מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תצא · מצוה תקפה
ל"ת שנ"א
מל"ת שלא למשכן בעל חוב בזרוע שנאמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. ומבואר מלשון הרמב"ם וחינוך דלאו זה כולל אפי' מנתח נתוחי בשוק דאסור וכבר הקשו עליו דבב"מ דף קי"ג מבואר דמנתח נתוחי אסור רק משום שלא יבואו לביתו משמע דאסור רק מדרבנן וכמ"ש התוס' שם וגם מ"ש התיו"ט דאפי' מנתח נתוחי הוא מה"ת יש לומר טעמא דקרא הוא משום שלא יבואו אל ביתו לפי הנראה מלשון החינוך משמע דזה עיקר אסורו שלא ימשכן בזרוע וכן כ' הסמ"ע בסי' צ"ז וא"כ קשיא סוגי' דב"מ הנ"ל ומלשון המנין מצות לא משמע נמי כמ"ש בחי' דעיקר איסור מנתח נתוחי ילפי' מלשון יוצא אליך העבוט דצריך שהוא יעשה עקירה והנחה דהרי מדברי מוני המצות מבואר דהיא בכלל לאו דלא תבוא אל ביתו ושוב ראיתי בספרי שמבואר בהדי' לעבוט עבוטו להורות שאפי' בחוץ אסור לעבוט עבוטו וקשיא ג"כ סוגי' דב"מ הנ"ל ונראה לומר דודאי לפי האמת אמרי' דאסור לנתח דנהי דיש לו שיעבוד ושיעבודא דאורייתא מיני' ואפי' מן גלימא דעל כתפי' וא"כ עביד אינש דינא לנפשי' ולפי מאי דקיי"ל כר"ן בב"ק דף כ"ח מ"מ מאי חזית דהאי בגד משועבד טפי מאחר לכך אסור לו למנתח ואיש אשר אתה נושה בו הוא יוציא אליך אפי' פחות שבכלי' לכך נקט הקרא לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ר"ל שתבא אל ביתו לראות אם יש לו דברי' אחרי' להעביטם וכשתראה שאין לו דברי' אחרי' תעבוט עבוטו זה אסור להעביט בעכ"ח לעולם וממילא עי"ז לא יכנס לביתו וזה קמ"ל בסיפא דברייתא דאפי' יודע שאין לו דברי' אחרי' ויש לומר דעביד אינש דינא לנפשי' קמ"ל דאפ"ה לעולם לא ימשכנו בזרוע ואפי' אין לו אלא דברי' הצריכין למשכון ג"כ אסור מזה שאמר שלא יכנס לביתו למשכנו אא"כ בחוץ אפ"ה אסור. ואם נימא כדעת הנמק"י והרמב"ן וסייעתו דבשעת משכון מיד מסדרין לבע"ח ג"כ א"ש לישנא דלא יבא אל ביתו לעבוט עבוטו לעולם בחוץ אסור אלא דצריך לאשמעי' דלא יבוא לביתו לידע מה שיש לו בביתו כדי לסדר לו ולעבוט עבוטו וכ"ש אם לא יבוא אל ביתו דאסור למנתח נתוחי דלמא צריך הוא לו ולעולם מנתח נתוחי וכ"ז למ"ד מסדרין אבל למ"ד אין מסדרין איכ"ל מדנקט קרא לא תבא אל ביתו משמע בחוץ שרי' וא"כ מדסיפא רשב"ג דסובר אין מסדרין וברישא לא פליג ולדידי' מנתח נתוחי מ"ה שרי' ואפ"ה אמרי' ברישא דאסור ולכך אמר הטעם גזירה שלא יבוא אל ביתו אבל לת"ק ולמאי דקיי"ל מסדרין שפיר י"ל דמה"ת אסור לנתח אפי' בחוץ:
ב) והנה הלח"מ הקשה למה לא מנו מוני המצות למ"ע בחוץ תעמוד והאיש וגו' ולפמ"ש בחי' י"ל דהכתוב בא להתיר לשליח ב"ד למנתח נתוחי ולכך קאמר יוציא אליך דלדידך צריך שיעשה עקירה והנחה אבל אצל שליח ב"ד רשאי שינתח מידו ויעשה הוא הנחה. ויותר נראה דהכתוב לא בא למוסיף עשה ולעבור בלאו ועשה אלא בא להורות דהא דאסור לבוא אל ביתו דוקא אם אינו גבר אלים ומוציא לחוץ משכון אבל אם יש לו ואינו מוציא לחוץ אז רשאי השליח ב"ד לבוא לביתו למשכנו וזה שאמר בחוץ תעמוד והאיש יוצא אליך עבוט אבל אם הוא גבר אלים רע מעללים רשאי למשכנו וקרא התירא אתי' לאשמעי' ולא איסור עשה וכן קיי"ל בח"מ סי' צ"ז:
ג) והנה אם עבר ומשכנו בזרוע הוא לאו הנתל"ע והנה כאן לא כ' הרמב"ם דמחזיר מיד בעכ"ח אבל בלאו דלא יחבול רחיים ובלאו דלא תחבול בגד אלמנה כ' הרמב"ם דמחזירין מיד בעכ"ח ומזה נראה כמ"ש בכללים דהרמב"ם סובר דוקא לאו זה נתל"ע ואינו ניתן להשבון כדלקמן כמו בכל מ"ע וס"ל לכמה פוסקים דאפי' כופין לא אמרי' הואיל ומתן שכרה בצידה אבל בלאו דלא יחבול רחיים ובגד אלמנה שהוא לאו הניתן להשבון צריך הוא להחזיר כדי שלא יעבור על הלאו:
ד) ועל דבר קו' הנ"ל דאיך חשבי' לנתל"ע הא בעשיר לית בי' עשה עי' מ"ש בכללים ולענ"ד כיון דמצוה להחזירו בעני גם בעשיר אי משיב מהני מגו דאי בעי מפקיר נכסי והוי עני וחזי' לי' וא"כ תלוי זה בדעת הלוה ולכך אין מלקות עליו. ובערב ושאר דברים שאינם הלואה רשאי לבוא לביתו למשכנו: