אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת פינחס › מצוה תז

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת פינחס · מצוה תז

מצוה תו

מ"ע קס"ט

מ"ע לדון דין הפרת נדרי' שנאמר איש כי ידור נדר לה' וכו' והנה הרמב"ם מונה זה למ"ע והרמב"ן במנין המצות מצוה צ"ה משיג ע"ז שזה דין מדיני המצוה ועיקר אינו אלא ל"ת שלא לעבור על דבריו עיי"ש אלא שהרמב"ן מונה כאן מ"ע אחרת כל היוצא מפיו יעשה שהרמב"ם כלל זה במ"ע שכפל לקמן פ' תצא מוצא שפתיך תשמור עיי' בחינוך תקע"ה והרמב"ן חלקו לשנים שם בנדרי מצוה וגבו' וכאן מ"ע אחרת בנדרי רשות שאם נדר יעשה ככל היוצא מפיו עי"ש. טעם הרמב"ם נראה כיון שע"י ל"ת ודיני הפרת והתרת נדרים נתחזק שורש אחד משרשי אמונה לכך ראוי שיוכלל וימנה בכלל המ"ע שבא להשריש בנו שאין הדיבור שאנו מדברי' בא מכח בנין הגוף ותכונתו אלא שורש הדיבור הוא בנשמתו וכמו שתרגום התרגום בראשית על ויהי אדם לנפש חי' לרוח ממללא ולכך רק הדיבור שנדבר עם השכל והדעת הוא הדיבור של אדם וכך ראוי שיהי' הדיבור של תפילה ולימוד ולכך כיון שהדיבור הוא כלי להוציא מכח אל הפועל מה שנשמתו רוצית והוא כלי של הנשמה חלק רוחניי חלק אלקי ראוי שישמור אמרי פיו ויהי' הדיבור חשוב בעיניו' ושורש זה אנו לומדי' מן התרת נדרי' שהב"ד של ג' או יחיד מומחה ידון וישפוט שלא הי' הדיבור הזה עם השכל והידיעה שהי' בטעות דעתו ואלו ראה את הנולד כראוי לא הי' נודר וממילא הי' דיבור בלא שכל ובלא שורש הדיבור ולכך אין לו קיום ומתירין אותו כי עיקר חשיבות האדם הוא חלק הרוחני ושכלו ודעתו והוא ג"כ טעם הפרת האב והבעל בדבר שיש בו עינוי נפש או דברי' שבינה לבין האב ובעל כמו שאמרו חז"ל שאנן סהדי כל הנודרת על דעת בעלה והה"ד לאבי' היא נודרת שכך ראוי להיות ואם אינה עושית כן בטלה דעתה ונתעוור שכלה וכיון שעל דעת בעלה היא נודרת וממילא אם הם אינם רוצי' אין נדרה מכאן ואילך מעת שגילו דעתם לא נדר ולא שבועה ועיקר דין זה ללמד שעיקר האדם הוא שכלו וחלק נשמתו והגוף הוא טפל וראוי להיות בטל אם הוא נגד נשמתו וזה שאמר לא יחל דברו שלא יהי' דיבורו כחול אלא הוא כלי נשמתו וממילא הוא קודש ומטעם זה עצמו ילפי' מזה דאחרים מוחלין לו אם ישפטו הב"ד שלא הי' שכלו עמו וכיון שזה כלל גדול למעשה האדם ראוי למנות זה למצות עשה וע"י היתר נדרים והפרת נדרי' מוכח דעיקר תלי' במחשבה ושכל וחשיבות הדיבור הוא מכח שהוא כלי לנשמתו וממילא נשמע היתר נדרי' וא"ש דברי הרמב"ם:

ואפשר שחז"ל שאמרו בחגיגה יו"ד שהיתר נדרי' פורחי' באוויר וקשה הא מסיק שם דלשמואל דמפיק מלא יחל דברו לית לי' פרכא ובפרט לפי מה שבארתי ואמאי אמרו שפורח באוויר ונראה דמשום דאפשר לפרש כפי' הרשב"ם בחומש לא יחל דברו שלא ימתין לקיים דברו כעין לאו דלא תאחר ואז אינו מוכח היתר נדרי' אלא שפשטא דקרא לא משמע כן דהרי הקרא סתם ומשמע דקאי על נדרי רשות ועכ"ח לרשב"ם צ"ל דקרא קאי על סוף הסדרא דלפי"ז דלדידי' קאי איש כי ידור נדר לה' על סיום קרא דפ' פינחס דמסיי' אלה תעשה לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם ויש אוויר בין סדר פינחס לסדר מטות ודוחק דקרא עלי' קאי וא"כ ע"י אויר שבין סדר לסדר מוכח דלא כרשב"ם וממילא הפי' כפשטא דלא יחל שלא יהי' דבריו חולין וכדלעיל ומוכח היתר נדרי' וא"כ ע"י אויר מוכח היתר נדרים יותר והיינו דקאמר המתני' דהיתר נדרי' פורחין באויר וא"ש כנלע"ד:

ודע דקיי"ל דהקדש שבא ליד גזבר אין לו היתר וכן פסק בש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעי' וי"ו ועיי' בש"ך בחו"מ סי' רנ"ה סק"ו שצידד לומר טעמים בזה הואיל ועשה מעשה ומרן הגאון בחתם סופר סי' רכ"ז צידד אם נדר בכתב למה מועיל התרה ואיך יבוא דיבור ויבטל מעשה עיי"ש שביאר כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ לא הי' מעולם נדר ומטעם זה נתבטל גם טעם הש"ך הנ"ל ובאמת מרן הגאון זצ"ל כ' טעם אחר דדווקא כל זמן שלא מסר ליד גבאי דיש בו משום בל יחל ואית בי' אבל אחרים מוחלין לו אבל לאחר שקיים נדרו ולית בי' בל יחל ה"נ לית בי' אבל אחרים מוחלין ובסי' רמ"ג כ' דהוי כמו אכלו כולו דאין נשאלין ובצדקה אית בי' עוד טעם דהוי כמו נתנו לו וקנה עיי"ש וטסע שכ' בצדקה ג"כ צ"ע ע"פ מ"ש בסי' רכ"ז דהוי כמו נתינה בטעות וקנין בטעות חוזר וצ"ע:

ועיי' בנוב"י חי"ב סי' קנ"ד האריך שדין זה תלי' בפלוגתא דהרא"ש ורשב"א ועיי' באו"ח סי' קצ"ו באלי' רבה סק"ה דנראה גם דעת מהר"ם מר"ב סובר אפי' בא תרומה ליד כהן יש לו היתר וכש"כ בא ליד גזבר והנוב"י שם ר"ל הטעם למ"ד אין לו התרה הוא דאין הכהן מוכרח להאמין לו על פתחו צ"ע דא"כ אכתי יהי' דשיל"מ וקשה בנדרים נ"ט יעיי"ש וצ"ע. ונראה לענ"ד להביא ראי' נכונה לדבריו דתוס' במכות דף כ"א ע"ב ד"ה החורש וכו' הקשו על רש"י דמפרש דעובר ב' לאווין על לאו דלא דלא תעבוד ועל לאו דהזיד במעילה והקשו התוס' הא לקמן מוקי לה בבכור דלא שייך מעילה ונלע"ד ליישב דהרי לכאורה קשה מאי פריך הש"ס בדף כ"ב על הא דמשני מה דאפשר בשאלה לא קתני הא הקדש איתא בשאלה ומשני בבכור ולמה לא משני דמיירי בהקדש שבא לידי גזבר דלית לי' שאלה מיהו כיון דקרא דלא תעבוד בקדשי מזבח הוא ובקדשי מזבח לעולם אפי' בנתנו ליד כהן לא קיים נדרו לגמרי ואית בי' שאלה וכמ"ש מרן שם לבאר דברי תוס' בכריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע וכו' דעד אחר זריקה אית בי' שאלה ופריך שפיר ועכ"ח דמיירי בבכור וכ"ז בשור אבל בחמור דמוקי לה רש"י בהקדש בדק הבית שפיר איכ"ל דמיירי בבא ליד גזבר דלית בי' שאלה וא"ש ומיושב היטב קושי' תוס' לדברי מרן זצ"ל והנה באמת צ"ע לי מנ"ל דמהני היתר גבי חלה ותרומה דהרי קרא דלא יחל קאי על נדרי רשות כדפירש"י לאסור איסר היינו לאסור המותר וכמ"ש הרא"ש בפירושו נדרים י"ב ד"ה כחלת שאדרבה ע"י קריאת שם הותר הטבל וצ"ל דמ"מ נוכל למילף דזיל בתר טעמא דמהני שאלה משום דהוי כנדר טעות וה"נ כל טעות חוזר ואפי' הוי כמסר לגבי' מועיל כמ"ש למעלה:

והנה להרמב"ם לשיטתי' דס"ל בשורש ב' דכל שאינו מפורש בקרא לא חשבי' לי' למ"ע קשה עדיין למה מנה זה למ"ע דהרי אינו מפורש ותו יותר קשה הרי הרמב"ם סובר דאם ב' מצות כלולים בחד קרא נחשב רק לאחד וא"כ אפי' מפורש בקרא כיון דמחד קרא ילפי' לאו ועשה אינו ראוי להחשב לב' וצ"ע וצ"ל כיון דכתיב וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' ומזה ילפי' דחכם צריך לומר בלשון התרה ובעל בלשון הפרה ואמרו בחגיגה י"א דהן הן גופי התורה והרי הרמב"ם אמר בשורש הב' היכא דנאמר בש"ס שהוא מהתורה כמנה בכלל מצות וגם יש יתורא דקרא בפ"ע ואינו נכלל לגמרי בכלל לא יחל לכך שפיר מנה אותו למ"ע בפ"ע:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה