מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת חקת
מצוה שצח
מ"ע ק"ס
מ"ע לעשות מעשה פרה אדומה שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה תמימה ודיניה מבוארים ברמב"ם הלכות פרה אדומה והנה פרה היא בת ג' או ד' שנים וקודם לזה לא מקרי פרה כרבנן ריש מס' פיאה ואע"ג דלענין פר איתא שם במשנה ג' דרבנן ס"ל אף בן ג' בכלל ומשמע דגם בן ב' שנים נקרא פר הר"ש שם כ' דרבנן דמ"ג הם ר"א דמשנה א' אמנם הרמב"ם לא ס"ל כן וס"ל דפר שאני והמ"ל בריש ה' פרה דחק משום דגלי קרא ופר שני כדדרש ריה"ג שם במ"ג ולי נראה כיון דממש בכל דיני תורה כתיב פר בן בקר ואפי' באותן דכתיב לפעמים פר נראה כמ"ש בס' התורה והמצוה על ת"כ בפ' ויקרא סי' ר"ח דסמך על בן בקר דכתיב בהאי עניינא וא"כ גלי לן דבשר פר עדיף דוקא כשאינו זקן אלא בן בקר רך וטוב והקריבהו נא לפחתך וילפי' כל הקברנות זה מזה למצוה ואפ"ה כיון דקרא מכנהו גם פר גם בשנה ג' כשר ולא מקרי זקן עדיין אבל כ"ש דעדיף בבן בקר בן ב' שנה משא"כ פרה נקראת רק פרה סתם וסתם פרה הוי משהגיע לפרות ולרבות מבת ג' ואפי' פר הוי משמע בן ג' לולי דגלי קרא בן בקר וכ"ש פרה דאין בשרה מתקשה כולי האי ועדיפה אז לאכול ואפשר דמטעם זה לא הוצרך הרמב"ם להביא בפ"א ממעשה קרבנות דפרה לענין נדר הוי בת ג' דזה כבר נשמע משם פרה משעה שראוי לפרות כמ"ש התורה והמצות בת"כ הנ"ל והמ"ל עמד ג"כ בזה. ואחר ג' בפר ולאחר ד' בפרה מקרי זקן ואפ"ה כשר אלא דלענין קרבן לכתחלה אין להביא משום דגם להדיוט אינו טובה כל כך ולפרה אדומה שמא תשחיר ובס' טורי אבן בר"ה דף יו"ד ע"א הקשה מכמה דוכתי דמוכח דגם אחר ג' וד' וה' כשר לפר ולאינך ואמאי הא זקן פסול ואישתמיט מיני' דברי התיו"ט בריש פרה ומ"ל פ"ב מאיסורי מזבח ובריש ה' פרה כ' דזקן דפסול לגמרי בקרבן היינו כשנחלש מחמת זקנה אבל אם נתרבה שניו אינו אסור אלא מפני הכבוד כמו שהסברתי שצידד בשיטה מקובצת בכתובות ע"ה ומפני הכבוד אסור רק לכתחלה וא"ש:
והנה אין שוחטין ב' פרות אדומות כאחד שנאמר ושחטו אותה כ"כ הרמב"ם בפ"ד דפרה ושם בדין י"ח כ' דאם נשחטה פרה אחרת עמה בלא מתכוין כשירה אע"ג דשחיטת חולין לא בעי כוונה וכבר הקשה שם הכ"מ דזה נגד הסוגי' בחולין דף ל"א דאמר רבא לר"נ בנשחטה נמי פסול משום דכתיב ושחט אותה וא"כ הרמב"ם דפסק נמי כר"נ דשחיטת חולין א"צ כוונה ומקרי שחיטה ולמה פסק בנשחטה עמה בלא כוונה כשירה ותי' הכ"מ דעכ"ח הי' להרמב"ם גירסא אחרת דבנשחטה עמה גם לר"נ פרה כשירה דבעינן אותה דומי' דידה דוקא ב' פרות אדומות ממעטי' עיי"ש והראש יוסף שם הקשה עליו דאי גרסי' הכי א"כ איך פריך ביומא דף מ"ב ע"ב ות"ק הא כתיב אותה ומתרץ מאן ת"ק ר"ש דדרש טעמא דקרא ונ"מ דאפיק חמור וכו' ומאי קושי' על ת"ק הא אפי' דרשי' אותה אמרי' אותה אחרת דומי' דידה כמו דאמרי' לענין שחיטה ה"כ לענין הוצאה ואיצטרך לת"ק לומר משום שמא יאמרו:
ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בס' התורה והמצוה על הת"כ וביאר ג"כ בכלליו באילת השחר סי' ק"נ דהיכא דירמוז את גוף הפעול בכינוי לחוד כגון והקריבו ושחטו מרמז על גוף הפעול סתם אבל היכא דרוצה לרמז על גוף הפעול בדיוק אז יציינהו ע"י כינוי הדבוק למילת את כגון אותו או אותה וזה בשתי פנים (א') שבא ללמד שאותו דבר משתרע על כל גוף עצמותו של הפעול בכולו לא רק במקצתו או בחלק ממנו (והב') אם יכוון למעט שאין הפעל משתרע על עצם אחר אלא על גוף הפעול לבד עיי"ש בכמה דוכתי. וזה נראה החילוק בין דרש ושחט אותה לדרש והוציא אותה דהוציא אותה דרשינן שאם אינה רוצית לצאת לא יוציא אחרת עמה זה אפשר למעט מכח ב' צדדים אחד מכח כוונה הב' של כינוי אותה למעט עצם אחר והב' מכח כוונה ראשונה דכיון שאינה הולכת על ידי הוצאתו אלא ע"י סיוע שמוציא אחרת עמה שהרי לא רצתה לצאת א"כ הרי לא הוציא אותה לגמרי אלא מקצת הוצאה שהרי גם הבהמה אחרת סייע בהדה ומסייע כי האי יש בו ממש כיון דאינו יכול בלעדה עיי' בשבת דף צ"ג וא"כ אפי' אמרי' ושחט אותה היינו חברתה דומי' דידה היינו היכא דממעטי' מכח מיעוט על הכוונה השנית אבל שם ביומא פריך הא כתיב אותה היינו על מיעוט על כוונה ראשונה דאינו מוציאה לגמרי ובזה אין חילוק בין דומי' דידה או לא. וגוף קושי' הכ"מ הנ"ל נראה ליישב באופן אחר דלרב דס"ל ביומא דף מ"ח דשחט אותה לפניו בא ללמד שלא יסיח דעתו ממנה ושיהי' לו כוונה א"כ גם הדיוק דשחט אותה ולא אחרת היינו שלא ישחוט גם אחרת לפניו דמיעוט של אותה איכ"ל דקאי על לפניו של ושחט ועל לאחריו וא"כ קשה מנ"ל לרבא דלר"נ בנשחטה בהמה אחרת עמה דפסול הפרה כיון דלא הי' לו כוונה ולא קרי' לפניו דהיינו עם כוונה וצ"ל דרבא סובר כשמואל דשחיטת פרה כשר בזר והיינו דכתיב לפניו ולא בא ללמד שלא יסיח דעתו ושישחוט בכוונה וא"כ שפיר דרש דמיעוט אותה ולא אחרת קאי אפי' בשוחט אחרת בלא כוונה כל שנקרא שחיטה ממועט מושחט אותה אבל לדינא דפסק הרמב"ם שם כרב דשחיטת פרה בזר פסיל ושחט אותה לפניו היינו שלא יסיח דשתו ממנה נראה דגם הדיוק קאי דוקא אם שוחט אחרת בכוונה ולכך פסק הרמב"ם בנשחטה אחריתי עמה אפי' לר"נ שניהם כשרים כנלע"ד:
והנה משחט אותה ילפי' ג"כ שלא יעשה מלאכה אחרת והתוי"ט בפ"ד מפרה מ"ד כ' דתרתי שמעי' מהאי קרא דושחט אותה למעט מלאכה אחרת וגם שלא לשחוט בהמה אחרת ולפמ"ש רש"י בחולין ל"ב ע"א ד"ה לרבנן דפסול מלאכה אחרת הוא משום היסח הדעת וביומא דף מ"ב ע"א יליף לרב פסול היסח הדעת בשחיטה מן לפניו וא"כ יש ב' יתורים אותה ולפניו ועכ"ח דאותה בא למעט שחיטת בהמה אחרת כגון פרה אחרת דליכא משום היסח הדעת דאל"כ למה לי לפניו תיפוק לי' מכח דאסור לשחוט עמה דבר אחר משום מלאכה והיינו משום היסח הדעת ושפיר מוכח תרתי. והנה בתוס' חדשים שם בפ"ד מ"ד כ' דלרש"י ביומא מ"ב דסובר דשחיטת ב' פרות נמי מכח מלאכה אחרת אסור א"ש דהכל חד דרשא וצ"ע עליו הא מוכח בחולין ל"ב מרבא דפוסל בנשחטה לר' נתן וגו' וא"כ עכ"ח לאו משום מלאכה אחרת דבלא כוונה אינו פוסל מלאכה וצ"ע:
ובחידושי אמרתי למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ולא משכחת ב' שחיטות של פרה או בהמה אחרת בפעם אחת ממש דאי אפשר לצמצם שיהי' סוף שחיטת פרה עם סוף שחיטת בהמה אחרת ברגע אחד וכיון דרק הסוף נקרא שחיטה וא"כ למה אסור וע"כ דרק משום מלאכה אחרת נפסל והיינו כסברת התוס' חדשים הנ"ל אבל לפי"ז קשיא טובא על רבא דס"ל בחולין כ"ט אין לשחיטה אלא לבסוף איך סובר נשחטה עמה לר"נ פרה פסולה אמאי הא משום מלאכה אחרת אין כאן כיון דלא כיוון ומשום שחיטה הא אין שחיטה אלא לבסוף ואי אפשר לצמצם להרמב"ם בפ"ט מרוצח אפי' בידי אדם אי אפשר לצמצם וצ"ע ונראה דגזירת הכתוב דבעי שידע שנשחטה לבדה דאע"ג דאי אפשר לצמצם ואפשר שלא הי' סוף שחיטה בהדי הדדי מ"מ אנן לא ידעי' זה והקרא אמר ושחטו אותה לפניו ודייקי' ושחט אותה לבדה לפניו שצריך שנדע זה שלא יסיח דעתו ממנה גם מזה ושנדע שנשחטה לבדה. ובזה מיושב הא דאיצטרך לפניו על שלא יסיח דעתו הא כבר נשמע זה לדברי תיו"ט הנ"ל דתרתי שמעית מיני' א"כ ידעי' דמלאכה פוסל וממילא נדע היסח הדעת לפירש"י דמלאכה משום היסח הדעת פוסל ולהנ"ל איצטרך דבעי' שידע ששחט לבדה. ועפי"ז אפשר ליישב עוד קושי' הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם דפוסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא איצטרך לפניו על הנ"ל ואדרבה דרשי' לפניו דאותה ולא אחרת פוסל דוקא לפניו דהיינו במתכוין כדלעיל:
והנה החינוך כ' דעל כהן העושה הפרה צריך להזות עליו איש שלא נטמא מעולם וכ"כ הרמב"ם והמעיי"ח כ' דדברי הרמב"ם סותרין למ"ש הרמב"ם בעצמו בפי' המשנה פ"ג מ"ג דאין חילוק אפי' נטמא וטבל וטיהר עצמו כשר עיי"ש ולענ"ד אין כאן סתירה כיון דלענין זה לא אזלי' בתר רוב או חזקה משום מעלה ובעי' שנדע שהוא טהור א"כ מעולם לא נוכל לידע זה אלא א"כ סוף כל סוף צריך שנבוא לאיש שלא הי' מעולם אפשרות שיטמא דאל"כ כיון דזה המזה נטמא וטבל והוזה עליו אכתי דילמא זה הראשון הי' טמא ואפי' נודע גם על זה שנטהר השתא אכתי דילמא זה הראשון שהי' לפניו הי' טמא ולא הועיל הזאתו ועכ"ח צריך שנבוא לאיש שלא הי' חשש טומאה וא"כ הפוכי מטרתי למה לי נקח מיד איש שלא הי' בו חשש כעין אותן תינוקת עיי"ש ולעולם אין חילוק אם נטמא ונודע בודאי שנטהר או לא הי' אפשרות כלל שהי' טמא כנלע"ד פשוט שאין כאן סתירה ודוק היטב:
מצוה שצט
מ"ע קס"א
מ"ע שיהי' המת טמא ומטמא שנאמר אדם כי ימות באוהל וכו' הרמב"ם מונה זה לע"ע והרמב"ן במ"ע צ"ו פליג עליו דאין זה מ"ע אלא דין מדיני תורה לידע מה הוא טמא המצוה עליו במקום אחר שאם הוא טמא לא יאכל קודש ולא יבוא למקדש ולדעתי הרמב"ם מונה זה למ"ע מצד שמתעורר לאדם על מהות גופו שאנוש אנוש הוא מלא תאות עלול לחטוא וזאת יעורר אותו להחשיב נפשו ונשמתו ולהרגיל גופו לטוב לעשות מצות עשה כדי לתקן גופו ולהרחיק עצמו מן נטיית היצר וגופו כנלע"ד. והנה המת מטמא בכל חלקיו וכדתנן בפ"ב דאהלות משנה וי"ו דכזית מת מטמא ומת כולו וכו' ובנזיר דף נו"ן ובחולין פ"ט ע"ב פריך כזית מן המת מטמא מת כולו לא כ"ש ומשני ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאז לית בי' כזית בשר ותוס' שם הקשו דבנזיר נמי מקשי ומשני כדאמר ר' יוחנן משמע דר' יוחנן עצמו אמר זה על דבר אחר עיי"ש. ולענ"ד נראה ליישב בעזה"י דלכאורה קשה לי מאי פריך לפי מה שכ' המ"ל פי"ד דין כ"א מאבל דעל כזית מן המת אין מצות קבורה אלא א"כ יש ראשו ורובו דלא כתוי"ט בשבת פ"י מ"ה ותוס' ביבמות דף ק"ד ע"א כ' דדבר דטעון גניזה אין לך כתותי מכתת שעורא גדול מזה והוי כאילו לית בי' כזית משא"כ אם אין כאן רק כזית דלא בעי קבורה שפיר נשאר שיעור כזית וא"כ מאי פריך אע"ג דאית בי' כזית איצטרך לאשמעי' דבאמת כולו מטמא דהוי כאילו אין בו כזית ונהי דיש לומר דלענין טומאה גלי לן קרא דלא אמרי' כתותי מכתת כדאיתא ביבמות דף ק"ג ע"ב לענין טומאת נגעים דכתיב לשרוף את הבגד ונתץ את הבית מ"מ נהי דלפי האמת כן הוא מ"מ איצטרך המשנה לאשמעי' זאת:
ועיי' בפר"ח באע"ז סי' קכ"ד ואפשר כיון דבמת גם רקב טמא לא שייך לומר כתותי מכתת וכיון דכבר תנא בסיפא דרקב מטמא אמנם קשה לפימ"ש התוס' בנידה דף כ"ז ע"א ד"ה מ"ט דר"ש וכו' דבנפל שבשליא שאין בו כזית בשר אינו מטמא משום רקב וא"כ בנזיר דלבתר דמשני במת שאין בו כזית בשר פריך כיון דמטמא כזית כולו לא כל שכן דילמא כנ"ל דמכתת שיעורי' ולמה הוצרך לומר בנפל שלא נתקשרו אברי' בגידין אפי' הי' גידין כיון שלא הי' כזית בשר ואין חשיבות אלא מכח אבר שהוא כברייתו וכשנרקב אין לו חשיבות ואינו יכול לטמאות רק משום מת שלם כנראה מלשון התוס' בנידה הנ"ל דבכזית בשר תלי' ולכאורה הי' נראה דמכאן ראי' לדעת הפוסקי' המובאים בש"ע או"ח סי' תקכ"ו סעיף יו"ד דבנפל אין מצות קבורה ולא שייך לומר כתותי מכתת שיעורי' ולכך הוכרח ר"י לומר שלא נתקשרו בגידין דאל"כ קשיא כיון דאבר מטמא כ"ש מת כולו וא"ש:
אמנם המג"א שם בסק"כ הביא ראי' מדברי ר' יהודה בנדה דף נ"ז דס"ל דרק הכותי' דורשי' לעצמם דין הזה דכל שאין לו נחלה אין לו גבול מלשון זה מבואר דבאמת גם בנפל יש מצות קבורה עי"ש במג"א וא"כ שם בנזיר דף נו"ן דקאי אליבא דר"י עמדה קושי' הנ"ל ועכ"ח צ"ל כתוי"ט הנ"ל לכל הפחות למ"ד גם בנפל יש קבורה גם בכזית או פחות מכזית יש קבורה ואפשר דבאמת הו"מ לתרץ כן חדא מנייהו נקטו ועכ"פ לכך אמר כדאמר ר' יוחנן כיון דלר' יהודא הי' אפשר לשיטתי' לתרץ בענין אחר לכך קאמר דר' יוחנן תי' כן על המשנה יש לתרץ כן גם לר' יהודה:
והנה במת אמרי' דחרב הרי הוא כחלל ולדעת התוס' דווקא כלי מתכות ולהרמב"ם כלי הבגדי' וכלים בכלל אם נגעו במת הויין אבי אבות הטומאה ובדין הזה אמרתי ליישב קושי' המפרשים הובא במג"א סי' שי"א סקי"ו שם פסק בש"ע דמת המלובש בבגדיו א"צ ככר ותינוק לטלטלו בשבת והקשה השל"ה הא דהע"ה דמת בבגדיו דהרי אמרו בשבת דף למ"ד דנפחת דרגי' מתותי' ואפ"ה אמרי' שם דפסקו דבעינן ככר או תינוק לטלטלו עיי"ש ולענ"ד ליישב הרי אמרו בירושלמי הובא בתוס' חגיגה דף י"ז ע"א ד"ה אף עצרת דדוד המלך מת בעצרת עיי"ש אע"ג דתוס' הקשו על זה הירושלמי מ"מ בגופא דמעשה נראה דלא פליגי דאפשר דגם ש"ס דידן ס"ל דמת בעצרת שהי' בשבת דבזמן שקדשו עפ"י ראי' לא הי' חוששין על לא בד"ו פסח ועיי' רש"י סנהדרין י"ג ותוס' פסחי' נ"ח ע"ב ד"ה כאלו לא כ' כן ועיי' בס' נצח ישראל שם שתמה עליהם דבחדשי הקיץ מצינו שינויים ועיי"ש או שהי' שבת סמוך לעצרת שהי' חל ביום א' והרמב"ם פסק בפט"ז דין יו"ד מטומאת אוכלין דחייב אדם לזהר סמוך לרגל שלא יטמא הואיל וצריך ביו"ט קרבנות וראי' בעזרה ומה שאמרו ובנבלתם לא תגעו ברגל היינו בטומאת ערב דאסור דווקא ברגל משא"כ טומאת מת וא"כ פשוט דאסור ליגע או לטלטל אז בגדי המת אלא אם יש צורך ליגע במת להצילו מבזיון ולקברו דאז מת מצוה קודם וכדיליף בסוכה כ"ה מזה דעוסק במצוה פטור ממצוה שתבוא אח"כ מכיון דהבגד מצד עצמה אסור אז ליגע ולטלטל אותו לולי המת א"כ אי אפשר שיתיר הבגד לטלטל המת אדרבה הבגד תלי' במת ואם לא יהי' רשאי לטלטל המת ממילא גם הבגד אסור גם משום מוקצה כיון דאינו יכול להשתמש בו אז לצורכו וא"כ לכך הוכרחו להתיר בבי מדרשא גבי דהע"ה דווקא ע"י ככר או תינוק להניח עליו באופן דלא נטמא דנלע"ד נכון. ומצוה זו נוהגת בזכרי' ובנקיבות:
מצוה
מצוה ת
מ"ע קס"ב
מ"ע שיהי' המים של אפר פרה מטמאין את הטהור ומטהרין לטמא מת שנאמר והזה הטהור על הטמא וכו' ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב. ותוכן עשיית מי הנדה הוא דאדם טהור ממלא מים חיים בכלי לשם מי חטאת ואסור לעשות מלאכה או שום התעסקת מעת המילוי עד שנותנין אפר פרה לתוכה ונתינת האפר לתוכה נקרא קידוש ולאחר שנתנו לתוכה אפר נקראו מי נדה או מי חטאת והרמב"ם מונה ענין מי חטאת אלו למ"ע והרמב"ן בהשגות למנין המצות מצוה צ"ו השיג גם על זה כמו לעיל בסי' שצ"ט דאין זה מ"ע אלא דיני אפר פרה ועיי' בתוס' ב"ק דף צ"ח ע"א ד"ה הא קמ"ל הביאו ממשנה דפרה ומסיפרי דדוקא קודם קידוש פוסל מלאכה אמנם המאירי הובא בש"מ בב"ק נ"ו פסק דדוקא מלאכה אחרת אינו פוסל אבל עשה עם המים עצמם מלאכה ששקל בהן וכיוצא בהן פוסל גם לאחר קידוש וע"ז הקשה השער המלך בהשמטות לחובל ומזיק דא"כ מאי פריך בב"ק צ"ח דלימא כל השוורים לאו לגבי מזבח קיימי הא מיירי לאחר קידוש כיון דנקט מי חטאת עיי"ש ועפ"י מ"ש התוס' בב"מ דף למ"ד ע"א בד"ה אף עובד דמיירי עכ"ח בפרת חטאת דאית לי' שותפת דאל"כ אין אדם אוסר וא"כ עיקר הקושי' מפרת חטאת מיהו כבר כ' דתוס' דמתי' משמע דהקושי' גם ממי חטאת ועמדה הקושי' ונראה דתוס' שם בב"ק צ"ח בד"ה הצורם וכו' הקשו ממתני' ותי' דמיירי בבהמה קדושה וכתבתי בחידושי שם דלכאורה לפמ"ש התוס' בדיבור שלאח"ז דע"י שכל הדברים לאו לגבי מזבח קיימי הוי לי' כהיזק שאינו ניכר עיי"ש א"כ יש לדון אפי' בהמה לאחר שהקישה הוי לי' אינו ניכר שהיא קדושה כמו תרומה ונטמאת ואכתי עמדה הקושי' ונראה דאפי' הוי כאינו כיכר מ"מ בבהמת קדשים אינו גרם אלא היזק גמור אלא שאינו ניכר וחייב מדרבנן שלא יהי' כל אחד ואחד הולך ומזיק לכל הפחות במזיד ולר"מ שם קנסו שוגג אטו מזיד וסתם משנה ר"מ ולכך שפיר כ' התוס' דס"ל למתני' דאם הטיל מום בבהמת קדשים חייב והנה בגיטין נ"ג ע"א הקשה המהרש"א למה בעושה מלאכה בפרת חטאת ומי חטאת פטור מדיני אדם ולא חייב משום שלא יהי' כל אחד הולך ומזיק לפי סק"ד ותי' לפמ"ש הרמב"ם שם בה' חובל הואיל ולהנאתו קמכוין לא קנסו עיי"ש וא"כ בעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת אפי' לאחר הקדש פטור לרבה דס"ל לפי תי' הנ"ל דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק ובמלכה דלהנאתו לא קנסי' משום שלא יהי' כל אחד הולך אפי' הי' מעשה הניכר שנשתנו מראה או כיוצא בו ע"י מלאכה אפ"ה פטור והיינו דפריך מאי ארי' דאינו ניכר אפי' ניכר נמי פטור כיון דלאו הכל למזבח קיימי' ואפי' לאחר הקדש אינו ניכר ומשום קנס אין חיוב כיון דלהנאתו קעביד וא"ש וטעם פסול מלאכה קודם קידוש מקרא דלמשמרת למי נידה ולמאירי לאחר קידוש אם עושה מלאכה בעצם הדבר ומלאכה כזו יליף מפרה עצמה וסופה כתחילתה דבעי' לא עלה עלי' עול: