מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת נשא
מצוה שסג
והוא מ"ע קמ"ג
מ"ע לשלוח הטמאים חוץ למחנה שכינה שנאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש והיינו ממחנה שכינה. וכ' החינוך שמ"ע זו כפולה לקמן בפ' כי תצא גבי בעל קרי דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה דהיינו מחנה שכינה ונכפלה עוד במקום הזה דמסיים אל מחוץ למחנה תשלחום וכו' ובזה נראה לי ליישב קו' התוס' במכות דף ט"ו רע"א דאמרי' דכתיבא ותנינא דל"ת שקדמו עשה לוקין הא דוישלחו מן המחנה ותנן הבא למקדש טמא לוקה יע"ש והקשו התוס' הא קיי"ל דלא אתיא חד עשה ועקר תרי לאווי ולענין מקדש איכא תרי לאווין ולא יטמאו את מחניהם ואל המקדש לא תבא כן הגי' רי"פ. ולענ"ד דברי התוס' צ"ע דאנן אמרי' דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי אבל ב' עשה או ג' בוודאי אם הי' הדין דל"ת שקדמו עשה העשה עוקר הלאו היו ב' עשה או ג' עוקר גם תרי לאווי וכיון דאיכא במצות שילוח ממקדש ב' או ג' עשה שפיר הי' עוקר ועכ"ח ל"ת שקדמו לו עשה לוקין עליו וא"ש וצ"ע על התוס':
ובחידושי אמרתי לפי הנראה שבלשון הרמב"ן במלחמות נראה ליישב היטב קו' התוס' דהרמב"ן בחי' קדושין דף ל"ד דמנה שם מ"ע שאהז"ג כגון מעקה ושליח הקן הקשה שם התוס' תיפוק לי' דכתיב בי' לאו ול"ת שבתורה גם הנשים חייבין ותי' הרמב"ן בחי' כיון דכתיב עשה בקרא מעיקרא איכ"ל דהלאו הוא בא לחזק העשה ועיקר הוא העשה עיי"ש ולפי"ז נראה דמעיקרא כשחזר ר"י מרבב"ח כפי' הריטב"א הי' סובר כן דלאו שנתקו עשה עיקר הוא העשה והלאו בא רק לחזק ופשיטא דאין לוקין עליו כדמוכח לכאורה מברייתא דקדושין ל"ד הנ"ל ולכך חזר מדבריו הראשונים שאמר דלוקה ואם אמת שזה הי' טעם החזרה א"כ אין חילוק בין אם יש חד לאו או תרתי לאווין או אפילו עשרה לאווין לעולם אינו לוקה אבל אם נימא דלכך חזר משום דס"ל העשה בא לעקור הלאו ולאנתוקי אפילו בקדמו עשה א"כ שפיר איכ"ל דהיינו בחד לאו אבל בתרי לאווין לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאווין א"כ א"ש מעיקרא סבר רבא דחזר מכח האי ברייתא דקדושין ל"ד דס"ל בלאו שנתקו עשה העשה עיקר וא"כ אין חילוק בין חד לאו או תרי ופריך רבא שפיר כתיבא ותנינא אבל כדמסיק ר"י חזר מכח ברייתא דאונס ולא מכח ברייתא דקדושין וגם הוא מודה דהלאו עיקר ולא ס"ל דהלאו עיקר אלא משום אונס חזר בו דמשם מוכח דלשנת"ע הוי כניתק לעשה וא"כ שפיר יש לחלק בין תרי לאווי לחד לאו ולכך באמת ל"ק לי' מבא אל המקדש ומיושב היטב קו' הריטב"א שהקשה דמאי קאמר הש"ס דחזר משום ברייתא דאונס הא אכתי נשאר לו הקושיא מבא אל המקדש ולהנ"ל א"ש דלפי סברא דהשתא דסובר דגם לשנת"ע הוא כניתק שפיר איכא לחלק בין חד לאו או תרי וא"ש גמ' אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ולכאורה הו"א דהוכרח להביא גם בבא דכהן דאל"כ אין להביא ראי' דלשנת"ע דאינו לוקה לדידן הרי ריה"ג סובר ביומא ל"ו לתי' ר' ירמי' פליגי בלאו דנבילה וס"ל לריה"ג כיון דכתיב גבי עשה אין לוקין דל"ד ללאו דחסימה וא"כ אינו ראי' דברייתא אתיא כריה"ג ולדינא הלכה כר"ע ולוקין על לאו דנבילה אע"ג דכתיב בי' לגר אשר בשעריך תתננה ואע"ג דכתיבא לבסוף וכ"ש לאו שנתק"ע ולכך הוכרח להביא סיפא דברייתא בכהן דלוקה ואינו מחזיר א"כ לא אתי' כר"ע ושפיר פריך מהתם אמאי נימא בישראל אינו לוקה הא הוי לשנתק"ע ולא בא לנתוקי:
ועיין בנוב"י מה"ת סי' צ"א דלמה נקנו בברייתא אונס שגירש הו"ל למנקט מוציא שם רע דג"כ הדין כן דאיכ"ל דלרבותא נקנו דל"מ מוציא ש"ר דלא בעי כלל קרא דלו תהי' לאשה דכבר היא אשתו כדפריך לקמן עכ"ח הכוונה דלו תהי' לאשה איצטרך לגופא דיקחנה הוי שפיר ל"ת שקדמו עשה:
ב) לכאורה הו"א ליישב קו' התוס' הנ"ל דנהי דיש ב' לאווין לפעמים אינו אלא חד לאו דהיינו אם נטמא במקדש בפנים דלא שייך הלאו דאל המקדש לא תבא וכן אם בא על המקדש דרך גגין או עליות ואמרי' בפ"ב דשבועות דף י"ז דאינו עובר משום לא תבא אלא משום לא יטמאו את מחניהם דקאי גם על בבא דרך גגין דאינו אלא חד ל"ת ושפיר פריך וא"ש:
מצוה שסד
והוא ל"ת רכ"א
מל"ת שלא יבא טמא למקדש שנאמר ולא יטמאו את מחניהם:
שאסור לכל טמא לכנס למקדש למחנה שכינה ובבהמ"ק ולדורות הי' משער נקנור ולפנים מקום מחנה שכינה וכ' הרמב"ם שנכפלה האזהרה מקרא דאל המקדש לא תבא ובספרא ילפי' מלא תבא למעט בנגע מאחוריו ואם בא דרך גגין אמרי' בשבועות י"ז ע"ב ופסקו הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש דג"כ ממועט מלא תבא ופטור ותמהני לפי מה דהוכיחו התוס' בחולין י' ע"ב ד"ה כה"ג דביאה דרך אחוריו לא שמה ביאה הוי לי' למעט גם כאן ביאה דרך אחוריו ולמה ממעט דווקא נגיעה מאחוריו וצע"ג, ובאמת עוד תמהני גם בדרך גגין דנהי דלא מקרי ביאה מ"מ מלאו דלא יטמאו את מחניהם בוודאי גם ביאה דרך גגין בכלל ויהי' לכל הפחות בלאו דלא יטמאו ובאמת לפי חד גירסא המובא בכ"מ פ"ג מביאת מקדש דין י"ט להראב"ד חייב מלקות ולהרמב"ם קשה, מיהו לענ"ד פשוט דגם להרמב"ם חייב אלא דאם בא דרך ביאה חייב מיד מלקות וכרת אבל בדרך אחוריו או דרך גגין אינו חייב מיד אלא דינו כמו נטמא בפנים וצריך שהי' בכדי השתחווי' כדאיתא בפ"ב דשבועות דאז חייב ועיי' במל"מ שכ' כן:
והנה הרמב"ם פסק שם בדין ט' דלאו דלא יטמאו את מחניהם הוא לאו כולל לכל הג' מחנות ובמעיי"ח הקשה כיון דקאי על המצורע במחנה ישראל ובזב במחנה לוי ובטמא מת למחנה שכינה הוי לי' לאו שבכללות ואין לוקין עליו ולמה פסק הרמב"ם דלוקין עליו ונראה דלכן לא מקרי לאו שבכללות משום דהכל ענין אחד כמ"ש התוס' במכות י"ח ע"א ד"ה וללקי עיי"ש וכעין זה מבואר בחינוך מצוה זי"ן וברמב"ם שורש ט' למנין המצות:
והנה הרמב"ם פסק באכל נא ומבושל אינו לוקה אלא חדא דעל חד לאו א"א ללקות עליו ב' פעמים וא"כ קשה האיך פסק שם בדין ט' דאם נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים הא הוי חד לאו וצ"ל כיון דבבעל קרי כתיב בפ"ע ולא יבא לתוך המחנה נוכל למילף בק"ו מצורע וכדאי' בפסחים ס"ז. ואע"ג דאין עונשין מן הדין כבר כ' הה"מ בפ"ב ממ"א דהיכא דיש בלא זה איסור עשה שפיר לוקין מק"ו ולכן גם כאן לוקין אם נכנס מצורע להר הבית אחד משום ולא יטמאו את מחניהם דקאי גם על מחנה ישראל למצורע והב' מלאו דהר הבית לבעל קרי דילפינן למצורע בק"ו ובזה יש ליישב קו' הכ"מ למה לא פסק הרמב"ם כר"ח דמצורע בדד ישב בא לנתק הלאו דס"ל אלו לא הוי פי' הקרא בהדיא מחנה בפ"ע למצורע לא הי' לאו דלא יטמאו לאו מפורש אלאו שבכללות ור"ח אפשר שסובר לאו שבכללות לוקין עליו ועוד נראה לי הטעם דתלי' בב' גירסות בתמורה דף ד' למה לאו דתמורה לא נקרא לאו הניתק לעשה ולפי חד גירסא הואיל ואין העשה שוה ללאו כיון לענין אינו ניתק לעשה הה"ד ליחיד לא מקרי ניתק וה"נ איכ"ל כיון דלאו זה כולל בין טמא מת בין זב בין מצורע וכיון דלענין טומאת מת וזב לא ניתק לעשה ונאמר למלקות גם במצורע כן ור"ח סובר כאידך תי' משום דאית בי' ב' לאווין עיי"ש בתמורה וברמב"ם ה' תמורה ובשאגת ארי':
מצוה שסה
והוא מ"ע קמ"ד
מ"ע שהחוטא ישוב מחטאו ויתודה חטאיו לפני השי"ת שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם:
זה ווידוי דברים מעמקי הלב והעיקר החרטה על העבר ולקבל על עצמו שלא יעשה כזאת לעולם ויאמר זה בווידוי אנא השם חטאתי וכו' ויפרט החטא והרי נחמתי ובושתי ממעשי ולעולם אין אני חוזר לעשות דבר הזה כן כ' הרמב"ם ומשמע מזה שווידוי דברים בלי תשובה אמתיית עזיבה וקבלה אינה מועלת כלל אמנם החינוך כ' סתם שנצטווינו להתוודות בעת שנתנחם ובס' יד הקטנה ריש ה' תשובה האריך מאוד שגם ווידוי בפה שאפילו אינו מוסכם בלבו באמת ואינו מקבל לעשות רק טוב מועיל הווידוי שמראה שרצונו לעשות רצון בוראו ורע עליו שאינו עושה אלא שיצר הרע מעכב עיי"ש שהוא כעין אונס, בוודאי תשובה גמורה הוא דווקא כמ"ש הרמב"ם מ"מ גם ווידוי פה הוא דבר גדול ומכפר במקצת וכן נראה לי להביא ראי' מהא דכל המביא קרבן צריך להתוודות והכהנים מקריבי' ואוכלים ומברכין על אכילתו איך יכולין לסמוך על זה אולי לא שב בתשובה שלימה ונהי בקרבן שמביא על השוגג מסתמא על חזקתו אבל שהתוודה מנ"ל ששב באמת ועכ"ח אפילו בכה"ג לא מקרי זבח רשעים תועבה כיון שניחם על רעתו ונראה דלכך כתיב מצות ווידוי בשבועת הפקדון שהוא אחד מד' דברים שמביאין גם על המזיד להורות שגם בזה מועיל ווידוי ויכפר עליו הכהן באיל האשם ונראה דלכך צריך לפרט החטא דהאדם יחשוב עצמו אולי אין לבבו נאמן לד' לשוב אליו באמת לכך יפרט בפיו שיהי' לכה"פ ווידוי בפה:
וזה נראה כונת הירושלמי בנדרים פ' השותפין שתלה פלוגתא זו לפלוגתא דר"י ור"ל על הא דאמרינן בנדרי' ס"א דהמודר הנאה מחברו בפניו צריך להתירו בפניו דלר"י הטעם משום חשד ובסדר למשנה פ"ב מה' תשובה הקשה דברי הרמב"ם אהדדי ועל דרך הנ"ל יש ליישב ויותר נכון לפרש ג"כ חשד קטרוג של מקטרגי' לכך יפרט משום מעלה ומ"ד מפני הבושה אפשר שמשום בושה לא יפרט דהרי בכל עבירה מלבד גוף העבירה יש עוד עבירה שעובר על מצות יראת השם שראוי לאדם לירא ולהתבושש מהדר ה' וגאונו כנאמר למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואמרו חז"ל זה בושה ואיך יפרט חטאיו הרי מפני הבושה נעשה מן החטא ההוא חטא כולל:
והנה מן המקרא הזה ילפינן דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה והרמב"ם בריש ה' תשובה למד מכאן דחייב האדם להתודות על כל עבירות וז"ל כל מצות שבתורה בין עשה ובין ל"ת אם עבר אדם על אחת מהם בין בזדון ובין בשגגה כשיעשה תשובה וכו' וא"כ כיון דמקרא זה כולל בין עשה ובין ל"ת בין שלוקין עלי' ובין שאין לוקין עלי' וא"כ ג"כ הא דילפינן מהמקרא הזה איש או אשה וכו' שהשוה הכתוב אשה לאיש הה"ד בין לענין עשה ובין לענין ל"ת ולכך הצריך בקידושין דף ל"ד לימוד דמ"ע שהז"ג נשים פטורות וכיון דאית לן קרא דמעשהז"ג נשים פטורות שוב ליכא למילף מהמקרא הזה שהשוה לענין מ"ע לחיובא הלכך איצטרך שוב קרא לחיובא במ"ע שאין הזמן גרמא והפנ"י עמד בזה דממ"נ אם הסברא החיצונה לפטור ל"ל קרא על מ"ע שהז"ג ואם הסברא פשוטה לחיוב ל"ל קרא על מ"ע שאין הזמן גרמא ולהנ"ל א"ש דלולי דיש לן מיעוט דמעשהז"ג פטורות בודאי הוי אמינא דהשווה הכתוב אשה לאיש לחיוב וכיון שגלי לן קרא לענין מ"ע שהז"ג דפטורות שוב לענין עשה לא השווה ולית לן לימוד לחיוב ע"כ איצטרך שוב קרא לחיובא במ"ע שאין הז"ג ומטעם זה נראה לי דההיקש דהשווה אשה לאיש דקאי לפי הרמב"ם הנ"ל בה' תשובה על כל החטאים בין שיש בו מעשה ובין שאין בו מעשה אע"ג דכתיב אשר יעשו מ"מ פסק הרמב"ם דהכל בכלל וא"כ גם לענין לאו הניתק לעשה השוה הכתוב וכן לענין לאו שאין בו מעשה שגם הנשים בכלל והפרמ"ג בפתיחה הכוללת מסתפק בזה ובמק"א כתבתי עוד מזה:
מצוה שסו
והוא מ"ע קמ"ה
מ"ע לעשות לסוטה כמשפט שנאמר איש כי תשטה אשתו וקנא וכו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וכו':
מלשון זה דייק המעיי"ח דלא ס"ל כר"ע בסוטה ג' דוקנא חובא ואין זה דיוק כולי האי שהוא רק חלק מחלקי המצוה מיהו לשון הרמב"ם סוף ה' סוטה כ' דמצות חכמים היא לקנא את אשתו שלא יראה וישתוק עיי"ש שהאריך בזה וע"ז הקשה הכ"מ למה כ' הרמב"ם מצות חכמים היא והמעיי"ח כ' עפ"י הירושלמי מ"ד חובה ס"ל כב"ש סוף גיטין דלא יגרש אא"כ מצא דבר ערוה דבלא"ה הא יכול לגרש עיי"ש ולי נראה דאיכ"ל דגם הרמב"ם מודה דקיי"ל כר"ע דחובה ואע"ג דיכול לגרשה מ"מ אין זה דרך הטוב דיש לחוש דאשה יתנה עיני' באחר ויהי' לה מקום לבגוד בבעלה שיסתרה עמו כדי שיגרשה ויהי' מקים לעוברי עבירה דלא תחמוד ולא תתאוה אשת רעך ולכך ציותה התורה חובה לקנא כדי שתשתה ותבדק וינערו רשעי' ואע"ג דיש בלא"ה אופנים שתוכל להפקיע עצמה אם נתנה עיני' באחר כדאיתא סוף נדרים באומרת טמאה אני לך וכו' מיהו כבר כ' הר"ן שם דמה"ת אינה נאמנת ואין לה מקום אלא ע"י סתירה ולכך כתיב וקנא לחובה וא"ש ול"ק קי' הירושלמי דיגרשנה אמנם לפי מה דאיתא בסוף נדרים דלמשנה ראשונה לא חששו שמא עיני' נתנה באחר ואכשיר דרא ההיא א"כ שוב ג"כ לא הי' וקנא לחובה שהי' תקנה אחרינא לגרשה אמנם לאחר שראו חז"ל במשנה אחרונה דיש לחוש שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת בג' דברים א"כ ע"י מצות חכמים נתחזק שוב החיוב לקנא ולזה איכ"ל דכיוון הרמב"ם דמצות חז"ל דהיינו ציוו של משנה אחרונה שעי"ז נתחזק החיוב לקנא וא"ש ולעולם דקיי"ל כר"ע:
ויש עוד ליישב דהתוס' בסוטה הקשו על הירושלמי הנ"ל דהא ר"ע לא ס"ל כב"ש דס"ל בסוף גיטין אפילו מצא אחרת נאה ממנה ונראה דהנה לפי הירושלמי לב"ש בעי או דבר ערוה עדי טומאה ממש או עדי דברים מכוערים ע"י קינוי וסתירה שנאסרה עליו בכה"ג כתיב קרא דחובה לגרש אמנם אם היא פרוצה ועוברת על דת יהודית יש לכאורה סתירה בירושלמי דאיכא שם דב"ש סובר דמצוה לגרשה עיי"ש ואפ"ה ס"ל שם בסוטה דאינו יכול לגרשה ונראה דס"ל כר"ע בגיטין פ"ג ע"א דהיכא דאפשר דגט בטל ובני' ממזרים לא מקרי כריתות ורש"י בגיטין מ"ו ע"א ס"ל במוציא אשתו משום ש"ר וחשש זנות יש לחוש לגט בטל ובני' ממזרים לרש"י חשש גמור ותוס' פליגו דהוי רק לעז ואפשר לב"ש כיון דאיכא בגידה ואיסורא לגרש בלי דבר ערוה הוי כמו אומדנא דמוכח גם לתוס' וא"כ בפרוצה ואין כאן עדות ברורה לאוסרה יש לחוש אם תחזור ותהי' כשירה יש לחוש לגט בטל ובני' ממזרים ואם יאמר בפירוש אפילו תחזור ותהי' כשירה הוא מגרש הא לב"ש אין לו רשות לגרש בכה"ג בעכ"ח אם היא עומדת וצווחת שתנהג בכשרות וא"כ נהי דמצוה לגרשה בפרוצה הי' צריך להשתדל שתקח גם מדעתה אפילו אומרת שתתנהג בפרישות וא"כ הקרא דמפרש ב"ש במגרש בעכ"ח היינו באופן שנאסרה עליו או ע"י זנות ממש או ע"י עדים בקינוי וסתירה וא"ש ואין כאן סתירה בירושלמי והיינו דקאמר שם בסוטה בירושלמי דאם היא פרוצה ועוברת על דת להסתיר עצמה לקיימה אינו יכיל משום דמצוה לגרשה ואפ"ה אינו יכול לגרשה בעכ"ח משים חשש גט בטל ובני' ממזרים לכך מצוה לקנא וא"כ איכ"ל דר"ע נהי דסובר דאפילו מצא אחרת נאה יכול לגרש מ"מ בפשט דקרא כ' התוס' בגיטין דף צ' ע"א בד"ה ב"ש וכו' בחד תי' ס"ל בפשט הקרא כב"ש דבעי ערוה בדבר ברור באופן שנאסרה והיינו ר"ע לטעמי' בדף פ"ג דכיון דמגרש משום זנות בעי' ברור דאל"כ יש לחוש לגנו בטל ובני' ממזרים ולכך מצוה וחובה לקנא. ונהי דאנן לא קיי"ל כר"ע בגיטין דף פ"ג מ"מ הא אפשר לומר דמצות קינוי הוא כדי שלא יבוא חשש ביטול גט ובני' ממזרים אפילו ברוצה לגרשה ובאמת הרמב"ם מזהיר על הקינוי אחרת אם רוצה לקיימה הוא מוזהר להדריכה בדרך הטוב להקפיד על הדרך הרע לכך אמר דמצות חכמים היא ואין נביא רשאי לחדש דבר ועכ"ח דכך פי' הקרא:
מצוה שסז
ומצוה שסח
והוא ל"ת רכ"ב ורכ"ג
מל"ת שלא ליתן שמן במנחת סוטה שנאמר לא יצוק עלי' שמן. ומל"ת שלא ליתן לבונה במנחת סוטה שנאמר ולא ישים עלי' לבונה:
ואם נתן לוקה על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע וכ' המעיי"ח דנראה דעל השמן עובר ביציקה כל שהוא ובלבונה עובר בנתינת כזית דנתינה אמרי' דהוא בכזית וכמו דאמרינן לעיל בפ' ויקרא לענין לאו דמנחת חוטא:
מצוה שסט
והוא ל"ת רכ"ד
מל"ת שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין אפילו חומץ יין שנאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה:
ושיעור היין שיתחייב עליו פסק הרמב"ם דהשיעור ברביעית והיינו כמשנה ראשונה בנזיר דף ל"ד וכ' התוס' בזבחים דף ק"ט ד"ה עולה וכו' דאם נבלע היין באוכל דינו כאוכל ושיעורו בכזית ופסק כן במג"א בסי' ר"י סק"א והחמד משה שם תמה ע"ז מנזיר דף ל"ז ע"א דאמרינן ודילמא מיירי ר"ע ביש ביין כזית ולאפוקי מת"ק דס"ל בעינן רביעית א"כ מבואר דאפי' בבלוע באוכל למאן דסובר דשיעור משקה דנזיר ברביעית אפי' בבלוע באוכל דינו ברביעית ור"ע לטעמי' דפליג על משנה ראשונה וס"ל דמוי"ו וענבים יליף לאקושי משקה לאוכל וכדאיתא שם בדף ל"ח ע"ב עיי"ש:
ולענ"ד דודאי אם האוכל איסור המשקה משלים השיעור פי' רש"י בפסחים ל"ג ע"ב ד"ה טמא שסחט וכו' דהמשקה משלים ומביא ראי' ממנחות דף נ"ד ע"א ושם מסיק דזה רק הוא משלים מדרבנן ותוס' שם במנחות דף נ"ד ד"ה דמעיקרא הקשו ע"ז דבשבת דף צ"א מוכח בנתפח משלים מה"ת:
ולענ"ד ליישב בודאי משקה הבא לאוכל כאוכל דמי מה"ת אבל אם החיוב של האוכל הוא משום שהוא חלב או נותר ניהו דהמשקה הבא לשם דינו כאוכל אבל אין דינו כחלב וכיוצא ולכך לענין זה משלים רק מדרבנן אבל לענין הוצאות שבת דאין חילוק איזה אוכל יכוון שמשקה הבא לאוכל דינו כאוכל משלים השיעור מה"ת ושפיר קאמר בשבת דדינו כאוכל. ובזה נלע"ד מיושבים ג"כ דברי התוספ' במנחות דשם מיירי באיסור אחד דבין האוכל ובין המשקה אסור משום פיגול או נותר וכיוצא שפיר אמרינן בבא המשקה לאוכל דינו כאוכל ושפיר מצטרף אבל בנזיר דמיירי דהפת היתר והיין אסור אם נאמר דהבלוע נתבטל לגבי האוכל אדרבה לא יהיה אסור לנזיר כלל ואין מן הדין דההיתר יגרום לשווי' איסור כשיעור ואין איסור בא מכלל היתר ולכך לת"ק גם בכה"ג בנבלע במאכל בעינן רביעית ושפיר קאמר לאפוקי מת"ק כנלע"ד נכון וא"ש דברי המג"א דמיירי בשניהם היתר ואין נ"מ אלא לענין ברכה שפיר כתב דדינו כאוכל. ולפי"ז אם האוכל מז' או חמשת המינים ונבלע בו מים וכיוצא לא אמרינן דדינו כחמשת המינים אלא מדרבנן כדאיתא במנחות דף נ"ד:
ב) ולפי"ז גם לענין איסורי נזיר לדידן דקיי"ל דמידי דאכילה מגפן שיעורו בכזית ומידי דשתיה שיעורו ברביעית אין מצטרפין אע"ג דדרשינ' בנזיר ל"ז ע"ב מכל אשר יעשה מגפן יין ללמד דאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה ופסק הרמב"ם בפ"ה מנזירות אפי' בזה אחר זה מצטרפין ויתבאר לקמן אי"ה מ"מ הא אנן קיי"ל בהרמב"ם בפ"ד מה, טומאת אוכלין דין י"א כר' יהושע דאין מצטרף אלא דבר שטימאתו ושיעורו שוה ולדידי' אמרינן ביומא דף פ"א דאוכל ושותה אינו מצטרף משום דאין שיעורו שוה וא"כ הה"ד לענין נזיר אע"ג דאיסורו שוה משום נזיר אבל כיון דאין שיעורו שוה אינו מצטרף וכ"כ המג"א בריש סי' ר"י ודלא כחמד משה שם שכ' דאין ראיה מיה"כ דתלי' ביתובי דעתא וזה אינו דלדידן דקיי"ל כר' יהושע א"צ לטעם משום יתובי דעתא כדאיתא ביומא הנ"ל וראי' לזה מדברי הרמב"ם בפ"ה מנזירות שהפריד בין אוכל למשקה דמעיקרא כתב שם בפ"ה דין ג' כל איסורי נזיר מצטרפין ואח"כ ביאר כיצד צירף ענבים לחים עם חרצן וכו' ואפי' בזה אחר זה ישיב כ' וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ לוקה מבואר מדבריו דמשקה עם אוכל אינו מצטרף ויש ראי' גדולה למג"א. איברא דדברי מג"א קשים לי מטעם אחר דהרי התוס' ביומא דף ע"ט ד"ה לומר וכן בסיכה כ"ז מסתפקים בשיעור שתי' לענין ברכה אחרונה אם הוא בכזית או בכביצה או ברביעית וא"כ נהי דקיי"ל להחמיר דבעינן רביעית מ"מ מידי חשש ספיקא לא נפקא וא"כ אי גם משקה שיעורו בכזית א"ל דמשקה ואוכל מצטרפין אם ברכתן שוה וצ"ע ואפשר דלזה כיוון החמד משה להקשות דאין ראיה מיה"כ היינו לפי' ספיקא דתוס' דלענין ברכה שיעורו דשתיה בכזית וצ"ל דהמג"א נמי משום ספק ברכה להקל קאמר:
ג) הנה לפי דברי תוס' בזבחים ק"ט ד"ה עולה הנ"ל משכחת לה לענין נזיר אפי' אוכל ומשקה יצטרף להדדי אם שרה ענבים לחים או יבשים או חרצנים וזגים ביין ונבלע בהם דלדעת התוס' דינו כאוכל בכזית וקשי' לי על לשין הרמב"ם דדייק דוקא משקה עם משקה מצרף וצריך עיון אם הרמב"ם מחולק על כללא דתוס' דמשקה הבא לתוך האוכל שיעורו כאוכל ואפשר דטעמא דהרמב"ם דסתמא אינו בא לתקן האוכל ותוס' מיירו היכא דמשקה בא לתקן את האוכל ועדיין צ"ע:
ד) פסק הרמב"ם דכל איסורי נזיר מצטרפין אפי' בזה אחר זה וכתי' הלח"מ אע"ג דזה מוכרח רק לר"ע מ"מ כיון דמיירי תוך אכילת פרס והרי כל איסורים מצטרפים בכדי אכילת פרס וכמו שאמרו בפסחים מ"ד ובנזיר ל"ז דאכילת פרס דאורייתא מהלמ"ס והמעיי"ח תמה דבעלמא מצטרפין חד איסור אבל כאן הא חילק הכתוב לכל אחד לאו בפני עצמו ואיסור בפני עצמו ומנ"ל דמצטרפין בזה אחר זה. ולענ"ד ל"ק כיון דהקרא דכל אשר יצא מגפן היין כלל הקרא לעשותם איסור וכ' לאו על זה לצרפם א"כ מדינא אפי' בלי יתורא ממילא ידעי' דמצרפין בזה אחר זה נמי כמ"ש הלח"מ:
ה) ואפי' נתערב עם ההיתר יין בדבש או צמוקים עם גרוגרת ויש בהם טעם יין אם שתה או אכל מהם אינו לוקה עד שיהיה מדבר איסור בתערובות כזית בכדי ג' בצים ואכל כג' בצי' אז חייב וזה ילפינן מקרא דכל משרת ענבים ולכאורה ידעי' זה משכר דמפרש הרמב"ם ג"כ על תערובת מיהו שכר איצטרך לאפנויי לגז"ש דשכר שכר מביאת מקדש והא דלא מנה הרמב"ם זה למצוה ל"ת בפ"ע היינו כיון שכן הדין בכל דיני תורה והוי רק דין מן הדינים והא דמנה כל מחמצת לרבות תערובת חמץ וביש לו בכא"פ לל"ת בפ"ע כ' המעיי"ח שאני כדמוקי לה בפסחים דמיירי בכדרך אכילה לית בי' כזית בכא"פ וגבי חמץ ריבה קרא ללאו ולא לכרת וליכא למילף מינה דחמץ שאני דאית ביה בל יראה משא"כ בכל איסורין אבל מכאן ילפינן לכל התורה דנזיר קל מכל איסורין וכבר הקשה הלח"מ דזה דלא כמאן דלא כר"ע דיליף ממשרת להיתר מצטרף לאיסור ולא כרבנן דילפי' ממשרת טעם כעיקר ואי אמרי' כדעת הרלב"ח דס"ל דהרמב"ם סובר טעם כעיקר דאו' דאם הוא בכא"פ ואפשר להצטרף א"כ א"ש דיליף כרבנן ממשרת לטעם כעיקר ואם התערוב' כבכא"פ דאפשר לאצטרופי אפי' אכל רק ח"ז אסיר מה"ת אבל אם הוא יתר מכא"פ ולא חזי לאצטרופי אז ח"ש אינו אסור מה"ת ולכך אינו אסיר אלא מדרבנן אע"ג דטכ"ע דאו' מיהו הב"י ושאר מפרשי הרמב"ם כ' דס"ל טעכ"ע לאו דאורייתא ולא שייך הא דתרצתי ועיי' בפתיחה כוללת בפרמ"ג בפתיחה לה' פסח מש"כ בזה:
והנה מאוד קשה לי על הרמב"ם דכ' בפי"ד מהלכות מ"א דין ט' דבשתי' אם שהא מתחילת השתיה ועד סופו יותר משתיית רביעית אין מצרפין ואם כן איך כתב הרמב"ם כאן בהלכות נזירות פ' ה' דאם שתה יין מעורב בדבש והי' בו בכא"פ דחייב וקשה לענין שתיה איך משכחת לה האי דין דאם שתה רק בכדי רביעית א"כ לא שתה מן היין רק פחות מרביעית והוי לדעת הרמב"ם רק חצי שיעור ואם שתה כל כדא"פ א"כ הא בשתי' אין מצטרפין לדעת הרמב"ם בכה"ג וצ"ע. וראיתי שבתו' יוה"כ ביומא דף פ' עמד ג"כ על הרמב"ם מכותח הבבלי ושכר המדי ודחק דעל שכר לא קאי השיעור של אכילת פרס ולענ"ד הרי כבר המ"ל בפ"ב מברכות והתוס' יוה"כ שם די"א דבדבר שדרך שתיתו בכך כגון קאפפע הוא מצטרפין וחלקו עליו עיי"ש מ"מ נראה לי דהיינו דוקא אם הפסיק בנתים אבל דין דטכ"ע דווקא בכא"פ זה אינו שייך לזה כך נאמרה הלכה וממילא כיון דהאיסור נתחלק ולא פסק מן השתי' אלא שהיה השתי' גם מהיתר מ"מ הרי שתה כדרך שתי' אז דין צירוף השתי' כדין צירוף אכילה וזה הוא דגלה קרא דמשרת לומר בשרה פתו ביין ונבלע בו רביעית בכא"פ דפת אע"ג דלהרמב"ם היין שנבלע בו דין משקין עליו ובעי רביעית וכיון שנבלע ממילא משתהא בשתיית רביעית ההיא בבדי אכילת פרס אפ"ה לא ישתה ומצרפי' לי' זה גלי לן קרא ומכאן ילפינן לכל התורה כולה בכה"ג וא"ש דמקיש שתיה לאכילה מוי"ו של וענבים כדאיתא בנזיר ל"ח ע"ב למשנה אחרונה. ובזה יש ליישב קושי' הלח"מ הנ"ל דהרמב"ם דלא כמאן דס"ל דהסוגי' קאי למשנה אחרונה דיין נמי בכזית ודינו כאוכל וממילא גם לענין צירוף לא צריך קרא לזה דשיעורו בכדי אכי' פרס דבאוכל הוה הללמ"ס כנראה שם בסוגי' ועכ"ח דבא ללמד על טכ"ע או היתר מצטרף לאיסור אבל לדינא דקיי"ל כמשנה ראשונה דשיעור יין ברביעית ואיצטרך קרא דמצרפינן אותו כמו אכילה בכא"פ ולית לן לימוד על טכ"ע ולכך סבירא ליה לר' יוחנן ורבא דטכ"ע ל"ד אלא דוקא טעמו וממשו דהיינו כזית בכא"פ אסור מה"ת להלממ"ס כנלע"ד נכון לדעת הרמב"ם:
וחומץ דאסר לן רחמנא הכא גבי נזיר הוא תימה לרבנן דפליגו ביומא דף פ' על רבי וס"ל בי"ה בשתה חומץ פטור דלא מקרי שתי' דאזוקי מזיק ליה ולדעת הרא"ש בברכות דף מ"ג ע"ב אפי שהכל אינו מברך על החומץ וניהו דאין זה קושי' דאיכ"ל דלענין נזיר גז"ה הוא כמו דאחמיר עלי' לאסור חרצני' וזגין דלא חזי בעיני' ואפ"ה אסרה רחמנא מ"מ קשה לי למה לא ילפינן מניה למקום אחר בשלמא בחרצני' וזגים הוי כעין ב' כתובי' ולא ילפינן מיניה אבל חומץ למה לא ילפינן מיניה ותו אי החמירה תורה בחומץ יין אע"ג שאינו ראוי אסור מכח יין הה"ד אם קלקל היין בשאר דבר מר אע"ג שאינו לשתי' יהי' חייב וק"ל איך אמרינן בפסחי' מ"ד דנזיר קיל מכל איסורי תורה הא אית לן גם חומרי בנזיר וצ"ע על הרא"ש הנ"ל. ונלע"ד מזה ראי' למ"ש הר' יונה שם בברכות דגם לרבנן בשתית חומץ יש הנאה אלא דיש ג"כ היזיק עיי"ש ונראה לי להסביר הדבר דלכ"ע בתחילה הוא משיב הנפש ונהנה ממנה ובאותו שעה נתבטל העינוי אבל לאחר זמן אדרבה נתרבה העינוי ושורף הלחלוחית שבתוכו ובזה פליגי רבי ורבנן לענין יה"כ דרבי סבר דאזלינן בתר שעת שתי' והתחלה וחייב ורבנן סברו דאזלינן בתר סוף דאדרבא מוסף עינוי ולא מיתבא דעתא ע"י החומץ כנלפע"ד נכון להסביר פליגתא דרבי ורבנן ולכך לענין ברכה כיון דהשתא נהנה מברך דלענין ברכה גם בהרעה והטבה אזלינ' בתר השתא. ובזה נראה לי ליישב היטב דברי הרמב"ם שהקשה עליו הפ"ח באו"ח סי' תרי"ב דלענין יוה"כ פסק דפטור בחומץ כרבנן ולענין תרומה פסק בפ"י מתרומה דזר השותה חומץ דתרומה חייב בחומש וכן איתא בירושלמי פ"ו דתרומות דמודי' חכמי' משום דמשיב הנפש להנ"ל א"ש דגם רבנן מודים דמשיב נפש לפי שעה לכך לענין שאר איסורי' מקרי אכיל' ושתי' וכ"ש דא"ש לר' יוחנן דסובר ס"פ גיד הנשה דחייב על הנאת גרונו וסתם ירושלמי ר' יוחנן דא"ש משא"כ ביוה"כ דנראה דלכ"ע בעינן הנאת מעיו:
מצוה שע
ומצוה שעא
ל"ת רכ"ה ורכ"ו
מצוה ל"ת שלא יאכל הנזיר ענבים לחים שנאמר וענבי' לחי' לא יאכל ומל"ת שלא יאכל הנזיר צמוקים שנאמר ויבישי' לא יאכל והם נחשבי' לב' ל"ת והרמב"ן בשורש ט' הקשה על הרמב"ם למה מנה זה לב' לאווין ולענין נא ומבושל לעיל מצוה ז' מנה אותו רק לחד מצוה וכבר ביארתי בטעם הרמב"ם דלא מנה בנא ומבושל לב' הואיל והלאו דמבושל אינו מפורש בקרא אלא מעטפו על נא כאילו אמר דמבושל ג"כ כנא ולכך אינו נמנה לב' הרמב"ם לשיטתי' דכל שאינו מפורש אינו נמנה משא"כ כאן ענבי' כולל בין לחי' בין יבשי' והפירוש והביאור של לחי' ויבשי' בא רק לחלק ולומר דבכלל ענבי' מפורשי' ב' מיני ענבי' ולחלק וא"כ הלאו מפורש על שניהם ולכך מונה לב' ל"ת ועיי' מ"ש עוד במצוה ז' ובכללים, ומה שהקשה הרמב"ן עוד בשורש ט' על הרמב"ם למה לא מנה חומץ יין ושכר למצוה בפ"ע נראה דהתורה עצמה ביארה הטעם למה אסור חומץ הואיל ובא מיין ועל יין קודם חמיצתו לא כתב לאו בפ"ע אלא מעטף שניהם בהדדי בחומץ משום שבא מיין לא ישתה ומזה נילף הלאו של יין וחומץ א"כ אין כאן אלא לאו אחד וא"ש. והנה בב"מ דף פ"ז דרשי' ואכלת ענבי' ולא מוצץ ועיין בתוס' שם דהיינו מיתורא דואכלת אבל בלי יתורא מוצץ בלי זגין הוי כשתי' והיא בכלל אכילה דבכ"מ שתי' בכלל אכילה עיי"ש וא"כ נראה דכאן בכלל ענבי' לא יאכל גם מציצה בכלל דהוי כשתי' אפ"ה שיעורם בכזית דבכ"מ דשתי' אתי' מאכיל' שיעורו כאכילה וביארתי זה במקום אחר ואפשר ליישב בזה שיטת רש"י בנזיר דף ל"ח דס"ל דלמשנה ראשונה גם באכילה ברביעית מיתורא דויו של וענבים היינו במוצץ ובזה הי מיושבי' מקצת קושיות התוס' מ"מ לדידן לפי מה דנראה מדבריהם גם מוצץ בכזית:
מצוה שעב
ומצוה שעג
ל"ת רכ"ז רכ"ח
מצות ל"ת שלא יאכל הנזיר גרעיני ענבי' שנאמר מחרצני' לא יאכל. ומל"ת שלא יאכל הנזיר קליפי ענבי' שנאמר ועד זג לא יאכל והם נמנו לב' ל"ת כמו שהביא הרמב"ן בשורש ט' בשם הירושלמי דעד מחלקן מדנקט מחרצנים ועד זג עיי"ש ולפי מה שביארתי יובן דע"י עד קאי הלשון דלא יאכל על שניהם ושניהם מפורשי' ולכך נמנה לב' לכ"ע ואע"ג דזג אינו ראוי לאכילה בפ"ע אפ"ה אסרה התורה מגז"ה ואני נסתפקתי לפימ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ס"ה בטו"ז סק"ד דאם אין בגידין בנותן טעם י"ל דאינו מצטרף תוך אכילת פרס וממילא איכ"ל דבכה"ג אין ח"ש אסור מה"ת משום דלא חזי לאצטרופי א"כ אפשר דגם בחרצני' וזגים כן דבעי שיאכל בפעם אחד וא"כ אצלם ח"ש מותר מה"ת והוי מיושב קו' התוס' בשבועות כ"ב ע"ב בד"ה נזיר וד"ה אהתירא וקושיא חדא מתורצת באידך דבחלב לא קמבעי' דח"ש אסור מה"ת משא"כ בנזיר מיהו בחי' לסוגיא דח"ש פקפקתי בדברי הפרמ"ג דאדרבה איכ"ל לאידך גיסא כיון דאינו ראוי לאכילה אפילו במשהו חייב כדאי' שם לענין שבועה שלא אוכל עפר ועכ"ח הא דבעי כזית הוא מהלמ"ס דלא חילקה וא"כ גם לענין צירוף אין חילוק ה"נ כן:
מצוה שעד
ל"ת רכ"ט
מל"ת שלא יגלח הנזיר שערו שנאמר כל ימי הזירו לה' תער לא יעבור על ראשו. ודרשו מזה חכז"ל דגם במספרים או תלש חייב ולא נקט תער אלא דבעינן כעין תער דהיינו מעיקרו והרמב"ם בפ"ה מנזירות כ' שאם הניח משער כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה מוכח מלשון זה דאם הניח פחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו הוי כעין תער וחייב וכן כ' הלח"מ ובאמת תמהני דהרי בפ"ב מה' אישות דין ט"ז מבואר דיש שיעור למטה ממנו ובנדה דף נ"ב פליגי תנאי לענין שתי שערות דבן ובת ועיי' שם בה' אישות במל"מ ולפי מה שהביא שם המל"מ בשם המעדני מלך יש ב' שיעורים בענין לכוף ראשו לעיקרו אחד לכוף בזוג שהוא קטן ואחד לכוף ע"י צפרנים וזה יותר גדול וכיון שקיי"ל בכולן לחומרא או מצד ספק כמ"ש המ"ל שם ובפ"ב מטומאה צרעת ולכך כ' הרמב"ם כל שיש בו כדי לכוף לעיקרו אפי' שיעור קטן אינו לוקה ומרן הגאון בעל חס"ז צ"ל חא"ח סי' קנ"ד כ' דהא קיי"ל ככולי לחומרא לאו מכח ספק אלא כך נאמרה הלכה וכ"ז אפשר לומד לפי פי' המעדני מלך אבל לפי מה דמסיק המ"ל שם דג' שיעורים יש ולפי מה דאמרי' בכל מקום כעין תער דהיינו בגלוח מעיקרו והתורה קראה לה השחתה נראה דהיינו שיעור אחד עם עד כדי לכוף לעיקרו וצ"ע:
ואפשר לישב דהרי הרמב"ם כ' ריש ה' נזירות דנזיר שגילח דמלבד הלאווין הנאמרים בו עובר משום בל יחל ונלע"ד דהיכא דהניח פחות מכדי לכוף ראשו כ' התוס' דנהי דלא קצצה מעיקרה ואינו עובר בלאו דתער לא יעבור מ"מ עובר בעשה דקדוש יהי' והלח"מ שם דין י"א כ' דמדברי הרמב"ם נראה דלא ס"ל כן. ולענ"ד דגם הרמב"ם סובר כן מכח כ"ש מהא דפסק בהעביר על ראשו סם דבטל מ"ע כ"ש כאן ועוד נראה לי דהיכא דבטל מ"ע ממילא עבר על בל יחל נהי דעל לאו דתער לא יעבור אינו עובר אבל על בל יחל דברו הרי עבר דהרי בכלל נדרו הי' שיהי' קדוש גדל פרע וא"כ איכ"ל כוונת הרמב"ם דאם גילח מעיקרו עובר בלאו דתער לא יעבור ולשון הרמב"ם שכ' שם אחד המגלח אחד המתגלח ומשמע דגם המתגלח לוקה וזה קשה הא כ' הרמב"ם בפי"ב מע"ז דהניקף אם לא סייע בהדי' אינו לוקה משום דאין בו מעשה אלא"כ סייע בהדי וצ"ל דגם כאן מיירי במסייע ואם הניח כדי לכוף אינו לוקה כלל דאפי' עשה ולאו דלא יחל לית בי' וממילא מובן דאם גילח והניח פחות מכדי לכוף עובר בעשה ואיכא מלקות משום בל יחל:
ועפי"ז הי' אפשר ליישב לשון החינוך שכ' במצוה שע"ג שאם העביר סם על ראשו לוקה אחת וכו' ובהגהו' מי"פ כ' דהוא ט"ס ולהנ"ל הי' אפשר ליישב דהכוונה דלוקה אחת משום בל יחל כיון דביטל מ"ע וכמ"ש הרמב"ם מיהו האמת דנראה דט"ס הוא ואיכ"ל אפי' לסברתי שם בהעביר סם הוי רק גרמא לבטל מ"ע ולא לקי. ועיי' בתוי"ט ריש מס' שבת שהביא מכמה מקומות ברמב"ם דלוקה קאי על מכות מרדות וא"כ אפשר דכוונת הרמב"ם היכא דנשאר בכדי לכוף אפי' מכות מרדות לא מחייב ועדיין צריך טעם למה אם הניח כדי לכוף אינו עובר בעשה דגדל פרע וצ"ל דווקא אם נשאר פחות דלא מקרי שער ועיי' נוב"י אבל נשאר שער יכול להשלים ולתקן:
מצוה שעה
מ"ע קמ"ו
מ"ע שיגדל הנזיר שערו שנאמר גדל פרע שער ראשו ואם גילח הנזיר תוך ימי נזירתו רוב ראשו ולא נשתייר מן השערות שגילח בכדי לכוף ראשו לעיקרו סותר שלשים יום ואמרי' שם בנזיר דף מ"ד ע"ב דאע"ג דשתיית יין אינו סותר גלוח סותר מקצת משום דבעינן גידול שער ופרע ואע"ג דאם נשתייר כדי לכוף אינו סותר ואמרי' שם דף ל"ט ע"ב דגידל שער עד כדי לכוף הוא רק זמן זי"ן ימים. וא"כ לכאורה קשיא ממנ"פ אי בעינן גידול פרע של שלשים א"כ אפי' נשתייר כדי לכוף יסתור ואי סגי בכדי לכוף לסתור רק זי"ן ימים ונראה לי ליישב דלכאורה קשה לי עוד דלמה סותר אם גלח רוב ראשו הרי בנזיר דף מ"ד אמרי' דלכך סותר תגלחת הואיל ובעי' גידול שער ופרש"י ותוס' כדי לקיים מצות גלוח והרי קיי"ל שם בנזיר דף מ' ששתי שערות מעכבין דהיינו אם גילח כל הראש ונשארו ב' שערות ועדיין לא קיים מצות גלוח וא"כ אם גילח באמצע נזירות רוב ראשו עדיין נשארו שערות כדי לקיים בם מצות גלוח וא"כ לא לסתור ברוב ראשו ונראה דמצות גלוח הוא על כל הראש או רובו שהוא ככולו וכל ב' שערות הם חלק מהמצוה כדכתיב וגילח את ראשו נזרו ולכך אפי' אם גילח באמצע הנזירות רוב ראש אפי' נשאר מיעוטו אינו מקיים המצוה של גלוח טהרה כדינו ולכך סותר ונראה דהה"ד בכלל מצות תגלחת טהרה שנאמר וגילח את ראש נזרו היינו לגלח פרע של שלשים יום דזה ראש נזיר המגודל בפרע דהוא לכל הפחות שלשים יום ולכך סותר למ"ד יום ולדעת השיטה מקובצת בנזיר שם באמת אם נשארו לו עוד ימים שיגדלו שער שלשים יום אינו סותר וכן אם נשארו עוד כ' יום למשל אינו סותר אלא עשרה ימים להשלים פרע אבל הרמב"ם סובר דלעולם סופו כתחילתו כשם שבתחילה אפי' הזיר רק יום אחד צריך נזירות שלשים ה"נ בסופו כל שצריך לסתור אפי' יום אחר צריך לסתור שלשים אמנם הא דתגלחת סותר שלשים למדו בנזיר מ"ד מק"ו הואיל ומחייב המתגלח כמו מגלח עיי"ש וא"כ דוקא אם עבר בלאו דתער לא יעבור על ראשו הוא דשייך לומר דסותר מק"ו וכיון דסותר יום אחד סותר הכל אבל אם נשתייר כדי לכוף ראשו לעיקרו דלא עברי על הלאו כדאיתא בגמ' דנזיר דף מ' דבעינן כעין תער וכיון שנשתייר כדי לכוף לכ"ע לא מקרי כעין תער ולא עבר ולכך בכה"ג אינו סותר ומיושב היטב קושי' שלי שהקשתי למעלה:
ועפי"ז לכאורה קשה לי איך אמרי' שם בנזיר ל"ט דאי שער מלתחת רבי אפי' נשאר כדי לכוף סותר ואמאי הא לא עבר אלאו דתער לא יעבור ואין כאן ק"ו היכא דנשאר כדי לכוף אפי' גילח השער שהקדיש וצ"ע ונראה דשם קאי הש"ס למ"ד דלא יעבור קאי לרבות כל המעבירין אפי' כעין תער והא דכתיב תער ללמד דגילוח טהרה בעינן בתער וכדס"ל שם לפי סק"ד ואיכ"ל אפי' נשאר כדי לכוף עובר ואיכא ק"ו וסותר אבל לפי מה דמסיק ר"ח דאינו עובר אלא אלא כעין תער ולכך כתיב תער בקרא וא"כ אם נשאר כדי לכוף דאינו עובר לכ"ע וממילא ליכא ק"ו ואינו סותר ובזה מיושב היטב קושי' הלח"מ שם בפ"ה דין י"א מנזירות על הרמב"ם דפסק דשער מלתחת רבי ואפ"ה פסק דאם נשאר כדי לכוף אינו סותר וזה לכאורה נגד הסוגי' הנ"ל ולפמ"ש א"ש דלדידן כיון שנשאר כדי לכוף אי אפשר שיסתור כיון דלא עבר וליכא קושי' [ואפי' לפמ"ש לעיל במצוה שלפ"ז שנראה גם אם נשאר פחות מכדי לכוף לא הוי כעין תער ואינו עובר מ"מ כיון דכתבתי דמ"מ לקי משום בל יחל ע"י עשה ואיכ"ל המגלח והמתגלח עובר בעשה דאיתקש ללא יעביר] וא"ש דברי הרמב"ם
מצוה שעו
ומצוה שעז
ל"ת ר"ל רל"א
מל"ת שלא יכנס נזיר לאהל המת שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא:
ומל"ת שלא יטמא למת אפי' לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא. ואינו חייב שתים אלא א"כ באו הטומאה והביאה לאוהל בפעם אחת וכ' הרמב"ם בפ"ו מנזירות דין ט"ו דאם נכנס נזיר בבית שיש בו מת משידה תיבה ומגדל ופרעו אחרים עליו את המעזיבה אעפ"י ששהו שם אינו לוקה והראב"ד ז"ל השיג שם דאם שהא בכדי השתחוי' אין ספק דלוקה רק אם לא שהא קמבעי לי' אי בחוץ בעי שהי' ותי' הכ"מ דהרמב"ם מפרש האיבעי' אי בחוץ מועיל שהי' דהיינו אפי' שהא שמא אינו חייב והקשה הלח"מ א"כ למה פסק שם בפ"ו דין ח' בנזיר בבית הקברות ושהא אם חייב מלקות וכן הקשה עליו מהא דפסק שם בפ"ה דין י"ט בנכנס בשוגג לבית הקברות ושהא שם בהתראה לוקה ולדעת הכ"מ הא זה האיבעי' וכן פסק שם בפ"ה דין כ' בנזיר בבית הקברות דלוקה אף משום בל תאחר:
ולענ"ד דעת הרמב"ם כמ"ש המ"ל בפ"ג מביאת מקדש דין כ"א דכל שתחילת עשייתו בא ע"י מעשה איסור מקרי גם השהי' מעשה ולכך אמרי' במכות דף כ' דלרב אשי כל ששהא בכלאים כדי לפשוט וללבוש חייב מלקות על השהי' אלא דהמ"ל מספקא לי' שם אם המעשה הי' באיסור אלא ששגג ואח"כ הזיד ושהא אם מקרי ג"כ כמעשה ונראה דמדברי הרמב"ם הנ"ל מוכח דגם בכה"ג מקרי מעשה וחייב על השהי' ומה שהקשה המ"ל שם מנדר בבית הקברות נראה דהתם משום דבדיבורו מתעבד מעשה שהרי עשה איסור בנדרו נזירות בבית הקברות ואם התרו בו אז לא תחזור הא חשיב כמעשה ואע"ג שהרמב"ם רפ"א מתמורה לא כ' דתמורה מקרי לאו שיש בו מעשה וכמו שהקשה עליו הכ"מ שם דהוי לי' למימר דהוי מעשה הואיל ובדיבורו מתעבד מעשה כבר תירץ יפה בשאגת ארי' סימן ע"ח דהרמב"ם לשיטתו בציבור לא הועיל דיבורו ואפ"ה לוקה וא"כ עפי"ז דברי הרמב"ם נכונים בפ"ו דין ט' מנזירות דפסק אפי' שהא לאחר שפרעו עליו שידה שנכנס בה כיון שבהתחלה לא עשה שום מעשה איסור אפי' בשוגג השהי' לא מקרי מעשה וקיי"ל דלאו שאב"מ אין לוקין ולכך פסק דאין לוקין והש"ס דקמבעי' לי' בענין שהי' למלקות היינו למ"ד לאו שאב"מ לוקין וכ"ז בנכנס בשידה ואחר פרע עלי באונס אבל בפ"ה דין י"ט דנכנס באיסור בשוגג חשוב מעשה ולוקין ומה שפסק בפ"ו מנזירות דין ח' וכן בפ"ה דין כ' בנזיר בבית הקברות היינו משום דבדיבורו מתעבד מעשה חשוב ג"כ מעשה ולוקין כנלע"ד:
אלא לכאורה לפמ"ש הרשב"א בשביעות י"ז דעל שהי' אי אפשר ללקות דחשוב התראת ספק למ"ד ל"ש התראה נהי דהכ"מ בפ"ג מאבל כ' דהרמב"ם לטעמי' ס"ל בפ"ז מסנהדרין דהתראת ספק שמה התראה אמנם לפי מה שכ' מרן זצ"ל בעח"ס בחי"ד סי' ט' בסופו לפי מה שכ' הרמב"ם בה' שבועות דדוקא בעבר בלאו מפורש ופי' שם דהיינו דוקא בכבר עבר על הלאו אלא שאפשר לתקנו בכה"ג דוקא ס"ל דהתראת ספק שמה התראה וא"כ כאן דאכתי לא עבר להרמב"ם לא שמה התראה מספק עמדה הקושי' איך לוקה הא הוי התראת ספק ואין לומר דצמצם להתרות סמוך לזמן שיעבור בשהייתו דבריטב"א שם כ' דהיינו למ"ד אפשר לצמצם והרמב"ם פסק בפ"ט מרוצח דאפי' בידי אדם אי אפשר לצמצם וצ"ע:
והא דחייב על השהי' אע"ג שכבר הוא טמא כבר הקשו התוס' בשבועות י"ז ותי' כיון דאפשר לפרוש חשוב מוסיף על הטומאה ולדעת הראב"ד בפ"ה מנזירות דין י"ז דפסק כרבה דאפי' הי' פרוש ושוב טימא עצמו פטור נראה דכ"ש אם הי' רק אפשר לו לפרוש דפטור וא"כ לא שייך איבעי' דרבא ועכ"ח דהם ס"ל כר' יוסף כיון דגם רבא ור"א הכי ס"ל וצ"ל דס"ל לראב"ד כפי' ר"ת בתוס' שבועות דף י"ז ד"ה נזיר שמפרש דמיירי בהוסיף יום אחד עיי"ש ועכ"פ הרמב"ם מפרש כפשטא ומוכח כר"י. אמנם המעיי' חכמה הקשה על הראב"ד כיון שבהוסיף יום אחד מבואר דלכ"ע חייב איך כ' הראב"ד קולא על הכהנים בזה"ז עיי"ש. ונראה לי כיון דליכא בזה"ז אפר פרה אינו מוסיף יום מיהו אפשר משום מהרה יבנה בית המקדש יש לומר דאסור עיי' בח"ס חיו"ד סי' ש"ו ונראה מזה כמ"ש הדגול מרבבה סי' שע"ב דהראב"ד לא אמר אלא דאין לוקין וא"כ א"ש דהוי התראת ספק וא"ש:
מצוה שעח
מ"ע קמ"ז
מ"ע שהנזיר יגלח ביום טהרתו ויביא קרבנות שעל הטומאה ויגלח ויביא קרבנותיו של טהרה ביום מלאת ימי נזרו שנאמר וגלח את ראשו ביום טהרתו וכו' והביא כבש לאשם וכו' וביום מלאת ימי נזרו וכו' יקריב את קרבנו וכו' וגלח הנזיר פתח האוהל מועד. וכ' הרמב"ם במנין המצות מ"ע קי"א שלכך נמנה למ"ע אחת שהגלוח והבאה תלוי' זה בזה ושניהם גורמים היתר לדברים שהנזיר אסור בהן וכ' הרמב"ם וחינוך שאם אין לו שער או אין לו כפים אינו מעכב והתיו"ט בנגעים פי"ד האריך בזה להקשות דהרי הרמב"ם פי"ד מסנהדרין פסק כשמואל דבעינן קרא כדכתיב והלח"מ בפ"ח דנזיר יישב היטב דדוקא למ"ד גלוח מעכב תלי' זה בפלוגתא אי בעינן קרא כדכתיב אבל לדידן דקיי"ל דאין הגלוח מעכב וילפי' זה מקרא דאחר ישתה דאחר מעשה יחידי מותר לשתות שא"כ דוקא היכא דאפשר אבל לא אפשר לא צריך ואין זה ענין לבעינן קרא כדכתיב כיון דגליא קרא:
ומדיני המצוה כ' החינוך שצריך לגלח כל שערו ואם שייר ב' שערות לא קיים מצות גלוח וכ' דאם אח"כ נשרה אחת מצות גלוח יש כאן לגלח השערה האחת שעדיין כאן ולכאורה דבריו תמוהים שהם נגד הש"ס ב"ק ק"ה ע"א דבכה"ג גלוח אין כאן ולא קיים מצות גלוח וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מנזירות ונראה דהחינוך מפרש הסוגי' בהיפך כמו שנראה מלשון הרמ"ה המובא בשיטה מקובצת שם דגלוח אין כאן היינו אם נשארת אותה שער דהרי בשעת גלוח הי' משייר ב' שערות ולא קיים אז עדיין מצות גלוח שהי' עדיין חיוב לגלח גם הב' שערות וכיון שאז גלוח אין כאן והי' עליו חיוב גלוח שוב לא פקע אפי' אם נתלש אחת מעצמה אין דיחוי אצל מצות וחיוב עליו לגלח את אחת הנשארת עוד ואם יגלח מצרפין זה לתחלת הגלוח לקיים המצוה כן מפרש החינוך:
מצוה שעט
מ"ע קמ"ח להרמב"ם
מ"ע שהכהנים יברכו את ישראל שנאמר כה תברכו את בנ"י אמור להם וכו' ודעת הטור בסי' קכ"ח דאע"ג דאמרו לשנים קורא הש"ץ כהנים חבל לא לאחד משום דכתי' אמר להם לשון רבים אפ"ה גם באחד עובר בעשה דלשון רבים קאי על אהרן ובניו והקשה הב"י הא ילפי' מאמר להם דלשנים דוקא קורא כהנים ולא לאחד וא"כ משמע דלא קאי אאהרן ובניו. ולענ"ד דהנה איתא בתענית כ"ו מקרא דבו בחר ה' לשרתו ולברך בשמו דאיתקש ברכת כהנים לשירות והנה שירות הוא מצות עבודה אינו מצוה על כל אחד בפ"ע אלא על הכלל כהנים ולכך חלקו לכהנים למשמורות ולבתי אבות וכן לענין אכילת קדשים ואכלו אותם אשר כופר בהם אמרו ביומא נ"ט הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרים חוטפים עיי"ש בתוס' ישנים ועכ"פ כך הו"א שגם לענין ברכת המצוה על הכלל שיברכו לישראל וא"כ אם אין כאן אלא אחד פשיטא שהוא מחויב ולכן אין צריכים לקרוא אותו והיינו דקאמר הטור דהמצוה על אהרן ובניו קאי ר"ל על הכלל וכו' כצ"ל. אבל כשיש כאן טפי הו"א דאינו עובר על עשה כיון דאפשר להתקיים ע"י אחר בפרט אם מושך עצמו מצד עניוות או שאר מעלה כעין הצנועין מושכין את ידיהם ע"ז דרשי' מיתורא דקרא אמור להם דלשנים קירא כהנים וכיון שקוראים אותם כולם חייבים וכולם עוברים אם אינם עולים וממילא מחוייבים הם ליטול ידיהם קודם ולעקור רגליהם ברצה כמו שצריך להכין פסח ומצה כדי שלא יעברו על עשה ולא קשה לענ"ד קו' הר"ן במגילה פרק הי' קורא עומד דאיך עובר אם קוראין אותם כיון שלא עקר רגליו ברצה וכי מי שלא הכין לו פסח לא עובר כנלענ"ד לדעת הטור דהקריאה הוא כדאי לחייב כל אחד ואחד כדלעיל:
אמנם דעת הר"פ המובא שם בטור וכן דעת התוס' במנחות מ"ד דכהן אחד נתמעט לגמרי מאמור להם ותוס' כתבו מדרבנן חייב ולכך אפי' באחד יכיל לברך. ולענ"ד נראה ראי' מהא דאמרי' בר"ה כ"ח ע"ב בכהן אי בעי מברך ואי בעי לא מברך משמע דאין חיוב עליו וס"ל דהיינו משום דמיירי בכהן אחד ובכהן אחד אין חיוב. ומ"מ נראה מהתם דמצות ברכת כהנים כולל ב' ענינים אחד לברך את ישראל והב' לברך דוקא בג' ברכות ההם יברכך יאר ישא, וזה המצוה מקיים ג"כ כהן אחד שעולה לדוכן שהיא כעין מצות שחיטה שהוא רשות ואם עושה צריך לעשות דווקא על זה האופן ולכך אפי' בחד כהן דליכא חיוב מצוה מ"מ איכא בי' משום כל תוסיף כדאי' בר"ה שם דמשמע דמיירי בחד כהן ולכך ג"כ יוכל לברך ואפשר עוד דכשם שאמרו נשים סומכות רשות מ"מ קצת מצוה איכא ויכולין לברך הה"ד בכהן אחד לדעת הר"פ ולכך יכולין לברך. מיהו זה רק לדעת הרמ"א באו"ח סי' תקפ"ט. ומעיי' חכמה מביא ראי' לר"פ מהא דתנן בברכות פרק אין עומדין דאם אין שם כהן אלא הש"ג ויש לחוש לטירוף דלא ישא כפיו ואי הוי מ"ע לא הי' ראוי' לבטל משום חשש טירוף עיי"ש. ולענ"ד לכ"ע כיון שהוא עוסק בתפלה והעוסק במצוה פטור ממצוה לא מבעי' לדעת הרמב"ם ריש ה' תפלה דהתפילה היא מ"ע אלא אפי' לדעת הרמב"ן וסייעתי' דאינו מ"ע מ"מ מודה דאם הוא מתפלל לבורא ב"ה וב"ש ומשבחו מצוה קעביד ופטור ממצוה אחרת בשעת עוסקו במצוה ההוא דהרי עוסק במצוה פטור ממצוה ילפי' מבולכתך בדרך דווקא בדרך דידי' אבל כל שעושה שום מצוה פטור:
ולפמ"ש לעיל דלדעת הטור איכ"ל בכהן אחד חייב לישא כפיו אפי' אין קורין אותו מיושב ג"כ במה שעמד במעעי"ח על דברי ירושלמי דנזיר פכ"ג דקמבעי' לי' אי רשאי כהן יחיד לישא כפיו והקשה איך משכחת לה כיון דלא קרא לי' אין כאן מצוה ולהנ"ל שפיר יש מצוה באחד אפי' לא קראו, ועוד יש לומר טעם של הטור דס"ל דאם קורין לחד כהן עובר בעשה אלא שלכתחלה אין קורין, אפשר טעמו דיליף מגז"ש מהא דוישא אהרן את ידיו אל העם דהוי ביחיד ועיי' בסוטה ל"ה דיליף נמי מהתם והא דאין קורין לכהן אחד ס"ל דברכת כהנים לא מצד מעלות עצמיי אלא מצד מעלות שבטו ולכך צריך לקרוא כהנים דהיינו לכלל הכהנים וזה כוונת הטור דאמור להם על אהרן ובניו קאי אבל העשה גם על היחיד הוא אלא שאי אפשר לו לקרותו דאי יקרא אותו בשם כהנים הוא מבזה אותו כאלו אינו ראוי ואנן מחוייבין לכבדו ואם קורא אותו בלשון יחיד כהן משמע שמצד עצמו הוא ברכתו וחיובו ולכך ליחיד אינו קורא וממילא לפי הסברא ו כשאינו קורא ליחיד אין לו עליו מ"ע לברך:
ומה שאמר הירושלמי והביאו התוס' בסוטה שם דרשאי כהן לטמאות כדי לישא כפיו ויש לכאורה ראי' לפי' הראשון דבחד אפי' בלי קריאה איכא מ"ע מיהו אין ראי' דאיכ"ל דירושלמי ס"ל כמ"ש השיבולי לקט הובא במג"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דוחה ל"ת אפי' אינו בעידנא ולמ"ד בכהן אחד ליכא מצוה מיירי באיתא שם כהן אחד לצרף עמו או מיירי בב':
והנה תוס' פ' כל כתבי כתבו לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן וכבר תמהו על זה מהא דאמרי' בכתובות דף כ"ד ע"ב דעובר בעשה דאמור אל אהרן ואל בניו כה תברכו וכבר הקשה כן בש"ע רסי' קכ"ח ועיי"ש במג"א סק"א. ולענ"ד למ"ד מצות צריכות כוונה ואם עשה בלא כוונה לא יצא והוי כאילו לא עשה א"כ חל מצוה על הכהנים לברך את ישראל ולעשות דווקא בכוונה ואם לא כוונו לקיים המצוה לא עשו המצוה ואיסור לזר ילפי' לאי הבא מכלל עשה כהנים נצטוו אבל לישראל אסור וא"כ אין יכולין לדייק אלא דוגמא שיש בכהן מצוה אסור לזר וא"כ אם אינו מכווין לשם מצוה למ"ד מצות צריכות כוונה אינו נאסר לזר וזה כוונת התוס' בפ' כל כתבי ששם קאי לר' יוסי דס"ל בפסחים קי"ד ובר"ה כ"ט דמצות צריכות כוונה וממילא בעלי' בלי כוונה אין כאן איסור אבל בכתובות דף כ"ד מיירי בעלי' לשם מצות דוכן בכה"ג בוודאי שפיר קאמר ר' יוסי דעובר בעשה כנלע"ד:
ומה שהקשה על התוס' סוטה דכ' דנשיאת כפים מיושב אפי' בדיעבד פסול דאיתקש לעבודה והקשה הא מסקי' במס' תענית דאסמכתא בעלמא הוא עיי"ש שתי' תירוץ יפה מאוד מיהו לענ"ד בלא"ה כיון דבחד קרא דפ' עקב כתיב לעמוד לשרת ולברך וגו' גילה קרא דרק לענין עמידה איתקש כמו דאמרי' בבכורות דף י"ב ע"ב לענין היקש פטר חמור לבכור אדם מדכתיב אך פדה תפדה אמרי' רק לפדי' אתקש ולא לדבר אחר:
מצוה שפ
מ"ע קמ"ט
מ"ע שישאו הכהנים את הארון בכתף שנאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. ולדעת הרמב"ם במנין המצות מצוה ל"ד דלדורות נשתנה זה המצוה דמעיקרא הי' ללווים ועתה היא לכהנים ורמב"ן בשורש ב' השיג עליו דלא נשתנה עיי"ש. ולענ"ד גם הרמב"ם מודה דלא נשתנה ממש אלא הרי גם הרמב"ן מודה דבירדן וביריחו וכיוצא בזה הי' המצוה על הכהנים כדי שיתעלה המעשה ויעשה הנס על ידי כהנים המקודשים טפי ואמרי' בעלמא התורה מתכבדת באנשים גדולים וא"כ נראה דזה מהידור מצוה שישאו הכהנים את הארון ובמדבר לא הי' אפשר ועיי' ברש"י ר"פ לולב הגדול דסובר משום ואנוהו אפי' בדיעבד פסיל ועיי' שם בכ"ת וביתר ביאור בחדושי מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל שם שביאר היטב והביא פלוגתא דרב אחא בר יעקב בגיטין כ' דלדידי' לרבנן אפי' בדיעבד פוסל ומעכב וא"כ נראה דמשום באנוהו דעת הרמב"ם המצוה דווקא על הכהנים משום דבעי ואנוהו אבל בוודאי גם האידנא אי ליכא כהנים המצוה על הלוים: