מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תצא · מצוה תקעג
מ"ע ר"ל
מ"ע ליקח מעכו"ם ריבית שנאמר לנכרי תשיך זו מ"ע. הנה הרמב"ם בפ"ה ממלוה סובר דהוי מ"ע ועל הרמב"ם הקשו ב' קושי' חדא מה שהשיג הראב"ד דמאי שאמרו בסיפרי לנכרי תשיך מ"ע היינו לדיוקא דלא תשיך לישראל כדמוכח בב"מ דף עי"ן ע"ב ונראה ליישב בעזהי"ת דעוד קשיא על הרמב"ם רפ"ה ממלוה שכ' דמותר להלות וללות מגר תושב שנאמר לא תשיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר והמ"ל תמה דבב"מ דף ע"א ילפי' זה מדכתיב מאתו ולא כתיב מאתם ולענ"ד קו' חדא מתורצת באידך דנראה ליישב דהא דלא מפיק הש"ס מקרא דאחיך כמ"ש הרמב"ם ואע"ג דגר תושב הוא פשוט דלא מקרי אחיך משום דהא ילפי' מלנכרי תשיך לאו הבא מכלל עשה דמי שאינו נכרי אסור להשיך וא"כ גם גר תושב הוא בכלל איסור לכך איצטרך מדכתיב אל תקח מאתו דפשוט ומבואר בכמה דוכתי דגר תושב לא מקרי נכרי ומקרא מלא נאמר לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי והשתא ס"ל להרמב"ם כיון שלפי האמת כתיב מאתו דמוכח למעט גר תושב עכ"ח לנכרי תשיך לא בא לדיוק דמי שאינו נכרי אסור להלוות לו דקשיא גר תושב ועכ"ח לנכרי תשיך מ"ע ובא להורות דמצוה ליקח מנכרי משא"כ בגר תושב ודינו של הרמב"ם מוכרח וכיון דלנכרי למ"ע אתי' ולא לדיוקא א"כ שפיר יש למילף להתיר גר תושב מקרא דלא תשיך לאחיך וא"ש דאצטרך מאתו לגלות שלנכרי תשיך לא אתי' לדיוקא אלא למ"ע וממילא נדע מלאחיך דמותר להלוות לגר תושב:
אמנם מה דקשיא עוד על הרמב"ם איך אפשר לנכרי מ"ע א"כ איך אסרו ואיך גזרו חכמים ללות לגוי בריבית כזה הוא קושי' הש"ס לפי פי' התוס' שם בד"ה תשיך וכו' ולהרמב"ם זה קושי' בוודאי י"ל דהרמב"ם מפרש כפי' הרשב"א דהמקשן סבר דר"ה מה"ת קאמר ולכך קשיא לי' ומסיק דמדרבנן ויש כח ביד חכמים כמ"ש הר"ן בתשו' סי' כ"ו ולק"מ ועד"ז סובר הר"ן לדעת הרמב"ם לפי מה שהביא הכ"מ בשמו לישב הרמב"ם:
אמנם אמינא ליישב דברי הרמב"ם אפי' אי מפרש כפי' התוס' דתוס' כתבו ב' טעמים למה מצוה להלוות לגוי בריבית או משום לא תחנם או משום לחסרן ושוב ה' דהמקשן הקשה כיון דמצוה משום לחסרן איך אמרו פתחו בתרתי וסיימו בתרתי, ונראה דנ"מ לפי טעם ראשון המצוה רק אם מלוה בריבית ולא בחנם, אמנם לטעם ב' המצוה להלותם בריבית כדי לחסרם וקו' הש"ס שייך רק אם מצוה להלוותם כדי לחסרם קשיא איך עקרו רבנן אבל אי הפירוש רק אם מלוה להן מצוה ליקח ריבית לא עקרו רבנן כלל אלא תיקנו שלא ילוו דהמצוה להלות כדי לחסרם דאי שלא ילום בחנם כבר ידענו מלא תחנם ולעבור ב' לאווין לא רצה לומר אבל לפי מאי דמסיק דתשיך ולעבור עליו בעשה ול"ת איכ"ל נמי לעולם תישוך והפי' שלא להלוותם בחנם ולעבור בעשה ול"ת דלא תחנם וא"כ אין כאן עקירה כלל רק תקנו שלא להלוותם וא"כ הרמב"ם שבאמת כוונתו שלא להלוות להם בחנם א"ש. ע"י מ"ש עוד בחי' להלכות ריבית עיי"ש: