אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת ואתחנן

פרשת דברים

מצוה תיז

ל"ת תמ"ו

מל"ת שלא להתאוות בלב דבר של חבירו שנאמר לא תתאוה, כבר הארכתי בזה בפ' יתרו בלאו דלא תחמוד וגם הלשון לא תתאוה שקובע מחשבתו ותאוותו בלבו שלא רצה לסלק וכן הלשון לא תתאוה מורה על לשון התפעל דהיינו שקבע בעצמו התאוה ההוא שהי' יכול לסלק עצמו ממנה ודוק:

מצוה תחי

מ"ע קע"ב

מ"ע ליחד הש"י להאמין אמונה שלימה שהוא אחד בלי שום שיתוף שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וביחוד השם מצווים עליו כל העולם אפי' ב"נ מצוה על שיתוף ומה דקיי"ל באו"ח סי' קנ"ו דאין הגוי מצווה עכשיו בזה"ז על השיתוף כבר האריכו האחרונים ועיין במחצית השקל שם ס"ק ב' שהביא בשם מעין צדקה סי' כ"ב ולכאורה קשה לי לפי מה דמסקו האחרונים דגם הגוי מצווה על אזהרת שם המיוחד למה נקט הקרא שמע ישראל וכו' דנהי דאיכ"ל דבאמת נאמרו לישראל אלא כיון דנאמר ונשנית לאלו ולאלו נאמר דהרי גם אדם הראשון נצטוה על ע"ז. ואפי"ה נראה דיש לדייק טובא למה נקנו שמע ישראל. ולענ"ד דישראל צריכין להאמין בה' מחמת קבלה ולא מחמת חקירה כדאיתא ברמב"ם ובחובת הלבבות ריש שער היחוד והיינו שמע ישראל שהי' להם קבלה מאבותם שהחזיקו אבותינו ע"י נבואה כי רק זה הדבר הוא הדבר המתקיים ומתאחד את כל ישראל בשוה זה נלע"ד כונת הספרי על הקרא דשמע ישראל דיעקב אבינו אמר לבניו אולי יש מחלוקת לכם על המקום וכו' יעיי"ש ואינו מובן ולדעתי אם אמנם שיעקב אבינו ידע שבניו מאמינים ביחוד אלא שהסתפק אולי אם רק על דרך חקירה עיקר אמונתם וע"כ לא יתאחדו כי כל אחד סובר וחוקר על דרך אחר ואין לזה קיום וע"ז בא להוכיח אותם שרק באותה אמונה יאמינו דהיינו בדרך קבלה ונבואה וכששמע מהם זאת אמר ברוך שם כבוד מלכותו וכו' שזה דבר המתקיים. והנה אמונת היחוד הוא להאמין שהשי"ת הוא המיוחד ואין לו גוף ושום דמיון הגוף וכל התוארים שנאמרו עליו הוא רק לשבר האוזן כמו שהאריכו החובת לבבות ובעל העקרים במאמר ב' שביארו היטב כל ענין אמונה ההיא ודוק:

מצוה תיט

מ"ע קע"ג

מ"ע לאהוב את השי"ת בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך. ועיי' ברמב"ם בה' יסודי התורה ובמנין המצות ובחינוך שביארו היטב ענין מצוה הזו ואין צריך להאריך ועיי' בבעל העקרים ובחובת הלבבות שער אהבה. והעיקר לאהוב את השי"ת לא משום צורך עצמי אלא לאהוב את השי"ת משום השי"ת עצמו. והנה חכז"ל למדו ממקרא הזה דצריך אדם למסור נפשו עבור השי"ת דהיינו שאם רוצים לאנסו לעבור ע"ז אפי' בצינעה יהרג ועל יעבור כמו דאיתא בפסחים כ"ה והביא שם ר"א כיון שכבר כתיב בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך אלא לפי שיש בני אדם שממונם חביב עליו מגופו וכו' יעיי"ש. ולכאורה קשה לי דהרי קיי"ל בכל לאו צריך אדם למסור ממנו ולא לעבור כדקיי"ל באו"ח סי' תרנ"ו וביו"ד סי' קנ"ז וכבר הבאתי לעיל דאפי' בלאו שאין בו מעשה פסק הריב"ש דצריך למסור כל ממונו וא"כ למה לי דצריך למכתב בע"ז אדרבה מהכא איכא למילף כיון דגבי ע"ז הוא חמור כ"כ שאפי' בצינעה הוא חייב למסור נפשו ומאודו ומכיון דכתיב בע"ז משמע דגבי שאר עבירות אינו צריך למסור ממונו וכן כ' וצידד בס' תוספת יוהכ"פ יומא ע"ד ע"ז ויעיי"ש:

ונלע"ד דהרי מבואר שם דלולי דכתיב וחי בהם הוי אמרי' דבכל התורה כולה חייב למסור את נפשו וקשה מנ"ל והא רק בג' עבירות הנ"ל כתיבא ועכ"ח הוי אמרי' דילפי' מנייהו בכל התורה וחומרא דיש בזה אין בזה ולכך איצטרך וחי בהם וא"כ נהי דגילה לן קרא וחי בהם למעט שאר עבירות היינו דוקא לענין מיתה אבל לענין ממון לא ממעטי' וילפי' שאר מיני' על כל התורה דנהי דע"ז חמירה דוקא אם עובד ע"ז אבל אם לבו לשמים רק אנסין אותו להשתחוות הרי עושה רק מעשה הבל בעלמא וקילא משאר עבירות לולי החמירה לן התורה דלא, עכ"פ משמע דוחי בהם קאי רק על הנפש אבל באמת ממון חייב ליתן אפי' בשאר עבירות ולא ממעטי' ואפי' אם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו בטלה דעתו אצל כל אדם וזה כורת הש"ס התם דפריך ר"א כיון דכתיב בכל נפשך וילפי' מיני' אפי' גופו ומשם הוי ילפי' לכל התורה אלא משום דכתיב וחי בהם ממועט ולא ממועט רק חיות אבל ממון אינו ממועט באמת וחייב ליתן אפי' בשאר עבירות וא"כ ליכא למטע דנמעט' הממון וא"כ בכל מאודך ל"ל ותי' רק משום דיש בני אדם שהם שוטים שממונם חביב עליהם מגופם ולהם צריך למכתב האי קרא דבכל מאודך דגם הם צריכין ליתן ממון:

מצוה תכ

מ"ע קע"ד

מ"ע ללמוד תורה וללמדה שנאמר ושננתם לבניך, וכ' סה"מ מ"ע י"א היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך וכתוב בספרי לבניך אלו התלמידים תלמידים קרוים בנים וכו' וכבר נכפל זה ציווי פעמים רבות ושמרתם ועשיתם למען ילמדון וכבר נתפזר הציווי והזרוז על מצוה זו במקומות רבים מן התלמוד והנשים אין חייבות וכו' הנה הרמב"ם פ"א ו הלמוד תורה כ' דמצות לימוד התורה הוא על כל אדם ובכל עת וברי הלח"מ הקשה למה לא הביא הרמב"ם דברי ר' יוחנן שאמר משום ר"ש בן יוחי במנחות דף צ"ט ע"ב אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית ג"כ יצא משום האי פסיק לא ימוש וכו' וגם האי דר' יוסי שם יעיי"ש ובסדר למשנה האריך בזה וכ' ג"כ בעכ"ח הגירסא במנחות צ"ט הנ"ל דר' יוחנן שאמר משום ר"ש בן יוחי הוא טעות דהרי מצינו במקום אחר ריש כיצד מברכין דר' שמעון בן יוחי סובר דאין לאדם לעשות מלאכה מהא דכתיב ואספת את דגנך היינו בשאינו עושין רצונו אבל בעושין רצונו אם אדם חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה התורה מה תהי' עליה וכו' יעי"ש וא"כ מוכח דר"ש בן יוחי סובר דצריך לקיי' והגית בו וכו' בכל עת יעי"ש שהאריך:

ולי נראה ליישב דוודאי ר"ש בן יוחי סובר דלעולם צריכין ללמוד דלימוד התורה אין לה שיעור והיא מהדברי' שאין להם שיעור כדתנן פ"א דפיאה בלי מחלוקת כלל דת"ת אין לה שיעור וא"כ קשה על הנך תנאים:

ונראה דהנה איתא בקדושין דף כ"ט אמר ר' ספרא משום ר' יהושע בן חנניא חייב אדם לשלש שנותיו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בגמרא והרמב"ם פרק א' הלכה י"א פסק ג"כ כן אלא שסיים שזה דווקא בזמן התחלת לימודו אבל אם כבר למד תורה שבכתב וכו' יעיי"ש ובאמת זה קשה כיון דמחויב מקרא האיך שייך לעשות פשרה ולכך נראה לי דלמדו זה מהא דגמרא דמנחות דלכאורה קשה עוד יותר על הרמב"ם ועל הלכתא דהא קרא דמייתי שם הוא מקרא דיהושע לא ימוש ספר וכו' וא"כ הקרא קאי על תורה שבכתב שאפי' אם ישלש לא יהי' סגי והקרא בגדול מיירי דאיירי ביהושע וע"ז אמרי' שם ולר' יוסי א"ש וגם נקרא תמיד אפי' לא שנה אלא פרק אחד שחרית וערבית קיים ג"כ ור"ש בן יוסי הוסיף אפי' אם קרא ק"ש שחרית וערבית קיים הקרא דלא ימיש דאל"כ עדיין קשה הא הקרא בתורה שבכתב נאמר ועכ"ח הכוונה דיוצא בזה בחלק לימוד התורה של תורה שבכתב ומזה למד הרמב"ם דין הנ"ל לחלק בין קטן לגדול דהיינו ושננתם דאמרי' דהיינו ושלשתם לבניך לקטני' צריך שיהי' שלושה מקרא ומשנה וגמרא אבל ודברת בם וגו' זה יהי' בשכבך ובקומך דהיינו ק"ש שחרית וערבית אבל שאר חלקי התורה גם הם מודין שצריך ללמוד בכל עת שאפשר ואדרבה מדברי הרמב"ם הללו דמחלק בין קטון לגדול מוכח דפסק כר"ש בן יוסי כנלע"ד ומיושב נמי קושי' הסדר למשנה הנ"ל:

ב) והנה לפי דעת הרמב"ם הנ"ל דמוקי הקרא דושננתם בקטני' א"כ מוכח לכאורה דאב חייב ללמד את בניו וגם שאר תלמידי' שלושה חלקי התורה מקרא ומשנה וגמרא ותימה על הרמב"ם שם דמשמע שפסק כמ"ד דאין חייב ללמדו אלא מקרא בה' תלמוד תורה פרק א' הלכה ז' וגם מהגמרא משמע כן וקשה דילמא נקט מקרא לרבותא אפי' למ"ד דס"ל ב"מ סוף פ"ב דמקרא הוא מידה ואינו מידה וצ"ע:

ג) והנה לענין בן הבן משמע מלשון הרמב"ם דאינו חייב ללמדו בשכר ולענ"ד קשה דא"כ מה איכא בין בן בנו לבן דעלמא שפסק הרמב"ם ג"כ דחייב ללמדו ובגמרא ילפי' דחייב ללמוד לבן הבן מדכתיב מהודעתם את בניך ואת בני בניך וכו' וא"כ משמע דבן הבן דינו כבנו. ולפי מה שאמרתי דברי אגדה אפשר ליישב דאיתא שם בקדושין המלמד את בנו ובן בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני ואמרתי לפרש עפ"י המבואר במדרש דאם קיבלו ישראל כל התורה מה' לא הי' נשתכח התורה מישראל דמעשה ה' הוא קיים לעולם ורק משום שלא הי' להם יכולת ואמרו אל משה דבר אתה עמנו ואמרי' הוא ובנו ובן בנו עוסקים בתורה שוב לא ימוש התורה מזרעו שנאמר ואני זאת בריתי וגו' ולא ימוש מפיך מזרעך ומזרע זרעך וכ' מעתה ועד עולם א"כ איכ"ל דלכך נקט הקרא והודעת לבניך ולבני בניך שהם ג' דורות ועי"ז תהי' מובטח כיום אשר ה' אלהיך בחורב בשעת מתן תורה אם הי' שמעו מפי הקב"ה לא הי' נשכח מהם וגם כאן כן:

ד) והנה בגמרא ילפי' מדכתיב בנינכם ולא בנותיכם דאשה פטורה והרמב"ם שם ג"כ פסק כן אלא שפסק דתורה שבכתב ראוי שילמדו והמלמדה תורה שבעל פה כאלו למדה תפלות דאסור והטו"ז ביו"ד סי' רמ"ו כ' ראי' להרמב"ם דהתורה שבכתב ילמדו מפי הקהל. הקהל את אנשי' ונשים ואמרו בחגיגה נשי' באים לשמוע משמע דמצוה וחיוב לנשים לשמוע תורה ולדעתי קשה דהא מהתם אינו ראי' דהרי קיי"ל ביו"ד סי' רמ"ו ס"ו דהדיני' שלהן צריכין ללמוד וכן כ' המג"א סי' מ"ז בסופי דנשים מברכין ברכת התורה וא"כ בהקהל כתיב וילמדו ויראו את ה' דהיינו ע"י המעשים שקורין להם יהי' להם ליראה ויראה אשה חייבת וזה הקריאה בא לחזק היראה ע"כ גם נשים חייבת לחזוק אמונת היראה. ואני אמרתי דאפשר להביא ראי' לדעת הרמב"ם הנ"ל דאשה חייבת תורה שבכתב מהדרש שהבאתי לעיל בקדושין דף למ"ד ר' ספרא בשם יהושע בן חנניא ושננתם אל תקרא ושננתם אלא ושלשתם וכל הדרשות של אל תקרי הם צריכין ביאור ובאיזה מקומות זיכני ה' לבארם:

ולפי דעת הרמב"ם הנ"ל נראה דיש לפרש דברי ר' ספרא דהרי התורה נחלקו לג' מדריגות מקרא ומשנה וגמרא ומקרא גם נשים חייב ללמדם לפי דעת הרמב"ם ומשנה וגמרא, אסור להם ולשון ושננתם משמע שני פעמי' לשון שני וא"כ אם האמת שג' חלקים חייבי' ללמוד שפיר דייקה התורה ושננתם לבניך ולא לבנותיך דלזכרי' אתה מצווה גם האידך ב' חלקי התורה אבל לנקיבות אסור ומדנקט ושננתם לשון שנים אז אל תקרא שננתם אלא ושלשתם דהיינו שלושה חלקי תורה ולכך ממעט מבניך ולא לבנותיך כיון דלזכרי' חייב ללמד גם האידך שני חלקי התורה משא"כ לנקיבות:

מצוה תכא

מ"ע קע"ה

מ"ע לקרות קריאת שמע שחרית וערבית שנאמר ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך ר"ל זמן שכיבה וזמן קימה והרמב"ן מנה ק"ש שחרית וערבית לשני מ"ע. והנה מצוה זו קראו חז"ל קבלת עול מלכות שמים ובענין כוונה ובזה יש פלוגתא אי רק פסוק ראשון הוא מה"ת או ג"כ פ' שני' או גם שלישית ועי' בפר"ח באו"ח סי' ס"ז שהאריך בזה והסכים שפרשה ראשונה ושניה דאורייתא הוא וגם האריך לתמוה על דברי תוס' שפסקו כשמואל דס"ל ק"ש דרבנן וקרא ודברת בם בדברי תורה כתיב כבר הקשה השאגת ארי' סי' () ולי הי' נראה דגם שמואל מודה דק"ש דאורייתא אלא דס"ל דמקרא דודברת בם אינו מוכח רק הלמ"ס הוא וס"ל כדעת מקצת הסוברי' דהלמ"ס ספק מותר כדאמרי' בקדושין דף ל"ט לכך נאמרה הלכה דוודאי אסור וספיקו מותר ומלשון הטור יו"ד סי' רצ"ד משמע דבכל הלמ"מ כן ולכך ס"ל ג"כ ספק קרא ק"ש ספק לא קרא פטור ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה אותי הב' המופלג גבריאל קעל זצ"ל דמתני' ריש פ' הי' קורא תנן אם כיון לבו יצא וקשה הא אנן קיי"ל באו"ח סי' ס"ד דאם קרא ק"ש ולא אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לא יצא והא במתני' תנן סתם הי' קורא בתורה והתם מיירי בלא ברשכ"מ ואפי"ה תנן דאם כיון יצא האם אמנם שגוף הקושי' אינו קשה דאיכ"ל דלבתר הכי אמר ברשכ"מ בתוך כדי דבור וי"ל ג"כ דמתני' מדאורייתא דלא צריך לומר בשכ"מ אמנם לשמואל לא הי' תי' זה מספיק דהוא ס"ל דגם ק"ש הוא מדרבנן אמנם להנ"ל א"ש:

ב) והנה בק"ש אנו צריכין להאמין באחדות הבורא וגם אנו צריכין ליחד מעשינו לשי"ת ולעשות מעשינו רק לשמו הן יחוד המעשה זה מקרי קבלת עול מלכות שמים ואנו מחוייבי' בשעת ק"ש לקבל עלינו שיהי' מחשבותינו ועבדינו הכל רק לשם השי"ת. ובזה אני מיישב הקושי' שהבאתי במצוה שלפני זה שהקשה הסדר למשנה איך אמרי' במנחות צ"ט אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית ג"כ יצא משום לא ימיש וכו' הא רשב"י ס"ל ריש פ' כיצד מברכין דצריך האדם שלא לעסוק במנהגו של עולם דא"כ התורה מה תהא עליה ועכ"ח הקרא דואספת את דגנך קאי אם אינו עושה רצונו של מקום כך הקשה הנ"ל:

ואמרתי עפ"י הנ"ל דאיכ"ל דכוונת ר"ש בן יוחי כך הוא דאם קורא ק"ש שחרית וערבית ומיחד כל מעשיו לשם השם וא"כ אף זה שחורש וקיצר הכל מיחד להשי"ת ע"כ י"ל שם שפיר אע"ג שקורא רק ק"ש שחרית וערבית ג"כ יצא משום הקרא דלא ימוש וכו' אבל בכיצד מברכין מיירי בסתם אדם שאינו מיחד מעשיו לשם ד' שיהי' רק חורש בשעת חרישה וקיצר בשעת קצירה ולא יהי' כוונתו להשי"ת בזה צריך דווקא לקיים והגית אבל בקריית ק"ש התם לא יצא ושפיר מיושב קושי' הסדר למשנה וביתר ביאור נהי דקרא דלא ימוש קיים אבל הקרא דושננתם שיהי' דברי תורה משונונים בפיך זה עוד לא קיים שהרי שכחה מצוי ואם אינו מוסיף משתכח וזה שאמר והתורה מה תהי' עליה וא"כ אע"ג דקיים בק"ש לא ימוש וכו' וגם ודברת בם אבל הקרא דושננתם בודאי לא קיים ונהי דמשום מ"ע אין צריך לבזבז כל ממונו ודוקא משום ל"ת חייב לבזבז ממינו וא"כ אם לא קיים הקרא דלא ימוש דהוא לאו ודברי קבלה לא הי' רשאי לעסוק בדבר אחר אבל כיון דאינן אלא עשה אם לא זכה לקרא דעומדי זרים וגו' שפיר יכול לאסוף בעצמו וא"ש. עיין בירושלמי פ"ק דשבת על מתני' דמפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה דאמרי' שם בירושלמי דר' שמעון בן יוחי וחביריו אין צריכין להפסיק אפי' לק"ש והקשה שם וכי ר"ש בן יוחי לא פסיקא דחייב בלולב או בסיכה הא עיקר לעשות מפני שינון ע"כ שהם שהי' תורתם אומנתם ע"כ לא הי' צריכים להפסיק ואפשר דהיינו טעמא דשמואל דס"ל ק"ש דרבנן היינו אם עוסק בתורה:

מצוה תכב

ומצוה תכג

מ"ע קע"ו וקע"ז

מ"ע לקשור תפילין על היד שנאמר וקשרתם לאות על ידך ומ"ע להניח תפילין על הראש שנאמר והי' לטוטפות בין עיניך ועיי' במנין המצות להרמב"ם סי' י"ב וי"ג מנ"ל שהם ב' מצות אמנם לענ"ד קשה להרמב"ם שהובא לעיל סי' זי"ן ובכמה דוכתי שס"ל דלאו שבכללות אינו נמנה רק ללאו אחד והובא בכמה דוכתי לעיל שגם במ"ע כן ולמה נימא כאן שנחשב לב' מ"ע הרי נכלל ג"כ בחד מצוה וצ"ל דכאן דכתיב שוב והי' לטוטפות הרי חלק הכתוב כל חד למ"ע בפ"ע:

והנה אנן קיי"ל כמ"ד דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין ובחוה"מ פליגי הפוסקי' ולדעת הזוהר המובא בב"י באו"ח סי' ל"א הוא איסור גדול והנה המג"א בסי' כ"ט כ' דגם לדעת הזוהר מותר להניח לשמרן עי"ש ולכאורה דבריו סותרין לדבריו בסי' ש"ח סעי"ק י"א ובלא"ה תמה הדגול מרבבה בסי' ש"ח על דברי המג"א שלמד דאסור בשבת מחה"מ הא בשבת גופא הדין כן מפורש ויש ליישב דלכאורה יש להוכיח דלדעת הב"י אליבא דהזוהר אפי' שלא לשם מצוה אוסר דאל"כ מאי טרח הב"י בסי' ל"א איך לעשות לדינא בפלוגתת הפוסקי' לענין הנחת תפילין בחוה"מ הא אפשר להניחם בחוה"מ ולהתנות אם צריך תפילין יהי' לשמה ואם אין צריך תפילין יהי' רק כקמיעא בעלמא וכן כ' באמת הפרמ"ג בסי' ל"א שיעשה כן להתנות ומדלא ס"ל לב"י תקנה זו משמע דס"ל אפי' מניחן שלא לשם מצוה נראה כמזלזל וא"כ א"ש מג"א בסי' ש"ח דלכך מביא ראי' מחוה"מ וקושי' חדא מתורצת באידך משבת אין ראי' דאיכ"ל במניח שלא לשם מצוה אין איסור לכך מביא מחוה"מ ומהכרעת הב"י כזוהר ולא נתן תקנה לצאת אליבא דכל הדיעות ולפי"ז יש ליישב ג"כ הסתירה דבסי' ש"ח קאי על הב"י ומדבריו הוכיח דאפי' לשמרן אסור ובסי' כ"ט נהי דמשמע ג"כ דקאי לב"י מ"מ אינו מוכרח ואיכ"ל דכתב כן לסברת דנפשי' אליבא דזוהר וא"ש:

אמנם יותר נראה ליישב הסתירות דגם בסי' ש"ח סובר כמ"ש סי' כ"ט אלא דשם אסיק אדעתא דמסוגי' דמנחות לכאורה קשה דבמנחות דף מ"ו ע"ב מוכח עכ"ח דאסור להיות תפילין בראשו בשבת כדמשני דרבה בר אבו' דאמר ספק חשיכה אינו חולץ אבל בוודאי חשיכה חולץ היינו בשבת אע"ג דסבר לילה זמן תפילין ועכ"ח או משים איסור דאורייתא מקרא דלך לאות או מאיסור שבות וא"כ לא הי' המג"א צריך להביא ראי' מתוס' וזוהר אלא הוי מצי לאקשוי' בפשיטות מסוגי' ערוכה וצ"ע לכאורה. ונראה ליישב עפ"י מ"ש למעלה דעלך לאות אי אמרי' נסיר ה"נ איכ"ל דאע"ג דאימעט היינו דאינו מצווה ועושה מ"מ מצוה איכא אבל למ"ד נשים אין סומכין ה"נ אסור ואיכא חשש בל תוסיף וא"כ סוגי' דמנחות אליבא דרבה בר אבו' אפשר דס"ל כמ"ד אין נשים סומכת אבל לדינא דקיי"ל נשים סומכת רשות כ' הב"י דאין איסור להניחן ומטעם זה א"ש דגם תוס' במנחות דכ' דיש איסור שבות אין סתירה דהם קאי למ"ד אין נשים סומכת ואז אין צריך למשמש ויש חשש שבות שמא יצא אבל למ"ד נס"ר ואיכא מצוה ה"נ מצוה למשמש ואין חשש ודברי הב"י שרירין וקיימין רק דקשה מהזוהר והיינו ממנ"פ אי מניחין לשם מצוה קשה מזוהר ואי שלא לשם מצוה א"כ אסיר מכח שבות וע"ז הביא דגם מתוס' שבת משמע דאסור ומכח דסתמו משמע לכ"ע ואפי' לרב ענני ועכ"ח מטעם הזוהר וע"ז כ' דגם ממעשים בכל יום מוכח בן דאי נימא דהוי כאינו מצווה ועושה אנו כני נניח וקושי' זו פי' כן גם המחצית השקל וע"ז כ' דמתוס' מנחות ג"כ לכאורה ראי' כזוהר אלא שכ' דאיכ"ל בתוס' הטעם משום שבות ושוב סיים המג"א דממנ"פ גם אם הטעם משום שבות מקרי כלי שמלאכתו לאיסור וקשים דברי הב"י. ולא ניחא לי' למג"א לומר דכוונת התוס' בשבת ובמנחות למ"ד שבת לאו זמן תפילין מקרא דשמרתה דעובר בלאו כריה"ג משא"כ לדידן דפסק הב"י וש"ע לעיל כמ"ד דלילה זמן תפילין דמדסתמו תוס' דבריהם משמע לי' דגם לאידך מ"ד דסובר לאו זמן תפילין מקרא דלך לאות קאי זה נלע"ד כוונת המג"א וא"ש:

וליישב קושי' המג"א אפשר דהב"י סובר דסוגי' דמנחות למ"ד אין נשים סומכת רשות ואיכא חשש בל תוסיף אבל משו' שבות דהוצאה לא גזרו דלעולם חייב למשמש אפי' מניח שלא לשם מצוה דהרי אמרו ק"ו מציץ וכו' דיש בו שמות הרבה וכו' משמע דלאו משום מצוה חוב למשמש אבל לדידן אין איסור ב"ת דקיי"ל נס"ר ונהי להב"י אסור משום הזוהר מ"מ שלא לשם מצוה מטעם הזוהר אין איסור ומטעם שבות כיון דחייב למשמש אין איסור בבית ובמנחות דמוכח דאיכא איסורא היינו למ"ד אין נשים סומכת רשות או לדעת הזוהר דהרי הסוגי' מיירי במניח לשם מצוה דאל"כ גם לריה"ג אין איסור כמו דאמר ר' אלעזר וא"ש. ועפ"י האמור מבואר שלא לשם מצוה גם להזוהר מותר וא"כ יוכל חה"מ להתנות לצאת אליבא דכל הדיעות וכמו שכ' הפרמ"ג הנ"ל:

ב) והנה אי שבת זמן תפילין פשיטא דאין שום איסור מדרבנן אלא שהתיו"ט ספ"ק דביצה שכ' דלמ"ד שבת זמן תפילין יש איסור בהנחתן עיי"ש דלמא מפסיק ובשער המלך בה' תפילין הקשה עליו מפ' הקומץ דפריך שם מאי קסבר אי לילה זמן תפילין שבת כמי זמן תפילין ומאי' קושי' הא אי זמן תפילין יש איסור בהנחתן אמנם לענ"ד נראה פשוט דכוונת התיו"ט דלכך אסרו חכמים להניח תפילין למ"ד שבת זמן תפילין שמא יפסיק לו רצועה ויעבור ד' אמות לסופר או לאדם הבקי לתקן דבלא"ה קשה למה לא חששו חכמים גבי תפילין כמו גבי שופר ולולב שילך אצל בקי ללמוד הברכה או הקשר למ"ד דצריך לקשור בכל יום ונראה כיון דתפילין בכל יומא איתא בוודאי בקי בהן וכן למ"ד דצריך לקשור בכל יום יהי' אסור משום שמא יעבירנו רק משום דשכיח איכ"ל דכ"ע בקי בי' וליכא חשש שמא יעבירנו ועפי"ז יש ליישב לשון ס' התרומה דהקשה למ"ד דבעי' שיקשור בכל יום יהי' אסור אפי' מקושרין והקשה בס' ביאר מרדכי דאדרבה בהיפך קשה דאינו קשר של קיימא וכמו שהקשה התוס' במנחות ל"ז עיי' בס' ביאר מרדכי בה' תפילין ולהנ"ל יש ליישב מטעם שמא יעבירנו קשיא לי' עכ"פ הא דלא חיישי' שמא יעבירנו היינו משום דשכיח כל יומא לכך כ' התוי"ט מ"מ יש לחוש כמו שחששו חז"ל בפ' במה אשה ברה"ר דאסור דילמא יפסוק רצועה א"כ מה"ט אסור ברה"י נמי דלמא יפסיק והוא בהול על המצוה ושמא יעבירנו לתקן ואנן קיי"ל דלא בעי' קשר כל יומא אבל למ"ד לאו זמן תפילין שאינו בהיל ושרי' וכל זה הנחה וכיון שאסרו להניחן ממילא אין צריך לחלצן דאפי' יפסוק לא יהי' בהיל דהא אסור להניחן ופריך שפיר למה צריך לחלצן:

ג) ולענין אי לילה זמן תפילין ג"כ פליגי הפוסקים גם לדינא ורמב"ם פ"ד מתפילה פסק דלילה לאו זמן תפילין ולדעת השאגת ארי' כ' הרמב"ם כר' יוסי הגלילי ויש להאריך בזה ואין המקום כאן וכתבתי במקום אחר יעיי"ש גם דעת המבי"ט בס' קרית ספר רוצה לומר דגם להרמב"ם לילה זמן תפילין מה"ת אלא מדרבנן אסור. במ"א הבאתי ראי' להמבי"ט דלכאורה דברי הרמב"ם סותרים פ"א מה' קידוש החודש דין ז' כ' מצוה לעבר שנים ולקדש מקרא דושמרת את החוקה הזאת וא"כ עכ"ח לפרש הקרא בחוקת הפסח הכתוב מדבר ואיך אפשר לומר דבפ' זי"ן מה' תפילין יליף מהמקרא הזה חוקת תפילין ולמעט מימים ימימה מתפילין בלילה וא"כ יש ראי' להמבי"ט יעיי"ש בקונטרסי:

מצוה תכד

מ"ע קע"ח

מ"ע לקבוע מזוזה בפתח שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך הנה מצות כתיבת מזוזה ילפי' במנחות דף מ"ב מסמיכות דוקשרתם לכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומזה ילפי' דקטן וגוי וכדומה פסולין לכתוב ותוס' הקשו שם ת"ל משום דאינו כותב לשמה ובגוי אינו מועיל עומד על גביו כי גוי אדעתא דנפשי' קעביד והכסף משנה תי' דהוי רק ספק אי אדעתי דנפשי' קעביד. ולי נראה דבגוי קטן לא שייך אדעתי דנפשי' קעביד כיון דעדיין אינו בר דעת ומטעם זה קשה לי בגיטין דף כ"ד דפריך מדפסיל נכרי בהבאה מכלל דבכתיבה כשר ומאי קושי' הא לענין הבאה פסול משום דלאו בני כריתות נינהו אבל לענין כתיבה פסול רק משום דלאו לשמה היא וא"כ איכא בנייהו לכאורה נכרי קטן דלענין הבאה דפסול משום דלאו בני כריתות בודאי קטן ג"כ לאו בני כריתות הוא אבל בהבאה יהי' כשר גוי קטן כשישראל עומד על גביו וצ"ע. ואפשר דמ"מ מדרבנן הוא פסול משום לא פלוג:

והנה בחדר שיהי' חייב במזוזה בעינן דוקא ד' על ד' מרובע ואם הוא ארוך ויש בו כדי לרבע ד' על ד' פסק ביו"ד סי' רפ"ו כהרמב"ם דחייב במזוזה והש"ך שם ס"ק כ"ג הביא דעת הרא"ש וסייעתי' דבעינן דוקא ד' על ד' מרובע והכריע לקבעו בלא ברכה ואם הבית הקטן פתוח לבית הגדול מסתפק מהר"י טטלונגער זצ"ל במכתב שומר ציון מ' ר"ה דיקבע ב' מזוזות, ולי הדבר צ"ע דנראה דלאו שפיר למיעבד הכי דיש חשש משום בל תוסיף ואע"ג דלא מתכון לעבור ורק משום ספיקא עושה ב' מזוזות מ"מ דעת הפוסקים דבזמנו לעבור לא בעי כוונה עובר משום בל תוסף כדמוכח בר"ה כ"ח דאסור ליתן מתן ד' על המזבח משום ספיקא ואע"ג דמותר להניח ב' תפילין של רש"י ושל ר"ת כדקיי"ל שאו"ח סי' ל"ד עלמא דמשום ספיקא ליכא בל תוסיף התם שאני דחד לאו תפילין הוא דאי אמרי' כרש"י אז תפילין של ר"ת כלאו כלום הם ע"כ התם שרי אבל היכא דתרווייהו כשרים רק משום ספיקא והי' מותרים תרווייהו ביחד זה לא מצינו בשום מקום וא"כ איך קאמר שמותר לקבוע בו מזוזות מכח ספיקות, וראי' לזה דלא דמי' לתפילין דנ"ל דזה תלי' בפלוגתא אי מצות צריכות כונה עיי' בטוש"ע סי' תרנ"א ושם במג"א סקנ"ז ועיי' בפרמ"ג בפתיחה כוללת בחלק הא' וכאן אגידי כמו מזבח וגם אני כתבתי בהערות למנין המצות שלי בלאו דבל תוסיף יעיי"ש ואין בזה דבר ברור לעשות לכך נלע"ד נכון לעשות כמ"ש לעיל:

ב) והנה הגאון ר' אליהו ווילנא זצ"ל דעתו דצריך לדבק המזוזה דוקא על מזוזת עצמו בלי שום הפסק כלל ואני כבר כתבתי בתשובה אחת שלדעתי מנהג העולם שכורכין אותם בנייר וכיוצא בהם נכון הם עושים דהאי על לאו דוקא אלא על בסמוך כדקיי"ל בתוס' סוטה ל"ז ד"ה מאי על וכו' יעיי"ש ושם הארכתי יעיי"ש:

השוכר בית בחוץ לארץ כל שלושים יום פטור ומשלושים יום ואילך חייב במזוזה ובתוס' מנחות כתבו ב' תרוצים ותי' ראשון גם בתוך שלושים יום מקרי ביתך מה"ת ולדעת תי' השני מה"ת פטור ומאי דקשיא ע"ז כבר כתבתי במקום אחר יעיי"ש. ועיי' בתוס' מנחות דף מ"ד ד"ה טלית דלפי תי' ראשון ס"ל אפי' בית שאינו שלו חייב במזוזה דחובת הדר הוא וביתך דכתיב בקרא היינו דרך ביאתך והא דשוכר כל שלושים יום פטור משום דקודם שלושים לא חשיב בית דירה דידי' וכבר כ' הרשב"א בתשובה סי' תרס"ז דדירה לזמן מועט נמי מקרי דירה ובח"מ סי' רי"ב סעיף א' בהג"ה פסק דהאומר פלוני ידור בחצרו ואפי' שעה ויום א' סגי דמקרי דירה ואע"ג דרשב"א שם כ' דנראה דבעי' ז' ימים היינו בדרך אפשר ולכך יד המקבל על התחתונה ואפי' לפמ"ש הגט פשוט סי' קכ"ח ס"ק כ"א דהוי ספיקא דדינא דהב"י באע"ז שם הביא בשם הראבי' דבעי' שלושים יום וביו"ד סי' רי"ז יעיי"ש מ"מ נראה דלא מקרי דירה שלו כל זמן שלא יחזק שדר שם למ"ד יום ונהי דביתך ר"ל ביאתך מ"מ נראה לתי' הזה בעינן שיהי' ניכר שהוא ביאתו ולכך אם הוא באמת בית שלו גם תוך שלושים חייב. ולתי' השני שכתבו שם דנהי דדרשו ביתך דהיינו ביאתך מ"מ תרי ביתך כתיבי ובעינן דוקא בית שלו ואז חייב במזוזה ובאמת קשה בזה מה שאמרו ביומא דף יו"ד דלישכת פלהדרין חייב במזוזה כיון דכהן גדול דר שם זי"ן יום קודם יוהכ"פ וקשה הא הוי של הקדש ולא שלו וגבי מזוזה בעינן דוקא ביתו. ובמקום אחר כתבתי תי' ע"ז ויעיי"ש

מצוה תכה

ל"ת רמ"ז

מל"ת שלא לנסות נביא אמת יותר מדאי שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם והסמ"ג והסמ"ק כ' הל"ת שלא יאמר אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך חוץ ממעשר ובפ"ק דתענית משמע כן ועיי' בחינוך שכלל לתרוויי' ועיי"ש שכ' טעמא דהא מילתא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועיי"ש מיהו במעשר ובצדקה לדעת י"א ג"כ נאמר בקרא בהדי' בחנוני נא בזאת וכו' ואין זה מה שאמרו חז"ל הנודר צדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור דהתם אינו בא לנסות אלא דזכות הצדקה יעמוד לו שיחי' ומה שאמרו בר"ה דף ד' ע"א דבגוי אסור דהיינו בתוהא על ראשונות כמ"ש התוס' ותויו"ט פ"א דאבות משנה ג' ומתפילה ג"כ ל"ק דהוי לכאורה כעובד ע"מ לקבל פרס דהוא עיקר התפילה שיעשה הקב"ה רצונו כיון שהוא דרך תפילה ובקשה ובלא"ה כמו דבמעשר רשאי לנסות משום דודאי הדבר כמו שאמר הנביא אם לא אפתח לכם ארובות השמים וגו' כמו כן גבי תפילה הבטיח לנו השי"ת כי קרוב ה' לכל קוראיו באמת וממנ"פ הוא כמו מעשר:

מצוה תכו

מ"ע קע"ט

מ"ע להחרים שבעה אומות שנאמר החרם תחרים אותם, ומשמע מדסתם הרמב"ם אפי' בז' אומות בח"ל ועיי' במעיי"ח שכ' דתלי' בפלוגתא ורמב"ם סובר דלא דרשי' טעמא דקרא. והנה החינוך כ' דהא דמצוה להחרימם אם אין סכנה דוקא לכאורה טעמו דבכל התורה כולה אמרי' אין לך דבר שצריך למסור נפשו אלא ע"ז וגילוי עריות ושפ"ד ומלבד אלו השלושה אין צריך למסור אלא על עבירה שבפרהסיא או בשעת גזירת שמד כמו שכבר כתבנו לעיל בפ' אמור וכ"ז בלאו אבל במ"ע הא קיי"ל אפי' לפזר ממנו אינו צריך כדאיתא באו"ח סי' תרנ"ו וכאן הוי עשה ושפיר כ' החינוך דבמקום סכנה אין צריך למסור אבל קשה ע"ז דהא קיי"ל ביו"ד סי' קנ"ז דגבי ע"ז אפי' בזרי' דע"ז יהרג ועל יעבור וא"כ כל המפרשים כתבו הטעם הא דצווה הקב"ה להחרים השבעה אומות דוקא משום דאצליהם הי' מקור ע"ז ויש לחוש שמא ימשך עליהם ממילא הוי כמו בזרי' דע"ז ובבזרי' דע"ז קיי"ל יהרג ועל יעבור אמנם לפי הנ"ל אפשר ליישב דנהי דהמפרשים אמרו טעם הזה אבל אנן לא דרשי' טעמא דקרא דלא קיי"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא אפי' להקל ומי שאינו מחיוב למסור פסק הרמב"ם דאסור למסור דוחי בהם כתיב וא"כ שפיר כ' החינוך דאין להכניס עצמו לסכנה אלא דלכאורה דבריו סותרים דלעיל משמע דאף בשאר אומות רק תלוי' אי דרשי' טעמא דקרא כדכתב לעיל המעיי"ח. אמנם לפי מה שכתבתי במקום אחר דנהי דקיי"ל לא כר"ש דדרש טעמא דקרא להקל אבל באמת חיישי' לדר"ש להחמיר מספק ממילא כאן הוי קולא שיהי' מוסר עצמו דהא וחי כתיב ע"כ שפיר קאמר דלא כר"ש משא"כ לעיל כנלע"ד:

מצוה תכז

ל"ת רמ"ח

מל"ת שלא לחמול על עובד ע"ז שנאמר ולא תחנם וזה לכ"ע בכל האומות ומלאו זה דרשו חז"ל הרבה דרשות בע"ז דף כ' ע"א ואמרו שם מדלא כתיב לא תחונם או לא תחינם שמעי' כולהו ולפי"ז הוי כמו לאו שבכללות ואין לוקין עליו וקשיא על החינוך שכ' במצוה תכ"ו טעם דאין לוקין לפי שאין בו מעשה תיפוק לי' משום לאו שבכללות דהוי כמו לאו דלא תאכלו על הדם ואין לוקין. ונראה דהחינוך לשיטתי' לא יליף מלא תחנם חני' בקרקע אלא שלא תתן להם חן ולא מתנת חנם וזה הכל שורש אחד ואינה נמנה ללאו שבכללות כמ"ש החינוך מצוה זי"ן ואיסור מכירה בקרקע יליף מלא ישבו בארצך אבל הרמב"ם יליף בכלל לא תחנם לא תתן להם חני' בקרקע ואיכ"ל דענין אחר היא והוי לאו שבכללות והנה להרמב"ם וחיכוך בוודאי לאו זה מיירי בכל אומות וכדס"ל בכך הנך לאווין דכיוצא בזה מצוה צ"ד אמנם להסמ"ג דס"ל דהנך כולי מיירו בז' אומות קשיא מ"ש לאו זה וכבר עמדו תוס' בע"ז דף כ' ע"א ד"ה לא תחנם ודחקו בזה אמנם יש ליישב לשיטת הסמ"ג דפוסק בכל מקום כר"י דלא דריש טעמא דקרא אבל היכא דפירש הקרא טעמא ילפי' מיני' דמיירי היכא דשייך טפי האי טעם ולכך בחיתון דכתיב הטעם וכמ"ש התוס' קדושין ס"ח ע"ב מיירי דווקא בזי"ן אומות וכן ל"ת צ"ד כתיב פן יחטיאו לי וכן צ"ג כתיב ולאלוהיהם דהוי כמו נתינת טעם ולכך מוקי בז' אומות וכמ"ש שם ובלא"ה הא בכל מקום דכתיב לאסור כריתות ברית נאמר הטעם פן וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו וגם במשפטי' מסיים הקרא כי תעבוד אלוהיהם וקאי גם על כריתת ברית ולכך מוקי בז' אומות לר"י כנלע"ד:

אבל לאו דלא תחנם דכתיב סתם מיירי בכל האומות גם לסמ"ג כן נראה לי או דס"ל דבכלל לאו צ"ד דהיינו לאו דלא ישבו בארצך גם ישיבה של ארעי בכלל וכדעת הרמב"ם בפ"י מע"ז ובלאו דלא תחנם דדרשי' לא תתן להם חני' היינו ישיבת קבע וקשה הא אפי' ארעי אסור ועכ"ח דמיירי כאן בשאר אומות כנלע"ד:

מצוה תכח

ל"ת רמ"ט

מל"ת שלא להתחתן עם עכו"ם שנאמר ולא תתחתן בם ולהרמב"ם הלאו הזה בכל האומות ועליו קאי סיפא דקרא בתך לא לבנו וכו' והיינו בגיותן אמנם להטור לא תתחתן קאי לאחר גירות בז' אומות וסיפא דקרא בתך לא תתן קאי על כל האומות בגיותן ולפי"ז כ' המעיי"ח ראוי שימנה לב' לאוין ומ"ש עוד לפקפק על מ"ש הרמב"ם במנין המצות סי' נ"ב דאם בעדים ובהתראה דלוקין וכ' שבחיבור חזר בו וכ' דבזנות הוי מכות מרדות נראה דבמנין המצות מיירי בפהרסיא ובכה"ג גם בחיבורו מודה דבר מלקות הוא כמו כל חייבי כריתות וכמ"ש בחיבור פי"ב מא"ב ועיי' ברמב"ם בפי' המשנה בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין עי"ש ובגוף הדבר יש פילפול גדול וכתבתי באריכות בתשובותי

עוד יש בסדר הזה השמר פן תשכח את ה' אלקיך אשר הוציאך וגו' והרמב"ן כ' שהרמב"ם שכח למנות זה שהוא לאו שלא לשכח את ה' ויציאת מצרי' שהיציאה הוא המקיימת אמונה ואינה בכלל מצות אנכי שכבר כ' הרמב"ם בשורש ו' שהעשה והל"ת שענינו אחד כיון שזה עשה וזה ל"ת ראוי למנותם בשניים והמעיי"ח כ' דסובר השמר היינו עשה לשים הדברי' נגד עיניו ועי"ז לא ישכח והוי השמר דעשה היי עשה וכבר נמנה זה למ"ע:

לפ' עקב

מצוה תכט

ל"ת ר"נ

מל"ת שלא ליהנות מצפוי ע"ז ומתכשיטיה שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. הנה ציפוי ע"ז אסור אפי' בהר אע"ג דהר אינו נאסר מכ"מ הציפוי נאסר וכן הציפוי בעל חיים אע"ג דבעלי חיים אינו נאסרין רק לגבוה אפ"ה הציפוי שלהם נאסר כדאיתא בע"ז דף מ"ה ובחולין סוגי' דרבוצה דף ע' ע"א יעי"ש ובתוס' תי' תרי תרוצים בחד תי' דהר אינו ע"ז כלל רק הציפוי נאסר ועוד תי' שם דהר נמי ע"ז מקרי רק גזה"כ היא שלא יהי' נאסר ולפי' תי' הראשון קשה באמת למה הציפוי אסור הלא ההר אינו ע"ז וגם אינו נאסר ולפי"ז מה שכ' החינוך יש להסביר שע"י הציפוי יותר מתאוה לעבוד אותה כיון שנראה יפה לעיני' וא"כ עיקר מה שעובדין הוא רק ע"י הציפוי וא"כ עיקר הגרם הוא רק הציפוי ואיתא בגמ' המשתחוה להר מיתתו בסייף אע"ג דהר אינו נאסר וא"כ השתא שפיר י"ל אע"ג דהר אינו נאסר מ"מ הציפוי נאסר כיון דהיא עיקר הגרם ומטעם זה א"ש דעל ליפוי של הר ושל בעלי חיים אינו עובר בהם משום לא ידבק בידך מאומה ועל לאו דלא תביא תועבה אל ביתך כיון דלא הוי ע"ז ממש רק גרם הוי דמיתתו בסייף ודוק:

מצוה תל

ל"ת רנ"א

מל"ת שלא ליהנות מע"ז ומתקרובתה ומן משמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. והנהנה מהם עובר ג"כ משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הנאמר בעיר הנדחת וממילא הוא אסור בהנאה והקשה המנחת חינוך לפי"ז אמאי פסקי' אם תקע בשופר של ע"ז יצא הא עובר על לאו דלא תביא תועבה ועוד הא איכא מ"ע אבד תאבדון את כל המקומות וא"כ אמאי יהי' יוצא אם תקע הא הוי מהב"ע וכבר שמעתי קושי' זו. והנלע"ד דהלאו דלא ידבק בידך מאומה הוא דווקא אם אין כוונתו למעט תיפלה והנה בע"ז דף ס"ג ע"ב מבעי' לי' שכרו לשבור וכו' מאי מי אמרי' כיון דרוצה בקיומו אסור או דילמא כל למעוט תיפלה ותי' הגמ' למעוטי את התיפלה שפיר דמי ורצו להביא ראי' מברייתא דאין עודרין אבל עוקרי' והא מני ר"ע היא ודחי דאתי' כר' יהודא ומשום דאסור ליתן להם מתנת חנם וקאמר תו מדר' יהודא נשמע לר' עקיבא יעי"ש. ולענין דין דר' יהודא דאסור ליתן להם מתנת חנם מבואר במגן אברהם בסי' צ' ס"ק למ"ד איתא בגמ' פ' שלושה שאכלו דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה ואע"ג דעובר בעשה מצוה דרבים שאני וכ"כ התוס' פ"ק דשבת וכ"כ הרא"ש אע"ג דיש איסור לא תחנם מ"מ מצוה דרבים שאני והנה בע"ז מדמי איסור לא תחנם לקיום דבר האסור בהנאה וא"כ כמו שהתם מותר למעוטי תיפלה כמו כן כאן והנה כאן גבי עבד מוכח אפי' שלא למעוטי תיפלה רק כיון שהוא מצוה מותר וא"כ שפיר פסקי' דיצא אם תקע בשופר של ע"ז כיון שיש מצוה ומצוה לאו ליהנות ניתנה והוי כמו למעוטי את התיפלה וא"כ אינו שייך לא לאו דלא תביא תועבה ולא לאו דלא ידבק בידך ושפיר מיושב קושי' המנחת חינוך:

מצוה תלא

מ"ע ק"פ

מ"ע לברך ברכת המזון אחר אכילה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך ולדעת הרמב"ן בברכות דף כ' כזית וכביצה לכל מר כדאית לי' הוא דאורייתא ולהרז"ה הוא מדרבנן לכ"ע ורק כדי שביעה הוא מחוייב מה"ת וקרא אסמכתא בעלמא ודעת החינוך צ"ע שכ' כזית דרבנן וכביצה הוא מה"ת וזה דלא כמאן וכבר העיר המעיי"ח עליו בזה ואפשר דטעם החינוך דס"ל דביצה הוי כדי שביעה דהרי ר"י למד משבעת ושבעת הוי כביצה דלגבי מקצת בני אדם זה נמי הוי שביעה והוי כדאורייתא ואין כל אדם שוה:

והנה במג"א ריש סי' ר"י כ' דאכילה ושתיה אין מצטרפין לשיעור כזית ומביא ראי' מיוהכ"פ דתנן האוכל ושותה אין מצטרפין וכבר תמה ע"ז בספר חמד משה דהתם ביוהכ"פ דביתובא דעתא תלי' מילתא מיהו זה אפשר לדחות דראי' של המג"א מדר' חסדא דלא ס"ל הטעם משום דביתובי דעתא תלי' מילתא ביומא דף פ"א ע"א אלא דקשה לי דהרי בסוכה דף כ"ז ע"ב ובשאר דוכתי הכי קיי"ל דלענין שתי' יש ספק אי' בעי' שיעור רביעית לענין ברכה אחרונה כביצה או כזית וכן איתא בשו"ע וא"כ לענין ברכה אחרונה אי נימא דגם משקין בכזית וא"כ אוכלין ומשקין שוות וא"כ איך אפשר למילף מיוהכ"פ דהוי אכילה בככותבת הגסה ושתי' כמלא לוגמיו אבל כאן אכילה ושתי' שוות בכזית וא"כ אפי' לר' יהושע מצטרף וא"כ קשה על המג"א שכ' האוכל ושותה אין מצטרפין אמאי וצ"ע:

והנה איתא באו"ח סי' ר"ד סי' ח' אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה וגו' והקשה המג"א ס"ק כ' דבסי' תע"ה סי"ד פסק אנסוהו ואכל מצה יצא וכהרב"י שם בשם המ"מ והר"ן הטעם דאמרי' המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ ש"מ דחשיב הנאה וא"כ למה לא יברך עליו וא"ל דמיירי דנפשו קצה מלאכול רק בעכ"ח האכילוהו וא"כ איך החיך נהנה ממנו. ולענ"ד נראה ליישב עפ"י מש"כ התוס' בבא בתרא דף מ"ח ע"א ד"ה יקריב אותו מלמד שכופין אותו דמוכיח שם הש"ס אגב אונסו גמר ומקנה הא דוקא אונסו אגב זוזי אמרי' גמר ומקנה ותי' התוס' כיון דהוי מצוה הוא כזוזי וה"נ גמר ומקנה וא"כ מיושב היטב דבסי' תע"ה דאנסוהו לאכול מצה והוי מצוה ובמצוה אמרי' דהוי כזוזי ע"כ בוודאי גמר ומקנה ע"כ שפיר יצא אבל בסי' ר"ד דלא הוי שום מצוה ממילא לא הוי כזוזי ולא גמר ומקנה ע"כ אמרי' שפיר אם אנסוהו לאכול לא יברך עליו ואע"ג דהוי סופו נהנה זה הוי כמו תחילה באונס וסופו ברצון דפטור ומיושב היטב קושי' המג"א:

והנה מרן הגאון בעח"ס זצ"ל באו"ח סי' מ"ט כ' דאפשר דאם אכל פחות מכזית ושבע ממנו יוצא כדי אכילה וכתב שבוודאי לענין בהמ"ז שבשביעה תלי' מילתא חייב בוודאי לברך בהמ"ז בכה"ג אם שבע ממנו אבל המנחת חינוך כתב להיפך שבוודאי לא יצא וגם לענין בהמ"ז בעינן דוקא אכילה ושביעה כדכתיב ואכלת ושבעת ולפי דברי מרן זצ"ל כראה דס"ל האי דושבעת הוא פי על האכילה וממילא אם כורכו דבר אכילה בגמי אע"ג דלענין דבר מצוה אמרי' דלא יצא אפ"ה לענין בהמ"ז בודאי חייב משא"כ לסברת המנחת חינוך זה לא הוי אכילה אפי' לענין בהמ"ז כי הנאת גרונו בעינן כיון דאכילת ושבעת כתיב בקרא:

והנה לענין שאחד יכול להוציא חבירו דינו כמו ברכה דאחרים אם הוא חייב בה אז יכול להוציא ג"כ אחרים והמג"א בסי' קצ"ט הקשה אמאי אמרי' אם הגיע לבר מצוה אז יכול להוציא אחרים אע"ג דלא בדקו אותו והא קיי"ל דבדאורייתא לא סמכי' על חזקא דרבא. ואני אמרתי בחרפי ליישב דהטעם דלא סמכי' על חזקה זו הואיל ואפשר לברורי ומבררינן כמ"ש הטו"ז באע"ז סי' קנ"ו וברמב"ן במלחמות פ"ק דחולין והראש יוסף כתב דמה דאמרי' הואיל ואיכא לברורי מבררינן הוא רק מדרבנן והנה בקטן אפי' לא הגיע לשניו חייב הוא מדרבנן ויכול הדרבנן להוציא דרבנן כדאיתא בברכות דף כ"ף וא"כ יש ליישב קושי' המג"א דהרי מה"ת אזלי' בתר חזקה כיון דהביא שתי שערות וא"כ אם הי' מוצא לאיש אשר אכל כדי שביעה כיון דמה"ת הוא גדול כבר יצא השומע המחויב מדאורייתא והשתא הוי רק דרבנן וקטן נמי הוי מדרבנן מחויב ואמרי' דרבנן מוצא דרבנן כנ"ל וא"כ ממ"נפ יכול להוציא את הגדול ושמעתי שבס' ביאר מרדכי על ערבי פסחים מהגאון ר' מרדכי בנעט זצ"ל ג"כ כתוב תירץ זה אבל אני לא ראיתיו ואפשר, וברוך שכוונתי, אם כתיב בה:

מצוה תלב

מ"ע קפ"א

מ"ע לאהוב את הגר שנאמר ואהבתם את הגר, וא"כ מצות אהבת הגר היא בכפל דעובר עליה עובר על ב' עשה על עשה דואהבתם את הגר ועל עשה דואהבת לריעך וכן נראה מדברי החינוך וס' מצות השם מיהו לפמש"כ במקום אחר דמדברי הילל שאמר ואהבת לריעך כמוך מה דלך שנא לחברך לא תעבוד והיינו דמפרש זה ואהבת לריעך דקאי רק אממונו' וחפציו מדלא כתיב את ריעך ממילא גבי גר דכתיב את הגר קאי רק אגופו וא"כ דוקא אם עבר שלא לאהוב את הגר עצמו עבר על ב' עשה אבל אי עבר רק משום חפציו לא עבר רק משום ואהבת לריעך וקשה באמת למה לא כתיב בגר נמי כמו התם בישראל ואפשר לומר משום דלא חשוב ממונו כגופו וגופו הוא עיקר ע"כ אמרה תורה רק זאת שהוא עיקר והיינו את הגר שהוא גופו:

מצוה תלג

מ"ע קפ"ב

מ"ע לירא את ה' שנאמר את ה' אלהיך תירא, ועיי' בחינוך שביאר היטב איך ראוי לאדם להשתדל להעמיד לפניו את כל העולמות והמלכים וכולם רעדים ונחפזים לפני השי"ת כמו שביאר הרמב"ם בפ"ב מיסודי התורה והנה חכז"ל אמרו בכלל יראה הוא ג"כ מוציא ש"ש לבטלה כמו דאיתא בתמורה דף ד' דילפי' מאת ה' אלקיך תירא על איסור עשה המוציא ש"ש לבטלה וברמב"ם סוף הלכות שבועות כתב המוציא ש"ש לבטלה ילפי' מן ליראה את השם הנכבד והנורא וביאר בס' תפארת ישראל על המשניות בברכות סוף פ' אלו דברים להקשות א"כ איך כתב שם הרמב"ם המברך ברכה לבטלה עובר משום לא תשא כיון דמברך ברכה שאינה צריכה הוא לאו דלא תשא מכש"כ מוציא ש"ש לבטלה ולמה כתב הרמב"ם דילפי' מן ליראה את השם וגו' ועוד הקשה דבתמורה דף ד' ע"ב מסיק הש"ס דא"א למילף מן ליראה את ה' דשם כתיב והפלא את מכותך ובעשה אין כאן מלקות ומסיק שם דילפי' מן את ה' אלקיך תירא עיי"ש. ולענ"ד הרמב"ם לשיטתו א"ש דהרי הרמב"ם סובר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וביאר החוות דעת דהתורה נאמרה על ודאי כגון לאו דלא תאכל נבילה בודאי נבילה וכמו כן עשה דפסח דוקא ודאי פסח וא"כ ה"נ אי ילפי' מלא תשא הוי דוקא ודאי אסור אבל ספק לא הוי אסור אבל כיון דכתיב ליראה את ה' היינו שמירה שלא יבוא לידי כך וא"כ אפי' הוציא ש"ש בספק ג"כ עובר ומיושב נמי קושי' השני' דאיך אפשר לומר דהאי ליראה אתי' על מוציא ש"ש לבטלה הא התם לא הוי מלקות היינו בספק אבל בודאי איתא מלקות נמי וא"כ יש למילף נמי מליראה שפיר ודוק:

והנה הספר תפארת ישראל הביא עוד שם להקשות על המהרש"א שכתב בתוס' ד"ה הא ר"י בא"ד דאסרי' וכו' דהביאו תוס' בשם גמרא מתמורה קרא דאת ה' אלקיך דמיירי בהזכרת ש"ש לבטלה וכ' ע"ז המהרש"א דלאו מהאי קרא יליף לה הגמרא שם אלא מקרא דליראה את השם הנכבד והאי קרא דאת ה' אלקיך תירא דרשי' לי' בדוכתא אחריתא לרבות ת"ח, ובאמת איכ"ל דהמהרש"א הוי ס"ל כמש"כ התוס' בתמורה דף ג' ע"ב ד"ה ומקלל חבירו בשם מנלן וכו' שכ' א"נ מהאי קרא גופי' ושפיר כ' המהרש"א ובאמת גוף קושי' מהרש"א י"ל כתפארת ישראל דת"ח ילפי' מאת אלא על הרמב"ם שכ' סוף הלכות שבועות מוציא ש"ש ילפי' מליראה השם וגו' וברכה לבטלה מלא תשא וכבר תרצתי לעיל אבל אי הרמב"ם ס"ל כסברת התוס' אז ליכ"ל תי' הנ"ל ונראה דהרמב"ם סובר דמלא תשא לא מוכח אלא ברכה לבטלה ומה שעבר כבר אבל מליראה השם נפקא לן דצריך השתא לשמור עצמו שלא יוציא ש"ש לבטלה:

מצוה תלד

מ"ע קפ"ג

מ"ע להתפלל בכל יום לשי"ת שנאמר אותו תעבוד. ולדעת הרמב"ם היא מ"ע להתפלל בכל יום רק מנין התפלות ונוסחת התפלה הוא מדרבנן והחינוך כ' בשם הרמב"ן דגם לרמב"ן אם לא התפלל בעת צרה ביטל ממ"ע זו עיין ברמב"ן מ"ע ה' אמנם בסוף מנין המצות סילק רמב"ן מ"ע זו מחשבונו. בשאגת ארי' סי' י"ד האריך להקשות מה שקשה על הרמב"ם. ולענ"ד לדעת הרמב"ם גם בק"ש אם קרא ק"ש יצא ג"כ מ"ע של תפלה דתפלה אינה כתובה בפירוש רק דרשי' ולעבדו בכל לבבכם דרשי' איזה עבודה שהוא בלב הוי אומר זה תפלה ואם קרא ק"ש כמש"כ לעיל דצריך למסור עצמו וכל מחשבותיו להשי"ת בודאי יצא ג"כ משום תפלה ואע"ג דאיכ"ל דאינו יוצא בהרהור בעלמא היינו מדרבנן כדמשמע במג"א סי' ק"א סי"ק ב' דכ' וז"ל צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא דלכאורה משמע דיצא דגמרי' מלעבדו בכל לבבכם וזו תפלה א"כ עיקר תלוי בכונת הלב והקב"ה יודע מחשבות אלא דבגמ' משמע דלא יצא וזה הוי רק דרבנן ממילא א"כ שפיר י"ל לשיטת הרמב"ם כיון דאמר ק"ש ומסר כל דבריו להשי"ת ע"כ גם בתפלה יצא וע"כ שפיר אינו חוזר. וא"כ ק"ש אפי' בעל קרי חייב וא"כ ממנ"פ אינו צריך לחזור אי אמר ק"ש יצא כבר כנ"ל ואי לא אמר ק"ש צריך עכ"פ לומר ק"ש:

מצוה תלה

מ"ע קפ"ד

מ"ע להתדבק בחכמים ותלמידיהם שנאמר ובו תדבק. והרמב"ן מ"ע ז' השיג עליו וסובר דעיקר המצוה לשבע לקיים המצוה שכן הי' גרסתו בנדרים זי"ן ובחומש כ' המ"ע שיהי' בכל עת דבוק בה' עיי"ש. ונ"ל קצת ראי' להרמב"ם דהרי אנן קיי"ל כר"ע דדרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח ואע"ג דכתיב תירא בלשון יחיד וקאי על תרווייהו דיראת ה' היא יראה אחרת וגם יראת ת"ח יראה אחרת הוי רק דבא מכח יראת ה' ע"כ שפיר משמע מהקרא את ה' אלקיך תירא ג"כ ת"ח ואיתא בגמ' ודבקו בו והקשה איך יכול לדבק בהשי"ת אלא עכ"ח לדבק בת"ח וע"ז שפיר קאמר שצריך להתדבק בחכמים ותלמידיהם כי נאמר ובו תדבק וקשה איך יכיל להיות זאת אעכ"ח לרבות ת"ח, ועכ"פ גם פי' הרמב"ן לפי הגירסא שיהי' דבוק בכל עת בה' גם הוא בודאי נכלל בלשון ובו תדבק ול"ק א"כ ימנה אותו לשתי מצות זה ל"ק כיון דהכל ענין אחד וזה גורם לזה וכתיב רק בחד קרא בשתי תיבות ולכך נכלל ונמנה למ"ע אחת:

מצוה תלו

מ"ע קפ"ה

מ"ע לשבע באמת בשמו יתברך שנאמר ובשמו תשבע. והרמב"ן במ"ע זי"ן השיג עליו בזה ואינו מונה זה למ"ע. וסובר דעיקר המצוה לשבע לקיים המצות שכן הי' גרסתו בנדרים זי"ן:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה