מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תצא · מצוה תקעט
מ"ע רל"ג
מ"ע הרוצה לגרש אשתו יגרשנה בשטר שנאמר אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ולב"ה מסיק בסיף גיטין דף צ' דקרא דקאמר כי ימצא בה ערות דבר הכונה או ערוה או דבר ואע"ג דמדבר ילפי' אפי' משום דבר מגרשה איצטרך קרא דערוה דאפי' נמצא בה דבר ערוה אפ"ה מותרת לאחר כדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר ובספרי מבאר דהו"א דק"ו מה לזה שהותרה נאסרה ק"ו לאחר שנאסרה בודאי נימא דתשאר באיסורא ולכך איצטרך קרא להתיר א"כ גם לב"ה מיירי הקרא דנמצא בה דבר בעדים גם לב"ה דרשי' דבר דבר וזו קשה הרי לב"ה לא קאי על ערוה והפ"י הקשה ע"ז ל"ל כלל גז"ש דבר דבר הא אנן קיי"ל נגד חזקה ע"א אינו נאמן ואשה בחזקת היתר עומדת לבעלה וא"כ פשיטא דאין ע"א נאמן ולהנ"ל א"ש וקמ"ל דגז"ש אפי' במקום שיש ב' עדים ג"כ מותרת לאחר דילפי' מהיקש ערוה מדבר כשם שבדבר פשיטא דאפי' יש ב' עדי' מ"מ היא מותרת לאחר ה"נ בערוה ובערוה אפי' יש בי' ב' עדי' מותרת לאחר ובר"פ הזורק ילפי' דיכול לגרש אשה אפי' ע"י חצרה דונתן בידה סתם מ"מ מיהא במציאה אפי' אינו עומד בצד חצירה כמי חצירו קונה לו משא"כ באשה דוקא אם היא עומדת בצד חצירה דילפי' מידה אצלה שסמוכה לה דבעי' דוקא עומדת בצד חצירה ולכאורה קשה לפי מאי שכ' הרמ"א בא"ע סי' ק"מ דאשה שנאסרה על בעלה זכות הוא לה יכול לזכות לה שלא בפניה וא"כ כיון דקרא לב"ה נמי מיירי בערות דבר בערוה שנאסרה עליו וא"כ יכול לזכות לה וא"כ אמאי כתב הקרא ונתן בידה דוקא סמוכין ודוחק דלצדדין קאמר וצ"ע:
ב) והנה באשה פרוצה כ' הרמב"ם והטור בא"ע סי' קי"ט דמצוה לגרש אשה פרוצה ואפי' אינו עוברת על דת וראשו פרוע וכיוצא בזה ויליף לה סוף גיטין מוימצא לה ערות דבר ורמב"ם וטור ילפי' מגרש לץ ויצא מדמן ומקשי' עליו ובאמת גוף הגמ' קשה לפמש"כ לעיל הרי גוף הקרא מיירי דמצא לה ערות דבר בעדי' או בקינוי וסתירה שנאסרה על בעלה ומנ"ל דבהולכת ראשה פרועה וכיוצא דמצוה לגרשה ונראה דמסיפא דקרא יליף דהרי אח"ז כתיב בקרא ושנאה האיש האחרון או ימות הכתיב מבשרו או שונאו או ימות ואפי' נימא דנאסרה על ראשון ואפ"ה על שני לא נאסרה מה"ת אלא פרוצה היא וע"ז קאמר הקרא ושנאה או ימות וממילא משמע שפיר דבפרוצה מצוה לגרשה אלא שם סוף גיטין מסיק ומחלק בין זיוג ראשון ובין זיוג שני וזה לכאורה עדיין קשה מנ"ל למילף מכאן דבפרוצה מצוה לגרשה דלמא דוקא בזיוג שני אבל בזיוג ראשון מנ"ל ולכך קאמר הטור ורמב"ם דילפי' זאת מגרש לץ ויצא מדון שאשה שדיעתה רעים מצוה לגרש ומשמע משם בין זיוג ראשון בין זיוג שני:
ג) והנה ר"ע סובר שם אפי' מצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה והתוס' בסוטה דף ג' ע"א ד"ה ר' ישמעאל וכו' הקשו על הירושלמי עיי"ש דהקשו אר"ע דסובר קינוי חובה עיי"ש ואני כתבתי במק"א מצד הסברא נראה דזה בודאי בגידה גדולה משום שמצא נאה הימנה יגרש זה וקשה דהתורה יתיר זאת הא אפי' באמה עברי' כתיב בבגדו בה לא ימשול למכרה לאיש אחר ואמרתי דר"ע בודאי ס"ל דזה בגידה רק דעי"ז יהי' מחלוקת ביניהם שהוא רצה ליקח אחרת ובודאי מוטב להגרש וא"כ בודאי אפי' שלא מדעתה נמי יוכל לגרשה דהתירה ירדה לסוף דעתו וממילא קו' התוס' נמי לא קשה בודאי זה בגידה ואסיר אבל אם קינא לה סובר ר"ע שהיא חובה בודאי כה"ג מוטב שיתן לה מים מררים ויברר הדבר:
ה) ועוד יש ליישב קו' התוס' בסוטה הנ"ל דלכאורה יש לומר אפי' לר"ע דיוכל לגרש בלא ערות דבר היינו אם אינו מגרשה משום שם רע אבל אם מגרשה משום חשד זנות ושם רע הא אמרי' לעיל מ"ו ע"א דיש לחוש לגט יבטל ובניו ממזרי' ולפרש"י שם מה"ת קאמר ור"ע סובר לעיל פ"ג בגיטין היכא דאפשר דיהי' גט בטל ובני' ממזרי' אין זה כריתות ולכך מצוה לקנאות ולא לגרש אבל לר"א דסובר שם פ"ג דאפי' בכה"ג יוכל לגרש וא"כ מטעמא דקינוי חובה ליכא למימר מטעם הנ"ל ולכך עכ"ח צ"ל כפי' הירושלמי בסוטה משום דסובר כבית שמאי: