מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת שופטים
מצוה תצא
מ"ע ר"ג להרמב"ם
מ"ע למנות שופטים לדון ולהעמיד שוטרים לכפות ולרדות במקל להעמיד הדת עפ"י שופטים שנא' שופטים ושוטרים תתן לך כו' ולכאורה יש לדון לפי דעת הרמב"ן דמונה לב' לאווין אם נכתב ב' דברים בחד קרא א"כ למה לא מנו זה לב' מ"ע מניית שופטים ומניית שוטרים ונראה דכיון דב' ענין אחד ואחד בא להחזיק חבירו לכך נמנה רק למצוה חדא ועפי"ז נראה שזה קאמר בחינוך שאינו נוהג בח"ל היינו מניית שוטרים להלקותו וזה רק בב"ד סמוכין ומיושב בזה מה שהקשה המעיי"ח הא בהודאות והלואות לא בעי סמוכין:
ב) והנה מצוה זו מניית שופטים ושוטרים ילפי' ריש סנהדרין דלענין קנסות בעי' דוקא סמוכין ודוקא ג' מומחין ולענין הודאות והלואות פליגי שם ר' אבא ור' אחא בר יעקב לר' אבא בעי מה"ת ג' ומומחין אלא משום נעילת דלת תיקנו רבנן ג' הדיוטות ולר' אחא ב"י מה"ת סגי בג' הדיוטות שנאמר בצדק תשפוט עמיתך והנה בסנהדרין שם אמרי' הא דבעי' ג' בפלוגתא דר' אבו' ור' אחא תלי' אי עירוב פרשיות כתיב כאן עיי"ש ותוס' שם ד"ה דברי הכל וכו' הקשו דהמ"ל דאין עירוב פרשיות כתיב כאן אלא דיליף ממשפט אחד וכו' ולכאורה אמינא ליישב דהנה תוס' בקדושין דף ס"ב ע"ב הביאו בשם ר' נתנאל שכ' דגר לכך לא בעי' מומחין משום דכתיב לדורותיכם וכבר ידע ה' דלדורות לא יהי' מומחין וא"כ כיון דכתיב משפט אחד יהי' לכם כגר וכו' יש לילף מגר דלא בעי' מומחין וממילא לא נוכל למילף גם מספר הדיינים דאיכא למיפרך מה לגזלות וחבלות דבעי' מומחים כן הי' נראה לי לכאורה אלא דקשיא לי טובא לשיטת ה"ר נתנאל א"כ מנ"ל דבגר בעינן ג' ותוס' בקדושין ס"ב ד"ה גר צריך ג' סותרין עצמם לדברי תוס' בשמעתין בד"ה דברי הכל דבכאן הוכיחו מר"י דאמר גר צריך ג' משום דמשפט כתיב בי' ס"ל עכ"ח דלא כר' אחא ברי' דרב איקא ושם כ' דשפיר סובר דסגי ביחיד אלא דלחומרא מקשי' לגזילות וחבלות וזה א"ש אי לא אמרי' כתי' הר' נתנאל אבל לפי תירוצו קשיא לי איך נוכל למילף כיון דלא דמי לענין מומחין גם למספר דיינים לא דמי וכמ"ש תוס' בד"ה דברי הכל בהיפך דליכא למילף מנפשות כיון דלא דמי למספר דיינים גם במומחין לא דמי וא"כ בגר נימא בהיפך וליכא למילף ממשפט אחד וצריך עיון:
ג) והנה שם דף ג' ע"ב בגמ' הא דתנן שניים אומרים זכאי ואחד אומר חייב וגו' נימא דלא כר' יאשי' וכו' הנה הת"ח האריך להקשות וכי סק"ד דמקשן דר' יאשי' לא ס"ל דאזלי' בתר רובא עיי"ש שהאריך ודחק עצמו בזה ולענ"ד נראה ליישב הנה השיטה מקובצת בב"מ דף וי"ו ע"ב גבי קפץ אחד מן המנוין כ' דהא דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי גמור אלא עדיין נשאר מקצת ספק אלא דהתורה גילה לן דבספק הנוטה עפ"י רוב אזלי' אפי' לקולא בתר הרוב דספק כזה שרי' רחמנא ולכך כ' דהיכא דגילה קרא דבעי' ודאי ממש לא מהני הא דכל דפריש מרובא פריש עיי"ש וכבר הקשה הפרמ"ג בפתיחה להלכות תערובת הא דאמרי' דאיסור בטל בהיתר ברוב ואפי' היתר נהפך לאיסור קשה מנ"ל זה מאחרי רבים להטות הא איכ"ל דהתורה גילה לן רק דמסתבר דהאמת עם הרוב ולכך עושים כדבריו אבל מידי ספק קצת לא נפקא ונראה דעכ"ח גילה לן התורה דהמיעוט כמאן דליתא דאי סק"ד דאכתי נשאר וחזי לאצטרופי א"כ אם יש כאן עוד דיינים דאפשר להוסיף עליהם הי' ראוי' שנוסיף עליהם דיינים וניחוש למעוטי ואפי' תימא דלענין ממון סמכה התורה על רוב אפי' להוציא ממון ודלא כשמואל מ"מ במקום נפשות דכתיב וחי בהם אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב היכא דאתחזק מיעוט וכתיב נמי והצילו העדה דהתורה צותה להשתדל להציל א"כ אי סק"ד דהמיעוט כמאן דאיתא נימא דצריך להוסיף דיינים ואפי' לענין ביטול אמרי' אין מבטלין איסור למיעוט לכתחלה וכ"ש היכא דמחוייבים להציל ועכ"ח דהתורה שווי' למיעוט כמאן דליתא ואתהפך לרוב ומיושב קו' הפרמ"ג וזה נראה ג"כ הא"ב לר' יאשי' דפרט קרא דוקא ג' א"כ אי לא אמרי' דהמיעוט בטל נהי דאזלינן בתר רוב ג' לא הוי בשלומא אי לא פירוש ג' רק מכח נטי' א"ש וזה א"ש קו' הש"ס וע"ז משני שפיר דיליף מנפשות והיינו כנ"ל דמשם מוכח דהוי כמאן דליתא:
ובזה אני מברר ג"כ דברי התוס' בד"ה דיני ממונות לא כ"ש דשמואל מיירי ברוב גרוע ובתוס' ר"פ המניח דף כ"ז ע"ב ד"ה קא משמע לן וכו' תירצו דגבי דיינים המיעוט כמאן דליתא ולפי הנ"ל תוס' בסנהדרין ס"ל דשמואל לא קאמר אלא ברובא דליתא קמן שהוא רוב גרוע שאינו ברור שעתה הוא כן כמו כל רובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן גם שמואל מודה דאזלי' בתר רוב דהוא רוב עדיף וכפי' הרשב"ם ר"פ המוכר פירות ע"א אבל תוס' בהמניח ס"ל גם ברובא דאיתא קמן לא אזיל שמואל בתר רוב דלא כרשב"ם אלא ברוב דיינים ורוב דיינים דשאני איכ"ל ב' סברות או לפימש"כ לעיל שהמיעוט כמאן דליתא דהיינו שהמיעוט אינו ניכר וכמו שכ' המרדכי דהדיבור נייד ובטל המיעוט אצל רוב וכמו דליתא המיעוט או כסברת מרן זצ"ל דהשי"ת אינו מניח לטעות והוי המיעוט כמאן דליתא ולכך יכולים להוציא מחזקה וכנלע"ד מכונת התוס' שם בהמניח נראה עפ"י מ"ש מרן זצ"ל על הא דאמרי' בספרי לא תסור מן הדבר וכו' ימין ושמאל אפי' אמרי' לך על שמאל ימין וכ"ש על ימין ימין וביאר מרן הגאון בעח"ס זצ"ל שהכונה שהשי"ת נותן דעה כנאמר כי ד' נתן החכמה וגם הוא צוה שצריכים לשמוע לב"ד אפי' רק שניים מסכימים צריך לעשות כדבריהם ואיך אפשר זה שמא יטעו אלא עכ"ח בכלל ציוי זו יש הבטחה שהשי"ת לא יניח לב"ד או לרוב לטעות וא"כ הוי כאלו כולם אמרו זכאי או חייב ומה שהניח השלישי לחלוק עליהם הוא רק ע"י פלפול יצא הדין יותר מבורר וא"כ באמת אין כאן מיעוט כלל ושפיר יכולין לסמוך על להוציא מחזקה וזה אפשר כונת התוס' ג"כ שרובא דרדי' היא רוב גרוע היינו הוא רוב בעניני העולם בכה"ג דוקא אם הרוב ודאי לכה"פ אנו מטים הדין עפ"י הרוב אבל אם גם הרוב אינו מיוסד לגמרי דאפשר דהיום אין הרוב לוקחים לרדי' בכה"ג ס"ל לשמואל דאין מוציאין ממון ע"י כנלענ"ד להסביר דבריהם:
מצוה תצב
ל"ת רפ"ט
מל"ת שלא ליטע אילן במקדש שנאמר לא תטה לך אשרה כל עץ אצל מזבח ד' אלוקיך והה"ד לבנות בעץ בעזרה ולפרש"י משמע דתרוויי' שווין ועל שניהם לוקה ולפי"ז כ' המעיי"ח דהוי לי' למחשב לב' לאווין לרמב"ן דמונה שאור ודבש בתרתי ולענ"ד דנהי מלא תטע אשרה אינו אסור לבנותו כל עץ אבל מכל עץ כבר נודע איסור נטיעת אשירה וא"כ הקרא רק לא זו אף זו קאמר ומשני נדע הראשון בכה"ג לכ"ע אינו נמנה לתרתי והנה הרמב"ם במנין המצות ל"ת י"ג כ' דאסור לנטוע במקדש או אצל המזבח ליופי לפי שכך הי' עושים עובדי ע"ז לנטוע בבתי עבודתם והרמב"ן בחומש כ' דאסור לנטוע על פתחי בית אלוקים ושמטעם זה נקרא אשירה מלשון אשורי שמראה הדרך, נאסר אותו בעבור שהוא מנהג שלהם וכ' אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם שהכתוב לא אסר אלא נטיעה ורש"י בחומש ובספר יראים מר' אליעזר ממיץ עמוד אלילים אות ס"ו מפרשי כת"ק דספרי דלא תטע אשירה היינו לע"ז ולא תטע קאי גם על כל עץ ובין אילן ובין בית בכלל אסור בהר הבית וצ"ל דנטיעה קרי' לי' גם אוהל כנאמר כאהלים נטע ד' וכפירש"י בחומש שם כמו ויטע אהלו אפדנו ולפי"ז גם בית ושאר אוהל אפי' אינו מחובר הוא בכלל האיסור והיינו כמ"ש הראב"ד שם במסכת תמיד והובא בס' למשנה פ"ו מע"ז אבל זוזין וגזוזטראות גם לדידהו רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן, והמזרחי כ' דאפשר גם לרש"י הוא רק אסמכתא אבל בספרי דנקט דעובר בל"ת א"א לפרש כן ובס' גור ארי' מהגאון מהר"ל מפראג כ' שם דנראה דלרש"י הוא מה"ת וכ' שם דאין הטעם כמ"ש הרמב"ם אלא משום דאסור לשתף דבר גבוה לדבר הדיוט ולכן למדו בפ"ק דסנהדרין דף וי"ו הואיל והקרא דלא תטע אשירה מיסמך אצל שופטי' ושוטרים קאי גם בדרך מליצה על שופט שאינו יכול ללמוד ותסמוך על מזבח ד' דהיינו על השני שיכול ללמוד זה אסור והיא שאמרו בסנהדרין שם ס' דאסור לשתף ש"ש ודבר אחר ועי' בסדר למשנה פ"ו מהלכות ע"ז שהאריך בזה והנה אם נטע אשירה אצל המזבח או בהר הבית למאן דאוסר בודאי גם השהיי' אסור כמו דאמרי' בלא תלבש שעטנז דאם לבש ושהה בו עובר בכל שהי' ושהי' ה"נ עובר בכל שהי' ועי' בירושלמי במגילה דף וי"ו לענין בימה שעושים למלך בשמיטה בחג הסוכות לקרוא את התורה ומבואר שם דיש איסור להקדים משום לא תטע לך ומשמע כמ"ד דלעיל לא תטע לא דוקא וצ"ע:
מצוה תצג
ל"ת ר"צ
מל"ת שלא להקים מצבה בשום מקום שנאמר ולא תקים לך מצבה ומה שקשה ע"ז על הרמב"ם עי' במהרי"ק שורש קי"ז והנה בספרי והובא ברש"י הלא כבר מצינו באבותינו שהקימו מצבה אבל כיון שהעכו"ם קבעו חיק לע"ז הוא אסור ומזה ילפי' דכל דבר שעשאו הגוים חוק לע"ז אפי' למדו זה מה"ת דלית בי' משום בחוקותיהם כדאיתא בסנהדרין כ"ב מ"מ אסור משום הלאו לא תקים לך מצבה דמסיים הקרא אשר שנא ד' אלוקיך ופי' הרא"ם דהוא נתינת טעם וממילא הה"ד בדברים אחרים ג"כ אסור דזיל בתר טעמא וראי' מדברי התוס' בע"ז דף י"א ד"ה ואי חוקה וכו' שכ' לפרש כן דכל שהוא חוק לע"ז אפי' אי כתיבא אסור וכן מצאתי בתשו' ב"ח סי' קכ"ז דאותן נגונים שמיוחדין לע"ז איסורים מהאי טעמא ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאיצטרך התורה לאסור ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה אפי' לשמים וכן הא דאסרו התורה לא תטע לך אשירה אצל מזבח ובהנך כולם כ' הרמב"ם בפ"ו מע"ז דהטעם משום שעשאו אותו חוק לע"ז וא"כ למה לי קרא וכ"ש דקשה למה אבן משכית מותר במקדש ובחינוך בסי' שמ"ט באמת השיג מטעם זה על טעם של הרמב"ם שכ' משום דהם חק לע"ז מיהו אין ראי' מזה דאיכ"ל דבא ללמד למלקות דאי נילף רק מבנין אב ומה מצינו לא הי' לוקין עליו והא דהתיר במקדש אין קו' כל כך אפי' לטעם הרמב"ם דהרי גם מזבח הותר במקדש ועיין בחינוך שם שבאמת פליג על נועם הרמב"ם בזה:
מצוה תצד
ל"ת רצ"א
מל"ת שלא להקריב בעל מום עובר שנאמר לא תזבח לד' אלוקיך שור ושה אשר יהי' בו מום והרמב"ן וסמ"ג לא מנו אותו:
מצוה תצה
מ"ע ר"ד
מ"ע לעשות כמו שיאמרו ב"ד הגדול שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך כו' על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה:
מצוה תצו
ל"ת רצ"ב
ומל"ת שלא לסור מדברי ב"ד הגדול שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ועי' בחינוך פלוגתת הרמב"ם ורמב"ן בשורש ב' בזה ולהרמב"ן אפי' זקן ממרא נעשה ע"י דרבנן אם יש נ"מ לענין איסור כרת עיי"ש בשורש הב' והנה לדעת הרמב"ם אפי' באיסור דרבנן עובר בלא תסור עיי"ש בר"פ מה' ממרים ומזה קשה על מה דאיתא בשבועות דף כ"ד בשלומא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י מאי איכ"ל עיי"ש דס"ל דחצי שיעור אסור והקשו אפי' לר"ל נמי הוא אסור מצד לא תסור אפי' על ח"ש ולענ"ד שיטת הרמב"ם תלי' בפלוגתא בסוכה דף מ"ז ע"א דפליגי שם ר' יודא אמר שמואל ור' יהושע ב"ל אי לולב ביו"ט שני מברך עלי' חד ס"ל שהוא רק מצות זקנים וחד ס"ל היא מלא תסור. וא"כ למ"ד דהוא רק מצות זקנים הוא נלמוד מן הפסוק שאל אביך ויגדך ואז אינו דאורייתא. וא"ש דאפשר לומר דר"ל ס"ל כמ"ד דדרש משאל אביך דאז הוא רק מצות זקנים ושפיר משכחת לה בלאו והן, אבל הרמב"ם ס"ל מלא תסור ואז הוא דאורייתא:
ב) אמנם במבי"ט ובס' קרית ספר על הרמב"ם בהקדמתו כ' דגם הרמב"ם מודה דבדרבנן אינו עובר משום לא תסור אם עושה משום תאות אכילה. אבל אם עושה בשאט נפש או להכעיס שאמר דאין כח בחכמים לאסור לזה כ' הרמב"ם דעובר משום לא תסור. ולפי' קרית הספר בלא"ה לא קשה קו' הנ"ל דמשכחת לה בלאו והן ע"י תאוה. אבל אם באמת הוא נשבע בשאט נפשו להכעיס בזה הוא עובר בלא תסור והשבועה לא חל. ובזה אמרתי ליישב הש"ע יו"ד סי' רל"ט בש"ך שם ס"ק כ' דהקשה שם דכאן פסק המחבר אם נשבע לעבור על מצות ל"ת אפי' היא דרבנן אינו חל עליו שבועה, ולעיל סי' רל"ח סעי' ד' פסק כרמב"ם דבנשבע לאכול פחות מכזית נבילה חייב בשבועה אע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת כיון שאין לוקין עליו מה"ת, וכאן פסק אפי' בדרבנן לא חלה השבועה, ולהנ"ל דאם נשבע בשאט נפש או להכעיס אז הוא עובר גם על לא תסור לרמב"ם יש לפרש דשם שנשבע לעבור על מצות ל"ת. מיירי דנשבע להכעיס לכך לא חל השבועה. ובפי' המבי"ט הנ"ל מיושבים כל הקו' שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם והובא בחינוך כאן:
ג) ולדעת הרמב"ם שם פ"א מה' ממרים גם במנהג איכא לא תסור וקשה לי דלכאורה סותר דבריו דרש"י בפ' לולב וערבה כ' דבערבה אמרי' חביט חביט ולא בירך משום דהוא מנהג בעלמא ועל מנהג ליכא לא תסור, ותוס' האריכו בזה בברכות ר"פ הי' קורא בהלל דר"ח דאין מברכין כיון דהוא רק מנהג וגם הרמב"ם בה' חנוכה ומגלה פסק דעל הלל דר"ח אין מברכין וקשה עליו הא הוא מנהג ובמנהג לרמב"ם איכא לא תסור. ולענ"ד דהא דכ' הרמב"ם בפ"א מממרים דאיתי' במנהג משום לא תסור היינו היכא שהב"ד ציוו לשמור המנהג כעין ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וכן משמע הלשון ברמב"ם פ"א מהלכות ממרים דין ב' מנהגות שיורו בהם לרבים ומ"ש שם דין ג' שיניחנו העם על המנהג הזה לשון יניחו היינו להזהיר ולהורות להם זה וכן משמע במנין המצות שורש א' וגם ברמב"ן שם וכעין זה כ' הריטב"א בסוכה מ"ד אלא שהוא כ' שגם הלל בר"ח הי' תקנה אבל הרמב"ם פסק כיון דאינו מפורש בש"ס דתיקנו אין לברך דדלמא הוא מנהג ועפי"ז אני אומר תשובה נצחת לקלי דעת הפוערים פיהם לבטל יו"ט שני בזמן הזה דעכ"ח כיון דאנו מברכין על יו"ט שני וצונו והיכן ציונו מלא תסור וא"כ עכ"ח או דיו"ט שני הוא תקנה כדלעיל או דגם סתם מנהג הוא בכלל לא תסור וא"כ אנו חייבים לשמוע בקולם:
ד) והנה לפי דעת הרמב"ם נעשה זקן ממרא אפי' בדרבנן ובס' מרגניתא טבא כלל ושורש ב' למנין המצות הביא ראי' להרמב"ם דגם בדרבנן נעשה זקן ממרא מסנהדרין דף פ"ז בגמ' שהי' אומרים עד הפורים דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח וגו' ואני לא הבנתי ראי' שלו מכאן דהרי קידוש החודש ועיבור שנה תלי' בב"ד שהרי' דרשי' אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין וא"כ מה"ת זה תלוי' בב"ד וכפי מת שעשו עשו. ובלא"ה נראה דעיקר דינו של הרמב"ם הוא לר"י ולר"ש אבל לר"מ גם הרמב"ם מודה דעל דרבנן אינו נעשה זקן ממרא. והנה בגוף הפלוגתא של ר"י ור"ש פליגי לדעת התוס' לקמן דף פ"ח ר"י פליג על ר"מ וס"ל דאינו נעשה זקן ממרא אלא בתפילין דאיכא תורה ויורוך והרמב"ם וסייעתי' כתבו דמודה לר"מ אלא דמוסיף דגם בתפילין נעשה זקן ממרא והת"ח והר"ן הקשו טובא לשיטת התוס' איך אפשר דר"י פליג וס"ל דוקא בתפילין הא מפורש בקרא בין דם לדם בין נגע כו' ולענ"ד יש ליישב דר"י לטעמי' דס"ל בר"ה דף ט'. ע"ב דמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו ולכך ס"ל גם כאן דקרא דזקן ממרא דאיש אשר יעשה וכו' קאי אל פניו דעפ"י התורה וגו' ולא לפני פניו כנלע"ד:
מצוה תצז
מ"ע ר"ה
מ"ע למנות עלינו מלך שנאמר שום תשים עליך מלך:
מצוה תצח
ל"ת רצ"ג
ומל"ת שלא למנות עלינו מלך שאינו מזרע ישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולהרמב"ם אם אמו מישראל שרי, ולהתוס' סוטה מ"א אפי' בכה"ג אסור עיי"ש, והמעיי"ח הקשה מרחבעם, ולענ"ד בודאי עפ"י הדיבור שאני דהקב"ה יודע טבעי' האנשים ונשים ומעולם הי' נעמה העמוניות מיועדת לבוא לכלל ישראל שדרשו חז"ל על פסוק שני בנותיך הנמצאות דרות ונעמה ג"כ בתוך בנות האלו הי':
ב) והנה מלך ישראל אנו מחוייבים בכבודו דכתיב שום תשים שתהי' אימתו עליך, לכך ג"כ אינו ראוי' לדון, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכתבו התוס' בשבועת העדות ר"פ דאע"ג דמלך כבודו יותר משל ת"ח מ"מ אין יכול למחול דבת"ח תורה דילי' הוא ויכול למחול משא"כ מלך. ובזה אמרתי ליישב הא דאמרי' דמלך פסול להעיד לפי' רש"י הטעם דבא להעיד צריך לעמוד ודרך בזיון הוא לו וכבר הקשתי בקונטרס האחר דממ"נ אי כבוד מלך דוחה לעשה דעדות כ"ש דהוי לי' לדחות עשה ועמדו, וכתבתי שם שאפשר דאע"ג דהוכיחו הראשונים מהא דמתירין לת"ח לישב דאין עמידה מעכב בעדות מ"מ איכ"ל דראוי' לבילה דוקא אין בילה מעכבת בו וה"נ דוקא אם ראוי' לעמוד אין עמידה מעכב וכעין שתי' התוס' בסי' תרפ"ט לענין משמיע לאזנו עיי"ש בחמד משה. אמנם מלשון רש"י שאמר ודרך בזיון היא לו נראה לי שרש"י מפרש דנהי דאפשר לנו להושיבו מ"מ הליכה לעדות הוי בזיון לי' ובשלומא אם המצוה רק לכבדו. אבל במלך דהמצוה שום תשים עליך שתהי' אימתו עליך אסור לנו לעשות דבר שאפשר שיהי' לו בעיני הבריות לבזיון אדרבה מצויין לגרים דברים שיוכיחים שאימתו עלינו שזה בכלל מצות שום תשים א"כ אפי' אם אצל ב"ד יושיבו אותו מ"מ מי שרואה מלך הוצרך לילך להעיד זה וכמו בזיון לו שאז אינו ניכר שב"ד יושיבו וא"כ הליכתו לב"ד בזיונו. אמנם כיון דמבואר דמלך אינו מעיד מה"ת קשיא לי לישנא דרש"י דלעיל ד"ה למעוטי מלך דתנן לא מעיד דהתם רק מצד תקנה ודוקא במלכי ישראל. ונראה דקשיא לרש"י האיך סתם המשנה דאינו נוהג באינו ראוי' להעיד איך נדע אנן מי הוא זה ובשלומא אי תנן לה במקום אחר סמך ע"ז אבל מלך דלא תנן לה איך סתם ומנא לן למי כיון וע"ז פרש"י שסמך הואיל ותנן התם דמלך לא מעיד ומימי בית שני לא הי' כי אם מלכי ישראל ולכך שפיר סתם המשנה ע"ז:
מצוה תצט
ל"ת רצ"ד
מל"ת שלא ירבה לו המלך סוסים שנאמר ולא ירבה לו סוסים:
מצוה תק
ל"ת רצ"ה
ומל"ת שלא ירבה לו נשים שנאמר ולא ירבה לו נשים:
מצוה תקא
ל"ת רצ"ו
ומל"ת שלא ירבה המלך כסף וזהב שנאמר וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, ועי' בפלוגתת הרמב"ם וראב"ד להרמב"ם אפי' פלגשים בכלל שלא יוסיף על י"ח ולהראב"ד זה בנשים מלבד הפלגשים ועוד להרמב"ם דוקא בבעילה חשיב ריבוי ולהכ"מ שם אפי' בקדושין חשיב ריבוי ולענין סוסים נמי הא דאסור דוקא להרבות סוסים לכבודו אבל מת שצריך למלחמה או לשאר צורכי מדינה כדכתיב נמי לא ירבה לו דוקא אבל מה שצריך לטובת הכלל בודאי מותר וכמובן נמי גבי כסף וזהב נמי דוקא אם רוצה להתגאות בו משא"כ לצורכי מדינה דמותר ואם עבר על אחת מהן בהתראה לוקה כיון שהתרו בו ולא אמר שהוא לצורך מדינה הוא קיבל בהתראה וע"כ לוקה ועי' ברש"י ר"פ שבועת הפקדון דגם למתרים העדים צריך שידעו דאל"כ הוי התראת ספק ולתוס' שם בעי' רק שיהי' להמותרה ידוע שלא יהי' לו ספק ולכ"ע התראה בעי' בשעת עבירה כדאמרי' בשבועות דף ד' ע"ב, ובכללים במנין המצות בררתי זה כנלענ"ד:
מצוה תקב
מ"ע ר"ו
מ"ע שיכתוב לו המלך ספר תורה לעצמו שנאמר וכתב לו את משנת התורה. והנה בש"ס בסנהדרין כ"א ע"ב מסיק אפי' הי' לו ס"ת מאבותיו אפ"ה צריך לכתוב לו עוד ספר אחת, מזה משמע דאדם פרטי יוצא בס"ת אשר ירש מאבותיו אבל אנן לא קיי"ל כן לדינא וצ"ע מן הש"ס דשם. והנה אם כתב הוא עצמו ס"ת ונאבד כ' הספר בני יונה שצריך לכתוב לו ספר תורה אחרת דאינו מקיים המצוה אם נאבד ממנו, וזה לכאורה הוי כסתירה על מה שכתבתי לעיל דאפי' ירש ס"ת אפ"ה צריך לכתוב לו אחרת משמע דהכתיבת העיקר, ומס' בני יונה משמע דהקיום העיקר אבל אפשר לומר דתרתי בעי' כתיבה וקיום, ואני מסתפק במלך שהי' לו שני ספרי תורה קודם שנעשה מלך אם יוצא אח"כ בזה. ולענ"ד נראה דהוי כמו דקיי"ל דשאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את מי שמחויב בדבר דהדיוט סגי לי' בס"ת אחת ומשנעשה מלך המצוה עליו להיות לו שני ספרי תורה ואז כשכתב לו הס"ת השני אינו מחויב בדבר הי' ואינו יכול להוציא א"ע בס"ת שצריך לכתוב לו בהיותו מלך, ולכאורה קשה מאי פריך שם בסנהדרין מוכתב לו הא כל ישראל מחויבים וקשה מאי פריך הא איצטרך וכתב לו דאפי' הי' לו הספר מקודם אינו יוצא וצריך לכתוב לו אחרת, ואפשר שזה בכלל תירץ הגמ'. ועוד נראת טעם אחר למה אינו יוצא בס"ת שהי' לו מקודם משום דהספר של מלך צריך להיות נכתב ומוגה מס"ת שבעזרה וא"כ הוא נכתב בנוסחא אחרת מס"ת של הדיוט שכתבו כמו שכותבין סתם ס"ת לכך צריך ס"ת אחרת, וזה אפשר לכוון שם בגמ':
מצוה תקג
ל"ת רצ"ז
מל"ת שלא לדור בארץ מצרים שנאמר לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד ועי' בס' יראים וכבר הקשו על הרמב"ם ושאר גדולי ישראל ומקצתם תירצו דווקא האומה ההיא אבל הרי אמרו בסיף ידים שהאומות נתבלבלו ואין זה האומה מצרים אשר הי' אז, ותירוץ אחר תירצו דווקא מארץ ישראל אסור לשוב למצרים. ואני מסתפק עוד לפ' מה שכ' לעיל דהלאוין לא ירבה לו סוסים ושאר לאוין שאסור דווקא אם הוא לצורך עצמו אבל לצורך כלל ישראל כשם שלאוין הנ"ל לא שייכו בנוגע לכלל ישראל ה"כ הלאו פן ישובו ובלא"ה אם הוא הולך שם לדבר מצוה לפדיון שבוים או גמילות חסד או לימוד תורה שאינו יכול ללמוד כאן בכה"ג אתי' עשה דמצוה ודחי ל"ת של לא ישוב העם כנלענ"ד. והחינוך כתב דלכך אין מלקות גבי ל"ת זו משום דבשעת הליכה לא עבר כשהולך לשם ולא עשה מעשה ולבסוף כשנשאר שם אז ג"כ לא עשה מעשה לכך אי אפשר ללקות עליו והמנחת חינוך העיר בזה על דברי משנה למלך פ"ד מביאת מקדש שפלפל שאם התחלה הי' ע"י מעשה אפשר דחייב גם על השהיי' ואני כבר הארכתי בזה במק"א ועיי' מ"ש בכללי מצות בלאו שאין בו מעשה שבררתי שם הדינים:
מצוה תקד
ל"ת רצ"ח
מל"ת שלא יטול כל שבט לוי חלק בביזה שנאמר לא יהי' לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל:
מצוה תקה
לית רצ"ט
ומל"ת שלא יטול כל שבט לוי נחלה בנחלת ארץ ישראל שנאמר ונחלה לא יהי' לו כו' ואע"ג דלדעת הרמב"ם הדבר הנאמר בלאו אחד נמנה רק למצוה אחת כבר ביאר הרמב"ם זה עיי' מל"ת קס"ט ק"ע דכבר נכפל הלאו בזה, ועי' במעיי"ח לעיל בס' מטות, והנה אם עבר ולקח בביזה כתבו דאין לוקין משום דניתן להשבון, והרמב"ם פסק דלוקה א"כ סובר דא"צ להשיב ועיי' במ"ל שם וקשה הא כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני לרבא וכ"פ הרמב"ם פ"ג ממלוה כמ"ש הכ"מ שם בשם הריב"ש. אמנם הרב המגיד כתב בפ"א מהלכות גזילה גבי לא תחמוד דלכך אם עבר ולקח באונס ועבר על לא תחמוד אפ"ה מהני משום דאמרי' בתמורה דף וי"ו גבי גזל והשיב את הגזילה אשר גזל כמו שגזל אבל אם שינה א"צ לחזור דשינוי קונה אע"ג דהשינוי עצמו עבירה מ"מ מהני וה"נ אלא דעדיין קשה הא כאן מיירי אפי' בלא שינוי ואכתי קשה קו' הנ"ל רק אפשר לומר דל"ק דמשום גזילה א"צ להשיב עי' ב"ב דף ל"ה גזלן דרבים לאו בר השבה ונהי דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא:
ב) והנה כבר אמרנו שמצוה זו נחלקת לב' מצות שהזהיר אותנו מלבד הביזה אסור ליטול ללוי חלק ונחלה בארץ כמו שביאר החינוך שהלוים וכהנים הם להורות דרכיו הישרים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב כו' הלכך הובדלו מדרכי העולם אלא הם חיל הש"י שנאמר אני חלקך ונחלתך, ועי' ברמב"ם פרק י"ג משמיטה ויובל הלכה יו"ד וי"א שכ' שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתו ברית לאברהם ליצחק וליעקב, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ישראל הרי הם שוים ואם בארץ שנכרת עליו ברית נוטל חלק או אם נוטל חלק בביזה לוקה ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו וכתב שם הראב"ד ונ"ל א"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות כי הם הי' תחת חלק הארץ והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה עכ"ל. ולכאורה נראה דרמב"ם למד זה ממה שאמרו בב"ב דף קכ"ב דלעתיד יתחלק ארץ ישראל גם לשבט לוי ושם אמרי' דלעתיד יתחלק לי"ג חלקים ופריך אידך למאן וכו' ומשני לנשיא ויש בזה כמה סתירות וסברות אי יוסף נתחלק גם לעתיד לב' שבטים או לא והמהרש"א שם כתב דמבואר בקרא בהדי' דיוסף נטל ב' חלקים עיי"ש, ונראה בלא"ה למ"ד לקרקפתא דגברי נחלקים לפירש"י בחומש אפי' לפי האמת דנתחלק לשבטים מ"מ חשבי' את השבטים לפי הגברא וכמו שהאריך המזרחי ורמב"ן גם בפ' ויחי ורש"י כ' שם דחלק בכורה שנטל יוסף הי' רק לכבוד לענין דגלים ולענין קריאת שם שבט בפ"ע אבל באמת לא הוחזר חלקו וא"כ איך אמר ביחזקאל מ"ז פי"ג ושנים עשר שבטי ישראל יוסף חבלים ופרש"י עצמו ביחזקאל דיוסף יקח שני חבלים אחד למנשה ואחד לאפרים ואי גם שם הכוונה על הכבוד א"כ כיון דכתיב שער לוי אחד וגם לוי נטל חלק א"כ הוי י"ג ואיך אמר לשנים עשר ותו הרי הש"ס פריך ואידך למאן ופי' רשב"ם ותוס' מדכתיב שער יוסף אחד וא"כ עכ"ח דיוסף נחשב רק לשבט אחד ואפ"ה נטל כל אחד מבני יוסף חלק כפול ורש"י בחומש הא פי' דרק לכבוד נעשה ב' שבטים ותו דהרי רש"י ביחזקאל ג"כ קאמר דנקט נגד מנשה ואפרים וזה אינו לפירש"י בחומש שהרי מש"ה לא נטלו יותר דהרי לעולם חשבו לגלגולת:
ובאמת על פי' הרשב"ם שכ' שיוסף נטל רק חלק א' האריך השיטה מקובצת בשם הר"ן טובא מהרבה קראי וגם הא דאמר דשבט לוי נטלו חלק בארץ פליג הר"ן שם דזה אינו שלא נטלו אלא ערים לשבת סמוך למקדש, נלענ"ד ליישב שיטת הרשב"ם עפ"י מ"ש הפרשת דרכים בדרך הקודש דלענין תרומות ומעשרות יש חילוק לעתיד בין ג' הנוספת קני וקניזי וקדמוני לבין אינך ז' אומות עיי"ש ה"נ לענין לקיחת הלוים ובני יוסף דלענין הז' אומות נשאר הכל כמו שהי' שיוסף נטל ב' חבלים ולוי לא לקח כי אם ערים ובזה נשתנה קצת שהי' עריהם מן התרומה סמוך למקדש כ"ה אלף אורך ורוחב עשרת אלפים שמכללה מקום ביהמ"ק וערים לכהנים ולוים, אבל בג' אומות החדשות הי' בהיפך שלא הי' ליוסף ב' חלקים ונגד זה הי' לשבט לוי חלק כאחד שבטי ישראל וכמו שכ' הרמב"ם סוף שמיטה ויובל שעל אשר כבשו אח"כ לא נאמר עליו ולא יהי' לכהנים הלוים חלק ועליהם אמרו דאין תרומות ומעשרות נוהגין בהן כיון שיהי' לכהנים הלוים חלק בהם זה הי' קו' הש"ס כיון דלעולם לא הי' כי אם י"ב בז' אומות לא נטל לוי ובקני וקניזי וקדמוני לא נטל יוסף ב' וא"כ קשיא איך אמר עתיד א"י שתתחלק לי"ג שבטים ומשני לנשיא יהי' חלק כאחד מן השבטים. אבל על רש"י בחומש צ"ע:
עכ"פ לפי הגמ' הנ"ל מוכח דלעתיד יהי' ב' חלוקים ומה שאמרה התורה לא יהי' חלק ונחלה זה קאי על שבע ארצות וגם מבואר בב"ב דף נ"ו ע"א דדוקא ארצות שהראה הקב"ה למשה הם נתחייבו בתרומות ומעשרות אבל קני וקניזי וקדמוני אפי' אם ירשו אותו ישראל אפ"ה לא יתחייבו במעשר עיי"ש ברשב"ם ועכ"ח הוא מטעם הנ"ל כיון דגם ללוי יהי' חלק בו ומזה מוכח דזה תלי' בזה אם נטלו חלק אז אין להם תרומה וגם ביזה בהאי קרא כתיב לא יהי' לכהנים חלק ונחלה וממילא מוכח כנ"ל, אלא דלכאורה קשה מסוריא ולמה לא נטלו חלק הלוים שם ואלא נראה דע"ז אנו דנין אם כיבוש יחיד שמי' כיבוש והי' לדוד רשות לכבוש והוא לא כבש לכהנים אלא לכלל ישראל ממילא הוא אינו לכהנים וממילא חייבים בתרומה, אבל אנן לא קיי"ל כן אלא לא שמי' כיבוש ובלא"ה הוא כחוץ לארץ ואין שם חיוב תרומות ומעשרות לכך אמרי' דהוא פטור מתרומות ומעשרות:
והרמב"ם שכ' דארצות של שבעה עממים הטעם דע"כ חייבים במעשר משום שכרתו עליהם ברית זה קשה לכאורה הלא בברית בין הבתרים כתיב עשרה עממים רק אפשר לומר דזה קאמר הרמב"ם דז' עממים הוא קנוי' לנו מאבותינו כמו שאמרו בגמ' בב"ב דף קי"ט אבל הג' עממים לא קנו אבותינו לכך אינו דינו כארצות של ז' עממים:
מצוה תקו
מ"ע ר"ז
מ"ע שכל זובח בהמה טהורה יתן לכהן זרוע ולחיים וקיבה שנאמר ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. וכהנים פטורים ולוים נמי פטורין מספק שמא לא נקראו עם והמ"ל בה' בכורים השיב על הב"ח ופשוט שכוונתו לומר טעם דאין הלוים נוטלים הוא משום וזה יהי' משפט הכהנים ומ"ש בחינוך שאינו נוהג בזה"ז כ' המעיי"ח שכוונתו דהשתא נהיגי כר' אלעי. אבל בחיה לא צריך ליתן המתנות ובכוי פליגי בה בחולין דף ע"ט ע"ב ר' אליעזר ורבנן דלרבנן נוהג ולר"א בכוי פטור מן המתנות ובגמ' שם פריך מדרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא ועכ"ח לר"א פשיטא לי' ואמאי ס"ל לר"א דפטור מן המתנות דהרי הא דמחייבו רבנן בכוי עכ"ח היינו חצי מתנות מן מקצת שה ואמאי לר"א פטור והקשה תוס' שם בד"ה מדרבנן וכו' אפי' ספוקי מספקי' לר"א מ"מ קשה כיון דמיירי בצבי הבא על תייש ואיכא מקצת שה ויהי' חייב חצי מתנות ואני בחידושי אמרתי לתרץ דהנה לכאורה קשי' לי מאי קאמר אי בתייש הבא על הצביי' וכו' אידך פלגא לימא לי' אייתי ראי' הא אמרי' לקמן דף קל"ד בחולין דספק מתנות עניים וכהנים היכא דליכא חזקת פטור אמרי' להחמיר דעני ורש הצדיקו כתיב מיהו זה ליישב כיון דהאם צבי' וא"כ מצד האם וודאי פטור וא"כ מהני חזקת האם על הוולד לא מבעי' למאן דסובר דחזקת האם מהני לבנה עי' בתוס' קדושין ס"ו גבי ינאי המלך וספ"ק דכתובות דאמרי' מאן דמכשיר בה פוסל בבתה היינו מטעם מעשה עשו ביוחסין כמ"ש התוס' בכתובות כ"ז ע"ב ובלא"ה כאן אין ספק מוציא מידי וודאי כיון דחלק האם בוודאי בו וזרע האב ספק אמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי מיהו בצבי הבא על התיישה קשה למה אמרי' דחייב רק בחצי מתנות דלמא חייב בכולו מצד עני ורש הצדיקו דהרי שם אין חזקת פטור אדרבה יש לומר דהוי חזקת חיוב מצד האם וצריך לומר דהש"ס השתא לא נחית לזה ומלתא דפסיקא נקיט וא"כ מיושב קו' התוס' בודאי אי הוי מספקא לר"א הוי מצי ליישב דר"א ורבנן בהא פליגי דרבנן סוברים דחייב בכולו מתנות כמ"ד ספק לקט לקט ור"א פליג ופוטר מחצי מתנות אבל השתא דר"א סובר ודאי אין חוששין א"כ קשיא אדרבה לר"א לחייב בכולי מתנות:
ב) מיהא בחידושי פרק זרוע ולחיים נסתפקתי בזה אי גם בזרוע ולחיים נמי אמרי' דבספק כה"ג צריך ליתן מצד עני ורש הצדיקו דאפשר לומר דזה שייך דוקא אם הספק הוא רק על זה אם זה הוא חייב ליתן לכהנים או לעני כדלקמן דאין שום נ"מ אחרת רק לענין זה אמרי' עני ורש הצדיקו משא"כ אם הספק על הבהמה מצד עצמה בכמה דברים אם העובר הוא מקצת חי' אם בהמה לענין כיסוי וחלב וכיון דלענין כל הדברים דיני כספק ואתחזק כחי' ובהמה לכך גם במתנות פטור מספק כנלענ"ד:
ג) מ"מ אפי' נימא כן מ"מ זה אינו דבר מוכרח אלא שאפשר לחלק ממילא תי' הנ"ל מה שכ' על קושיות תוס' שאם הי' שניהם מסופקים הי' קשה דאפשר דת"ק סובר אפי' בכה"ג נמי אמרי' עני ורש הצדיקו ולפי הנראה סברא הנ"ל תלי' בפלוגתא שבירושלמי הטעם על מה ספק לקט לקט ומובא במס' פיאה סוף פ"ד דחד מ"ד יליף תעזוב אמרי' תעזוב משלך עיי' בר"ש פ"ד ממס' פיאה. והנה דברי הש"ך ביו"ד סי' ס"א סק"ג שכ' בספק טריפה פטור מטעם ממע"ה ג"כ קשים הא ליכא חזקת פטור וא"כ אמרי' צדק משלך ותן לו מיהו בזה יש ליישב כמ"ש לעיל בחולין דף קל"ב ע"א כיון דהספק בלא"ה על הבהמה לא אמרי' בי' עני ורש הצדיקו אמנם עדיין בספק טריפה יש לומר דהפרה בחזקת חיוב קיימא לפי מאי דקיי"ל ביו"ד סי' פ"א בגבינות כדעת הרשב"א דיש לבהמה חזקה מכח רוב שלא היתה טריפה מיהו עיי' בתב"ש בסי' נ"ו כיון שיש ריעותא לפנינו וחזינן שיצאה מכלל רוב ליכא לאוקמי אחזקה הבאה מכח רוב וא"כ א"ש מיהו עיי' בש"ך סי' נו"ן סק"ג דלא ס"ל כתב"ש וסובר בכל ספק יש להקל במקום הפסד מרובה א"כ יהי' חייב במתנות וצ"ע וצ"ל דקאי בספק חסרון ידיעה דלא מכשירי' אמנם התומים בקיצור תקפו כהן סעיף קטן קכ"ז נראה דפירש דהמה בחזקת חיוב ולכך אמרי' בי' עני ורש הצדיקו ר"ל דנהי דיש לקמה חזקת שלא הי' לקט מ"מ הי' בחזקת חיוב דהיינו כשיפול ממנו יהי' לקט ומסתמא יש כאן לקט ואתחזק כאן חלק של עני אלא שאנו מסופקים אם זה שבחרו הוא של עני ע"ז ציותה התורה לומר היכא דאתחזק כאן חלק של עני נגד חלק העשיר דנצטדק חלק העני משא"כ בהאי דהר"ן הנ"ל דלא אתחזק כלל דיש לעני חלק לא נאמר עני ורש הצדיקו:
ועי' בפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות שהקשה על הרמב"ם שכ' גבי חלה דחייב מצד שהוא ספק מיתה ואפ"ה פסק בפ"א מה' מחוסרי כפרה דחייבת קרבן אע"ג דהוי רק איסור לאו בפי"א מה' שגגות דין ב' כ' הרמב"ם הטעם דהואיל ואסורה באכילה עד שתביא לכך הקילו עליו להביא קרבן על ספק זה ל"ק למה באמת אסור באכילה וכניסה למקדש דלענין זה הוי כמו אתחזק איסורא דקודם שטבלה בודאי אסורה היתה דהוי איסור כרת לכך גם אח"כ נאסרת וא"ש וגם י"ל דגבי גיורת דהשני ספקתי' עלי' קשה דבמאי נסתפקה וצ"ל דיצא הולד וחזר וספק שמא יצא הראש או לא עי' לעיל ר"פ בהמה המקשה וא"כ יש לומר דאוקי אחזקה דמעוברת והשתא הוא דילדי' והוי חזקה נגד חזקה ולהחמיר אפי' באיסור לאו:
ד) והנה קי"ל המזיק מתנות כהונה או אוכלן אינו חייב לשלם או דהוי ממון שאין לו תובעים או משום דכתיב וזה יהי' לכהנים אם אכלו שוב ליכא כאן בעין וכתבו התוס' בחולין דף ק"ל ד"ה איבעית אימא כו' דאם רוצה לצאת ידי שמים צריך לשלם עי"ש. והר"ן השיג על התוס' שם וסובר דלצי"ש נמי פטור כיון דכל החיוב הוא רק ממצות עשה וכיון דהיכא דליתי' בעיני' אין כאן מ"ע לא יהי' חייב לצי"ש והנראה מדברי התוס' לקמן בד"ה תנא תני ישלם וכו' דהחיוב לצי"ש הוא לכפרה על שביטל מ"ע דנהי שע"י שהזיק או אוכלן לית כאן מ"ע מ"מ כיון שהוא ביטל מ"ע צריך הוא לכפרה וגדולה מזו אמרו בפ' התכלת דבעידן ריתחא מענשי' אפי' אעשה אם עושה טצדקי למפטר נפשי' כ"ש אם הוא מבטל לגמרי ולכך לכפרה צריך לשלם לצי"ש:
ועוד אפשר לומר דהנה התוס' בב"מ בסוגי' דתקפו כהן הקשה איך אפשר שיתקוף הכהן ותי' במכירי כהונה וא"כ משכחת לה תובעין דהיינו המכיר ומסתמא כל בעלי בית יש לו מכיר אמנם הג"א בגיטין למ"ד כ' דהא דמכיר כהונה חשוב כשלו הוא דחשיב כמו מתנה מועטת ויש בה משום חיסור אמנה וא"כ כיון דרק משום חסרון אמנה הוא אי אפשר להוציא בדיינים מ"מ לצי"ש חשוב כאלו כבר הי' בא ליד המכיר והבעלים אכלו או הפסידן ולכך צריך לשלם ויותר נראה דאפי' לפי תי' ראשון דיליף מזה וכ' התוס' דאי יליף מזה אפי' לצי"ש נמי פטור מ"מ נראה דהיינו דוקא אם אין לו מכיר אבל ביש לו מכירי כהונה הוי לי' כאלו כבר בא לאדם והוא הפסיד להם וחייב לשלם וגדולה מזו אמרי' בב"ב דף קכ"ג ע"ב דבכור נוטל פי שניים במכירי כהונה דהוי ימצא לו ולפי מה שהסביר רש"י בגיטין שם דכל הכהנים מסיחים דעת ומייאשים א"כ ממילא נשאר הוא למכיר וא"כ משמע דדינא הוא דהוא של המכיר א"כ מזה מאי פריך בסוגי' מריב"ב ואינך קושיות לוקי ביש לו מכיר ומיד כשהפריש הוא שלו והוי כאלו הפסידו בעלים לאחר שבא לידו ולכך חייבין ולה"ג הנ"ל משמע דגם במכיר הוי רק לצי"ש ואי אפשר להוציא בדיינים אמנם לדברי רש"י משמע דדינא הוא קשיא:
מצוה תקז
מ"ע ר"ח
מ"ע להפריש תרומה גדולה וליתנה לכהן שנאמר ראשית דגנך תרושך ויצהריך תתן לו ולהרמב"ן הפרשה מ"ע והנתינה מ"ע בפ"ע. והנה אי בזה"ז בא"י תרומה אי הוא דאורייתא או דרבנן בודאי למ"ד קדושה שני' לא קידשה בוודאי הוא דרבנן אבל הרמב"ם ספ"א מה' תרומות כתב דאפי' קדושה שני' קידשה מ"מ הוא דרבנן משום דבעי' ביאת כולכם ועיי"ש בכ"מ שם דיליף מחלה ושם כתיב בבואכם ושם בעי' ביאת כולכם והנה מסוגי' דכתובות דף כ"ה קשיא טובא על דברי הרמב"ם בפ"א מה' תרומה דין כ"ו שכ' תרומה בזה"ז דרבנן דלאו כולהו סליק וכ' הכ"מ דיליף מחלה ושם בשמעתין מוכח דלכ"ע חלה שאני מתרומה ועוד צ"ע טובא מהא דאמרי' ביבמות פ"ב סע"א דר"י סובר דתרומה בזה"ז דאורייתא משום דסבר כר' יוסי דסובר דירושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם ולדעת הרמב"ם מאי ענין זה להדדי הא אפי' נימא קדושה שני' קדושה לעתיד לבא מ"מ תרומה מדרבנן דיליף מחלה ולענ"ד ליישב בעזה"י דהנה רש"י ותוס' פ"ק דע"ז דף כ"א פליגי וכן בכמה דוכתי בטעם דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש דרש"י פירוש דבעי' דוקא כיבוש כל ישראל ולצורך כל ישראל ומדעתם ותוס' ס"ל טעם אחר משום דאז לא כיבוש עדיין א"י כולה ועשה דהע"ה שלא כדין עיי"ש:
והנה הרמב"ם פ"א מתרומות דין ב' נראה דסובר כפרש"י דבעי' דוקא כיבוש רוב ישראל ולדעת רוב ישראל ולפי"ז לכאורה בלא"ה בבית שני דלאו כולהו סליק א"כ בלא"ה לא יהי' דינו כא"י שהרי כתב הרמב"ם שם דגם בא"י בעי' שלא יהי' כיבוש יחיד עיי"ש וצ"ל דישראל אחזקו בימי עזרא בא"י לצורך כל ישראל וכמו שפירסם כורש שמי שרוצה יעלה וזכין לאדם שלא בפניו ואדעתא דכולהו כבשו ולכך מקרי שפיר כיבוש רבים וכח כל ישראל בהם דשלוחו של אדם כמותו אמנם לפי"ז אם בא אחד מד' כנפות הארץ מאחינו בני ישראל לירושלים ולא"י לאחר זמן לבוא לדור שם וכ"ש רבים שבאו הי' להם חלק בארץ והי' החלוקה מן אז ואילך בטל כמשס"ל לרב בב"ב דף ק"ו ע"ב בבא אחר חלוקה להם אז סובר רב בטלה מחלוקת וא"כ הי' חלוקת א"י בימי עזרא רק חילוק לשעה ולא על עולם וכ"ש שקווינו אז ג"כ ימי המשיח וכמו שאמרו חז"ל ראוי' הי' ביאת עזרא להיות כבימי יהושע כו' וכבר כ' הר"ן בנדרים כ"ט דכל קנין שאינו עולמית אלא לזמן הוי רק קנין פירות וא"כ בתרומה ומעשרות דהי' רק נוהג לאחר כיבוש וחילוק דבעי' שיהי' כל אחד מכיר בשלו וכפרש"י בשמעתין דבעי' מיוחדת לך א"כ לכאורה בימי בית שני לא הי' כלל מיוחדת להם והוי קודם חילוק ואינו נוהג מה"ת שם תרומות ומעשרות בודאי לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ מה דהי' מיוחדת להם מאותו עת שפיר מקרי מיוחדת אבל לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ ממ"נ אי לא כבשו ולא אחזקו בה אדעתא דכולם הוי רק שיבוש יחיד ולא קדשה ואי כבשו ואחזקו אדעתא דכולם א"כ החלוקה הוי רק קנין פירות ואינו כקנין הגוף וא"כ א"ש הטעם וסברת הרמב"ם, דהנה הא דבעי' כיבוש כל ישראל הוא משום דבעי' קרא כדכתיב כי תבואו כאשר הי' בימי יהושע והיינו דכ' הרמב"ם ספ"א דתרומה דרבנן הואיל ובעי' כי תבואו ביאת כולם והיינו כנ"ל וממילא עכ"ח אחזקא אדעתא דכולם וא"כ בביאת מקצתן לא הוי חלוקה וכל זה לדידן אבל שם ביבמות פ"ב דהקשה לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף שפיר אמרי' דלדידי' מוכח מר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא:
ג) והיינו דפליגי בזה רבנן ורב הינא בדר"י דרבנן סברו דבית שני הוי כמו ביאת כולן אלא שלא הי' חלוקה כראוי ולכך איכ"ל חלה דאורייתא ותרומה דרבנן אבל רהברדר"י סובר מברייתא מוכח דגבי חלה אינו מועיל אפי' באו מקצתם אדעתא דכולא ישראל אע"ג שבעלמא שליח של אדם כמותו מ"מ כאן בחלה בעי' דוקא ביאת כולם ולכך נקט הברייתא ביאת מרגלים היינו שבאו על דעת רבים ואפ"ה אינו מועיל וא"כ אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף ותרומה דאורייתא בבית שני אפ"ה חלה דרבנן והה"ד לברייתא ראשונה הסוברת כיבוש יחיד שמי' כיבוש וא"כ בית שני אפשר כבשו אדעת מקצתן וא"כ תרומה דאורייתא וחלה דרבנן אבל אידך ברייתא דס"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש וא"כ אי תהי' חלה דאורייתא עכ"ח דכבשו אדעת כולם ואפ"ה תרומה דרבנן משום דבעי' כיבוש וחילוק וא"ש הסוגי':
ד) ועפ"י הנ"ל אמרתי להסביר גם דברי הרמב"ם בפ"ו מבית הבחירה דין י"ו שהאריך למה קדושה ראשונה נתבטל שהי' ע"י כיבוש רבים וכיון שנלקחה מהם בטל הכיבוש וכו' אבל בבית שני לא קדשו בכיבוש אלא בחזקה כו' ולפיכך עדיין הוא מקודש והסברא קשה להבין למה כיבוש בטל והחזקה אינו בטל ועי' מ"ש מרן הגאון בעח"ס זצ"ל בחתם סיפר חיו"ד סי' רל"ג בד"ה אמנם ליישב בזה, ולהנ"ל נלענ"ד לומר דהרי בפ"א מתרומות דין יו"ד קרא הרמב"ם גם למכירה וקנין לכיבוש. והנה אמרי' בגיטין דף ל"ח בגוי דקונה בכיבוש נראה דהיינו אם הי' הבעלים שם ועשו עמו מלחמה וכבש הבעלים אז קונה ע"י כיבוש גם נכסיהם אבל אם כבש הנכסים והבעלים לא כבש אז הוי רק כגזל וקרקע אינה נגזלת כיון שהבעלי' לא היו שם כנלענ"ד סברא נכונה, וא"כ כיון שבררנו שנראה שבימי עזרא החזיקו א"י עבור כל ישראל ולכל ישראל יש להם רשות לעלות לשם ונהי דבחרבן בית שני כבשו אותם ישראלים שהי' שם אבל שאר ישראל שהי' בארצות הגוים וגם להם הי' הארץ ואותם לא כבשו ואפי' אותם שהי' שם לא הי' חלקם ידוע בפ"ע ולכך לא קנו אותן בכיבוש בימי החרבן ועדיין קדושתה עלי' כנלענ"ד להסביר דברי הרמב"ם:
ה) והנה רש"י ותוס' בגיטין דף ל"א פליגי אי תרומה ניטלת במחשבה וכדיליף ר' אליעזר בן גמלא מונחשב לכם שניטלת במחשבה, ותוס' פליג שם דהפרשה בעי' רק דיבור לא בעי [וכעי' דפליגי ר' יוסי ור' יודא במעשר שני פרק ד' משנה ז' ור' יוסי דס"ל אפי' היכי דבעי' מעשר אפ"ה לא בעי' דיבור] ושעה"מ הקשה על דעת הרמב"ם פ"ד מה' תרומות דפסק דסגי במחשבה א"כ איך אמרי' בפרק מפנין דטבל הוא מוקצה הא יכול להפריש במחשבה ועוד הקשה כיוצא בזה, ואני כתבתי בחי' חולין זי"ן ליישב דאיכ"ל דוקא בחו"ל מהני נותן עיניו מצד ראוי' להרמה דהרי גם והרמותם כתיב ומצוה בהרמה וכמ"ש תוס' בנדה דף ס"ה ע"ב ואע"ג דהא דאי אפשר בהרמה הוא רק מדרבנן מ"מ מה לי אם אי אפשר לבילה מצד שהוא אנוס שאין לו כלי או שאי אפשר לו מצד תקנתא דרבנן וכיוצא בזה כ' הב"ח בח"מ סי' זי"ן והובא בש"ך שם סק"ה וא"כ לפי סק"ד דתוס' דאפי' להרים מותר שפיר ס"ל דגם בשבת מהני נותן עיניו בצד זה אבל לאחר שתי' התוס' דאסור להרים ממילא לא מהני נותן עיניו בצד זה כיון דאינו ראוי' לבילה בילה מעכבת והה"ד הכא כיון דאינו ראוי' להרמה הרמה מעכבת כן כתבתי שם. אבל השתא שמתי על לבי דבלא"ה לא קשה דהנה תוס' בגיטין ל"א הקשו רק על תרומה דלמה אין מגביהין תרומה ובבכורות נ"ח ובמנחות נ"ה הקשו ג"כ למה אין מגביהין תרומות ומעשרות. ונראה דלרבנן דאבא אליעזר בן גמלא דוקא גבי תרומה מהני מאומד ומחשבה וכן לאבא אליעזר לפמ"ש התוס' בגיטין דוקא בתרומת מעשר אבל במעשר ראשון וכל שכן בשני או בעני לא מהני אומד ונותן עיניו ולכך הקשו התוס' רק אתרומה אבל תוס' בבכורות קאי לריב"י דסובר גם מעשר ראשון מהני נותן עיניו ולתוס' מנחות דף נ"ד ע"ב ד"ה וניטלת אפי' לאבא אליעזר מהני גם במעשר ראשון ולכך הקשו תוס' שם אמעשרות, מיהו כ' התוס' במנחות שם ד"ה וניטלת בסופו דדוקא במעשר ראשון אבל במעשר שני ובמעשר עני לכ"ע לא אתקיש לתרומה ולא מהני מאומד ונותן עיניו ולפי"ז א"ש קו' הנ"ל כיון דכל טבל הוא טבול גם למעשר שני או מעשר עני מזה אי אפשר בשבת לתקנו וא"כ היא אסור דגם הטבל למעשר עני אסור ומחייב מיתה לפי הש"ס ביבמות פ"ו וא"כ הוא אסור וממילא הוא מוקצה ועפי"ז מיושב דאין דברי תוס' סותרין דבחולין דף וי"ו ע"ב ד"ה והתיר כ' התוס' להוכיח מהא דמהני גבי בית שאן נותן עיניו מוכח דמיירי בדמאי ובתוס' גיטין ל"א הנ"ל כ' דגם בודאי מהני נותן עיניו וא"כ מאי הוכחה. אמנם להנ"ל א"ש גבי בית שאן שהועיל נתן עיניו גם למעשר שני או עני מוכח עכ"ח דדמאי הוי וא"ש:
ו) והנה לדעת הרמב"ם הפרשת תרומה ונתינה הוא מצוה אחת וכל אחד הוא חלק מהמצוה, דהא דנותן עיניו בצד זה שעי"ז שנותן עיניו בצד זה זה לא הוי עדיין מצוה אלא תיקון וכמו שהקשה הטו"ז ביו"ד סי' א' על ברכת השחיטה וה"נ הפרשה והנתינה הוא המצוה ולכך יכול לברך להפריש התרומה. ולכאורה קשה הא הרמב"ם ס"ל דבמידי דרשות לא מברכין רק בעל ולהנ"ל א"ש דה"נ הוי המצוה אם עושה השניהם יחד הפרשה ונתינה, והפרשה לחודא אם לא נתנו לכהן אינו עושה שום מצוה דעיקר המצוה ס"ל לרמב"ם דהוי הנתינה, ותוס' רי"ד כתב בקדושין ס"פ האיש מקדש אע"ג שתרומה אין לו שיעור אפי' חטה אחת מקיים מ"מ הנתינה אינו מקיים אלא אם נותן בכדי נתינה. ולכך במשנה פרק קמא דפאה לא קחשיב תרומה ומקשה הירושלמי למה לא קחשבו ולהנ"ל א"ש דהפרשה בעצמו לא הוי מצוה לרמב"ם רק הנתינה ונתינה יש לו שיעור. ועיי' במ"ל:
אמנם הרמב"ן סובר דתרי מצות נינהו והפרשה ונתינה תרי מצות נינהו שהוא סובר דבהפרשה מקיים המצוה ואז הוא נעשה מתוקן וסובר דלאו הבא מכלל עשה מברכינן כמו זביחה וע"י שהוא מפריש כדי שלא יאכל טבל הוא מקיים מצות הבורא ואח"כ כשנותן לכהן הוא עושה מצוה בפ"ע ולכך סובר דהם שני מצות וראי' לשיטתו מירושלמי הנ"ל ובמק"א הארכתי בזה ועי' ברמב"ם פ"א ממעשר דין ג' שכתב שטבל אסור לכהן קודם הפרשה ולשון הפרשה בודאי לאו דוקא אלא קביעת מקום כדאי' פ"ג מתרומות משנה ה' וכדאי' בערובין דף ל"ז ע"ב דבעי' שיהי' שירי' ניכרין ולדעת הרמב"ם פ"ט ממעשר דין זי"ן ח' ט' דאם התנה מערב שבת מותר לקבוע מקום בשבת בין בדמאי בין בודאי אלא דבדמאי יכול להתנות אפי' אם עדיין אינו ברשותו משא"כ בודאי אבל להפריש בידים אפי' התנה מערב שבת אסור אבל תוס' ס"ל דוקא בדמאי מועיל תנאי אם התנה מערב שבת ויוכל אח"כ בשבת לקבוע מקום אבל בודאי אפי' התנה מערב שבת אסור לקבוע מקום בשבת והטעם של ב' השיטות הארכתי בתשובה סי' תפ"ח ואין כאן מקום להאריך:
מצוה תקח
מ"ע ר"ט
מ"ע ליתן לכהן ראשית הגז שנאמר ראשית גז צאנך תתן לו ושיעורו מד"ס אחד מס' ואינו חייב אלא כבשים והוא שיהיו חמש צאן ויהי' בגיזה שלהם לא פחות ממשקל כל א' י"ב סלעים שבין הכל משקל ששים סלעים. והנה מצוה זו היא מחוייבת שיהי' בו שיעור הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא אין לו שיעור ובמק"א הקשתי למה לא קחשיב במס' פיאה כדחשיב שם דברים שאינן להם שיעור ולחשוב כמי ראשית הגז ואמרו לי שכבר הקשה כן בס' טורי אבן ולפמש"כ לעיל במצוה הקודמת בשם תוס' רי"ד דנתינה יש לו שיעור כדי נתינה וה"נ כן דכתיב תתן לו וממילא צריך ליתן לו שיעור אלא מגמ' שם לא משמע כן ואנן קיי"ל דראשית הגז נוהג בארץ אבל לא בח"ל וזה פלוגתא דרבנן ור' אלעי ואמרי' דנהוג עלמא כר' אלעי בין בראשית הגז בין במתנות והר"ן פלפל והאריך בזה ולענ"ד ליישב קושיותם דהנה הקשה המהרש"א ומהרש"ל על לישנא דרש"י מעיקרא פי' רש"י ד"ה אלא ש"מ דיליף נתינה נתינה ואח"כ כ' רש"י בד"ה אי מה כיון דמתרומה יליף ר' אלעי והמהרש"א הקשה ע"ז על גירסת רש"ל אי וי"ו מוסיף על ענין ראשון ה"ל להקשות לעיל עיי"ש מה שהאריך בזה ולענ"ד ליישב דלכאורה קשה לי לפי מה שכתבו התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב ד"ה דכולה עלמא גז"ש עדיפא בזבחים דף מ"ח מוכח לכ"ע הקישא עדיף וא"כ אמאי קאמר לר' אילעי מגז"ש דאינו מנהג הא הקישא עדיף וגם לפי מה שכ' המהרש"א דה"ל להקשות לר' אילעי לעיל דס"ל דמוי"ו מוסיף היקש לתרומה וא"כ נימא דלא יהי' נוהג בח"ל וקשה לפי"ז יש לן היקש לתרומה דאינו נוהג ויש לן היקש ע"ז דנוהג והי"ל לקולא לחומרא לחומרא מקשי' נראה דזה דוקא אם הלימודם שווין אבל אם יש לן לקולא תרי לימודים ולחומרא רק לימוד א' מסתמא אמרי' דמסתברא דנילוף לקולא מתרי לימודי מלחומרא מלימוד א' וא"כ בגז"ש אם לגז"ש גם היקש לקולא בודאי ילפי' מתרי יותר מחד א"כ זה כונת רש"י דקו' הש"ס כיון דיש לן היקש וגם גז"ש ושפיר יש למילף מגז"ש והיקש לקולא ולכך פריך שפיר דאינו נוהג בח"ל וא"כ מיושב קו' המהרש"א דלעיל הוי מצי להקשות אי וי"ו מוסיף הוי היקש נימא דאינו נוהג בח"ל כמו תרומה דהוי מצי לתרץ לקולא ולחומרא אבל השתא דמסיק דאיכא גז"ש והיקש ותרתי עדיף מחדא ופריך שפיר דנימא דאינו נוהג בח"ל ומטעם זה ג"כ גבי מתנות דאמרי' דאינו נוהג בח"ל אע"ג דהוי חבות הגוף וניחא למילף מהיקשא דע"ז אפ"ה כיון דנוכל למילף מרשה"ג וגם ליכא למילף מתרומה גז"ש נתינה נתינה והוי תרי גז"ש נגד חד היקש ותרתי עדיפא וקאמר שפיר וא"כ הא דמתנות פטור בח"ל הוא דוקא מכח רשה"ג דבראשית הגז איכא גז"ש וגם היקש לפטור דעדיף מהיקש לחומרא אבל לולי היקש דרש ה"ג לא הוי מצי למימר במתנות דפטור מכח גז"ש דהא היקש עדיפא ועכ"ח רק לבתר דיש לן ברשה"ג ב' לימודים לפטור נוכל לומר ג"כ במתנות לפטור ושפיר כ' רש"י דהא דמתנות אינו נוהג בח"ל היא משום רשה"ג ועיקרו סמוך על רשה"ג ומיושב קו' הר"ן:
והנה המהרש"א הקשה עוד דעכ"ח הוי"ו אינו היקש דאל"כ קשה קו' הר"ן לפי הו"א דלעיל דשותפות עכו"ם חייב בתרומה אמאי לא יליף מראשית הגז לפטור בשותפות עכו"ם דפטור ולענ"ד לא קשה דהתוס' הקשו לעיל על פירש"י דכ' דאין חילוק בין שותפות עכו"ם אם כולו של גוי והקשה דא"כ פי' שני דרש"י דגנך בא למענו של גוי א"כ נוכל למילף רה"ג מיני' וכיון דאין חילוק בין כולה של גוי או שהוא רק שותף ממילא נדע דגם שותף הגוי פטור ול"ל צאנך למעט שותפות הגוי כן הקשה התוס' ולענ"ד לא קשה דהנה סברת רש"י דשותפות ג"כ הוי כמו שכבר חלקו דהרי כמאן דפליג דמי ולכאורה גם בגיזה שייך לומר כן כיון דעומד לחלוק הגיזה כמאן דפליג דמי וא"כ באמת גם בשותפות ראוי' שחלק הישראל חייב וחלק הגוי פטור וכ"ז אם לא כתיב צאנך אבל השתא דכתיב צאנך ותלה התורה חיוב רה"ג בצאן והצאן אינו עומד לחלק והוי כמו חצי' של גוי וחצי' של ישראל ולא מקרי צאנך ולכך שפיר מסתבר דפוטר מרה"ג אע"ג דאינו פוטר בתרומה דשם לא תלה בקרקע אם כופין בשותפות אלא דגנך ושפיר מיושב קו' התוס' דאפי' נימא כפי' כשי' דאין חילוק בגוי בין הוא נפרד או שותף היינו בדבר העומד ליחלק כמאן דפליג דמי וממילא אצטרך צאנך דאי לא נכתב צאנך הו"א דגם בשותפות הגוי יהי' חייב כמו בתרומה לכך אצטרך צאנך לומר דתלי' בצאן והצאן אינו עומד ליחלק ולא מקרי צאנך ולכך שותפות הגוי פוטר וממילא מיושב גם קו' הר"ן דלעולם איכ"ל דהוי היקש גמור הא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ואפ"ה לא קשה מה שהקשה הר"ן דנילוף מתרומה מרה"ג לפטור שותפות הגוי דאיכ"ל שפיר כטעמא דרש"י דדגן כמאן דפליג דמי אבל רשה"ג דתלי' בצאן וצאן לאו כמאן דפליג דמי ואין למידין אלא דומה מן הדומה:
מצוה תקט
מ"ע ר"י
מ"ע שיה' כל המשמורות שוות ברגלים במקדש שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך והנה ברמב"ם פ"ד מכלי מקדש משמע המצוה כן שיהי' שווין אמנם במנין המצות משמע המצוה היא לחלקם במשמורת ועי' ברמב"ן במ"ע ל"ו שהשיג עליו עיי"ש. והנה בסוכה דף נ"ה ע"ב בגמ' מנין שכל המשמורות שוות וכו' ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת ת"ל מאחד שעריך וכו' פירש"י מאחד שעריך רישא דקרא קדריש וכי יבא הלוי מאחד שעריך ודרש לי' הכי כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסים בשער אחד כלומר בעיר אחת עכ"ל והנה על הסוגי' דשם יש להקשות טובא וכבר הקשה כן בס' ערוך לנר דבב"ק דף ק"ט ילפי' מהאי קרא דבא בכל אוות נפשו דקאי על כהן שיש לו קרבן של עצמו שאעפ"י שאינו במשמר שלו יוכל להקריב או יתן למי שירצה להקריב וזה ודאי תימה רבה דהרי כה"ג ודאי לא שייך סיפא דקרא חלק כחלק יאכלו דמפרשה הש"ס דקאי על לחה"פ שיש לו חלק וזה בודאי אין לו חלק וגם בשמעתי' ילפי' מדכתיב ושרת דעכ"ז מיירי בכהנים ובערוכין ז' ילפי' להיפך דהאי ושרת לומר שירה שאמרו הלוים וגם הדרש דילפי' מיני' דקאי על הכהנים שבאים ברגל מתאספין בירושלים באחד שעריך קשה לשון מאחד שעריך הרי משמע להיפך שבא מירושלים ויקרא אחד שעריך ונלענ"ד להסביר הדרשות דודאי הקרא מיירי בב' אופנים א' בכהנים שבאו ברגל כדי להתאסף עם כל ישראל וא' בכהן שבא להקריב קרבן של עצמו והמ"ם של מאחד נראה שהוא מ"ם הסיבה והכונה בקרא כך וכי יבא הלוי מאחד שעריך דהיינו הסיבה הוא מאחד שעריך שכל ישראל באין בשער אחד והוי"ו של ובא הוא וי"ו כמו דמצינו כמה פעמים בקרא כגון מכה אביו ואמו, איש אמו ואביו תיראו דוי"ו המחלקת הוא במקום או ובין הכא ובין הכא ושרת בשם ד' ככל אחיו הלוים דהיינו שיכולין לעבוד שם והטעם שבקרבנות החג לכל ישראל יש להם חלק ויש ללוי ולכהן זה כמי חלק ושלו דיכול להקריב מרבינן מקרא הנ"ל ע"כ יכול לשרת בחג ככל הלוים בשוה אלא משום דכפל מכל אחיו הלוים דהוא מקרא יתר דהול"ל ושרת בשם ד' ככל אחיו ומזה ילפי' בערוכין דקאי גם על הלוים ולכך נקט לשון רבים בין כהנים שנקראים לוים כמו שפירש"י וע"ז כיוון וכי יבא הלוי בלשון יחיד דהיינו מקצת מהם רק הכהנים וכיון שביארנו דהקרא מיירי בב' אופנים רישא דקרא מיירי ברגל וסיפא דקרא ובא בכל אוות נפשו ושרת מיירי בכל ימות השנה אם בא להקריב קרבן א"ש דברי הרמב"ם שכ' דיליף מחלק כחלק יאכלו דמיירי בכהן והקשה המזרחי דהא בספרי יליף דמיירי בכהן מובא ושרת יצא ראוים לוים שאינם לשרת ועפ"י הנ"ל א"ש דבב"ק ק"ט הנ"ל יליף מהאי קרא דובא מיירי בכהן שבא להקריב קרבן דיכול ועכ"ח דהספרי לא סבר כהאי ברייתא לכך יליף מושרת דמיירי בכהן ברגל אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כברייתא דבב"ק הנ"ל א"כ מיירי הקרא בב' אנפין ברגל ושאר ימות השנה וליכא למוכח מושרת דמיירי ברגל דהא בשאר ימות השנה מיירי לכך צריך להרמב"ם להביא מפסוק דחלק כחלק יאכלו דמיירי ברגל ובכהן דבלוי ליכא חלק:
ב) ואפשר לומר עוד ביותר ביאור דספרי ס"ל עיקר שירה בכלי וא"כ ליכא למימר דהאי ושרת קאי על לוי דהא בקרא כתיב ושרת בשם ד' ועכ"ח מדנקט בשם ד' צריך לעשות עבודה וא"כ ליכא למימר דמיירי בלוי בשירה דהא כתיב בשם ד' וליכא למימר כגמ' ערוכין הנ"ל אבל הרמב"ם ס"ל בפ"י מה' כלי מקדש דעיקר שירה בפה א"כ ליכא למימר מושרת מידי דמיירי בכהן וס"ל כדרש בגמ' ערוכין הנ"ל שכך ס"ל דיליף מקרא דחלק כחלק יאכלו:
ג) והנה כבר אמרנו שזה הפסוק נאמר ג"כ על כהן שבא להקריב קרבנו בכל השנה אעפ"י שאינו משמר שלו וגם יכול ליתן לכל מי שרוצה להקריב כדאי' בב"ק דף ק"ט ורש"י פי' שם דהאוכלים הבשר הוי כשלוחו וזה דבר קשה איך שייך באכילה שליחות כמו שכ' התוס' רי"ד בקדושין ר"פ האיש מקדש דבמעשה הגוף לא שייך שליחות, וזה אפשר לומר כמש"כ במק"א המצות אכילת קדשים לא הוי כמצות אכילת פסח אלא הוי כמו הפרשת תרומה דהדבר יהי' נעשה אבל עוד איתא שם דאם הי' כהן טמא זה שהביא קרבנו או זקן שאינו יכול לאכול אינו יכול ליתן לשלוח משום דהוי כל מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח, וזה תימה גדולה דלפי"ז מוכח דגם בחולה וטמא דשמעתין מקרי איהו לא מצי עביד שליח לא מצי לשווי' וא"כ נימא גם בגרושין אי לא מצי לכתוב כגון שכ"מ או אין לו יד יוכל לגרש ע"י אחרים למ"ד דבכתיבה בעינן שליחות בעל עי' באע"ז סי' ק"כ ובב"ש שם סק"א, וקשה מכמה דוכתי וכן בשאר מצות וכן לפי מ"ש האחרוני' דלענין שחיטה כהנים שלוחי דידן וא"כ קשה איך ערל וטמא משלחין קרבנותיה'. ובפרמ"ג באו"ח סי' תרע"ט הקשה שם על מ"ש המג"א שם דאם קיבל שבת קודם הדלקת נ"ח ידליק ע"י אחר והקשה הפרמ"ג הא לא מצי עביד ואיך משוי שליח ובהגהות מג"א החדשים מהגאון מו"ה יוסף שאול זצ"ל תי' דרק איסורא רביע עלי' שפיר משווי' שליח ואני אמרתי ליישב קו' הפרמ"ג דהא במידי דלא מצי עביד לא משווי' שליח היינו משום דממ"נ אי שלוחו כמותו הרי הוא לא מצי עביד ואי אינו כמותו לא מועיל השליחות, וכל זה אם החסרון בעצמותו הוי תרתי דסתרי אבל שם לענין שבת כ' הבית מאיר באע"ז סי' ה' דלענין שבת לא שייך לומר שלוחו כמותו דאם שליח עושה מלאכה מ"מ שבת המשלח והוי כמעשה גוף וא"כ אין כאן ממ"נ דלענין מצות הדלקת נ"ח שפיר הוי שליח ואפ"ה שבת ואינו מחלל שבת וא"ש. ומטעם זה הה"ד בכל מקרי שאינו בעצמותו כגון חולה וטמא לא שייך בי' ממ"נ דשפיר הוא כמותו ואינו חולה ואינו טמא לכך שפיר שייך בי' לשווי' שליח ומטעם זה תמי' לי שם איך אמרי' דחולה וטמא לא משווי' שליח וצ"ע ושוב אמרו לי שכבר העיר בזה בס' מחנה אפרים ואינו תחת ידי, ונראה דלשון לו יהי' משמע דוקא בראוי לו ולכך ממעטי' חולה וטמא מיהו לשון דקאתי' עלי' משום דלא מצי משוי שליח עדיין קשה כנ"ל וצ"ע:
ד) והנה בב"ק דף ק"ט ע"ב גמ' מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו וגו' מכאן קשה לי על דברי התוס' ביומא דף י"ט ע"ב ד"ה מי איכא מידי כו' שכ' דהא דאמר ר"ה כהנים שלוחא דרחמנא היינו גם שלוחו דרחמנא ולעולם דהוי גם שלוח דידן אלא דנ"מ אם אמר בעל הקרבן לא בעינא שיקריב כהן שבאותו משמר דאי הוי אמרי' כהני' רק שלוחי דידן אי אמר לא בעינא לי' לא מצי מקריב בעכ"ח עיי"ש דא"כ קשה למה צריך למפשט דכהני' שלוחי' דרחמנא מסברא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ומשווי שלוח תיפוק לי' מדאצטרך קרא דכהן בא ומקריב קרבנותיו ואי יש ברירה ביד בעל הקרבן לעכב את הכהן שבמשמר פשיטא דכהן נמי אי בעי מקריב את שלו כיון דמצי ליתן לכל מי שירצה וצ"ע. ונראה דזה אפשר לומר קודם שחלקו במשמורות אבל לאחר שחלקו במשמורות הוי כאחד מכר לחבירו את כל אשר יהי' לו אז אפי' רצה ליתן לאחר לא מהני דכבר קנה חבירו, ובמק"א הבאתי ראי' ממקרא הזה דקרי אחלק משמורות לבד ממכריו על האבות וקרא לזה ממכר ובש"ע ח"מ סי' קע"ו מביא ג' דיעות אומנין שהשתתפו אם יכולין להשתתף בקנין או אפי' בדברים בעלמא פליגי שם ולחד דיעה אמרי' שם דיכול להקנות ולחד דיעה א"א לו להקנות משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולדיעה דאמרי' דיכול להקנות משום דגמור ומקנה לי' אע"ג דהוי דבשלב"ל מ"מ בהאי הנאה דאפשר שבשבוע שלו יהי' הריוח הרבה גמר ומקנה לו וראי' מכאן שקרא לזה ממכריו דהיינו ממכר וראי' דבשותפין מהני דבשלב"ל:
מצוה תקי
ל"ת ש'
מל"ת שלא לקסום שנאמר לא ימצא בך כו' קוסם קסמים, הוא שמכה במטה אשר בידו בארץ הכאות הרבה ועושה מעשיות עד שיודע לומר עתידות, ועי' ברמב"ם פי"א מה' עכו"ם מהו קסם ומכשף. והנה הרמב"ם כ' שם דהעושה הקסם הוא לוקה אם עשת מעשה והשואל על הקסמים או בניחוש או על העינן מלקין אותו רק מכת מרדות ולא כתב שאם עשה מעשה ע"י פיו דלוקה. ומקשה שם הלחם משנה שהול"ל שאם עשה מעשה השואל על פיו דלוקה כמו שכ' למעלה גבי מנחש, וכבר תמה בסדר למשנה דשם נמי לא כתיב דלוקה אלא ט"ס הוא וצ"ל באוב וידעוני עיי"ש ועל גוף הדין מקשה היכא כתיבא באורייתא דאסור לשאול לאוב וידעוני דבקרא לא כתיב רק לא תנחשו ולא יהי' בך קוסם דוקא על המנחש אבל על השואל לא קמיירי ואני ראיתי בס' יראים סי' צ"א שכ' שצוה השי"ת שלא לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים ומביא קרא מפ' שופטים כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל הקוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן ד' אלוקיך פירש שלא נתן לך רשות לעשות כן וא"כ לדידי' נראה דהוי לאו, כן אפשר דעת הלח"מ, מיהו איכ"ל דגם להספר יראים הוי רק איסור דאורייתא אבל מלקות גם לדידי' ליכא וא"ש הרמב"ם והלח"מ:
מצוה תקיא
ל"ת ש"א
מל"ת שלא לכשף שנאמר לא ימצא בך כו' ומכשף והנה לכ"ע מכשף חייב סקילה לא מבעי' לר' יודא בסנהדרין ס"ו דס"ל דמכשף בסקילה ואוב וידעוני הוי דבר שיצא מן הכלל ולא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא, ואפי' אי הוי שני כתובים ושני כתובים אין מלמדין מ"מ שם כ"ע מודים דמכשף בסקילה, או מלאו דלא תחיה כל נשמה ושאר לאוים דמייתי שם, ממילא אם עשה כישוף בלא עדים ובלא התראה אז הוא חייב כרת וממילא אם חייב כרת במזיד אז הוא חייב חטאת בשוגג אלא שדברי הרמב"ם לכאורה תמוהי' דבפ"א משגגות לא חשיב זה בכלל המ"ג שחושב שם ח"כ וחייבי חטאות וגם בסמ"ק שלו בלאווין במצוה סי' שנ"ב חשיב י' חמב"ד שאין בהם כרת ולא חשיב מכשף ובמצוה ל"ד כתב בפירוש דמכשף חייב חטאת ואי חייב חטאת ממילא חייב כרת במזיד, כי אין חטאת אלא בחייבי כריתות כידוע, כבר הקשה כן המ"ל והובא במנחת חינוך ועפ"י מה שכ' השמ"ק ב"מ דף צ' בשם רמב"ן והבאתי במק"א בכללים דלאו שאין בו מעשה דאפי' למאן דלא ס"ל כחינוך וס"ל דאפי' אם אפשר בלא מעשה מ"מ אם עבד מעשה חייב ואפי' לפי מש"כ השעה"מ בפ"א מה' חו"מ דכונת החינוך דוקא אם אפשר בידו לעשות היום אז חייב מלקות. אבל לענין חטאת אינו כן דאם אינו חייב חטאת רק פעמים אז הוא אינו חייב לעולם, דכתיב לעושה חטאת בשגגה משמע על כל העושים קאי עכ"ל הרמב"ן וא"ש הרמב"ם דכרת איכ"ל דיש בו מ"מ חטאת אינו חייב דלפעמי' נעשה לא ע"י מעשה ואז אינו חייב חטאת:
ב) והנה כישוף משכחת לה במעשה ובלא מעשה כמ"ש הרמב"ם פי"א מה' עכו"ם וכמו דאיתא בגמ' ג"כ והנה הרמב"ם מפרש לא עשה מעשה אלא באחיזת עינים ובס' יראים סימן פ"ב היינו אם עושה ע"י השבעת שדים זה אינו כישוף, ובזה אינו עושה מעשה וע"כ פטור, ובזה אני מפרש המשנה ספ"ז דסנהדרין דת"ק אמר המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז עינים, ור' עקיבא אמר משום ר' יהושיע שנים לוקטין קשואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה חייב האחוז עינים פטור ומקשים מאי נ"מ בין ת"ק לר"ע ולהנ"ל אמרתי דת"ק איירי באחוזת עינים שלא עשה שום מעשה רק שנראה לרואים שעשה מעשה, ור"ע מיירי שנעשה מעשה רק לא ע"י עצמו אלא ע"י השבעת שדים, ולכך קאמר שנים לוקטין קשואין דעושים מעשה וכסברת ס' יראים הנ"ל, אלא דעדיין תיקשה הא ר"ע ס"ל בריש מס' כריתות דמגדף חייב חטאת אע"ג דלא עביד מעשה ממילא ה"נ נימא כן. אע"ג דהוא לא קעביד מעשה מ"מ יחייב חטאת, רק ז"א דר"ע ס"ל זה לא הוי אפי' בכלל כישוף וממילא א"א לומר דיחייב חטאת:
ג) והנה אם שואל מן המכשף ג"כ בכלל איסור מלשון הרמב"ם משמע דס"ל דשואל מן המכשף עובר וזה קשה נהי דאיהו קעביד מעשה מ"מ על השואל לא מצינו לאו בפ"ע רק באוב וידעוני ככתוב שואל אל אוב וידעוני הא אמרי' בגמ' דמכשף לר"י חייב מיתה דיצא מן הכלל ומשום אוב וידעוני והקשה שם הא הוי שני כתובים ואין מלמדין ותי' ר"י לשיטתי' ס"ל דמלמדין אבל אנן קיי"ל באמת אין מלמדין וממילא על השואל ליכא לאו, אבל אי אמרי' כס' יראים הנ"ל דנפקי' לי מאתה לא כן וכו' אפשר לומר דנילף מק"ו מה אוב וידעוני דהוא רק איסור לאו מ"מ אסור על השואל כישוף, דהוא בסקילה אינו דין דיחייב השואל. אבל לשאר פוסקים דבעינן נמי הוא רק איסור דרבנן ה"נ הוא כן רק דרבנן:
מצוה תקיב
ל"ת ש"ב
מל"ת שלא יהי' חובר חבר שנאמר לא ימצא בך כו' וחובר חבר ענין חובר חבר הוא שמלחש דברים שאינן לשון עם ומלחש על הנחש שלא יזיק ויש אוחז בידו בשעת הלחש מפתח או סלע וכיוצא בו הכל אסור והחובר עצמו שאחז בידו או שעשה מעשה בשעת דיבורו לוקה ואם לא עשה מעשה וכן הנשאל בזה מכין אותו מכות מרדות ואינו לוקה:
והנה בסנהדרין דף ס"ה משמע שם דחובר חבר מקרי שמאסף חיות הרבה ע"י כשפים וכיוצא ומנחת חינוך הקשה למה לא הביא הרמב"ם זה שמפורש בגמ' ונקט הל"ת על עניני השבעות וכן החינוך כ' הל"ת זו על אדם שעושה השבעות על חולה ועל המזיק או על תינוק שאינו ישן וגם כ' הרמב"ם שאסור להניח תפילין או ס"ת על תינוק שאינו ישן וכיוצא ונלענ"ד דזאת להתאסף חיות ס"ל להרמב"ם זה הוי בכלל לא תנחשו ושאר לאוים הנ"ל וע"ז לא בעי' לאו בפ"ע לאו דחובר חבר לכך ס"ל לרמב"ם דזה הוי השבעות. והנה בענין חובר חבר האריך הרמב"ם והוא אוסר כל מיני השבעות לרפואה וכן אם קורא פסוקים לרפואה כל זה בכלל חובר חבר והא דאמרו בגמ' להגן שאני הסביר החינוך דע"י שאומר פסוקים ונתעורר אצלו אמונת בורא ב"ה זכות זה יגין עליו אבל כשמניח ס"ת או תפילין ולא אמר כלום זאת הוי בכלל חובר חבר:
מצוה תקיג
ל"ת ש"ג
מל"ת שלא לשאול באוב:
מצוה תקיד
ל"ת ד"ש
ומל"ת שלא לשאול בידעוני שנאמר לא ימצא בך כו' ושואל אוב וידעוני והנה הלאו הזה דמפורש כאן פירש רש"י בסנהדרין ס"ה דילפי' מקרא דאל תפנו אל האובות וידעונים וכבר הקשו ע"ז הא כאן מפורש לאו ע"ז וראיתי בס' יראים סימן פ' דפי' ג"כ כפי' רש"י דפירש"י וענש השואל בכרת והעושה במזיד בלא עדים והתראה דכתיב בפ' קדושים והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים ונכרתה וגו' ונשאל ועושה בכלל אשר תפנה הן וגם כתב שם בתחלה תמים תהי' עם ד' אלוקיך הזהיר הכתוב בבעל אוב וידעוני על העושה והנשאל בהן דכתיב בפרשת קדושים אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם והעושה והנשאל שניהן בכלל אל תפנו ואל תבקשו עכ"ל בזה מיושב דברי רש"י הנ"ל דרש"י נמי פי' כס' יראים דכרת משם משמע ומהכא רק איסור לאו משמע:
ב) והנה השואל הוא רק מסתמא דמלתא בדבר שאין בו מעשה ואפי' אם אוב וידעוני עושה מעשה ע"י אין זה ענין מה דקאמר ר' יוחנן חסמה בקול חייב משום דבדיבורא קעביד מעשה זה שייך רק בבהמה אבל אדם דאדעתא דנפשי' קעביד ולכך אם לא עביד מעשה פטור אלא דעדיין צ"ע לפמש"כ הרמב"ם בפי"א מה' עכו"ם דכל עניני כישוף וכיוצא בהם הם סניף לע"ז ועי"ז עבדו ע"ז ובחינוך מצוה פ"ו כתב דאפי' לא עשה מעשה מ"מ חייב משום חומר ע"ז ממילא ה"נ נימא כן לפי דעת הרמב"ם ועי' מ"ש לעיל במצוה פ"ו:
מצוה תקטו
ל"ת ש"ה
מל"ת שלא לדרוש אל המתים שנאמר לא ימצא בך כו' ודורש אל המתים. ועי' ביו"ד סי' קע"ט. ובענין אי רשאין לילך על קברי צדיקים ולהתפלל שם מצינו ג"כ אריכות בדברי ראשוני' ואחרוני' דהרי אין רשאין לבקש מן המתים וכבר נשאלתי ע"ז דהתפלה הנדפסת במענה הלשון אינו מכוונת לדברי מהר"ל כן הקשני הרב המופלג המנוח מו"ה יעקב שלום זצ"ל דהנה הא"ח בשם מהרי"ל סוף סי' תקפ"א דבהולך לבית הקברות ומשתטח על קברי צדיקים לא ישים מגמתו להתפלל להם אלא משום דשם מקום קדוש וטהור ולבו נכנע תפלתו מקובלת יותר והפרמ"ג כ' שם דנוסח התפלה במענה לשון משמע דמתפללין שימליצו טוב בעדינו ובס' חיי אדם כ' שזה בכלל דורש אל המתי' וכ"כ בסידור נהורא והרב המנוח הנ"ל העיר דבסוטה ל"ד אמרי' שכלב ביקש אבות התפללו עלי רחמים ובמס' תענית דף י"ז אמרי' כדי שיתפללו המתים ובמג"א סוף הלכות תענית משמע שמבקשי' כדאיתא בנוסח מענה הלשון שימליצו בעדינו ובאמת גוף הדבר כבר פליגי בי' דירות שלפנינו הב"ח ביו"ד ססי' רי"ז הביא תשובת מהר"ח שחייש לזה וכ' לחוש דהוי כדרישה אל המתים וכ' על הלב שהי' משתטח הי' רק כדי להתפלל במקום קדוש ואם אמנם מלשון הש"ס לא משמע כן מלבד שכבר אמרו בירושלמי פ"ב דפאה הלכה ו' והובא בתיו"ט פ"ה דברכות מ"ד דאין למידין מן האגדות וכו' מלבד זה מצינו בש"ס דע"ז דף י"ז ע"א הרים בקשו עלי רחמים ועכ"ח היינו על דרך הפלגה וצער שאין לו תשועה בארץ ה"נ כאן איכ"ל דהכונה כן לרכך ולהתמוגג לבבו וכ"ש אם נימא כמו שפי' הלבוש בסס"י תקע"ט דהיינו שיבקשו בזכות המתים ירחם ד' עלינו וא"כ לשון זה שפיר יש לכוין דהמתים יבקשו רחמי' דהיינו זכותם יבקשו עלינו ע"י תפלתינו יתעורר זכותם ופרקליטין שבראו בזכותם הם יתעוררו ע"י תפלתינו לעמוד לנו וא"כ אין מהש"ס ראי' ושפיר איכ"ל כתשו' מהר"ח ומהרי"ל ולבוש והב"ח עצמו שחלק על תשובת מר"ח וקיים המנהג לילך על קברי אבות כ' שהוא רק להתפלל שד' ירחם בזכותם ואם אמנם שאין ראוי' לזה וגם משארי מדרשים ממדרש שהביא רש"י בפ' ויחי על ואקברה בדרך שתהי' מתפללת על בניה ובמדרש איתא על פסוק מה לידידי בביתי וכו' מכולם אין ראי' כמו שביארתי בתשובה ס"ב ועיקר נראה דעיקר נוסחת המענה לשון הוא עפ"י דעת ר"א ממיץ ומובא בש"ע תקע"ט וז"ל בסי' צ"א המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו מה שישאלו אין זה דורש אל המתים דדורש החולה למתים פי' לגופו דורש לגופו של מת ומדבר ע"י כישוף כמו בבעל אוב אלא שבעל אוב מעלהו מקברו אבל דורש לרוחו אין זה דורש אל המתי' שהרוח אינו נקרא מת ומביא ראיות משם ומביא ג"כ משמואל שאזל לחצר מות לשאול מאביו על עסק מעות יתומין עיי"ש:
מצוה תקטז
מ"ע רי"א
מ"ע לשמוע לנביא אמת כל מה שיצוה שנאמר נביא מקרבך וגו' אליו תשמעון שאפי' אומר לעבור על דברי תורה לפי שעה חוץ מע"ז אפי' באומר לעבור לפי שעה היא נביא שקר ומיתתו בחנק ומבואר ביבמות דף צ' ע"ב דדוקא אם למגדר מלתא רשאין ומחוייבין לשמוע לו והרמב"ם פ"ט מיסודי תורה סתם ואפ"ה יש לדייק כן מלשונו שם דין ג' ובס' החינוך נראה דאפי' אינו אומר לנו ושאין אנו יודעין שהיא למגדר מלתא ואוקי אחזקה כיון דנביא מוחזק הוא נוכל לידע שהוא יודע שצריך לעשות כזה למגדר מילתא ועכ"פ אם נודע או שאמר שאינו למגדר מלתא אפי' באומר בשם ד' לעקור מקצת על שעה אין שומעין לו כן כ' התוס' ביבמות צ' ע"ב ד"ה ולגמר ובסנהדרין פ"ט ע"ב ד"ה אלי' כ' משום דכתיב אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש ולפי"ז קשיא קצת איך סתם למלתא בסנהדרין דף צ' ע"א באומר נביא לעקור מקצת בשאר מצות פטור ועע"ז חייב לפלוג וליתני בדידי' דאם אינו לסייג אין שומעין וא"כ בודאי הוא שקר ועי' בחי' ר"ן שם דיש גירסא דפטור עד דידע עיי"ש ולי נראה דזה הכריח רש"י שם לפרש דאפי' ידעי' בכה"ג שמשקר גילה לן קרא אם אמר אינו חייב מותר:
ב) והנה בתוס' ביבמות דף צ' הנ"ל הקשה מאי פריך שם ולגמר מיני' דשם היי על פי' הדיבור ומנלן דאפי' שלא על פי הדיבור יש לעבור על דברי תורה במקום דהוא מגדר מלתא ותי' בחד תי' כיון דעפ"י הדיבור לא מועיל שם דהרי אמרי' לא בשמים הוא ולפמ"ש בסדר למשנה פ"ו מיסודי תורה דהא דאמרי' לא בשמי' הוא רק אם אימר בשם ד' הלכה שכך צוה ד' לעשות הלכה. ובזה אמרתי ליישב מה דקשה לי סוף מס' ברכות דאמרי' שם במשנה האומר ד' עמך גבור חיל ומפרש דדלמא אין ללמוד מבועז לכך מביא ראי' מן המלאך שג"כ אמר כן ומאי ראי' מן המלאך הלא לא בשמים הוא ולהנ"ל א"ש דלא בשמים היא היינו דבר הלכה אם מצוה וא"כ לכאורה לראי' התוס' אינו דאכתי עמדה הקו' תוס' במקומה מאי פריך ולגמר מיני' דלמא עפ"י הדיבור שאני ואי"ל כתי' התוס' משום דלא בשמי' הוא ז"א דלא בשמים הוא הלכה למעשה לעולם אם מצוה אבל לפי שעה אפשר דרשאי וצ"ע:
ובגוף הדבר כבר הביא שם בערוך לנר ובירושלמי מבואר שהשי"ת צוה כן כתי' ראשון ולתי' שני דהשי"ת אמר לו דיהי' בזה מגדר מלתא א"כ קשה יותר איך פריך ולגמור מיני' דבשלומא התם ידעי' דהיא מגדר מלתא דהשי"ת אמר לו ומנ"ל לפי האמת דאנו מחייביין לשמוע בדבר שהוא מגדר מלתא:
מצוה תקיז
ל"ת ש"ו
מל"ת שלא להתנבאות שקר בשם ד' ונאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתי, ואפי' צוה לחבירו שנאמר הנביא אשר יזיד לדבר, ואזהרתו עי' מ"ש בשם סמ"ג ועי' פרשת דרכים מה שהקשה על הרמב"ן, ובס' מצות השם הביא ג"כ דאפשר לומר האזהרה ילפי' מקרא לא תשא שם ד' אלוקיך לשוא וע"ז לכאורה קשה דא"כ מנלן לילף בשביעית לא ינקה ד' ד' הוא דלא ינקה אבל ב"ד שלמטה מלקין אותו הא אצטרך לאזהרה נבואת שקר ומיתתו בחנק ולא ענש אלא א"כ הזהיר וכ' הסמ"ג דאזהרה מלא תכחשו ולא תשקרו וק"ו בהקב"ה וגם ק"ו סגי כיון דהעונש מפורש מזהירין אפי' מק"ו. והפ"ד הקשה על הסמ"ג דבלאו זה מסכים להרמב"ם ובהלאו שלאח"ז שלא להתנבאות בשם ע"ז אין הסמ"ג מונה משום דאזהרתו משום שם אלוקים אחרים לא תזכירו וזה כבר מנה ומ"ש להתנבאות בשקר שג"כ כבר נמנה לא תשקרו ובפרט שהסמ"ג מונה גם מכה ומקלל אביו לל"ת בפ"א אע"ג שכבר נכלל באחרים וגם לאו שלא בא משם מ"מ כיון דיש בו עונש מיתה ואזהר רחמנא אפי' אם רוצה לקבל ענשו אפ"ה היא מוזהר שלא לעשותו עי' בחינוך מצוה ס"ט שביאר כן ולכך נמנה ללאו בפ"ע וא"כ בהתנבאות בע"ז נמי ר"ל לדידי' הגופים מחלקים ששם הוא גוף אחר משא"כ בהתנבאות בע"ז שזו אותו גוף בעצמו, והרמב"ם אינו מחלק בזה והרמב"ן אע"ג שמכה ומקלל אבל סובר דאיני נמנה בפ"ע לאו זה דמנבא בשקר או בשם ע"ז דהתם לגמרי חד ענינא משא"כ נבואה עם הזכרה או נבואת שקר עם לא תשקרו ענין אחר לגמרי, והסמ"ג סובר נבואה שקר הוא ענין אחר מלא תשקרו אבל לנבאות בשם ע"ז הוא ענין אחד וגוף אחד עם לא תזכירו ועי' מ"ש עוד לתרץ לעיל בסי' פ"ו:
מצוה תקיח
ל"ת ש"ז
מל"ת שלא להתנבאות בשם ע"ז שנאמר ואשר ידבר בשם אלוקים אחרים וגו' ומיתתו בחנק ואזהרה שלו כבר אמרנו משם אלוקים אחרים לא תזכירו, עי' בל"ת שלפ"ז. אמנם כולל לאו זה בין במתנבא בשם ד' לעבוד ע"ז או בשם ע"ז לעבדה ובכה"ג הוא ענין מסית ומדיח ואנן קיי"ל כרבנן בסנהדרין פ"ט דמדיח נביא חייב סק לה ואיך קאמר הרמב"ם דגם בכה"ג יש חנק ותי' הלח"מ בפ"ה מע"ז ולפי מה שבארתי אני לעיל פ"ז ומצוה תנ"ח הוא קצת בענין אחר דודאי אם הוא דרך הסתה בסתר ובפיתויים או שהוא בפרהסי' והדיח רוב העיר ענשו בסקילה כמו מסית או מדיח אבל אם דורש ואומר כן לעם ולא הדיח רוב העיר אז אינו בכלל מדיח אלא בכלל נביא שקר והוא בחנק, אלא שהר"ן בחי' הקשה עוד עליו מסנהדרין צ' דלפי המבואר שם משמע דנביא שהריח אפי' הדיח רק בעשה דנתצתם את מזבחותם חייב סקילה לרבנן וא"כ אין דינו כמסית או כמדיח הדיוט. ולענ"ד דלהרמב"ם קשה לי' סוגי' דסנהדרין ס"א דפריך על מתני' דהמסית זה הדיוט דמתני' ר"ש וקשה הא גם לרבנן בגוונא דמתני' דנקט ענין הסתה דוקא בע"ז ממש והיינו במסית הדיוט אבל אם המסית נביא אפי' בניתוץ מזבחות חייב ולעולם כרבנן. וגם לפי' תי' רבינא ורב פפא שם א' ס"ל כפרש"י קשיא על ר"פ ועכ"ח דס"ל דאי אפשר שיהי' לר"ח חמור נביא משאר מסית כגון דילפי' מיני' די לבא מן הדין להיות כנדון ואע"ג דלקמן צ' אפי' בעוקר מקצת מע"ז היינו דוגמת ברייתא דאמר עבדיהו היום ולא למחר וזה נראה דגם מסית ומדיח חייב דזה הוי כמו כולי דבקרא כתיב לא יהי' לך וגי' על פני ופי' רש"י כ"ז שאני חי וכל רגע, וכיון דמסוגי' דסנהדרין ס"א מוכח דדינו כהדיוט פסק כוותי' דהנה בספרי שלפנינו איתא זה בלשון פלוגתא דאמר שם דבר אחר מן הדרך זו מ"ע וכו' נראה דפליגי בי' והש"ס מקשה מהאי ברייתא דמהאי ברייתא נשמע לחברתה דבזה לא פליגי אבל לדינא שפיר איכ"ל כיון דסתם לן בש"ס סנהדרין ס"א דמסית הדיוט ונביא שווין קיי"ל כוותי':
מצוה תקיט
ל"ת ש"ח
מל"ת שלא לירא ולפחד מלהרוג נביא שקר שנאמר בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו. והנה הלא תגור פי' רש"י לא תגור ללמוד עליו חובה ובשם סמ"ק הביא ולא נפחד מדברי הנביא שקר וזה נוהג גם בזה"ז שלא נירא מן המסיתים. ולענ"ד רש"י לא רצה לפרש כן דהרי כבר נאמר לעיל במצוה תט"ז בל"ת שלא ירא הדיין מהבעל דין אעפ"י שהבעל דין הוא בעל זרוע לא ירא ממנו וא"כ קשה למה כתב כאן עוד הלאו דלא תגור. ולכך פי' רש"י דודאי אם יודע הדין שהוא חייב בודאי ידענו מלעיל שלא יפחד, אלא אם עדיין לא ידענו אם הוא חייב או לא אעפי"כ אל תירא מללמד עליו חובה: