אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת פינחס

פרשת חקת

מצוה תא

מ"ע קס"ג

מ"ע לדון דין נחלות שנאמר איש כי ימות ובין אין לו והעברתם את נחלתו לבתי וכו'. וכ' החינוך דמדברי הרמב"ם נראה דעיקר האזהרה אינה אלא על הב"ד שידונו בדין הנחלה והמעיי"ח כ' שכן משמע לשון הגמרא שאורעה כל הפרשה להיות דין. ולענ"ד אדרבה מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות דין א' דכל ענין ירושה מקרי דין ומשפט ולכך אין האב יכול להתנות על מה שכתוב בתורה לומר פלוני לא ירשני ולכך קרא לי' דין נחלות וכ"נ מדברי הרמב"ם במנין המצות מצוה רמ"ח. וכוונת הרמב"ם בזה נראה דקרא מבאר דהירושה ממילא קאתי' כעין שאמרו ספ"ק דמגילה דאם פוסקין גדולה פוסקים לו ולזרעו אחריו והוי כעין נכסי לך ואחריך לזרעך ואדם אין לו הפסק דבן נתח מאב וחלק מאביו וכן בן הבן חלק ממנו ואם מת האב שהוא עיקר ושורשי ממילא נשאר לחלק ממנו והיינו זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות ואין בן הבן יורש מכח דאביו שהוא בן המת יורש בקבר וממנו ממשמש אליו אלא שהבן הבן מצד עצמו יורש וכדאמרי' בב"ב דף קנ"ט ע"א אנא מכח אבא דאבי' קאתינא וכל זה מובן דא"ש דיוצאי חלציו יורשין אבל הא דאב ואבי אביו הדורות שלמעלה ממנו יורשין אין לומר טעם הנ"ל ונראה ג"כ להסביר דברא מזכה אבא ולפי"ז הטובה שנתן הי"ת לבנו גם לאביו חלק בו שעי"ז יוכל לזכות אותו טפי וכן לאבי אביו עד למעלה וכיון שיש לדורות שלמעלה ממנו חלק בנכסיו בחייו אם מת בעל נכסים ולא נשאר זרע ונתח ממנו אז יורש מי שהי' לו חלק ואחיזה בנכסי המת ולא נעשו נכסיו הפקר ומטעם זה נראה דגם אבי אביו יורש ממנו בלי משמוש שנימא שאביו יורש בקבר וממנו יורש אבי אביו אלא הוא עצמו יורש כמו בן הבן ולעולם המשמוש למעלה או למטה אבל מן הצדדים אין כאן משמוש וירושה שאין להם שייכות להמת וכ"כ הרמב"ן בחומש והאחין רק מכח אבי המת יורשין שאביו יורש בקבר ונראה דרק חד פעם יורש בקבר אמרי' אבל לא ב' פעמים ולכך אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כדאיתא בב"ב דף קי"ד ע"ב משום דאז צריך לומר ב"פ יורש בקבר הבן יורש בקבר וממנו אביו יורש בקבר להנחיל לבניו שהם לו אחין מן האב דב"פ יורש בקבר לא אמרי' והא דאחי אביו יורשין היינו כמ"ש למעלה דאבי אביו וכן כל הדורות עד למעלה אלא שקרוב קרוב קודם הם יורשין מצד עצמם והם יורשין בקבר להנחיל לבניהם ובזה מיושב קושי' התוס' בב"ב ר"פ יש נוחלין דף ק"ח ד"ה ואחין דלהנ"ל קמ"ל טובא דאחי אביו יורשין מצד אביהם שהוא אבי אביהם של המת והיינו דקמ"ל דרק חד משמוש אמרי' ואין הבן יורש אמו בקבר כן נ"מ אם אסר המת נכסיו על אבי אביו ובניו דאדם אוסר כל זמן דלא אפסקי' אחר אוסר על יורשיו עיי' נדרים מ"ז וכן נ"מ לענין אם אביו מכר כדאיתא בב"ב קנ"ט הנ"ל וכ"כ המהר"ם שיף שם ריש פ' יש נוחלין אלא שהוא ס"ל דאחין מצד עצמם יורשין וכבר כתבתי דהרמב"ן בחומש לא כ' כן והנלע"ד כתבתי. ועפ"י הסברא הנ"ל מובן דהבן ראוי לירש מכח ב' סברות אחד שהוא נתח מאביו וגם שיכול לזכות אביו ויש לאביו עדיין חלק משא"כ הבת היא נתח אבל לענין לזכות אשה סתמא רשות בעלה עלי' ובזה מובן למה בן קודם:

והנה על הרמב"ם הנ"ל שכ' בפ"ו מנחלות דלכך אינו יכול לומר דלא ירשנו בנו הוא דהכתוב קראו משפט קשה דהרי בב"ב קכ"ו ע"ב אמרו הטעם משום דלא מחיל. ונלע"ד ליישב דהנה הרשב"א בכתובות דף נ"ו ע"א כ' טעמא דר"י דבדבר שבממון תנאי קיים אפי' מתנה על מה שכתוב בתורה הוא משום דמפרשי' לשונו ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות הכוונה לר"י ע"מ שתמחול ולר"מ הכוונה ע"מ שאין לה דין כתובה וכבר כתבתי בחידושי כתובות שם דאע"ג דר"מ סובר בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה והי' ראוי לתקן דבריו מ"מ כל חד לטעמי' דר"מ דס"ל דבעי תנאי כפול ולא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דבאיסור אמרי' ומוכח מדבריו ההן אפ"ה לא אלים כמו אלו פי' בהדי' ה"נ אע"ג דמפרשי' ע"מ למחול מ"מ לא פירש כן אבל ר"י דסובר דסגי במכלל לאו והוי כפירש ה"נ חשוב הכא אע"ג דלא פירש ע"מ למחול כאילו פירש והקשתי ע"ז דליפ"ז קשיא הלכתא אהלכתא דהרי הרמב"ם פ"ו מאישות פסק כר"מ דבעינן ת"כ וכאן פסק כר"י ונהי דשם תרצתי דהרמב"ם לשיטתי' ס"ל בעל מנת לא בעי' דיני תנא"כ משא"כ ר"מ עצמו סובר אפי' במעכשיו בעי' ת"כ וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בקדושין דף ס"א אמנם קשיא לן הא דס"ל לשמואל בב"מ כ"א בע"מ שאין לך עלי אונאה ס"ל כר"י דתנאי קיים ושמואל ס"ל לדעת הרמב"ם בגיטין ע"ה דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ וכו' דבעי ת"כ וס"ל כר"מ והמ"ל בפ"ו מאישות ה"א בד"ה ואם חסר כ' דאיכ"ל בתנאי דלשעבר דמיד בשעת התנאי ספק אם חל המעשה בעי תנאי כפול וא"כ הה"ד בע"מ שאין לך עלי אונאה וכיון דבכה"ג בעי' שיפרש הכל בפירש והיא לא פי' ע"מ שימחול ואפ"ה מהני תנאי וקשיא קושי' הנ"ל:

ונראה מכאן ראי' לדעת הקצות חושן בסי' ר"ט סעיף ח' שכ' להוכיח דאינו מוכרח לפרש כרשב"א אלא מ"ד בדבר שבממון תנאי קיים היינו דבממון יכיל האדם לעשות כחפצו ולשון מחילה שאמרו לא ידע דמחיל לאו דווקא דמחיל בתורת מחילה אלא דאינה רוצה כלל דבר ההוא דגבי ממון יכול לומר אי אפשי בתקנה ובדין ההוא וא"כ א"ש הא דאמרי' בב"ב קכ"ו הטעם דלא מחיל היינו לר"י לשיטתי' איכ"ל דטעמי' כמ"ש הרשב"א דאפושי פלוגתא לא מפשי' כיון דלר"מ עכ"ח לא מצי לומר אי אפשי וגם לא חשוב מחילה די דנימא טעמי' דר"י משום מחילה וכפי' הרשב"א וממילא לא ירשנו בני דאינו מוחל לא מהני אבל לדידן דקיי"ל כשמואל בב"מ נ"א א"כ עכ"ח ס"ל אליבא דר"י דס"ל דמצי לומר אי אפשי אפי' בדאורייתא בממון וא"כ קשיא נימא דגם באומר לא ירשני יועיל ולכך איצטרך טעם אחר כמ"ש הרמב"ם דנחלות מקרי דין ושכך הדין ואין הדבר תלוי במנחיל ומפרש הרמב"ם כן מה שאמרו בב"ב קי"ג אורעה כל הפרשה להיות דין ולכך במצוה בפני ג' הוי כמו התחילו בדין ואינם יכולין לסלקם וכפי' התוס' שם והיינו ביום כדכתיב ביום הנחילו וא"ש הכל וממילא מבואר דמצוה זו על כל המנחילין נאמר ולא על הב"ד לחודא כך נלע"ד:

והנה האב שנוחל אינו מבואר בקרא אם אמנם שסברא הוא וכמ"ש הרמב"ן בחומש וכמו שהסברתי לעיל וכיון דמסברא לא בעי קרא כדאמרי' בעלמא ל"ל קרא סברא הוא ואפ"ה מצאו חכז"ל סמך גם מקרא ואמרו בב"ב ק"ט דיליף מונתתם את נחלתו לשארו והיינו אב כדכתיב כי שאר אביך הוא ודרש הזה הוא תמוה ועיי' בתוי"ט ר"פ יש נוחלין בזה ודברי הרשב"ם שם דף ק"ח ע"ב שארו זה האב פי' דכתיב שאר אביך וכתיב כי אם לשארו וזה יותר תימה דכי אם לשארו קאי על האם כדכתיב כי אם לשארו לאמו ולאביו מיהו דברי הרשב"ם יש ליישב דבא ליישב דלכאורה קשה איך נקרא אביו שארו דשאר משמע לשון שיור ושארית ואביו שהוא עיקר איך שייך לקרוא שארו בשלמא שאר אביך הוא קאי על אחות אביו אבל על אביו לא א"ש ע"ז מביא הרשב"ם דמצינו כן בהדיא בקרא כי אם לשארו לאביו וכו' אבל גוף הדרש הוא תימה ונראה דחכז"ל פירשו דאם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו היינו לאחות אביו דנקראת שאר אביך דאח קידם לאחות ולגוף הדין דאח קידם לאחות לא צריך דכבר ילפי' זה בספרי ובב"ב קי"ד ע"ב וגם לשון שאר קשה ניהו דמצינו דאחות אביו מקרי שאר כדילפי' בגז"ש כי שאר אביך היא למה שינה שמה ולא כ' בפירש וגם לשון שארו הכינוי של הוי"ו היא מיותר ויכול לכתוב שאר הקרוב אליו וגם ס"ל דלשון לאביו לאו דווקא אבי המת דגם אבי אביו ואבי אבי אביו מקרי אביו דבני בנים הרי הם כבנים אלא דהדין קרוב קרוב קודם והאב הקרוב טפי הוא קודם וא"כ מקרא דנתתם את נחלתו לאחי אביו ידענו דגם למעלה מהם לאחי אבי אביו ינתן אם אין אחי אביו הראשון ולכך פירשו דכינוי שארו קאי על אביו והפי' דינתן לאחות אביו וממילא כיון דכינוי שארו קאי על אביו גם נחלתו קאי על אביו דהיינו שהי' ראוי להיות נחלתו יותן לשארו אחותו וא"כ מבואר בקרא דהאב יורש וכיון דאביו כולל גם אבי אביו ואכתי לא נדע אם לאחות אביו או לאחות אבי אביו לכך מסיים כאן הקרוב אליו ממשפחתו ואליו קאי על המת וקמ"ל דעל אביו הקרוב לו יותר יותן הדבר לשארו כנלע"ד לפרש הקרא וא"ש דמבואר בקרא עפ"י הדרש דהאב יורש:

ובזה נוכל ג"כ להבין איך למדו מכאן דהבעל יורש את אשתו משום דהפסיק מסיים וירש אותה והוא מיותר לגמרי ולכך דרשו חכז"ל דקמ"ל קרא אפי' אם יש לאחות אביו בעל והיינו וירש אותה ורמז על שארו דהשאר יורש אותה ויבוא ליד איש נכרי אפ"ה ינתן לאחות אביו ובזה א"ש דבספרי דרש רק מיתורא דוירש אותה ובב"ב קי"א ע"ב אפסקי לקרא בסכינא חריפא עיי"ש ולהנ"ל א"ש דתנא דספרי מפרש כמאן דנפקא לי' בדף ק"ט אב משארו ואידך איכ"ל דיליף אב מהעברתם כנלע"ד, וכל דברי חכז"ל קיימים:

והנה דעת הרמב"ם מצוה רמ"ח הנ"ל דבכלל מצוה זו הוא ליתן לבכור פי שנים וקרא דלא יוכל לבכר עכ"ח מפרש הרמב"ם שאין לו כח וכ"נ פשטות לשון הש"ס בב"ב דף ק"ל דהואיל וכתיב ביום הנחילו שיכול לנחול חלק הפשוט לבן אחר לריב"ב קמ"ל דאינו יוכל אבל הרמב"ן במנין המצוה מ"ב כ' שהרמב"ם שכח למנות לאו דלא יוכל לבכר ומ"ע כי את הבכור בן השנואה יכיר וכן הוא בספרי ומעיי"ח כ' ראי' לרמב"ם אליבא דרבא דאי עביד לא מהני אי לא יבכר הוא לאו ל"ל לכתב לא יוכל דלא מהני תיפוק לי' משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דלא מהני ועוד מש"ס דבב"ב ק"ל הנ"ל מכח קושי' התוס' שם בד"ה האי דהו"מ להקשות לאביי ולטעמך מ"ט דרבנן, ובס' קצות החושן סי' רפ"א הקשה על מ"ש הרמב"ן דאיכא מ"ע דיכיר א"כ מאי פרך בב"ב קכ"ז ע"ב לרבנן יכיר ל"ל הא איצטרך למ"ע ולי הי' קשה עוד דהא איצטרך על הא דדרשי' בב"ב קמ"ב ע"ב דבכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים משום דכתיב יכיר וא"כ איצטרך יכיר ושוב מצאתי שתוס' בבכורות מ"ו ע"ב ד"ה מאי הקשו כן ותי' דלשון יכיר משמע שיש כח בהכרת אב ולרבנן מאי נ"מ ותי' זה צריך ביאור ונראה לבאר עפ"י מ"ש הרמב"ן הנ"ל הספרי דלא יוכל לבכר כולל ב' דברים שאינו רשאי ושאינו מועיל מדלא כתיב לא יבכר לחודא וכתיב גם לא יוכל אשמעי' תרתי וממילא גם סיפא דקרא דבכור בן השנואה יכיר קמ"ל ב' דברים דמועיל ומחוייב להכיר דאל"כ הוי לי' למנקט בהיפך בכור בן השנואה יכיר ולא יוכל לבכר אלא וודאי דגם סיפא דקרא ארישא קאי דמחוייב להכיר ומועיל וא"כ שפיר כ' התוס' דמקרא משמע דמועיל הכרתו ופריך לרבנן מאי מועיל וא"כ מיושב קושי' קצות החושן דאי רק למ"ע לכתוב מעיקרא בכור בן השנואה יכיר כדרך דכתיב גבי מעקה ועשית מעקה לגגך ולא תשים ועיי' ברמב"ן בקדושין דף ל"ד רע"א שביאר שם נ"מ בזה:

וגם ראיות המעיי"ח הנ"ל לענ"ד אין ראי' דהרי בלשון מתנה יוכל לחלק באופן שירצה ואין הנתינה מצד עצמה אסור אלא מה שאמר לשון ירושה וכיון דאין הדבר מצד עצמו אסור כ' הסמ"ע בסי' ר"ח דגם רבא מודה דמהני ואיצטרך לא יוכל לבכר דאפ"ה לא מהני והנה לפמ"ש הקצות החושן בסי' רפ"א סעיף זי"ן דגבי בכור אפי' בלשון לא יטול דהוי לשון מתנה הוי מתנה עמשכ"ב דחלק בכורה מתנה קרי' רחמנא כדאיתא בב"ב קכ"ד ע"ב ונהי שכ' שם דאם אמר לא יטול הבכור פי שנים אלא פלוני יטול זכה פלוני לא הבנתי כיון דראשית דבריו נתבטל ממילא נתבטל סוף דבריו שהרי הסוף נמשך על התחילה בוודאי אם אמר רק פלוני יטול פי שנים אע"ג שאינו בכור א"ש דין של קצות החושן אבל בלשון הנ"ל לא הבנתי. ולפי"ז יש חילוק בין חלק פשוט אפי' לרבנן לחלק בכור דגבי בכור לא מהני אם אומר לא יטול פלוני בכור פי שנים אלא פלוני יטול אבל בחלק פשיטות אפי' לרבנן אם אמר לא יטול פלוני בני אלא פלוני יטול הכל מהני וא"כ מאי פריך אביי דתיפוק לי' מלא יוכל לבכר הא מהתם מוכח רק בלשון מתנה מהני ואיצטרך לריב"ב ביום הנחילו ללמד דאפי' בלשון ירושה מהני ונראה כיון דרבא ס"ל בב"ב קכ"ד ע"ב דאם עשה כדברי רבי עשה דהבכור נוטל בשבח ועכ"ח דסובר דדרשי' פי שנים דחלק בכורה ג"כ דינו כירושה וכן ס"ל בדף קכ"ו רע"ב דלא עשה ולא כלום דחלק בכורה כירושה הוא ועכ"ח לא יטול הוי לשון ירושה דשלילה של לא יטול כולל כל נטילה ושפיר מקשי אביי לרבא לשיטתי' אבל אביי לטעמי' אליבא דרבנן ל"ק לי' דאיכ"ל דבכור גרע דאפי' בלשון מתנה אינו מועיל משא"כ בפשוט מועיל בלשון מתנה אבל בלשון ירושה איכ"ל דאינו מועיל:

מצוה תב

מ"ע קס"ד

מ"ע להקריב שני קרבנות תמידין בכל יום אחד בבוקר ואחד בערב שנאמר שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. והרמב"ן מנה זה לב' מצות עשה תמיד של שחר למ"ע בפ"ע ותמיד של בין הערביים למ"ע בפ"ע ולר"ע בחגיגה וי"ו גם במדבר נתחייבו והקריבו שבט לוי את קרבן התמיד וישראל לא הי' יכולים להקריב משום שהיו נזופים ומסוגי' זו נראה מבואר שהיו נזופים מחטא העגל וקשה על תוס' יבמות דף ע"ב ד"ה נזופין הקשו על רש"י שפי' שהי' נזופים מעגל והמ"ל רפ"א מתמידין ומוספין שהקשה דהרי במ"ק דף ט"ו ע"ב אמרי' דישראל שלחו קרבנותיהם כל זמן שהי' במדבר אע"ג שהי' כמנודין והטורי אבן כ' דתלי' בפלוגתא דר"ע לטעמי' דסובר בחולין י"ו דבשר תאוה לא אחסר אבל במ"ק קאי לר' ישמעאל דבשר תאוה אחסר והוכרחו להביא כל מה שרצו לשחוט לעזרה ולהרמב"ם בפ"ד משחיטה דין י"ז אין תי' זה מספיק דלדידי' גם ר"ע סובר בשר תאוה אתסר אם רצו לשחוט וע"ז קאי קרא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מביאת מקדש דין י"א דמנודה אם הקריבו עליו הורצה וכ' הכ"מ טעמי' משום דחזי' במנודה לשמים דשלחו אע"ג דפסק הרמב"ם בפ"ד משחיטה כר"ע וקשיא לט"א הנ"ל מיהו לענ"ד דברי הכ"מ אינם מוכרחים דאיכ"ל דלכך הורצה דדיני מנודה הם רק מדרבנן וכמ"ש הריב"ש בתשובה ופסקו בש"ע יו"ד סי' ר"ח סעיף ד' מיהו לענין מנודה לשמים דהיינו שהוא מורחק מה' אם כן לא שייך התקרבות קרבן אצלו ועולה קודם לחטאת כ"ש זה שהוא מורחק ומי ביקש זאת לבוא ליראות פניו הלא בנזיפה כתיב הלא תכלם:

ונראה לי ליישב קושי' המ"ל הנ"ל דודאי אם עומד במרדו על דבר שנתנדה מן השמים בודאי אין מקבלין קרבנות ממנו דאפי' בלי נידוי כתיב זבח רשעים תועבה ועכ"ח מיירי בשב וחוזר בלב שלם אלא דאפ"ה שיעור זמן נידוי עליו בכה"ג איכ"ל דרשאי לשלוח קרבנו דהרי קרוב ה' לנשברי לב ונהי דמחוייב לקבל ענשו אפ"ה די שלא יבוא בעצמו. אמנם כבר כתבתי בחידושי בב"ק ק"י דאמרו שם על חולה וטמא שאינו יכול למעבד שליח כיון דאיהו לא מצי עביד דקשיא ע"ז דאמרי' ערל וטמא משלחין קרבנותיהם וצ"ל משום דכהנים שלוחא דרחמנא אלא דאכתי קשה לפמ"ש האחרונים דגבי שחיטה הם שלוחא דידן איך ישלחו קרבנותיהן וצ"ל וכי כתיב דמצות השחיטה יהי' שלהן כמו בקרבן פסח דכתיב ושחטו אבל בשאר קרבנות מנ"ל שבעינן שהשחיטה נחשבת כמעשה דידי' כיון דהקרבה הוא שלו והדם הוא המכפר והורצה אמנם בקרבן תמיד נראה דבעינן שיהי' מצית שחיטת התמיד לכל ישראל שרק קרבן ציבור דוחה שבת ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרי' בפסחים דף ס"ג לר"י גם שוחט התמיד על חמץ חייב משמע דגם שחיטת התמיד בעינן שיהי' לכלם ואע"ג דלא קיי"ל כר"י בזה מיהו במצות שחיטה לא פליגי רבנן עלי' וגם בספרי דרשי' גז"ש במועדו מפסח ועוד מתשמרו ילפי' שישראלים צריכין לעמוד שם וא"כ כיון שהי' ישראל נזופין ולא היו ראוין לשחוט בעצמם גם אחרים לא הי' יכולין לשחוט עבורם ולכך שפיר אמרו לענין תמיד דמכח שהי' נזופין לא הקריבו אבל במ"ק מיירי בקרבן יחיד שפיר אמרו דיכולין לשלוח קרבנותיהם וא"ש כנלע"ד:

והנה רש"י פי' דעולת תמיד העשוי' בהר סיני היינו בימי מלואים ורמב"ן השיג מעולת תמיד דכתיב בפ' תצוה ועיי"ש בראב"ע, ויש ליישב עוד קושי' מ"ל הנ"ל דהרי במנחות מ"ט ע"א אמר ר"ש כל הנאמר בחומש הפקודים הקריבו במדבר וא"כ שפיר הוכיח במ"ק דף ט"ו דזה הי' לר"ש קבלה כמ"ש הרמב"ם שם בפי' המשנה מיהו אפשר לומר דרק שבט לוי הקריבו אלא דקשיא א"כ איך נאמר במועדו ודחי שבת וכן קשיא לן לר"ע הנ"ל וצ"ל דס"ל שבט אחד אקרי קהל ושפיר מקרי קרבן ציבור והנה המג"א בסי' רי"ח כ' דאנן היכא דלא כתיב קהל קיי"ל שבט אחד לא איקרי קהל א"כ מדדחי שבט עכ"ח כל ישראל הקריבו ושפיר הוכיח במ"ק שם ותלי' בפלוגתא אי שבט אחד איקרי קהל. ואפשר דמטעם זה פירש"י בחומש כמ"ד לא הקריבו תמיד במדבר דלדידן ליכא למימר כר"ע ורמב"ן הקשה מדכתיב עולת תמיד וכבר יישב זה הראב"ד בפ' תצוה יעיי"ש ולענ"ד לדעת הרמב"ם בפ"ג מתפילה דין א' שכ' דאע"ג דקיי"ל כר"י דעד ד' שעות אפ"ה אם התפלל לאחר ד' שעות עד חצות יצא אלא שאין לו דין תפילה בזמנה והמפרשים נתקשו בזה. ולענ"ד טעם הרמב"ם עפ"י מה שמבואר בילקוט פ' פנחס דאע"ג שקרבן תמיד של שחר עד ד' שעות אפ"ה ילפי' מריבוי דאת הכבש האחד תעשה מיתורא דתעשה ומיתורא דתקריבו דרש שם דאפי' לא הקריבו בזמנו יצא ושם דרש אפי' לאחר חצות כשר מיהו הזית רענן שם ביאר דהיינו שתמיד של בין הערביים כשר אבל של שחר אפי' בדיעבד אינו כשר אלא עד חצות ומשעה ד' עד חצות הוי כנקרב שלא בזמנו ואפ"ה כשר ואפשר דכשר מתורת תשלומין עד חצות או שבדיעבד נמשך זמנו עד חצות ונ"מ לענין תפילת שחר גבי אונן אם הוא אונן עד לאחר שליש היום דאינו שייך השלמה כיון דהי' פטור בשעת חיובו משא"כ אם נימא דמשך זמנו היא עד חצות בדיעבד ובזה פליגי המג"א בסי' ע"א סק"א סובר דאונן עד חצות חייב ועכ"ח סובר דמשך זמן עד חצות ובס' שערי תשובה שם הביא י"א דאונן לאחר שליש היום פטור וסובר דרק מתורת תשלומין חייב משליש היום עד חצות ונראה דגם בתמיד של שחר סובר כן דרק מתורת תשלומין ריבה אותו מדרש הנ"ל:

ועפ"י הנ"ל יש ליישב קושי' התוס' בזבחים דף פ"ט ע"א ד"ה כל התדיר שהקשו דל"ל קרא דתמידין קודמין למוספין מקרא דאשר לעולת התמיד תיפוק לי' משום דיוקדם דבר שנאמר בו בבוקר ללא נאמר בו אלא ביום ולהנ"ל נראה דנ"מ באם עבר ולא הקריב תמיד של שחר עד לאחר שליש היום ויש ג"כ להקריב מוספין דאז יש להסתפק אי מוסף קודם דזה עדיין לא עבר זמנו כעין דאמרי' באו"ח סי' ק"ח דאם מתפלל תפילה לתשלומין חובת שעתי' קודם או דילמא הכא שאני דזה תדיר וזה אינו תדיר קמ"ל קרא דכל תדיר קודם לשאינו תדיר כנלע"ד. עכ"פ כיון דבילקוט מבואר דאפי' לר"י בדיעבד כשר עד חצות א"כ שפיר מובן דברי הרי"ף והרמב"ם דבדיעבד עד חצות זמן תפילה. ולכאורה הו"א טעם אחר להרי"ף והרמב"ם הנ"ל דאיכ"ל דר"י דסובר עד שליש יום קאי דווקא על שחיטה וזריקה אבל אברים וחלביו מודה דמקריבין אח"כ וכן ראיתי בצל"ח בברכות דף כ"ח מיהו לא נראה כן דהרי בהדי' אמרי' ביומא ל"ג סע"ב על אברי' דיוקדם משום שנאמר בם בבוקר וא"כ עכ"ח בבוקר קאי גם על הקטרה ונהי דכשר להקטיר גם אח"כ ואפי' בלילה חביבה מצוה בשעתא ותוס' בזבחים פ"ט ד"ה כל התדיר כ' כן רק להו"א דבבוקר לא קאי על הקטרה וכן מוכרח לומר לדעת הטו"ז בסי' קל"ב דסובר תפילת י"ח נגד הקטרת אברים ואיך אמרי' בברכות כ"ז דר"י ורבנן פליגי עד אימתי בוקר:

והנה קרבן תמיד עם המנחה והנסכים הכל מצוה אחת ואע"ג שקיי"ל כרבנן בעירוכין י"א דאין השיר מעכב ועיי' בס' כפות תמרים בר"ה דף למ"ד ע"ב דהיינו דאין הנסכים מעכבים אפ"ה נשנה הכל למצוה אחת שזה הכשרו והנה בטור או"ח סי' קל"ב הביא בשם סדר רב עמרם דמפני מה אומרים פיטום הקטורת בשחרית ובערבית והשיר אינו אומרים אלא בשחר מפני שזה מצותו בשחר ובערב וזה אין מצותו אלא בשחר והמג"א שם סק"ד הביא להקשות הא מבואר בר"ה דף למ"ד שקלקלו הלוים בשיר של תמיד בין הערביים שאמרו של חול מבואר דהשיר אמרו גם בערב ועיי"ש במג"א מה שדחק בזה וגם בס' כפות תמרים בר"ה דף למ"ד האריך בזה והנלע"ד לפרש עפ"י הש"ס ביומא דף ל"ד סע"א דת"ק סובר דנסכו רביעית ההין דילמד שחרית משל ערבית דהאי ונסכו רביעית לכבש האחר קאי על של ערבית ורבי אמר דילמד ערבית משל שחרית דס"ל דנסכו רביעית לכבש האחד היינו כבש דכתיב בי' כבש אחד והיינו של שחרית וגוף הפלוגתא אינו מובן וכבר מקשים העולם כן דהרי מבואר בקרא בתמיד של בין הערביים ואת הכבש השני תעשה בין הערביי' כמנחת הבוקר וכנסכו וגו' וראיתי מי שתירץ עפ"י דברי התויו"ט בפ"ט ממנחות מ"ה ד"ה לא הי' נסכים כפולי' שהוכיח דגם השמן מקרי נסכים סתם עי"ש מ"ש ליישב בזה נוסחת התפילה וא"כ איכ"ל דקרא כמנחת הבוקר ונסכו קאי על השמן ועדיין יין לא שמענו ואיצטרך למילף מתמיד של שחר ולענ"ד נראה ליישב עפ"י מה שאמרו במנחות דף נו"ן ע"א דקרא דאת הכבש השני תעשה בין הערביי' קאי לומר שאם לא הקריבו של שחרית אפ"ה יקרבו של בין הערביי' דברישא כתב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה ללמד שאם לא עשה של שחרית לא יעשו של בין הערביים והיינו אם לא נתחנך עדיין אין מחנכין אותו בערב ולכך קמ"ל אידך קרא דאם כבר נתחנך אפי' לא עשה של שחר מקריב בערב ואין מעכבין זה את זה והתיו"ט שם הקשה דגם בפ' תצוה כתיב כן ואיכ"ל דתרתי קמ"ל דאינו מעכב וגם דאין לו תשלומין וכפי' רש"י שם במנחות וא"כ איצטרך תרתי ועכ"פ מבואר דקרא דאת הכבש השני מיירי בלא הקריב תמיד של שחרית ואז מבואר דבעינן נסכים אבל בהקריב תמיד של שחר אינו מבואר דיהי' מביא נסכים לתמיד של בין הערביים ולכך ס"ל לרבי דיליף מבנין אב וממה מצינו מתמיד של שחרית או מהקישא דתרוויי' כתיבי בחד קרא ולפי"ז לרבי נסכי' של תמיד של בין הערביי' אינם כתובין בקרא מפורש אלא דיליף משל שחרית:

ולכאורה נראה דקיי"ל כרבי אע"ג שאין הלכה כרבי מחביריו הא אמרי' ביומא ע' ע"ב דר"א ור"ע ס"ל כוותי' ולפי"ז נראה דזה כוונת רב עמרם דהרי קיי"ל אין אומרים שירה אלא על היין וא"כ בזמן שבהמ"ק קיים ונסכו בערב יין בוודאי אמרו שירה אבל בזה"ז דשיר שפתותינו יהי' תחת ההקרבה ונשלמה פרי' שפתותינו והיינו במאי דמפורש בקרא ואמרי' לי' אבל כיון דנסכי יין דערבית אינם מבוארי' בקרא ולא שייך לומר ונשלמה שפתינו וכיון דאין יין אין שיר והיינו דקאמר דשירה זה מצותו היינו היין גורם מצותו הוא בשחרית ואין מצותו הדין של נסכים אינו מבואר בערבית וממילא לא קיים ונשלמה פרים ולכך אין אומרים במנחה שיר כנלע"ד נכון ליישב דבריו:

ובדרך אגדה אמרתי לפרש פלוגתא דרבי ורבנן הנ"ל עפ"י מה שכ' החובת הלבבות בשער הבחינה דאם אמנם טובת ה' כולל לכל אדם אבל אין אדם מבין וכמה טובות נמנעו מאדם ע"י שאינו מכירם ואם אדם מעיר אותו עליו להכיר יתרונם יגדל שבחם והודאתם למטיב וישיגו בזה תענוג והנאה ואמר שם בפ"ה דאם מסתכל האדם בבחינה בברואיו הם מעידין עד אחדות הבורא והכל אחד אלא קצת נעלם וקצת גלוי כגון אור והחושך האור גלוי טובתו אבל החושך גם הוא לטובה שלולי החושך הי' כלה והולך ולא ידע עת לחשוך וגם ע"י החושך ניכר מעלות האור וטובת ה' על ברואיו ונגד זה נצטווינו ב' תמידין אחד של שחר שנבחין ונבין טובת ה' עם האור והחשך ולחזק עצמינו בעבודתו שהוא המנחה לשמוח במעשה ידיו שלזה באים הנסכי' יין המשמח אלקים ואנשים ואמרו חכז"ל דמתמיד של ערב נלמד הנסכים של שחר שמכח העדר היום נבחין טובו ונשמוח בו ורבי אומר אדרבה היום מעיד על טוב ה' ומזה נכיר שגם החושך לטוב וא"כ נילוף לשל לילה שהכל אחד:

והנה בחג הסוכות מלבד הנסכי יין מביאין נסכי מים עם התמיד של שחר עיי' פ"ק דתענית דף ב' ע"ב פלוגתא בזה ועיי' בס' בנין ציון דתלי' בפלוגתא אי ניסוך המיים שייך לקרבן תמיד עיי"ש. ותמיד של בין הערבים מתחיל מן לאחר חצות ומשום דלא ידעי' זמן חצות בדקדוק זמנו חצי שעה לאחר חצות כ"כ המג"א סי' פ"ט סק"ה יעיי"ש סי' רל"ג וסוף זמנו דעת רש"י בחומש דבין הערביי' נמשך עד יציאת כוכבים דבין הערבי' הכוונה מתחילת נטות השמש בחצות מקרי ערב ראשון ותחילת הלילה מקרי ערב שני וזמן שחיטת תמיד בין ב' הערביי' אלו ועיי' במזרחי בפ' בא ולפי הנראה ס"ל לרש"י דגם ר"י סובר כן דמה"ת כשר עד סוף שקיעה אלא דס"ל כיון דאמרי' בריש פ' תמיד נשחט דצריך לזמן הקרבתו שעה אחת וגם הקטורת והדלקת נרות בעי' קודם יציאת הכוכבים דהרי ג"כ כתיב בהעלות הנרות בין הערביים יקטירנה קטורת תמיד וא"כ צריך שיהי' התחלת זמן שחיטת תמיד של בין הערביי' לכל הפחות שעה ורביע קודם צאת הכוכבי' וכבר כתבנו למעלה דהפוסקים פליגי על הטו"ז שכ' בסי' קל"ב דתפילה נגד הקרבת אברים נתוקן אלא נגד שחיטת וזריקת הדם כמ"ש האלי' רבה באו"ח סי' א' סק"ו ולכך ס"ל לר"י בתמיד של בין הערביים הי' נקרב עד פלג המנחה ר"ל תחילת הקרבתו דהיינו שחיטה וזריקתו הי' אז ורבנן או דס"ל כהטו"ז או דס"ל כדאיתא בירושלמי דתפילה באמת נגד הקטורת תיקנו שנאמר תיכון תפלתי קטורת והוא הי' האחרון סמוך ללילה ובזה מיושב היטב דברי הגמ"יי בפ"ג מתפילה שהביא ראי' מן הירושלמי הזה שאמרו דתפילה נגד הקטורת תיקנו מוכח דקיי"ל כרבנן דר"י ובס' פני משה שם ריש פ' תחילת השחר תמה מה שייכות זה לרבנן. ולהנ"ל א"ש ג"כ הרמב"ם שפסק בפ"א מתו"מ דתמיד של בין הערביים כשר עד הלילה וכן בפ"א מקרבן פסח פסק דפסח כשר עד הלילה ובס' שאגת ארי' סי' י"ז תמה עליו הא מספקא לן אי קיי"ל כר"י או כרבנן לענין מנחה ולכך מסיק דעביד כמר עביד ולר"י כשר רק עד פלג המנחה ולהנ"ל א"ש דאין כוונת ר"י דתמיד נקרב עד פלג שאחר כך פסול אלא שכך ראוי להיות התחלת זמן הקרבתו כנלע"ד:

והנה הרמב"ם מפרש בין הערביים נקרא מתחילת נטות השמש עד תחילת שקיעה עיי' בפי' החומש בפ' בא גבי פסח ונראה ג"כ דבין לר"י ובין לרבנן קאמר והיינו כדעת הר' יונה ר"פ תפילת השחר דגם לרבנן תפילת המנחה רק עד תחילת שקיעה ולר"י בעי קודם תחילת שקיעה פלג המנחה אע"ג דלענין כל דיני תורה עד צאת הכוכבים מקרי יום לענין הקרבת תמיד קבע התורה שיעור בין הערבים וכיון דתמיד בבין הערביים שהוא האחרון גם שאר הקרבנות שצריך להקריבם קידם תמיד של בין הערביים עכ"ח אצלם מתחילת שקיעה לאו זמן הקרבה ולכך ס"ל דהא דאמרי' בזבחים דף כ' דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בתחילת שקיעה משום דלענין זביחת קרבן חשבה התורה מזמן תחילת שקיעה כערב וס"ל לרבנן דשחיטה וזריקת התמיד עד תחילת שקיעה והקטרת אברים סותרת אפי' לכתחלה מתחלת שקיעה וס"ל דבין ערביים לא קאי על אברים וכדעת הצל"ח שהבאתי למעלה ושיטה זו קשה קצת וכמו שהאריך להקשות בשאגת ארי' סי' י"ז וכבר כתבתי בחידושי דצריך לומר לדידהו דקים להו הא דרב צלי של שבת מבע"י היינו קודם תחילת שקיעה ולכך מביא ראי' ממנו בברכות דף כ"ז דס"ל כר"י אבל מתחילת שקיעה ואילך גם לרבנן שרי' להתפלל והא דקשיא לכאורה מהא דתנן ספ"ב דמגילה דשל מוספין כל היום משמע דומי' דאידך עד צה"כ היינו מוסף מצד עצמו ובלא"ה גם לשיטה ראשונה צ"ל כן דאל"כ עכ"ח מתני' דהתם לא אתי' כר"י דהא לענין תפילה מפלג המנחה הוי לילה וא"כ הוי לן למפסק כסתמא ועכ"ח דהתם מוסף מצד עצמו דלא כתיב בי' בין הערביים ונ"מ היכא דלא הקריב מעיקרא ולענין דיעבד כנלע"ד:

ויש עוד שיטה ג' היא שיטת רא"ם בס' יראים שכ' דמתחילת שקיעה לענין כל הענינים לילה דאז הוי צאת הכוכבים למעלה מכיפת הרקיע יעיי"ש ודוק:

מצוה תג

מ"ע קס"ה

מ"ע להקריב קרבן מוסף בשבת שנאמר וביום השבת שני כבשים ושניהם עולות והוא נוסף על התמידין של כל יום כנאמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ופירש"י בחומש אלו מוספין לבד אותן של עולת התמיד ומגיד שאינם קריבין אלא בין שני התמידין וכן בכל המוספין נאמר על וכו' וכ' המזרחי כיון דהוא מוסף על התמיד א"כ התמיד עיקר וקודם לו ולשון על משמע בסמוך שלא יהי' הפסק קרבן אחר ביניהם עיי"ש ולכאורה קשה לי על אביי ביומא ל"ד דקאמר מסתבר כמ"ד מוספין קודמים לבזיכין דכשם שבוקר בבוקר להקדים ה"נ ביום ביום לאחר תיפוק לי' משום דכתיב על עולת התמיד ועל משמע בסמוך ואפשר דזה תלי' בפלוגתא אי על משמע בסמוך וס"ל לאביי כר' יוחנן בפסחים דף ס"ג ע"ב דלא בעינן על בסמוך לכך הוצרך טעם אחר ותוס' בפסחים שם ד"ה ל"א וכו' כתבו היכא דאיכא טעם איכ"ל לכ"ע אמרי' על בסמוך וכיון דמוספין הם תוספת לתמידין מסתבר דבעי' בסמוך ואיכ"ל לכ"ע דרשי' על בסמוך ועמדה קושי' הנ"ל על אביי ונראה דהרי בקרא כתיב סתם על עולת התמיד ואי דרשי' על בסמוך אולי סמוך לעולת התמיד של בין הערביים יקריבנו ואז אדרבה בזיכין קודמין למוספין ולכך יליף לה ממקום אחר דמוספין קודמין לבזיכין וממילא האי על עולת התמיד סמוך לעולת התמיד של שחר היא וזה נראה דעת הרא"ש וטור בסי' רפ"ו שכ' דבעינן תפילת מוסף סמוך לשחרית והיינו מטעם הנ"ל ומביא ראי' מסוגי' דיומא דף ל"ד דבעי' קרא דלא ליקדם מוספין לנסכים עיי"ש וראי' נמי מיומא דף עי"ן ע"ב דיליף מקרא דמלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד דמוספין זמנם בבוקר ונראה דהראי' מכח קושי' התוס' זבחים פ"ט ד"ה כל התדיר וכו' בסופו דל"ל קרא דתמיד דתדיר קודם תיפוק לי' דמוסף זמנו מאוחר עיי"ש ועכ"ח דגם מוסף זמנו בבוקר ומה שאמרו מוספין בשש היינו סוף זמן לכתחילה ובדיעבד סוף זמנו כל היום:

ועפ"י הנ"ל מובן דברי המרדכי פ' כל כתבי המובא ברמ"א סי' רפ"א דבשבת שחרית מאחרין משום דכתיב ביום השבת והביא המג"א שם להקשות הא ביום במוסף כתיב ולהנ"ל א"ש דגם המרדכי סובר דעל בסמוך אלא דס"ל היפך מהטור הנ"ל דבשבת באמת גם זמן התמיד אינו בבוקר לר"י דקיי"ל כוותי' דתפילת השחר עד ד' שעות ובמוסף דשבת גלי קרא ביום דמשמע עצומו של יום היינו חצות וכתיב בי' על עולת התמיד דהיינו על בסמוך ועכ"ח דשבת שאני:

והנה המג"א שם הביא דברי תוס' בברכות דף כ"ח ע"א ד"ה ושל שהקשו דאמרי' מוספין כל היום ואמר מוספין בשש ואמרי' דהתחלת מוספין בשעת שחיטה התמיד של שחר וקשיא אהדדי ותי' דהא דאמרי' מוספין בשש היינו בשבת ותמהו אחרונים מ"ש שבת משאר מוספין ולע"ד ליישב עפ"י דברי טורי אבן במגילה כ' דיליף מוספין כל היום מקרא דדבר יום ביומו וכ' הט"א למה לא נפקא מקרא דביום דכתיב בגופי' דבא לאפוקי מר' יהודה דאמר מוספין עד זי"ן קמ"ל מקרא דדבר יום ביומו משום דבתמורה י"ד יליף מהאי קרא דזמנו כל היום ומן ביומו יליף דאם עבר זמנו בטל קרבנו וא"כ עכ"ח ביומו זמנו כל היום דאל"כ מאי ארי' ביום אחר אפי' ביומו בטל עיי"ש ומינה נמי יש למילף דדבר יום ביומו אין הפי' דווקא בעיצומו של יום בשש דהרי יום דומי' דביומו דבא למעט יום אחר אבל ביומו זמנו כל היום ל"ד בעיצומו הה"ד יום כך פירושו ושם גבי יום ביומו כתיב מלבד שבתות ה' וא"כ לא קאי אשבת וממילא גבי שבת דכתיב וביום השבת שני כבשים נשאר ביום כפשטא דביום משמע בעיצומו של יום כדאיתא ברש"י ריש תמיד נשחט וביומא דף ל"ד ולכך שפיר כ' התוס' בברכות כ"ח הנ"ל דדווקא בשבת אמרו מוספין בשש משא"כ בשאר ימים טובי' אמרי' מוספין כל היום כנלע"ד נכון ליישב דברי התוס' בברכות:

ובזה מיושב נמי היטב קושי' התוס' בזבחים דף פ"ט ע"א ד"ה כל התדיר וכו' בסופו שהבאתי כמה פעמים דלמה לי קרא דתמידין קודמין למוספין תיפוק לי' דתמידים כתיב בי' בבוקר משא"כ מוספין דזמנו בשש ולדברי התוס' בברכות הנ"ל ולפי מה שהסברתי א"ש דשאר מוספין זמנם לכתחילה כל היום מתחילת היום ולכך איצטרך קרא דאפ"ה תמידים קודמים למוספין משום תדיר ובזה א"ש דביומא דף עי"ן יליף מקרא דעולת הבוקר אשר לעולת התמיד דמוספין זמנן בבוקר והיינו מדאיצטרך קרא להקדים כקושי' התוס' וא"כ הלימוד דווקא מקרא דעולת הבוקר אשר לעולת התמיד ומשם ילפי' גם למוסף יה"כ וזה שלא כרש"י ביומא שם שכ' שבכל הרגלים כתיב מלבד עולת הבוקר דלהנ"ל עיקר הדרש מקרא דכתיב בפסח. ואפשר לומר דלרש"י הפי' מדאיצטרך מלבד לאשמעי' דהמוסף אינו פוטר את התמיד וכמו שפי' הרמב"ן בחומש ורש"י בחומש שהבאתי למעלה וא"כ עכ"ח זמנם שווין דאם אינם שווים פשיטא דלא פטרי:

והנה במנחות דף מ"ט מספקא לי' תדיר ומקודש איזה עדיף ומסקי דהאיבעי' באין לו כדי שניהם ומוספין דהאידנא ותמידין דלמחר מאי ובתשובת ח"צ סי' ק"ו הקשה מהא דאמרי' במ"ק דף דאם אי אפשר לעשותו ע"י אחרים אזי המצוה שבא לידו קידם יעשה אפי' היא קלה והמהרש"א ח"א במ"ק הקשה על רש"י מהא דמת מצוה דוחה ולכך פי' בהיפך דיעשה החמורה ובאמת לענין מת מצוה בסוכה דף כ"ה ע"ב בד"ה שחל שביעי וכו' אלמא מצוה קלה שבא לידך אין אתה צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבוא והיינו כפירש"י במ"ק שם ובס' נשמת אדם כלל ס"ה ס"ל כדעת המהרש"א בח"א הנ"ל עי"ש ולפירש"י קשיא לי מנר שבת וקידוש דנר שבת קודם תיפוק לי' דנר שבת חל קודם. ולענ"ד מהתם אין ראי' דהרי מיירי דאין לו נר ולא יין וצריך לקנות או זה או זה ואנו דנין על שעת הקנין דכשם דצריך להכין לעצמו אז נרות ה"נ צריך אז להכין לו יין לחידוש וא"כ אז לענין הכנה זמנו שוה ואיצטרך לאשמעי' דנר שבת קודם כ"ש לפמ"ש במקום אחר דקנין והכנת המצוה במצוה הצריכה לזה היא מצוה ואפ"ה קשיא הא דתמידין ומוספין אע"ג דהכנת תמידין דלמחר מצוה שיכין מהיום כיון דמיירי דאי אפשר לאח"כ מ"מ הא גם בסוכה כ"ה מיירי בכה"ג אפ"ה אמרי' דמצוה שזמנה השתא קודם להכנה דמצוה שאין זמנה היום א"כ גם בתמידי' נימא כן וצ"ע. בוודאי אם השתא שניהם בפנינו לעשות אע"ג דאחת חלה מקודם בכה"ג אזלי' בתר תדיר או מקודש וכמו שביאר בשאגת ארי' סוס"י ס"ב ומטעם זה ל"ק מה שהקשה המהרש"א ח"א ונשמת אדם הנ"ל אבל היכא שהשתא אחת לפנינו אלא דאם נעשה זאת המצוה לא יהי' אפשר לן לעשות למחר מצוה אחרת בכה"ג מוכח ממ"ק ט' ומסוכה דף כ"ה הנ"ל דמצוה שהוא לפנינו היא קדמה וא"כ עמדה הקושי' מאי קמבעי' לי' במנחות מ"ט הנ"ל במוספין דהאידנא תמידין דלמחר הי מנייהו קדים ואין לנו לתרץ אלא כמ"ש הח"צ דתמידין ומוספין כחד מצוה הוא עי"ש אלא דאין זה מובן וצריך ביאור [ולי נראה להסביר דבריו עפ"י דברי אגדה ששני תמידי' באו בעת זריחת השמש וביאת השמש להעיר את האדם להודות לה' על חסדיו הכלליי' שבטבע ומחסדו תזריח השמש וגו' ויצא אדם לפעלו וכן ביאת השמש היא טוב וחסד כמ"ש החובת לבבות בשער הבחינה וכמו שאמר דהע"ה ק"ג לאחר שפרט זריחה ושקיעה מה רבו מעשיך ה' וגו' אמר שהכל ממנו ובהשגחתו ומוספין מוספי שבת באו להעיר שהבריאה היתה ברצון כנאמר כי ששת ימים עשה וגו' ולדחות דיעות הטועים שנברא בחיוב וכיון שנברא ברצון הוא מראה לנו חיבה ע"ד שאמרו במשנה חיבה יתירה נודעת להם עפ"י המפרשי' שזה שנודעת היא חיבה יתירה וכו'. ולכך דווקא לבני ישראל נצטוו בשבת להורות שבשבילם נברא העולם ברצון וכיון שאהבת עולם אותנו אהבת ראוי לנו שבשכבינו ובקימינו נשמח בתורתיך ובמצותיך וכנאמר בסדר התפילת ערבית וא"כ רק ע"י המוספי השבת נתחזק החיוב עבודת התמיד שלולי הי' הבריאה ברצון לא הי' חיוב עבודה ומוספי ר"ח באו לעורר על השגחה פרטיית בכל עת ובכל שעה כפי מה שאנו עושין אני לדודי ודודי לי דוגמת עמידת הירח נגד השמש ככה יזרח אורה ומוספי הרגלי' על הניסי' שנעשו בימי' ההם שהוא האות ומופת על השגחת השי"ת בהשגחה פרטיית והם אות על הבריאה ברצון שע"י שידוד הטבע נודע שהשי"ת עשה הטבע וכן ע"י השגחה ממותקת ומתוקנת הבריאה וכמבואר כל זה בספרים וא"כ א"ש דאלו קרבנות אחד ובאו לחזק ולתקן את חבירו ולכך נקראו מוספין כנלע"ד להסביר עפ"י דברי אגדה] עכ"פ כפי מה שהבאתי בראשית דברי רש"י שלכך נקראו מוספין שהתמידין עיקר ומוספין הם באים לחזק ולהוסיף על העיקר ולכך כתיב במוספין על או מלבד עולת הבוקר וכשם שמצינו בעלמא בשבת דף ס' פלוגתא אי אזלי' בתר המעמיד או בתר עיקר הדבר כך קמבעי' לי' כאן אי תמידין עדיף שזה על התחלת ועיקר הדבר או המוספין שהם המחזקי' והעמידים ענין הבריאה עדיפא וא"כ דווקא במצות אלו קמבעי' לי' ומיושב קושי' הח"צ וגם א"ש דל"ק מסוכה כ"ה ולפי"ז ליתא למה שלמד השאגת ארי' סי' ס"ב מכאן לקידוש ושאר עניני מצות כנלע"ד ועיי' במה שכתבתי עוד במ"ע שלאחר זה ודו"ק:

מצוה תד

מ"ע קס"ו

מ"ע להקריב קרבן מוסף בר"ח שנאמר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר אחד חטאת והוא נקרב אחר תמיד של שחר וכ' המזרחי בפ' שמיני על קרא דעשה חטאתך וגו' שהי' נקרב מיד מדכתיב בקרבן ר"ח על עולת התמיד דהיינו על בסמוך וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ"ז מתו"מ והנה בשאגת ארי' סי' ס"ב הקשה על רש"י במנחות דף מ"ט ע"ב בד"ה וש"מ שפי' דקרבן של שבת קדוש טפי משל ר"ה ור"ח וקשה הא בזבחים דף צ"א ע"א אמרי' בהדי' דשל ר"ח ור"ה ושאר י"ט קדוש טפי משל שבת יעיי"ש:

ולענ"ד יש ליישב עפ"י פירש"י שם בזבחים שם שכ' דלכך קדוש טפי ר"ח ויו"ט משום דאקרי מועד ובשבועות דף יו"ד ע"א אמרו דמהיקישא דאלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים זה לזה ולר"ח דאקרי נמי מועד עיי"ש ומוכח התם דגם ר"ה מקרי מועד אמנם לראב"י בראש השנה דף ד' ע"ב דריש אלה תעשה במועדיכם קאי רק על רגלים וללמד דעובר בבל תאחר בשני רגלים וא"כ לדידי' לא מצינו דר"ה או ר"ח נקרא מועד אלא מדברי קבלה מצינו דר"ח אקרי מועד קרא עלי מועד ולדידי' איכ"ל שפיר דשבת קדוש טפי וכיון דלרש"י משמע לי' פשטות הברייתא דשבת קדוש וס"ל לברייתא דשבת קדוש טפי עכ"ח אתי' כראב"י ואין כאן סתירה. ועוד נראה ליישב דוודאי לסק"ד דגמרא זבחים צ"א הנ"ל ס"ל דעיקר קדושת היום ומעלתו ע"י הקרבן נעשה וע"י נתפרסם מעלתו ועל ידו נעשו התיקונים וכיון דמכח קרבן קאתי' לא שייך בשבת קביעא וקיימא וסבר דיו"ט עדיף ולכך סק"ד דרק לעצמו קדושתו והה"ד לפמ"ש במ"ע שלפ"ז שעל ידו נתפרסם ההשגחה שנעלה בקודש הי' מועיל רק לעצמו אבל לפי מה דמשני דקדושת היום מצד עצמו נעשה ונתפרסם והוא גורם הקדושה והמעלה לקראו מועד והקרבן מוסף בו כמו שאר הקרבנות וממילא אין למוסף של יו"ט מעלה טפי ממוסף של שבת דהכל תלוי' ביום וכיון דביום תלי' מילתא ממילא שבת קביעא וקיימא וקדוש טפי דהרי בשבת נאמר וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים כנלע"ד נכון ולפימ"ש התוס' בביצה דף ב' ע"ב ד"ה והי' בסופו דמדרשות חלוקות בזה אי ברכו וקדשו מכל הימים אפשר דגם זה תלי' בפלוגתא הנ"ל אי יו"ט קדוש טפי:

והנה בחד פי' שם במנחות מ"ט פרש"י דהאי מקרי קודש טפי זה שזמנו קדים עיי"ש ומזה למד השאגת ארי' סי' ס"ב דגם לענין קידוש אותו שזמנו היום מקרי קדוש ולי הדבר קשה לקרוא מה שזמנו היום קדוש טפי. ולענ"ד דרש"י בא ליישב קושי' הח"צ סי' ק"ו שהבאתי במ"ע שלפ"ז דקשה פשיטא ממ"ק דף ט' דזה שזמנו קדים חייב לעשות ולזה בא רש"י ליישב דגבי קרבן תמיד דכתיב תשמרו להקריב ומינה יליף בן בג בג דבעי' ביקור ד' ימים א"כ מצות התמיד מתחלת לכהפ"ח ד' ימים קודם וכ"פ הרמב"ם בפ"א מתו"מ דין ט' וא"כ גם היום מצות התמיד שלמחר חל עליו אלא דשל תמיד אינה נגמרת היום ונהי דקיי"ל דהכשר מצוה ג"כ מצוה וכמו שהוכיח התה"ד סי' ק"ג ופסקו בש"ע או"ח סי' תרע"ג ועיי"ש בטו"ז סק"ט שהאריך ולכך א"ש ומיושב קושי' הח"צ דלא דמי למ"ק דף ט' וכן לסוכה כ"ה דהתם השתא עדיין לא חל עליו אידך מצוה משא"כ הכא וראוי לעשות החשובה וכיון שתמיד אינה נגמרת היום ושל מוסף נגמר היום שפיר קרי לי' זה של היום מקודש טפי אלא דקמבעי' לי' דילמא מעלות תדיר להכשר מצוה עדיף ממעלות מקודש כנלע"ד נכון וממילא גם לפי' קמא של רש"י נהי דפי' מקודש כפשטא איכ"ל דדווקא בתמידין קמבעי' לי' משום דגם היום מתחיל הכשר מצוה שלה ול"ק קושי' הח"צ הנ"ל ולעולם לדינא מצוה שבאתה לפנינו וזמנה היום קודם למצוה שזמנה למחר וכמ"ש במ"ע שלפ"ז יעיי"ש ודו"ק:

מצוה תה

מ"ע קס"ז

מ"ע להקריב קרבן מוסף בחג שבועות שנאמר וביום הבכורים וכו' שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים וכו' ושעיר אחד חטאת ומצות הקרבת קרבנות עיקרו על הכהנים ואם היתה המניעה אפשר מצד הציבור גם עליהם נאמרו המ"ע ומלבד מוסף הזה הקריבו בחג השבועות בגלל שתי הלחם פר וב' אילים ושבעה כבשים לעולות ושעיר לחטאת וב' כבשי עצרת לשלמי ציבור וכמבואר בפ' אמור ואין מעכבין זה את זה של פ' אמור לשל פ' פינחס ואפי' מין אחד של פ' פינחס אינו מעכב ואפי' מין אחד הנאמר בפ' פינחס אם אין לו כולם אינם מעכבין ועיי' במנחות מ"ד ובשאגת ארי' סי' ס"ב:

מצוה תו

מ"ע קס"ח

מ"ע לשמוע קול שיפר באחד בתשרי שנאמר יום תרועה יהי' לכם, וקבלו חז"ל שצריך לתקוע ג"פ תקיעה תרועה תקיעה בשופר וברוב הימים הי' שינוי מנהגים יש עשו תרועה כמו שאנו עושים שברים ויש עשו כמו שאנו עושין תרועה כל מקום לפי מה שהוא דרך אצלם לעשות ייללא ושיעור שופר אמרי' דהוא טפח כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן וכ' הלבוש בסי' תקפ"ו דשיעור זה הוא רק מדרבנן ואינו הלמ"ס וכ' הפרמ"ג שם במג"א דמטעם זה אם אין לו שופר אחר אלא פחות מטפח אינו מעכב עיי"ש. ולענ"ד קשה א"כ למה אמרי' שם שופר של ע"ז ועי"ה לא יצא דכתותי מכתת שיעורי' הרי כ' הב"י הובא בטו"ז סי' שס"ג סק"ה בלחי דאשירה דכשר ולא אמרי' דמכתת שיעור הואיל והשיעור תלוי בטעם כדי שיוכל ליתן בו מידי והרי יוכל וא"כ ה"נ הרי ניכר שאינו תוקע לידו וצ"ע. ולדעת הרב האי גאון באמת יוצאין בין אם עושין כשברים ובין כמו תרועה אלא שהי' נראה שינוי ולכך תיקן ולדעת הרמב"ן במלחמות בימי ר' אבוהו הסתפקו אולי אין יוצאין אם עושין שינוי ההיא הייללא ממה שהוא באמת כונתו תרועה ולכך תיקן ר' אבוהו שיהי' תוקעין תשר"ת ותש"ת ותר"ת ג' פעמים:

והנה בריש פ"ד דראש השנה אמרו מתחילה דיליף מקרא דזכרון תרועה דבשבת אסור לתקוע עיי"ש ובטורי אבן שם תמה מכמה דוכתי בש"ס דמוכח דאין בתקיעה איסור מה"ת ולענ"ד בשבת דף ע"ג ע"ב איתא דמאן דמחתך עצים או שאר דברים במידה הוי מלאכה מחתך ועיי' באו"ח סי' תק"צ דתקיעה ושברים ותרועה כולם יש להם מידה ידוע וצריך לחתך הקול במידה ידוע וא"כ יש לומר דהוי תולדות מחתך והיינו בתקיעה דמצוה דקפיד אמידה ומחשבתי' משווי' לי' למלאכה משא"כ בתקיעת רשות ומיושבים בזה רוב הקושי' ולכך בירושלמי מסיק באמת כן ואפ"ה הי' תוקעין במקדש כיון דאין חיוב לתקוע בשבת של ר"ה והוי כרשות ואסור רק משום שבות ובמקדש לא גזרו וא"ש טובא:

והנה הטו"ז סי' תקצ"ו סק"ב האריך להתיר לתקוע אפי' שלא במקום מצוה ובח"צ סי' ל"ה הביא ראיות לאסור ובאמת לפמ"ש השאגת ארי' סי' ק"ג יש לדחות ראיות הח"צ דדוקא בר"ה סובר הטו"ז דמותר משום הואיל עיי"ש וכן הסכים הש"א מביצה י"ח דאמרי' הואיל ולפני טיבול שרי גם אח"כ שרי עיי"ש ולענ"ד מהא אין הכרע לטו"ז דגבי טיבול שאני דהי' מותר מעיקרא אפי' לרפואה לכך אמרי' דגם אח"כ היתר לרפואה אבל הכא מעיקרא הותר למצוה מכח זה אין לומר הואיל להתיר שלא במקום מצוה וגם ראי' שהביא מחולין פ"ד אין ראי' דספק לא תקע איכא חזקת חיוב והוי כודאי חייב ולא דמי לכוי ובזה יש ג"כ לדחות דברי דגול מרבבה סי' תקפ"ח במג"א סק"ד וגוף הדין של הטו"ז נראה דתלי' בפלוגתת הפוסקים הר"ן בשבת דף ג' סובר דרדיית הפת ותקיעה לא הוי שבות אלא עובדא דחול וא"כ בר"ה שרי וזה נראה דעת הר"ח בר"ה למ"ד ע"ב ד"ה רדיית וכו' אבל דעת התוס' בר"ה למ"ד ובחולין פ"ד וכן דעת הרמב"ם דהוי שבות ולפמ"ש למעלה מוכח כן מירושלמי:

ולפי האמור יש ליישב דברי התוס' בחולין דף פ"ד ע"ב בד"ה תקיעת שכ' דבספק אשה יהי' אסור ביו"ט לתקוע משום גזירת שמא יעבירנו והשאגת ארי' בסי' ק"ז תמה הרי כיון דמספק צריכין לתקוע הוי צורך קצת ומותר להוציא עבורם השופר ביו"ט ומה איסור יש אמנם להנ"ל יש ליישב דאכתי יש לחוש דיוציא עבורם לעשות שברים או תרועה דהוי ס"ס ספק אשה ואת"ל איש דילמא יצא בשברים או תרועה וא"ל א"כ גם חשש שמא יעבירנו ביו"ט הוי ס"ס ספק איש ומותר להעביר עבורו ואת"ל אשה שמא אין יו"ט היום דכבר כתבנו דעפ"י הרוב מה"ת יו"ט ראשון הוא יו"ט ובלא"ה הרי ר' יוסי שם מיירי עכ"ח אפי' במקום הוועד דהרי קאמר דשופר דאין ודאי דוחה שבת וקשה מאי ודאי איכא ועכ"ח דמיירי במקום הוועד וכ"כ המעיי"ח וא"ש הנ"ל:

והנה הר"ן ר"פ לולב וערבה כ' לפרש דברי הריף רפ"ק דמגילה דלכך חששו לשמא יעבירנו בשופר אע"ג דהוי מה"ת מ"ע הואיל ואינם בקיאין בקביעא דירחא ואפי' במקום הוועד רוב פעמים לא ידעו ביום ראש השנה עד סוף היום אם יבואו עדים עיי"ש והמעיי"ח הקשה מתענית דף י"ד דפריך שופרות בשבת מי איכא אע"ג דהוי מ"ע ושם לא שייך דלא בקיאי בקביעא דירחא עיי"ש וקושי' זו לענ"ד יש ליישב לדעת הרי"ף דהנה המג"א בסי' תקפ"ח הנ"ל הביא להקשות בשם מהר"ם פאדווא דלמה לא אמרו דאסור לתקוע משום שמא יתקן כלי שיר ותי' דא"כ גם ביו"ט לתסר וע"ז הקשה המג"א לפי דעת הר"ן אליבא דרי"ף הנ"ל דלא גזרו אלא היכא דהוי ספק וכדלעיל א"כ לענין שבת דהוי ספק ליגזר משום שמא יתקן כלי שיר משא"כ יו"ט דהוי ממ"נ והוי כוודאי לכך לא גזרו עיי"ש ולי נראה דיש לכוון בדברי מהרמ"פ עפ"י מה דקיי"ל באו"ח סי' רס"ד דאע"ג דאסור ללמוד בליל שבת לאור הנר מ"מ משנת פרק במה מדליקין מותר דזה עצמו מדכר לי' וכיוצא בזה ס"ל לר"י בפסחים דף י"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו ומיכל קאכיל מיני' וא"כ ה"נ בשלומא גזירת שמא יעבירנו דיו"ט מותר להעביר ד' אמות חיישי' שמא ישכח דשבת הוא אע"ג דע"י תקיעת שופר יזכר דיו"ט הוא מ"מ לא יזכיר זה אותו הוא אבל על שמא יתקן כלי שיר דיו"ט נמי אסור לתקן כלי שיר לא חיישי' דישכח דיו"ט היא דהרי השופר עצמו מדכירו דיו"ט ולשמא יטעה ויסבור דלצורך מצוה מותר לתקן כלי שיר לא חיישי' דמהיכא תיתא יטעה בזה וכן מוכח מתי' התוס' שם שכ' דשמא יוציאנו לרה"ר לא חיישי' דהמחיצות יזכרינו ועכ"ח דלא חיישי' לאומר מותר. וכל זה שייך בתקיעת שופר דר"ה אבל בתקיעת שופר בשעת צרה דיש לחוש דישכח דהיום אסור לתקן כלי שיר יש לחוש גם לשמא יתקן כלי שיר ואיכא ב' חששות איכ"ל אפי' הוי מ"ע וודאי חיישי' אמנם לפי"ז עכ"ח הרמב"ם לא ס"ל כתי' הר"ן אליבא דהרי"ף הנ"ל דהרמב"ם פ"ב משופר נראה דסובר דגם בראש השנה יש בתקיעה ב' חששות:

הרמב"ם בפ"ב משופר דין וי"ו כ' יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין שופר בכל מקום אעפ"י שהתקיעה הוא משום שבות ואי הדין הוא שתוקעין יבוא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו וכו' ויבוא לידי איסור סקילה וכו' והקשה הלח"מ על מ"ש הרמב"ם שראוי שעשה של תורה ידחה שבות הרי לעיל בפ"א משופר דין ד' פסק אפי' בדבר שהוא משום שבות אין מחללין דיו"ט עשה ול"ת עיי"ש ותי' הלח"מ בתי' בתרא דהתם אינו בעידנא וכיוצא בזה תי' בתי' הב' הואיל ואפשר מעיו"ט ודבריו תמוהי' שהרי הרמב"ם לא נתן טעם זה משום דאינו בעידנא אלא משום דיו"ט עשה ול"ת וא"כ אפי' הוא בעידנא אינו יכול לדחות וצ"ע עליו. ונלע"ד ליישב דהרי באמת הקשה הר"ן שם בדף ל"ב דראוי דעשה דאורייתא ידחה עשה ול"ת דרבנן ותי' כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ותו הקשה דלמה לא קאמר הש"ס הטעם משום דאינו בעידנא ולענ"ד איכ"ל דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה דנהי דמצות תקיעות שופר לא קיי' בשעת פיקוח הגל או עשיית השופר מ"מ מצוה דרבנן מקיים דבוודאי כמו שעשו חז"ל סייג לתורה ואסרו דברי' שאפשר שיביאו אותו לידי עבירה וסמכו דבריהם על ושמרתם את המצות או ושמרתם את משמרתי שיעשו משמרת לתורה בכלל זה בוודאי מצוה לעשות השתדלות שיביא אותו לקיים מ"ע דכשם שצריך למנוע דברי' המביאי' לידי עבירה מקרא דושמרתם ה"נ יש למילף מאותו קרא דצריך לעשות דברי' המביאין למצוה וא"כ מיושב היטב קושי' הר"ן דלא הו"מ למימר דאינו בעידנא דנהי דמ"ע דאורייתא דתקיעת שופר לא קיים אז מ"מ קיים אז מצוה לכל הפחות מדרבנן להשתדל לעשות דברי' המביאי' לקיי' המ"ע ואפי' אם לבסוף לא בא קיום מ"ע לידו מ"מ קיום מצוה זו להשתדל לקיים מצוה עשה ואכתי קשיא דמ"ע זו דרבנן ידחה הל"ת דזה הוי בעידנא וע"ז שפיר משני דיו"ט עשה ול"ת ולכך מצוה זו מדרבנן לפקח על השופר לא יוכל לדחות שבות דרבנן דהוי עשה ול"ת מיהו כל זה דרבנן נגד דרבנן אבל נגד מ"ע דאורייתא ליכא למימר הכי נהי דמצינו דהעמידו חז"ל דבריהם אפי' נגד מ"ע דכרת היינו היכא דפירשו שאני אלא דע"ז א"ש התי' דאינו בעידנא וכ"ז א"ש גבי מפקחין אבל גבי שבות דתקיעה דהוי בעידנא שפיר כ' הרמב"ם דראוי שידחה והוכרחו לומר דהוי ב' חששות:

ויש עוד מצוה בסדר הזה שמסופק הרמב"ן בסוף השגותיו אם יש למנות למ"ע דהיינו שמלך בצאתו למלחמה שישאל באו"ת שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים ומג"א החליט דיש למנותו והמעיי"ח כ' שמשמע מדה"י ב' כ' דיהושפט לא שאל באו"ת ומלך כשר הי':

לפ' מטות

מצוה תז

מ"ע קס"ט

מ"ע לדון דין הפרת נדרי' שנאמר איש כי ידור נדר לה' וכו' והנה הרמב"ם מונה זה למ"ע והרמב"ן במנין המצות מצוה צ"ה משיג ע"ז שזה דין מדיני המצוה ועיקר אינו אלא ל"ת שלא לעבור על דבריו עיי"ש אלא שהרמב"ן מונה כאן מ"ע אחרת כל היוצא מפיו יעשה שהרמב"ם כלל זה במ"ע שכפל לקמן פ' תצא מוצא שפתיך תשמור עיי' בחינוך תקע"ה והרמב"ן חלקו לשנים שם בנדרי מצוה וגבו' וכאן מ"ע אחרת בנדרי רשות שאם נדר יעשה ככל היוצא מפיו עי"ש. טעם הרמב"ם נראה כיון שע"י ל"ת ודיני הפרת והתרת נדרים נתחזק שורש אחד משרשי אמונה לכך ראוי שיוכלל וימנה בכלל המ"ע שבא להשריש בנו שאין הדיבור שאנו מדברי' בא מכח בנין הגוף ותכונתו אלא שורש הדיבור הוא בנשמתו וכמו שתרגום התרגום בראשית על ויהי אדם לנפש חי' לרוח ממללא ולכך רק הדיבור שנדבר עם השכל והדעת הוא הדיבור של אדם וכך ראוי שיהי' הדיבור של תפילה ולימוד ולכך כיון שהדיבור הוא כלי להוציא מכח אל הפועל מה שנשמתו רוצית והוא כלי של הנשמה חלק רוחניי חלק אלקי ראוי שישמור אמרי פיו ויהי' הדיבור חשוב בעיניו' ושורש זה אנו לומדי' מן התרת נדרי' שהב"ד של ג' או יחיד מומחה ידון וישפוט שלא הי' הדיבור הזה עם השכל והידיעה שהי' בטעות דעתו ואלו ראה את הנולד כראוי לא הי' נודר וממילא הי' דיבור בלא שכל ובלא שורש הדיבור ולכך אין לו קיום ומתירין אותו כי עיקר חשיבות האדם הוא חלק הרוחני ושכלו ודעתו והוא ג"כ טעם הפרת האב והבעל בדבר שיש בו עינוי נפש או דברי' שבינה לבין האב ובעל כמו שאמרו חז"ל שאנן סהדי כל הנודרת על דעת בעלה והה"ד לאבי' היא נודרת שכך ראוי להיות ואם אינה עושית כן בטלה דעתה ונתעוור שכלה וכיון שעל דעת בעלה היא נודרת וממילא אם הם אינם רוצי' אין נדרה מכאן ואילך מעת שגילו דעתם לא נדר ולא שבועה ועיקר דין זה ללמד שעיקר האדם הוא שכלו וחלק נשמתו והגוף הוא טפל וראוי להיות בטל אם הוא נגד נשמתו וזה שאמר לא יחל דברו שלא יהי' דיבורו כחול אלא הוא כלי נשמתו וממילא הוא קודש ומטעם זה עצמו ילפי' מזה דאחרים מוחלין לו אם ישפטו הב"ד שלא הי' שכלו עמו וכיון שזה כלל גדול למעשה האדם ראוי למנות זה למצות עשה וע"י היתר נדרים והפרת נדרי' מוכח דעיקר תלי' במחשבה ושכל וחשיבות הדיבור הוא מכח שהוא כלי לנשמתו וממילא נשמע היתר נדרי' וא"ש דברי הרמב"ם:

ואפשר שחז"ל שאמרו בחגיגה יו"ד שהיתר נדרי' פורחי' באוויר וקשה הא מסיק שם דלשמואל דמפיק מלא יחל דברו לית לי' פרכא ובפרט לפי מה שבארתי ואמאי אמרו שפורח באוויר ונראה דמשום דאפשר לפרש כפי' הרשב"ם בחומש לא יחל דברו שלא ימתין לקיים דברו כעין לאו דלא תאחר ואז אינו מוכח היתר נדרי' אלא שפשטא דקרא לא משמע כן דהרי הקרא סתם ומשמע דקאי על נדרי רשות ועכ"ח לרשב"ם צ"ל דקרא קאי על סוף הסדרא דלפי"ז דלדידי' קאי איש כי ידור נדר לה' על סיום קרא דפ' פינחס דמסיי' אלה תעשה לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם ויש אוויר בין סדר פינחס לסדר מטות ודוחק דקרא עלי' קאי וא"כ ע"י אויר שבין סדר לסדר מוכח דלא כרשב"ם וממילא הפי' כפשטא דלא יחל שלא יהי' דבריו חולין וכדלעיל ומוכח היתר נדרי' וא"כ ע"י אויר מוכח היתר נדרים יותר והיינו דקאמר המתני' דהיתר נדרי' פורחין באויר וא"ש כנלע"ד:

ודע דקיי"ל דהקדש שבא ליד גזבר אין לו היתר וכן פסק בש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעי' וי"ו ועיי' בש"ך בחו"מ סי' רנ"ה סק"ו שצידד לומר טעמים בזה הואיל ועשה מעשה ומרן הגאון בחתם סופר סי' רכ"ז צידד אם נדר בכתב למה מועיל התרה ואיך יבוא דיבור ויבטל מעשה עיי"ש שביאר כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ לא הי' מעולם נדר ומטעם זה נתבטל גם טעם הש"ך הנ"ל ובאמת מרן הגאון זצ"ל כ' טעם אחר דדווקא כל זמן שלא מסר ליד גבאי דיש בו משום בל יחל ואית בי' אבל אחרים מוחלין לו אבל לאחר שקיים נדרו ולית בי' בל יחל ה"נ לית בי' אבל אחרים מוחלין ובסי' רמ"ג כ' דהוי כמו אכלו כולו דאין נשאלין ובצדקה אית בי' עוד טעם דהוי כמו נתנו לו וקנה עיי"ש וטסע שכ' בצדקה ג"כ צ"ע ע"פ מ"ש בסי' רכ"ז דהוי כמו נתינה בטעות וקנין בטעות חוזר וצ"ע:

ועיי' בנוב"י חי"ב סי' קנ"ד האריך שדין זה תלי' בפלוגתא דהרא"ש ורשב"א ועיי' באו"ח סי' קצ"ו באלי' רבה סק"ה דנראה גם דעת מהר"ם מר"ב סובר אפי' בא תרומה ליד כהן יש לו היתר וכש"כ בא ליד גזבר והנוב"י שם ר"ל הטעם למ"ד אין לו התרה הוא דאין הכהן מוכרח להאמין לו על פתחו צ"ע דא"כ אכתי יהי' דשיל"מ וקשה בנדרים נ"ט יעיי"ש וצ"ע. ונראה לענ"ד להביא ראי' נכונה לדבריו דתוס' במכות דף כ"א ע"ב ד"ה החורש וכו' הקשו על רש"י דמפרש דעובר ב' לאווין על לאו דלא דלא תעבוד ועל לאו דהזיד במעילה והקשו התוס' הא לקמן מוקי לה בבכור דלא שייך מעילה ונלע"ד ליישב דהרי לכאורה קשה מאי פריך הש"ס בדף כ"ב על הא דמשני מה דאפשר בשאלה לא קתני הא הקדש איתא בשאלה ומשני בבכור ולמה לא משני דמיירי בהקדש שבא לידי גזבר דלית לי' שאלה מיהו כיון דקרא דלא תעבוד בקדשי מזבח הוא ובקדשי מזבח לעולם אפי' בנתנו ליד כהן לא קיים נדרו לגמרי ואית בי' שאלה וכמ"ש מרן שם לבאר דברי תוס' בכריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע וכו' דעד אחר זריקה אית בי' שאלה ופריך שפיר ועכ"ח דמיירי בבכור וכ"ז בשור אבל בחמור דמוקי לה רש"י בהקדש בדק הבית שפיר איכ"ל דמיירי בבא ליד גזבר דלית בי' שאלה וא"ש ומיושב היטב קושי' תוס' לדברי מרן זצ"ל והנה באמת צ"ע לי מנ"ל דמהני היתר גבי חלה ותרומה דהרי קרא דלא יחל קאי על נדרי רשות כדפירש"י לאסור איסר היינו לאסור המותר וכמ"ש הרא"ש בפירושו נדרים י"ב ד"ה כחלת שאדרבה ע"י קריאת שם הותר הטבל וצ"ל דמ"מ נוכל למילף דזיל בתר טעמא דמהני שאלה משום דהוי כנדר טעות וה"נ כל טעות חוזר ואפי' הוי כמסר לגבי' מועיל כמ"ש למעלה:

והנה להרמב"ם לשיטתי' דס"ל בשורש ב' דכל שאינו מפורש בקרא לא חשבי' לי' למ"ע קשה עדיין למה מנה זה למ"ע דהרי אינו מפורש ותו יותר קשה הרי הרמב"ם סובר דאם ב' מצות כלולים בחד קרא נחשב רק לאחד וא"כ אפי' מפורש בקרא כיון דמחד קרא ילפי' לאו ועשה אינו ראוי להחשב לב' וצ"ע וצ"ל כיון דכתיב וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' ומזה ילפי' דחכם צריך לומר בלשון התרה ובעל בלשון הפרה ואמרו בחגיגה י"א דהן הן גופי התורה והרי הרמב"ם אמר בשורש הב' היכא דנאמר בש"ס שהוא מהתורה כמנה בכלל מצות וגם יש יתורא דקרא בפ"ע ואינו נכלל לגמרי בכלל לא יחל לכך שפיר מנה אותו למ"ע בפ"ע:

מצוה תח

ל"ת רל"ט

מל"ת שלא לעבור על הנדר שנאמר לא יחל דברו וכו' והנה מלשון הרמב"ם במנין המצות משמע דלאחר ג' רגלים עיבר נמי בבל יחל והטעם כ' המעיי"ח דדעתו מסתמא לשלם עד ג' רגלים וממילא אם לא שילם עבר על בל יחל דברו והרמב"ן בהשגות מ"ע צ"ד השיג עליו דאינו עובר בבל יחל עד שיבוטל ואינו יכול לקיימו וכ"כ החינוך לקמן מצוה תקע"ה וכן מוכח לכאורה מהש"ס דנדרים דף ג' ע"ב דפריך בל יחל דנזירות היכא משכחת לה ומשני דהרי בברייתא תני' דמהיקש נזירות לנדרים יליף דגם בנזירות עובר בבל יחל ובל תאחר ועל בל תאחר נמי פריך היכא משכחת לה ומשני באומר לא אפטר מן העולם עד שיהי' נזיר ולהרמב"ם הנ"ל עובר בכה"ג גם על בל יחל וא"כ מאי פריך דילמא כוונת הברייתא דעובר בבל יחל ובל תאחר בהדדי אתמר ואע"ג דהר"ן שם כ' דהמקשן לא רצה לאוקמי בלאווי יתירא היינו היכא דלאו אחד מפורש בי' ורצה להוסיף עליו לאווין לא ניחא לי' בסק"ד וגם אינו דומי' כמ"ש הר"ן אבל לפרש דמשכחת לה דלא אכל דאינו מפורש בי' לאו ואפ"ה משכחת לה דעובר בב' לאווין בל יחל ובל תאחר זה ודאי איצטרך לאשמעי' וצ"ע ונראה דגם הרמב"ם מודה בקיים לבסוף לא עבר אלא אם לא קיים עבר למפרע משעה שעבר על בל תאחר:

והנה לאו הזה כולל כל לשונות הנדר שלא לעבור על הנדר שנאמר לא יחל דברו אפי' לא אמר לשון שבועה אלא שאמר לשון נדר או כינוי או יד לנדרים או לשבועות אית בי' לאו שלא יעבור על דבריו ולדעת הרמב"ם קאי הלאו בין על נדרי רשות ובין על נדרי מצוה וגבו' ואפי' לדעת הרמב"ן במנין המצות שהבאתי לעיל במצוה ת"ז שסובר דמ"ע דכל היוצא מפיו יעשה קאי על נדרי רשות מודה דלאו דלא יחל דברו קאי על כל עניני נדר בין נדרי רשות או נדרי מצוה. מיהו החיוב של לא יחל הוא דוקא אם נדר או שבועה שאפשר לו לקיים אבל אם אי אפשר לו לקיים אין כאן לאו דבל יחל ולכך כ' התוס' והר"ן בסוגי' דנודרת ובכמה דוכתי דאם אוסר על עצמו כל פירות שבעולם הוי נדר שאי אפשר לקיים ואינו חל ומה שנאמר בש"ס יאסרו כל פירות שבעולם עלי לאו דוקא וקשה לי טובא על הר"ן לשיטתו בפ"ג דשבועות פ' שבועות שתים דף כ"ו השיג על הרמב"ם שאמר שבועה שלא אטעום כלום שבעה ימים הוי שבועת שוא והוא השיג עליו דלא דמי לשלא אישן ג' ימים שממילא ישן אבל שלא אוכל יוכל לקיים עוד כי יבוא לכלל סכנה ואז התורה התירתו בכדי שיוכל להתקיים אלא שכ' דאפ"ה הדין עם הרמב"ם משום דהוי כנשבע לבטל את המצוה דמ"ע שישמור האדם את עצמו מכל סכנה ואסור לאדם להביא עצמו לידי סכנה ונראה דנ"מ דלדעת הרמב"ם בין בנדר ובין בשבועה אם אוסר על עצמו לטעום שבעה ימים אינו חל אמנם להר"ן דסובר דהטעם משום דהוי כנשבע לבטל את המצוה וא"כ היינו בשבועה אבל באוסר על עצמו בנדר דחל על דבר מצוה חל ג"כ באוסר על עצמו שלא לאכול זי"ן ימים בנדר וממילא באוסר כל הפירות העולם עליו חל לדעת הר"ן דהוי כנדר שאפשר לקיים דכל זמן שיהי' בריא יוכל לקיים ואם יבוא לידי סכנה התורה התירתה ואי משום דהוי לבטל המצוה הא נדר חל לבטל מצוה בשב ועל תעשה וא"כ קשה הר"ן לשיטתי' איך פסק דאם אוסר כל פירות בנדר אינו חל וצע"ג:

והנה הטעם דנדר חל על דבר המצוה כ' הר"ן בנדרים דף ט"ז ודף י"ז משום דמתסר החפץ והחפץ אינו מצווה עליו שיעשה עמו מצוה ובסברא ההיא אמרתי ליישב קושי' התוס' על רש"י ריש פ' המדיר דף עי"ן ע"א תוס' בד"ה המדיר שהקשו על רש"י דפי' דמדיר את אשתו ליהנות ממנו אינו חל על התשמיש משום דמשועבד לה אבל באמת גם תשמיש בכלל דא"כ למה הוצרך להביא ממתני' דקונם שאינו עושה לפיך דאין הנדר חל בדבר שיש שיעבוד תיפוק לי' ממתני' עצמו הואיל ואין הנדר חל על התשמיש עכ"ח דעל דבר שמשועבד אינו חל ואמרתי ליישב דהרי אם אוסר גופה עליו באמת חל באומר הנאת תשמישך עלי כדאיתא בנדרים י"ד ועכ"ח כאן דאינו חל היינו באומר הנאת תשמישי עליך דזה בכלל לשון המדיר את אשתו ליהנות לו וא"כ מלבד הטעם דמשועבד לה אינו יכול הנדר לחול משום דהוי נדר לבטל את המצוה ואע"ג דבעלמא חל נדר היינו משום דאין החפץ מצווה עליו אבל כאן הגוף שהוא החפץ הוא מצווה עלי' ולכך מלבד הטעם דמשועבד לה ראוי שלא יחול דבכה"ג מסתבר דנדר כשבועה דאינו חל לבטל המצוה כיון שמשועבד לה וא"כ קשיא על רש"י גופא למה הוצרך לומר טעם משום דמשועבד לה ונראה דרש"י הוכרח לומר טעם זה משום דרש"י סובר כירושלמי שהביאו התוס' בשבועות כ"ד ובשאר פוסקי' דגם שבועה לבטל מצוה חל בכולל וא"כ כאן דאוסר כל הנאות עלי' והוי כולל הי' חל מטעם נדר או שבועה לבטל המצוה לכך הוכרח רש"י לומר דאינו חל משום שיעבוד דאז אינו חל גם בכולל כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' רל"ד סעיף ס"ח דלענין משועבד לה אינו מועיל כולל ולדעת הב"ח והפרישה המובא שם בש"ך וטו"ז דגם לענין משועבד מהני כולל באמת קשיא מאי פריך הש"ס דלמה חל הא משועבד לה דהא כאן הוי כולל ולדדהו בכולל חל ובחידושי לפ' המדיר כתבתי ליישב זה עכ"פ רש"י נראה דסובר כטו"ז ולכך הוכרח לומר טעם משום שיעבוד וכ"ז למ"ד דאית לי' כולל כדקיי"ל אבל הש"ס לא מצי להקשות ממתני' עצמו דאולי ס"ל למתני' עצמו כמאן דאמר דלית לי' כולל וטעם דמתני' דאינו חל על תשמיש משום דהוי לבטל מצוה ולעולם על דבר דמשועבד חל וא"ש:

והנה החינוך כ' דאין לוקין על איסור בל יחל והמ"ל בהגהות הקשה עליו למה הרי כיון שעבר על בל יחל שאכל מה שאסר על עצמו הרי עשה מעשה. ולענ"ד כיון דילפי' מלא יחל דברו אבל אחרי' מוחלין ומתירין וזה מנה הרמב"ם וחינוך למ"ע א"כ הרי אפי' לא חשבי' לי' ללאו הניתוק לעשה דאולי אינו מתחרט ובחרטה תלי' מילתא מ"מ עיקר איסורו במה שאינו מתחרט ואינו שואל עליו והוי שב וא"ת כיון דגמר העבירה הוא במה שאינו מניח אותו להתיר הוי לדעת החינוך לאו שאין בו מעשה וכעין שכ' במצוה ת"ק. והא דלא חשבי' לי' להתראת ספק עיי' בתוס' גיטין דף ל"ג ע"א ד"ה אפקעינהו דהוי בחזקת נדר ועיי' מ"ש הטו"ז סי' שכ"ג דתערובת לא חשוב פתח ובמקום אחר כתבתי מזה:

מצות הקרא אשר יבוא באש תעבירו באש כ' המעיי"ח לר"י המובא בתוס' חולין צ"ט דהגעלה הוי רק מ"ע יש לחשבו אבל אי אמרי' אהדרי' לאסורא קמא הוא בכלל איסורו. ולענ"ד נראה דגם לר"י אמרי' דהכתוב נתקו לעשה כדאמרי' בפסחים ס"ח בדד ישב הכתוב נתקו לעשה וא"כ אדרבה להקל דטכ"ע לדידן ילפי' ממשרת ואפי' לדידי' אינו נמנה למ"ע:

וטבילת כלים כ' הכ"מ בפט"ז ממ"א דלהרשב"א אליבא דהרמב"ם הוא מה"ת ואפ"ה אינו נמנה להרמב"ם למ"ע הואיל והוא רק מפי השמועה כ"כ החינוך וכשורש הרמב"ם בשורש הב':

ותרומת המכס כ' הרמב"ן בשורש ג' ליישב דעת בה"ג שהוא מ"ע שנוהג לדורות בכל מלחמות רשות והזוהר הרקיע הקשה ע"ז ממנחות דף ע"ז דקאמר שם דאין דנין מתרומת מכס דאין דנין נוהג לדורות מאינו נוהג לדורות יעי"ש:

לפ' מסעי

מצוה תט

מ"ע ק"ע

מ"ע לתת ללוים ערים לשבת בא"י שנאמר ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת. והם שש ערי מקלט ועליהם עוד מ"ב עיר ומגרש לכל עיר ועיר לדעת רש"י וסייעתי' אלפי' אמה שמהם אלף אמה הסמוכי' לעיר יהי' פנוי' לבהמתם ולחיותם ואלף אמה החיצוני' לשדות וכרמי' וכן איתא מפורש בעירובין דף ל"ו ע"ב והרמב"ם פי"ג משמיטה כ' דהמגרש שלשת אלפים אלף סמוך לעיר מקום פנוי ואלפי' שדות וכרמי' וכבר הקשה בכ"מ ובהגהות שם מנ"ל לרמב"ם לפרש דברי ראברי"ה בסוטה באופן אחר. ממה שנאמר בהדי' בעירובין דף נ"י ע"ב ויותר קשה לי דבירושלמי בסוטה שם מפרש דברי מתני' כמו בעירובין נ"ו. ונראה לי בעזה"י שיש להרמב"ם ראי' לדבריו דהרי אמרו בנדרים דף נ"ו ע"ב דלענין נדר עיבורי' של עיר כעיר מקרי דויהי יהושע ביריחו ותחום העיר אינו כעיר משום דכתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפי' וקשה דזה א"ש לר"מ בעירובין נ"ז דסובר דלעולם ניתנין קרפוף לעיר ויליף לה מדכתיב העיר וחוצה שתתן לה חוצה דהיינו קרפף של שבעים אמה וע"ז קאי אידך דמדותם מחוץ העיר דהיינו מעיקרא יתנו החוצה השייך לקיר העיר ומחוץ ההוא ימדוד אלפי' לכל פאת ויתן ממנו אלף שנאמר במקרא הראשון ליתן למקום פנוי לנוי העיר כמו הקרפף והשאר לשדות ולכרמי' אבל לחכמי' דלא דרשו כן דס"ל דאין נותנין קרפף לעיר יחידא וכ' הריטב"א בעירובין שם דהרבנן לא דרשו תן חוצה וא"כ צדרהו מונין מקיר העיר ממש ואפי' להירושלמי שהביא שם ס"ל לרבנן פעמי' מודדין מקיר דהיינו בעיר יחידא ופעמי' בב' עיירות נותנין חוצה וכיון שבעיר יחידא כמו בערי מקלט שהם ערים יחידות מודדין מקיר העיר אלפי' אמה שממנו יקחו אלף אמה למקום פנוי לפרש"י ואיך קרא לי' קרא ומדותם מחוץ לעיר הרי שבעים אמה ושיריי' ממנו שייך לעיר ונקרא על שם העיר ולא חוץ לעיר ובשלומא להרמב"ם דמפרש דהאי מדותם מחוץ לעיר היינו מלבד האלף אמה ולאחר שמדד האלף וא"כ לעולם מתחילין הנך אלפי' מחוץ לעיר כיון שהם לאחר שבעים אמה ושפיר ילפי' בנדרי' דתוך התחום מקרי חוץ לעיר אבל לפירש"י קשה ולכך נראה דזה דדחקו להרמב"ם וסובר דבאמת סוגי' דעירובין כ"ו דמפרש כפי' רש"י בחומש ס"ל כר"מ דלעולם נותנין קרפף לעיר והתחלת המדידה הי' לאחר עיבורה של עיר וא"כ שפיר מקרי מחוץ לעיר אבל הרמב"ם לשיטתי' דפסק בפכ"ח דשבת כרבנן דאין נותנין קרפף לעיר יחידא וא"כ עכ"ח האי ומדותם מחוץ לעיר אין הכוונה עם האלף הראשוני' אלא חוץ לאלף הראשוני' דאל"כ קשה איך קרא לי' חוץ לעיר כדלעיל כנלע"ד נכון ראי' להרמב"ם. והנה הרא"ש בעיר בין שם פסק באמת בר"מ ועיי' בהמ"מ פכ"ח משבת דראי' שלו מהא דנדרי' ולכאורה קשה א"כ ל"ל עוד קרא מקיר העיר לחוצה תן לה חוצה הא נוכל ללמוד זה מקרא דיריחו ועיי' בירושלמי בנדרי' דאיכא מ"ד דמקרא דיריחו אינו מוכרח דאיכ"ל אין מוקדם ומאוחר עי"ש וצ"ע ולכאורה ראי' מזה לשיטת הרמב"ם דלאו הא בהא תלי':

והנה לרמב"ן בחומש יש שיטה ג' דסובר נגד הגמרא דהאי מדותם אלפי' אמה היינו בהדי העיר עיי"ש ומשום דקשיא לי' דהוי לי' למכתב ומדותם מחוץ לעיר לפאת או אל פאת קדמה ולא את פאת וגו' ולענ"ד דעיקר קרא ללמד שגם הקרן זווית דהיינו פאת ימדוד ולכך כתיב את פאת ולא לפאת לערך כפי מה שמודדין מחוץ לעיר דהיינו נגד העיר בדרך הישר ולא באלכסון וממילא ישכור הזוית ת"ת אמה כמו שאמרו שם בעירובין ולכך באלף הראשונים דאין נותנין זווית כדאיתא בעירובין שם לכך פסק קרא הך אלף מאלפים. ובסוף פ"ק דמכות פליגי ר"מ ור"י דלר"מ ניתנו ערי לווים ללווים והישראלים שיירי בהם כח וזכות לעצמם אם יצטרכו להם ולגלות וכיוצא אבל ר"י סובר שניתן להם לחלוטין ואם יצטרכו ישראלים לאותו מקום צריכין הם לשלם שכר ודוק:

מצוה תי

ל"ת ר"מ

ל"ת שלא להמית רוצח עד עמדו למשפט שנאמר לא יומת הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ככה ילפי' במכילתא וכך דרוש לה ר"ע במכות דף י"ב ע"ב ושם במכות גרסי' עד עמדו לפני ב"ד אחר ומטעם זה הקשו תוס' בר"ה ריש פ' ראוהו ב"ד דף כ"ו בד"ה דרחמנא על הש"ס דר"ה דיליף לה לר"ע ממקרא אחר דאין עד הרואה נעשה דיין משום דבעינן ושפטו העדה והצילו וכיון דראו דהרג לא חזי' לי' זכותי' ובס' טורי אבן כ' דדרש דמכות אין לו ענין לדרש דמס' ר"ה דבמכות ילפי' כמכילתא הנ"ל דאין הב"ד רשאין להורגו עד שישפטו על המעשה ההיא בב"ד אבל אכתי אפשר שאותם שראו ילכו וישפטו עליו לכך איצטרך לר"ע מקרא דשפטו והצילו ואי מקרא דשפטו והצילו איכ"ל דזה דוקא בראו בלילה דלא שייך לא תהי' שמיעה גדולה מראי' וכיון דבעינן עדות צריך ושפטו והצילו אבל בראו ביום הו"א דרשאין להורגו מיד ולא תהי' שמיעה גדולה מראי' וא"ש דאיצטרך תרווי'. אלא דקשיא ע"ז דשם במכות נקט מקרא דעד עמדו דצריך להעמידו לפני ב"ד אחר וא"כ משמע דגם זה נוכל ללמוד מהאי קרא וקשיא קושי' התוס' הנ"ל עיי"ש שכ' דלא גרסי' זה במכות ודחק בזה עיי"ש. ולי נראה דלר"ש דדרש בעלמא טעמא דקרא א"כ איכ"ל מסברא טעמא דקרא משום ושפטו העדה והצילו וכעין שכ' הטעם בס' החינוך ולדידי' מקרא זה דעד עמדו נוכל לילף דבעינן ב"ד אחר ולכך נקט במכות דף י"ב דבעינן ב"ד אחר דר"ש תלמיד ר"ע אבל לר"י דסובר בעלמא לא דרשי' טעמא דקרא אינו מוכח מעד עמדו לפני העדה דבעינן ב"ד אחר ולדידי' איצטרך שם בר"ה לילף דין הזה מקרא דשפטו העדה והצילו. ועפי"ז מיושב הרמב"ם מקישי' הלח"מ בפ"ה מעדות דין ט' שהקשה עליו דהרמב"ם פסק שם לפמ"ש הכ"מ דלא כר"ע אלא כר"י דמקצתן נעשין עדים ואפ"ה מוכח מפ"ה מרוצח דדרש מעד עמדו כר"ע ולהנ"ל א"ש דהרמב"ם בפ"ג ממלוה פסק דלא כר"ש דלא דרשי' טעמא דקרא וא"כ אין ב' דינים תלוים זה בזה. ובחידושי לב"ק דף צ' כתבתי תי' אחר:

והנה הלח"מ פ"ה מעדות דין ט' כ' לדעת הרמב"ם אפי' ראו ביום בעי' דוקא הגדה והיינו כתי' אבע"א בב"ק דף צ' ע"ב דלעולם בעי' הגדה ולענ"ד קשה דאי' בעינן הגדה א"כ לא משכחת לה הא דאמר רבא בסנהדרין דף ע"ח ע"א טריפה שהרג בפני ב"ד הורגין אותו וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מרוצח דין ט' וכ' תוס' שם דעכ"ח מיירי בראו ביום דאי בעי' הגדה ועדות הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואי סק"ד דהרמב"ם סובר בעי' הגדה איך אפשר שפסק הא דרבא וצע"ג על הלח"מ. והנה לכאורה מהא דרבא מוכח דלא קיי"ל כר"ע אלא כר"ט דלא אמרי' תו לא חזי לי' זכותי' וכן כ' בטורי אבן שם ובזה הי' מיושב קושי' הכ"מ והלח"מ פ"ה מעדות למה פסק הרמב"ם כר"ט ולא כר"ע אבל באמת לא נלע"ד כן אלא דהא דרבא בטריפה שהרג בפני ב"ד חייב א"ש גם לר"ע דר"ע קאי היכא דבעי' עדות בעי' נמי עדה שופטת ועדה מצלת אבל בראו ביום והורגין אותו בלי ערות משום דבעי' ובערת הרע מקרבך נהי שצריך שיעמוד לפני העדה מקרא הנ"ל אבל לא בעי' עדה שופטת ועדה עכלת והורגין אותו אפי' לר"ע כן הי' נלע"ד לולי שטורי אבן לא כ' כן:

שוב ראיתי בריטב"א במכות שם שהקשה כנ"ל ותי' כיון דאי אפשר בענין אחר לדון שאני ואין דנין אפשר משאי אפשר דהרי מ"ע מה"ת לבער הרע ולפי"ז יש ליישב גם דברי הלח"מ פ"ה מעדות דין ט' מקושי' הנ"ל דנהי דבעלמא בעי' דוקא הגדה כיון דאי אפשר שאני. ועפי"ז אמרתי ליישב דברי הה"מ בפ"י מנזקי ממון דין זי"ן שכ' ליישב הרמב"ם שם מקישי' הראב"ד דנראה מדבריו דשור טריפה שראו ב"ד בעצמם שהרג אין הורגין אותו וכ' המ"מ הטעם דבערת לא כתיב בבהמה והקשו עליו דמבואר בריש פ' שלוח הקן דבערת גם בבהמה ועוף איכא ואמרתי הרי באמת לא כתיב בבהמה ועוף בערת אלא דיליף מאדם במה מצינו וקיי"ל מחידוש לא ילפי' וכיון דהאי דין דב"ד בעצמם ידונו הוי חידוש דהא בעי' הגדה ולכך לענין זה לא ילפי' מאדם ומיושב דברי המ"מ. ובמקום אחר כתבתי ליישב עוד באופן אחר ודוק:

מצוה תיא

מ"ע קע"א

מ"ע להגלות לעיר מקלט את ההורג נפש בשגגה שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו והיא מצוה כוללת בין על הב"ד שישתדלו להושיב אותו שם להצילו מיד גואל הדם ואפי' לית בי' חשש סכנת גואל הדם מ"מ כדי שיהי' לו כפרה ע"י מצוה זו וכן קאי המ"ע על הרוצח בשגגה שישב שם אפי' אינו ירא מגואל הדם ודעת הרמב"ם בפ"ה מרוצח דין ב' דבשוגג נשתנה ממזיד דדוקא אם לא נתקרב מיתתו ע"י עצמו בפרכס או ע"י רוח אז חייב גלות משא"כ במזיד אפי' נתקרב מיתתו ע"י דבר חייב ולשון הרמב"ם שם בפ"ה מרוצח דין ב' שכ' או ששחטו יש שם ט"ס שהרי לדעת הרמב"ם אם נתקרב מיתתו בין ע"י פרכס ובין ע"י רוח פטור וכמ"ש התוס' בגיטין דף עי"ן ע"ב ד"ה בביתא וכ"כ המג"א בסי' קכ"ח סקנ"ב ועיי"ש במחצית השקל:

והנה הרמב"ם שם בפ"ה מרוצח דין י"ב כ' המזבח קולט שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו מכלל שהורג בשוגג אינו נהרג במזבח וכו' אינו קולט אלא גג מזבח של בית עולמים אם הוא כהן ועבודה בידו וכו' בד"א במחויב גלות אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו וכו' וברח למזבח ונסמך לו ה"ז ניצול וכו' אלא א"כ נתחייב מיתת ב"ד בעדים והתראה וכו' מבואר מדבריו ג' חילוקי דינים (א) מי שנתחייב מיתת ב"ד ע"י עדים והתראה אפי' על המזבח ועבודה בידו נהרג (ב) למי שרוצין להרגו בדין המלכות והוראות שעה אפי' רק סמך עצמו למזבח ואפי' זר אינו נהרג ובמחוייב גלות הוא דין (ג) שעל המזבח עולמים וכהן ועבודה ניצול ונקלט, ויש ע"ז כמה קושי' חדא הקשה הלח"מ מיומא פ"ה דדרשי' מעם מזבחי ולא מעל מזבחי מבואר דאפי' רוצח במזיד אינו נהרג בגגו של מזבח ועובד והקושי' הב' על מ"ש הרמב"ם דבדין מלכות המזבח מציל אפי' רק נסמך הקשה הכ"מ א"כ איך אמרו במכות י"ב שיואב טעה ג' טעויות במה שאחז בקרנות המזבח הא שם לא נתחייב בב"ד בעדים ובהתראה ותוס' בסנהדרין מ"ח ע"ב שיואב נתחייב מצד מורד במלכות ואיכ"ל מורד במלכות אין מזבח קולט מיהו מלשון הקרא משמע בשביל שהרג נהרג כן הקשה הכ"מ והרשב"א בתשובה סי' תקכ"ד הקשה לו דיואב עוד טעה דהוי מזיד ותי' דרש"י סובר אפי' במזיד אינו נהרג מעל המזבח מיהו להרמב"ם קשה ותי' דיואב נידון בדיני מלכות ואפי' במזיד קולנו וצ"ע ממנ"פ אי נידון בדיני מלכות א"כ סמוך למזבח קולט כמ"ש הרמב"ם ואיך אמרו שטעה בזה וכמן שהקשה בכ"מ ובלא"ה קשה מנ"ל להרמב"ם חילוק זה בין דיני מלכות לנהרג בעדים והתראה:

והנלע"ד ליישב קושי' הראשונה של הלח"מ הנ"ל דלכאורה קשה על דרשת ר"ע ביומא פ"ה ממכילתא פ' משפטים הובא בילקוט מעם מזבחי תקחנו מגיד שמבטלין עבודה מידו ויוצא להרג עיי"ש ועיי' בזית רענן שתי' דמכילתא מיירי שעבודה בידו והוא עומד בצד המזבח ועיי"ש שתמה על הרמב"ם ולי נראה דזה ל"ק דמבואר עוד שם במכילתא דדרש מקרא דלמות ולא לידון ולא ללקות ולא לגלות וכו' ויתבאר לקמן מ"מ מבואר מזה דלידון ולגלות חד דינא הוא וכן מסתבר כיון דעדיין לא דנו אותו ולא קבלו עדים ואולי ימצאו ב"ד לו זכות או לפטור לגמרי או רק לגלות וא"כ אם עומד בגג המזבח ועובד דלענין גלות גומר עבודה הה"ד אם לא דנו אותו ורש"י ביומא פ"ה ובסנהדרין ל"ה פי' על הא דר"ע דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי היינו דאין מוציאין אותו מעל גגו לדון אע"ג דאיכא מ"ע דבערת הרע להביא אותו לדון לב"ד כדאיתא בריש שלוח הקן לענין בהמה ועוף שרצח וא"כ מזיד לדון דינו לגמרי כמו גלות וגגו ועובדים עבודה קולט אלא דר"ע דמפרש קרא דמעם מזבחי תקחנו היינו לדון וקשיא איך מסיים קרא למות וע"ז דרש ר"ע דקאי על הדיוק מעם מזבחי ולא מעל מזבחי אינו מבטל משום מצות גלות או מצות לדון אין מבטלין עבודה בגגו אבל להחיות גברא לצורך פקוח נפש אפי' מגגו ועובד עבודה מבטלין כדי להחיות וכה"ג פירש"י בסנהדרין ל"ה ונראה דרש"י בא ליישב שם קושי' התוס' דמנ"ל דמיירי בקרא מעם מזבחי דיש ביטול עבודה וע"ז תי' דעם מזבחי דומי' דעל מזבחי דמיירי בעבודה בידו הה"ד עם מזבחי ומוכח דדוחה עבודה שבידו והיינו דיחוי בקום ועשה ומיושב שם קושי' התוס' דהוי שב ואל עשה אבל לעולם גם ר"ע מודה דאם כבר נתחייב ונגמר דינו בב"ד עפ"י עדים והתראה אפי' מעל המזבח לוקחין דגברא קטילא הוא ואין עבודתו רצוי' ובזה א"ש גם גמרא דמכות י"ב דהש"ס מפרש הא דאמר לי' בני' ליואב במלכים ב' צא היינו כדי לדון בסנהדרין על הריגת אבנר וכו' וכפי' הרד"ק ואברבנאל בחד פי' וע"ז אמרו שטעה יואב דלענין לדון בסנהדרין דינו כמו גלות ואינו קולט אלא גג בבית עולמים וכהן ועובד וא"ש:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה