מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת נשא · מצוה שסו
והוא מ"ע קמ"ה
מ"ע לעשות לסוטה כמשפט שנאמר איש כי תשטה אשתו וקנא וכו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וכו':
מלשון זה דייק המעיי"ח דלא ס"ל כר"ע בסוטה ג' דוקנא חובא ואין זה דיוק כולי האי שהוא רק חלק מחלקי המצוה מיהו לשון הרמב"ם סוף ה' סוטה כ' דמצות חכמים היא לקנא את אשתו שלא יראה וישתוק עיי"ש שהאריך בזה וע"ז הקשה הכ"מ למה כ' הרמב"ם מצות חכמים היא והמעיי"ח כ' עפ"י הירושלמי מ"ד חובה ס"ל כב"ש סוף גיטין דלא יגרש אא"כ מצא דבר ערוה דבלא"ה הא יכול לגרש עיי"ש ולי נראה דאיכ"ל דגם הרמב"ם מודה דקיי"ל כר"ע דחובה ואע"ג דיכול לגרשה מ"מ אין זה דרך הטוב דיש לחוש דאשה יתנה עיני' באחר ויהי' לה מקום לבגוד בבעלה שיסתרה עמו כדי שיגרשה ויהי' מקים לעוברי עבירה דלא תחמוד ולא תתאוה אשת רעך ולכך ציותה התורה חובה לקנא כדי שתשתה ותבדק וינערו רשעי' ואע"ג דיש בלא"ה אופנים שתוכל להפקיע עצמה אם נתנה עיני' באחר כדאיתא סוף נדרים באומרת טמאה אני לך וכו' מיהו כבר כ' הר"ן שם דמה"ת אינה נאמנת ואין לה מקום אלא ע"י סתירה ולכך כתיב וקנא לחובה וא"ש ול"ק קי' הירושלמי דיגרשנה אמנם לפי מה דאיתא בסוף נדרים דלמשנה ראשונה לא חששו שמא עיני' נתנה באחר ואכשיר דרא ההיא א"כ שוב ג"כ לא הי' וקנא לחובה שהי' תקנה אחרינא לגרשה אמנם לאחר שראו חז"ל במשנה אחרונה דיש לחוש שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת בג' דברים א"כ ע"י מצות חכמים נתחזק שוב החיוב לקנא ולזה איכ"ל דכיוון הרמב"ם דמצות חז"ל דהיינו ציוו של משנה אחרונה שעי"ז נתחזק החיוב לקנא וא"ש ולעולם דקיי"ל כר"ע:
ויש עוד ליישב דהתוס' בסוטה הקשו על הירושלמי הנ"ל דהא ר"ע לא ס"ל כב"ש דס"ל בסוף גיטין אפילו מצא אחרת נאה ממנה ונראה דהנה לפי הירושלמי לב"ש בעי או דבר ערוה עדי טומאה ממש או עדי דברים מכוערים ע"י קינוי וסתירה שנאסרה עליו בכה"ג כתיב קרא דחובה לגרש אמנם אם היא פרוצה ועוברת על דת יהודית יש לכאורה סתירה בירושלמי דאיכא שם דב"ש סובר דמצוה לגרשה עיי"ש ואפ"ה ס"ל שם בסוטה דאינו יכול לגרשה ונראה דס"ל כר"ע בגיטין פ"ג ע"א דהיכא דאפשר דגט בטל ובני' ממזרים לא מקרי כריתות ורש"י בגיטין מ"ו ע"א ס"ל במוציא אשתו משום ש"ר וחשש זנות יש לחוש לגט בטל ובני' ממזרים לרש"י חשש גמור ותוס' פליגו דהוי רק לעז ואפשר לב"ש כיון דאיכא בגידה ואיסורא לגרש בלי דבר ערוה הוי כמו אומדנא דמוכח גם לתוס' וא"כ בפרוצה ואין כאן עדות ברורה לאוסרה יש לחוש אם תחזור ותהי' כשירה יש לחוש לגט בטל ובני' ממזרים ואם יאמר בפירוש אפילו תחזור ותהי' כשירה הוא מגרש הא לב"ש אין לו רשות לגרש בכה"ג בעכ"ח אם היא עומדת וצווחת שתנהג בכשרות וא"כ נהי דמצוה לגרשה בפרוצה הי' צריך להשתדל שתקח גם מדעתה אפילו אומרת שתתנהג בפרישות וא"כ הקרא דמפרש ב"ש במגרש בעכ"ח היינו באופן שנאסרה עליו או ע"י זנות ממש או ע"י עדים בקינוי וסתירה וא"ש ואין כאן סתירה בירושלמי והיינו דקאמר שם בסוטה בירושלמי דאם היא פרוצה ועוברת על דת להסתיר עצמה לקיימה אינו יכיל משום דמצוה לגרשה ואפ"ה אינו יכול לגרשה בעכ"ח משים חשש גט בטל ובני' ממזרים לכך מצוה לקנא וא"כ איכ"ל דר"ע נהי דסובר דאפילו מצא אחרת נאה יכול לגרש מ"מ בפשט דקרא כ' התוס' בגיטין דף צ' ע"א בד"ה ב"ש וכו' בחד תי' ס"ל בפשט הקרא כב"ש דבעי ערוה בדבר ברור באופן שנאסרה והיינו ר"ע לטעמי' בדף פ"ג דכיון דמגרש משום זנות בעי' ברור דאל"כ יש לחוש לגנו בטל ובני' ממזרים ולכך מצוה וחובה לקנא. ונהי דאנן לא קיי"ל כר"ע בגיטין דף פ"ג מ"מ הא אפשר לומר דמצות קינוי הוא כדי שלא יבוא חשש ביטול גט ובני' ממזרים אפילו ברוצה לגרשה ובאמת הרמב"ם מזהיר על הקינוי אחרת אם רוצה לקיימה הוא מוזהר להדריכה בדרך הטוב להקפיד על הדרך הרע לכך אמר דמצות חכמים היא ואין נביא רשאי לחדש דבר ועכ"ח דכך פי' הקרא: