' הש"ס על לשון הברייתא דנקט מכאן דעולין אין מבטלין וכשלא כייל כל עולין אין מבטלין וא"כ עכ"ח ס"ל כר' אלעזר הנ"ל ולדידהו פריך שפיר:
ולמכור בכור אין בו איסור לאו אלא שאם הוא תם ובזמן שבית המקדש קיים הוא של גבו' וממילא אין שייכות בו מכירה כמו מוכר דבר שאינו שלו ואין מכרו קיים אבל בזה"ז או בזמן המקדש ויש בו מום יכול למכרו ועיי' במ"ע דמעשר בהמה:
מצוה שצה
מ"ע קנ"ז
מ"ע שהלוים יעבדו במקדש שנאמר ועבד הלוי וגו'. ועבודתו כולל ג' דברים להיות שומרים בבית המקדש וב' להיות שוערים לפתוח ולנעול שערי בהמ"ק וג' לומר שירה על הקרבן או בפה לדידן דעיקר שירה בפה ולאיכא מ"ד עיקר שירה בכלי המזמרו בכלי שיר' והנה הרמב"ם פ"ג מכלי מקדש דין ב' כ' ויהי בהם משוררים לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם ה' אלוקיו ככל אחיו הלוים איזהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה וכן איתא בעירוכין י"א בשם שמואל ור"י יליף ממקרא אחר שנאמר ולעבוד עבודת עבודה עבודה לעבודה וזה שיר ובמעיי"ח הקשה למה לא פסק כר"י מלעבוד עבודה ולי בלא"ה קשה דברי שמואל מהא דדרשי' בספרי והובא ברש"י פ' שופטים על האי קרא דוכי יבוא הלוי דמיירי בכהן דאי אפשר לומר דמיירי בלוי דכתיב ושרת ואין הלוי ראוי לשרת וזה תימא שהוא ממש להיפך מדרש דשמואל ושוב ראיתי שהתויו"ט שם בעירוכין עמד בזה ולא יישב. ועוד תימא שהרמב"ם בפ"ד מכלי מקדש דין וי"ו הביא דרש אחר ללמד דמיירי בכהנים מדכתיב חלק כחלק יאכלו ואין ללווים חלק במקדש וכבר הקשה כן בס' גור ארי'. ונראה ליישב הכל על דרך שתי' במעיי"ח בודאי למ"ד עיקר שירה בפה זה עצמו מקרי עבודה ומקרי שירות בשם הו' אבל אי עיקר שירה בכלי זה אינו שירות בשם ה' ומקרי רק עבודה לעבודה וא"כ א"ש שמואל סובר שירה בפה ומקרי שירות ובאמת ראי' מדרש דספרי דמיירי שפיר בלוי ולכך הוכרח הרמב"ם להביא קרא אחר דחלק כחלק והתיר הקרא לכהן ברגל להיות משורר דכשם שאינו מוזהר על עבודת כהנים אחרים שנזהרו לעיל במצוה שצ"א ה"נ אינם מוזהרים על עבודת ולוים שנאמר שם ולכך מסיים הקרא ככל אחיו הלוים וזה נראה ודאי דכולל גם הלוים כיון דכתיב ככל אחיו הלוים והיכא דכתיב כל ראוי שנאמר דמיירי מכל שבט כהנים ולוים אבל הספרי קאי למ"ד עיקר שירה בפה ולכך שפיר קאמר דאין לוי ראוי לשירות דשיר בכלי לא מקרי שירות אלא עבודה לעבודה כנלע"ד נכון:
עוד נראה ליישב קו' התויו"ט הנ"ל דהנה הקרא דפ' שופטים כולל ב' דברים אחר שברגל מותר לכהן לעבוד קרבנות מחמת רגל וזה נכלל בכלל וכי יבוא מאחד שעריך ודרש ספרי היינו ברגל וגם כולל שאם בא באמצע שנה יוכל להקריב קרבן שלו וזה נכלל מקרא דובא בכל אות נפשו כדאיתא ב"ק דף ק"ט:
ושירה אינו נאמר אלא בקרבן ציבור והיינו דקאמר ספרי דאין שירות ללוי היינו ביחידות ובקרבן יחיד אלא דאכתי רישא דקרא בקרבן ציבור אפשר מיירי בלוי ע"ז הוכרח הרמב"ם לומר שהרי על קרבן ציבור קאי חלק כחלק ואין ללוים חלק ותרוויי' דרשות צריכי זה לזה ולכך הרמב"ם בפ"ד מכלי מקדש דמיירי בקרבנות ציבור מביא מקרא דחלק כחלק וא"ש ליישב הרמב"ם וקושי' הראשונה גם לפי תי' זה איכ"ל כדלעיל דנהי דהקרא מיירי בכהנים מ"מ מרומז שם בקרא דשירת בשם ה' אלוקיו לומר שירה וקמ"ל דרשאי לומר שירה ככל אחיו הלוים ולוים זה גם לוים ממש בכלל מדכתיב כלל אחיו הלוים כדלעיל ולכך יליף מכאן שירה והיינו כמו שפרשתי דברגל הי' מותר לכל כהן לעשות עבודת לוים לומר שירה וא"ש:
מצוה שצו
מ"ע קנ"ח
מ"ע להפריש מעשר ראשון וליתן ללוי שנאמר כי את מעשר בני ישראל וכו' נתתי ללוים. אחר שהפריש תרומה מפריש אחד מעשרה והיא ללוים אחד זכרים ואחד נקיבות וגם כהנים ולוים צריכין להפריש והנה במעשר אינו מפורש בקרא מאיזה דבר להפריש אלא סתם וכתיב עשר תעשר את כל תבואות זרעיך וגו' וכתיב בפ' בחוקתי מעשר מזרע הארץ ומפרי העץ אמנם בתרומה כתיב רק ראשית דגנך תירושך ויצהרך ומשמע הנך דוקא וג' כתובים ואין מלמדין וכן סוגי' דעלמא דתרומות ומעשר פירות אילן דרבנן ומשמע דכל פירות חוץ מהנך שנפרטים אין בהם תרומות ומעשרות וכן מבואר בלשון הגמ' וביתר ביאור בבכורות כ"ד ע"א אמרי' דשאר מינים הם מדרבנן ומה דמשמע באיזה מקומות דתרומות פירות מה"ת דחו תוס' שם אמנם הרמב"ם בפ"ב מתרומות כ' דתרומות ומעשרות כל פירות הוא מה"ת ויליף מהנך המפורשין לכל שאר מינים שהם מיני אוכל ונשמר וגידולי ארץ ועיי"ש במ"ל וקשיא עלי' מכמה דוכתי מהאי דבכורות נ"ד ועיי"ש בכ"מ ועיי' ריש פ' כיצד מברכין דאמרי' דאין למילף מזית וקאמר ותירוש דיש לפרוך שיש בהם צד מזבח והה"ד כאן וצ"ע על הרמב"ם. ולפמ"ש התוס' בבכורות נ"ד ע"א ד"ה ושאר מיני' וכו' בשם הירושלמי מיושב הרמב"ם ומבואר דפסק כירושלמי ויליף ממעשר שני דרבה קרא ותרומה איתקש למעשר כדאיתא בבכורות נ"ח. איברא דקשיא למה הניח ש"ס דידן ופסק כירושלמי ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כיון דבש"ס דידן נראה סתירה וכמו שהביאו בתוס' בבכורות הנ"ל בכמה דוכתי משמע דפירות האילן מדאורייתא ולפעמים מפורש בש"ס דפירות אילן חייבים רק מדרבנן וכן איתא בספרי ובירושלמי לכך ס"ל להרמב"ם דודאי למאן דדריש טעמא דקרא ובפ' מעשרות מבואר דמעשרות הם חלוף נחלתם בא"י ולכך לא ינחלו נחלה ובפ' ראה בפרשה דעשר תעשר דעיקרו במע"ש כתיב טעם למען תלמד ליראה עיי"ש במפרשים ומצד טעמים אלו נראה מבואר דראוי ליתן מעשרות גם בשאר דברים המתקיימים ולכך סתם ספרי שהוא ר"ש דדרש טעמא דקרא ס"ל דמעשר פירות אילן מה"ת ולפי הסוגי' דסנהדרין דף כ"א דהיכא דמפורש הטעם בקרא גם ר"י סובר דדרש טעמא דקרא איכ"ל דגם לר' יהודא החיוב בכל פירות מה"ת משא"כ לת"ק שם בסנהדרין דלא דרש טעמא דקרא לדידהו אמרי' פירות אילן חייבים במעשר רק מדרבנן ובזה יש ליישב הסתירות שיש בש"ס בזה דבאמת תלי' בפלוגתא ולכך הרמב"ם לפי חד תי' בלח"מ רפ"ג ממלוה ולוה דין א' פסק כר"ש או כסוגי' דסנהדרין דלכל הפחות היכא דמפורש דרשי' טעמא דקרא לכך פסק כאן דמעשר פירות אילן מה"ת ותרומה יליף ממעשר כדאיתא בבכורות נ"ח דאיתקשי ומעשר נקרא תרומה עיי"ש וא"ש אלא דקשיא לי' להרמב"ם הא סתם ירושלמי ר' יוחנן א"כ משמע דר' יוחנן ס"ל פירות אילן מה"ת חייב במעשר א"כ קשיא איך אמרי' בר"ה ט"ו ע"ב אליבא דר"י אמינא מעשר חרובין דרבנן ולכך מוקי לה הרמב"ם בפ"א ממע"ש די"ג בחרובין צלמונא דאינם ראוין לרוב בני אדם לאכילה ואינם חייבים רק מדרבנן ובזה מיושב ג"כ קושי' הכ"מ דקשיא לי' מלשון ר' נחמי' דאמר בהדי' אפי' שזתים ודקלים דלדידי' איכ"ל דס"ל כל מעשר פירות דרבנן ואפי' זתים איכא למ"ד דהוי דרבנן וכמו שיתבאר בסמוך וא"ש:
אמנם דעת הראב"ד היא שיטה ב' דנהי דריש פ"ב דתרומות לא השיג על הרמב"ם אבל בפ"א ממעשר דין ט' כ' בהדי' דאין חיוב מעשר מה"ת אלא בדגן תירוש ויצהר ומלשונו נראה דאפי' בזתים וענבים אין בו חיוב מעשר מה"ת וזה כסברת הרמב"ן בחד תי' בב"מ דף פ"ח כ' כן דוקא תירוש ויצהר והטורי אבן בר"ה דף ט"ו סע"ב מביא ראי' לשיטה זו מירושלמי פ"ג דחלה אבל באמת הרמב"ן עצמו מסיק שם דזתים וענבים כשרוצה לאכלם כך ג"כ חייבים במעשר מה"ת וכן דעת רש"י ותוס' שם אבל שאר פירות אילנות אין בהם חיוב מעשר מה"ת. מיהו השיטה מקובצת שם בב"מ מביא דעת הראב"ד דכל שבעת המינים כך חייבים מה"ת במעשר ותרומה יליף מגז"ש ראשית מן בכורים עיי"ש ובזה הי' מיושב לשון הקרא בד"ה ב' ל"א המובא בנדרים ל"ה ע"א וכפרוץ הדבר הביאו בני ישראל רוב דגן ותירוש ויצהר ודבש וגו' וכל תבואות הארץ וגו' ואמרי' שם דכל תבואות היינו פירות אילן וירק והקשה מר"ן זצ"ל בעל חתם סופר מאי שנא דבש דמפרט קרא מעיקרא ולכך הכריע כרד"ק דקרא מיירי בבכורים ודבש כל אינך פירי דזי"ן המיני' דכל מיני מתיקה קרוי דבש ולשיטה זו של הראב"ד הי' א"ש דגם במעשר כל זי"ן מינין בכלל אלא שנראה שהראב"ד עצמו לא הכריע כן שהרי בדברי הראב"ד בהשגות הנ"ל מבואר דדווקא תירוש ויצהר וגם בלשונו שבשיטה מקובצת עצמו כ' מיהו י"ל בדרך אחר והיינו כהשיטה בהשגות ושיטה הג' היא שיטת רא"ם בס' יראים סי' קע"ב כ' לחלק והכריע כל פירי אילנות מלבד תירוש ויצהר פטורים מכל המעשרות והה"ד תרומה אבל חייבי' במעשר שני דהנך קרא במעשר שני מיירי ובזה מיירי הספרי והירושלמי והטורי אבן הנ"ל הקשה עליו א"כ כשמפריש מפירות אילן או שמקדי' מ"ש לראשון וזה לא נשמע או שצריך להפריש על מה שנותן לכהן וללוי תרומות ומעשר ראשון מע"ש דהיינו הכהן ולוי יצטרכו הם להפריש מחלקם שהרי מה"ת אינו תרומה ומעשר וחייב מה"ת במע"ש ואין הדין כן עיי"ש ולענ"ד החלק שקיבל כהן ולוי בלא"ה אינו מחוייב במעשרות מה"ת משום דהוי כלוקח דממעטי' מתבואת זרעך ולא לוקח ולדעת ר"ת היינו לוקח לאחר מירוח והוי דרבנן. ואתא דרבנן שהוא תרומה ומעשר דרבנן ומוציא חיוב מע"ש דרבנן:
ועוד נראה לשיטת הרא"ם הנ"ל נהי דחייב להפריש מע"ש אבל אינו טובל ויליף מקרא דלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידין לתרום היינו בדבר ששייך תרומה אבל בדבר שאינו שייך אלא מע"ש ותוס' במנחות נ"ד ע"ב ד"ה ניטלתו כתבו דמע"ש לא איתקש לתרומה אפשר דאינו טובל מיהו עוד הקשה הט"א דא"כ איך נהגו בחרובין דר' נחמי' דבאילן העושה ב' בריכות ואינו נגמר כאחד אזלי' בתר חנטה הא מן הדין אזלי' בתר לקיטה וא"כ אם יהי' זמן לקיטה בשנה ד' המחוייב במע"ש מה"ת בפירות אילן ואנן ניזל בתר שעת חניטה שהיא שנה ג' פוטר אותו ממע"ש איכ"ל כל שאינו כל גידוליו בשנה המחוייב במע"ש אינו מחוייב מה"ת כדמשמע לשון הקרא והנה אין הטבל אסור באכילה אפי' באכילת קבע עד שיגיעו לעונת המעשרות ואז אסור מדרבנן באכילת קבע עד שיקבע ואז אסור אפי' עראי דאסור לאכול ממנו אפי' אכילת עראי אמנם במה הוא נקבע דעת הרמב"ם בפ"ג ובפ"ד ממעשר דמה"ת אין קביעות אחר אלא בראיית פני הבית לאחר שנגמר מלאכתי ומדרבנן יש וי"ו דברים הקובעין חצר ומלח ומקח ושבת ואש ותרומה וס"ל להרמב"ם דגורן או מרוח אינו קובע בשום דבר אלא א"כ רוצה להביאם מיד לשוק אז גורן או מרוח לחודא קובע לאסרו אפי' באכילת עראי מדרבנן אבל אם רוצה לקיימו לעצמו בעינן לקבוע אחד מהדברי' דלעיל ועוד נראה מדברי הרמב"ם דבית נמי אינו קובע עד שיגמר מלאכתו דהיינו לפמ"ש הרמב"ם מרוח וא"כ בעי תרתי ודעת הראב"ד דתבואה בגורן שנגמר לחודא נקבע וכן תירוש ויצהר נקבע ביקב והקשה הכ"מ א"כ ראיית פני הבית היכא משכחת לה הא שאר פירות להראב"ד מדרבנן ותי' המ"ל בפ"ג ממעשר דין ב' דקרא מיירי בזתי' וענבי' לאכילה. ונראה דהכ"מ דייק מלשון הראב"ד בפ"א ממעשר דין ט' דדווקא תירוש ויצהר אבל זתי' וענבי' לאכילה ג"כ אינם מחוייבי' מה"ת וא"כ קשי' לי' שפיר מיהו אינו מוכרח ואיכ"ל כתי' המ"ל ובלא"ה יש ליישב ר' ינאי מיירי אפי' בתבואה דרשה וזרה אבל לא מירח ולא העמיד הערימה דאז בית קובע כמבואר מלשון הרמב"ן והר"ן בב"מ שם ועוד איכ"ל דס"ל לראב"ד כדעת יש אומרי' דמרוח דווקא בגורן קובע אבל בבית או בעלמא אינו קובע ולכך בעינן פני הבית וכן נראה מלשון הראב"ד בשיטה מקובצת בב"מ שם ולהנ"ל קיי"ל כאבע"ז בב"מ פ"ח ובדגן ותירוש ויצהר נקבע אפי' בלי ראיית פני הבית והיינו אם התבואה נתמרח אבל אם לא נתמרח בית קובע ולפי"ז גם להאי תי' ס"ל כר' אושיעא דמכניס במוץ מועיל שאז אין הבית קובע ולשון הש"ס דלא אמר ר' ינאי אלא בזתי' וגו' אינו מדויק לפי"ז אמנם הרמב"ם נראה דס"ל דתרתי בעינן מרוח ואח"כ בית ואפ"ה פסק בפ"ג דין וי"ו כר' אושיעא דמערים להאכיל לבהמתו להכניס במוץ ואז אין הבית קובע וקשה הא להרמב"ם אפי' כבר דש וזרה כיון דלא נגמר אין הבית קובע וצ"ל דנ"מ אם אח"כ מירח דאם הכניסה לאחר דישה וזורה ואח"כ מירח בכה"ג בית קובע אבל אם הכניס במוץ אפי' מירח אח"כ אינו קובע מיהו קשה שהלשון של הרמב"ם שם דין וי"ו מבואר דגם במוץ דווקא אם אינו ממרח פטור וצ"ע א"כ אפי' הכניס שלא במוץ פטור ואפשר דאם הכניס במוץ ודשה וזרה אפי' אם לאחר זמן מרובה מירח כל שלא מירח מיד פטור וכ"כ הר"ן בחי' ב"מ וכן נראה קצת מלשון הרמב"ם ועדיין צ"ע:
וצריכין לתרום ולעשר מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שנגמר מלאכתו ובדיעבד אם תרם אפי' לא נגמר מלאכתו תרומתו תרומה וצריך לתרום דדווקא ממין על מינו ואם תרם על תכיור מינו אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה והרמב"ם בפ"ה מתרומה יליף זה מלשון הקרא דונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן והתוי"ט בפ"ב דתרומות מ"ו הקשה עליו הא בבכורות דף נ"ד יליף לה מקרא דכל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה ותן חלב לזה עיי"ש ולי לכאורה קשה אי ילפי' מדגן מן הגורן א"כ אפי' ב' מיני' חיטים יהי' אסור לתרום ממין אחד על חבירו דהרי בפ"ב דפיאה מ"ה תנן בב' מיני חיטים שחמתית ולבנה לענין פיאה אמרו הלמ"ס בעשאן גורן אחד הם כמין אחד וב' גרנות הם כב' מינין ואין נותנין פיאה מאחד על חבירו א"כ ה"נ אי דרשי' כדגן מן הגורן א"כ יש לדרוש דתלי' בגורן דאם עשאן בב' גרנות יהי' אסור להפריש בב' מיני חיטי' אע"ג דאינם כלאים זה בזה ואנן תנן דווקא ב' מיני' שהם כלאים וצ"ע ותו קשה דנראה דזה עצמו טעם דש"ס דידן דלא יליף מדגן מן הגורן דהרי לפי"ז יהי' אסור אפי' ב' מיני חיטים ומדאיצטרך קרא חלב יצהר וחלב תירוש תן חלב לזה וחלב לזה שלא יפריש מיצהר לתירוש עכ"ח דב' מיני חיטין וכיוצא בזה מותר וא"כ קשה על הרמב"ם ונראה דלאביי דס"ל בתמורה ה' ע"א דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני יש ליישב ואדרבה יש ליישב בזה קושי' התוס' שם בתמורה ובבכורות נ"ד שהסוגיות סותרות דשם בתמורה קאמר אביי ראשיתם בא ללמד דאינו מהכי בדיעבד ובבכורות אמרו דראשיתם איצטרך דלא תימא דגן בא ללמד דכל מיני דגן אחד הוא ועוד הקשו לרבא יש ג"כ סתירה כזו בתמורה אמר דאיצטרך דלא נימא כל מיני דגן אחד הוא ובבכורות אמר דלא אצטרך לזה יעיי"ש שדחקו בזה:
והנלע"ד ליישב עפ"י הרמב"ם הנ"ל לאביי איכ"ל דמקרא כדגן מן הגורן ילפי' דלכתחילה אין מפרישין ממין על שאינו מינו כמ"ש הרמב"ם אבל אכתי בדיעבד לא שמענו לכך בא הקרא כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ליתן חלב לזה וחלב לזה אפי' בדיעבד וק"ו למיני דגן שהם כלאים מיהו ע"ז פריך אביי שם בבכורות דנימא דניהו דאין מפרישין מיצהר לתירוש אפי' בדיעבד אבל ממיני דגן נימא דדגן בא לומר דכל מיני דגן אחד לענין דיעבד וקרא כדגן מן הגורן לענין לכתחילה ע"ז משני אביי דראשיתם בא ללמד דגם בדיעבד אינו מהני גם בדגן וא"כ ב' סוגיות עולות בקנה אחד שזה גם התי' הש"ס בתמורה דמראשיתם מוכח דכל ב' מינים אפי' דדגן לא מהני אלא שקיצר וסמך על בכורות וראי' להרמב"ם הנ"ל והיינו שני מיני דגן אבל שני מיני חיטין לא שמענו ולכל הפחות בדיעבד מהני ואיכ"ל אפי' לכתחילה דיליף לכתחילה מדיעבד וא"ש. וע"ז קאי רבא בבכורות לדחות דברי אביי היינו אביי לשיטתו דס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וס"ל דחלב יצהר בא ללמד לדיעבד וק"ו דגן ואפ"ה איצטרך ראשיתם שלא לומר דגן בא ללמד כל דגן אחד כמו כל צאן ע"ז אמר רבא דאין זה דמיון צאן הוא מיותר משא"כ דגן עיי"ש וקאי בבכורות לדבריו דאביי. אמנם לרבא עמדה הקושי' דכיון דס"ל לא מהני ל"ל כלל כל חלב יצהר תיפוק מקרא דהרמב"ם הנ"ל דכדגן מן הגורן נדע אפי' בדיעבד לא ולמה לי כלל קרא דחלב יצהר וצ"ל דקרא בא להתיר דווקא כעין יצהר ותירוש אין תורמין אבל ב' מיני חיטים שרי' כדלעיל וע"ז שוב יש להקשות כיון דלרבא הקרא להתיר בא א"כ דילמא מתיר כל מיני דגן אחד כקושי' אביי בבכורות ואין לומר כדיחוי דרבא התם דלרבא באמת לא לכתוב כלל פרטי הדברים אלא סתם ראשית פרי אדמתך תתן לו ועכ"ח דבא להתיר א"כ דילמא מתיר כל מיני דגן כמו דמצינו במעשר בהמה כל מיני צאן אחד ומעשר בהמה ודגן איתקשי וע"ז משני רבא בתמורה דראשיתם בא ללמד זה דבעינן ראשית מכל מין ועכ"ח דבא רק להתיר שני מיני חיטים:
ובתמורה יש שם תרי לישני בל"ק ס"ל דאפי' הני דדרשי' להיתר לא הוי דרשי' אלא לענין דיעבד אבל לכתחילה הוי ידעי' דאסור להפריש ממין על חבירו מקרא דהרמב"ם הנ"ל ולכך קאמר דהו"א דבא ללמד דלא לקי היינו על אכילת טבל מדגן ההוא שתרם עליו מאינו מינו דהו"א אי עביד מהני קמ"ל דאינו מהני וממילא הוי כטבל גמור ולקי ולל"ב אמרי' דה"א דבא להתיר לגמרי לאפוקי מקרא דכדגן מן הגורן וא"ש וראי' להרמב"ם ואפשר דמדיוק דראשיתם יש לדייק דמן אינו גמור על הגמור מועיל בדיעבד דהוי ראשיתם ולכך אמרי' בזה מהני וא"ש. ונוהג בזכרים ובנקיבות במקום וזמן שהתרומה נוהג ועיי' במ"ע שבסמוך לאח"ז:
מצוה שצז
מ"ע קנ"ט
מ"ע שלוי יפריש מעשר מן המעשר ויתן לכהן שנאמר ואל הלוים תדבר וכו' והרמותם תרומת ה' מעשר מן המעשר, וזה תרומת מעשר והנה לוקח אי חייב במעשרות דרשי' מתבואות זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר והנה הר"ת וריב"ם פליגי בזה לדעת ר"ת לוקח פטור כשלקח לאחר מרוח אבל אם מירח הלוקח חייב ולר"ת יש לדייק לישנא דקרא דלכאורה בן לוי במעשר שקיבל יהי' כלוקח ויהי' פטור וממועט מתבואת זרעך ואיכ"ל דללוי דזה חלקו במקום חלקו בארץ וא"כ היינו תבואת זרעו וזה דקאמר קרא ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן דהיינו שיהי' משלכם ומתבואת זרעך ובזה נראה לי ליישב קושי' התוס' בביצה דף י"ג ע"ב מה ראיתה וכו' שהקשו איך סק"ד למימר איפכא עיי"ש ולהנ"ל א"ש דאי נימא דלוי מקרי כלוקח א"כ מסברא יש לומר איפכא לשיטת ר"ת דלאחר מירוח דראוי שיפטר לגמרי כיון דלוקח פטור מתרומה ומעשרות הה"ד מתרומת מעשר וגז"ה דחייבי' ללוי בתרומת מעשר אבל תרומה כבר פטור מצד תורת ליקח וכבר הכריח המ"ל בפ"א דין י"א מה' תרומות דלא כמהרי"ט אלא גם בתרומה ליקח פטור משא"כ בהקדימו בשבלי' דנעשה כתבואות זרעך וחייב בתרומה כן יש סק"ד לומר אמנם לפי האמת דגלי קרא דלהלוי הוי כדגן מן הגורן דזה במקום נחלתו א"כ שפיר מסתבר בהיפך דלאחר מרוח חייב והיינו דמשני האי אידגן וגו' דהוי כאילו אידגן הוא דהכתוב קראו דגן מן הגורן ולכך ראוי לחייבו גם בתרומה לאחר מרוח וא"ש ובתי' הש"ס נראה דעיקר התי' הוא האי לא אידגן ר"ל בהקדימו בשבלים לא אידגן כלל דמרוח שלאחר שהי' מעשר אינו יוכל לחייבו בתרומה דאדרבה מעשר פטור וגם הוי כעין אין אחע"א:
אמנם דעת הריב"ם בתוס' ד"ה תבואת בב"מ דף פ"ח ס"ל בהיפך לוקח קידם מרוח פטור שלא נתחייב עדיין משא"כ לוקח אחר מרוח שכבר נתחייב אצל מוכר ע"י מירוח ושוב לא פקע אפי' אצל לוקח עיי"ש ולכאורה קשה לשון דריב"ם הא דרשי' ואכלתה ולא מוכר א"כ כשמוכר רצה למכור לא נתחייב אצלו במירוחו ולמה יתחייב הלוקח וצ"ל דהריב"ם מיירי דמוכר הי' דעתו לאכלה ולעצמו מירח ושוב נמלך ומכר בכה"ג דווקא לוקח חייב ובאמת שבלשון הרמב"ן המובא בשיטה מקובצת מבואר כן בהדי' ולפי"ז יש לקיים דברי הראב"ד בפ"ב ממעשר דין ב' שנראה מדבריו דבין קודם ובין לאחר מירוח לוקח פטור וזה דלא כמאן וכמ"ש הכ"מ שם ואיכ"ל דהיינו אם לקח אחר מרוח שמרחו המוכר ע"מ למכור ואפשר למ"ד יש ברירה ס"ל לראב"ד כן דהוברר הדבר למפרע ולא נתחייב מעולם וקאי בתרומה בזה"ז דרבנן:
והנה המ"ל בפ"א מה' תרומה דין י"א הביא בשם מהרי"ט דתרומת מעשר וכן תרומה אפי' לוקח מחוייב והמ"ל השיג עליו ולכאורה קשה לי מסוגי' דב"מ דף פ"ח דפריך על הקרא דכנפשך שבעך להורות שפטור ממעשר ותיפוק לי' דהוי לוקח דפטור וקשה הא איצטרך בשביל תרומה לדברי מהרי"ט והו"א שפועל חייב בתרומה קהיל דפטור וצ"ע וטעמו דמהרי"ט נראה דסובר לוי כלוקח אבל כבר כתבתי שאינו מוכרח דקרא גלי דנחשב כדגן מן הגורן דרחמנא עשה אותו כתבואה שלהם ולפי"ז איכ"ל דלאבא אליעזר בן גמלא בגיטין ל"א ע"א דדרש הקרא דניטל מאומד איכ"ל כמהרי"ט והנה תרומת מעשר אינו ניטלת באומד אבל ניטלת במחשבה ודעת הרמב"ם בפ"ד מתרומות דין י"ו כדעת רש"י דמהני נותן עיניו בצד זה והקשה השער המלך דא"כ איך אמרי' בשבת פ' מפנין דטבל מוקצה הא חזי לי' ע"י נותן עיניו בצד זה עיי"ש עוד קושי' וכבר כתבתי במקום אחר דאיכ"ל כיון דכתיב ונחשב דמשמע במחשבה וגם כתיב והרמותם משמע דבעי הרמה ולכך אמרי' דבעי' לכל הפחות ראוי להרמה דמצוה בהרמה וכמ"ש התוס' בנידה דף ס"ה ע"ב וא"כ איכ"ל דווקא בחול דראוי להרמה אין הרמה מעכבת אבל שבת דאינו ראוי להרמה הוי כמו אינו ראוי לבילה והרמה מעכבת אע"ג דאינו ראוי להרמה רק מדרבנן איכ"ל כיון דאנוס בתקנתא דרבנן לא גרע מדבר שהכלי מעכב הבילה ועיי' בב"ח בחו"מ סי' זי"ן והובא בש"ך שם סק"ה כ' כיוצא בזה ועיי' בשער המלך סוף הלכות לולב דכ' דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י דבר שאינו ראוי מדרבנן עיי"ש וא"כ תוס' בחולין זי"ן וגיטין ל"א שסק"ד דידהו דרשאי אפי' להרים שפיר הקשו אבל לפי האמת דאסור להרים שוב לא מהני נותן עיניו כנלע"ד ועוד נראה דבלא"ה לא קשה דהתוס' בגיטין ל"א הקשו רק על תרומה ובבכורות כ"ח ובמנחות נ"ד ע"ב הקשו ג"כ למה אין מגביהין תרומות ומעשרות ונראה דלרבנן דאבא אליעזר בן גמלא דווקא בתרומה מהני מאומד ומחשבה וכן לאבא אליעזר בן גמלא לפמ"ש התוס' בגיטין דווקא בתרומות מעשר אבל במעשר ראשון וכל שכן במע"ש ובמ"ע לא מהני מאומד ולא נותן עיניו בצד זה ולכך הקשו בגיטין רק אתרומה ותוס' בבכורות קאי לריב"י דס"ל דגם מעשר ראשון אתקש ומהני נותן עיניו ולכך הקשו גם אמעשרות מיהו כ' התוס' במנחות שם ד"ה וניטלת בסופו דמע"ש או מעשר עני לכ"ע לא איתקש לתרומה ולא מהני נותן עיניו בצד זה וא"כ מיושב קושי' השער המלך הנ"ל כיון דכל טבל טבול גם או למע"ש או למעשר עני ולזה אינו מועיל מחשבה ונשאר באיסורו וממילא הוי מוקצה ובזה מיושב נמי סתירת התוס' בחולין דף וי"ו ע"ב ד"ה והתיר כ' דווקא בדמאי מועיל נותן עיניו ובגיטין הנ"ל כ' דגם בודאי מועיל דמ"מ איכא ביניי' בדמאי מועיל אפי' במע"ש ומעשר עני וא"ש:
והנה הרמב"ן מונה מצות תרומה חלה ומע"ר ומעשר עני לב' מצות מצות הפרשה ומצות נתינה והמעיי"ח הקשה דלשיטתי' גם מצות מעשר מן המעשר ראוי לו למנות לב' מצות אחת בהפרשה והב' בנתינה ולי נראה כיון שמצות מעשר הוא כפי מה שכתבנו לעיל לא בדרך מתנה אלא שזה חלקם וכאילו שיורי' שייר השי"ת מחלקם לישראל בכדי מעשר ותו דהרי הכתוב אמר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם ושכירות נקנה למ"ד מעות קונה ונראה בע"ז ס"ג דלמ"ד מעות קונה הוא נקנה בלי משיכה א"כ הרי מיד כשהפריש הוא שלהם ודבר שאינו שלו אלא של חבירו אע"ג דיש לו טובת הנאה מ"מ אינו שלו וצריך ליתן וכי הנותן לחבירו דבר שהוא לו אם אמנם שהוא חיוב וכי יש לחשוב זה למ"ע ועיי' בנדרי' פ"ה משמע כן ולכך לא זכיתי להבין דברי הרמב"ן:
עוד מונה הרמב"ן בסוף השגותיו למ"ע במצוה ט' במצות שנצטווינו בהפרשת תרומה מן היפה או לכל הפחות שוה בשוה לא מן הרע על היפה שנאמר מכל מתנותיכם וגו' מכל חלבו וזה אינו מעכב אבל עובר על העשה והמעיי"ח הקשה גם בהרים שלא מן המוקף יהיו מצוה להרים מן המוקף שהרי אינו מעכב את התרומה ועכ"ח שהוא דין מדיני תורה וכן סמיכה ותנופה עיי"ש ובאמת אין הנדון דומה לראי' דלהרי' מן היפה הוא מצוה בפ"ע להיות המצוה חשובה בעיניו ובתמורה דף ה' דפריך דלרבא אי עביד לא מהני משמע דאיסורא הוא ולא דין עיי"ש ולכך הרמב"ן גם לענין ל"ת מצוה זי"ן כ' לאו שימנעו הלווים להפריש מן הגרוע מדכתיב ולא תשא עליו חטא עיי' בתמורה שם. ואפשר דהרמב"ם סובר דזה כלל בכל מצות לעשות אותם בהידור כדילפי' מזה אלי ואנוהו ומצוה שהיא כלל לא מנה הרמב"ם במנין תרי"ג וכמ"ש בשרשים:
עוד יש פלוגתא בסדר זה בקרא דלא יהי' כקרח וכעדתו הרב בעה"ג מנה זה ללאו שלא יחלוק על הכהונה והרמב"ם בשורש ח' השיג עליו שזה שלילה כמו שדרשו בסנהדרין ק"י שלא יענש החולק על הכהונה בעונש קרח ורמב"ן הליץ בעד ה"ג וכ' דעיקר קרא אינו לשלילה אלא ללאו כמו שדרשו שם כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו והסמ"ג מסופק אי למנות והרמב"ם נראה דסובר כיון דדרש דעונש קרח גדול יותר עכ"ח מחלוקת הי' יותר גדול וממילא אינו כקרח אפי' יחלוק על הכהונה אינו במדריגת קרח וא"כ לעולם לא אסר מחלוקה כזו ואיך נאמר דבא הכתוב להזהיר על זה אע"ג שגם הרמב"ם מודה דזה אינו פשטא דקרא מ"מ ממילא מוכח כנלע"ד כוונת הרמב"ם: