מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת שלח לך · מצוה שפז
מ"ע קנ"ד
מ"ע לעשות ציצית על כנפי בגדיהם שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. וקייל דציצית חובת גברא ובגד צמר או פשתי' חייב מה"ת ואינך בגדי' מדרבנן ומדסמוך כלאי' למצות ציצית ילפי' דעשה דוחה ל"ת ושרי כלאי' בציצית ותוס' ביבמות דף ד' ע"ב ד"ה ואמר הקשו דמנ"ל זה דילמא כוונת הסמיכות ללמד שיעשו ציצית בלי קשירה עיי"ש מה שתי' ורש"י בפ' התכלת דף ל"ט פי' על הא דאמרי' שם דמכאן מוכח קשר עליון דאורייתא היינו דהלמ"ס הי' שצריך לעשות קשר עליון ול"ק קושי' התוס':
והנה המג"א בסי' י"א הקשה על בעל העיטור דסובר דבעינן ב' נקבי' איך קאמר הש"ס דאי קשר עליון לאו דאורייתא הא תוכף תכיפה אחת אינו חיבור הא הוי ב' תכיפות עיי"ש ולענ"ד נראה ליישב דהנה טעמו דבעל העיטור אינו ברור עיי' בב"י שם ולענ"ד נראה לבאר דבריו דהא אמרי' במנחות שם אם נתנה על הקרן פסול דבעי נתינה על הכנף דקרן לא מקרי כנף אלא צריך לעשותם למעלה מקשר גודל מהקרן ולא יגבי' למעלה מג' אצבעות דשוב לא מקרי כנף וכוונת ועשו להם ציצית דקרא יש לפרש בב' אנפין או ועשו היינו התלי' או הקשירה וזה תלי' אי קשר עליון דאורייתא או לאו דאורייתא אי דאורייתא מסתמא ועשו היינו הקשירה ועשו לשון כפי' ודוחק כעין מעשין לפאלות או מקרא ועשו דדי וגו' אבל אי לאו דאורייתא הקשר א"כ א"כ ועשו היינו התלי':
ועפי"ז יתברר הטעם דבעל העיטור דסובר ועשו היינו הקשירה דזה עיקר המצוה וא"כ אם עושה חד נקב ותוחב בו חוטין וקושר אותם למטה היינו מתחת הקרן והקרא אמר ועשו על כנפי בגדיהם ולא על הקרן לכך עכ"ח ס"ל דצריך לעשות ב' נקבי' למעלה מקשר גודל ושם יקשור אותם והוי שפיר הקשירה בכנף וא"ש טעמו דבעל העיטור וא"כ מבורר דזה רק לפי האמת דקשר דאורייתא אבל אי הוי אמרי' לאו דאורייתא ועשו היינו הנתינה ותליית החוטין מהיכא תיתי דאיצטרך ב' נקבי' וא"כ זה כוונת הש"ס במנחות עכ"ח קשר עליון דאורייתא וממילא צריך ב' נקבים והוי באמת ב' תכיפות ונעשה כלאי' לכל הדיעות וכמ"ש המג"א שם דאי לאו דאורייתא א"כ ועשו היינו נתינת חוטין וממילא לא בעינן רק נקב אחד וקיי"ל לכ"ע תכיפה אחת אינו חיבור ומיושב היטב קושי' מג"א על בעל העיטור. והנה הרמב"ם פסק והובא באו"ח סי' י"ד סעי' ב' דתלי' לא בעי לשמה וכ' הב"י ראי' להרמב"ם מדאיצטרך בני ישראל ועשו להם למעט גוים ואי בעינן לשמה תיפוק לי' דלאו בני לשמה והיינו להרמב"ם לשיטתי' בסי' י"א וי"ג דבגוי לא ימהני עע"ג ולכאורה קשה מנ"ל זה הרי הא דגוי לא עביד לשמה היינו משום דגוי אדעתא דנפשי' קעביד ולכאורה דהיינו בגוי גדול אבל בקטן דלית לי' עדיין דעת עצמו מהני מה"ת אפי' בגוי עע"ג כמו דמהני בקטן דעלמא אפי' בגט גדול עע"ג כדאיתא בגיטין כ"ג דעושה אדעתא דגדול מיהו יש ליישב למצוה אחרת אבל מ"מ פסח עצמו מוכח אפי' מטא זמני' רשאי לטמאות ועוסק במצוה פטור ממצוה מקרא דכי יהי' טמא לנפש כפי' התוס' שהביא הריטב"א ומיושב שפיר קושי' התוס':
והנה הרמב"ם מחלק בין טומאה שהנזיר מגלח לאין מגלח ובין טומאת מת לטומאת שרץ וכן טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אם טבל בע"פ ובט"ו אם טבל לאחר שהי' זה עליו שוחטין עליו אבל בטומאת מת שהסיר מגלח אפי' טבל לאחר הזאה אין שוחטין עליו עיי"ש והראב"ד בפ"ו מקרבן פסח השיג עליו והקשה א"כ מנ"ל לרב ללמוד טמא שרץ מטמא מת כיון דיש חילוק עיי"ש ולי נראה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ז דנזירות דהא דאין הנזיר מגלח יליף לה מדלא כתיב לא יטמא לנפש דמשמע ככל טומאות אלא כתיב וכי ימות מת עליו מוכח דמחלקי' בין עיקרו של מת [ומ"ש פ"ג מט"מ שכל טומאה שאין הנזיר מגלח היא טומאה דרבנן כבר כתבו דלאו דווקא דהרי כלים שנגעו בכלים שנגעו במת שכ' בפ"ה ה"ה שהוא דאורייתא ואפ"ה אין הנזיר מגלח] וא"כ גם בכאן גבי אנשים אשר היו טמאים כתיב טמאים לנפש אדם משמע שנטמאו בגוף המת אבל בפ' דאיש איש כי יהי' טמא לנפש משמע לפי סברת הרמב"ם הנ"ל גם טומאה שאין הנזיר מגלח לטומאה שאין הנזיר מגלח יש לומר דקיל מטומאת שרץ דהרי בטומאה שאין הנזיר מגלח כ' הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש דאין חייבין עליו על ביאת מקדש ובטומאת שרץ חייב על ביאת המקדש. ונהי דיש גם לטומאת מת אפי' אין מגלח עלי' חומרא דבעי הזאה ג' וזי"ן כדפריך בפסחים דף ס"ז מ"מ הא קרא מיירי בכל טמא אפי' לאחר הזאה כיון דרב סובר דמיירי אפי' בחל שביעי שלו הה"ד מיירי גם לאחר הזאה ואז ראוי שיהי' האי טומאה קילא מטומאת שרץ ושפיר ילף רב מיני' הה"ד לטמא שרץ. ובזה מיושב מה שדקדק הצל"ח דלמה לא יליף רב מן אנשים טמאים דכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא משמע טפי דמיירי בזי"ן ולהנ"ל א"ש שם כתיב לנפש אדם משמע מת עצמו וזה חמור וליכא למילף שרץ מיני' ולכך מביא דסתם טמא לנפש ועפי"ז ראי' להרמב"ם דיש לחלק בין טומאת מת שהנזיר מגלח חמירא דאפי' לאחר טבילה אין שוחטין עליו משא"כ בשרץ כנלע"ד ודו"ק: