מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תצא
מצוה תקלב
מ"ע רי"ז
מ"ע לעשות כדין ביפת תואר שבמלחמה שנאמר כי תצא למלחמה כו' וראית בשביה אשת יפת תואר, הנה במצוה זו שהתירה תורה לישא אשה שחשק בה במלחמה בין היא אשת איש או בתולה ולא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר שאם לא ישיאנה בהיתר ישיאנה באיסור. והנה רש"י פי' אע"ג דהחמירה התורה דוקא לאחר שעשה בה כל המעשים כן פי' תוס' ברש"י והקשה התוס' עליו א"כ האיך אמרה תמר לאמנון דבר נא אל אבי' ולא ימנע אותה ואי נימא כפי' רש"י דאינו רשאי לבוא עליה עד שיתגיירה וא"כ היא אחותו גמורה ואיך רשאי לישא אותה, ולכך פי' המקנה ושאר מפורשים דגם רש"י מודה דרשאי לבוא עליה מיד כשיבואה אל ביתו דוקא במלחמה אסור לו לבוא אלי' ואני אמרתי דבלא"ה אפשר לומר דהרי בע"ז דף ל"ז אמרי' דנכרית אינו אסור אלא מדרבנן משום נשג"ז וע"ז גזרו חשמונאי' ובימי דוד המלך לא הי' חשמונאים וא"כ הי' רשאי ליקח אותה אפי' אי לא הי' אשת יפת תואר אלא רזה תי' הריטב"א בקדושין כ"ב משום דאסור משום פרהסי' ות"ת אם לא כתיב אל תוך ביתך אבל אם הביאו אל ביתו אז לא ידע שום אדם אם היא בא עלי' קודם טבילה או לאחר טבילה ואז לא הוי' פרהסי' וא"כ אפי' לא הוי יפ"ת מ"מ אין בה איסור כנלענ"ד ומיושב קו' התוס':
ב) והנה בקדושין דף כ"א פלפלו שם בגמ' אי גם כהן רשאי ליקח יפ"ת או לא, אי נימא הואיל ואשתרי אשתרי או לא וכתבו שם בתוס' דמאי אשתרי והא יש בכהן איסור גדול מישראל ובדברי התוס' בע"ז ל"ו הנ"ל מובנים היטב דבביאה ראשונה כשהיא נכרית אין בה איסור זונה אבל לאחר גירותה שפיר אסורה לכהן משום זונה. מיהו אי בעל בלא קדושין נשים האסורות לכהן בלא"ה איכא פלוגתת אי גם בלא קדושין איכא הלאו:
ג) והנה הב"ש באע"ז סי' זי"ן סקט"ו כ' בשם הרמב"ם דפליג על התוס' וס"ל דנכריות אפי' בגיותה עובר עלי' משום זונה וא"כ עמדה קו' התוס' אמאי בביאה שני' לכ"ע אסורה ולא אמרי' מדאשתרי אשתרי. ומיהו אפשר הרמב"ם לשיטתי' דס"ל בפי"ז מאיסורי ביאה דין ב' בבעל בזנות אין כאן איסור וא"כ א"ש בביאה ראשונה לא הותר איסורי כהונה מיהו בפרמ"ג בסי' קכ"ח במג"א אות נ"ח מסתפק דאפשר דגם בלי קדושין יש איסור תורה ואשתרי ואכתי קשיא קו' התוס' ויש לומר כיון דמעיקרא בלא קדושין הוי רק איסור והשתא הוי איסור לאו לא שייך לומר אשתרי מיהו כבר כתבתי בגליון מ"ה דדברי הב"ש הנ"ל תמוהין דהמג"א בסי' קנ"ג סקס"ח הוכיח דגם הרמב"ם סובר כהתוס' עיי"ש וצ"ע:
מצוה תקלג
ל"ת שט"ז
מל"ת שלא למכור היפת תואר אם לא חפץ בה שנאמר לא תמכרנה בכסף והרמב"ם פסק שם אם מכרה אינה מכורה והמעיי"ח כ' שמכאן ראי' דהרמב"ם פוסק כרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ולענ"ד אין מכאן ראי' שכבר כתבתי למעלה בפרשת בהר דאם מוכר דבר שאינו שלו פשוט לכ"ע דאין המכירה מכירה, דאיך ימכור אדם דבר שאינו שלו והלא מה מכר ראשון לשני אלא זכות שיש לו בה וכיון דכתיב לאו דלא תתעמר בה אלא שלחתה לנפשה ואין לך זכות בה וא"כ ממילא המכירה כמאן דליתא ולא מהני לכ"ע ולכך נמי אינו לוקה מלבד הטעם הנאמר למעלה בסוף פ' בחוקותי דהוי כלאו שאין בו מעשה אלא גם הטעם דהוי כניתן להשבון ואין לוקה להרמב"ם כמ"ש במקומות אחרים. ואפשר דמטעם זה פסק הרמב"ם פ"ו מה' בכורות דאם מוכר בכור אינו לוקה והקשו עליו להנ"ל א"ש דהרי בכור הוא לגבוה ואפי' כהנים משולחן גבוה קזכי' ממילא אם מכרו הרי מכר של הקדש ולא עביד כלום ודימו הבכור ליפת תואר. ולענ"ד מרומז זה בקרא דביפ"ת נתנה לו התורה ב' קנינים אם רצה למכור מה ששבה מן המלחמה הרשות בידו דקיי"ל אפי' גוי קונה במלחמה וכן נתנה לו התורה רשות אם רוצה ליקח לו לאשה הרשות בידו ע"ז אמר הקרא ואם לא חפצת דהיינו זכות זה שהי' לך לאשה אי אתה רוצה, ומכור רק שתרצה למכרה לא תמכרנו אי אתה רשאי למכרו משום אשר עניתה ומדוייק כפל הלשון בפסוקי ומכר לא תמכרנה:
ב) ועי' בס' יראים סי' ש"א ש"ב דכתב מנין שלא יתננה במתנה ולא יעשה בה טובת הנאה פי' לא ישעבדנה לאחר ת"ל לא תתעמר בה:
מצוה תקלד
ל"ת שי"ח
מל"ת שלא יכבשנה לעבדות אחר שבעלה שנאמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. והיינו שאסור לעשותה כשפחה ולעבוד בה, בודאי מה שהאשה מחוייבת לעשות זה אינו בכלל, וכבר הבאתי לעיל בשם ס' יראים שאסור לתנה במתנה, וד"א אזהרה לב"ד שיענשוהו ויכפוהו שלא יעשה כן. ונראה דס' יראים למד זה מלשון תתעמר לשון התפעל ואם הי' קאי רק על העושה הי' די אם הי' כתיב לא תעמר בה והי' ידעי' דאסור לו לעבוד עמו, ובמנחות חינוך הקשה למה אין לוקין על הלאו הזה הא קעביד בה מעשה, ויפה תי' במעיי"ח משום דניתן לתשלומין ורמב"ם פסק דאז אין לוקין ולענ"ד אפשר לומר כיון דכתיב לא תתעמר ע"י אחרים משמע וע"י עצמו ילפי' רק מק"ו ואין עונשין מן ק"ו:
מצוה תקלה
מ"ע רי"ח
מ"ע לתלות למגדף ועובד ע"ז שנאמר ותלית אותו על עץ:
מצוה תקלו
ל"ת שי"ח
מל"ת שלא להלין נבלת התלוי על העץ שנאמר לא תלין נבלתו על עץ:
מצוה תקלז
מ"ע רי"ט
ומ"ע לקבור הרוגי ב"ד ביום שנהרגו שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא, ומרבוי' דקרא מרבי' כל המתים לקוברן ביום שמתו בסנהדרין דף מ"ז ע"ב פלפלו בגמ' קבורה מנ"ל מה"ת כן שאל שבור מלכה ולא ידע להשיב אמר ר' אחא אמסר עלמא ביד טיפשא הו"ל למימר מקרא הנ"ל, וכי סק"ד דהתנא לא ידע מקרא הנ"ל, אלא צ"ל דהוי ס"ל דהקרא דוקא בתלוי כדקאי רישא דקרא לא תלין וכדכתיב כי קללת אלוקים תלוי משום שגידף השי"ת צריכים אנו לסלקו שלא יבואו לכלל ראי' אבל אבל באמת אייתר קרא הו"ל לכתוב קבור אותו ביום ההוא קבור תקברנו בא לרבות שאר מתים שמצוה לקברן ביום ההוא ועיי"ש בחי' הר"ן דעיקר קבורה היא הקרקע אפ"ה אם מניחים אותו בארון ואח"כ נתנו בקרקע אפ"ה קיים מצות קבורה. אבל מקרא דעפר אתה ואל עפר תשוב ומזה למדו חז"ל שהוא תיקון למת לכך אמרו חז"ל שמנהג ישראל שלא לעשות ארון שלם, ואמרו חז"ל שם בסנהדרין דהרוגי ב"ד לא הי' קוברין אותן בקברי אבותיהם שאין קוברין צדיק אצל רשע ואפי' להרוגי ב"ד הי' שני בתי קברים אחת לנהרגין ונחנקין, ואחת לנסקלין ונשרפין עיי"ש:
ב) והנה אנן קיי"ל דאין תולין אלא מגדף ועובד ע"ז אבל שאר נסקלין אין תולין ואמרי' בגמ' דסנהדרין מ"ו דטעמא דר' אליעזר משום דדרש ברבוי' ומיעוטי התורה, ועיי' בפר"ח יו"ד סי' פ"ג שהאריך בסתירת הרמב"ם שלפעמים מוכח דס"ל דדרשי' בריבוי ומיעוט ולפעמים מוכח דדרש בכללי ופרטי וגם מסנהדרין דף מ"ו מוכח דדרש בכללי דהא קיי"ל כרבנן דאין נתלי' אלא ע"ז ומגדף ויקשה משם על המקומות דמשמע דהרמב"ם פוסק כמ"ד דדריש בריבויי ומיעוטא ועיי"ש בפר"ח ולענ"ד מהא דסנהדרין אין הכרח דלכאורה קשה לי למה איצטרך לר"א ריבוי לרבות כל הנסקלין תיפוק לי' מדדרש שם לקמן באין מיעוט אחר מיעוט לרבות בן סורר ומורה א"כ מוכח כל הנסקלין נתלין ונראה דלולי דדרש ר"א המורה בריבוי' ומיעוט לא הוי דרש לרבות בן סורר ומורה והי' מצריך הייתור דקרא לשום דרשא וגם שלא הי' אפשר לנו לדרוש כן כיון דכתיב פרט מפורש בקרא כי קללת אלוקים תלוי' ועכ"ח הי' דורש אותן מעוטי לדרשים אחרים רק השתא דדורש רבוי' ומיעוט אפשר לי ליישב הקרא דב' מיעוטים לרבות בן סורר ומורה. אמנם עדיין קשה לי לרבנן דלפי הנראה דרשי' חטא משפט משפט מי שמת ע"י חטאו למענו בן סורר ומורה ולמה לי קרא הא אינו נסקל אלא עע"ז ומגדף ונראה דלולי דהי' לנו מיעוט דבן סורר ומורה אינו נסקל גם רבנן הוי מודה דכל הנסקלין נתלין דמכח הסמיכות בן סורר ומורה לתלי' הוי דרשי' דהנסקלין נתלין ולא הוי ממעטי' מפרטא דקללת אלקים דפרטא לא הי' כח למעט ב' ריבוים אחד לאפוקי הכלל והשני לאפוקי הסמיכות רק לבתר דגלי קרא דבן סורר ומורה אינו נתלה א"כ עכ"ח נדחה הסמיכות שוב נוכל לומר מפרטא למעט מכלל וא"כ לבתר דגלי קרא דבן סורר ומורה אינו נתלה אכתי הוא גופא תיקשי למה אסמכי' לבן סורר ומורה ועי"ז נצטרך המיעוט ועדיין קשה לרבנן וצ"ע. ונראה דמכאן יש להוכיח דמאן דדריש למעט סורר ומורה סובר בעלמא דרשי' בריבוי ומיעוט ומרבה כל מילי לכך איצטרך למעט בן סורר ומורה וכיון דקרא למעט אתא אין סברא דהוי ריבוי וא"ש:
מצוה תקלח
מ"ע ר"כ
מ"ע להשיב אבדה לישראל שנאמר השב תשיבם לאחיך:
מצוה תקלט
ל"ת שי"ט
ומל"ת שלא להתעלם מאבדת ישראל להניחה שנאמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים כו' והתעלמת לא תוכל להתעלם, הנה דבר שיש בו סימן חייב להכריז ואם אמר הסימנים שיש בו חייב להחזיר ודבר שאין בו סימן מסתמא מיאשי הבעלים מיני' ואין צריך להחזיר אפי' מדע מי הם הבעלים ואם יש לן ספק אם הוא באופן אם צריך להחזיר או לא ר"פ אלו מציאות דף כ"א נשאר בתיקו כו' והרא"ש כתב דהוי ספק איסור ולחומרא והרמב"ם פט"ו מגזילה ואבידה פסק דין י"ב האיבעי' דלא יטול ואם נטל לא יחזיר ולפי"ז לכאורה קשיא מ"ש הה"מ פי"ד דין ה' דאם מסופק אם ידע בעלים והוי יאוש או לא ידע חייב להחזיר ומ"ש מהכא ולולי דברי הה"מ הי' אפשר לומר דלהרמב"ם אין ראי' דמספק חייב להחזיר דלכאורה יש לומר דהרמב"ם לטעמי' דפסק ספק דאורייתא מה"ת להקל וכשם שאמרו בל"ת כך נמי איכ"ל במ"ע וא"כ מה"ת אינו חייב להחזיר ורבנן לא החמירו כיון דמלתא דממון לא החמירו ודוקא באיסור ממש החמירו בדרבנן וא"כ יש לומר דכ"ז להרמב"ם לטעמי' אבל למאן דסובר ספק מה"ת לחומרא גם הרמב"ם איכ"ל דמודה דחייב להחזיר א"כ לפי מ"ש הכ"מ פט"ו מגזילה ואבידה דהרמב"ם גרס במתני' דברי ר"מ וא"כ ר"מ לטעמי' דסובר ר"פ ספק אכל דחייב א"ת בחתיכה אחת ולדבריו כ' הפר"ח בסי' ק"י דמודה הרמב"ם דספק מה"ת להחמיר ולכך פריך שפיר לקמן דמספק אי לא ידע חייב להחזיר וא"כ אין ראי' מהתם לדינא דבספק לא ידע חייב להחזיר וצ"ע על הה"מ:
ב) ואפשר דהה"מ סובר דבמ"ע גם הרמב"ם סובר דספיקא להחמיר מה"ת וכמו שכ' המהרי"ט אלגאזי בה' בכורות וא"כ הא דמיקל כאן הרמב"ם עכ"ח לאו מטעם ספק דאורייתא מה"ת להקל אלא משום דספק ממונא הוא כיון דהמצוה משום ממון לא צותה התורה אלא להחזיר היכא דהדין בממון להחמיר וכיון דבממון המע"ה גם כאן לא צותה התורה להחזיר מספק וא"כ שוב קשיא כנ"ל מ"ש מספק לא ידע ולכאורה יש ליישב דנהי דאמרי' דדבר שאין בו סימן בחזקת שנתיאשו אבל אם מביא עדים שעומד וצוח מתחלה ועד סוף הדין עמו אלא דהמוצא א"צ לחוש לזה ואזלי' בכה"ג בתר רובא וא"כ יש לומר הכא דהוי ספק אי לא ידע והוי ספק השקול והוי כפלגא ופלגא אמרי' סמוך מיעוטא דלא מיאשין לפלגא והוי לי' רובא דמחייב להחזיר דגם רבנן מודים דאפי' להקל אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא כדאי' ס"פ בהמה המקשה [מיהו עיי' בריב"ש סימן שפ"ב דדוקא בפלגא דזכרים ונקיבות אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא אבל תוס' בנדה דף ח"י ד"ה שלי' וכו' סברו דלעולם אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא וכבר כתבתי זה במק"א] וא"כ כ"ז לקמן דהספק הוא אי ידע או לא יש לצרף עוד מיעוט דלא איאש כלל ויהי' חייב להכריז אבל כאן דספק הוא אי מייאש או לא שפיר הוי ספק השקול וסובר הרמב"ם דמספק לא חייבה התורה להחזיר ממון:
ב) ועוד נלענ"ד דהיכא דמסופק לן אי ידע או לא ידע יש לחשוב כמו אתחזק דהנה בתחילה האבידה ודאי הי' זמן מה שלא ידעו בעלי אבידה ממנה ואם הי' מוצאה אז אדם בודאי הי' חייב להחזיר אלא בנמצא אח"כ יש ספק אם כבר נודע לו ואייאש וא"צ להחזיר לו או לא עכ"פ בוודאי הי' שעה אחת שהי' חייב להחזיר ולכך סובר המ"מ דחייב להחזיר מספק משא"כ כאן בתיקי דהספק אי הפקיר מדעת או לא פסק הרמב"ם דמספיקא פטור והא דפסק הרמב"ם פי"א מאבידה דין זי"ן דבעיר שיש בה מחצה ע"מ אמרי' דחייב להחזיר יש לומר דהואיל ואיכא לברורי ע"י הכרזה חייבו חכמים להחזיר דהרי אפי' ברוב נכרים מסתפק הש"ס שם לקמן כ"ד ע"א אי חייב להכריז ועי' תוס' לקמן כ"ג ע"א ד"ה והא כו' וכיון דחייב להכריז מספק הואיל ואיכא לתקן לכך לא מייאשי משא"כ כאן דהספק הוא אי הפקירו מדעת שפיר סובר הרמב"ם דספיקא להקל וא"ש:
ד) ובגוף הדין דס"ל לאביי שם דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש קשה לי מ"ש מהא דכ' הרא"ש פ"ק דקדושין דהמקדש בטבעת שאולה מקודשת דאנן סהדי כיון דהשאיל לו לקדש בו ויודע דשאלה לא מהני אמרי' בודאי משים על לב ונתן לו במתנה ע"מ להחזיר וה"נ נימא כן כיון דאלו הוי ידע הוי מיאש ה"נ כיון דלא ידע נהוי כיאוש והש"מ הביא בשם הראב"ד דאין זה תלי' בפלוגתא דברירה ולכאורה הי' נראה הטעם דלאביי אפי' אי הוי אמרי' הוברר הדבר למפרע דאם הי' נודע לו הי' מיאש מ"מ מה איכפת לן בזה שהי' מיאש מ"מ השתא שלא נודע לו ולא איאש אי אפשר שיהי' ממילא יאוש והפקר אי אפשר שיהי' אלא א"כ הפקירו ורבא סובר דלעולם אין ברירה ואפי' לא נודע שגם מעיקרא הי' מיאש מ"מ כיון דהוא דבר שעומד ליאוש הפקיר התורה ואפשר לרבא בדבר שאין בו סימן אפי' בעומד וצוח לא מהני וכן נראה מדברי מהרש"ל לקמן כ"ב ע"א בתוס' ד"ה שטף וכו' וכעי' שאמרי' לקמן כ"ד ע"ב לענין נמצא במקום שרוב גוים, אמנם לפי"ז מאי פריך הש"ס לקמן כ"ב מתרומה דאמרי' איגלאי מלתא למפרע ומאי ענין זה לפלוגתא דאביי ורבא לפי הנ"ל אלא וודאי דטעמי' דאביי אלמלא איגלי למפרע שאלו ידע אייאש אע"ג שלא אמר דמייאש מ"מ הפקירא התורה אלא טעמי' דאביי דלא אמרי' איגלי למפרע ואינו נודע שאלו שמע איאש ולכך לא הפקירה התורה וטעמא דרבא בהיפך ולכך שפיר מדמה זה לתרומה ולפי"ז צריך טעם למה אין זה תלי' בברירה וצריך לומר כיון דלא פירש ואנן מספקי' בי' לא תלי' בברירה:
ה) ועל הל"ת דלא תוכל להתעלם הנה בגמ' דרשו פעמים שיוכל להתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו או שהי' אבידתו מרובה משל חבירו וכהן בביה"ק, ובגמ' ב"מ דף למ"ד איתא שם פעמים שאתה מתעלם כגון כהן בביה"ק ופריך שם הגמ' הא כהן הוי עשה ול"ת ואיך סק"ד דידחה עשה לחודא עשה ול"ת ועוד הקשה שם האיך ידחה ממון איסור עיי"ש. ויש מקשים מכאן לפי מה דאמרי' כתובות דף מ' הואיל ואי אמרה לא בעינא אין כאן עשה א"כ ה"נ אי אמר בעל אבידה שאינו רוצה שישוב לו האבידה אין כאן מ"ע. וזה לק"מ חדא דזה באמת קושי' שני' של הש"ס דהוי ממונא כהשבת אבידה מקרי ממון ופי' רש"י במגילה דף ג' ע"ב ובברכות דף כ' דאתיהב למחילה והיינו דאי אמר לא בעינא אין כאן מ"ע, ועוד נראה דל"ק דעיי"ש בתוס' ישנים בכתובות ואינו קשה לכאן:
ו) ובמנחת חינוך כתב דלדעת ריב"א בחולין קמ"א ע"א דאפי' בעשה ול"ת אמרי' דהל"ת נדחה ממילא ה"כ אם עבר לדעת ריב"א אינו לוקה ולאידך תי' הגמ' ואידך השיטות אם עבר לוקה והקשה עפי"ז מאי פריך שם בגמ' דף ל"ב ל"ל את שבתותי תשמורו שאם אמר לו אביו לחלל שבת ולא להחזיר אבידה אינו רשאי דל"ל קרא ע"ז תיפוק לי' דזה הוי רק מ"ע ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולהנ"ל מאי קשה דאי לא הוי קרא הוי אמרי' דידחה לכה"פ לל"ת ואינו נשאר אלא עשה לחודא לכך אצטרך דאסור לשמוע לאביו בזה ממילא נשאר כאן עשה ול"ת וחייב, ולענ"ד צ"ע אפ' אי לא אמרי' כריב"א כאן אינו חייב מלקות דהרי בלאו שאין בו מעשה פטור משום דלא הוי דומי' דחסימה עיין במכות דף י"ג וכמו דאמרי' בשאר מקומות דאם טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מקרבן ממילא ה"כ אם ע"י עבירה ההוא נעשה מצוה בוודאי אינו חייב מלקות משום דלא הוי דומי' דלאו דחסימה, ואפשר דשם קאי אליבא דאיבעית אימא דמשני שם בגמ' לעשות כתיב דדוקא במעשה חייב, ולא משום דדמי' ללאו דחסימה, ואפשר דאיכ"ל דהמצוה לא מקרי מצוה כלל משום דהוי מהב"ע דהרי הנוב"י סוף ח"ק הביא קושי' זו דיהי' מקרי מהב"ע ואמאי כ' הריב"א דעשה ידחה הל"ת הא הוי מהב"ע על העשה והעולם תירצו דשם קאי בשבת ויו"ט ובזה לא שייך מהב"ע, ואז רק זמן גורם ומבואר בירושלמי פרק האורג דכה"ג לא שייך מהב"ע אבל כהן בביה"ק דאז אין זמן גורם א"כ קשה דיהי' מהב"ע וצ"ע:
ז) ובגוף הקו' של מנחת חינוך הנ"ל על ריב"א דמאי פריך שם בדף ל"ב ל"ל את שבתותי תשמורו דאינו מחויב לשמוע בקול אביו לעבור על עבירה תיפוק לי' דהוי רק עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, הא צריך לשיטת ריב"א דאפי' אי אינו עובר על הל"ת מ"מ אסור מצד קרא הנ"ל ונשאר עוד עשה ול"ת, אמרתי ליישב דהנה בטור סי' ר"מ פסק דאם אביו רשע אינו מחוייב בכבודו משא"כ להרמב"ם, וממילא ה"נ אם אביו מצווה לו שלא ישיב אבידה ממילא הוא רשע ואינו חייב לכבדו. אבל אי אמרי' עשה דוחה ל"ת ממילא אין כאן ל"ת ועשה ורשאי לשמוע בקולו וזה שהקשה הגמ' ל"ל קרא ע"ז תיפוק לי' דזה הוי רק עשה ואם מצווה לו שלא להשיב אבידה הוא רשע ואינו חייב בכבודו ואפי' לפי שיטת ריב"א דהל"ת נדחית מ"מ נשאר העשה והוא מצוה עליו שיבטלנו ממילא ג"כ הוא רשע ואינו חייב בכבודו, וע"ז תי' דהו"א משום דהשוה כבודם לכבוד שמים א"כ יהי' נדחה אפי' עשה ולכך צריך קרא בפ"ע ע"ז:
ח) והנמוקי יוסף האריך שם בהא דאמרי' שם כהן בביה"ק דהו"א דהעשה דהשבת אבידה ידחה הל"ת דטומאה אם לא הוי גם עשה, והקשה הא לא הוי בעידנא ואיך סק"ד דידחה אפי' הל"ת לחודא, והביא שם ב' סברות עיי"ש ואני אמרתי דאפשר לומר לענ"ד דהיכא דגם העשה הדוחה יש בה לאו ועשה וגם בל"ת הנדחת יש בו לאו ועשה אע"ג שכ' שם בדף ל' רש"י ורי"ף שם דל"ת הדוחה אין בו כח לדחות עשה ול"ת מ"מ כראה דלענין בעידנא מועיל דהרי בפסחים דף נ"ט מסיק שם דאם עשה ידחה לעשה ששוה לה אז לא אמרי' דצריך שיהי' בעידנא ממילא כאן נמי הל"ת הם שוים רק העשה אפשר לומר דחמיר משום דזה העשה שוה בכל ועשה דטומאת כהנים אינו שוה בכל אבל הל"ת שוים אז אפשר לומר דלא צריך בעידנא:
מצוה תקמ
ל"ת ש"כ
מל"ת שלא להניח בהמת ישראל רובץ תחת משאו וילך לו שלא לעזרו לפרוק מבהמה שנאמר לא תראה חמור אחיך או שורו כופלים בדרך כו' והתעלמת:
מצוה תקמא
מ"ע רכ"א
ומ"ע לטעון עמו להקים המשא על הבהמה שנאמר הקם תקים עמו, והמעיי"ח העיר שמלשון החינוך משמע שדוקא אם לא פרק עובר בל"ת. אבל ברמב"ם משמע שאם לא טוען נמי עובר בל"ת, ובגוף הדבר כבר הארכתי לעיל משפטים מצוה פ' ולא באתי כאן אלא להעיר קצת. והנה בפריקה כתיב שונאך ובטעינה כתיב אחיך, ובחינוך משמע דגם הלאו הזה דלא תראה חמור אחיך איירי בפריקה, והמנחת חינוך הקשה נהי דגם פריקה משמע מ"מ קימה ודאי במשמע דסיפא דקרא מסיים כך, מיהו יש נ"מ דבפריקה קיי"ל דהוא בחנם ואם הי' לו ע"י פריקה נמי הפסד מ"מ הוא חייב לפרוק עמו ואפי' הוא יפסיד יותר מכסלע, ולענין אבידה פטור מקרא דלא יהי' בך אביון. אבל בטעונה נהי דהוא ל"ת מ"מ אם יש לו הפסד ע"י טעינה הוא פטור והקרא סתם לא תראה שור אחיך נופלים והתעלמת משמע דאין חילוק אם יש לו הפסד ע"י או לא וזה לא שייך אלא בפריקה והיינו לפי פשטות הקרא דהאי לא תראה קאי אוהתעלמת אבל בגמ' דרשי' מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון שאבידתו מרובה משל חבירו וה"ה אם יש לו פסידא ע"י פטור ושפיר קאי האי קרא אקימה:
ב) והנה הר"ן בב"מ דף ל"ב ע"א כ' דפריקה בחנם אפי' בטל מסלע וכ' היינו לבתר דידעי' צער ב"ח דאורייתא אבל אי צער ב"ח דרבנן באמת הו"מ למימר דטעינה בשכר אפי' אינו בטל ופריקה בחנם דוקא אם אינו בטל מסלע, ולדעת הר"ן דסובר דתרוויי' בחנם אפי' בטל מסלע צ"ל דסובר כיון דגם טעינה קרי לי' הש"ס לעיל צער דבהמה ועכ"ח איכא מקצת צער דבהמה ולכך לא אפשר לילוף מאפס לא יהי' בך אביון דוקא באבידה דלית בי' אלא צערא דמרא שפיר אמרי' דכיון דאם יניח אבדה יהי' צער דידי' ואם יניח של חברו יהי' צער חברו שפיר אמרי' דשלו קודם משא"כ טעינה דאם יניח שלו יהי' רק צער דידי' אבל אם יניח של חבירו איכא צער דחבירו וצער דבהמה וא"כ כיון דליכא למילף זה מאפס וגו' אמרי' מסברא דצריך לעשות בחנם אפי' בטל מסלע ורק לרבנן הואיל וגלי קרא מפריקה:
ג) והנה בס' יראים סי' רס"ח כ' וכאשר פטרנו זקן ואינו לפי כבודו במציאה משום דכתיב והתעלמת מפטר נמי הכא בפריקה וטעינה דילפינן מינייהו, וקשה לכאורה הא כאן הוי צער בעל חיים ואמאי מפטר הא הטעם דפטור באבידה הוא משום דניתן למחילה, דילפינן משום דכתיב כאן והתעלמת ושם כתיב והתעלמת ילפי' מינייהו, ואני אמרתי ליישב מה שמקשים על רש"י במגילה דף ג' ע"ב דשם בגמ' אמרי' דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת ופי' רש"י דילפי' מהשבת אבידה דכתיב והתעלמת, ומקשים הא בגמ' ברכות דף י"ט ע"ב אמרי' דאיסורא מממונא לא ילפי' דמעות ניתן למחילה. ואמרתי דרש"י קאי אי אמרי' צער בעל חיים דאורייתא והכתוב איירי בפריקה נמי ובפריקה איכא צער בעל חיים ולא ניתן למחילה ואפ"ה כתב רחמנא והתעלמת משמע שפיר שאפי' היכא דאיכא צער בעלי חיים נמי פטור ולכך שפיר כ' רש"י דמשם ילפי' דדוחה לל"ת כבוד הבריות:
מצוה תקמב
ל"ת שכ"ב
מל"ת שלא יהי' כלי גבר על אשה שנאמר לא יהי' כלי גבר על אשה:
מצוה תקמג
ל"ת שכ"ב
ומל"ת שלא ילבש גבר שמלת אשה שנאמר ולא ילבש גבר שמלת אשה, האיסור הזה הוא לדעת הב"ח וט"ז וסייעתו אם עושה כדי לדמות אשה לאיש ואיש לאשה ואם אינו עושה כדי ליפות א"ע אלא שעושה מחמת סיבה אחרת כגון מחמת קור או גשם תלבש אשה כלי גבר או להיפך בכה"ג לית בי' איסור לאו דלא תלבש, ובס' יד הקטנה ראיתי שהאריך בזה ותמה על שיטה ההוא מה מועיל שאינו מתכוין בעלמא בדבר שאינו מתכוין מותר היינו שאינו מכוין כלל לאותו דבר כגון שגורר כסא וספסל וממילא נעשה החריץ, אבל אם רוצה לעשות אותו דבר רק שמתכוין לאיזה טעם אחר זה לא מקרי שאינו מתכוין ואסור וה"נ כיון שלבש איש בגדי אשה אע"ג שאינו מתכוין כדי ליפות וכדומה מ"מ הוא אסור וכי אם אדם אוכל טריפות לרפואה ואינו מתכוין להנות ממנו יהי' מותר, והמשל הזה אינו דומה לכאן דבמידי דאכילה קיי"ל דאפי' מתעסק חייב כגון מתעסק בחלבים ועריות. אבל גוף הקושי' קשה כנ"ל. אמנם נראה לי ליישב טעם והסברא ע"ד שכתב הרשב"א בשבת דף קל"ג דפריך שם על מה דאמרי' שם בשר ערלתו אפי' יש שם בהרת יקוץ משום דהוי דבר שאינו מתכוין, והקשה הרשב"א מאי דבר שאינו מתכוין שייך לכאן הוא אינו ומתכוין מ"מ נעשית הדבר והוי רק כמו דבר שאינו צריכא לגופא ובמלאכה שא"צ לגופא בשאר איסורין אמרי' דאסור חוץ משבת עכ"ל. ותי' הרשב"א שם מדכתיב השמר בנגע צרעת כו' כאשר יורוך הכהני' לטהרו ולטמאו משמע דעיקר הקפידא הוא במתכוין לטהר מה שהוא טמא ולכך אם אינו מתכוין לטהרו מקרי שפיר דבר שאינו מתכוין אע"ג דמכוין לחתוך וה"נ נראה כונת הקרא הזה דאמר לא יהי' כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ד' אלהיך כל עושה משמע אלה אם מכוין לעשות תועבה אז אסור אבל אם מתכוין מחמת איזה סיבה אחרת אז ודאי מותר מחמת שהוא דבר שאינו מתכוין דשם משמע מלשון עושה אלה שמתכוין לעשות עצמה לאיש או הוא לאשה וכעין שתי' הרשב"א עיי"ש:
מצוה תקמד
ל"ת שכ"ה
מל"ת שאם יקרא קן צפור לפניו לא יקח האם עם הבני' שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך כו' והאם רובצת על האפרוחי' או על הבצי' לא תקח האם על הבני':
מצוה תקמה
מ"ע רכ"ב
ומ"ע שישלח את האם ויקח את הבני' שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבני' תקח לך:
ובגוף המצוה יש פלוגתא בין חו"י ושאר מפורשי' דלחו"י דמספקא בסי' ס"ז דמצות שלוח הקן הוא אם רוצה ליקח הבני' אין כאן מצוה ולבסוף מסיק דהמצוה הוא כך כו' דאל"כ איך אמרי' דמצות שלוח הקן לית בי' חסרון כיס הא משכחת לה אם צריך לילך לשוק אם יש חסרון כיס א"ו היא רק אם רוצה ושאר מפורשי' ס"ל דהוא מ"ע וחיוב. וגוף הדבר נראה דתלי' בפלוגתא שבין הראשוני' דהנה הכ"מ פי"ג משחיטה הקשה לקמן קמ"א ע"א דקאמר דשלוח הוי עשה ול"ת הא מעיקרא לא הוי רק ל"ת ולבסוף הוי רק עשה וע"ש בת"ח דאפ"ה פריך שפיר דאפי' בכה"ג אין חד עשה יוכל לדחות עכ"פ כולן סוברים דמעיקרא אין כאן עשה כלל לרבנן דשלח לאו מעיקרא משמע כ"ש כשאינו רוצה ליקח כלל דפטור וכן מוכח בדברי הרמב"ם פי"ג משחיטה דין ד' שכ' הואיל ומספקא הלכך לא יקח כו' וקשה ומאי בכך הרי עדיין הוא ספק אי עובר והוי לי' למימר הלכך ישלח אלא עכ"ח דלא כחו"י וכן מבואר בהדי' ברבינו בחיי בפ' כי תצא וכבר הבאתי דמלשון הרשב"א נמי מוכח כן וכבר הביאו דגם בר"ן בחי' בשמעתין לקמן דכ' דשלוח הקן אינה מצוה המוטלת עלי' ולכך לא דחי אפי' לאו גרידא מבואר דלא כחו"י ונהי דלא דמי' זה להא דאמרי' בכתובות מ"ם דהואיל ואי אמרה לא בעינא לא הוי עשה וכו' התם הכונה דהמצוה רק לטובתה ואפשר לה לומר אי אפשי ומצוה כי האי לא חשיב כלל אפי' לברך עלי' אבל מצוה כשלוח הקן נהי דאינה חייב ליטול אבל כשניטל חיוב הדבר לשלח האם שפיר הי' אפשר לברך אשר קדשנו דלקדושה ניתנה ולא להנאתינו לכך הוצרך הרשב"א בתשו' סי' י"ח לומר טעם אחר על הא דאין מברכין על מצוה זו ולעולם דהרשב"א סובר דלא כחו"י והוא הפשוט והא דאמרי' שם בחולין קל"ט ע"א אי דהגבהה כו' מעיקרא אחייב בשלוח כו' היינו משעת הגבהה דהיינו הלקיחה והא דלא מוקי לה הש"ס דעדיין לא בא לידו ואפ"ה אפשר לו להקדיש עפ"י מ"ש הרא"ש בנדרי' ל"ד ע"ב דאם הדבר תוך ד' אמות שלו והוא קודם לזכות בו ובידו לזכות יכול להקדיש אע"ג דעדיין לא זכה ונהי דד' אמות דרבנן ולקמן משמע דקאי על דין תורה מ"מ לאו מתורת ד' אמות קשיא לן אלא מתורת ידו דבידו לזכות דהכא אין בידו לזכות דאם יזכה חייב לשלח ותו כיון דאמירה לגבו' כמסירה להדיוט דמי א"כ זה הוא הלקיחה ואתחייב בשלוח אמנם מלשון רש"י לקמן קל"ט ע"א בד"ה איחייב לי' בשלוח כשמצאן כו' משמע כדעת חו"י וכן משמע לקמן קמ"א ע"א בד"ה הא לאו הכי כו' מיהו איכ"ל דמצא היינו דאתי' לידי' משמע כדאמרי' ריש ב"מ עכ"פ מלשון רש"י משמע דאפי' לרבנן דהוי לאו הנל"ע אפ"ה נתחייב בעשה מיד אלא דהוי ג"כ תיקון ללאו ולא קשה קו' הכ"מ הנ"ל בש"ס לקמן קמ"א ע"א ועיי' בחי' לחולין באריכות:
ב) בחולין דף קמ"א פריך עשה ול"ת הוא כו' כבר הבאתי לעיל מה דנתקשה הכ"מ בזה ושעכ"ח הכ"מ לא סובר כחו"י ולדעת חו"י לא קשי' קו' הכ"מ דהרי לדבריו לרבנן אע"ג דהוי ניתוק לעשה מ"מ מעיקרא נמי משמע ועי' בת"ח שיישב קו' הכ"מ ומלשון רש"י דסובר בזה כחו"י בד"ה הא לאו הכי כו' אמנם לקמן שם ע"ב בד"ה עד כמה משלחה אם עבר ונטלה כו' משמע דוקא אם עבר ונטלה יש מצות שלוח וכדעת הכ"מ ובאמת לדינא קיי"ל אנן ביו"ד סי' רצ"ב דהאי עד כמה משלחה אפי' בלא עבר ונטלה והלשון צ"ע בזה והנה תוס' בד"ה לא עבר כו' נראה דסוברין ג"כ כפי' הכ"מ ות"ח מהא דהקשו בשמעתין על דברי הריב"א וכ' דבשמעתין משמע דאפי' הל"ת אינה נדחית ולא ידעתי שום משמעות לזה בשמעתין ונראה דכונת התוס' כיון דהאי שלח לרבנן הוא רק לנתקו ולתקן הלאו וכיון דהעשה דוחה הלאו ממילא אין כאן עשה ולא דמי' זה לשאר ל"ת ועשה דשפיר איכ"ל כריב"א משא"כ בשמעתין דהעשה היא רק לנתק ולתקן ואם אין כאן לאו אין כאן עשה כנלענ"ד כונת קו' תוס' וממילא מוכח דתוס' סוברין כמ"ש הכ"מ והת"ח אמנם ריב"א אפשר ס"ל כחו"י הנ"ל וממילא דל"ק משמעתין:
מצוה תקמו
מ"ע רכ"ג
מ"ע לעשות מעקה לגגו ולהסיר כל מכשול מביתו שנאמר ועשית מעקה לגגך כי יפול הנופל ממנו:
מצוה תקמז
ל"ת שכ"ד
ומל"ת שלא להניח מכשול מביתו שנאמר ולא תשים דמי' בביתך וכן כל דבר שיש בו מכשול סכנת מות כגון באר או בור צריך לעשות מחיצה לפניו גבוה עשרה טפחי' וצריך שתהי' המחיצה חזקה להשען עליה ולא תפול ואסיר לגדל כלב רע בתוך ביתו [וכ' בס' חרדי' ובשומו על לב בכל יום מצוה זו ויראה אם צריך תיקון נחשב לו כאלו מקיים המצוה בכל יום] והנה לדעת מחנה אפרי' בהלכות שלוחין דאם עושה ע"י גוי מעקה ג"כ מקיים המצוה ואינו צריך לזה שלוחו וא"כ עכ"ח ס"ל הא דכתיב ועשית מעקה היינו רק לגרום. ובאמת מנחת חינוך פליג עליו ובעינן שליחות וכן דרשו בשבת קכ"ב דכתיב לא תעשה והגרמא לא מקרי מעשה א"כ ה"נ כתיב ועשית ואם רק גרם שיעשה מעקה לגגו אז לא קיים מצוה:
ב) והנה בביה"כ אמרי' דא"צ לעשות מעקה והקשה במנחת חינוך איך דרשי' בספרי דגם ביהמ"ק ובכבש שעולי' למזבח הי' צריך לעשות מעקה והרמב"ם לא הביא זה וגם תמה הא ילפי' מקרא השמר לך ושמור נפשך מאוד דצריך להיות שמור מכל מיני סכנות וממילא גם מעקה בכלל עיי"ש שהאריך ולענ"ד נראה מצות מעקה הוא בכל אופן אפי' אם אינו רוצה לשמש על הגג אפ"ה מצוה הוא עליו שיעשה מעקה לגגו וא"כ לא קשה שנילוף מהשמר לך ושמור נפשך מאוד דכולל כמה מיני סכנות דשם מיירי באם הולך למקום סכנה ויודע ששם הוא מקום סכנה אבל מצות מעקה הוא אפי' לא יעלה על גגו מעולם וא"כ ליכא למילף מפסוק הנ"ל וגם לענ"ד בביה"כ בגגו אם משתמשין שם ויש לחוש לסכנה בודאי גם בביה"כ מוזהר לעשות מעקה כל בר ישראל דכתיב לא תעמוד על דם ריעך ובכה"ג גם בביהמ"ק נראה דהי' מחוייבי' לעשות מעקה נהי דקיי"ל גגות ועליית לא נתקדשו מ"מ מדרבנן הי' אסור להשתמש שם לכך ממילא הוא פטור ממעקה אבל הסיפרי מיירי מדיינא ובכבש נ"ל שלא הי' צריך עפ"י הדין מעקה כיון דדרשי' מקרא דלא תעלה במעלות על מזבחי שאסור לעשות פסיעה גסה עקב בצד גודל וליכא לחייש ואני כבר כתבתי לעיל במצוה מ"א דהא דהיו רצין בכבש לא משמע כן:
מצוה תקמח
ל"ת שכ"ה
מל"ת שלא לזרוע תבואה בכרם שנאמר לא תזרע כרמך כלאים:
מצוה תקמט
ל"ת שכ"ו
ומל"ת שלא לאכול ולהנות מכלאי הכרם שנאמר פן תקדש המלאה, והנה אנן קיי"ל דכלאים אין נוהג אלא כר' יאשי' דוקא ג' מינים חטין ושעורין וחרצן במפולת יד וגם קיי"ל דכלאי כרם אינו נוהג אלא בקנבוס ולוף בלבד מיהו כבר כ' הר"ן בפ' ראשית הגז והובא בכ"מ הלכות כלאים הלכה ג' פרק ה' דהכלל כלאי זרעים נוהג בכל זרעים הנאכלים וכלאי כרם איני נוהג אלא בקנבוס ולוף וה' מינים ומין ירק כמש"כ הכ"מ כגון שזרע חטין וירק וחרצן חייב, ובזה מיושב מה שהקשה הטהרת הקודש על דברי תוס' זבחים דף מ"ד ד"ה ר"ע אומר כו' שהקשה קושי' שני' אם תרומה בזה ז דרבנן א"כ בטלה קדושת הארץ א"כ כלאי כרם נמי דרבנן והקשה בס' טהרות הקודש הנ"ל דגם בכלאים הוי תרי דרבנן דהא קיי"ל דמה"ת אינו אסור אלא בקנבוס ולוף עיי"ש, ולהנ"ל לא קשה לענ"ד דתוס' בוודאי ס"ל כרמב"ם וכ"מ הנ"ל שאם זרע ירקות שאוכלים בכרם בוודאי חייב וא"ש:
ב) והנה החילוק בין כלאי זרעים וכלאי כרם כלאי זרעים עובר בלאו כדלעיל מצוה רמ"ו אבל הכלאי זרעים אינם נאסרים בהנאה משא"כ בכלאי כרם הזרעים נמי אסורים דכתיב פן תוקדש המלאה, ובעינן שריפה ואפי' של כה"כ נמי אסורין וריטב"א פ' לולב הגזול כ' דאין הפירוש חייב לשרפו דוקא כמו ע"ז, אלא שאם רוצה לבערו שאל יכשול אדם בו אז ישרפנו, ומסתמא בוודאי כיון דאסור בהנאה אסור נמי אם רוצה בקיומו למ"ד באו"ח סי' ת"נ גם בשאר איסורי הנאה איכא משום רוצה בקיומו ומצד זה תמיהא לי בע"ז דף ס"ג ע"ב דמבעי' שם בשכרו לשבור ביין נסך מהו כו' ואמר ר' נחמן ישבור ותבא עליו ברכה ומייתי לימא מסייע אין עודרין עם הנכרי בכלאים אבל עוקרין כדי למעוטי את התיפלה ופי' שם תוס' בד"ה אין עודרין עם הנכרי כו' דהאי כלאים מיירי בכלאי זרעים ולא בכלאי ברם עיי"ש, אבל יש מפורשים דמיירי הברייתא ההיא בכלאי כרם וע"ז לכאורה קשה דא"כ מאי פריך אפי' לקיים נמי שרי ועכ"ח אי נימא דמיירי מכלאי כרם צ"ל דמותר להשתכר אפי' לכתחלה לשאר איסורי הנאה וא"כ שוב לא מייתי סייעתא אלא עכ"ח דמיירי דוקא מכלאי זרעים דמשתכר באיסורי הנאה אסור לכתחלה בכל איה"נ א"כ מאי פריך הש"ס וכן כ' בכוונתם המהרש"א, אמנם ברמב"ם פ"ה מה' כלאים הלכה ה' וכן ביו"ד סי' רצ"ו סעי' א' משמע דמיירי בכלאי כרם וא"כ מדפריך הש"ס אפי' לקיים נמי שרי לרבנן מוכח לכאורה דמותר להשתכר בשאר איה"נ אלא דאין זה מוכח דא"כ תקשי על המחבר דמוכח בא"ח סי' ת"נ דס"ל אפי' בשאר איסורי' אסור, ואפשר לומר דברייתא איירי בין בכלאי כרם ובכלאי זרעים ולכך נקט בכל גוונא מלתא דפסיקא ברישא דאין עודרין אסור אפי' בזרעים אבל קיים שרי בזרעים ובסיפא נקט אבל עוקרין שרי' אפי' בכלאי כרם אע"ג דמשתכר מאיסורי הנאה כדי למעט תיפלה שרי כנלענ"ד:
ג) והנה תוס' הנ"ל פלפלו אי כלאים נוהג בגוי והביאו ראי' מירושלמי ממשנה דחדש והקשו שם בירושלמי למה לא תנן במשנה דתנן דכל שהיא חובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ ונקט ערלה וכלאים והנ"ל למנקט חוץ מחלה דנוהג גם בח"ל מדרבנן ותי' בירושלמי דחלה אינו נוהג בשל גוי משמע דכלאים וערלה נוהג בשל גוי ובאמת לדעת ס' התרומות המובא בב"י סימן ש"כ דס"ל דשותפות הגוי פוטר אפי' חלק ישראל בחלה א"כ לדידי' אין מוכרח דאפשר לומר דכלאים נמי אינו נוהג בשל גוי והא דמשני בירושלמי דא נן נוהג בחלה בשל גוי ר"ל דאם הוא בשותפות פוטר אפי' חלק של ישראל משא"כ בכלאים וערלה אלא אפי' לדעת אינך שיטות דס"ל דרק חלק הגוי פטור אבל חלק הישראל נשאר בחיובו מ"מ נ"ל דאין מירושלמי הנ"ל ראי' דהרי אמשנה סוף ערלה ג"כ תני מערלה ושם קשי' ג"כ קושיות הירושלמי למה לא תני ג"כ חלה ואי כתי' הירושלמי דאינו נוהג בשל גוי חלה א"כ עמדה הקו' למה לא נקט הרכבת אילן דנוהג ג"כ בכל גוי בשלמא בקדושין איכ"ל דהוא בכלל כלאים אבל סוף ערלה דתנן כלאים היינו מדברי סופרים והיינו עכ"ח זרעים ונא הרכבה וא"כ קשה למה לא תני הרכבה, וצ"ל דתני ושייר, וקשה מאי שייר דהאי שייר אלא עכ"ח תני ושייר חלה וא"כ ממשנה דערלה מוכח בהיפך מירושלמי הנ"ל וא"כ אין ראי' מירושלמי הנ"ל, וממתני' דקדושין כבר כ' בס' באר יעקב דאין ראי' לחדש דנוהג בשל גוי מדאמר ר"א אף חוץ מן החדש דאיכ"ל דקאי על ערלה עיי"ש:
מצוה תקנ
ל"ת שכ"ז
מל"ת שלא לחרוש בשור ובחמור יחד שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, ולאו דוקא שור וחמור אלא כל המין במין אחר אפי' בדגים אסור, כל שמתחברים ועושה עמהם מלאכה חייב עליו, והנה במחבר סי' רצ"ז סעי' ט"ו כ' דבעגלה המושכת בקרון שאין לקשור שם מין אחר לא בצידו ולא אחר הקרון והרמב"ם ורא"ש המובא שם בסעי' י"א דלרבינו אפרים אסור אפי' אינם קשורים והב"י צידד דגם הרמב"ם סובר כן ולפי הנראה מדברי הטור והראבי' כ' דבעינן דוקא קשורים. והנה הרמב"ם במנין המצות ל"ת רי"ח כ' להזהיר מעשות מלאכה בכלאי בהמה יחד כו' ובכל זמן שהוא יעשה בהם מלאכה חרישה או דישה לוקה כו' ר"ל שלא יחבר שניהם יחד במלאכה אחת עיי"ש וכיוצא בזה כ' בחינוך במצוה תק"נ שכל מלאכות חרישה או דישה אם נעשה ע"י שני מינים עוברים בלאו ההוא ואין בזה ספק כלל:
ב) והנה הרמב"ם ס"ל דוקא שני מינים אחד טמא ואחד טהור דבעי' קרא כדכתיב והרא"ש תמה עליו והקשה שם ר"פ אותו ואת בנו דילפי' מפריד' סימנים דאורייתא ואע"ג דשניהם טמאין אין כאן כלאים מה"ת וא"כ מנ"ל דסימנים דאורייתא, והתיו"ט בפ"י מכלאים מ"ב הקשה ג"כ על הרמב"ם מירושלמי דרוצה לאסור פרידה מק"ו ומוכח ג"כ דאפי' שני מינין טמאין אסור מה"ת והתוס' חדשים כ' שם דשם לענין הרבעה מיירי דגם הרמב"ם מודה וזה תימא מאי ענין הרבעה לכאן הירושלמי מיירי לענין הנהגה או רכיבה על הפרידה זה הוא כלאים דהנהגה ולא דהרבעה וגם דברי תוס' חדשים שם במשנה א' המה תמוהים דלמד מדאסר רחמנא כלאים לגבו' מכלל דלהדיוט שרי מאי ענין זה לכאן גבי פרידה לענין רכיבה והנהגה, ולענ"ד יש ליישב דהנה בלא"ה הדבר תמו' מאי ראה הרמב"ם לומר כן דהרי יש לן גז"ש שור שור משבת ונראה דהכרח הרמב"ם הוא מדשרי פרידה דבלאו ק"ו דירושלמי קשה כיון דאמרי' לקמן דשה אפי' מקצת שה א"כ שור נמי אפי' מקצת שור וגם חמור מקצת חמור וא"כ פרידה דהוי מקצת שור ומקצת חמור יהי' אסור מלאו דלא תחרוש בשור וחמור ומזה נראה שהכריח הרמב"ם דבב' מיני טמאין אין כאן איסור מה"ת ולכך א"ש דפרידה מותרת אמנם קו' זו קשה רק אי חוששין לזרע אב והוי מקצת שור וחמור אמנם אי אין חוששין לזרע אב א"כ אין כאן מקצת סוס וחמור רק חד מינא ואין כאן הכרח לשיטת הרמב"ם וא"כ הרמב"ם לדעת הלח"מ סובר דחוששין או לכל הפחות ספיקא הוי וספק דאורייתא מה"ת להקל להרמב"ם ולכך פוסק דבהמה טהורה עם טמאה דוקא אבל הא דר' אבא דהוכיח הש"ס דאין חוששין אפי' בעל הלכות דאין חוששין הפי' דודאי אין חוששין וא"כ אין כאן הכרח לדעת הרמב"ם ולכך שפיר קאמר ש"מ סימנין דאורייתא:
ג) ויש עוד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל עפ"י מ"ש הנוב"י במהדורא תנינא בחלק הא"ע סי' ס"ו דמדנקט ר"א עיין בהנך דדמיי' להדדי משמע דלא צוה רק לראות באזני' ובזנב אבל על הקול לא צוה להקפיד וא"כ עכ"ח דהך סימני' הם סימני' מובהקי' אפי' בדאורייתא דאי אינם מובהקי' כל כך רק אומדנא ורק בדרבנן סמכי' עלייהו קשה הא גם בדרבנן כל היכא דאיכא לברורי מבררי' ועכ"ח דאין בירור גדול מזה ולא צריך לבירור אחר ושפיר הוכיח דסימני' דאורייתא:
מצוה תקנא
ל"ת שכ"ח
מל"ת שלא ללבוש בגד מצמר ופשתים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו ולבה"ג לאו דלא תלבש ולאו דלא יעלה נמנה לב' לאוין אבל הרמב"ם וסייעתי' מונים זה רק ללאו אחד שאינו בא אלא להשלים ענין וכמ"ש בפירוש הטעם:
והנה לדעת הרמב"ם פ"י מה' כלאי' פסק דאיסור כלאי' הוא בשוע וטוי ונוז ולדעת המפרשי' בעי' דוקא תלת אבל אם הוא רק חד אינו אסור אלא מדרבנן והכ"מ פירש ברמב"ם דאפי' הוא חדא שוע או טוי או נוז נמי חייב מדאורייתא ושמעתי להקשות א"כ מנלן להוכיח בפ' תכלת דקשר עליון דאורייתא דאי לאו דאורייתא כלאים בציצית היכא משכחת לה הא להרמב"ם התכלת הי' החוט השמונה חצי תכלת וחצי מין אחר וא"כ לרמב"ם ממילא מוכח כלאי' בציצית דאפי' שוע או טוי או נוז נמי חייב אבל זה אינו קושי' כלל דהרי כבר הארכתי במק"א בתשובה אפי' חוט אחד של כלאי' והוא בסיף הבגד שאינו ניכר כל הבגד כולו אסור ושם נסתפקתי אם מוסיף עוד חוט אחד אי הוי מוסיף איסור דמעיקרא ג"כ אסור הי' מחמת כלאי' והשתא נמי אסור וע"מ בודאי הדין דין אמת דע"י כלאי' בציצית נעשה כל הטלית אסור משום כלאי' והיינו אם קשר עליון דאורייתא אז הוא מחובר אבל אם קשר עליון לאו דאורייתא אז החוט הוא רק בפ"ע ועי"ז הבגד לא נאסר והוי כמו רק הי' תלוי' עלי' חוט ופסק הרמב"ם דאינו חייב א"ו קשר עליון דאורייתא וממילא הוא כמו מחובר ואפ"ה שרי' התורה ממילא נשמע דכלאי' בציצית דוחה:
ב) והנה בגוף דברי הרמב"ם הנ"ל שכ' דחוט של תכלת הי' חצי מצמר וחצי' מפשתים תי' מרן הגאון בעח"ס זצ"ל קושיות המג"א בה' ציצית סימן י"א ס"ק י"ג שהקשה לדעת בעל העיטור דעושין ב' נקבים הוי כב' תפירות והאיך אמרי' ר"פ התכלת אי קשר עליון דאורייתא הוי רק תכיפה אחת ותי' מרן הגאון כיון דצד אחד הוי רק תכלת וא"כ א"ש ואני אמרתי במק"א ליישב קו' המ"א הנ"ל ועיי' במצוה שפ"ז:
מצוה תקנב
מ"ע רכ"ד
מ"ע לישא אשה בקדושין שנאמר כי יקח איש אשה ובעלה כבר תנו במתני' בג' דרכי' אשה ניקנית וגו' והה"מ כתב בפ"א מה' אישות דמן הקרא הזה ילפי' דפלגש אסור באיסור עשה דוקא כי יקח איש אשה מלשון קיחה קדושין ולי קשה על דברי הה"מ ההוא מקדושין דף ט' ע"ב דפריך שם בגמ' ובעלה מאי עביד לי' וכו' הו"א אמה עברי' תיתי בק"ו מיבמה כי' ולפמ"ש המ"מ דיליף מהאי קרא דפלגש אסורה דדוקא כי יקח בקיחה בקנין אז ובעלה ולא פלגש וא"כ הא אצטרך ובעלה להא ונראה דהמ"מ כתב כן למסקנא דמסיק יש ג' דרשות מבעל ומה"א דבעלה וגם מדלא כתיב או בעלה ורבא דרש מזה דקדושין שאינם מסורי' לביאה אינם קדושין ואנן לא קיי"ל בזה כרבא דזה מיע"ל קג"ם וא"כ נשאר לן דרש מדלא כתיב או בעלה ועכ"ח בא לדרוש כדברי המ"מ או דס"ל כר"י דיליף ביאה דקונה מבעולת בעל ונשאר לן ובעלה לב' דרשות חדא הא דהמ"מ והב' למעט אמה מביאה וזה ניחא לן יותר דקו' הש"ס דלכתוב או בעלה איכ"ל למ"ד כר' יאשי' דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל חד לחודא ביאה קונה ומשמע תרוויי' ללמד דאפי' אם יהי' תרתי דהיינו נשואין אפ"ה אם והי' לא תמצא חן בעיניו יוכל לגרשה:
ב) אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי למעט אמה עברי' מקנין ביאה תיפוק לי' להמ"מ הנ"ל דהוי לי' ביאת איסור וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והכא לרבא נמי פריך מנ"ל הא לרבא לשיטתי' לא אצטרך על ביאה אמה וזה הי' אפשר ליישב או כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ח בשם מהרי"ט כיון דאי לא מהני לא הי' איסור לא אמרי' לא מהני או כפמ"ש הנוב"י מה"ת חאע"ז עפ"י דברי תוס' בתמורה ה' שכ' דגט דאיתקש למיתה או כי ימות בעלה וגו' אמרי' לעולם מהני כמו מיתה וקדושין אתקש לגט מויצאה והיתה עיי"ש מיהו עדיין מה ק"ו איכא מיבמה הא ביבמה ביאת היתר ואמה ביאת איסור וראוי' שלא תקנה:
ג) והנה אשה נקנה בכסף ובשוה כסף כדאי' נמי במשנה שם. ולכאורה קשי' לי איך יכול לקדש בשוה כסף הרי כ' הר"ן בריש פ' השוכר את הפועל בע"ז דשמעתתא דאתנן דפריך דמחסרא משיכה דמשם מוכח דאם קצץ לפועל בשכרו מטלטלין אינו קונה אותם אלא במשיכה דשכרו הוא לעולם מעות והמטלטלין הם רק כאלו מכר לו עבור המעות וה"נ כן וא"כ לדעת הרמב"ן המובא בריטב"א ובשיטה מקובצת בב"מ דף מ"ז ע"ב דס"ל דגם במתנה אינו קונה לר"י אלא באגב או חצרו עיי"ש וא"כ בשוה כסף דנותן בתורת קדושין דמה"ת לא קנתה במשיכה והגבהה וכיון דלא קנתה א"כ מה"ת אינה שלה וממילא לא נתקדשה וא"כ הא דתנן במתני' דנקנית בשוה כסף היינו רק מדרבנן ואיך יישב אביי לעיל דף ה' ע"ב לר"ה דבמתני' תנו רק מלתא דכתיבא הא תנא שוה כסף ור"ה בעצמו ס"ל בב"מ מ"ו כר"י דד"ת מעות קונות ולפמ"ש לדעת הרמב"ן בשוה כסף ניקנות רק מדרבנן. ועוד קשה לי ר"י דמביא ראי' מברייתא דתנא דעבד אינו ניקנה בשוה כסף בתבואה וכלים וקשה אמאי דלמא היינו טעמא דס"ל לברייתא כר"ל דס"ל בישראל משיכה קונה ובגוי מעות או כתנא דלא דריש לעמיתך ללמד דבגוי קנין אחר מישראל אלא למעט גוי מדין אונאה וכמ"ד גזל גוי אסור וכמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ח בתוס' ד"ה נתינה וא"כ גם לר"י בגוי מעות קונה ואינו קונה הישראל ממנו התבואה והכלים במשיכה והעבד מוחזק בעצמו והוי כמחוסר ממון של תבואה וכלים ולא קנם במשיכה וממילא אינו נקנה בשלומא לענין קנה את עצמו כיון דהוא אינו רוצה להשאר אצלו ונתחייב לגוי ממון לא מבעי' לשיטת הרמב"ם בפ"ה ובפ"ז ממכירה דקינין במלוה קונה הגוי את השוה כסף במלוה שחייב לו אלא אפי' לדעת התוס' וסייעתי' דאינו קונה במלוה מ"מ כיון דעבד נותן לו שוה כסף אינו גוזלו וממילא קונה בעצמו דהא דבעי' וחשב הוא רק משום גזל וכיון דנותן לגוי שוה כסף אינו גוזלו אבל לענין שיקנה הגוי את העבד ישראל המוחזק בעצמו שפיר בעי' קנין ואם העבד אינו קונה התבואה במשיכה במאי יהי' נקנה לגוי ומאי פריך ר' יוסף ונהי דאיכ"ל ר' יוסף ס"ל כר' יוחנן וס"ל לעמיתך בא ללמד דבגוי מישראל או ישראל מגוי קונה משיכה ופריך שפיר מ"מ קשה מאי פריך ואידך על רבה הא לפמ"ש המפורשים דנראה דרב דאמר בב"מ מ"ח ע"א נתנה לבלן דוקא דלא מחסרה משיכה דמזה נראה דרב ס"ל כר"ל ואמרי' בשבת כ"ב דכל מילי דמר דהיינו רבה עביד כרב וא"כ ס"ל נמי כר"ל ובגוי אין משיכה קנין ולכך לא נקנה בתבואה וצ"ע ויש לומר דהקו' לדידן דקיי"ל כרבה בשיראי וקיי"ל משיכה בגוי קונה וא"כ מ"ט, ואפשר ליישב עפ"ז מ"ש מרן זצ"ל בחתם סופר חי"ד סי' ש"י דאפי' אי משיכה אינו קונה היינו אם רק מושך לסמטא ד' אמות וכיוצא אבל במכניס לגמרי לרשותו לכ"ע קונה ועיי"ש וא"כ שפיר משכחת לה שוה כסף גם להרמב"ן הנ"ל דנתקדש מה"ת בי' וגם שפיר פריך אמאי פסקה הברייתא דאינו נקנה בתבואה וכלים:
ד) והנה חופה ס"ל לר"ה בקדושין דף ה' ע"ב דקונה ורי"ף שם ספוקי מספקא לי אי קיי"ל כר"ה, ובש"ע א"ע סימן כ"ו הביא ג"כ המחבר ג"כ יש אומרים דהוי ספק אי חופה קונה, ובתוס' שם בד"ה חופה שגומרת, כו' ונ"ל כו' דס"ל כר"ט כו' דלא אמרי' דיו מזה הקשה השעה"מ א"כ איך כ' הרמב"ן דרי"ף ספוקי מספקא לי אי הלכה כר"ה דחופה קונה הא כל לימוד דר"ה שייך דוקא אי אמרי' כר"ט ואנן לא קיי"ל כר"ט, עיי"ש וכן העיר הפ"י בזה שם. ואמרתי ליישב דחופה גומר מצד כל העומד לבעול כבעולה דמי' למאן דס"ל כר"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמר היינו היכא דהמצוה לעשות כן וה"נ נקרא בעילת מצוה ולפי"ז לפמ"ש הר"ן בכתובות דף ע"ד גבי קדשה על תנאי ולקמן במכלתין דהא דאמרי' ביאה ארוסין עושה היינו בבא עלי' בבית חמיו אבל בהיתה בבית לכ"ע ביאה נשואין עושה קנין וגם גמר וא"כ אי נימא כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק א"כ חופה הראוי לביאה קינה וגומר מצד הסברא ולמה לי' לר"ה ללמד זה מק"ו ועכ"ח או דלא ס"ל כר"ש או דס"ל אפי' חופה שאינו ראוי' לביאה קונה או גומר וא"כ עכ"ח אינו מטעם הנ"ל ואיצטרך למילף מק"ו ועיי' בב"ש באע"ז סי' קכ"ד סק"ב האריך להכריע אי הרמב"ם סובר כר"ש וכן האריך שם הפר"ח דיש סתירה בדברי הרמב"ם בזה ועכ"פ אי קיי"ל דכל העומד לעשות כאלו עשה איכ"ל דס"ל כר"ה ולא מטעמי' ושפיר פסקו הפוסקים דאיכ"ל דמספקא לן:
ולפי"ז א"ש מה שהקשה הקרבן נתנאל בריש פ' אעפ"י לדעת הרמב"ם דבעי' חופה ראוי' לביאה א"כ מאי פריך שלש תנן ולא ד' הא שלש קונה אפי' באינו ראוי' ולהנ"ל איכ"ל דר"ה דהוא תלמיד דרב דס"ל דיש חופה אפי' לפסולה וא"כ לא בעי' ראוי' לביאה דלא יליף משום כל העומד עכ"ח סובר אפי' באינו ראוי' לביאה נמי גומר וקונה והרמב"ם קאי לדידן דלא ס"ל כר"ה ותיקשי לי' באמת למה גומר ואינו קונה וס"ל דוקא אם קנה אותה כבר ע"י קדושין ואינה בחזרה ועומדת ומצוה בביאה לכך גומר אבל אם לא קדשה ואפשר בחזרה אינה עומדת ואינו מצוה עדיין לבעול לכך אינו קונה אבל אם כבר קדשה עומדת ומצוה איכא ס"ל כל העומד כנלענ"ד וממילא מיושב נמי קו' השעה"מ על הרי"ף הנ"ל דהספק אולי מסברא סובר כר"ה ובחי' הארכתי:
ה) והנה בירושלמי הקשי דנהי אשה נקנית בחזקה ק"ו משפחה כנענית דאינה ניקנת בביאה ונקנת בחזקה אשה שנקנת בביאה כ"ש שנקנת בחזקה ומשני ת"ל ובעלה וכ' הפנ"י מזה דכוונת הירושלמי מיתורא דה"א של ובעלה כמו שדרשי' ה"א זו בש"ס דידן בקדושין ט' ע"ב לדרש אחר והרשב"א בקדושין ה' ע"א כ' לפרש הירושלמי דהירושלמי כיון ת"ל ובעלה וקיחה ויצאה והיתה להורות דוקא אלו וכונתו דהרי הירושלמי פליג בזה על ש"ס דידן דבש"ס דידן על קו' דנוכל לילף דאשה ניקנית בכסף ק"ו מעברי' דחה הירושלמי יבמה תוכיח ובש"ס דידן דחה זה ופריך פרכא אחרת דמה לאמה העברי' שיצאת בכסף ועל ק"ו דניקנת בביאה מיבמה פריך בירושלמי עברי' תוכיח ובש"ס דידן דחו זה דעברי' שאני דאין קנינה לשום אישות ופריך פרכא אחרת דיבמה זקוקה ועומדת ועל שטר ק"ו כיון שמוציא ק"ו דמכניס דחי דשטר אינו מוציא מידי הקדש והנה לכאורה קשה מאי פריך בירושלמי דחזקה יקנה מק"ו משפחה כנענית הא י"ל יבמה תוכיח דמיבמה כשם שממעטי' כסף ה"כ ממעטי' חזקה וצ"ל דס"ל לירושלמי כש"ס דידן בזה דלבתר דילפי' שטר קונה באשה וביבמה אינו קונה אין לומר יבמה תוכיח דאיכ"ל מה ליבמה שאינה נקנית בשטר ופריך שפיר אלא דלפ"ז גם על כסף נשאר הירושלמי לשיטתי' הק"ו ול"ל קיחה קיחה הרי לירושלמי לית לן על כסף פרכא אלא מיבמה וזה נדחה לפי המסקנא לירושלמי וע"ז כיוון הרשב"א ואמר דזה באמת תי' הירושלמי ת"ל ובעלה וגם יקח ול"ל הא אית ק"ו ועכ"ח למעט חזקה דאין לומר מלתא דאתי' בק"ו טרח וכתב דהיכא דאיכא למדרש דרשי' ובפרט הא חזקה לא כתיב ועי' בשער המלך ריש ה' שחיטה וא"ש כונת הירושלמי לפי הרשב"א דלש"ס דידן דלית לן ק"ו על כסף דיש לן פרכא שכן יוצאה כדלעיל אין לן כלל ק"ו על חזקה דאיכ"ל דשפחה שאני דאין קנינה לאישות וא"ש:
אבל אין לפרש הירושלמי ולומר דכל ביאה לא גרע מחזקה ומדאיצטרך ביאה עכ"ח למעט חזקה דזה ליתא דהרי מבואר בש"ס בקדושין כ"ב ע"ב דביאה לא דמי' לחזקה דבחזקה זה נהנה וזה מצטער אבל בביאה זה נהנה וזה נהנה עיי"ש. ובאמת על הירושלמי דיליף ק"ו הנ"ל וגם על ש"ס קדושין כ"ב ע"ב קשה לי הא שפחה אסור מה"ת בביאה מלאו דלא יהי' קדש או מאידך קרא וא"כ לא מבעי' לרבא הא אי עביד לא מהני ס"ל בתמורה דף ה' ואפי' לאביי מ"מ מסתבר דלא יועיל קנין באיסור ואיך ניליף מזה ק"ו בודאי על סוגי' דש"ס דידן קדושין יש ליישב בקל כמובן אבל על הירושלמי קשה ונראה דיש להביא ראי' לדעת האומר המובא במ"ל בפ"ג מעבדים דין ג' דאין איסור מה"ת משפחה וצ"ע:
ו) והנה המהרש"א הביא בקדושין ה' רע"א בשם תוס' ישני' דיש לפרוך על הק"ו דשטר דמוציא כ"ש דמכניס יבמה בחליצה תוכיח עיי"ש ושמעתי לפקפק דלמא חליצה לא מקרי קנין כלל דהרי לכל הפחות מידי דהוי קנין בעינן וזה ליתא דהרי חלצה נעלו חשבי' בקדושין כ"ב בין חזקה והוי קנין מיהו יש לומר בחליצה אינו מוציא אלא גם בקריאה ורקיקה ולר"א ביבמות ק"ד רקיקה מעכבת ונהי דאנן קיי"ל כר"ע מ"מ הברייתא או כר"א אתי' או דרצה לומר אליבא דכ"ע ורקיקה לענין הכנסה בודאי לא מועיל ולא שייכה כמ"ש התוס' שם דביאה לא שייכא ביציאה וליכא למיעבד מיני' פרכא ה"נ רקיקה דגנאי היא לא שייך בקנין כניסה וליכא למיעבד מיני' פרכא וא"ש ועי' עוד לקמן מ"ש במצוה זו:
מצוה תקנג
מ"ע רכ"ה
מ"ע שהמוציא שם רע על אשתו שלא מצא בתולי' והי' שקר שתשב תחתיו שנאמר לו תהי' לאשה:
מצוה תקנד
ל"ת שכ"ט
ומל"ת שלא יגרשנה כל ימיו שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו:
והנה בנוב"י מה"ת חאו"ח סי' צ"א הקשה דלמה נקנו בברייתא במכות ט"ו אונס שגירש הו"ל למינקט מוציא שם רע דג"כ הדין כן ואפשר לומר דלרבותא נקט דל"מ מוציא שם רע דלא בעי' כלל קרא דלו תהי' לאשה דכבר הוא אשתו כדפריך לקמן עכ"ח הכונה דלו תהי' לאשה כל ימיו שאם גירשה יחזירנה א"כ פשיטא דהוי ניתק משא"כ באונס דאצטרך דאיכ"ל דלו תהי' לאשה אצטרך לגופא דיקחנה הוי שפיר לתשק"ע. ובאמת גוף הקו' דהקשה גמ' דלמה לו תהי' במש"ר הא קיי"ל ביו"ד ססי' א' ובכמה דוכתי דמי שאמר שדבר זה אסור שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ובפרמ"ג שם האריך אם דין זה מה"ת אפי' היכא דאיכא עדים דמכחשן אותו וא"כ אדרבה הרי במש"ר שהוציא שם עלי' שזנתה בעודה ארוסה ושהיא אסורה עליו ונהי שאבותי' מביאין עדי' ופורסי' השמלה לומר ששקר דיבר מ"מ נימא דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפי' נימא דחוזר מדבריו כש"כ בנותן אמתלא שנאמן מ"מ רבותא היא וצ"ע ובפרט לר' יודא דס"ל בכתובות דף מ"ו דמש"ר מיירי דוקא בשכר עדי' ועשה מעשה ונגד מעשה יש כמה גוני דלא מהני אמתלא איצטרך קרא לאשמעי' דמותרת לו ואינו מוכרח כלל דלא תהי' לאשה הוא מ"ע וממילא הי' צריך לחזור ר"י מדבריו שאמר בלתשק"ע דלוקה ולכך הביאו רק ברייתא דאונס כנ"ל דמקרא דמוציא שם רע הו"א דבאמת לו תהי' לאשה לא הוי עשה אלא היתר דלא נימא שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא:
ועפ"י הקדמה הנ"ל נ"ל ג"כ ליישב קושיות התוס' כתובות מ"ו דהקשו על רש"י שפי' דלאו דמש"ר הוא משים לא תלך רכיל בעמך והקשה התוס' א"כ ל"ל קרא ויסרו אותו למלקות תיפוק לי' מידי דהוי ככל ל"ת שבתורה ועפ"י הנ"ל הוא רבותא דהו"א דזה לא מקרי מש"ר דהוא צריך לומר דבר זה וא"כ לא הוי בכלל לא תלך רכיל אם הוא אמת לכך אצטרך ויסרו:
מצוה תקנה
מ"ע רכ"ו
מ"ע לסקול את המחויב סקילה שנאמר וסקלתם אותם באבני' וכבר הבאתי לעיל בפ' משפטים דהרמב"ן פליג ומונה כל הד' מיתות רק למ"ע אחד עיי' בשורש י"ב:
מצוה תקנו
ל"ת ש"ל
מל"ת שלא לענוש לעושי עבירה באונס שנאמר ולנערה לא תעשה דבר, והרמב"ן בסי' רצ"ד משיג וסובר דאין זה לאו אלא שלילה שאין מגיע לה עונש ועל דעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בג' דברים אם עבר ולא הניח להרוג א"ע פסק הרמב"ם דאין מענשין אותו משום ולנערה לא תעשה דבר שמעתי להקשות מה פריך שם בגמ' בכתובות י"ט ע"א על ר"מ דס"ל דעדים יהרגו ואל יחתמו שקר ופריך שם בגמ' מהנך ג' דברים יוקשה הא יפרוך יותר דאפי' בג' דברים הנ"ל אם עבר אין מענשין אותו ואינן פסול לעדות כי הוא אינו פסול לעדות אלא דוקא אם עשה דבר שחייב מלקות עליו כדאי' בח"מ סי' ל"ד. ואני אמרתי לישב דאיכ"ל דזה עצמו תי' בפלוגתא אי דוקא בהנך שלשה עבירות או כר"מ דגם בשאר עבירות דיהרג ואל יעבור דהרי לכאורה קשה על הרמב"ם מנלן הא, הא איצטרך הקרא לאפוקי אבו' דשמואל בכתובות נ"א דס"ל דתחלתו באונס וסופו ברצון לא מקרי אונס קמ"ל, ומסיק רבא שם דגם זה מקרי אונס דיצרו אלבשי' ונראה דאפי' אי נימא סופו ברצין חייב מ"מ לא הוי עבירה גדולה כמו אם עשתה בתחלה ברצון וא"כ כיון דדוקא בג' עבירות יהרג ואל יעביר לא צריך הקרא למימר לנערה ל"ת דבר מהיכא תיתי כיון דמהחנתו הוי באונס אלא וודאי אתי' הקרא כרמב"ם אלא לר"מ דס"ל בשאר עבירות נמי יהרג ואל יעבור ואפשר לומר דגם בשאר עבירות אמרי' בסופו ברצון דיענש ולכך אצטרך הקרא לגלות דלא חייבת וכרמב"ם הנ"ל:
ב) ואמרתי להסביר עוד דלפי הנראה גם ר"מ מודה דרק בג' דברים אמרי' יהרג ואל יעבור שבם פרט הקרא דהרי לכ"ע שלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואיך יליף ר"מ עדות שקר או גזל נמי יהרג ואל יעבור אלא עכ"ח ס"ל דבעדות גזל או ממון יש סרך נפשות כדכתיב בקרא בעושק שכר שכיר ואליו הוא נושא את נפשו כדאמרי' בגמ' ב"מ קי"ב וא"כ ר"מ לשיטתי' דס"ל דיני דגרמי ולרמב"ן זה היא מה"ת ולכך כיון דאפשר דיגרום עי"ז נפשות ס"ל לר"מ דגם בזה צריך למסור נפשו דאע"ג דבתחלת העדות אין בו דיני נפשות מ"מ אפשר לבסוף יבוא ממנו נפשות, ולפי"ז כיון דר"מ אזיל בתר לבסוף הו"א גם בעריות גם היא ראוי' לענוש שהרי לבסוף יהי' ברצון ולכך אצטרך קרא לאשמעי' ולנערה ל"ת דבר ממילא איני מוכח דברי הרמב"ם לר"מ הנ"ל וא"ש דברי הרמב"ם הנ"ל:
מצוה תקנז
מ"ע רכ"ז
מ"ע שישא המאנס את אנוסתו שנאמר ולו תהי' לאשה:
מצוה תקנח
ל"ת של"א
ומל"ת שלא יגרש אותה כל ימיו שנאמר תחת אשר ענה לא יוכל לשלחה כל ימיו:
והנה חז"ל דרשו בלו תהי' לאשה דוקא באשה הראוי' לו ולדעת הרמב"ם אפי' זה שאנוס היא אסורה לו רק מדרבנן ג"כ קרינן אינו ראוי' לו' ואחרונים פקפקו ע"ז ואני אמרתי כוונת הרמב"ם עפ"י פי' רש"י בכתובות דף מ' דפריך הש"ס דנימא דעשה דוחה ל"ת ומתרץ כיון דאם אמרה לא בעינא ליכא עשה ולכך אינו דוחה ופירש"י שם דלמדין אותו לומר דלא בעי' ותוס' שם פירשו פי' אחר ובכוונת רש"י נ"ל להמליץ עפ"י מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' גרושין דלכך כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וחשיב ע"י כפי' רצון דאמרי' מצוה לשמוע דברי חכמים וביאר הרמב"ם דכיון דבר ישראל מחויב וקבל עליו לקיים את דברי התורה מסתמא ניחא לי' לקיים ולעשות רצון הבורא אלא שיצרו הרע מסיתו ומכאיב לו יסורים ומכביד את אזניו לשמוע וע"י שכופין ונחלש היצר ואז נשאר בבחירה חפשיות ואם אומר אז רוצה בוודאי כן הוא באמת שרוצה וה"נ כיון שאינו ראוי' לו והב"ד אומרים שאין השי"ת חפץ בזיווג הזה בוודאי ניחא לה ולא בעי' לי' אפי' אם היא יום אירוסין דצרתה בו בוודאי הוא רק הסתת היצר ועוור עינים שמעוורה וכיון דמקרא דלו תהי' לאשה לפי פי' רש"י לפי"מ שהסברתי מוכח דמסתמא האשה מצד עצמו בלי הסתת היצר רוצית הוא לעשות כמצוה עלי' והוי כאלו אמרה בהדי' לא בעי' לה וכיון דאמרי' בב"ב מ"ח דגם על מצוה דרבנן דמצוה לשמוע דברי חכמים ומסתמא זה רצון החפשי' של בר ישראל וא"כ ה"נ אפי' הוא רק אסורה מדרבנן אפ"ה אנן סהדי דלא בעי' לי' ומודיעין לה שעפ"י הדין אין זיווג זה טוב לה ולכך אפי' בדרבנן אמרי' דאין כאן עשה כנלענ"ד להסביר דברי הרמב"ם ומיושב קו' הנ"ל:
ב) והנה בסוגי' דמכות ט"ו מסיק דלכך מקרי לאו הניתק לעשה משום דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי. והרמב"ם פ"א מה' נערה בתולה כ' דאונס שגירש יחזור ואינו לוקה משום דכתיב ולא תהי' לאשה והאריך שם, וכבר הקשו עליו שמלשון זה משמע דלתשק"ע אין לוקין והוא בהיפך מגמ'. ולענ"ד נראה ליישב דהפ"י הקשה בגיטין דף צ' אע"ג דאמרי' שם לב"ש אין רשאי לגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה וקמבעי' לן עבר וגירשה מאי ופשיט רבא מהא דאונס מדאיצטרך כל ימיו ש"מ דבעלמא אם עבר וגירשה מגורשת והפ"י הקשה שם דלמא לעולם אם עבר וגירשה אינו מגורשת והא דאיצטרך באונס כל ימיו שלא ילקה עליו משום דעבר אמימרא דרחמנא לכך איצטרך שיהי' לאו הניתק לעשה ונלענ"ד דמזה עצמו מדאיצטרך כל ימיו שיהי' ניתק מוכח דהגרושין מהני דניתק לעשה שייך דוקא אם עושה איזה מעשה בזה הוא מנתק הלאו וזה אי אמרי' דהגרושין מהני רק דהתורה אמרה שיחזירנה ומתקן עי"ז הלאו אבל אם נימא דהגרושין לא מהני וא"כ היא אשתו כמו שהיתה קידם לכן אע"ג שאפשר שחייב לתת לה שאר כסות ועונה ובתחלה לא רצה ליתן אבל זה הוא ענין אחר ואין יכול לנתק הלאו הזה שעבר וממילא מוכח עכ"ח דגרושין מהני:
ג) אמנם הוא גופא תיקשי מנ"ל באמת מן כל ימיו דהוי לאו הנל"ע דלמא הפירוש כפשטא שאין השלוחין שילוח כמו דמשמע מלשון לא יוכל לשלחה כל ימיו ונראה דמזה הטעם פירש"י בגיטין המובא בשמעתין סובר דהאי כל ימיו קאי גם אלו תהי' לאשה כדקיי"ל גם בר"ה דף ט' ע"ב דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לחכמים וקאי אלו תהי' האשה והוי' בקרא בלה"ק קדושין ונשואין וא"כ כיון דכתיב לו תהי' לאשה כל ימיו מבואר דכל ימיו בעמוד והחזיר בקדושין ונשואין והוי' וא"כ שפיר הוכיח רבא שם, וא"ש לשון הרמב"ם דמכח לו תהי' לאשה ידעי' דהוי לאו הנל"ע לא משום שקדמה עשה אלא דהאי כל ימיו כתיב בתר הלאו קאי על לו תהי' לאשה ומבאר לן דהאי דכל ימיו יחזיר הוא ע"י קדושין ונשואין וממילא הוא לאו הנל"ע וא"ש לשון הרמב"ם ולעולם גם לרמב"ם ס"ל לתשקיע לוקין עלי' כדס"ל לר"י וש"ס דידן:
מצוה תקנט
לית של"ב
מל"ת שלא ישא פצוע דכא וכרות שפכה בת ישראל שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ד'. והרמב"ם ורמב"ן מונה זה רק ללאו אחד אע"ג דס"ל לרמב"ם בעלמא נא ומבושל עמוני ומואבי לב' לאוין כאן מודה עי' בלשונו בהשגתו לשורש ט' דשניהם מענין אחד ומטעם אחד נאסרו אבל הסמ"ג מונה זה לב' לאוין, ואם נאסר ביאת פ"ד בלא קדושין עי' בחינוך כאן וברמב"ם וראב"ד פט"ו מא"ב דבכל חייבי לאוין לדעת הרמב"ם אינו חייב בביאה בלא קדושין והראב"ד וסייעתי' משיג עיי"ש. והמעיי"ח הקשה למה לא מנה נמי לאו דלא יגלה כנף אביו נהי דקאי על שומרת יבם של אביו שאסורה בלא"ה משום דודתו מ"מ כיון שאמרו ביבמות צ"ז סע"א דהקרא בא לעבור עליו בב' לאוין א"כ לחשוב במנין כדרך שמנו ערות אביך ואחי אביך לא תגלה לשתים עיי"ש. ולענ"ד לדידן דקיי"ל כר"ע ביבמות מ"ט דאיצטרך האי לא יגלה כנף ללמד דאין ממזר רק מחייבי כריתות אינו מוכרח דבא הקרא לעבור בשתים אלא לדינא נשנה וכמ"ש הרמב"ם בכיוצא בזה בשורש ט' וביבמות צ"ז עכ"ח לרווחא דמלתא מתרץ אפי' לר' יהושע ביבמות מ"ט ועיי"ש בפרש"י:
מצוה תקס
ל"ת של"ג
מל"ת שלא ישא ממזר בת ישראל שנאמר לא יבוא ממזר בקהל ד' ועי' במצוה שלפ"ז, וחז"ל דרשו ודאי ממזר אסור הא ספק ממזר יבא ולדעת הפ"י ושארי אחרונים אפי' נגד חזקה ונגד רוב מותר לבוא דוקא ודאי ממזר הוא דלא יבא ובזה מיישבים מהרי"ט ופר"ח לדעת הרמב"ם דס"ד לקולא למה אצטרך מממזר ילפותא תיפוק לי' דספיקא לקולא ומתרצים דאטרך נגד חזקה או רוב דשם גם הרמב"ם מודה. ועוד הקשו על הרמב"ם מהא דאמרי' בקדושין ע"ה בקהל ד' דוקא קהל ודאי הוא דלא יבוא הא בספק קהל יבא שתוקי מותר בממזרת ול"ל ב' קרא ואמרתי ליישב עפ"י הירושלמי דספ"ק דכתובות דכ' שם דרוב זנות הולך אחר פסולים ולכך ממילא אם הי' רק קרא דספק ממזר מותר עדיין לא ידעי' דשתוקי מותר בישראל דשתוקי נולד מזנות ובזנות הולך הרוב אחר הפסולין וממילא קרוב לודאי דשתוקי הוא מן הפסולין והו"א דיהי' אסור בישראל לכך אצטרך דשתוקי מותר בישראל אלא לכאורה יש להקשות כיון דידעי' דשתוקי מותר בישראל כש"כ ספק ממזר דמותר בישראל אלא דכבר כתבו התוס' בקדושין ע"ג ע"א ד"ה וחד למשרי כו' מת"י שם ולפי פי' המהרש"א שם דבאמת לא הוי ידעי' דשתוקי מותר בישראל אלא מכח דדרשי' בממזר ודאי דלא יבא דרשי' נמי מקהל דוקא קהל ודאי ואי לא דכתיב ממזר לא הוי דרשי' שתוקי וא"כ אצטרך תרוויי' ובזה אמרתי ליישב קו' הרשב"א על הרמב"ם דס"ד לקולא ואיך ילפי' בחולין י"א דאזלי' בתר רוב דלמא התם הוא מצד ס"ד לקולא ולהנ"ל אמרתי ליישב דלפי האמת דאזלי' בתר רוב וא"כ הו"א דשתוקי דאמרי' רוב זנות הולך אחר הפסולין וא"כ הו"א דשתוקי יהי' אסור טפי מספק ממזר ואצטרך תרוויי' כדלעיל אבל אי הוי אמרי' דלא אזלי' בתר רוב ורוב הוי רק מצד ספק א"כ עמדה קו' הנ"ל ל"ל תרי קראי על ממזר ושתוקי ודאי ולא ילפי' מכל התורה כולה דספק מותר וממילא מיושב קושית הרשב"א דבהו"א אזלי' דרוב לא עדיף מספק וא"כ תרי קראי ל"ל א"ו לא ילפי' זה מזה וע"כ אצטרך תרי קראי ולכך א"ש הרמב"ם דהוא פוסק כן לאחר מסקנא דידעי' דאזלי' בתר רוב כנלענ"ד:
מצוה תקסא
ל"ת של"ד
מל"ת שלא ישא גר עמוני ומואבי בת ישראל שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' עד עולם. וכבר הבאתי למעלה שהרמב"ן בהשגתו לשורש ט' מונה זה לב' לאווין. הנה לפי הפשטות נראה דגם בהנך לאוין ספק שרי' כמו דילפי' בממזר, ולכאורה איכא ק"ו דכאן לא נאסרו רק הזכרים ובממזר אסור זכרים ונקיבות אפ"ה ספק מותר מכש"כ בהנך דלא נאסרו רק הזכרים בודאי ספק מותר וכמו כן גבי מצרי ואדומי דמי' להנך דספק מותר:
מצוה תקסב
ל"ת של"ה
מל"ת שלא לדרוש שלום עמון ומואב שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. ר"ל לא כמו בשאר אומות שמצווין אנו במלחמה לקרוא עליה לשלום אבל לעמון ומואב אסור:
מצוה תקסג
לי"ת של"ו
מל"ת שלא להרחיק זרע אדום שנתגייר אחר שני דורות מלהתחתן בם שנאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא:
מצוה תקסד
ל"ת של"ז
ומל"ת שלא לתעב מצרי שנתגייר אחר שני דורות שנאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ד' ובס' מצות השם הקשה הא לפי טעם שנתן הכתוב שלא יבואו עמון ומואב בקהל משום שמנעו טובה מאתנו א"כ לפ"ז שמצרי' ואדום עשו עמנו רעה כי מצרים עבדו עמנו עבודת פרך ואדום יצא בחרב לקראתינו ועברתו שמרה לנצח עלינו הי' סברא מק"ו שיאסרו מצרי ואדומי לבא בקהל לעולם, וא"כ הפי' לא תתעב פי' אין צריך לתעב אותם וא"כ אינן לאוין אלא שלילות עכ"ד בקיצור עיי"ש, ואני אמרתי דלק"מ שלשון קרא מבואר דאינו שלילה דאז הי' יכול לקצר דור שלישי כו' ועיין ברמב"ן שורש ח' דשלילה צריך שיהי' מוכח מתוך הקרא ולדבריו לא תתעב למ"ל, מיהו בלא"ה ל"ק דלדבריו דנוכל ללמוד מיני' הוי לי' עמוני ומואבי ב' כתובים הבאים כאחד וא"מ דלדבריו לכתוב עמוני וכ"ש מואבי דעשה תרתי ואפי' לרמב"ן בחומש מ"מ לדברי המחבר כשם שמצרי ואדומי הי' יכול למילף ה"כ הי' מואב יכול למילף מעמוני ועיי' בתוס' חולין ס"א ע"ב ד"ה ונילף דמב"כ אפי' בק"ו לא ילפי' וכיון שכן מצרי ואדומי ל"ל ועכ"ח ללאו. וזהו כבר נדפס בשמי בס' מצות השם הנ"ל:
ב) והנה פ"ד דמס' ידים במשנה ד' יהודה גר עמוני בא לגייר לפני ר' יהושע ור"ג ור' יהושע התיר דסנחרב בלבל כל האומות ואמרי' כל דפריש מרובא פריש ועיי"ש בתוס' יו"ט שהקשה ע"ז ובתוס' חדשים שם הקשה דלמה לא גזרי' שמא יקח מן הקבוע דאינו מנכר, ואני כתבתי במק"א דלב"נ ספיקא שרי' כמש"כ שאגת ארי' סי' מ"ט ובנוב"י מה"ת חא"ע סי' מ"ב דבב"נ לא אזלי' בתר רוב וע"ז הקשו עלי איך כ' הרמב"ם בפ"י ממלכים דין ח' הואיל ובני ישמעאל נתערבו בבני קטורה נתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין וכ' המל"מ דמשום ספק חייבים ולכך אין נהרגין ולכ"מ משמע דאפי' להרג הי' ראוים ע"ש וא"כ מבואר דב"נ חייב מספק ולענ"ד אדרבה מהתם יש ראי' לדבריו בפ"ד דמסכת ידים מ"ד הנ"ל דפליגו ר"ג ור"י בגר עמוני הקשה תוסיו"ט מאי טעמא דר"ג ולי נראה דביבמות דף ע"ו ע"ב כתבו התוס' ד"ה מנימין דגם מהיושבים שם מעיקרא נשארו וכ"כ בפירוש בר"ש פ"ד דמס' ידים מ"ד וכן כ' הרמב"ן ורשב"א בחי' שם ביתר ביאור ממילא על כל אחד יש לומר כאן נמצא וכאן הי' והרמב"ם דייק בלשונו דבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה ותוס' בשבת דף מ"ב ד"ה נותן כתבו מלשון חמין לתוך צונן משמע דהם מרובים וה"נ משמע לי מלשון הרמב"ם וזה נ"ל טעמא דר"ג טעמא משום כאן נמצא ואע"ג דאיירי בבנים מ"מ הבן כתח מאב וכעין דאמרי' בהיפך מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ואמרי' דחלק שממנו נעשה ונולד הי' כאן מעיקרא ואע"ג דידעי' שגם מעלמא באו לכאן מ"מ כל אחד אוקי אחזקתי' כמו בב' שבילין. וגם אמרי' בנזיר דף י"ב דאדם לקבוע' הדר. ועוד נראה דמילה חיוב נמי על ב"ד דבפ' מילה דקאי נמי על בני קטורה כתיב הלימוד על הב"ד ובב"ד הוי תרתי דסתרי דספיקא להחמיר כמש"כ הפר"ח בסי' ק"י ואפי' בבא לשאול על כולם חייבים וכעין הוי במחבואה כתובות כ"ז עיי"ש בר"ן דאסיר. ור"י סובר כיון דנתגייר וכקטן שנולד דמי אין לך פירש גדול מזה ובתוס' חדשים הקשה דנגזור שמא יקח מן הקבוע ודבריו קשים קצת יעו"ש:
ולענ"ד דגר לעולם חשוב פירש כנולד דמי ושוב בא ר"ג מכח ס"ס שמא כבר שבו וספק לא נגלה וכעין שכתבו התוס' יבמות שם ועכ"פ מלשון הרמב"ם דדייק שבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה נראה דבני קטורה נשארו במקומן ואיכא חזקה דכ"נ וכ"ה ולכך דייק הרמב"ם כן דדוקא בכה"ג אלא דלענין הריגה פליגי המל"מ וכ"מ לדעת הכ"מ אפי' הורגין על החזקה זו אלא משום דמילה אינו משבע מצות. ומטעם הנ"ל גם קושי' השאגת ארי' סי' מ"ט שממנה הוכיח הנוב"י במה"ת חאה"ע סי' מ"ב דבב"נ לא אזלי' בתר רוב ל"ק לענ"ד אמנם לכאורה ק"ל מהא דאמרי' בסוטה כ"ט ע"א דר' גידל רמי כו' דכל טהור יאכל בשר משמע דוקא ודאי טהור דהתורה על ודאי נאמרה ומזה תי' החו"ד סי' ק"י שיטת הרמב"ם וא"כ ה"נ בסנהדרין דף נ"ו דדרשי' אכל תאכל ולא אבר מן החי ופירש"י אכול היינו דבר העומד לאכילה וכיון דהתורה על הוודאי נאמר משמע דוקא ודאי אינו אבר אן החי תאכל ולא ספק ונ"ל דל"ק דהתוס' שם הקשו הא בלא"ה כל בשר אסור לאדם הראשון ותי' כשהומת או נעקר ע"י אחר שוב אינו אסור וא"כ כשיש כאן אבר הנמצא ואינו נודע אם אדם תלשו מן החי או מן המת הו"ל חזקת איסור כיון דעד השתא בודאי הי' אסור ואיכא חזקה והוי כודאי אסור ולכך ספק אסור משא"כ לדידן למ"ד לאו לאברים עומדת לא הי' בחזקת אסור וספק שרי:
ובזה י"ל היטב דברי הרא"ם שהביא מהרש"א בסנהדרין נ"ט ע"א שכ' דכיון דהותר לנח בשר הי' צריך קרא אחרינא לאסור אמה"ח משום אך בשר בנפשו והקשה המהרש"א דבש"ס לא משמע כן ולהנ"ל א"ש דהרא"ם איכ"ל דקאי אי לאו לאברים עומדת ולכך כיון שנשתנו דינא דמעיקרא גם ספק אסור והיינו קרא אכול תאכל ולנח הותר ספק והותר במקצת ולכך צריך קרא בפני עצמו אבל הש"ס איכ"ל דקאי למ"ד לאברים עומדת כיון דמחיים הי' אסור משום אמה"ח והשתא מספיקא איכא חזקה ועכ"פ לפי האמור נראה דספק אמה"ח לב"נ תליא בפלוגתא דלפי מה שכ' הלח"מ בפ"ה ממ"א דין ה' דהרמב"ם פסק כמ"ד לאו לאברים עומדת ספיקא שרי' לב"נ כנלפענ"ד:
מצוה תקסה
ל"ת של"ח
מל"ת שלא יבא טמא למחנה לויה הוא הר הבית שנאמר כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה כו' לא יבוא אל תוך המחנה, והסמ"ג לא מנה זה ללאו בפ"ע וכללו בלאו שס"ג ולשון ס' החינוך שכ' שלא יבא טמא למחנה לוי' אינו מדויק דהרי טמא מת מותר במחנה לוי' וצ"ל דהא טמא הוא בעל קרי וממנו ולמעלה החמור ממנו והנה בפסחים דף ס"ח ע"ב מביא דתני תנא קמי' דריב"א ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ולא יבואו אל תוך המחנה זו מחנה לווי' שבעל קרי אסור במחנה לוי' א"ל אכתי לא אפקתי' עייליתי' ועי' בפרש"י. ולכאורה קשה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש דביאה דרך גגין אינו עובר ואני כתבתי למעלה במל"ת שס"ד דלפי הנראה גם בבא דרך אחוריו אינו עובר דלא נקרא ביאה וא"כ בא הקרא ללמד שאם הי' במחנה שכינה ואירע לו הטומאה שהחיוב לצאת ממחנה שכינה ואז כשיצא לא יבואו אל תוך המחנה דרך ביאה, ובאמת תמהני למה לא הביאו הרמב"ם ולא אשתמט בש"ס לומר כן דאם רוצה לצאת צריך לצאת ממחנה שכינה למחנה לוי' שלא כדרך ביאה וצ"ל דפסיקא לי' לריב"א כיון דבאמת לכל הפחות גם בלי ביאה אם שהה בתוכו כדי' השתחוי' או הולך בדרך ארוכה הוי אסור וממילא גם בדרך קצרה ובלי שהי' הוי לכה"פ ח"ש אלא דאשתרי וכיון דאשתרי אשתרי אפי' דרך ביאה ועכ"ח דלאו מיירי אם כבר יצא וע"ז שפיר הקשה לו אכתי לא אפקתי':
אמנם אכתי קשה הא תנן ספ"ק דמדות ופ"ק מ"א דתמיד דמסיבה ומחילה היתה תחת הבית המקדש והי' לו לצאת חוץ במקום שלא הי' מחנה לוי' וכמו שאמר ראב"י ספ"ק דמדות א"כ זה גופא קמ"ל דלא יבוא למחנה לוי' אלא יצא תחת המחילה שאין בו איסור כלל. ונראה דהש"ס לא רצה לומר ולפרש כן דהרי הקרא מיירי ביוצאים למלחמה שאם ג"כ יהי' מקום ארון מחנה שכינה ומקום לווים מחנה לוי' וכמו שפי' הרמב"ן בחומש ואז לא שייך שיהי' מחילות ופריך שפיר. וכ"ז אי לא בא קרא הזה אלא לשעת מלחמה אבל בסיפרי פליגי בזה דת"ק דר"ש אמר דמקרא הזה לל"ת נאמר ור"ש אמר דיצא חוץ למחנה היינו חוץ ממחנה לוי' ולא יבוא אל תוך המחנה היינו מחנה שכינה. נראה דפליגי בזה ת"ק סובר דהמקרא לדורות נאמר על קדושת עולמים אלא שאגב גררא אשמעי' דגם בעת מלחמה הדין כן ועיקר בא ללמד על עשה דהיינו על ב"ד שישתדלו בזה והיינו דכיון שיהי' מחילות שלא נתקדשו ממילא יהי' עליו אזהרה דלא יבוא ור"ש סובר כדמסיק בשמעתין דפסחים ועפי"ז מיושב הרמב"ם היטב דהרמב"ם פ"ג מביאת מקדש פוסק כס"ד דפסחים והקשה הכ"מ עליו דהא הש"ס דחה זה ולהנ"ל א"ש דהרמב"ם סובר כספרי וקחי הקרא על בית המקדש ועל הר הבית וזה כונת ת"ק של ר"ש על דרך הנ"ל ופסק כותי':
מצוה תקסו
מ"ע רכ"ח
מ"ע לתקן במלחמה מקום מיוחד לבית הכסא מחוץ למחנה שנאמר ויד תהי' לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ:
מצוה תקסז
מ"ע רכ"ט
ומ"ע לתקן יתד עם הכלי זיין לחפור בה לכסות צואותו שנאמר ויתד תהי' לך על אזנך והי' בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית צאתיך, והטעם שיהי' מחנה ישראל קדוש וסיפא דקרא והי' מחניך קדוש הוא טעמא דקרא וכן לא יראה בך ערות דבר הוא נתינת טעם על מ"ע ול"ת הראשונה לתקן מקום חוץ למחנה דאע"ג דמכסה ויהי' מחניך קדושמ"מ הגילוי ערוה עצמו הוא גנאי שיהי' במחנה ולכך לא נמנה זה למ"ע ול"ת בפ"ע כמ"ש הרמב"ם בשרשיו ועי' בשורש ח' ומכאן למדו חז"ל בק"ו שאסור להיות צואה וערוה במקום שאומרים ק"ש וד"ת ואע"ג שזה דין תורה כדמוכח מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש ושאר דוכתי מ"מ לא נמנה זה למ"ע ול"ת בפ"ע מטעם הנ"ל כנלענ"ד והמעיי"ח עמד בזה:
מצוה תקסח
ל"ת של"ט
מל"ת שלא להשיב עבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל לאדונו אפי' ישראל שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו:
מצוה תקסט
ל"ת ש"מ
ומלת שלא להונות בדברים העבד הזה שברח שנאמר עמך ישב כו' לא תוננו. ועיי' במעיי"ח שהקשה על פרש"י בגיטין מ"ה במאי דפי' רש"י דהוי לי' למשלח כרבי וקשה הא אנן לא קיי"ל דאדם מקנה דשלב"ל עי' מ"ש מרן זצ"ל הנדפס בחי' ריטב"א על ע"ז בתשו' ומהרמ"ס זצ"ל תי' ע"ז:
והנה גם הרמב"ם פירש דהיינו עבד שברח מח"ל לארץ והיינו כרב בר יאשי' בגיטין מ"ה ולדעת הרמב"ם וכן משמע פשטא דקרא דהעבד פטור להשתעבד ואפי' אם ירצה האדון למכרו בא"י וכ"ש להשתעבד בו בא"י אינו רשאי ונראה דהרמב"ם לטעמי' שם בפ"ח מה' עבדי' דין ט' שפסק דעבד יכול לכוף את אדונו שיעלה עמו לא"י וא"כ מאי ארי' בברח אפי' בעודנו עמו יכול לכופו לעלותו עמו ועכ"ח בברח פטור לגמרי ועי' בתוס' כתובות דף ק"ז ע"ב ד"ה הכי גרסי' כו' ב' דעות בזה והרא"ש נמי כ' בהשולח דף מ"ה דהאדון יכול לעבוד עמו בא"י והר"ן כ' דאפי' למכור אותי בא"י רשאי ועי' בש"מ כתובות שם ואם הסגיר העבד כ' החינוך דאינו לוקה דהתכלית של השבה הוא אסור דוקא אם יעבוד עמו האדון וא"כ בהסגרה עדיין לא עשה עיקר העבירה עיי"ש והיינו החינוך לשיטתי' לעיל במצוה י"ג וי"ד דס"ל דכה"ג מקרי לאו שאין בו מעשה אבל כבר הערותי לעיל בכלל ה' דמדברי הכ"מ פ"ט מקרבן פסח דין זי"ן מוכח דכה"ג לא מקרי לאו שאין בו מעשה עיי"ש וא"כ לדבריו יהי' לוקין בנדון שלנו וצ"ע בהרמב"ם בה' סנהדרין פי"ט דלא מנה לאו זה בכלל הלוקין וא"כ מוכח כהחינוך וצ"ע:
והנה התרגום פי' לא תסגיר עבד עממין וכו' ולכאורה היינו גוי שהציל עצמו מיד אדונו ולהיותו ישראל והיינו כדעת ת"ק של ר' יאשי' ור' אחאי בגיטין מ"ה אבל המזרחי כ' כונתו עבד שהוא ישראל הנמכר לגוי ועי' במ"ל פ"ח מעבדי' דין יו"ד שתמה עלי' בזה ובאמת גם אני תמי' עליו בזה דא"כ למה אצטרך לסיים הקרא דעמך ישב בקרבך וגם לאו דלא תוננו מיותר כיון דישראל מעלי' הוא וגם כבר כ' הרמב"ן בחומש פ' משפטי' על פסיק דלא תצא כצאת עבדי' דסתם עבד לאו היינו עברי דעברי לא מקרי סתם עבד עיי"ש ולענ"ד שיש קצת ט"ס במזרחי וצ"ל במקום לשון שהוא תיבות של ישראל וגו' ויליף זה מספרי דאמר דמכאן אמרו המוכר עבדו לגוי או לח"ל דיצא לחירות וכבר כתבתי בחי' גיטין דף מ"ד ע"ב דלפי הנראה איכ"ל בעבד הנמכר לנכרי וברח ממנו מן הדין יצא לחירות ולאו מטעם קנס והא דתנן התם בהדי הנך דמשום תיקון עולם עבד שברח מן הגוים היינו מה שקנסו להאדון שמכר שיפדנו עד עשרה בדמים אבל אם ברח מן הדין יצא דהרי הגוי אינו קונה עבד אלא למעשה ידיו כדאי' בגיטין ל"ח וא"כ כשמכר האדון המעשה ידיו והעבד ברח אין יכול האדון מצד הדין לזכות בו ונהי דהשיעבוד הגוף וקנין הגוף עדיין נשאר אצל האדון באמת בעי' שטר שחרור מאדון כדאי' התם ובאמת ברש"י מ"ק דף י"א גבי כיון מלאכתו במועד פרש"י דגם בבח הוא משום קנס אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן וא"כ נראה שע"ז כיוון התרגים עבד עממין דהיינו סתם עבד שהוא עבד כנעני וביאר המזרחי דהיינו שהי' של ישראל ונמכר לגוי שאז יצא לחירות מדינא וע"ז סיים המזרחי דברי הסיפרי דאמרו דמכאן המוכר עבדו לגוי ולח"ל יצא לחירות כנלענ"ד נכון לכוון בדברי המזרחי וא"ש: