מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת פינחס · מצוה תי
ל"ת ר"מ
ל"ת שלא להמית רוצח עד עמדו למשפט שנאמר לא יומת הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ככה ילפי' במכילתא וכך דרוש לה ר"ע במכות דף י"ב ע"ב ושם במכות גרסי' עד עמדו לפני ב"ד אחר ומטעם זה הקשו תוס' בר"ה ריש פ' ראוהו ב"ד דף כ"ו בד"ה דרחמנא על הש"ס דר"ה דיליף לה לר"ע ממקרא אחר דאין עד הרואה נעשה דיין משום דבעינן ושפטו העדה והצילו וכיון דראו דהרג לא חזי' לי' זכותי' ובס' טורי אבן כ' דדרש דמכות אין לו ענין לדרש דמס' ר"ה דבמכות ילפי' כמכילתא הנ"ל דאין הב"ד רשאין להורגו עד שישפטו על המעשה ההיא בב"ד אבל אכתי אפשר שאותם שראו ילכו וישפטו עליו לכך איצטרך לר"ע מקרא דשפטו והצילו ואי מקרא דשפטו והצילו איכ"ל דזה דוקא בראו בלילה דלא שייך לא תהי' שמיעה גדולה מראי' וכיון דבעינן עדות צריך ושפטו והצילו אבל בראו ביום הו"א דרשאין להורגו מיד ולא תהי' שמיעה גדולה מראי' וא"ש דאיצטרך תרווי'. אלא דקשיא ע"ז דשם במכות נקט מקרא דעד עמדו דצריך להעמידו לפני ב"ד אחר וא"כ משמע דגם זה נוכל ללמוד מהאי קרא וקשיא קושי' התוס' הנ"ל עיי"ש שכ' דלא גרסי' זה במכות ודחק בזה עיי"ש. ולי נראה דלר"ש דדרש בעלמא טעמא דקרא א"כ איכ"ל מסברא טעמא דקרא משום ושפטו העדה והצילו וכעין שכ' הטעם בס' החינוך ולדידי' מקרא זה דעד עמדו נוכל לילף דבעינן ב"ד אחר ולכך נקט במכות דף י"ב דבעינן ב"ד אחר דר"ש תלמיד ר"ע אבל לר"י דסובר בעלמא לא דרשי' טעמא דקרא אינו מוכח מעד עמדו לפני העדה דבעינן ב"ד אחר ולדידי' איצטרך שם בר"ה לילף דין הזה מקרא דשפטו העדה והצילו. ועפי"ז מיושב הרמב"ם מקישי' הלח"מ בפ"ה מעדות דין ט' שהקשה עליו דהרמב"ם פסק שם לפמ"ש הכ"מ דלא כר"ע אלא כר"י דמקצתן נעשין עדים ואפ"ה מוכח מפ"ה מרוצח דדרש מעד עמדו כר"ע ולהנ"ל א"ש דהרמב"ם בפ"ג ממלוה פסק דלא כר"ש דלא דרשי' טעמא דקרא וא"כ אין ב' דינים תלוים זה בזה. ובחידושי לב"ק דף צ' כתבתי תי' אחר:
והנה הלח"מ פ"ה מעדות דין ט' כ' לדעת הרמב"ם אפי' ראו ביום בעי' דוקא הגדה והיינו כתי' אבע"א בב"ק דף צ' ע"ב דלעולם בעי' הגדה ולענ"ד קשה דאי' בעינן הגדה א"כ לא משכחת לה הא דאמר רבא בסנהדרין דף ע"ח ע"א טריפה שהרג בפני ב"ד הורגין אותו וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מרוצח דין ט' וכ' תוס' שם דעכ"ח מיירי בראו ביום דאי בעי' הגדה ועדות הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואי סק"ד דהרמב"ם סובר בעי' הגדה איך אפשר שפסק הא דרבא וצע"ג על הלח"מ. והנה לכאורה מהא דרבא מוכח דלא קיי"ל כר"ע אלא כר"ט דלא אמרי' תו לא חזי לי' זכותי' וכן כ' בטורי אבן שם ובזה הי' מיושב קושי' הכ"מ והלח"מ פ"ה מעדות למה פסק הרמב"ם כר"ט ולא כר"ע אבל באמת לא נלע"ד כן אלא דהא דרבא בטריפה שהרג בפני ב"ד חייב א"ש גם לר"ע דר"ע קאי היכא דבעי' עדות בעי' נמי עדה שופטת ועדה מצלת אבל בראו ביום והורגין אותו בלי ערות משום דבעי' ובערת הרע מקרבך נהי שצריך שיעמוד לפני העדה מקרא הנ"ל אבל לא בעי' עדה שופטת ועדה עכלת והורגין אותו אפי' לר"ע כן הי' נלע"ד לולי שטורי אבן לא כ' כן:
שוב ראיתי בריטב"א במכות שם שהקשה כנ"ל ותי' כיון דאי אפשר בענין אחר לדון שאני ואין דנין אפשר משאי אפשר דהרי מ"ע מה"ת לבער הרע ולפי"ז יש ליישב גם דברי הלח"מ פ"ה מעדות דין ט' מקושי' הנ"ל דנהי דבעלמא בעי' דוקא הגדה כיון דאי אפשר שאני. ועפי"ז אמרתי ליישב דברי הה"מ בפ"י מנזקי ממון דין זי"ן שכ' ליישב הרמב"ם שם מקישי' הראב"ד דנראה מדבריו דשור טריפה שראו ב"ד בעצמם שהרג אין הורגין אותו וכ' המ"מ הטעם דבערת לא כתיב בבהמה והקשו עליו דמבואר בריש פ' שלוח הקן דבערת גם בבהמה ועוף איכא ואמרתי הרי באמת לא כתיב בבהמה ועוף בערת אלא דיליף מאדם במה מצינו וקיי"ל מחידוש לא ילפי' וכיון דהאי דין דב"ד בעצמם ידונו הוי חידוש דהא בעי' הגדה ולכך לענין זה לא ילפי' מאדם ומיושב דברי המ"מ. ובמקום אחר כתבתי ליישב עוד באופן אחר ודוק: