אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת בהעלותך

פרשת נשא

בפ' זו דנאמר מחמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד לדעת הרמב"ם ל"ת זו אינה לדורות ולדעת הבה"ג ורמב"ן בשורש הב' גם לדורות כן ובמעיי"ח כ' דהרמב"ם לטעמי' לעיל במצוה ש"פ שסובר שנעתיק מצות משא לכהנים וכבר דרשו חז"ל ספ"ק דחולין דזאת לווים בא למעט כהנים אמנם לפמ"ש למעלה גם הרמב"ם מודה דהאידנא נמי אם אין כאן כהנים או אי אפשר בכהנים המצוה בלווים א"כ אין זה מוכרח אלא נראה דפשטא דקרא משמע כן דרק במדבר כמו שכ' במגילת אסתר שם:

מצוה שפא

מ"ע ק"נ

מ"ע מי שהי' טמא או בדרך רחוקה או נאנס או שגג ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני בי"ד באייר שנאמר איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה וכו' ועשה פסח וכו' בחדש השני בארבעה עשר יום וכו'. וכ' הרמב"ם במנין המצות דאין להקשות עליו למה מנה זה למ"ע בפ"ע הרי בשורש זי"ן כ' דדין מדיני המצוה אינו כמנה בפ"ע ובפ"ש כתיב ככל חוקות הפסח יעשה דהיינו טעמא דצריך לחושבו משום דקיי"ל כרבי דפ"ש רגל בפ"ע עיי"ש ובפ"ה מהלכות ק"פ פסק נמי כן כרבי והראב"ד השיג עליו שם דרבים פליגו על רבי והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו עיי"ש ולענ"ד יש ראי' להרמב"ם דהנה תשלומין שייך אם מעיקרא נתחייב לפי"ז לכאורה קשה למ"ד פ"ש תשלומין דראשון הא בסוכה דף כ"ה ע"ב יליף מדין דהי' אנשים טמאים דכה"ג עוסק במצוה ופטור ממצות פסח וכל העוסק במצוה דפטור לא מצינו בי' תשלומין עיי' במג"א סי' עי"ן ובוודאי מי שהי' טמא כבר והי' יכול ליטהר בוודאי נתחייב וכן אם נטמא במי שאין בו מצות קבורה כגון כזית מן המת או רביעית דם וכמ"ש המ"ל סוף ה' אבילות דאין בו מצות קבורה וא"כ כיון דלית בי' מצות קבורה והי' מחוייב ולא הי' רשאי לטמאות איכ"ל דנתן לו הקב"ה תקנה בתשלומין פ"ש וכדאמרי' בחגיגה דף ט' סע"א לר' ירמי' דטמא שייך תשלומין אבל מי שדינו ומחוייב לטמאות ועוסק במצוה פטור ממצוה או עשה דוחה עשה איכ"ל דלא שייך תשלומין כיון דהשי"ת פטרו וקשיא לר"נ ולרחב"ע דהרי הקרא של והוי טמאים לנפש אדם משמע אדם ממש. דבמעשה שהי' כתיב לנפש אדם דהיינו למת ובתשובה שהשיב השי"ת כתיב טמא לנפש והרמב"ם בפ"ז מנזיר כ' דטמא לנפש משמע רביעית דם וע"ז אין מצות קבורה כדלעיל ולא שייך עוסק במצוה א"כ עדיין לא שמענו תשובה על שאלתן דהם שהיו עוסקי במצוה אם יהי' חייבים פ"ש אם האמת דפ"ש רק תשלומין ועכ"ח צ"ל דמ"ד פ"ש תשלומין דס"ל דלא חל שביעי בע"פ וכבר הי' יכולין לטהר ולא שייך עוסקי במצוה ושפיר השיב השי"ת ולדידי' מפסח ליכא למילף עוסק במצוה ואיכ"ל דבאמת בפסח חייב ולכך שייך תשלומין אבל לדידן דקיי"ל דביום ההוא משמע בחל ז' שלהם ומוכח מני' דגם בפסח עוסק במצוה פטור צ"ל כרבי דאינו תשלומין:

והנה בתוס' סוכה כ"ה ע"ב בד"ה משום דלא מטא זמן חיובא הקשו על רבא בזבחים דף ק' דס"ל אפי' מטא זמן חיובי' כל זמן שלא שחטו וזרקו עליו מטמא לקרובים וקשה מנ"ל הא מק"ו ליכא למילף דפסח איכא כרת ומשני אנשים ליכא למילף דהתם לא מטי חיובא. ונלע"ד ליישב דהריטב"א כ' איך אפשר למילף מב' אנשים הא הם הי' סוברים דיהי' יכולין לעשות גם פסח והביא בשם התוס' דילפי' אידך קרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש משמע אפי' ביום י"ד והריטב"א דחה זה דהש"ס לא מביא זה הקרא ותי' כיון דהם לא צעקו רק למה נגרע והי' להם לצער על למפרע שטמאו עצמם וגרמו לעצמם ביטול מפסח ומדלא ציערו עצמם ע"ז עכ"ח שזה עשו כדינו אפי' אינם רשאין לעשות הפסח עיי"ש בריטב"א. אמנם הריטב"א לא יישב למה באמת לא למדו מקרא דכי יהי' טמא לנפש כמ"ש התוס'. ונראה דהרי קשה מאי ראי' מפסח הרי פסח יש לו תשלומין או זמן חיוב אם לא עשה ראשון לרבי כדאית לי' ולר"נ ולרחב"ע כדאית להו מ"מ לא בטל לגמרי:

ונראה דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה דמקרא דטמא לנפש דאפי' נימא דסתמא נאמר אפי' בי"ד כעין שדרשו בפסחי' דף צ' אפ"ה לא מצי למילף מיני' דאיכ"ל פסח שאני דאינו עוברת לגמרי ולכך מביא מהנך אנשים דלא ידעו דאיכא פ"ש ואפ"ה לא נצטערו על שטמאו עצמם ועכ"ח סברו עוסק במצוה פטור ממצוה ומדקבע התורה דבריהם בתורה עכ"ח דינא הכי והם לא ידעו דיש תשלומין ולכך שפיר ילפי' אפי' במצוה שאין לה תשלומין ולכך הוכרח ללמוד דווקא מאותן אנשים שהם לא ידעו מתשלומין וע"ז שפיר משני דהתם שאני דלא מטי זמן חיוב ונהי דמקרא דכי יהי' טמא משמע אפי' מטא זמני' דכתיב סתמא אפ"ה אין ראי' מהתם דהתם שאני דיש לו תשלומין או יש מקצת מצוה במקומו פ"ש וכל זה דאין יכולין למילף הנ"ל היינו ט"ו זיידעל וכן הסכים מרן הגאון בח"ס זצ"ל דעל זיי"ן זיידעל וחצי יקח חלה בלא ברכה אלא א"כ יש ט"ו זיידעל. והנה מצות הפרשת חלה היא מצוה אחת והרמב"ן במנין המצות בשורש י"ב דכולל ב' מצות הפרשה ומצות נתינה ומביא ראי' מחלה טמאה שאין בה מצות נתינה ואפ"ה מברכין להפריש והמעיי"ח העיר דלא מצא בחלה טמאה דלית בה שיעור דהרי כתיב ואני נתתי לך וגו' תרומותיו ודרשו חז"ל ב' תרומות אלא א"כ הוא דבר מועט. ולענ"ד דזה באמת כוונת הרמב"ן כנראה מלשונו על הא דאמרו בבכורות שם דשדי לה בריש מסיא דאין בה שיעור נתינה ואפ"ה מברכין להפריש אלמא הפרשה מצוה בפ"ע:

והנה מריש הו"א דגם הרמב"ם מודי לזה דהפרשה מצוה בפ"ע ואפ"ה סובר דאי אפשר למנות הנתינה למ"ע דהרי מתנות כהונה כנכסי כהן כיון שהפריש הוא של כהני' אם אינו רוצה ליתן יטלו בעכ"ח כדאיתא בנדרי' פ"ה והתורה הקילה על בעל הבית דיוכל ליתן למי שירצה ויהי' לו טובת הנאה ואין הנתינה אלא כמו שמחוייב האדם ליתן לחבירו דבר שהוא שלו ולכאורה קשה על הרמב"ן אמנם מחולין קל"ד ע"ב דאמר השתא דאתית להכא תרומה נמי נתינה כתיב בי' משמע דהחיוב עליו ליתן מצד מצות נתינה דאי רק משום שהוא שלהם לא הי' מחוייב למסור לידם והי' רשאי להניחו בגורן או במדבר אפי' הי' אוכלת אותו דאין בו משום השבת אבידה ושמירה כמו דממעטינן ס"פ החובל מלשמור ולא לחלק לעניים אם אין לו בעלי' ידועי' אין עליו דין שומר אבל מצד מצות נתינה אינו רשאי להניח לכאורה יש לומר עוד דיש מצות נתינה דמן הדין חטה אחת פוטרת ואבל מצד מצות נתינה צריך ליתן בכדי נתינה וזה כדעת התוס' רי"ד המובא במ"ל בפ"ו ממתנות עניים דין זיין ובמעשרות נהי דיש להם שיעור קבוע מ"מ לאחר הפרשה הי' יכול לחלק להרבה לווים ועניים באופן שלא ישאר שיעור נתינה לאחד אבל משום מצות נתינה חייב ליתן לכל אחד כדי נתינה כן הי' אפשר לומר בכוונת הרמב"ן אמנם המ"ל שם הקשה על דיעה זו דבתוספתא מפורש דבכהני' ולווים סגי בכל שהוא עיי"ש שהאריך. ולכך נראה טעמא דרמב"ן כמ"ש מעיקרא דמצות נתינה היא שלא יהי' רשאי להניח אותה הפקר:

ולפי"ז א"ש ג"כ דהרמב"ם לשיטתי' בפי"ב מתרומות דין י"ז נראה דלא פסק כתי' הב' בחולין קל"ד דמסיק השתא דאתית להכי תרומה נמי נתינה אית בי' דא"כ מחוייב מדינא להביא מן המדבר והרמב"ם שם כ' דאם הי' שם לחוש לחי' שאינה משתמרת שם תיקנו חכמי' שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן ולא יניחו מפני חילול השם מבואר מזה דלא ס"ל כתי' בתרא אלא כתי' קמא כיון דמפריש איכא חילול השם ולכך לא פסק דאיכא מצות נתינה אלא דגוף הדבר קשה לי טובא למה לא פסק כמסקנא דגמרא דתרומה נתינה כתיב בי' שאני וצ"ע. דלפי תי' זה נראה דצריך להביאו ליד כהן על הוצאות של עצמו וזה נראה דהי' קשה להרמב"ם ואפי' נימא דהפי' בברייתא באמת כך הוא מלבד שהלשון דחוק הרי בירושלמי פ"א דדמאי מ"ב והובא שם בר"ש מבואר בהדי' בברייתא דלוי כמ"ש הרמב"ם דנוטלין שכרו מכהן וא"כ קשה דאדרבה מוכח דלא משום מצות נתינה אתה עלה [ובזה יש להבין שם בירושלמי בדמאי דר' יוסי רצה רצה לחלק בין מרובה למועט ולהנ"ל במרובה שייך בי' לקיים מצות נתינה וכסברת תוס' רי"ד או דכוונת הירושלמי דמחלק בין מרובה למועט היינו משום דבירושלמי סובר דמשום השבת אבידה שייך גם בתרומה אע"ג דלא מטא לידי' וכן הקשה שם בירושלמי וע"ז אפשר אם הפסדו מרובה משל חבירו אז לא שייך מצות השבה כדיליף מאפס לא יהי' בך אביון] ועכ"פ קשיא על ש"ס דידן נמי ונראה שזה הכריח להרמב"ם דמפרש דלאו מכח מצות נתינה אלא מכח דכתיב נתינה ומשמע לאינשי דאיכא מצוה בנתינה דווקא ולכך כ' הרמב"ם דאיכא חילול השם דעוברין על התורה כנלע"ד. ויש ראי' להרמב"ם וצ"ע על הרמב"ן:

והנה בדבר שאינו שלו אי חייב בחלה לכאורה מדברי הרא"ש בפ' כל שעה אות י"ח שלמד דאינו נוהג במצה שאינו שלו דילפי' מחלה כמו דאמרי' דאינו יוצא במצה של מעשר שני משום דילפי' גז"ש לחם לחם מחלה ה"נ לענין מצה גזולה דבחלה כתיב ראשית עריסותיכ' והשאגת ארי' בסי' צ"ב הקשה הא בחלה גופה עכ"ח חייב דהרי אמרי' בב"ק דף צ"ד ע"א הרי שגזל סאה חיטי' וגו' כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ עכ"פ מוכח דחייב בחלה דאל"כ הוי ברכה לבטלה לאביי דסובר בב"ק שם בברייתא ההיא דסובר שינוי לא קנה עיי"ש. והנה הרא"ש ר"פ שלשה שאכל למד מלשון זה דחייב לברך על דבר אכילת איסור אלא שהוי ניאוץ והב"י בסי' קצ"ו באו"ח כ' דלעולם אמרי' כרמב"ם דעל אכילת איסור אין מברכין וזה גופא הוא הפירוש בברייתא דכיצד מברך וגו' ולכך לא יברך עיי"ש וא"כ להרא"ש לשיטתו בוודאי קושי' השאגת ארי' קשי' טפי דעכ"ח חייבת בחלה ודי לבא מן הדין להיות כנדון ולי בלא"ה תמי' כיון דלא קנה והוי עיסה של חבירו וריש מס' תרומות תנן דתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ובחולין דף י"ב אמרי' אפי' בעשה שליח לשמעון ושמע ראובן ותרם אין תרומתו תרומה ולא חשב כשליח דבעי' דווקא מדעתכם וא"כ הוי ברכה לבטלה דנהי דהעיסה חייב בחלה לא מצד הגזלן אלא מצד עיסת ישראל של הנגזל שבעמוד והחזיר קאי וגלגל הגזלן לא פטר את העיסה ומש"ה לדעתי ל"ק קושי' השאגת ארי' דנהי דהקדש ומעשר שני ממעטי' אבל גזול אי אפשר למעט לענין חיוב דאפי' אינו חייב מצד הגזלן חייב מצד הנגזל ומ"מ קושי' שלי קשה דמצד זה אינו ראוי להפריש חלה וגם זה אפשר למעט מראשית עריסותיכם דהתורם חלה מאינו שלו אינו מועיל ודוחק לומר דמיירי בשווי' שליח והשליח שלח בו יד ועיי' בב"מ דף כ"ב דמוקי לברייתא דכלך אצל יפות לאביי בשווי' שליח מיהו לגי' הרמב"ם שם ותסברא למסקנא גם לאביי לא צריך לאוקמי בשווי' שליח אלא במצוה שאני דמהני בניחא לי' לבסוף וצ"ל דגם כאן מיירי בניחא לי' בסוף וכל זה דוחק ולכך נראה לי דהרי בגזל חיטין ועשה ממנה קמח הרי השביח הדבר ההוא ושבח שע"ג הגזילה קיי"ל כמ"ד בב"ק דף צ"ה דקנה הגזלן משום תקנת השבים לדעת הרמב"ם דווקא לאחר יאוש או לאחר שינוי ולדעת הר"ש אפי' בלא יאוש קנה השבח בפרט בששבח הוא הגזילה אפשר קונה מדינא דתלי' בפלוגתא דאומן קונה בשבח כלי ועיי' בח"מ סי' ש"ו בדעת הגט פשוט בסי' ק"כ סק"ט אפי' לא נתן משלו שום דבר ועכ"פ יש לו בו חלק והוי כשותף והרמב"ם פסק בפ"ד מתרומות דין ט"ו כמ"ד דשותף שתרם שלא מדעת מהני עיי"ש וא"כ א"ש ברייתא הנ"ל ס"ל ג"כ כמ"ד ההוא ולכך מועיל הפרשתו אלא משום דקנין זה בא לו מכח גזילה הוי מנאץ וא"כ ל"ק קושי' שלי וממילא ל"ק קושי' השאגת ארי' כמ"ש דבשלמא לענין אכילת מצה בדבר שאינו שלו אינו יוצא כשם שאינו יוצא במעשר שני דבעי' דווקא דאכילה ההיא יהי' שלו כשם שבעי' בחלה שיהי' עיסה שלו ובגזל סאה חשבי' לי' על מקצת שהוא כשלו ועל אידך הוא כשליח של בעלי' ושלוחו כמותו וא"ש ודו"ק:

מצוה שפב

מ"ע קנ"א

מ"ע לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר על מצות ומרורים שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו. וכבר כתבתי דלר"נ ולרחב"ע דסוברים פ"ש תשלומין דראשון אין למנות מצות פ"ש כל הב' מ"ע וב' ל"ת והראב"ד פסק כותי':

מצוה שפג

ומצוה שפד

ל"ת רל"ב רל"ג

מל"ת שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר שנאמר לא תותירו ממנו עד בוקר:

ומל"ת שלא לשבור עצם מפסח שני שנאמר ועצם לא ישברו בו והמעיי"ח הקשה על הרמב"ם דיליף מיתורא דעצם לא תשברו דפ"ש דגם בעצם שיש בו מוח אסור לשבור וא"כ בעי הכתוב רק ללמד דין מדיני פסח ואינו נמנה במנין ואין לומר דמקרא זה לגופא איצטרך כיון דאין כל איסורים נוהגים בפ"ש אלא מצות שהן בגופו ועל גופו ואיכא למימר דגם עצם לא תשברו בו על העצמות שאינם שייכים לגופו של פסח שהרי אינם בתורת אכילת הפסח והו"א דאין איסור שבירת עצם בפ"ש שהרי הרמב"ם עצמו מביא בל"ת קכ"ד דמיותר הוא לעצם וכו' ונראה לפמ"ש לעיל מצוה ט"ו ליישב הרמב"ם סוף הלכות ק"פ דבפ"ש אין אסור להוציא מן הבית עיי"ש טעמו ובפסח ראשון הנך איסורים כתיבי בחד קרא לא תוציאו ועצם לא תשברו וא"כ פשוט דהוי דרשי' בהיקישא דכל שאינו באיסור הוצאה אינו באיסור ועצם לא תשברו וא"כ איתמעט פ"ש משבירת עצם לכך איצטרך קרא לאו מפורש ואינו מיותר לדידן וברייתא דפסחים דף פ"ה דיליף מיתורא איסור לעצם שבו מוח אתי' כר"ש דף פ"ו דאיסור לאכול פסח בב' חבורות ולדידי' גם פ"ש אית בי' איסור הוצאה לפמ"ש שם וממילא גם איסור שבירת עצם דסמיך לי' בחד קרא ידעי' דנוהג גם בפ"ש ואייתר לי' קרא דעצם לא תשברו ללמד על עצם שבו מוח אלא דע"ז עדיין קשה שהרמב"ם עצמו במנין הל"ת ל"ת קכ"ב הביא ברייתא הנ"ל ולכך נראה ליישב באופן אחר דהנה בזבחים דף צ"ו ע"ב תי' רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי תי' על קושי' דהתם יקדש עשה היא וקשה ל"ל יקדש הא מעצם לא תשברו מוכח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש:

ונראה ליישב תוס' בזבחים הקשו מאיפריך דעשה דאכילה ידחה ל"ת דשבירה הא אינו בעידנא ועיי"ש בפסקי תוס' ואני אמרתי בחדושי לעשה דוחה ל"ת ליישב עפ"י דברי התוס' בפסחים נ"ט ע"א ד"ה אתי וכו' דלענין עשה דאלים דדוחה לעשה הקל לא בעינן בעידנא דסברא הוא משא"כ עשה דוחה ל"ת דחמירא גז"ה הוא ובעי בעידנא והרי"ף ב"מ ל"א ע"א הקשה שם על מה דפריך השבת אבידה עשה ואיך ידחה עשה ול"ת והקשה הא גם השבה ל"ת דלא תוכל להתעלם ותי' דל"ת אינו מועיל לדחות מיהו אע"ג דאינו מועיל מ"מ הל"ת מאלם לעשה אם יש לאו בהדי עשה שבאתה לדחות כמבואר ברמב"ם בפי"ג משחיטה דין י"ט ועפי"ז גם עשה דאכילת הפסח יש בהדה לאו דלא תותירו ועי"ז אלים עשת דאכילה ומסברא דוחה וממילא לא בעינן בעידנא וקשי' שפיר דלידחי ל"ת דשבירה אפי' אינו בעידנא והוכרח רבא לתרץ משום דל"ת דקדשים שאני:

אמנם כ"ז אם אין ב' לאווין שבירת עצם אבל אי איכא ב' לאווין בשבירה ואכילה הוי רק ל"ת בהדי עשה ושוב לא חמור העשה מסברא ודחי רק מגז"ה וממילא בעינן בעידנא. ועפי"ז מיושב רב אשי דרב אשי סובר דבפ"ש בא הכתוב להוסיף לאו בשבירה ומהא דכתיב ככל חוקת הפסח יעשו אותו אתקשי להדדי ואית בין בפסח ראשון בין בפסח שני ב' לאווין בשבירה וא"כ אי עשה ידחה הוי מגז"ה ובעי' בעידנא ול"ק כלל דידחה ואינו מוכח סברת רבא דבקדשים לא דחי ולכך הוכרח לומר תי' אחר גבי יקדש דיקדש עשה הוא וא"ש. וא"כ א"ש כונת הרמב"ם במנין המצות דמכח יתורא דבא ללמד ללאו בפ"ע בפ"ש וממילא גם מהיקש דכל חוקות הפסח ידעי' הן לענין פ"ר ובין לענין פ"ש ב' לאווין ולכך ממילא אפי' עצם שיש בו מוח אין שוברין ואין עשה דוחה משום כיון דאיכא ב' לאווין רק מגז"ה לידחי הא בעי בעידנא וא"ש:

מצוה שפה

מ"ע קנ"ב

מ"ע לתקוע בחצוצרת על קרבנות במקדש שנאמר וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וכו' ובכלל מצוה זו לתקוע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור שנאמר וכי תבוא מלחמה וכו' והרעותם בחצוצרות שידעו שהוא בשביל חטאם ויעשו תשובה:

והרמב"ם מנה זה רק למ"ע אחת בפ"א מהלכות תענית דמצוה להריע בצרה ומ"ע לתקוע בשעת הקרבן לא מביא הרמב"ם וכ' המעיי"ח הטעם משום דלצורך הקרבן הוא בכלל עבודתו והסמ"ג מנה לתקוע בשעת קרבן ולא מנה להריע בשעת צרה והביא המעיי"ח ראי' לזה מתענית י"ד דפריך בפשיטות שופרות בשבת מי הוי ולהרי"ף היכא דבקיאי בקביעא דירחא ואיכא וודאי מצוה לא גזרי' שמא יעבירנו ובעת צרה הא הוי וודאי מצוה ולמה לא יהי' נוהג בשבת מיהו כבר כתבתי על גליון מצות השם על קושי' המג"א רסי' תקע"ו למה אין נזהרים עתה בזה וכתבתי דבדברי ר' יונה ר"פ הי' קורא מבואר דהמצוה הי' רק על כל צרה שלא תבוא על כל ישראל ומ"ש ותוקעין בתעניות הוא רק מדרבנן בת"צ ואין תענית ציבור בבבל והר"ן בריש פ' ראו' ב"ד כ' דהמצוה הוא דווקא לתקוע במלחמה ולכך אינו נוהג האידנא וכיון דבשאר צרה הוא רק מדרבנן פריך שפיר ושופרות בשבת מידחי:

מיהו עדיין קשה דהרי בספרי בפ' בהעלותך שם דריש מצר הצורר אפי' ספינה המטורפת בים ואפי' אשה מקשה לילד וכו' וזה מבואר דלא כדברי הר' יונה והר"ן הנ"ל וצ"ל דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ע כדמשמע שם ואין הלכה כר"ע מחביריו ופסקו כת"ק ולדידהו איכ"ל כר' יונה והר"ן ולפי"ז עמדה שוב קושי' המעיי"ח דמאי פריך בתענית דף י"ד ושופרות בשבת מי שרי דדילמא ס"ל לר"י כר"ע דמה"ת איכא מצוה אפי' ביחיד וממילא הוי כבקיאין ודחי ואפשר דמתריעין לא משמע לי' חצוצרות אלא שופר דומי' דיריחו דמביא שם ואי מה"ת ליבעי חצוצרות ועכ"ח דלא ס"ל כר"ע וא"כ הוי דרבנן ואינו דוחה שבת והריטב"א פ"ק דתענית כ' משום הכי אין נוהגי' באשכנז לתקוע בעת צרה דס"ל חצוצרות דווקא ואין אנו בקיאין בהם לעשותם:

ומ"ע זו כ' הט"א בר"ה כ"ו דמ"ע הוא על הכהני' לתקוע וכן כ' החינוך לענין תקיעה דקרבנות ובפ"ג דתענית אמרו בני אהרן הריעו והראי' נמי ממלחמות מדין דחצוצרות התרועה ביד פנחס וראה דצרכי עבודה נעשו ע"י כהני' וגם כאן כיון שהיא להעלות זכרונם של ישראל כקרבן דמי וכל שכן אם הוא בעת תפילה שהוא במקום תמידי אבל אי המ"ע גם בצרת יחיד נראה דאיהו תוקע דעלי' המ"ע:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה