אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת ראה

פרשת ואתחנן

מצוה תלז

מ"ע קפ"ו

מ"ע לאבד ע"ז ומשמשיה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות וכו' כי אם כה תעשו להם את מזבחותם תתוצון וכו'. ובכלל זה ע"ז ותשמושיה ותקרוביה והנה הרמב"ם בפ"ח מע"ז כ' דאיבד ע"ז הוי שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים והכ"מ הקשה למה פסק הרמב"ם כר' יוסי הלא יחיד הוא לגבי חכמים ותי' הכ"מ כיון דאנן קי"ל זה וזה גורם מותר וגם ר' יוסי הכי ס"ל וע"כ ס"ל כן. ולי קשה טובא על הכ"מ דהרי הרמב"ם פ"ה מהלכות נדרים פסק באומר קונם פירות וכו' יעיי"ש דהוי ספק והראב"ד השיג דהם ודאי ולא ספק והקשה הראב"ד על עצמו ג"כ מ"ש מאגוז של ערלה דמותר ותי' הכ"מ משום דנדרים הוי דבר שיל"מ והוי אסור אפי' במשהו וה"ה זה וזה גורם נמי אסור וא"כ כאן הלא מה"ת הוי אתי במשהו כמש"כ התוס' בע"ז שם ד"ה שוחק וזורה לרוח וא"כ האיך כ' הכ"מ דמשום זה מותר משום דזה וזה גורם מותר והאיך אפשר לומר כך וצע"ג ובאמת לדידי בלא"ה קשה מאי איסור יש אם נעשה זבל הלא המזבל אין צריך לחוש שמא הוא מע"ז כי מרובא דעלמא לא הוי הזבל מע"ז וא"כ אמרי' דאזלי' בתר רובא ואי אמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה לפי דעת ספר הכריתות המובא בפרמ"ג סי' ק"י ביו"ד דכתב להקשות דיהי' אסור לאדם לחרוש משום חשש נחל איתן וס"ל אפי' אינו ניכר לדידי' ולשום אדם וה"נ אפשר דאדם אחד יודע אבל לשאר השיטות דבעינן שיהי' דווקא ניכר וידוע האיסור וא"כ אמאי יהי' אסור לזבל בו דמאי דאמרי' גבי' אין מבטלי' איסור לכתחילה זה הוי דווקא גבי יבש ביבש אבל גבי זבל אפשר לומר דהוי דינו כלח בלח ממילא הדרא קושי' לדוכתי' אמאי יהי' אסור ואת"ל דבאמת רק מדרבנן הוא אסור הא בע"ז דף מ"ג הביא ר' יוסי ראי' מקרא מן ויזר על פני מים משמע דלרבנן הוי איסור דאורייתא מיהו בלא"ה קשה שם דהרי לר"ל דס"ל בע"ז מ"א דע"ז שנשתברה מעליה היא מותר ופריך מהא דשוחק ומשני גזירה שמא ישראל יגבה אותו ויקנה ואח"כ יבטלה וע"ז של ישראל אין לה ביטול וא"כ הוי אסור רק מדרבנן וא"כ האיך הביאו שם ראיות מקרא:

ואפשר לומר לפי הטו"ז שהבאתי כמה פעמים דדבר שהוא מפורש להיתר א"א לחכמים לאסור וא"כ אפי' הוי רק איסור דרבנן ואפ"ה פריך כיון דהוא מפורש בקרא א"א לחכמי' לאסור א"כ מיושב הרמב"ם הנ"ל דס"ל ג"כ דהוא רק איסור דרבנן משום מבטלין איסור לכתחילה וכיון דהוי ספיקא אם נעשה זבל הוי ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן אמרי' להקל וא"ש:

והנה הרמב"ם הנ"ל דכ' או שורף ומטיל לים והקשה הכ"מ מנ"ל דשורף ממנ"פ אי ס"ל כרבה בפסחים א"כ בעי שחיקה ואי כר' יוסף שם פסחים דף כ"ח לא לבעי רק מטיל לים ולענ"ד גם הרמב"ם פוסק לחומרא דבעינן גם לים שחיקה דאין הים המלח ממיס ע"ז ולכך הרמב"ם בחכמתו ידע דאם נשרף אפי' מתכת הוא קל להמיס כמו שכתבו המפרשים ושרף אותו משה וממילא מועיל הים המלח לאחר שריפה להמיס אותה ולכך כתיב הרמב"ם שורף והה"ד דשוחק ומטיל לים מהני בפשיטות ולא צריך למיתני. והרמב"ם פ"ז מע"ז כתב השורף ע"ז הגחלה אסורה והשלהבת מותרת ועיי' בשיטה מקובצת בשמעתין שהקשה מהש"ס דפסחים כ"ו ע"ב דאמרי' בשלה ע"ג גחלי' ד"ה שרי' וכו' עיי"ש ודבריו תמוה מאוד דהתם בכלאי כרם וערלה דהם מהנשרפין וגחלן ועפרן שרי' אבל בע"ז תנן דאפי' אפרן אסור וצ"ע ועיי' בש"ך וטו"ז בי"ד סי' קמ"ב שהשיגו גם על הב"ח שם שרצה לומר דאיסור גחלת הוא לכתחילה ואפשר דהש"מ כיוון לדברי התוס' בפסחים כ"ז ע"ב ד"ה חוץ מעצי אשירה ומטעם ע"ז שנשתברה:

ובמ"ש השיטה מקובצת עוד לכך אין לברך על שלהבת של ע"ז במוצאי שבת מטעם דמאיס אע"ג דבגמרא אינו מבואר רק דהגחלת מאוס וליכא למיחש דיבוא ליהנות ממנה אבל שלהבת דהיינו בדלק נר אחר מן הגחלת איכ"ל דלא מאוס והרב בעל קרבן עדה בירושלמי תמה על הרא"ש דתיפוק לי' מטעם מאוס ולק"מ לענ"ד דשלהבת לא מצינו דמאוס אלא הש"מ הנ"ל סובר כן בלי ראי' מהגמרא ולדברי הש"מ מיושב קושי' הטו"ז באו"ח סי' רצ"ה סק"ו על הה"מ עי"ש ואדרבה מוכח בשמעתין כוותי':

מצוה תלח

ל"ת רנ"ב

מל"ת שלא לאבד שום דבר קדוש ולא למחוק שום שם משמות קדושים שנאמר לא תעשה כן לה' אלקיכם. אפי' שם שלא נקדש אלא כתבו סתמא יש בו איסור מחיקה אפי' נכתב שלא לשמה ג"כ הקשה המנחת חינוך דמנ"ל דרשאין למחוק ואפשר דכפל הלשון מה' אלקיכם משמע דקאי על השם שנכתב לשמה שהוא אלקינו ומהקרא זה ג"כ ילפי' דאסור לחוץ אבן המזבח ומכל דבר קודש והשורף עצי הקדש ג"כ עובר על לאו הזה דברישא דקרא כתיב ונתצתם את מזבחותם וע"ז נאמר לא תעשה כן וכו' אבל הגרמא אמרו בשבת דף ק"כ ע"ב דלא תעשו דווקא עשי' אסור אבל גרמא מה"ת שרי:

במוחק או נותץ ע"מ לתקן פליגי בזה הפוסקים. וכדי לבאר דין זה הב"י ביו"ד סי' רע"ו הביא בשם ר"י אסכנדרני ספק בזה אי רשאין למחוק השם לצורך תיקונו ורצה להביא ראי' מאבני מזבח שהקיצו אנשי יון שביה תרמונא נתצו וגנזו מוכח לצורך תיקון מותר לנתוץ ואדמ"ו הגאון זצ"ל בחתם סופר חיו"ד סי' רע"ז תמה עליו הא מסיק בע"ז דף נ"ב דבאו בה פריצים וחללוה ושם בסי' רס"ח דחה הרב הגאון השואל שם דכוונת ראיות הר"י אסכנדרני מסק"ד דש"ס ואדמ"ו שם דחה זה ולענ"ד קושי' אדמ"ו זצ"ל בנוים על אדני פז דהרי הר"י האסכנדרני דחה הראי' מהש"ס הנ"ל דמזבח שאני דאי אפשר בענין אחר וכבר תמה אדמ"ו זצ"ל שם וכי אי אפשר בענין אחר מאי הוי הא איסור נתיצה הוא איסור ולאו דאורייתא. ותי' שם משום דעשה דבנין המקדש דוחה לל"ת ולפי"ז לסק"ד בע"ז דף נ"ב דהאיסור של אבני מזבח הי' רק משום קנס ומאוס לגבו' ומבואר ומוכח שם ועיי' ברש"י ותוס' דאינו אלא איסור דרבנן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא שקנסו א"כ קשיא איך משום איסור דרבנן דחי לאו דאורייתא ועכ"ח ממסקנא הוי ראיות הר"י אסכנדרני וא"כ שפיר קשיא עליו ממנ"פ והא דבאמת לא מייתי ראי' מסק"ד ושם לא שייך דחיותו:

ונראה דהנה לר' ישמעאל שהביא רש"י בחומש פ' ראה על פסוק דלא תעשה כן לה' ובספרי הביא זה בשם ר"ג אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבח בוודאי מוכח דס"ל דנתיצה לצורך תיקון שרי' וכמו שהוכיח האלי' רבה באו"ח סי' קנ"ב על פי פירוש הרא"ם בפ' ראה אמנם לת"ק דס"ל דקאי על הנתיצה וגם על מחיקה הוא דמספקא לן דלמא כמו שבמחיקה לצורך אסור ה"כ בנתיצה ובזה מיושב קושי' האלי' רבה הנ"ל על הטו"ז דאנן קיי"ל כת"ק דרי ישמעאל וכמ"ש הרא"ם ולדידי' שפיר איכ"ל דנתיצה אפי' לצורך תיקון אסור ולדידי' אוסר הטו"ז ומחלק דאפי' נתיצה לצורך בנין מותר דהאי לאו נתיצה מקרי אלא בנין אבל לצורך תיקון איכ"ל לת"ק אסור וא"ש דברי הטו"ז וממילא אין להביא ראי' מסק"ד דע"ז דדלמא בסק"ד הוי ס"ל כר' ישמעאל ור"ג דספרי הנ"ל:

ובזה מובן שממילא נדחה ג"כ הראי' שהובא במכתבי שימר ציון מכתב ר"ט ור"י מהרב מו"ה בער אפנהיימער אבדק"ק אייבענשיטץ מפ"ק דב"ב דף ד' דבבא בן בוטא נתן עצה להורדס לנתוץ בהמ"ק ולבנותי דממי נייתי ראי' מהורדס פשיטא שאין ראי' דאפי' ממלכות ישר' אמרו בירושלמי פ"ח דכלאים דאין מביאין ראי' מן המלכות ואי מבבא בן בוטא מאי ראי' דילמא בבא בן בוטא כר' ישמעאל ור"ג דספרי ס"ל דהלאו לא קאי כלל על נתיצת הדברי' קדושי' ומאי אולמא דבבא בן בוטא מר' ישמעאל ור"ג אבל לדידן דקיי"ל דהלאו קאי על נתיצה דלמא אפי' נתיצה לצורך תיקון נמי איסור ואין ראי' ברורה ע"ז מ"מ מבואר מדברי הרמב"ם בפ"ו מיסודי התורה ובפ"א מבית הבחירה דין י"ז דדוקא נתיצה דרך השחתה אסור וכ"כ הסמ"ג והחינוך בפ' ראה וכ"כ המרדכי בפ' בני העיר אלא דהמרדכי כ' להתיר דווקא נתיצה לצורך בנין דזה חשוב בנין וזה חשוב מנתיצה לצורך תיקון אחר וכמ"ש הטו"ז בסי' קנ"א הנ"ל וגם בזה יש לדחות הראי' מבבא בן בוטא פ"ק דב"ב דף ד' דשם הוי נתיצה לצורך בנין יפה ממנו אבל בנתיצה אבני מזבח לא הי' הנתיצה לצורך בנין יפה ממנו אלא נתיצה לצורך תיקון למאס ע"ז והרא"ם בס' יראים בעמוד היראה אות ט' ג"כ כתב דווקא נתיצה דרך השחתה אסור והראי' נראה נכון כמ"ש מרן הגאון זצ"ל בחתם סופר סי' רס"ד מדאיצטרך גבי מעיל לא יקרע עכ"ח לצורך תיקון אין איסור משום לא תעשון ואיצטרך לאו במעיל ובשומר ציון הנ"ל השיג על מרן זצ"ל בזה ואמר דאין איסור בבגדים וביריעות לקרוע ובמ"כ אישתמיט מני' דברי הרמב"ם בפ"ט מכלי מקדש דין ג' שכ' בכל בגדי כהונה אסור לקרוע דרך השחתה וכ' הכ"מ דנלמוד מהא דניתץ ממזבח ועכ"ח הפירש דלא תעשון כן לה' אלקיך כל דבר שקדוש ועומד לה' אלקיך אסור להשחית ולאבד וכ"כ הרא"ם בס' יראים הנ"ל ראי' מש"ס סוף מ"ק דס"ת שנשרף קורע ב' על הכתב ועל הגוויל מוכח דגם הגוויל אסור להשחית ולאבד וגם אין חילוק בין קריעה או שאר איבוד כל שהוא משחית ומאבד אסור אבל לצורך מותר מיהו מבואר דהאי צורך בעי' שיהי' דווקא לצורך תיקון אותו דבר קודש בעצמו או לתיקון שאר דבר קודש כמוהו אבל לצורך חול או אפי' לצורך שאר דבר מצוה שאינו קדוש כמוהו לא מקרי לצורך תיקון וכיון שהוא משחית דבר קודש לצורך חול מקרי משחית דבר קודש ועובר בלאו דלא תעשון כן דהרי בפסחים מ"ה ע"א אמרו בשורף עצי הקדש לצורך בישולו עובר משום לא תעשון כיון דלצורך עצמו עביד כן לימדתי מדברי הפרמ"ג באו"ח סי' קנ"א בטו"ז:

ומדברי הרמב"ם בפ"ט מכלי מקדש יש ג"כ השגה לדברי המהר"ם פאדווא שהובא במג"א סי' קנ"ב דרצה לומר דאין איסור נתיצה אלא במחובר ופרמ"ג שם תמה עליו הרי בפסחים מ"ח אמרו בשורף עצי הקדש עובר משום לא תעשון ולענ"ד הפי' במהר"ם פאדווא הוא דווקא בהשחתה גדולה כגון לתלוש ולנתוץ במחובר אבל נתיצה בתלש אין כאן הריסה גדולה כ"כ והריסה קטנה כזאת איכ"ל דאינו בכלל איסור משא"כ התם בשורף הוי הריסה והשחתה גדולה וא"כ אין סתירה לדבריו מפסחים הנ"ל אבל מ"מ דבריו הם נגד דברי הרמב"ם הנ"ל ולכאורה קשה לי לפי דברי הרמב"ם הנ"ל דקורע בגדי כהונה עובר משום לא תעשון וא"כ עכ"ח דלא תעשון כן לה' אלקיך הכוונה כל דבר המקודש ועומד לשם אסור להשחיתו א"כ ספרי קודש דהם מוקדשים לה' בקדושת גופם מסתבר שהם בפשיטות בכלל לה' אלקיך וא"כ יהי' אסור לאבד ספרי קודש מה"ת ולמה כתב בפ"ו מיסודי התורה דין ה' ושם דין ח' דאין איסור לאבדם אלא מדברי סופרים וראיתי במנין המצות להרמב"ם ל"ת ס"ה כ' דהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת ה' וספרי הנבואה עיי"ש וגם בס' החינוך מצוה תל"ז כתב בתחלה שלא נאבד הדברים ששם הקב"ה נקרא עליהם כגון בית המקדש וספרי הקודש ולבסוף כתב שמה שאמרנו שכל כתבי הקודש בכלל הזה הוא מדברי סופרים עיי"ש והדבר תמו' למה יגרע שם ספרי קודש משאר דברים קדושים המיוחדים לשמו כמעיל ובגדי כהונה ואין לומר מדאיצטרך לאו למחיקת השם מכלל דספרי קודש מותר זה אינו דאיכ"ל לאו למחיקת השם אפי' בנכתב שלא במקומו וכמ"ש בס' יראים הנ"ל וכ"ש לפי מה דמשמע דיש חילוק בין מחיקת השם לאיבוד שאר דברים קדושים לענין לצורך תיקון וצע"ג לענ"ד:

מצוה תלט

מ"ע קפ"ז

מ"ע להביא כל קרבנות חובה ונדבה לבית המקדש ברגל ראשון שפגע בו שנאמר ובאתם שמה והבאתם שמה עולותיכם וכו' ונדריכם ונדבותיכם. והרמב"ם במ"ע סי' פ"ג כתב שיביא ברגל ראשון כל זה שמחויב מחוקי ה' אפי' דמים וערכין ומל"מ בפי"ד מעעשה"ק כתב שלא ידע מנ"ל שהמ"ע היא גם על דברים שאינם קרבין עי"ש והמעיי"ח כתב ראי' מהש"ס פ"ק דר"ה כהרמב"ם. והספר מצות השם כתב דמצוה זה נוהג בזכרים ובנקיבות ובגליון מצות השם כתבתי ויש מקים לדון דהוי מ"ע שהזמ"ג וברמב"ם פי"ד אינו מבואר רק ב"ת איכא בנשים וכן בחינוך לא ביאר ואם הדין כן הי' מיושב קושית הח"צ סי' י"ב ברש"י ביצה י"ט ע"ב דמשכחת בנשים אמנם מסתבר כמחבר הואיל ובביאה תלי' כשם שמחוייבת בביאה מחוייבת בהבאה ומה שיש לפקפק ע"ז דאינו דומה לשאר מ"ע שהז"ג דהכא אין החיוב בא מכח הזמן שהרי הוא מחויב ועומד מכח נדרו ומשום הכי באמת לא כתבתי בלשון ברור אלא בדרך האפשר שכן יש לדייק מלשון הרמב"ם פי"ד ממע"ק דמשמע כן דכתב דאשה עובר בב"ת ולא כתב דגם העשה עוברת וכן בש"ס בר"ה דף וי"ו קמבעי' לי' רק לענין ב"ת ולא לענין עשה ומסברא הוי אמינא דהיא מ"ע שהז"ג דנהי דמצד הנדר הוא מחויב להביא ולקיים נדרו מ"מ אינו מחוייב לעשות מיד אלא יש לו רשות לעשות אימתי שירצה רק מצד זריזין מקדימין אבל מצד עצמו הוא רשות אם לא נאמר מ"ע דבאתה שמה ול"ת דבל תאחר וא"כ הזמן של הרגל היא המחייבת להביא קרבנו עתה וכיון דאמרי' דמ"ע שהז"ג נשים פטורות א"כ אין הזמן מחייבת אותם להביא דווקא עתה ברגל ונהי דהחיוב נשאר עליהם לקיים מוצא שפתיהם אבל אינו מחויבת לקיים עתה אלא בג' רגלים ומאי ענין ב' מצות אלו אהדדי דנימא הואיל ונתחייבה במצות מוצא שפתיך נתחייבה ג"כ במצות ובאתה שמה מה שהזמן מחייב ע"כ אמרתי וכך אני אומר עתה שאינו מוכרח אם אשה מחוייבת במ"ע זו:

ולכאורה יש להביא ראי' דכל כי האי גוונא לא מקרי זמן גרמא ממאי דקשיא לי אמאי אמרי' למ"ד טבילה בזמנה מצוה דנשים חייבות לטבול דווקא בזמנה כדאיתא בנדה למ"ד ע"א וביומא דף ח' ע"א בד"ה טבילה בזמנה וכו' יליף לה מקרא וחטאו ביום השביעי ותוס' בקדושין כ"ט ע"א ד"ה אותו וכו' כתב דמילה הואיל והיא בשמיני להוי מ"ע שהז"ג ואע"ג שתי' הואיל וגם אח"כ המצוה לא הוי ז"ג מיהו שם אינו מבואר רק דמצות מילה מקרי שאין הז"ג אבל מצוה למול בשמיני עדיין יש לומר זה גורם הזמן ונשים פטורות ממנה וא"כ טבילה בזמנה דדווקא בזמן החיוב לטבול אבל אח"כ אין חיוב כלל לטבול אם רוצה לעמוד בטומאה יעיי' בלשון הב"י ביו"ד סי' קצ"ז וא"כ יהי' הזמן מחייב הטבילה ויהי' נקרא זמן גרמא ויהי' נשים פטורות ומ"ע שהז"ג אפי' מדרבנן פטור כדאיתא בברכות דף כ"ף אלא משמע כיון דאין הזמן גורם עיקר הדבר והחיוב רק הקביעות הזמן ולחייב לעשות באותו זמן לא חשוב מ"ע שהז"ג מיהו יש לחלק בין הנך ובטבילה קשה טפי דלאחר זמנה הדבר רשות אם רוצית לעמוד בטומאה אין חיוב כלל לטבול ועכ"פ לא מצאתי דין זה מבורר. ולכך כתבתי שם בספק דיש לדון לכאן ולכאן. והנה גוף הל"ת של בית בנשים דפסק הרמב"ם דעוברת עיי' בלח"מ שם ויש ליישב דכבר הקשו התוס' בקדושין ל"ה ע"א ד"ה משום דלאביי עמדה הקושי' לר"י דסובר ב"כ מלמדין יליף ונראה דטעמי' דאביי דסובר דאשה בעלה משמחה קשה הא כתיב ושמחת אתה וביתך כפי' רש"י בחגיגה דף וי"ו ע"א, [מיהו עיי' בתוס' פסחים ק"ט ע"א]. ונראה דאביי סובר כיון דבכ"מ מ"ע שהז"ג פטור אמרי' טעמי' דקרא בשמחה אין החיוב מצדה אלא מצדו שלא יהי' שרוי' בלא אשה דהשרוי' בלא אשה שרוי' בלא שמחה ולכך מצד שמחתו היא מחוייבת לעלות וכ"ז למאן דדריש טעמי' דקרא אבל לר"י דלא דריש טעמי' דקרא בב"מ קט"ו לכך לדידי' גם אביי מודה דהקרא כפשטי' דאשה מחוייבת בשמחה ולכך גם הרמב"ם דפסק בפ"ג ממלוה ולוה כר"י ועיי' בלח"מ שם ולכך פוסק דאשה חייבת בשמחה ועוברת בב"ת וא"ש דברי הרמב"ם כנלע"ד:

ויש עוד לאו בפרשה זו לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה ולא מנו מוני המצות משום דאמרי' בפרק בתרא דזבחים דבא לאסור היתר הבמות שלא יקריבו חובות וזה אינו נוהג דירושלים אין אחרי' היתר. אמנם להרמב"ן בחומש הלאו שלא לאכול חוץ למחיצת ישראל עיי"ש ולדידי' כתב המעיי"ח הא דלא מנו משום דזה כבר נמנו בלאו דלא תוכל לאכול לקמן וכו' ומ"ש הרמב"ן דבמדבר נאמר חוץ למחנה ישראל כ' המעיי"ח היינו בשעת סילוק המסעות דהא בזבחים אמרי' במדבר אינו נאכל אלא במחנה:

מצוה תמ

ומצוה תמא

ל"ת רנ"ג

מ"ע קפ"ח

מל"ת שלא להעלות דבר מקרבנות חוץ לעזרה שנאמר רק השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה:

ומ"ע להקריב כל הקרבנות בבית המקדש שנאמר במקום אשר יבחר ה' שם תעלה עולותיך:

הנה מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל חלק יו"ד סי' שי"ח הקשה וז"ל ונוראות נפלאתי על הרמב"ם בס' המצות ל"ת סי' נו"ן שכתב וצריך שתדעהו מי שהקריב קדשים בזה"ז חוץ לעזרה חייב כרת ובביאור אמרו דהמעלה בחוץ בזה"ז ר"י אמר חייב וכן הלכה כי הוא ראוי ליקרב והשורש האמיתי אצלנו מקריבין אעפ"י שאין בית עכ"ל ושוב בסי' צ"ז כתב וכל מי שיטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהי' בזמן שבהמ"ק קיים דחזי לקרבן וכו' יעי"ש. ונראה לענ"ד ליישב דהנה בע"ז דף י"ג ע"ב אמר רבא מטיל מום בבכור בזה"ז הוי כמטיל מום בבעל מום ולפי פי' הרא"ש אינו אסור אלא מדרבנן ומרן הגאון זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' ש"ו הקשה דאיך החליט דבזה"ז גרע דלא לגופי' ולא לדמי חזי בין בבכור בין בשאר קדשים הא בערובין מ"ג חיישי' באומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא חיישי' שמא אם היום בקולו תשמעו ועוד הא קי"יל מקריבין אעפ"י שאין בית ונהי דבכור או מעשר לא מתאכל מ"מ אם ישתדלו אצל המלכות לבנות מזבח הי' אפשר לכל הפחות להקריב קרבנות ציבור דדוחה טומאה עיי"ש מה שכתב בזה:

ולענ"ד הא אמרי' בזבחים נ"ט ע"א ובתוס' שם בד"ה עד שלא נבנה וגו' דלמ"ד בעל חיים נדחים ואפי' דיחוי מעיקרא הוי דיחוי היכא דאינו בידו וא"כ אפי' בן דוד בא מ"מ הוי נדחה וכן אם תולה ברשות המלכות כיון דזה אינו בידו ומחוסר מעשה א"כ הוי דיחוי ורבא בזבחים דף ע"ג שאמר שם השתא דאמר רבנן לא לקריב אפי' יקריבו פסול משום דב"ח נדחין ולכן רבא לשיטתי' שפיר קאמר בע"ז י"ג דהמטיל מום בבכור בזה"ז אינו אלא כמטיל בבעל מום וגרע מיני' אבל הרמב"ם לשיטתי' דס"ל דב"ח אינם נדחים ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי א"כ שפיר יש לחוש מהרה יבנה בהמ"ק ויהי' ראוי ולכך פסק הרמב"ם דלא כרבא אלא דאסור ואינו לוקה. ועפי"ז נראה לי ליישב עוד הא דפסק בפי"ט דמעשה קרבנות דהמקריב בזה"ז בחוץ חייב ולענין בכור בפ"א מאימורי מזבח פסק דמטיל מום בזה"ז פטור ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש הפלתי בסיף סי' ק"י דב' עיתים יש לביאת משיח בעתו ואחישנה ואי אמרי' דנזיר ביום שראוי לבן דוד לבוא הוא בכל עת אפי' בשבת למ"ד אין תחומין למעלה מיו"ד דהרי בקץ אחישנה היינו היום אם בקולו תשמעו א"צ שיקדם ביאת אלי' וראוי לבוא בכל עת ואני ביארתי בקונטרס לסוגי' דיש תחומין למעלה מיו"ד באריכות ושם בארתי דקץ של עתו הוא ספק קבוע דהרי מיועד עת אחת שיבוא והוי ספק קבוע עיי"ש:

והנה לענין שחוטי חוץ ילפי' מאל פתח אוהל מועד לא הביאו דבעינן שיהי' ראוי לפתח אוהל מועד כיון דחז"ל אמרו דבעי' ראוי וכבר כתבתי בשם הפלתי דביאת בן דוד ראוי לבוא בכל יום ע"י קץ אחישנה ומקרי ראוי לפתח אוהל מועד ולכך חייבין עליו ולדעת הראב"ד הנ"ל אע"ג דס"ל דלא קדשה השתא מ"מ אי בן דוד בא לדידן דב"ח אינם נדחים הוא בר הקרבה ר"ל ראוי לפתח אוהל מועד דמיד שב"ד בא יתקדשו המקומות ממילא ודוקא ר"י לשיטתי' דס"ל בעלי חיים נדחין הוכרחו לומר טעמו משום דס"ל קדשה לעתיד לבוא וגם עתה יכול להקריב אבל לדידן חייב אפי' למ"ד לא קדשה השתא מ"מ ראוי לפתח אוהל מועד אם ישראל יחזרו בתשובה ויהי' היום אם בקולו תשמעו אבל לענין בכור וקדשים לענין הטלת מום לא סגי אם הי' ראוי אלא בעי' שיהי' אפשרות להיות בר הקרבה בפועל וזה הוי ספק אם בן דוד בא כך זמן שיהי' זה הקרבן ראוי להקרבה שלא יהי' זקן או חולה ובעל מום ומיושב שפיר הרמב"ם הנ"ל. וגוף הדבר דבשחיטת חוץ תלי' בראוי משא"כ בבכור נראה כיון דפשטות הקרא דאל פתח אוהל מועד מיירי בבשר תאוה שבאמת אינו יכול להקריב במשכן אפ"ה אסרה לן התורה בשר תאוה משום דאפשר להקדיש וע"כ תלי' כאן בראוי משא"כ בבכור דלא שייך כך ע"כ לא תלי' בראוי ודוק:

מצוה תמב

מ"ע קפ"ט

מ"ע לפדות קדשים שנפל בהם מום שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, ועיין במ"ל רפ"א מהלכות איסורי מזבח. ובדין פדיון קדשים אי בעינן העמוה"ע. ועיי' בזה בתוס' בכורות דף כ"ה ד"ה התולש וכו' שחקרו האיך אפשר להיות לשופר של עולה פדיון הא לא שייך העמדה והערכה ובתוס' ריש ראשית הגז ד"ה והא בעי העמדה והערכה כתבו עוד דבעי' דוקא העמדה והערכה קודם פדיון ממש אבל אם הי' קודם גיזה לא מהני יעיי"ש:

והנה הרמב"ם פסק דאיצטרך צאנך בהקדש וז"ל בפ"י מהלכות ביכורים הלכה ב' כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהי' חייב לפדות וליתן לכהן או הקדיש בהמה חוץ מגיזותיה יכול יהי' חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנו. וכבר הקשה הר"י קורקוס והובא בכ"מ שם על הרמב"ם א' על מש"כ בבדק הבית בעבר וגזז הא הרמב"ם ס"ל דבעי העמדה והערכה. ונלע"ד ליישב הרמב"ם, על פי מה שהקשה המהרש"א על מה שכ' התוס' ד"ה והא בעי העמדה והערכה דהקשה התוס' ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת וכו' והקשה המהרש"א דלמא הי' באמת העמדה והערכה בשעת הפדי' ותי' דהוי כאבר מבהמה דלית בה פדי' ולכאורה קשה לי בסנהדרין דף ט"ו אמרי' המקדיש עבדו אין מועלין בשיער ובשיער העומד ליגזז קא מיפלגו וסובר ת"ק דעומד ליגזז כגזוז דמי ואמרי' שם דאפי' לר"מ בשבועות דף מ"ב גבי ענבים עומדים לבצור כבצור דמי איכ"ל בשיער מודי דדוקא בענבים דכחשי אם מניחין עוד ס"ל כבציר וכן פסק הרמב"ם שם פ"ה מה' מעילה הלכה יו"ד, ולענ"ד גם בצמר אם מניחין על הבהמה יותר מדאי כחשי הבהמה ועכ"פ קשה מאי פריך דלמא מיירי בהקדש בהמה דעומדת ליגזז וכר"מ דעומדת ליגזז כגזוז והוי כהקדיש כשהם כבר גזוזים והי' ג"כ כבר העמדה והערכה או בכה"ג בגזיזים לא בעי העמוה"ע ושפיר יכול לפדות והו"א לחייב בראשית הגז ואיצטרך קרא דצאנך דפטור מרה"ג וצ"ל דהש"ס רצה לאוקמי הסוגי' ככ"ע ואפי' למאן דס"ל העומד ליגזוז לאו כגזוז דמי אבל לדינא דפסק הרמב"ם היכא דעומד ליגזז ואם לא גזז איתכחש אמרי' עומד ליגזז כגזוז ושפיר פסק הרמב"ם במקדיש לבה"ב בעבר וגזזה איצטרך קרא אע"ג דס"ל דבעי' העמדה והערכה מ"מ משכחת לה בעומדים ליגזוז ולא משבחין כדלעיל ודוק:

והנה ריש פ' הזרוע כתבו דאם קדם מומו קבוע להקדישו אז לאחר פדיון יצא לחולין לגמרי והולדות וחלבן וגיזה מותרין לגמרי אבל אם קדם הקדישן למומו אז לאחר הפדין אסור בגיזה ועבודה והולדות ג"כ לא יצאו לחולין יעיי"ש:

מצוה תמג

ומצוה תמד

ומצוה תמה

ל"ת רנ"ד רנ"ה רנ"ו

מל"ת שלא לאכול מעשר שני של תבואה בלא פדיון חוץ לירושלים:

ומל"ת שלא לשתות יין של מעשר שני בלא פדיון חוץ לירושלים:

ומל"ת שלא לאכול מעשר שמן של מעשר שני בלא פדיון חוץ לירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהריך. ודוקא אם כבר נכנס ולתוס' הוי מ"ע לפדות אפי' לא עלה עדיין אבל הרמב"ם לא מנה זה ועכ"ח לא ס"ל כן והרמב"ן משיג על זה למנות זה לג' ל"ת אלא ללאו אחד ועיי' בשורת טי"ת:

ובשיעורן בחינוך כתב שביין השיעור רביעית ובשמן בכזית ובמצות השם כתב ששניהם ברביעית ולי לכאורה קשה כיון דכתיב עליהם בלשון אכילה לא תוכל לאכול בשעריך ואכילה בכזית ממילא הוי לי' למימר שניהם בכזית. כמו דאמרי' גבי בשר וחלב בחולין דחלב נמי בכזית כיון דבחד לאו היא וא"כ ה"נ. מיהו אפשר לומר דאין משם ראי' דהנה י"ל דאיתא בשבועות דף כ"ג דמסתפק הגמ' אי אמרי' שתי' בכלל אכילה וקשה הוי' לי' למילף מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך אעכ"ח צ"ל כמו שתי' הגמ' דביין איכ"ל ע"י אניגרון וכו' יעיי"ש וא"כ לא משתמע רק אכילה אבל שתי' לא וא"כ איכ"ל שפיר דבעי רביעית ולא משתמע מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך, ובזה פליגי המפרשים הנ"ל:

מצוה תמו

ל"ת רנ"ז

מל"ת שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ובכורות וכו'. ובכלל לאו הזה ג"כ זר שאכל בכורות בין קודם זריקה בין לאחר זריקה כדאיתא במכות דף י"ז עיי' במה"מ מל"ת סי' קמ"ד והא דלא הוי לאו שבכללות עיין במכות דעל חוץ לירושלים לא צריך קרא ועיקר קרא בא לאסור לזר, ובגמרא דמכות דף י"ז איתא דהא דכתיב ובכורות זה הבכור אר"ש מה בא זה ללמדינו אם לאכלן חוץ לחומה קו"ח ממעשר הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפי' לאחר זריקה שהוא לוקה יעי"ש ולי קשה על גוף הקו"ח דהרי בסוגי' עצמה למדו על בשר שיצא חוץ למחיצתה מקרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו אלא לכלב תשליכון אותו ונאסר אבל גבי מעשר לא נאסר רק צריך להוליכה שוב לירושלי' וא"כ מאי ק"ו איכא בכה"ג וצ"ע:

מצוה תמז

ל"ת רנ"ח

מל"ת שלא לאכול בשר חטאת ואשם חוץ לעזרה שנאמר לא תוכל לאכול וגו' בקרך וצאנך דבגמ' שם במכות דף י"ז ע"ב מקשה על גוף קו' של ר"ש הא אין מזהירין מה"ד אפי' למ"ד עונשין אבל לא מזהירין והובא בערוך לנר שם שהקשה על הרב המגיד על הא דאמרי' אין מזהירין מה"ד אבל אי איכא עשה אז מזהירין מה"ד והקשה הנ"ל הא כאן הוי ג"כ עשה דהיינו במקום קדש יאכל וא"כ מאי הקשה הגמ' דאין מזהירין מה"ד הא היכא דאיכא עשה אמרי' מזהירין וא"כ ה"נ ואני אמרתי דהרב המגיד ג"כ אין כונתו רק היכא דהעשה כוללת כמו עשה דמיירי בי' דכתיב סתם וכל מפרסת פרסה ושוסעת שסע דשם נכלל תרווייהו באחד ויכולין שפיר למילף מהיקש דמזהירין מה"ד אבל במקום אחר לא אמר הרב המגיד:

מצוה תמח

ל"ת רנ"ט

מל"ת שלא לאכול בשר עולה שנאמר לא תוכל לאכול וכו' וכל נדריך אשר תדור וזה ג"כ לאו דמעילה להרמב"ם רפ"א ממעילה עיי"ש במל"מ והא דלא מחייב משום כליל תהי' לא תאכל ועיי' בלח"מ פי"א ממע"ק ועיי' לעיל מ"ש בפ' צו ובגמ' דמכות דפריך על הא דאמר רבא האוכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר' שמעון לוקה חמש וללקי נמי משום בשר בשדה טריפה לא תאכלו ומשני הנ"מ היכא דבפנים חזי' אבל הכא דבפנים נמי לא חזי וכו' והנה באוכל מן העולה איתא במתני' דמעילה פרק ד' משנה ב' וז"ל חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה הבשר והחלב והסלת והיין והשמן, והתוס' יו"ט שהביא התוס' בזבחים דף ק"ט שהקשה איך מצטרפין יין או שמן הא היין שיעורו ברביעית ואכילה בכזית וקיי"ל כל שאין שיעורן שווה אין מצטרפין וא"כ אמאי מצטרפין כאן ותי' בתוס' משום דהוי דרך מאכל ע"כ מצטרפין ויעיין בגמ' דשבועות דף כ"ג נמי מיושב היטב ויעיי' במג"א סי' ר"י שהביא דברי תוס' דזבחי' הנ"ל וקאמר נמי דכל אכשורא אוכלא אוכלא הוא. ואני מסתפק אם בלאו דבשר בשדה טריפה בשר שיצא חוץ למחיצתו כיון דאמר בהדי' בשר אם בכה"ג אכשורא אוכלא אוכלא הוא כיון דכתיב בהדי' בשר ואע"ג דאמרי' אכשורא אוכלא אוכלא הוא מ"מ אי בשר הוי זה צ"ע לי ואיתא נמי בר"ן דהביא בשם הראב"ד דבשר וחלב מין במינו הוא מהאי דנפל לדקולא דבשרא וא"כ אפשר לומר כנ"ל דאוכלא הוא אבל דיהי' בשר נקרא זה נסתפקתי וא"כ בוודאי קרוב דיין אינו בכלל עולה וא"כ מאי מקשה הגמ' על רבא דלחשוב הא דבשר בשדה טריפה דילמא שאני גבי עולה הא דלוקה חמש אפשר לומר כהא מתני' דמעילה הנ"ל אבל כאן דכתיב בשר אפשר לומר דלא מצטרפי וצ"ע:

מצוה תמט

ל"ת ר"ס

מל"ת שלא לאכול בשר כל הקדשים קודם זריקת דמם שנאמר לא תוכל לאכול וכו' ונדבותיך. ומה דנפקא לן בפסחים ע"ז מקרא דדם זבחיך ישפך והבשר תאכל ביאר המעיי"ח עפ"י הריטב"א במכות שם דלולי דידענו גבול ודין זה לא הוי מפקי' לאו מקרא זה:

מצוה תנ

ל"ת רס"א

מל"ת שלא יאכלו הכהני' ביכורי' חוץ לירושלי' שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך:

מצוה תנא

ל"ת רס"ב

מל"ת שלא לעזוב הלוים שנאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי ובמג"א סי' ר"א ס"ק ד' הביא פילפול בזה אי בזמן שאין בהמ"ק קיים שצריכים להקדים הלוי קודם לישראל וכן איתא ביו"ד סי' רנ"א סעיף טי"ת והמג"א שם הקשה דאיתא בירושלמי סוף הוריות שלוי וישראל שוין רק בזמן הדוכן הי' לוי קודם אבל ביו"ד פסקו דלא כוותי' וכמ"ש הרב"י שם וצ"ע למה דהא בפרשת ראה כתב ג"כ כן וכ"ה בספרי שם ולענ"ד נראה דאיכ"ל הטעם דהרי אמרי' בעירובין דף מ"ד דהאוסר עצמו ביין ביום שבן דוד בא אסור לשתות לעולם חוץ משבת ויו"ט שמא יבוא וכיון דחיישי' שמא יבא בן דוד היום ואז יהי' הל"ת של השמר לך ע"כ גם השתא צריכין לחוש כיון דחיישי' לשמא יבנה ביהמ"ק ולביאת בן דוד ע"כ צריכין להקדים לענין צדקה ולקרות לתורה אף בזה"ז. וע"כ לצדקה קודם דחיישי' שמא יבוא בן דוד אבל על לאו שפיר עדיין אינו עובר כיון דעוד לא בא:

מצוה תנב

מ"ע ק"צ

מ"ע לשחוט בהמה חיה ועוף אם ירצה לאכול מבשרם שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ועיי' בתוס' שבועות כ"ד ע"א בתוס' שם פלוגתא בזה אם יש מ"ע לשחוט ולהריצב"א הקרא הוא רק בא להורות תיקון להוציא מידי אמ"ה אבל לא שיש איסור שאינו זבוח ולי נראה ראי' דהוי מ"ע ואיסור שאינו זבוח דהרי החמש הלכות שחיטה הם הלמ"ס ובלעדם לא ידענו איך ומה נשחט כמו שנאמר כאשר צויתיך בע"פ וא"כ כיון דעכ"ח צריך הקרא לסמוך על הלמ"ס קרא ל"ל כדפריך פ"ק דמ"ק דף ד' גבי תוס' שביעית כיון דאית לן הילכתא ל"ל קרא וה"נ קשה כן ועכ"ח דקרא בא לגלות עשה ומה שהעיר המעיי"ח על לשון החינוך שכ' לגר אשר בשעריך בא ללמד על נט"ל וקשיא הא דפסחים כ"ד כבר ישבתי זה בחידושי חולין דף קי"ד ע"ב יעי"ש:

והנה בחולין דף י"ז רצה ר"ע ללמוד מכאן דבמדבר לא הי' צריכי לשחוט אלא הותר להם בשר נחירה ונחירתו הי' שחיטת ועתה ניתן להם המצוה לשחוט דוקא כראוי עפ"י הלמ"ס וחמש הלכות שחיטה ואם לא שחט כראוי קיי"ל דהוי נבילה ובאמת לכאורה קשיא מנ"ל דאהדרי' לאיסור נבילה דלמא הוי רק מ"ע לשחוט כראוי ואם לא שחט כראוי ואכל עבר על הלאו הבא מכלל עשה זו אבל איסור לאו דנבילה מנ"ל ואפ"ה שמעי' לר"ה עצמו דהודה בחולין ל"ב לר' ישבב דנפסל בשחיטה נבילה ואפי' לפמ"ש התוס' בביצה י"ב ד"ה השוחט דהיכא דלא נשמע היתר כי אם מכאן אמרי' הדרא לאיסורא קמא ולכאורה קשיא כיון דלכאורה נראה דמהלמ"ס ידעו זה מעיקרא דבשר נחירה מותר וא"כ עכשיו שבא לאסור נימא רק דאסור מלאו דבא מכלל עשה ומנ"ל דהנותר אית בי' משום נבילה ונראה דרש"י בחולין י"ז בא ליישב זה דשם כתב רש"י בד"ה הותר להם בשר נחירה ומהאי קרא נפקא וכו' ונראה לכאורה דכיוון ליישב קושי' הנ"ל דהפסוק בא ללמדינו זה דעתה צריך שחיטה מה דהי' סגי מעיקרא בנחירה וא"כ משמע דשקולין הם כמו מעיקרא אם לא ניחר הוי נבילה הה"ד השתא אם לא שחט כראוי ולפי"ז נראה דהקרא לא בא ללמד לאו הבא מכלל עשה איסור שאינו זבוח אלא ללמד דמעיקרא הי' נחירה המפקיע מאיסור נבילה והשתא כי ירחק דווקא שחיטה מפקיע וזה כדעת הריצב"א בתוס' שבועות הנ"ל בד"ה האוכל וכו' וכן כתב התוס' התם דאי לא שחט כדקיימא קיימא וא"כ לפי"ז נראה דקרא דוזבחת מבקרך לא אתי' לעשה כלל אמנם הרמב"ם בפ"א משחיטה כתב הקרא לעשה ובסוף פ"ד כתב דבמדבר לא נצטוו על השחיטה והותר להם בשר נחירה והיינו כמ"ש התוס' בשבועות מעיקרא דהקרא בא לעשה לשחוט ולפי"ז עמדה קושי' הנ"ל מנ"ל דפסול בשחיטה אית בי' משום נבילה וצ"ל דכך נאמרה הלכה:

והנה הרב הגאון מו"ה ר' יהודה אסאד זצ"ל הקשה לי במכתב דמאי קמבעי לי' לר"ע בחולין י"ז אי אברי בשר נחירה שהעלו ישראל עמהן למדבר אי שרי' או אסורי ומאי קמבעי לי' מ"ש מצרעת וזיבה דדרשי' כי יהי' למעט צרעת לפני הדיבור כדאיתא במס' נגעים רפ"ז וגבי זיבה בהוריות י"א למעט זיבה דלפני הדיבור מכלל דבעלמא גם הנעשה לפני הדיבור נאסר. ולי לא קשה דודאי נגע וזיבה גם קודם הדיבור הי' נקרא נגע וזיבה אלא שמעיקרא לא הי' טמא ועכשיו שנתחדשה הלכה דנגע וזיבה טמא מסברא אי אמרי' כל שם נגע וזיבה טמא ואיצטרך מיעוט למענו לפני הדיבור אבל כאן בהמה שמתה אית בה איסור נבילה ומחיים אית בה איסור אמ"ה וע"י נחירה במדבר פרח איסור אמ"ה ופקע איסור נבילה וכיון שכבר נפקע אי אפשר שיחול עליו איסור נבילה ואדרבה קשה להסביר מהיכא תיתא דיאסור לאחר שבאו למדבר למ"ד דאין כאן איסור שאינו זבוח ומכאן אפשר ראי' לשיטת הרמב"ם ותוס' שבועות הנ"ל דאיכא איסור שאינו זבוח וזה נתחדש השתא וא"כ איכ"ל כיון דגם במדבר מה שהונחר לא הי' זבוח אלא הי' איסור באינו זבוח והשתא שנאסר אינו זבוח גם זה נאסר כמו התם בנגע לולי קרא או דלמא התם שייך בי' שם נגע על מעיקרא כמו על השתא אבל זביחה הא לא שייך עתה זביחה ומעיקרא הי' השחיטה כמו זביחה דנחירתן זה שחיטתן וא"כ כיון שכבר נזבח בדבר שהי' אז נקרא זביחה נהי דהשתא לא מקרי זביחה מ"מ בדבר שכבר נזבח בדבר שהי' נקרא זביחה אי אפשר שיקרא עתה אינו זבוח ולא דמי' זה לנגע וזיבה אפי' אי אמרי' שנתחדש עתה איסור שאינו זבוח ל"ק קושי' הנ"ל מנגע וזה גופא קמבעי' לי' ולפמ"ש הנוב"י מה"ת חי"ד סי' ס"ד דדוקא דומי' דנחירה דדין שחיטה כבר נאמר קודם ביאתן לא"י ובשעה עצמו שנחירה הי' מותר להם נאמר לאסור נחירה מביאת א"י ואילך ואפ"ה במדבר הותר ושייך שפיר לומר הואיל ואישתרי אבל אם מיד משעת הדיבור ואילך נאסר לא שייך הואיל ואשתרי עיי"ש וא"כ ל"ק קושי' הנ"ל מיהו בלא"ה יש נמי ליישב דהרי בנזיר נ"ד ע"א יליף מבקבר לרבות קבר שלפני הדיבור ולפי' הריב"א שם היינו קודם שנאמר אותה פרשה א"כ משמע בהיפך דמסברא יש לומר דקודם הדיבור אינו בכלל איסור לולי דגלי קרא:

מצוה תנג

ל"ת רס"ג

מל"ת שלא לאכול אבר מן החי שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר והדין אי בחי' לאברים עומדת עיי' בחולין ק"ג ע"ב ורש"י כתב שם דלבשר לכ"ע עומדת עיי"ש מה שהקשו תוס' מהא שאמרו ר"י ור"ל באוכל אמ"ה מן הטריפה אי חייב שתים דפליגי אי לאברים עומדת ושם עכ"ח אכל כזית ותיפוק לי' מכח בשר אמרתי דיש ב' טעמים לומר דלאו לאברים עומדת חדא מי פתי יפסיד בהמתו שהרי ע"י אבר אחד מגנה ומפסידה. וטעם ב' מכח צער ב"ח שאסור ויש ב' נ"מ לכל טעם קולא וחומרא לטעם הראשון גם בגוי לאו לאברים עומדת אבל דוקא לאבר שאינו חוזר ומשביח אבל בשר שהדר גזעו ומחליף בשרו שפיר אמרי' דעומדת אבל לאידך טעם משום צער ב"ח גם לבשר אינו עומדת וכ"ז לישראל אבל לב"נ עומדת וא"כ ר"י ור"ל דפליגי ועכ"ח דלא ס"ל אמ"ה הוי איסור מוסיף לב"נ וכקושי' התוס' שם וצ"ל דבב"נ לאברים עומדת והיתה אסורה מכבר וא"כ עכ"ח הטעם דלאו לאברים משום צער ב"ח וא"כ אין' חילוק בין בשר לאמ"ה ושפיר אמרי' אבל בברייתא שפיר איכ"ל דס"ל לבשר עומדת ומטעם ראשון כנלע"ד:

ובחידושי אמרתי דלשיטת התוס' מיושב קושי' השאגת ארי' המובא בתשובת מרן חתם סופר סימן עי"ן דלמאי נ"מ מנה הרמב"ם דב"נ מצוה על אמ"ה ובשר מה"ח הא אין שיעורין לב"נ ובכל אמ"ה הוי בשר מה"ח ולהנ"ל הי' מיושב דנ"מ בשלם דעל אמ"ה עומד אבל לבשר מה"ח אינו עומד. אמנם סברת התוס' טעמא בעי ונראה האמת דטעם דבשר מה"ח הואיל ואתי' מקרא דבשר בשדה טריפה ובשר בשדה שייך אי נתלש אבל אי לא נתלש לא שייך בשר בשדה וכ"ז לישראל אבל לב"נ דסובר הרמב"ם דתרוויי' מאך בשר בנפשו וגו' אתי' וכמ"ש הלח"מ בהלכות מלכים שם א"כ אין סברא לחלק וליתא לתי' זה, וקושי' שאגת ארי' הנ"ל יש ליישב עפ"י מה שהוכיח השער המלך בפי"ז מא"ב דהרמב"ם סובר חלב ובשר ב' מינים ולא מחייב משום במה"ח על חלב וא"כ נ"מ אלמלי הי' הגוי מצווה רק על בהמ"ח לא הי' חייב משום חלב משא"כ משום אמה"ח שפיר מחוייב:

והנה כתיב לא תאכל הנפש אלא בשר לחודא וכו' אע"ג דאמ"ה חייב במשהו בשר גידין ועצמות וצ"ל לר"י הא ח"ש גם בבשר אסיר ולר"ל הא קרא דלא תאכל גם בבשר מיירי ובשר בעי כזית מיהו באמת לר"י קשיא ניהו דח"ש אסור מ"מ הא קרא בלאו נאמר וצריך לומר דסתם אברין כולל גם אברין דלית בהן רק בשר ובהנך בעי' כזית בשר ושפיר דרשי' ועדיין צ"ע:

והנה המעיי"ח הקשה על החינוך שהביא שהורה זקן שבב"נ אמ"ה נוהג בטמאה שהרי היא סוגי' ערוכה בחולין ק"ג ע"א אפשר שכינתו שאסור לישראל להושיט לב"נ אמ"ה אפי' בטמאים אע"ג שלישראל אינו אמ"ה ולאפוקי מסברת הב"ח המובא בש"ך יו"ד סי' סיב סק"ג:

מצוה תנד

מ"ע קצ"א

מ"ע להטפל בהבאת קרבנות בהמה גם מחוץ לארץ לבית המקדש שנאמר רק קדשיך אשר יהי' לך תשא ובאת והרמב"ן במ"ע פ"ה משיג ע"ז ומה שהשיג עוד מתמורה י"ח תי' המעיי"ח דס"ל להרמב"ם כפי' ר"י בן שניאור שכתב תוס' שם:

מצוה תנה

ל"ת רס"ה

מל"ת שלא להוסיף על מצות התורה שנאמר לא תוסף עליו והנה סובר הרמב"ם בפ"ב מממרים שגם אם אסרו חכמים דבר לסייג ואמרו שהוא מה"ת עובר על ב"ת והראב"ד השיגו ושוב יש פלוגתא בפ"ז מלולב בין הרמב"ם להראב"ד אי ב' מינים יש בו משום ב"ת ולהרמב"ם מדרבנן יש ב"ת והחינוך כ' מה"ת והמעיי"ח תמה שהוא דלא כמאן ועיי' בריטב"א ר"פ לולב הגזול ועיי' עוד פלוגתא בפ"א מה' ציצית בדין הטיל למוטלת אם עבר והוסיף אם ביטל וגרע ופעל הכל להרמב"ם פסל ולהראב"ד לא פסל:

והנה הרמב"ם לא כתב שאם הוסיף לוקה והפרמ"ג לא"ח בפתיחה כוללת חלק א' תמה ע"ז הרי אמרי' בר"ה כ"ח אלא מעתה ישן בשמיני בסוכה ילקה מבואר דאית בי' מלקות והחינוך וכן ראיתי ברמב"ן בחומש בפ' ואתחנן כ' דלוקה. ולי נראה טעמו דהרמב"ם דס"ל כמ"ש המג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ז בשם הרי"ו דלמ"ד מצות צריכות כונה אפי' לעבור בזמנו בעי' כונה והרמב"ם פסק בפ"ב משופר דמצות צריכות כונה וא"כ אינו עובר על בל תוסף אלא א"כ כיוון וכיון דבכונה תלי' מילתא אין לוקין על כוונה אפי' נימא דלא חשוב התראות ספק מדקיבל התראה ולא אמר שאינו מכוון ואפי' אומר בפירוש שמכוין מ"מ כיון דעיקר תלוי בכונה לא חשוב כלאו דיש בו מעשה דהמעשה מצד עצמו אין בו עבירה והוי כמו פיגול אע"ג דקעביד מעשה דשחיטה מ"מ כיון דמפגל במחשבה כאין בו מעשה הוא כדאיתא בזבחים דף כ"ט ע"ב ה"נ וגו' יעיי"ש ובשלמא הש"ס קאי אי לא בעי כונה לכך קאמר ילקה אדרבה לשון זה מדויק דדייק אלא מעתה ילקה משמע דגם המלקות תלי' אי מצות צריכות בונה או לא. אמנם ברמב"ן ובחינוך מבואר אפי' דבעי כוונה מ"מ לוקה וצריך לחלק לדידהו בין פיגול להא דהכא:

כן הי' נראה לי לכאורה אולם עדיין צריך ביאור דהנה בספרי דרשו בסדר ראה דלא תוסף היינו שלא להוסיף על ציצית ולולב וכעין זה פירש"י בפ' ואתחנן חמשה טוטפת וה' מינין בלולב וחמש ציצית ובפ' ראה נקט לולב ותפילין וברכת כהנים והרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים דין ט' כתב דלא תוסף ולא תגרע שלא לקבוע דברי סופרים כדין תורה שאם אמרו בשר עוף בחלב מה"ת עוברין על בל תוסיף והראב"ד השיגו עיי"ש וקשה אמאי לא כתב כספרי. והי' נראה דהרמב"ם סובר דתלי' בפלוגתא בפסחים ס"ג ע"ב אי דרשי' על בסמוך דהספרי סובר על בסמוך לכך מפרש דווקא במוסף על ציצית ותפילין בסמוך אבל אנן קיי"ל כר' יוחנן שם דלא בעי' על בסמוך לכך גם כאן במוסיף על תרי"ג מצות וקובע מצוה מה שאינו מצוה חייב אמנם בזה עדיין לא עלתה ערוכה לגמרי שהרי לא מצינו בפסחים שם פלוגתא דתנאי בזה אלא פלוגתא דאמוראי ואיך נוקי ברייתא דספרי בפלוגתא א"כ אדרבה קשיא לר"י:

אלא נראה לעולם הרמב"ם סובר מסברא כמ"ש נמי הרמב"ן בחומש בריש ואתחנן דמסתבר כל שהוסיף על מצות הבורא על רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת מקרי הוספה ועובר. ולפי הנראה לאו דווקא אם אומר שהשי"ת צוה זאת אלא כמו שביאר הרמב"ן בחומש שם דגם בדבר שבדה מלבו וכחג שעשה ירבעם כל שעושה להוסיף על התורה, בוודאי לא אסרה התורה להוסיף מעשה הרשות שלא יוסיף מעשה מה שלא נצטוה עליו ועכ"ח כוונת הקרא אם עושה מתורת חיוב אפי' באינו אומר שד' צוה אסור להוסיף וכמו שהביא שם הרמב"ן שגם מקרא מגילה לא הי' אפשר לתקן לולי מצאו סמך ובאמת אין חילוק בזה כיון שמכוון להוסיף על התורה אם אומר שהוא מדעתו להשלים המצות אלא שמצות ול"ת דרבנן הלא ד' צוה לחכמים לעשות סייג וגדרים ואינם מוסיפים אלא מחזקים מצות הבורא וגם זה עפ"י ד' ולכך סובר הרמב"ם דווקא אם אומרים שהם סייג אבל באומרים שד' צוה ע"ז לא נצטוו וממילא עוברים על בל תוסיף אבל אם הם צריכים כדי לחזק תקנתם וסייג להסמיך דבריהם על דברי תורה גם בזה אינם מוסיפים ואינם צריכין לומר דווקא שהם מדרבנן ובזה מסולק השגת הראב"ד שם וכללא להרמב"ם והרמב"ן כ' שמכוין לחזק התורה ודיעותי' ואמונתי' אין כאן הוספה אלא שכך צוה ד' אלא שצריך שלא יאמר שזה צוה ד' אלא א"כ יש צורך חיזוק וסייג הדת בזה אבל כל שמכווין להוסיף בין שאומר כך צוה ד' או מדעתו כל שמכוון להוסיף או לגרוע עובר על בל תוסיף ובל תגרע אע"ג דאינו סמוך, עכ"פ מבואר דבמוסיף מצוה או ל"ת הרמ"ח ושס"ה או חלק מחלקיהם אינו עובר אלא א"כ מכוון להוסיף על מה שכתוב בתורה ואם טועה בזה הוא עובר בשוגג:

אמנם אע"ג דסובר בעי' כוונה היינו במוסיף ואינו אגוד במצוה אבל במוסיף על המצוה וסמוך לה כגון חמש טוטפת וחמש ציצית עובר אפי' הוסיף בלא מתכווין ואפי' מתכוון רק בדרך הרשות והאיסור הוא כעין שאמרו במנחות ק"ו דאסור לערב חובה בנדבה וזה נראה דלכ"ע אפי' למ"ד מצות צ"כ מ"מ כל שמחבר ומוסיף על מה שצוה ד' עובר בבל תוסיף אפי' בלי כוונה וזה נראה טעמו וכוונת הרא"ש בה' תפילין דמבואר דגם בב' תפילין עובר על בל תוסיף והט"ז יישב עיי"ש וביארתי במק"א כוונתו דס"ל דכוונה תלי' אי מצ"כ כדעת הרי"ו הנ"ל ונראה מדברי הרא"ש בר"ה כ"ח דספוקי מספקא לי אי מצ"כ ולהחמיר בעי' כוונה ולענין לעבור ולהחמיר אפי' בלי כוונה עובר וה"מ באיסור דאורייתא אבל בב' זוגי תפילין דלהט"ז הוא רק איסור דרבנן ספיקא דרבנן להקל, אמנם יותר נראה דאפ"ל גם הרא"ש מודה בב' זוגי תפילין עובר מה"ת אלא דהתם או דר"ת או דרש"י פסולין ואין שם תפילין עליהם וכמין אחר דמי ולכך אינו עובר אלא א"כ חיברם יחד בכה"ג אפי' מין אחר ואפי' בלי כוונה עובר וכדעת הרמב"ם הנ"ל לכך אצטרך תרוויי' מ"מ נראה מדבריו דבחיבר אפי' בלי כוונה עובר וזה נראה דעת הרמב"ם ובזה יש ליישב דס"ל הספרי סובר כמ"ד מצות א"צ כוונה וא"כ פשטא דקרא מה שצוה ד' לא תוסיף על הדבר אשר אנכי מצוה לעשות וכיון שהמצוה היא בלי כוונה הה"ד לא תוסיף אפי' בלי כוונה וא"כ עכ"ח מוקי הקרא דווקא במוסיף בסמוך ובחיבר למצוה ומוסיף על חלקי' אבל הרמב"ם פסק לדינא מצ"כ וא"כ אשר צוך לעשות הייני בכוונה גם הלא תוסיף היינו בכוונה וא"כ שפיר יש לאוקמי דלא מיירי במוסיף בסמוך אלא אפי' ברחוק וכמ"ש הרמב"ם כנלענ"ד:

והנה עכ"פ לפי הנ"ל בעי' או אגוד בי' ומוסיף על חלקי המצוה עובר בלא כוונה לכ"ע בין אי מצ"כ ואי מוסיף מצוה חדשה לכ"ע בעי' כוונה מ"מ היינו במוסיף מין אחר דבר שאינו מצוה באמת או שמוסיף דבר על תרי"ג אי על חלק מחלקי' או בסמוך או ברחוק אבל במוסיף דבר שהיא באמת מצוה כגון מניח ב' תפילין ג"כ עובר על ב"ת שהרי הוסיף מצוה על מצות הבורא ובזה פליגי ר"פ המוציא תפילין אי בעי' כוונה ותלי' בפלוגתא אי מצות צריכות כוונה והא דפסק הרמב"ם בפ"א מציצית דין ט"ו בהטיל למוטלת ומכווין לבטל אע"ג דאגוד בי' אינו עובר על ב"ת ולפמ"ש היכא דאגוד לא בעי' כוונה כבר כתבו התוס' במנחות מ"ט דמכווין לבטל עדיף דאז אינו עובר לכ"ע והטעם נראה להרמב"ם דע"י שכיון לבטל אתי' מעשה עשיית ציצית האחרונים ומבטל לציצית הראשונים ואין הראשונים מצוה ולא שייך בל תוסיף ומכאן הוכיח הרמב"ם סברתו שכ' דכוונתו לבטל נתבטלו עשיית ציצית הראשונים אלא האחרונים מצוה ומ"מ כ"ז שאינו חותך לראשונים אסור לו ללבשו דהוי כמוסיף רשות על מצוה דהראשוני' עתה הם כרשות ולכך צריך לחתכן כדי שלא יעבור על בל תוסיף בשעת לבישה ומטעם זה עצמו שיוכל לבטל הראשונים אם לא ביטל והוסיף מ"מ מוסיף גורע וכאילו בטלו ממילא כנלענ"ד בדעת הרמב"ם וא"כ ליתא לתי' שכתבתי לעיל על הרמב"ם דלכך לא הביא דלוקה משום דבכוונה תלי' מלתא כנ"ל דהא משכחת לה בלא כוונה כגון אם מוסיף בחיבורין ובאגד בי'. אמנם כראה נהי דא"צ לכוון על תוספת לעבור מ"מ צריך לכוון על גוף המצוה לשם מצוה למ"ד צריכות כוונה ואם אינו מכווין אינו עובר וא"כ שוב בא לו החיוב ע"י כוונה ולכך אינו לוקה:

ועפ"י האמור מבואר דיש בזה ב' שיטות שהן ד'. שיטה אחת הובא בריטב"א בסיכה ל"א דלעולם אינו עובר על בל תוסיף אלא א"כ אגיד ומחבר ומוסיף בסמוך לי' והא דאמרי' דד' מינים לא יוסיף עליהם דאמרו בסוכה ל"א דכשם שאין פוחתין מהם כך אין מוספין עליהם היינו מדרבנן והה"ד הא דאמרי' ר"פ המוציא תפילין דב' תפילין הוי בבל תוסיף היינו נמי מדרבנן וזה דעת הראב"ד בפ"י מלולב ובפ"ב מממרים וכ"כ התוס' בסנהדרין פ"ח בחד תירוצא ומשמע משיטה זו ומראב"ד פ"ב מממרים אפי' בלי כוונה עובר על בל תוסיף וכצ"ל דאל"כ איך אסרו ליתן מתן ד' היכא שנתערב לכוון שיהי' אינך מתנות אם אינם מחוייבים לשם מים בעלמא ועכ"ח דאפי' בלי כוונה עובר וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת בחלק א' אות ל"ט רק אם הוא שלא בזמנו כגון סוכה בשמיני אע"ג דאגיד בי' לרבה בר"ה כ"ח אינו עובר כלל שלא בזמנו ולרבא שלא בזמנו בעי' כוונה וסיכה מקרי אגיד דהזמן מחבר. אמנם תוס' ריש פרק התכלת ד"ה התכלת כ' דווקא אם מכוון להוסיף עובר בהטיל למוטלת ואע"ג דאגיד בי' ואע"ג דהוא בזמנו ובר"ה אמרו בזמנו לא בעי' כוונה צ"ל דתוס' סובר כרי"ו המובא במג"א בסי' תרנ"א בסקכ"ז שהבאתי לעיל דמ"ד מצ"כ אפי' בזמנו בעי' כוונה, ושיטה ב' היא אם הוא מוסיף בסמוך או ברחוק מקרי ב"ה אלא בזה יש ג"כ ב' דיעות כבר כתבתי דנראה לי דסובר דברחוק בעי' כוונה ובסמוך ואגיד בי' לא בעי' כוונה וזה נראת כוונת הרא"ם בפ' ואתחנן דלמ"ד א"צ אגד ומקרי האי לחודא לכך אם מכוון לאגוד אינו עובר על בל תוסיף אבל לר"י דצריך אגד והוא מחובר אפי' במכוין לצורך אגד עובר על ב"ת אי מביא מין אחר:

אמנם תוס' סוכה ל"א ע"ב ד"ה הואיל נראה דסובר אפי' אי האי לחודא קאי אם מוסיף אפי' בלי כוונה עובר על ב"ת בזמנו וזה בהיפך מדברי התוס' בפ' התכלת, ודעת הר"ן בחי' בסנהדרין פ"ח נראה שהיא כשיטה זו וכרמב"ם דגם במוסיף מצוה אחרת לגמרי עובר על ב"ת שהוא מפרש שם דלמ"ד צריך אגד דגרוע ועומד הוא היינו דאין שייך בל תוסיף כלל דהוי הדבר כלוקח רימון עיי"ש וקשה א"כ איך מפרש הסיפרי בפ' ראה דקאמר דאיכא ב"ת בלולב וציצית ובשלומא בציצית איכ"ל דמפרש כפירש"י בחומש פ' ואתחנן ה' ציצית וטעמי' דרש"י או דרש"י לטעמי' כמ"ש התוס' בשמו ריש פ' התכלת במנין החיטין לא שייך ב"ת או דס"ל כר"ן בחי' סנהדרין וקשר עליון קיי"ל דאורייתא א"כ הוא גרוע ועומד והוי כמין אחר ואינו ב"ת לכך פי' בה' ציצית והא דבסנהדרין פ"ח לא מוקי בה' ציצית עי' בראב"ד פ"א מציצית דין ט"ו משום דאינו גורע ובביאור מרדכי בה' ציצית להרמב"ם כ' דלהרמב"ם גם בה' ציצית מקרי גרוע ועומד ואינו עובר על ב"ת א"כ אי ס"ל כהר"ן בחי' סנהדרין גם ציצית קשיא אמנם להר"ן קשיא וצ"ל דברייתא אתי' כמ"ד לולב א"צ אגד ואפ"ה עובר על ב"ת דגם האי לחודא קאי עובר על ב"ת אלא שאינו גרוע ועומד. אמנם עדיין אינו מוכיח מצוה חדשה לגמרי כהרמב"ם אמנם מציצית הרמב"ם לשיטתי' לעולם גרוע ועומד הוא וחשוב כמצוה אחרת ואפ"ה אית בי' ב"ת א"כ מוכח ג"כ דמצוה חדשה אית בי' ב"ת אם מכיוין להוסיף על המצות וא"כ בלא"ה מיושב קו' הנ"ל שהקשתי למה לא הביא הרמב"ם הספרי דמפרש לולב למ"ד צריך אגד וציצית לעולם הוא גרוע ועומד וכמצוה אחרת ועכ"ח כדין הרמב"ם ובכה"ג בעי' כוונה וזקן ממרא ליכא לאוקמי בכה"ג דבעי' תורה ויורוך משמע לי' דעיקר המצוה נשארת:

ודעת החינוך במצוה תנ"ד במוסף מין אחר או הה"ד למ"ד א"צ אגד או בדבר שא"צ אגד והה"ד במוסיף מצוה אחרת או ל"ת אין בי ב"ת והיינו כהראב"ד בפ"י מממרים אבל במוסיף דבר שהיא מצוה ב' לולבים ב' זוגי תפילין עובר בב"ת שהרי הוסיף מצוה אע"ג דהאי לחודא ולענין כוונה חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו וברכת כהנים מין אחר וברכה אחרת קשיא לדידי' וצריך לומר דחשיב אגידא כמ"ש הריטב"א בסיכה דפריס ידי' וכמוסף פרשה על תפילין ואז לא בעי' כוונה בזמנה:

מצוה תנו

ל"ת רס"ה להרמב"ם

מל"ת שלא יגרע וכ' האבני מלואים בר"ה כ"ח דנראה לו דאם גרע דבר המעכב כגון ג' פרשות בתפילין וג' מינים בלולב א"כ אין כאן שום בל תגרע אלא שבספרי דרשו בהדי' גם על ציצית ולולב אע"ג דמעכבין אלא דקשיא לי לפי"ז מאי צריך לומר בסוכה ל"א ע"ב דלא יביא פריש ורימון אם אין לו אתרוג משום חורבא דאתי' למסרב תיפוק לי' משום בל תגרע ואפי' אי אמרי' דאם אין מכוון למצוה אינו עובר למ"ד מצות צ"כ וכמ"ש לעיל במצוה תנ"ד בשם הרי"ו למ"ד מצ"כ מ"מ הוי לי' למימר דחיישי' לזה דיכוון למצוה ויעבור על בל תגרע וזה חשש טפי ממאי דחששו דלמא אתי' למסרך ולענ"ד לא מבעי' לשיטת הרמב"ם בפ"ב מממרים שהבאתי במצות תנ"ד שסובר כל שגורע ומכווין למעט מצוה ממצות התורה וקובע זה לחוק לא לעשות סייג בוודאי עובר בכה"ג וזה כוונת הרשב"א בחי' ר"ה דף י"ו שכ' לולי שהי' ב"ד רשאין לעשות סייג הי' עוברין במה שאמרו דאין תוקעין בר"ה שחל בשבת על בל תגרע והטורי אבן בר"ה שם הקשה אלא מעתה מי שמבטל מ"ע עובר על בל תגרע ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עלי' וזה לא שמענו:

ולענ"ד לא קשה בוודאי מי שעובר על מ"ע ומבטל אותו בין לתיאבון או להכעיס אינו מגרע ממצות התורה אלא הוא רשע לתיאבון או להכעיס אבל המגרע וקובע חק ואומר שכך הדין וכך ראוי' ומחוייב הוא עובר על ב"ת ולכך דווקא משום סייג מותר כמו שביארתי לעיל שזה צוה ד' לעשות סייג וא"כ הה"ד הכא אם מכווין לגרע ונוטל פחות ממה שקבלנו עובר על ב"ת ולדעת האומרי' לעיל דבלי כוונה עובר הה"ד הכא אלא אפי' לדעת האומרים לעיל בגרוע ועומד אינו עובר על בל תוסיף היינו מוסיף אבל גרוע שפיר מקרי והראי' שהביא והקשה מסוכה ל"א איני יודע מה ראי' מהתם אדרבה יש להביא ראי' להיפך מדלא נקט רק באין לו אתרוג לא יביא פריש וגו' ולמה לא נקט אם אין לו לולב לא יקח דבר אחר אלא וודאי משום דהאי ברייתא אתי' בין כר' יהודא דבעי אגד ובין לרבנן כדמוקי התם וא"כ כשמחסר אחד כיון דמצותן יחד הוא עובר על בל תגרע אבל למ"ד א"צ אגד או באתרוג דלכ"ע דאינו מתאגד עמו נהי דמעכבין זה את זה אבל אינו צריך ללקחן בבת אחד ואי נטלן בזה אחר זה נמי יצא וא"כ אי לוקח עתה ג' מינין ואינו נוטל אתרוג עדיין אינו מגרע שהרי כך הדין דיוכל ליקח בזה אחר זה ואפי' אי אח"כ לא אתרמי לי' מ"מ הוא לא גרע לכך אינו עובר בכה"ג על בל תגרע אבל למ"ד צריך אגד או מפחת חד מג' מינים עובר על בל תגרע והה"ד בג' טוטפת כנלע"ד נכון. ודין אי לוקין על בל תגרע תלי' בפלוגתא לענין בל תוסיף אי בעי' כוונה ואי לוקין על דבר דתלי' בכוונתו כנ"ל אמנם בשערי התשובה לר' יונה באמת כ' דאם מגרע ואינו עושה שום מ"ע ממצות התורה עובר על בל תגרע עיי"ש:

מצוה תנז

ל"ח רס"ו להרמב"ם

מל"ת שלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ורמב"ן בלית נ"ח פליג וכ' שהפירוש שלא נקבל ממנו וממילא הוא בכלל ע"ז והמעיי"ח העיר אפי' הפי' כן מ"מ שאינו בכלל ע"ז אומר לו בשם ע"ז שישא אשה פלונית וכיוצא והחינוך לא הביא בשם הרמב"ן שסילק זה מחשבונו אע"ג שבסוף השגות סילק מחשבונו כ' המעיי"ח שאפשר שהוא בטעות ששם יש הרבה טעותים דמוכח וטעמו דהרמב"ן כ' שבכלל לאו זה שלא לשמוע לנביא המתנבא בשם ד' לעבור על מעשה או ל"ת וא"כ גם לדבריו נוכל לחשבו. ולאו זה להתנבאות בשם ע"ז כבר כתבתי לעיל בסדר משפטים שלמדו הרמב"ם משם אלקי' אחרי' לא תזכירו עי' בל"ת כ"ו והסמ"ג לא מנה לאו זה ועי' בפ"ד מה שהעיר בזה:

ב) והרמב"ם ביאר הקרא הנ"ל דהכוונה שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו על דבר האות והמופת דמיד שאנו שומעין שמתנבא כן נזהירהו ואם הוא מחזיק בדבריו יעשה בו העונש והנה באמת קשה לי דברי הרמב"ם עצמו אהדדי שכ' בסיף פ"ט מיסודי תורה שאם אמר נביא שרק באותו יום ובאותו שעה יעבדוהו לא ישמעו לו וע"ז נאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דיבר סרה עיי"ש משמע דמפרש הקרא כהרמב"ן דהכוונה שלא ישמעו לו אפי' באומר שיש בזה סייג וגדר וכיוצא דלולי כן גם בשאר עבירות אין שומעין לו וא"כ דברי הרמב"ם סותרין אהדדי ונראה דהרמב"ם סובר דאפי' אם נפרש הקרא דלא תשמע לדברי הנביא לשעה אפי' שאומר שיש בזה סייג וגדר או שאר צורך ראוי למנות הלאו הזה שזה אינו נשמע משאר לאווי דע"ז ולכך גם ברמב"ן עצמו צידד לומר דאפי' לפי פירושו צריך למנות הלאו הזה וגם הרמב"ם סובר כן אלא אפ"ה פשטא דקרא משמע לי' כן דהקרא מסיים כי מנסה ד' אלקיך וגו' ומאי ענין טעם זה למה שאין אנו רשאין לשמוע לו הלא בלא"ה אין אנו רשאין לשמוע לו כבר כ' הרמב"ם בפ"ז מיסודי תורה שאין אנו מאמינים בנבואת משה ע"י אותיות אלא מצד שראינו ושמענו ושום אות או מופת אינו יכיל להכחיש מה שראינו ושמענו בפרט ע"ז דשמענו מפי כבוד ד' כמדסיים הקרא אשר צוך ד' אלוקיך דלא יהי' מפי הגבורה שמענו ושם אמר על פני דהיינו בכל עת אפי' לשעה לכך מפרש הרמב"ם דעכ"ח כוונת הקרא דלא נענה לאותותיו לחקור אותם כי מנסה ד' ולא תפנה אליו:

מצוה תנח

ל"ת רס"ז

מל"ת שלא להסית שום אדם מישראל לעבוד ע"ז שנאמר כי יסיתך כו' לאמור נלך ונעבוד כו' וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה. והנה מסית כ' החינוך לעיל פ"ז דהוא דווקא מסית ליחיד והרמב"ם בפ"ה מע"ז כ' דהה"ד במסית ליחידים ולכאורה יש ראי' להחינוך מקדושין דף פ' ע"ב דרצה לילף מקרא דכי יסיתך איסור יחוד ועכ"ח מפרש לקרא דווקא ביחיד מיהו בסנהדרין ס"א ע"ב מביא ברייתא דאין חילוק בין יחיד לרבים וקשיא לחינוך ושם לא שייך תי' הלח"מ פ"ה מע"ז וכן קשה ע"ז ממה שאמרו בסנהדרין דף ס"ז ע"א הי' שנים הן הן עידיו ולהחינוך שנים לאו מסיתי קרי' לי' ובלח"מ שם דחק ליישב דמיירי בהסית לשנים בזה אחר זה עיי"ש וזה דוחק בלשון:

ולי נראה שהירושלמי שם בסנהדרין מיישב זה דשם אמר מה בין מסית למדיח מסית אומר בלשון גבו' ומדיח אומר בלשון נמוך ועוד מסית אומר בלה"ק ומדיח אומר בלשון הדיוט והוא סתום מאוד והמפרשי' לא ביארו ונראה דבר ידוע באומר אדם ליחיד זה תעשה פועל עלי' יותר מאלו אומר לרבים כה תעשו והוא נכלל עמהם דזה אינו מרגיש האדם כולי האי וכקדירה דבי שותפי וא"כ כוונת ירושלמי דמסית היינו באומר לשון גבו' לשון שיגביה את השומעים לעורר אותם אפי' אחרים לא יעשו ככה יגבה הוא מהם ובהתעוררת ההוא ענשו יותר גדול ורשעתו יותר אמיץ וזה הוא שקראו לו מסיתו ואמרו עוד רשעות המסית גדול ממדיח שהוא אומר בלשון הקודש דהיינו שאומר שזה מצוה לעשותו וכמו דאית' שם במשנה שאומר שכך חיוב עלינו עי"ש ועכ"פ המסית היינו המסית איש בסתר לעוררו שלא יבוש וירא מלילך לעבוד ע"ז ולפי"ז אם רבים הם כאן והוא פונה אל כל אחד ואחד מהם לאמור לו ביחוד לעשותו הוי מסיתו אפי' הם רבים שהרי הוא מסיתו לכל יחיד ויחיד ול"ק על החינוך הנ"ל:

ב) אמנם דעת הרמב"ם הנ"ל אינו כן אלא כל שהסית בין יחיד ובין רבים כל זמן שלא הסית רוב העיר מקרי מסית אבל כשהדיח רוב העיר אז מקרי מדיח וקשה לי על הרמב"ם מדברי הירושלמי הנ"ל שנראה מבואר שתלי' בענין הסתה ופיתוי' ובאיזה לשון ולהרמב"ם שלא הסיתו רוב העיר יהי' הסתה באיזה לשון שירצו מקרי הסתה ובין הסתה להדחה יש חילוק דבהסתה חייב על הפיתוי' והסתה אפי' לא קבל המוסת ולא עבד משא"כ במדיח אינו חייב עד שיקבלו ויעבודו המודחים וא"כ עכ"ח המסית עושה רעה טפי מהמד"ח ולהרמב"ם קשה להסביר סברת הלח"מ שם פ"ה לומר להרמב"ם ויש לדמות להא דהענישה תורה יותר לגנב וגזלן לענין ד' וה' עיי"ש ברש"י משפטים וכמו שביארתי לעיל בסי' פ"ז להרמב"ם כל שדורש לע"ז בפומבי' לכל העם הוא הנקרא מד"ת והדורש ומסיתו ברשאי ליחיד אי ליחידים מקרי מסיתו וסמך עצמו על הלשון עיי"ש ולענין הסתה אין חילוק בין הדיוט המסיתו לנביא המסיתו ולדעת הת"ח בסנהדרין ס"ו לפי תי' רב פפא דווקא בהדיוט מכמינין ומהרמב"ם נראה דאין חילוק ולעולם מכמינין לי' אמנם אדם המסיתו לעבוד אין המסיתו חייב עד שיעבדוהו ממש:

מצוה תנט

ל"ת רס"ח

מל"ת על המיסת שלא לאהוב את המסית שנאמר לא תאבה לו ובספרי איתא משום דכתיב ואהבת לריעך יכול אתה אוהב לזה ת"ל ולא תאבה וללאורה קשה פשיטא ובתענית דף זי"ן ע"ב אמרו אדם שיש בו עזות פנים מותר לשנוא ועי' בס' יראים סי' ל"ח ול"ט כ' דמצות ואהבת לריעך כמוך ולא תשנא אחיך היינו מי שאינו רשע ונראה נהי דאין חיוב אבל מ"מ רשות איכא בפרט דפשטא דקרא מיירי בקרובים ואוהבים קמ"ל קרא דאיכא איסור לאהוב אותו, ומכאן נראה שמוכח הא דכ' הרמב"ם דהמסית חייב אע"ג דלא עבר הוא עיי"ש בכ"מ ראיותיו ממשנה, ולי נראה דמקרא זה מוכיח כן דאי מיירי דכבר עבד והוא רשע ועובד ע"ז איך סק"ד לאהבו, ואינו מוכרח דגם בעובד ע"ז ליכא לאו משא"כ במסית:

מצוה תס

ל"ת רס"ט

מל"ת שלא לעזוב שנאה מהמסית שנאמר ולא תשמע אליו, הלאו הזה קשה להכניסו בפשטא דקרא ובספרי אמרו הואיל וכתיב עזוב תעזוב עמו יכול אף זה ת"ל ולא תשמע אלי' נראה דכונתו כחמור שונאיך רובץ דעזוב תעזוב עמו דרשי' בגמרא פסחים דהיינו ברשע שראה בו דבר עבירה ביחודותו ואינו יכול להעיד עליו ומותר לשנוא וכ' הרמב"ם סוף הלכות רוצח דאע"פ דמותר לשנוא צותה התורה לפרוק ולטעון שלא יבוא לידי סכנה והתורה חסה על נפשות ישראל אפי' רשעים כל זמן שמאמינים בעיקרי הדת וע"ז קמ"ל קרא לא די שלא תאהוב לו אלא אפי אם יש לחוש שיבוא לידי סכנה כגון בטעינה ופריקה אפ"ה כאן שהוא מסית ופוקר לא תשמע אליו שתעזור לו בטעונה ולא תחוש להניח השנאה בשביל חשש סכנה וא"ש:

אלא דקשה דהרי דרשו בסנהדרין ס"א ע"ב ממקרא הזה דמשונה חיוב המוסת משאר עע"ז דשאר עע"ז אינו חייב עד שיעבוד וזה המוסת חייב אם קיבל לעבוד ויליף לה מקרא דלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב המוסת וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מע"ז דין ה' ואיך נוכל למילף מיני' תרתי, דלכאורה נראה דדרשות אלו פליגי דאי דרשי' ללאו על המוסת בענינים הנ"ל איך נוכל ללמוד דאם אבה ושמע להסתה דחייב וצ"ע. והרמב"ן במנין המצות ל"ת כ"ח כ' דאינו נמנה מטעם זה לל"ת ובחומש ברמב"ן משמע דאפי' מפרשינן כן בא הכתוב להזהיר ע"ז דע"ז לא נאמר עדיין לאו בע"ז והסיפרי דדרש מיני' דרשות אחרת היינו מסמיכות דלהוי דומי' דלא תחמול ואינך דקאי עלי' ותרתי שמעת מיני' ולפי"ז יש ליישב הרמב"ם וא"ש ודוק:

מצוה תסא

ל"ת ע"ר

מל"ת שלא להציל את המסית שנאמר לא תחוס עינך עליו, ובספרי הואיל וכתיב לא תעמוד על דם רעך יכול אי אתה רשאי לעמוד על דם זה ת"ל לא תחוס עינך, מלשון ספרי זה משמע דגם רשע בכלל מצות לא תעמוד על דם ריעך ומאי שכתבתי לעיל בשם ס' יראים סי' ל"ח דלרשע אין מצוה לאהוב אע"ג דכתיב התם ריעך מכמוך יליף עיי"ש. ועפ"י מ"ש למעלה מובן הסידור הקרא היטב דמלאו דלא תשמע מבואר אפי' במקום שיש חשש סכנה לא תחוש עליו קמ"ל קרא אף זו אפי' הוא במקום ודאי סכנה ואיכא לאו דלא תעמוד אבל למסית לא תחוס עינך עליו משום דיש לחוש בו לתקלת אחרים ובקיימו יש חשש משום לא תעמוד על דם רעך דכולי עלמא:

מצוה תסב

ל"ת רע"א

מל"ת שלא ללמד זכות על המסית שנאמר לא תחמול עליו שאין טוענין למסית שבזכות שלומדין עליו יש לחוש לחוב דעלמא, ועפי"ז יש להבין דמלא תחמול ולא תכסה דריש בסנהדרין ל"ג ע"ב רב שימי בר אשי דמסית מחזירין לחוב ואין מחזירין לזכות ובספרי ומייתי שם בגמ' יליף זה מהרג תהרגנו. אמנם להנ"ל הכל חד טעמא כיון דזכותו חוב לאחרים לכך לא תחמול עליו דייקא שבזה אתה מתאכזר על חביריך וממילא ג"כ מחזירין לחובו דזה זכות דעלמא וא"ש:

מצוה תסג

ל"ת רע"ב

מל"ת שלא לשתוק מללמד חוב על המסית שנאמר לא תכסה עליו ומכאן נראה שלמדו מקרא דמשתדלין לו להמיתו או ע"י שניים שהסיתו או שמכמינים לו עדים כדאי' בסנהדרין ס"ז ע"ב וברמב"ם הנ"ל כיון דחיוב עליו שלא יכסה ושלא יניח מללמד עליו חובה וממילא צריך להכמין עדים דאם הוא יהי' רק ע"א אסור לו לומר דהוי לישנא בישא כדאי' בפסחים דף קי"ג ע"ב, ובס' ערוך לנר ביבמות הקשה מכאן על הרמב"ם דפסק בה' עדות פי"ח היכא דיש הכחשה והזמה בפעם אחד לא מקרי הזמה וא"כ הכא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יאמרו עמנו הייתם הרי הוכחש כל המעשה, וגוף הקו' שהיא כעין קו' שמקשין בסנהדרין ח' גבי פלוני רבעני וגו' וגם על הא דאמרי' שליח נעשה עד דג"כ קשה כזה על הרמב"ם וכבר כתבתי בב"ק ע"ב ובסנהדרין דף ח' מיהו בהאי דהכא נראה דעדות מסית לא בעי עדות שאתה יכול להזימה דמנ"ל זה כיון דאשתני דינו דלא בעי התראה לחוב כמו שהבאתי לעיל הסיפרי וסוגי' דסנהדרין נ"ל דלא בעי כלל דרישה וחקירה ובירושלמי אמרו דאפי' בבת קול הי' ראוי' להרוג וכן כראה מדברי הרמב"ן בפי' החומש והטעם שהרי כאן המצוה הוא על המוסת או העדים שהוכמנו כנאמר כי הרג תהרגנו ואליהם החיוב מצות הביעור ברשות ב"ד והם יודעין כי הדבר ברור עיי"ש ברמב"ן ולכך לא כתיב דרישה וחקירה בי' ולכך לא בעי' שתהי' ראוי' להזימה כנלע"ד:

מצוה תסד

מ"ע קצ"ב להרמב"ם

מ"ע על הב"ד לדרוש ולחקור עדים היטב שנאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב וזה עיקר המצוה הוא בדיני נפשות, ובעדות אשה פליגי סוף יבמות אי כדיני נפשות דמי וצריך דרשה וחקירה או דלא בעי דרישה וחקירה כדיני ממונות ועי' בשו"ת נוב"י מה"ק סי' ע"ד שהביא ג"כ הפלוגתא לענין זנות אי בעי' דו"ח ומביא הרשב"א וריטב"א עיי"ש:

ולענין עדות קרבן אינו מבואר במפרשים ואני אמרתי פשוט דאם הוזמו עדים המחייבים אותו קרבן דאין מחייבין להם קרבן מכאשר זמם כמו דאמרי' במכות ב' ע"ב שאם חייבו כופר כיון דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו אי אפשר לחייבם כופר א"כ הה"ד וכ"ש דאי אפשר לחייבם קרבן חטאת דהני לאו בני קרבן חטאת נינהו וכיון דאי אפשר לחייבם מכאשר זמם א"כ לפי תי' השני בתוס' מכות ב' ע"א ד"ה מעידין דכל היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם לא בעי' שאתה יכול להזימה והנוב"י ח"א חא"ע סי' ע"ב הוכיח דתי' זה עיקר וא"כ נפשט ספק הנ"ל דעדות המחייב קרבן לא בעי' ילה"ז ואפי' אי הוי בעי' דו"ח דזה אינו תלי' בהדדי מ"מ אין דו"ח מעכב אלא א"כ בעי' עשיל"ה וכמו שהאריך בנוב"י שם אמנם לפי תי' ראשון של התוס' הנ"ל א"כ גם בעדים המחייבים קרבן יש לקיים דין הזמה ע"י מלקות ושפיר מקרי עדות שאתה יכול להזימה כיון שאמרו לו אכלת חלב ואי אפשר לומר לפוסלו באו זה אינו שהרי אינו נפסל בזה כדקיי"ל בח"מ סי' ל"ד דיכול לומר שוגג הייתי וא"כ אפשר בעי' עדות שיל"ה ודו"ח מעכב מ"מ לענ"ד לפי מאי דמספקי ביבמות פ"ח ע"א דע"א נאמן לחייבו קרבן היכא דאינו מכחיש לי' ולענ"ד פשוט דכל היכא דסגי בע"א לא בעי' דו"ח כמו בע"א באיסורין דיליף מוספרה לה דפשיט דלא בעי' דו"ח ה"כ ע"א לחייבו קרבן ואפי' לחייב שבועה נלענ"ד פשוט דלא בעי' דו"ח ועדות שיל"ה דהרי דו"ח גם בדיני ממונות לולי דכתיב משפט אחד יהי' לכם לא הוי בעי' כדאי' בסנהדרין ג' רע"א משום דכי כתיב דו"ח בעדות נפשות כתיב רק משום דכתיב משפט אחד והיכא דסגי בע"א א"כ גילה לן קרא דלא בעי' משפט אחד א"כ גם דו"ח לא בעי'. וראיתי בנוב"י הנ"ל שכ' שם גבי סתירת היתר הראשון בד"ה ועפי"ז וכו' דע"א לא בעי' עדות שיל"ה ולענ"ד פשוט כנ"ל:

ואין להביא ראי' מהא דאמרי' בב"מ דף ד' ע"א לפי גירסות התוס' שם בד"ה ע"א יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה א"כ עכ"ח כיון דישנו בהזמה היינו אם ישנו בדו"ח זה אינו דנהי דעפ"י הדין לא צריך דו"ח מ"מ אם אמר באיזה יום והזימו אותו ישנו בהזמה ואפ"ה הזימו מחייב שבועה ומטעם הזה בעצמו נראה אפי' אי בעינן דוקא שנים מחייבים קרבן לי' אפ"ה לא בעי' דו"ח דדוקא בממון ועדות נפשות גלי לן דבעי' דו"ח וראי' מעדות נשים דפלפלו בריטב"א וברמב"ן ובנוב"י שם בד"ה ודע וכו' דמנ"ל דבעי' דו"ח ומסקו משום דיליף דבר דבר מממון א"כ משמע דוקא היכא דגלי לן קרא אבל בעדותו דעלמא לא בעי' דו"ח. ובזה מיושב לי דברי הרמב"ם בפ"ב מקידוש החודש דין ב' דמבואר מדבריו דעדות קידוש החודש לא בעי' מה"ת דו"ח והלח"מ דחק בזה מנ"ל דלא בעי דו"ח ולהנ"ל סובר הרמב"ם כל דלא גלי קרא דבעי' דו"ח הדין דלא בעי' ואע"ג דכתיב משפט אחד כבר ביאר הנוב"י שם דזה דוקא בהנך דכתיבי באותו פרשה ממון ונפשות:

ונראה לי להביא ראי' לזה ממאי דהוכיח ביבמות פ"ז ע"ב קרא דאו הודע אליו חטאתו מיירי בע"א דאי סק"ד תרי ותרי ולא קמכחיש להו קרא בעי' דנאמנים ומאי קו' דלמא לעולם בתרי ואפ"ה בעי' קרא דנאמנין לפי תי' ב' של תוס' מכות הנ"ל דאינם עדות שאילה"ז וגם לתי' א' דלמא מיירי כגון שלא דו"ח או שלא ידעו הזמן וא"כ אינם יכול להזימה קמ"ל קרא דנאמן וכ"ת דפשיטא לי' אי אינם יודעין היום פשיטא דאינם נאמנים ז"א דהרי מכח קו' זו מוקי לה בע"א, וכבר אמרנו לעיל דבע"א בודאי אין דו"ח מעכב וא"כ מנ"ל דמיירי בע"א דלמא רק שאינן יכול להזימה ועכ"ח דע"ז מיצרך קרא דפשיטא דוקא היכא דגלי בעי' דו"ח ועדות יכול להזימה כנלענ"ד ראי' גדולה. אמנם הא קשיא א"כ איך למד שם ר"ע ק"ו דאם מביאים שנים לידי מיתה חמורה מכ"ש שיביאהו לידי קרבן הקל וקשה הא מאי ק"ו היא זו דלמא דוקא בעידי נפשות דהוי יכול להזימה משא"כ כאן ובשלומא לפי תי' ראשון בתוס' מכות אפשר לומר לומר דלדברי' דרבנן הקשה לדידי' בלאו ק"ו נאמנים אלא דהקשה לרבנן דס"ל דלעולם פטרו ואפי' אם דו"ח ואפשר לבוא לידי הזמה מ"מ אין עדים יכולים לחייבו וע"ז אמר ק"ו. אבל לדברי תי' ב' של התוס' וכפי מה שבררתי דלעולם אין עדי קרבן נקראין עדות שאילה"ז א"כ איך למד ק"ו ואפשר דהק"ו מעדים המחייבין אותו גלות וזה קרי לי לר"מ ידי מיתה שאפשר לו לבוא לידי מיתה אם יצא מעיר מקלט ובעדי גלות נאמנין אע"ג דלפי תי' ב' של התוס' מקרי אין יכול להזימה אפ"ה עכ"ח נאמנים ועי' בתוס' מכות דף ב' ע"א בתוס' ד"ה מעידין אנו שחייב גלות, ומ"ש התומים בסי' ל"ח בכונתם שס"ל כפרש"י במכות דף ה' דבהודאתו אינו יכול לחייב גלות ועכ"ח מטעם עדים ואיכא ק"ו. ועדיין צ"ע לתי' התוס' זה מ"מ נראה כנ"ל דעדי קרבן וכיוצא לא צריכין דו"ח ולא עדות שאתה יכול להזימה כנלענ"ד:

ב) והנה בדיני ממונות מה"ת בעי' דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות שנאמר משפט אחד יהי' לכם אלא שרבנן תיקנו מפני נעילת דלת שלא בעי' דו"ח ובגמ' ריש פרק אחד דיני ממונות מפלפל שם עי"ש והנה הפ"י שם בק"א הקשה על דעת הרמב"ן וסייעתי' דשטר מהני מה"ת מקרא דכתוב וחתום בספר הא יכול לומר אחרוהו וכתבו והוי עדות שאי אתה יכול להזימה ונראה ליישב עפ"י מה שהארכתי בחי' שהקשתי שם מאי פריך שם דלמא שטר דהוי מעשה וכמו שנחקרה עדותן ולא נחשדו לא בעי' דרישה וחקירה והה"ד דלא בעי' עדות שאתה יכול להזימה מה"ת בשטר ונראה ליישב דנהי דמה"ת הוי כמו שנחקרו מ"מ מדרבנן דרבנן אצרכי' קיום וחששו לזיוף א"כ ראו דגם בכה"ג יש לחוש וא"כ שוב הוי כמו שאר עדות בע"פ ולבעי דרישה וחקירה ושפיר פריך, וע"ז משני שפיר דמדרבנן לא בעי' דרישה וא"כ בשטר כשר בין מה"ת בין מדרבנן, מה"ת בלא"ה לא בעי' ומדרבנן דעשאו שטר כמו עדות בע"פ הא מדרבנן א"צ דו"ח וא"כ שפיר דעת הרמב"ן דשטר מועיל מה"ת אע"ג דאיכ"ל אחרוהו ואינו יכול להזימה הא שטר לא בעי' זה וא"ש ובחי' הארכתי בזה ליישב דברי הרמב"ם דפסק בפ"ג מעדות דשטר איני מועיל אלא מכח נעילת דלת והקשו עליו עיי"ש ושם הארכתי בפ' אחד דיני ממונות:

מצוה תסה

מ"ע קצ"ג להרמב"ם

מ"ע לשרוף עיר הנדחת שנאמר ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה:

מצוה תסו

ל"ת רע"ג להנ"ל

מל"ת שלא תבנה עוד שנאמר לא תבנה עוד:

מצוה תסז

ל"ת רע"ד להרמב"ם

מל"ת שלא ליהנות מעיר הנדחת שנא' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ועי' ברמב"ם פ"ד מה' ע"ז כל דיני עיר הנדחת שאם שנים מאותו העיר הדיחו את רוב העיר המדיחים הם בסקילה והנדחים הם בסייף והורגים האנשים ונשים וטף, ובס' סדר למשנה הביא הפר"ח שהגיה שם על הא דפסק הרמב"ם דגם הטף נהרג, ובתוספתא יש בזה פלוגתא ר' אליעזר ור"ע ובסדר למשנה מקיים דברי הרמב"ם עיי"ש, וכן נלענ"ד דטעמא של הרמב"ם הוא משום דגם הממון כלה ונשרף שנאמר באש תשרף ולא תבנה עוד ובב"ק דף קי"ט ע"א קיי"ל כמ"ד דממון של מסור אסור לאבדו דלמא נפיק מיני' בנין דמעלי וא"כ הי' סק"ד דגם בעיר הנדחת נימא כן דלא יכלו הממון דליחוש דלמא נפיק מיני' בנין דמעלי אלא ודאי משמע כמ"ד דאף טף נהרג בעיר הנדחת והתורה דנו אותם כזרעו של עמלק שנאמר מחה תמחה את זכר עמלק זה יש לומר הטעם של הרמב"ם דפסק גם טף נהרג:

ב) והנה הרמב"ם פ"ד מע"ז פסק דקדשים שבעיר הנדחת ימותו כר' יוחנן שם לא שנאסרו מצד עיר הנדחת אלא מצד זבח רשעים תועבה עיי"ש משום שלל שמים לא נאסר ובהקדש קדשי בדק הבית פסק הרמב"ם דיפדו ואח"כ ישרופו, וזה לכאורה תמוה כמו שהשיג עליו הראב"ד דהא הוי שלל שמים. ולענ"ד ס"ל להרמב"ם כיון דהוא הקדש דמים ואין הקדש הגוף כיון דיש לו פדייה הוי רק כקנין פירות ולדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף וא"כ לא הוי הגוף קדוש וחל עליו איסור עיר הנדחת על הגוף ושפיר לאחר פדייה שרפו, וא"כ א"ש הברייתא אפשר סובר כמ"ד קנין פירות כקנין הגוף וא"כ קנין הגוף כמאן דליתא וא"א למכרו וא"כ לא חל עליו עיר הנדחת. אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ שפיר פסק דיפדו וממילא אח"כ אם נפדה יכול לשרפו, ושפיר פסק הרמב"ם דישרפו:

ג) ומה שפסק הרמב"ם דבכור ומעשר קודם שנפל בהם מום נעשית עיר הנדחת דינן כמו קדשי מזבח ואם לאחר שנפלו בהם מים דינן כמו שלל עיר הנדחת, והכ"מ האריך בזה ואני לא הבנתי דבריו וצ"ע, ולענ"ד נראה דרמב"ם סובר כפי' הר"ן בחידושיו גם בכור ומעשר אע"ג כשיפול בהם מום יהי' של הבעלים מ"מ כ"ז שלא נפל ואין בידו להפיל דאסור להפיל מום הוי כקדשי שמים ולכך כתב שדינם כמו קדשי שמים, כן פי' בחי' הר"ן, ואני אמרתי עוד דאפשר דזה תלי' אי אדם קונה או מקדיש דבר שלא בא לעולם ובר"פ נערה שנתפתתה כתבו התוס' ישנים לר"ש סובר אדם מקנה דשלב"ל וא"כ ר"ש לשיטתי' לאחר שיהי' בו מום והי' לבעלים ואע"ג שלא בא לעולם מ"מ הוי כבא לעולם וה"נ כיון דלאחר שיפול בו מום יהי' לבעלים ויש לו קנין בו א"כ ג"כ עכשיו כמו כבר הי' לו קנין ולא חשיב כמו קדשי שמים לכך אצטרך קרא בפ"ע למעט משום דכתיב בהמתו, אבל לדינא פסקי' אין אדם מקנה וכאלו לא הי' בעולם והשתא הוא חפצי שמים ושפיר ממועט משללה לכך לא אצטרך קרא בפ"ע והיינו קודם שנפל בו מום אבל אם לאחר שנפל בו מום נעשה עיר הנדחת דינו כמו שלל עיר הנדחת וא"ש הרמב"ם כנלענ"ד ליישב פלפול הכ"מ:

ד) והנה במעשר שני פסק הרמב"ם דמע"ש מעיר הנדחת מקרי שללה ואסור ולח"מ תמה הא ר"ח אמר שם לא שנו אלא בירושלים אבל בגבולין וודאי הוא ממון גבוה וממעטי' משלל השמים ורמב"ם לא חילק בזה, ולפי הפשטות אמרתי בוודאי אי אמרי' הואיל ואי בעי הוי מעייל לה לירושלים א"ש דאם מעלה אותו לירושלים אז הוי ממון שלו וא"כ אסור מצד שללה וא"כ ר' חסדא לשיטתי' דס"ל דלא אמרי' הואיל וא"כ ממילא יש חילוק בין בגבולין בין בירושלים, דבירושלים הוי ממון שלו אבל בגבולין לא דלא ס"ל הואיל אבל לדידן דס"ל הואיל ואז הוא יכול להעלותו לירושלים וממילא אין חילוק לירושלים לגבולין וע"כ לא חילק הרמב"ם בזה. ובאמת אמרתי להסביר בדברינו הנ"ל דבבכור ומעשר אע"ג דעתיד להיות ממון בעלים מ"מ כ"ז שלא נפל בו מום הוי ממון גבוה והוא בדבר האיסור שאסור בידו לעשות, אבל בדבר שבידו לעשות אמרי' דהוי כאלו הי' מכבר ולא הוי נמי דשלב"ל דבר שהוא בידו וא"כ קשה מאי חילק ר"ח בין בגבולין לירושלים הא הוי בידו להעלותו ודבר שהוא בידו הוי כאלו עשה מכבר ונ"ל דאפשר ליישב לפי מש"כ המהרש"א קדושין ס"ג אע"ג דבידו לשחרר עבדו מ"מ לא הוי בידו דיהי' מועיל דזה הוי כמו פנים חדשות דמעיקרא הוי עם הדומה לחמור והשתא הוא ישראל גמור זה הוי דבר שלא בא לעולם ולא הוי בידו וא"כ ה"נ בגבולין הוי ממון גבוה ובהעלותו לירושלים הוא ממון הדיוט וא"כ הוי כמו פנים חדשות והוי כמו דבר שלא בא לעולם וע"כ שפיר חילק ר"ח בין לגבולין לירושלים. אמנם הרמב"ם לדינא פוסק דמע"ש אפי' בירושלים הוי ממון גבוה והוא פסק דמע"ש חייב בחלה והקשה שם הכ"מ בפ"ו מה' בכורים דאמאי יהי' חייב ותי' הר"י קורקיס דבסוכה דף ל"ה פליגי באתרוג אי בעי' לכם היתר אכילה והרמב"ם פ"ו מה' מצה פסק דתלי' בהיתר אכילה וא"כ אי תלי' בהיתר אכילה א"כ הוי לכם מצד האכילה ולכך מצה או עריסת מע"ש מקרי עריסותיכם וחייב בחלה וממילא פסק הרמב"ם שפיר דחייב בחלה, וא"כ מע"ש אי מעלה לירושלים לא הוי פנים חדשות דבין בגבולין או בירושלים הוי ממון גבוה רק אם מעלה לירושלים הוי בי' היתר אכילה וא"כ הוי שוב בידו וא"כ הוי כשלו ושפיר חייל עליו עיר הנדחת ע"כ לא חילק בין בגבולין לירושלים:

ה) ובגוף הסברא של ר"י קורקוס הנ"ל נראה דיליף זה מחלה עצמו דכתיב באכלכם מלחם הארץ תרימו חלה א"כ חזי' דהתורה תלי' באכילה וכן איתא במשנה פ"ב דחלה פלוגתא דר"א ור"ע עיי"ש ומחלה ילפי' גז"ש לחם לחם למצה לכך ג"כ במצה תלי' בהיתר אכילה כנלענ"ד להסביר סברת הר"י קורקוס:

מצוה תסח

ל"ת רה"ע להרמב"ם

מל"ת שלא לגדוד ולשרוט בבשרו לע"ז ועל מתו שנאמר לא תתגודדו וקיי"ל שריטה וגדידה אחת היא ומי שמשרט בשרו על מתו חייב מלקות בין שרט ביד או בכלי ולע"ז בכלי חייב מלקות וביד פטור, שרט שריטה אחת על ה' מתים או ה' שריטות על מת אחד לוקה חמשה והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת. והנה במכות דף כ"א למ"ד שריטה וגדידה אחת וגדידה בפרשה ההוא כתיב על מת וא"כ לא אצטרך בפ' קדושים ושרט לנפש לא תתנו ל"ל נפש אלא בא ללמד דחייב על כל נפש ונפש ובס' ערוך לנר באמת תמה דמנל"ן מכאן דחייב על ע"ז בכלי כיון דמפורש בקרא בהדי' למת ואע"ג דמת כתיב לאחר קרחה מ"מ מקרא נדרש לפניו ולפני פניו כדאי' בר"ה דף ט' ע"ב לרבנן דאמרו מקרא בדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו, ובס' ערוך לנר הקשה כיון דמפורש בקרא למת ואיך אמרי' בהתגודר לע"ז חייב מלקות והא ממת ממעטי' בטבעה ספינתו וכדומה, ותי' דע"ז נמי נקרא מת דכתיב זבחי מתים, וזה דוחק קצת ובפרט דקשה ללקות על דרש כמוהו דאין לוקין אלא על דברים המפורשים ולא מה שנדרש בדרך מליצה, מיהו רש"י שם בגמ' נראה דמיישב זה דבאמת לאו מקרא זה מוכח ע"ז אלא מקרא דמלכים ויתנודדו עד שישפך עליהם הדם מזה מוכח דדרך ע"ז הי' ע"י גדידה וא"כ אם דרך עבודה הוא כן אז חייב סקילה דכל דרך עבודה חייב ואם נימא דלא הוי דרך עבודה בכך אלא דרך כבוד וא"כ חייב משום לא תעבדם דדרשי' לאו על מחבק ומנשק לע"ז וא"כ לא תתגודדו לא צריכין לע"ז דבע"ז ילפי' מלאו לא תעבדם רק לכך כתיב למת דבמת נמי חייב בהתגודד אבל לע"ז ילפי' מלאו לא תעבדם לכך לא כתיב למת אצל לא תתגודדו ללמד דשייך לא תתגודדו אפי' בלא מת לפעמים כגון מה דכתיב קודם בלאו אחר לא תעבדם דדרשי' משם לחיבוק ונישוק וכדומה וא"כ שפיר יש לומר דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ע"כ כתיב למת בסיפא דקרא וא"כ שפיר מצי למימר כערוך לנר הנ"ל כיון דמלקינן מכח פסוק אחר אז איכ"ל דבדרך מליצה נמי לוקה, ולכך לא כתיב לנפש אלא למת למעט הנ"ל, ומטעם זה אינו חייב אלא בכלי כמו שהי' דרך עבודה להם שלא נמצא שיתגודדו הם רק בכלי:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה