אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת כי תצא › מצוה תקצו

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת כי תצא · מצוה תקצו

מצוה תקצה

ל"ת שנ"ח

מל"ת שלא למנוע בהמה מאכיל בעת מלאכתה שנאמר לא תחסום שור בדישו ואם חסמה בקול לוקה והה"מ פי"ג משכירות כ' טעמו הואיל ומשכחת בה מעשה ולכאורה משמע דוקא בחסימה שעיקרו במעשה וכן כ' המעיי"ח ולפי"ז תיקשי קו' הלח"מ דמאי פריך בסנהדרין ס"ד מחסמה דלמא כסברת הה"מ ומ"ש הלח"מ דגם עדות משכחת במעשה בכתב עיי"ש דלפי מ"ש המעיי"ח דהה"מ דוקא בחסימה אמר הה"מ דעיקרו במעשה משא"כ בעדות ולי נראה דסברת הה"מ הוא כעין קו' התוס' בב"מ ד' ע"ב על ר"ל כיון דבמכות י"ג ע"ב אמר טעמא דמשום דבעי, דומי' ללאו דחסימה ולפי"ז כיון דחסימה עצמה לית בי' מעשה ראוי' ללקות בכ"מ וס"ל כתי' הראשון של תוס' שם אלא דס"ל דבאמת הפירוש כל שיש בו מעשה דהיינו שמשכחת לה מעשה היינו שעיקרו נעשה על ידי מעשה וכו' אי ילפי' מלאו דחסימה אבל שם בסנהדרין קאי אליבי' דלישנא דיליף לה מלעשות וא"כ לפי תי' זה בעי' מעשה ממש ועכ"ח ס"ל דעקימת שפתים הוי מעשה ממש ופריך שפיר. ומה שהקשה המעיי"ח ל"ל קרא בב"ב פ"ח ע"ב מכנפשך למעוטי דאינו עובר בלא תחסום אם חוסם לאדם בשעת מלאכתו תיפוק לי' מדרש שדרשו בב"ק נ"ד דנהי דילפי' שור שור משבת ואיכ"ל דגם אדם בכלל מ"מ ממעטי' מלמען ינוח למעוטי להנחה הקשתיו וכו' ועיי"ש בתוס' ד"ה ה"א וכו' וא"כ ה"כ ל"ל קרא בפ"ע למעוטי שאינו עובר בלא תחסום. ולא אדע מה קשיא לי' הא שם בב"מ אמרי' דאי לית לן קרא דכנפשך הו"א שעובר באדם לא תחסום מק"ו מבהמה שאינו מצוה עלי' להחיותו עיי"ש עוד וא"כ שפיר איצטרך מיעוט בפ"ע:

ב) אמנם דעת הרי"ף וסייעתי' בסנהדרין דף ס"ה משמע בדרך אחר דאפי' דיבור דלא מתעבד מעשה על ידו אפ"ה כל שצריך לדיבור ההיא עקימת שפתים מקרי מעשה אלא א"כ הוא דבר שאפשר בלא עקימת שפתים כלל כגון עדות העדים שאפשר שאחר יעוד לפניו והעד הזה יקבל דברי האחר כן פי' החי' הר"ן ושיטת הרב המגיד ושיטת רי"ף הנ"ל הם סוברים דלא קיי"ל כר' יוחנן דאמר בדיבורא קעביד מעשה ולכך צריכים לאמור או משום עקימת שפתיו עצמו הוי מעשה או כשיטת הרב המגיד אבל ר"י לעצמו לכ"ע מצי למימר דסבר כפי' שלישי כפי' תוס' דע"כ לוקה דבדיבורא קעבד מעשה ולכך נקרא חסמה מעשה דר"י לשיטתי' דהוא הוי מעשה וא"כ א"ש קושית הגמ' בסנהדרין מעדים זוממין דשם הקשה לר"י ולר"י הוי הטעם משום דבדיבורא קעביד מעשה ושם בעדות נמי הוי בדיבורא קעביד מעשה ושפיר קמדמי להדדי:

ג) והנה הש"ך בח"מ סי' של"ח תמה טובא על הב"ח שכ' דהטוש"ע נקט בכל הנך אבעיות בב"מ דף צ"א ע"ב דישב לה קוץ ואינך דאסור ואינו לוקה וכ' הב"ח דנ"מ בהא דאינו לוקה דאם הי' לוקה הי' פטור מתשלומין. והש"ך תמה דהא דקיי"ל כר"פ דגבי חוסם לוקה ומשלם משום דמשעת משיכה נתחייב במזונותי' ותו דהא בלא אתרו בי' אין מלקות פוטר והה"ד בזה"ז אין מלקות פוטר עיי"ש. ולענ"ד עוד תמוה על הב"ח דאם הי' האמת כדבריו דחיוב מלקות פוטר מתשלומין א"כ כיון דלא נפשטו האבעיות דלעיל וא"כ אפשר דמחוייבים במלקות וכיון דס"ל להב"ח דחיוב מלקות אפי' בלא אתרו בי' פוטר א"כ כיון דהדבר ספק המע"ה ויהי' פטור מלשלם ואיך פסק הב"ח בהיפך דלכך קאמר דאסור ואינו לוקה שעי"ז הוא מחוייב לשלם, וקו' הש"ך יש ליישב דהש"מ הקשה דמאי קאמר דמשלם ד' קבין הא אם ירצה יכול להאכילם פקיעי עמיר ותי' היינו אם מאכילן אבל אם חסמה קנס אותו לשלם ד' קבין תבואה ולפי"ז קשה מאי תי' ר"פ שם דמשעת משיכה נתחייב הא משעת משיכה נתחייב רק בפקיעי עמיר רק בשעת חסימה ושוב נימא קים לי' בדרבה מיני' וצ"ל דמיד כשחסמה קודם דישה כבר קנסו אותו לשלם ד' קבין ואח"כ כשדש בה נתחייב מלקות וכ"ז לעיל דמיירי שחסמה ודש בה שפיר איכ"ל כנ"ל אבל גבי ישב לה קוץ ואינך דלא הי' חסימה וא"כ משעת משיכה נתחייב רק בפקיעי עמיר ובשעת דישה נימא דקנסו אותו בד' קבין ע"ז שפיר אמר הב"ח דראוי' לומר דקים לי' בדרב' מיני' ולא בעי' לשלם ד' קבין לפיה עיי"ש וכיון כנ"ל דנהי דצריך לשלם לה מזונות מיהו ד' קבין לא צריך וא"ש. ועפי"ז יש ליישב גם קושי' שני' דודאי גם הב"ח מודה דחייבי מלקות שוגגין או לא אתרו בי' או בזה"ז אין פוטרין אלא דס"ל דזה שייך אם התשלומין הוא מן הדין אבל בכה"ג דהוא רק קנס וכיון שבזמן שהי' סמוכין והי' הדין דלוקה לא קנסו ולא הי' חייב לשלם רק מאכל פקעי עמיר נהי דבזה"ז אפשר לגזר מ"מ כיון דבזמנם לא קנסו ממילא נשאר הדין על עיקר הדין ואנן לא קנסי' ולא גזרי' וא"ש גם קושי' שני' של הש"ך ועפי"ז יש ליישב קצת מה שהקשתי כיון דבזמנם נמי הי' ספק ולא הי' לוקה שוב איכ"ל דקנסו לשלם ד' קבין:

ד) שם בתוס' ד"ה דש באווזין וכו' כיון דבעי' ריב"י דומי' דשור ועי' במהרש"א דמנ"ל לפ"ז להקיש חוסם לנחסם כיון דאצטרך לאשמעי' דומי' ותי' דבאמת לריב"י פליג ע"ז וזה קשה דהרי גם בפועל ס"ד לריב"י כן ועכ"ח דיליף משור ומשום דמקיש חוסם לנחסם וכפרש"י בד"ה כי שור וכו' ולכך נראה כפי' מהר"ם. ועוד יש ליישב עפ"י מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שכל הדרש של היקש חוסם לנחסם הוא משום דהוי לי' למכתב לא תדוש שור חסום כיון דהאיסור אין החסימה אלא הדישה עיי"ש ובודאי לעיל פ"ט רע"א נקנו הש"ס לישנא דהוי לי' למנקט לא תדוש בחסימה מיהא שם איכ"ל כן לרבנן אבל לריב"י דאצטרך שור שפיר נוכל למדרש חוסם לנחסם מכח דלא נקט לא תדוש בשור חסום והנה ברש"י ב"מ דף ד' ע"א נראה דס"ל דאיסור לא תחסום אפי' התבואה אינו של ישראל אבל בתוס' משמע דוקא אם הוא של ישראל:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה